דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת תזריע
אשה כי תזריע וילד' זכר. במדרש רבה הה"ד אחור וקדם צרתני אם זכה נוחל עוה"ז ועוה"ב ואם לאו וכו' ביאור הדברים שיהא דם נברא באחרונה להורות כי הוא התכלית של כל הבריא' וכל הברואים נבראו לשמשו והנה סוף מעש' במחשב' תחל' ולכך הוא נקרא אחור וקדם והוא כמו האש' שמזרעת תחל' נולד זכר ולכך כשזכה נוחל העוה"ז ועוה"ב שכולם נבראו למענו וכשלא זכה הוא להיפך וכמ"ש בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' והיינו שכל התכלית של הבריא' הוא עבור האדם ולכך השכר והעונש עפ"ז וכמו הטפ' של הזרע שבא באחרונה נברא זכר והוא העיקר כמו כן כאן ודו"ק: ואם לא תמצא ידה די שה ולקח' שתי תורים או שני בני יונה אחד לעול' ואחד לחטאת וכפר עליה הכהן וטהרה פירש"י לא הקדימה הכתוב אלא למקראה אבל להקרב' חטאת קודם לעול' עיין בזבחים דף ל' שרש"י ותוספות מחולקים בפירוש למקראה ולכלם תמוה מ"ש מכל חטאת ועולה דחטאת קודם אף למקראה ולפענ"ד נראה דהנה בזבחים דף ז' אמרו דלכך חטאת קודם דפרקליט נכנס ואח"כ בא הדורן והקשו בתוס' ד"ה רוצה דהא איכא עולת יולדת ונזיר ומצורע דלא מייתי קרבן אלא לאשתרויי בקדשים ואפ"ה חטאת קדמת לעול' דלא חלקה תור' והנה במצורע ונזיר היה אפשר לומר דניהו דעיקרו בא לאשתרוייה קדשים מכל מקום למ"ד נזיר חוטא וכן מצורע בא על לשון הרע כדאמרו בערכין וא"כ לכך נכון שחטאת יקדם אבל ביולדת אינו בא על חטא דאף דאמרו דנשבעת שלא תלד כבר דחי לה דמזידה אינה מביא' קרבן וא"כ כיון שאינו בא רק לאשתרויי בקדשים מהראוי שיקדים העול' ורק דלא חלקה התור' וא"כ לכך חלקו דעכ"פ למקראה קודם העול'. וזה לדעתי מה דאמרו בזבחים דף צ' בשם ר"א דכל מקום דבא על חטא חטאת קודמת וכאן עולה קודמת והיינו כמ"ש כיון דאינו בא על חטא עול' קודם ובזה יש ליישב קושית התוספות ד"ה למקראה שהקשו לרבינו חיים דצריך להקדיש העול' קודם א"כ מה פריך אי נימא עולת יולדת האמר מר למקרא' הקדימ' הכתוב והקשו דכיון דעכ"פ צריך שיקדיש' קודם א"כ א"צ למשכן ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דלמקראה הקדימה הכתוב א"כ ע"כ אינו בא על החטא דאל"כ חטאת קודם וכיון שאינו בא על חטא ניהו דצריך להקדיש עול' תחל' אבל עכ"פ אינו מעכב וא"כ שוב צריך למשכן ובס"ד היה סבור דעול' קודם אף להקרבה וא"כ ע"כ דגם עולה בא על חטא ודו"ק:
וזה נראה מ"ש
וכפר עליה הכהן וטהרה והיינו דלא נימא שבא בשביל חטא רק שיכפר עליה הכהן וטהרה דהיינו לאשתרויי בקדשים. ובזה יש לומר מה דלא כתיב קודם וכפר עליה הכהן רק וכפר עליה וטהרה וגם כתיב זאת תורת היולדת באמצע הענין דהיינו להורות שאינו בא רק בשביל היולדת לא בשביל איזה חטא ודו"ק:
ואם לא תמצא ידה די שה. משמע שהעיקר תלוי בהאשה אם היא עשירה או עניה. והדבר יפלא דהא אמר ר"י במשנה פי"ד מנגעים משנה י"ב דאף על ידי אשתו מביא קרבן עשיר וכן כל קרבן שהיא חייבת וכ"ה בהדיא בנדרים דף ל"ד דביולדת מביא בעלה עליה וכ"כ הרמב"ם פ"י משגגות הלכ' וא"ו וא"כ מדוע תלה הכתוב רק באש' שאם לא תמצא ידה הא בבעל תלוי אם הוא עשיר צריך להביא. הן אמת דבטעם הדבר למה מביא עליה קרבן עשיר ומשם בנו ובתו דמביא קרבן עני כתב הרמב"ם בפירוש המשנה דאשתו כגופו והתוי"ט רצה לפרש דהוא בשביל קבלת האחריות וא"כ ל"ק על התור' אבל דחאו שם ע"ש שרצ' לומר דלא קי"ל כר"י ולכך לא הביא הרמב"ם להלכ' וכבר כתבתי על גליון המשניות שלא נזכר מדברי הרמב"ם פ"י משגגות הלכ' וא"ו הנ"ל שהביא וגם בפירוש המשנה כתבו לפסק הלכ' יעו"ש ובאמת שלפענ"ד היה נראה דלכך צריך בעלה להביא דגם הבעל שייך בזה כמו האש' שהלידה תבא מכח שניהם רק שהיא המוליד' בפועל ולמה לא יתחייב הבעל ועכ"פ המקרא קשה. אך לפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין איך שייך ואם לא תמצא ידה שמשמע שלפעמים הוא כן ולפעמים היא עשירה והא כל מה שקנת' אשה קנה בעל' והיא עניה תמיד וכ"פ הר"ן והרא"ש שם בנדרים בהדיא ומכאן לומדין דמחוייב הבעל להביא בשביל' וע"כ נראה דבאמת אם יש לה בעל הבעל מביא בשביל' אבל כשמת הבעל בנתים תלוי בהשגת ידה ולזה נראה שהפסיק הכתוב בזאת תורת היולדת והיינו דבאמת בנדרים למדו מזאת תורת היולדת שהבעל מביא קרבן בשביל אשתו וא"צ דעתה ולכך כתיב אח"כ ואם לא תמצא ידה דאל"כ לא שייך אם לא תמצא ידה דהיא עניה תמיד וכמ"ש ודו"ק כן נראה לפענ"ד ועדיין צ"ע. והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים. נראה לי הכוונה בזה ע"ד הדרוש דהנה הר"ן כתב בדרשות על פסוק כרפאי לישראל ונגל' עון אפרים דהכוונה לפי שהרופא המשכיל והנאמן לא ירפא החלי בעוד לא נראת' כל המחל' כי באמת מהניקל לרפאות אבל עוד ישאר בקרב הגוף תחת העור המחל' ופשה תפש' וע"כ הרופא המשכיל עוד ימתין וירא' שהמחל' תבא כלו מבחוץ ואז ישרש מכל וכל וז"ש כרפאי לישראל ונגל' עון אפרים והיינו שמקודם ישרש אחר סבת המחל' כי חלי הנפשות כחלי הגוף ע"ש וה"ה כאן בנגע שהוא חולי הגוף וגם חולי הנפש כמ"ש הרמב"ן גבי נגעי בתים ולכך לא ירפאנו תיכף רק שיסגירו ואם עמד בעיניו עוד יסגירו ואם אח"כ יקל המחל' סימן טהר' הוא ואם לא סימן שאין רפוא' למכתו ונגע הוא ודו"ק: ושער בנגע הפך לבן ומרא' הנגע עמוק מעור בשרו. עיין רמב"ן ששער בתולדתו הוא שחור ע"ש וכן הוא באמת ועיין תוס' מנחות שהוצרכו להביא ראיה מעיזי מסגי ברישא דשער שחור וא"צ לזה שהטבע יעיד ע"ז והחוש ורק מחמת הנגע או משום החולשא יתלבן ועיין תוס' כדה גבי כהה וטהר וז"פ. ומ"ש ומרא' הנגע עמוק מן העור כפירש"י שכל מרא' לבן עמוק הוא כמרא' חמה עמוק' מן הצל ולכך כתב גבי ומראיה אין עמוק מן העור שלא ידע פירושו שאיך אפשר שלא תהי' עמוק' הא הלבן הוא עמוק והרמב"ן כתב שמ"ש רש"י שמרא' הלבן עמוק כמרא' חמה עמוק' מן הצל אינו נכון שהרי השאת גבוה היא והרי שאת היא לבנה וכבר תמהתי ע"ז שדברי רש"י הם מפורשות בש"ס בכמה מקומות וכעת אני תמה שהרי ממקום שהביא דבת"כ אמרו שמרא' הצל שהוא גבוה ממרא' החמ' שם אמרו אח"כ מהו לשון עמוק כמראה החמ' עמוק מן הצל ועיין בקרבן אהרן מ"ש בזה לפרש אבל דברי הרמב"ן תמוהין מאד וצע"ג. ומהתימ' על הגור אריה שכתב גם כן דדברי הרמב"ן נכונים שדוקא נגע שיש בה זהרורית קצת נראה עמוק אבל שאר לבן אינו עמוק ומהתימ' שנעלם מעיניו דבר הש"ס בכמה מקומות שהבאתי דכל לבן עמוק וצ"ע ועיין ברמב"ן מ"ש לתקן דברי רש"י דכל ששערה לא הפך לבן וא"כ דבר שחור מפוזר בו לא יהי' המרא' עמוק משא"כ כששערה הפך לבן וגם זה תימה דבש"ס בכמ' מקומות שהבאתי בכתובות ובחולין ובבכורות מבואר דעמקי חורא והביא ממרא' חמה עמוק' מן הצל אף כשאין בו שחור כלל. וראיתי בת"כ שכתב מרא' הנגע עמוק אין ממשן עמוק מראה הנגע עמוק אין מרא' שער לבן עמוק והק"א נדחק שם בפירושו. ולפענ"ד הדברים כפשטן דמ"ש אין ממשן עמוק הוא כמ"ש הרמב"ם פ"א מט"צ לא עמוק בממשתו אלא במראית עין ויצא לו מת"כ וכמ"ש בכ"מ שם וכ"כ בק"א אבל מ"ש מרא' הנגע עמוק אין מרא' שער לבן עמוק בא להוציא משיטת הרמב"ן דהעומק בא בשביל השער לבן שבו לזה אמר דמרא' הנגע צריך שיהי' עומק לא המרא' לבן וז"ב ועיין ר"ש ריש פ"ד דנגעים מ"ש בת"כ פירוש אחר ודברי הרמב"ן תמוהים לפענ"ד. וראיתי בספר חזון נחום הספרדי במס' נגעים פ"ב משנה א' שתמה על הרמב"ם דאם היה מרא' הלובן או הפתוך בשוה עם שאר העור או גבוה מן העור אינו נגע אלא צמח מן הצמחים וע"ז תמה דא"כ היאך יפרנס מ"ש בתור' ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מרא' מן העור והיינו ששוה עם עורו וצריך הסגר. וכתב שזה פליא' ותמהני על תמיהתו הרי דבר שנצטער בו רש"י והרמב"ן ורש"י כתב שלא ידע פירושו ומ"ל כי נזעק על הרמב"ם והלא הרמב"ם כתב כדאמרו בש"ס דכל מרא' לבן עמוק הוא כמרא' חמה עמוק' מן הצל ובאמת הקרא דחוק. וראיתי בטור על התור' שפירש בשם מהר"ם מריטנבורג ז"ל שכך פירוש של מקרא ואם בהרת לבנה היא ועמוק היינו שהוא עמוק ואין מראיה מן העור תחלת דבר הוא ר"ל שהוא עמוק מן העור ואין מראה מן העור וסיים ע"ז שהטעם מור' ע"ז הפירוש עכ"פ הקרא דחוק ומוקי אנפשיה ודברי הרמב"ם נכונים והנה הראב"ד השיג עליו דלא נאמר זה אלא בבהרת אבל שאת גבוה מן העור שהרי אמרו אין שאת אלא גבוה וכן הקש' הרמב"ן על רש"י ועיין מ"ש הכ"מ ולפענ"ד דברי הרמב"ם ורש"י נראה נכונים שהרי הבהרת והשאת מצטרפין ועיין שבועות דף וא"ו וברמב"ם פ"א שם ה"ג והיאך יצטרפו הא זה עמוק וזה גבוה וכל שגבוה כתב הרמב"ם דהוה כצמח מן הצמחים וטהור לגמרי ואיך יצטרף עם השאת שהיא גבוה וע"כ דגם שאת עמוק רק שאינו עמוק כמו הבהרת כמ"ש הכ"מ:
או בשר כי יהי' בעורו מכות אש והית' מחית המכוה בהרת לבנה אדמדמת או לבכ' ורא' אותה הכהן והנה נהפך סער לבן בבהרת לפענ"ד נראה מכאן יצא לו לר"ת לפרש הא דשער לבן קודם או בהרת קודם מיירי בשכבר נזקק לטומא' כמ"ש בתוס' כתובות דף ע"ד משום דפשטת הכתוב הוא כן דכבר היה מכוה ומחית המכוה ואח"כ נולד בהרת ונהפך שער לבן בבהרת. ובזה מיושב היטב מ"ש רש"י ור"ת שם דספק שער לבן קודם נפקא להו מקרא והנה נהפך שער לבן בבהרת ולא כתבו כדמבואר בתו"כ מקרא דשער בנגע הפך לבן וכבר התפלא בזה בברכת הזבח בחידושיו בסופו ברמב"ם פ"ט מהלכות נזירות ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר משום דשם משמע בהתחלת הנגע וזה לא מסתבר דיטמאו חכמים ולכך פירשו התוספות דנחלקו בקרא דכתיב גבי מחית המכוה ושם משמע דכבר היה מחית המכוה ואח"כ נולד ענין אחר בהרת ובו שער לבן ודו"ק היטב. ויש ראי' לדברי ר"ת מהא דמוקי בסנהדרין דף פ"ו מחלוקת הזקן ממרא עם החכמים בשנחלקו בספק שער לבן קודם והקש' התוס' פ"ד מנגעים והגהת מלמ"ל פ"ב מט"ץ דהא בעינן שיהי' במזיד כרת ושגגתו חטאת וכאן אינו רק ספק טומא' ואינו רק מדרבנן להחמיר לשיטת הרמב"ם ועיין בספר חזון נחום. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דנתחזק בטומא' שוב מטמאין מספק והו"ל ספק דאורייתא ואיכא טומא' דאורייתא דמחזקין מאיסור לאיסור ודו"ק היטב. והנה התוס' כתבו דלכך ר"י מטהר דאזיל בתר חזק' דגופא אף דאיכא חזקת טומא' נגדו וביאור הדבר כמ"ש הנוב"י מהדו"ק חלק יו"ד סי' ס"ג דאין חזקת טומא' הראשון ענין לנגע השניה דנגע הראשון נתרפא כבר. ובזה ניחא מה דלא כתב ר"ת לפרש דאיירי שכבר נסגר פעם אחת ולא נולד בו דבר רק שיש שתי שערות לבנות וספק אם בא מחמת הבהרת או הבהרת קדמה וכגון שלא ראה הכהן היטב בתחל' או שמת הכהן הראשון או חלה ואין נודע לכהן הלז אם השתי שערות האלו היו בו בראשונה או לא והוה כנזקק לטומא' דכבר סגרו אותו פעם אחת ועכ"פ אתרע לה חזקת טהר' וחזקת טומא' גם כן אין לו ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ קשה מ"ט דר"י דמטהר דהרי מוסגר דין טמא יש לו וכמבואר במשנה רפ"ח דנגעים וכן כתב רבינו בפ"ז מט"ץ ה"א דלכך הנהפך מתוך הסגר טהור משום דהמוסגר טמא יאמר לו. ובלא"ה י"ל דכיון דבמכוה אין בו הסגר אלא פעם אחת כמבואר פ"א ה"ד א"כ אין יכול לאשכוחי לאחר הסגר ולכך הוצרך ר"ת לפרש בנזקק לטומא' בשביל נגע אחרת אבל בבהרת דיש בו הסגר שבועיים א"כ משכחת לה לאחר הסגר ולכך פירש ר"ת ורש"י שם דנחלקו בקרא דנהפך שער לבן בבהרת וז"ב ודו"ק היטב כי חריף הוא. והנה מדברי התוס' מבואר דמחזיקין מאיסור לאיסור ועיין שב שמעתא שמעתא ה' פ"ד אבל צ"ע דלא שייך בנגע להחזיק מאיסור לאיסור דהא יוכל להיות שתפרח בכולו והפורח מן הטמא טהור כמבואר בפ"ז מטומאת צרעת ה"א שם ודו"ק:
ובגוף הענין של הנגעים נראה לי ע"ד רמז דהנה כבר נודע מ"ש חכמי הרופאים דבחליי הגוף יש שמתעפש הגוף ונכנס בתוך הגוף פנימי ויתעפש בפנים ויוכל למות מצד זה והרופאים יעמולו מאד להוציא העיפוש לחוץ ומאד ישמחו אם יראו אותם אות כי יתרא' החוצ' כי זה סימן שמגרש החולי החוצ' ולא ישאר בפנים והנה גם חליי הנפש אם יתעפש בפנים באפקורסות ודעות נפסדות המשבשות המוח והלב אז יסתכן ורע ומר מאד וזהו אומרם כל דפריש ממינות מיית כי יתעפש הנפש באין מעצור לה לקבל מוסר ותשוב' ומוכרח למות אבל אם יתרא' הנגע החוצ' אות הוא כי הוא מוכן להרפא וע"כ הצריכ' התור' הסגר למען ישב בדד וישים אל לבו לשוב ויש להאריך בזה בכל נגע ונגע אבל ידעתי כי האריכו בזה כל ספרי מוסר ובפרטות בעל עוללות אפרים ז"ל על כן דברי מעטים. והנה בשנת תרי"ד למדתי מסכת כתובות וביום ד' וירא הגעתי לסוגיא דהי' בה מומין ועיינתי בשיטה מקובצת שהקש' דס דסיפא סותר לרישא דברישא אמר אם בהרת קודם לשער לבן טמא ומשמע הא בבת אחת טהור ובסיפא אמר שער לבן קודם לבהרת הא בבת אחת טמא ואי נימא כדיוקא דרישא ובב"א טהור תקשי אמאי ספק טמא הא הו"ל ס"ס להקל ספק שמא שער לבן קודם ואת"ל שאינו קודם ספק שמא בבת אחת ע"ש. ולפענ"ד היה נראה דבאמת בבת אחת אי אפשר לצמצם רק ששני צדדים יש ולפ"ז כיון דרישא סותר לסיפא א"כ יש שני צדדין לכאן ושני צדדין לכאן א"כ לכך ספק טמא והיינו בכל צד ספק אם קדים או בב"א כל זה מקרי ספק וטמא ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית התוספות דהקשו מ"ט דרבנן דלא אזלי בתר חזקה דגופא. ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ לא שייך חזקה דגופא רק אם אנו דנין מוקדם שפיר מהראוי לומר דהשער לבן קדם מטעם חזקת טהר' דלא שייך לומר דאתרע לה חזקת טהר' דהרי ראינו בהרת דזה אינו דהשתא הוא דאתער ומקודם לא היה בחזקת טומא' אבל אם נימא בב"א ג"כ טמא לא שייך לומר העמידנו על חזקת טהר' דהא איכא ריעותא לפנינו וא"ל השתא הוא דאיתרע דזה אינו דהא כשם דאיתרע השתא בבהרת כמו כן אתרע בשער לבן וא"כ לא שייך חזקת טהר' דהא יש לומר דבאו בבת אחת ולא שייך לומר העמידנו בחזקת שלא היה בו נגע דזה אינו דהא אם באו שניהם בב"א לא שייך חזקה זו דהרי ע"כ בא הבהרת ודלמא בב"א ולפ"ז זה תלוי בזה דאם נימא דספק בב"א הוא טמא א"כ שוב בספק מי קודם ג"כ טמא דלא שייך לומר דיש שני צדדים להיתר דכמו כן יש שני צדדים לאיסור ולכך טמא בכל אבל לר"י בב"א טהור ובספק ג"כ טהור דכל דספק מי קדים טהור דאזיל בתר חזקה וכמו כן בב"א טהור דאי אפשר לצמצם ויש שני צדדים להתיר או דעכ"פ איכא ס"ס. ובזה מיושב ג"כ קושית התוספות דמנלן דאזיל ר"י בתר חזקה דלמא מכח הקרא דלטהרו או לטמאו:
ולפמ"ש אתי שפיר דהרי בבת אחת לא שייך לטהרו או לטמאו דהא בא בבת אחת וע"כ דספק טהור דאזיל בתר חזקה וא"כ ממילא גם בב"א טהור. ובפשיטות יש לי לומר כיון דאי אפשר לצמצם א"כ גם בב"א הוה ספק מי קודם וא"כ ממילא תלוי אי ספק מי קודם טהור או טמא ושני צדדים לא שייך דהא באמת לר"י יש שני צדדים להיתר ולרבנן יש שני צדדים לאיסור ואין מקום לס"ס כלל. עוד נראה לי דלא שייך ס"ס דבאמת אם נתחיל בצד הספק שמא אחת קודם לחברת' לא שייך לומר ואת"ל שבהרת קודם דלמא בב"א דהא כבר קדמת דאחת בא קודם וא"ל דספק שמא שער לבן קודם ואת"ל דאינו קודם דלמא בבת אחת ואף דדרך שער לבן להתלבן מתוך הבהרת א"כ אינו ספק השקול וצריך אתה להתחיל להיפך שמא זה קודם ואת"ל שאינו קודם דלמא בבת אחת מכל מקום הא הוה ס"ס אבל באמת כיון דאי אפשר לצמצם א"כ אינו ספק שמא בב"א דאין דרך לבא בבת אחת וע"כ אחת קודם. והנה לכאור' רציתי לומר כיון דהתור' כתב' והנה נהפך שער לבן בבהרת משמע לכאורה דוקא כשרא' הכהן שנהפך שער לבן כשכבר בהרת קדים הוא דטמא אבל בספק טהור כדדרשו בסוטה דף כ"ט כל טהור וגו' וכ"כ לשיטת הרמב"ם דספק מן התור' לקולא היא דוקא כשכתב' התור' האיסור בבירור וה"ה כאן הודאי טמא כתב' התור' משמע הא ספק טהור וקשה מ"ט דרבנן. אך יש לומר כיון דמיירי בנזקק לטומא' א"כ אף לשיטת הרמב"ם דספיקות מה"ת לקולא באתחזיק איסורא לא אמרינן כן וה"ה כאן כל דנזקק לטומא' הספיקות להחמיר וא"כ יש לומר דספק טמא והתור' לא איירי בנזקק לטומא' ולכך הספק טהור ודו"ק היטב. והנה בשנת תרט"ו ג' וארא למדתי סדר טהרות והגעתי לפ"ד ממסכת נגעים ובמשנה ג' ראיתי בר"ש שמביא דברי הת"כ ושער בנגע הפך לבן ולא קודם מכאן אמרו אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קדם לבהרת טהור ופירש הר"ש דשער לבן היינו כגון זקן שזרק' בו שיבה או כיוצא בו ע"ש. ותמהני דהרי מלבד דרש"י ותוספות לא פירשו כן אף גם דהר"ש בעצמו במשנה י"א כתב לדחות הפירוש דמה דרבנן מטמאין בספק שער קודם או בהרת קודם משום דדרך השערות לבא שחורות והנגע מלקה אותן והופכן ללבן דא"כ זקן שכל שערו לבן ונולד בו בהרת מאי איכא למימר ומתניתין פסיק ותני בין ילד בין זקן וכו' הרי דאין הפירוש השער לבן קודם משום זה וצע"ג ואולי גם להר"ש אתי שפיר דבאמת כשהוא לבן כבר כמו הזקן ששערו הפך לבן בתחל' הוא טהור לגמרי ובספק אם שער לבן קודם או בהרת קודם היינו שטרם שנולד הבהרת והשער לבן היו עוד שערותיו שחורות ופתאום נמצא בו שער לבן ובהרת ולא נודע אם בא מחמת הזקנה או מצד הבהרת. ובזה נחלקו רבנן ור"י אבל זה תימה דאם לא נראה בשאר השערות לבינות רק באותו שער אז ודאי דבא מחמת הבהרת וחולשת הנגע הביאו ואם נראה בשאר השערות לבנונית ג"כ א"כ מופת חותך שבא מצד הזקנה וע"כ לא יתכן לפרש כן וצ"ע:
שוב ראיתי בתורת כהנים פרש' תזריע פ' נגעים פ' שני במשנה ב' שפירש ג"כ כפירוש הר"ש הנ"ל ואח"כ מביא כל דבריו שבמשנה י"א ולא הרגיש כלל וגם מה שישב קושית הר"ש על הפירוש הנ"ל שדחה הר"ש וכתב שבזקן לא יתכן כלל הספק לא ידעתי למה לא יתכן כגון שלא ראינו בתחל' בו שום שער לבן ואח"כ נולד בו לבנונית ואם כמ"ש כוונתו דבזה מופת חותך שהוא מחמת נגע וכן להיפך אם נראה בשאר שערות ג"כ ראיה להיפך שבא מצד הזקנה שוב לא תירץ כלום על קושית הר"ש כאשר יבחין המעיין בדבריו וע"כ דבריו צע"ג. והנה במ"ש הרמב"ם בפ"ד מטומאת צרעת ה"ט ספק שער לבן קודם ספק הבהרת קדמה הרי זה ספק וירא' לי שטומאתו בספק והקש' הכ"מ מהך דב"מ דף פ"ו דהקב"ה אמר טהור וכן רבה וגם הך דטומאתו בספק שחידש הרמב"ם הוא תימה דמה הוסיף הרמב"ם ולפענ"ד נראה לי ע"פ מ"ש למעל' בשם הב"ז שכתב לתמוה על רש"י ותוספות בכתובות דף ע"ה דנקטו הקרא והנה נהפך שער לבן בבהרת ולא נקטו הקרא קודם ושער בנגע הפך לבן. ולפענ"ד נראה דבר חדש דכבר נודע שיטת הרמב"ם דספיקות מן התור' לקולא והקשו עליו הקדמונים מכמה מקומות וכתבו האחרונים דיצא לו מהך דאמרו בסוט' דף כ"ט דרמי ר"ג כתיב וכל טהור יאכל בשר דמשמע טהור ודאי וכתיב וכל טמא דמשמע טמא ודאי וע"כ חילק הרמב"ם בין היכא שהאיסור כתוב בפירוש ובין אם ההיתר כתוב בפירוש ע"ש ולפ"ז כאן דכתיב בנגע עור הבשר ושער בנגע הפך לבן דמשמע דוקא בידוע שהשער קדם ללבן אבל בספק לא אך באמת אח"כ כתיב להיפך ושערה לא הפך לבן דמשמע דוקא בידוע שלא נהפך ללבן אבל בספק טהור ולפ"ז זהו שם אבל במחית מכוה דלא כתיב רק והנה נהפך שער לבן בבהרת דמשמע בידוע שנהפך ואח"כ לא כתיב רק אם אין בבהרת שער לבן אבל אם לא נודע איזה מהן קודם לא כתיב קרא א"כ שוב ספק מותר וא"כ אין ראיה מהך דבהרת דשם כשהקב"ה אמר טהור וגם רבה הוא משום דשם כתוב הטומא' בפירוש ומשמע הא ספק מותר אבל בשער לבן יש לומר דבאמת טמא וע"כ לא כתב רבינו רק שטומאתו בספק וז"ב ועיין רש"י ב"מ פ"ו שכתב דטהור לפי מה שאמר' תורה והוא תימה ולפמ"ש אתי שפיר דבזה בודאי טהור דשם נקט רש"י הקרא דהנה נהפך שער לבן בבהרת אבל בשער לבן בעור יש לומר דטמא מספק כמ"ש הרמב"ם ודו"ק היטב:
חסלת פרשת תזריע: