אור ברסלב
דברי שאול עהת ומגילות על פרשת תולדות

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת תולדות

על פרשת חיי שרה

אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק עיין רש"י לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה לכך כתיב אברהם הוליד את יצחק ולפענ"ד נראה לפמ"ש הספר חסידים דממזר אינו יכול להוליד א"כ עד שהוליד יצחק היה מקום לחשוב שמאבימלך נתעבר' שרה אבל כשהוליד יצחק ניכר שאברהם הוליד את יצחק ודו"ק:

ויעתר לו ד'. במדרש רבה ר' לוי אמר משל לבן מלך שהי' חותר על אביו לשקול ליטרא זהב והי' זה חותר מבפנים וזה חותר מבחוץ שכן בערביא קורין לעתירתא חתירתא. הכוונה לפענ"ד דק"ל הקושיא של הקדמונים ומכללם בעל העיקרים דאיך שייך תפלה והא נראה כשינוי רצון שמתחלה לא היה חפץ בכך ולאחר התפל' נתרצה וכתבו דהשינוי הוא מפאת המקבל ע"ש ועדיין קשה גבי צדיקים דלא שייך השינוי מפאת המקבל איך נופל לשון תפלה והנראה בזה כמו שמתגעגע הבן על האב שיתן לו ובאמת האב רוצה ליתן לו כל מה שיש ביכלתו רק שרצונו להשתעשע עמו או כמ"ש המפרשים דהקב"ה חפץ שיכירו וידעו כלם כמה יקר בעיניו הצדיק ואם לא יחסר לו במה יודע איפוא כי מצא חן בעיניו אם לא במה שמלא חסרונו ע"י בקשתו ותפלתו ומעתה זה שאמר ר"ל שדומה לבן מלך שהי' חותר על אביו ליטול ליטרא של זהב והי' זה חותר מבפנים וזה חותר מבחוץ והיינו שלא היה כאן שינוי רצון כי האב חפץ ליתן לו וזה חפץ לקבל רק שרוצה להשתעשע בו. וזה לדעתי מה שאמרו במדרש שם שראויה הית' רבק' להוליד י"ב שבטים ואמרה אם גם אני עתיד להוליד י"ב שבטים הלואי לא עברתי וכפי הנראה היה זה לה לעונש והרי אין אדם נתפס על צערו אך באמת שכיון שהתפל' היא שינוי רצון וכיון שעיקר הוא שהקב"ה משתעשע ומתגעגע עם הצדיקים א"כ כל שלא רצתה בזה שוב לא הית' יכולה להתעבר דתי' שינוי רצון דבאמת הית' עקרה וגם לפמ"ש הכותב בעין יעקב פרק אין עומדין בהתפל' שאדם מתפלל על חבירו זה ודאי שינוי דל"ש דהשינוי מפאת מקבל וכתב כיון דזה סומך לבו על תפלתו של זה בזה גופא נעש' השינוי מפאת המקבל א"כ כאן דיצחק התפלל עליה ויעתר לו ד' אם כן מה שרצתה נתן לה אבל יותר ממה שרצתה שוב היה השינוי מפאת המקבל ודו"ק:

ויתרוצצו הבנים בקרבה במדרש זה מתיר צוויו של זה וזה מתיר צויו של זה לפענ"ד נראה דהכוונה דבאמת מה שנאמר ולא נשנית רק לישראל נאמר ולא לב"נ וא"כ ע"י שישראל מקבלין התור' מתיר צויו של זה וגם יש דברים שאסור לב"נ ולישראל שרי כמו שבת דע"י שנצטו' על השבית' לא שייך מי איכא מידי ועיין תוס' סנהדרין דף נ"ח ועיין חולין דף ל"ג גבי מזמנין עכו"ם על בני מעיים בשם ר"ל גופא וא"כ זה מתיר צוויו של זה וזה מתיר צוויו של זה ודו"ק: במדרש בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגל' לכם ראשון שנאמר אני ראשון ואני אחרון ופורע לכם מן הראשון זה עשיו שנאמר ויצא הראשון ובונה לכם ראשון שנאמר כסא כבוד מרום מראשון ואביא לכם ראשון זה משיח שנאמר ראשון לציון הנה הנם הכוונה לפענ"ד למ"ש הט"ז בסי' תקפ"א באו"ח על המדרש וכי ראשון הוא דראשון לא שייך רק במקום שיש שני דאל"כ נופל לשון אחד וז"ש ולקחתם לכם ביום הראשון שהי' יו"ט שני של גליות וגם במקדש היו נוטלין כל שבעה לכך תזכו למה שנאמר אני ראשון לפי שאמר אני אחרון נופל בו לשון ראשון ופורע לכם מן עשיו שנקרא ראשון שבאמת יעקב יצא עמו ובונה הכסא כבוד שנק' מרו' מראשון מכלל שהי' אחר שאינו נכבד כ"כ וגם מלך המשיח נקרא ראשון שיש תרין משיחין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד: במדרש שם פרשה ס"ד יאבד יום אולד בו והליל' אמר הור' גבר אמר איוב הלואי הית' אמי נדה בשעה שבא אבא להזדקק לה שתאמר לו הורה גבר אין עת הריון עכשיו מגבר ופירשו ברש"י ובמ"כ שזה בלשון בתמיה הורה גבר וכי עכשיו הורה גבר והיא תימה דפשטה משמע להיפך והנראה דבאמת למ"ד דאיוב עכו"ם היה א"כ לא שייך לומר ביה איסור נדה אבל באמת כבר כתב הרמב"ן על פסוק כי דרך נשים לי כי בימי הקדמונים היו מרחיקין הנדות אפילו לעבור עליהן כי ידעו שהיו מזיקות וא"כ פשיטא שלשכב עמהן שהי' אצליהם באזהר' כי הדם נדה הוא עז וחריף והוא מסוכן והולד היולד הוא מצורע ומוכה שחין ואינו בר קיימא וא"כ זה שאמר הור' גבר והיינו שהריון שייך אם מולידים גבר דהיינו גבר בגוברין בר קיימא אבל בעת הנד' אין עת הריון מגבר היינו שהאמנם אלד אבל לא יהי' גבר ודו"ק:

שם במדרש פרשה ס"ה חזקיה חידש חולי אמר העמדת אותו עד יום מותו אלא מתוך שאדם חול' ועומד חול' ועומד הוא עוש' תשוב'. לכאור' צריך ביאור דאדרבא כיון שחול' ועומד חול' ועומד אינו נזהר לעשות תשוב' כי אמר מקר' הוא אעמוד מחולי וארפא. אך נראה דכבר נודע מה שאמרו שוב יום אחד לפני מיתתך וכי יודע אימת ימות אלא מתיך שאינו יודע הרי כל ימיו בתשוב'. ולפ"ז נראה לי דעד חזקי' היה הענין שעד יום המות היה אדם בריא אולם ומשהגיע זמנו למות נחלה ומת א"כ שוב סמך עצמו כל זמן שרא' שהוא בריא עוד יהי' זמן לשוב כשיחל' ולכך אמר העמדת אותו עד יום מותו אלא מתוך שחול' ועומד חול' ועומד א"כ אינו בטוח במותו ולכך כל ימיו בתשוב' ודו"ק:

אם כן למה זה אנכי. הכוונה לדעתי דבאמת מה שנתעקר' רבק' הוא לפי שהאב זוכה לבנו בנוי בחכמ' ובעושר וא"כ ה"ה להיפך מדות הפחיתות מנחיל ג"כ האב והאם ולפ"ז רבק' שהית' בת רשעים א"כ היה בה ממוזג מדות פחיתות ע"כ נתעקר' ומצדם לא הית' מולידה רק מצד שהקר' ד' ונתמזגו כל כחותיה ונשתנו וזה שאמרו ויעתר לו ד' ודרשו חז"ל מה עתר מהפך התבוא' ממקום למקום והיינו שהיא נשתכ' לגמרי וכל כחותיה מאביה ומאמה הרעים לא היה לה ולפ"ז אחר שנתרוצצו הבנים והי' עשיו מפרכס לצאת כשעברה בבית ע"ז ע"כ אמרה א"כ למה זה אנכי והיינו למה נתעקר' לחנם אחר שלא הועיל' כלל בזה ויתכן יותר לפמ"ש הר"ן בדרוש דרק מדות פחותיות מצד הגוף זה יוכל האב להוריש לבן אבל לא מה שבנפש כמו ע"ז וכדומ' ולכך כשהי' עשיו מפרכס לצאת לע"ז טענה שזה לא בא מצד כחות הגוף ואם כן למה נתעקרה ודו"ק היטב:

במדרש הה"ד עטרת זקנים בני בנים אברם נקרא אברהם יצחק נקרא אברהם שנא' אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם וגו' יעקב נקרא ישראל יצחק נקרא ישראל וכו' אברהם נק' ישראל וכו' וראיתי באלשיך שתמה בזה דא"כ למה לא נקראו אברהם ויעקב בשם יצחק ג"כ כמו שנקראו בשם אברהם ויעקב וגם למה לא נזכר בקרא רק עטרת זקנים בני בנים ולא בנים עצמם והנ"ל ע"פ מ"ש בברכות דף י"ג דהקורא לאברהם אברם עובר בעש' אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב יהא עובר בעשה ומשני דאהדרי' קרא והוא תימה למה נשתנה יעקב מאברהם ועיין מהרש"א בחידושי אגדות אך נראה דהנה אברהם נקרא על שם אב המון גוים וזה נשאר לדורות שממנו נשתלשל כל המון גוים שגם ישמעאל ותולדות יצאו ממנו וע"כ נקרא אב המון גוים אבל יעקב נקרא ע"ש בניו שמטתו הית' מטה שלימ' וממנו נשתלשל אומה הישראלית וע"כ נקרא ישראל ולפ"ז כל שבניו עומדים על משמרת אמונתם בחזקה נקרא ישראל אבל אם חלילה לא נשמרו באמונתם ושבט או משפחה פוב' מעם ד' אלקינו אז נשאר בשם יעקב והארכתי בזה במלכים ב' סי' ב' גבי אליהו דלקח י"ב אבנים למספר שבטי בני יעקב אשר אמר ד' ישראל יהי' שמך ע"ש ודו"ק ולפ"ז הנה לכך נקראו כולם בשם אברהם שבאמת גם יצחק ויעקב עכ"פ היו אב המון גוים וגם אברהם נתעטר בזר תפארה ונקרא ישראל שאף שיצאו שאר האומות ממנו מכל מקים זכה שהעמיד יעקב שממנו נשתלשל האומ' הישראלית וכן יצחק אף שלא היה מטתו שלימ' מכל מקום זכה להתעטר בשם ישראל אבל בשם יצחק אין מקום שאברהם ויעקב יקראו על שמו וז"ש עטרת זקנים בני בנים היינו שאברהם נתעטר ביעקב בן בנו וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד:

הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. לפענ"ד נראה דהנה הבחרות והזקנה שניהם מעלות הם דלענין העוה"ז יותר יגדל מעלת הבחרות דיש לו כח לטעום מעדני העוה"ז בעוד כוחותיו בשלימות לא כן לענין השגות המושכלות לזה צריך שקידה יתירה דהזמן מספיק להוצאת אמת א"כ כל מה שיגדל יותר יותר טוב לו להוציא האמת לאור עולם והנה כבר הארכתי בזה בכמה מקומות בשם אפיקי יהודה דהצדיק אין לו כי אם שני גבולים שעד יום מותו הוא חי ובמותו ימות אבל הרשע הוא מת מיום הולדו שנחסר כוחותיו מעט מעט ומשלים חסרונו במאכל ע"ש במ"ש אדה"ר מסוף העולם ועד סופו היה ע"ש דרוש נכבד ועיין פ' בהעלותך מ"ש בזה על פסוק אל נא תהי כמת ולפ"ז זה שאמר עשיו הנה אנכי הולך למות היינו שמיום הולדו אני הולך למות ומתחסר בכל עת ורגע [וכן מצאתי באלשיך שפירש כן] ואם כן למה זה לי בכורה שמעלת הבכור' הוא שהוא גדול יותר מאחיו והיינו לענין השגות הרוחניות שייך מעלת בכור' אבל במי שהולך למות לענין תאוות העוה"ז אין מעלה מה שגדול יותר מאחיו ודו"ק:

מכרה כיום את בכורתך לי. הנה בענין מכירת הבכור' לכאורה יראה ענין מתמיה וכמו זר נחשב שיעקב איש תם יקנה בכורה בדבר ניקל כזה ואף אם עשיו לא היה מבחין אבל חלילה לאיש תם שיקנה דבר חשוב יקר ערך מאיש אשר אינו מרגיש יקרתו ולא יגיד לו יקרת הדבר ועיין בעקידה שהאריך בזה. אמנם נראה דהנה יש דברים רבים שאינם יקרים מצד עצמם כי אם מצד שהם סיבה לאיזה תכלית והנה דברים כאלו בהתבטל התכלית נתבטל חשיבתם עד"מ מצות אתרוג מצד עצמותו אינו רק כמו פרי אחרת ורק מצד קיום המצות ולאחר סוכות אינו שוה כלום, כי אם מצד הפרי לפ"ז אצל מי יהיה האתרוג יקר ערך אצל ישראל המאמינים בתורת משה ולחיבים לקיים המצוה אבל איש נכרי אשר יראה כמה ישראל מהדרין אחר האתרוג בוז יבוזו להם לאמור אך סכלים הם למה ירבו הון על דבר ניקל והנה גם ענין בכורה באמת מצד עצמותה איננה יקר הערך ורק מפאת כי היה העבוד' בבכורים וא"כ תלוי בה אושר הרוחני והיתה חשובה מצד איכותה הרוחני ולפ"ז לגבי עשו שלא האמין בד' ומאס בעבודתו א"כ באמת אצלו לא הית' שוה כלום ורק לגבי יעקב היתה שוה הבכור' כעל כל הון וא"כ לגבי עשו שפיר קנה יעקב הבכור' בנזיד עדשים שאחרי שעשו לא האמין בד' ובמקדשו ובקרבנותיו מה לו חפץ בבכור' וזה שאמר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה ולגבי דידיה גם הנזיד עדשים היה שווי רם מול הבכור' וז"ש ויאכל וישת ויבז עשו את הבכור' ובמדרש אמרו שהכניס עמו כת של פריצים והיינו שתמה מאוד על יעקב שהחריד כל החרד' הזאת על דבר ניקל כזאת ונמצא שלא רמהו יעקב ח"ו וז"ש במדרש למה מסר יעקב נפשו על הבכורה אמר שעבודה בבכורות ויהא רשע זה עומד ומקריב והיינו שהוא האמין כי עבודת מזבח צריך שיהיה צדיק וישר ואחרי כי הוא רשע ואינו ראוי לזה א"כ בעיניו דבר ניקל כל ענין עבודה וז"ב. וז"ש אח"כ ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי והיינו שעשיו באמת לא הרגש כלל במה שחרד יעקב כ"כ על הבכורה וע"כ אח"כ שראה שלקח הברכה חשב כי עתה נגלה כל כוונתו שמפני הברכ' חרד את החרד' הזאת וע"כ הבין שעקבו פעמיים אבל באמת לא נתכוין יעקב לזה כלל ולא לבו הלך לקחת הברכות והקב"ה סיבב כל זאת למען יתברך הראוי להתברך ודו"ק היטב והנה לשון מכר' כיום אמר לי חכם אחד שראה הפירוש שהמכיר' יהי' כיום היינו כמו היום שאינו חוזר כך יהי' המכיר' ואני אמרתי שכן דרשו בחלק בפסוק וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה ע"ש בדף ק"י ע"ב ודו"ק:

במדרש רבה ויגדלו הנערים מלמד שחייב אדם לברך ברוך שפטרני מעונשו של זה. עיין בש"ע או"ח סי' רכ"ה ס"ב ובמג"א שני פירושים ומ"ש על הגליון שם וכעת נראה ע"פ מה שאמרו בעדיות פ"ב האב זוכה לבן בנוי ובכח ובחכמה ובעושר ופירש הראב"ד והרע"ב דאם האדם צדיק זוכה ג"כ שיהי' בנו ג"כ צדיק אך מבואר שם בתוספתא דחכמים אומרים דזה קודם שהגיע לפרק המצות אבל אח"כ אז הבן זוכה לעצמו ע"ש ובתויו"ט ולפ"ז עד י"ג שנים קודם עמדו לפרק המצות נענש האב בעון הבן שהוא זכה לו משא"כ כשהגיע לפרק המצות נפטר האב שהוא נעש' אדון לעצמו ודו"ק:

והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך עיין רמב"ן דאות' השבוע' בעצמה שנשבע לאברהם במה שאמר והקימותי את השבוע' זה גופא שבועה ע"ש והכוונה לפענ"ד דהנה באמת לענין הארץ שאמר ולזרעך אתן כל הארצות האל ואין עשיו בכלל ואף דהנודר מזרע יצחק עשיו בכלל אפ"ה אין עשיו בכלל הארץ שהרי הארץ באה מכח הבטח' שהבטיח לאברהם ולאברהם אמר כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק וא"כ אינו זרע של אברהם. עכ"פ ואם כן כיון דעיקר הארץ בא מכח השבוע' שנשבע לאברהם ולכך אמר לו והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך וז"ב. ושוב מצאתי במג"א סי' תקצ"א סק"ו שכתב בזה ולפמ"ש מבואר הדבר ודו"ק:

ובזה יתבארו דברי הרמב"ם פ"ז מבכורות ה"א במ"ש דלאברהם נשבע ועיין כ"מ ובמגן גבורים ח"א סי' כ"ג ס"ק ו' ודו"ק היטב:

מה זה מיהרת למצוא בני ויאמר כי הקרי ד' אלקיך לפני. לפענ"ד הכוונה ע"ז מה שאומר אדם לחברו תדע שלכך מהרתי עשות מעשי לפי שהכל מצאתי כבר מוכן ע"כ לא נתאחר הדבר והנה זה שהשיב לו על שאלתו מה זה מהרת למצוא והשיב. כי הקרה ד' אלקיך לפני ויהי' לפני מלשון קדימה ע"ד שפירש הט"ז באו"ח סי' תקפ"ה הריעו לפני ד'. ובזה יתפרש מ"ש במדרש ח"א אצל קרבנך המציא ד' וח"א אצל זווגך המציא והיינו שבקרבנו וזווגו היה הקב"ה ממציא קודם שיהי' מוכן שהאיל היה מששת י"ב והזווג ג"כ מחמת הב"ק וה"ה בזה והבן: אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך גור בארץ הזאת ואהי' עמך. הנה הלשון כפול ומכופל ועיין רש"י שכתב שאתה עולה תמימה ואין חוץ לארץ כדאי לך. הכוונה לפענ"ד דהנה גם בעולה שנפסלה ביצאה חוץ לקלעים לכאורה היה מקום לומר שאם יצאה חוץ לקלעים נטמאת שחוץ לקלעים טמא הוא אבל זה אינו שהרי גם שאר קדשים אסורין לטמאות וגם כל העזר' קדשו גם העיר ירושלים קדוש בכמה קדושות וא"י ג"כ קדוש ורק שלחומר הקדוש' שיש בעולה אינו מספיק קדושות שאר המקומות ונפסלה חוץ לקלעים ונמצא שאדרבא המקום א"י לסבול קדושת העול' וכמו כן מה שלא יצא יצחק לחוץ לארץ לא מטעם שחש הקב"ה שלא יתקלקל ח"ו קדושתו אז ותדע שאברהם ג"כ קדוש היה וכן יעקב ויצאו חוץ לארץ וכל עוד שלא הוכשר א"י גם שאר ארצית שוות לארץ ישראל ורק שלתוקף קדושת יצחק שנעקד ע"ג המזבח אין חוץ לארץ כדאי לו וא"י לסבול הקדוש' וזה שאמר לו אל תרד מצרימ' ולא תחשוב שאתה תתקלקל שם חלילה רק מצד שאין חוץ לארץ כדאי לך וע"כ שכון בארץ אשר אומר אליך שאם היה הטעם מפני חשש קלקול היה מקום לומר שיבטח בקדושתו וצדקתו שלא יתקלקל רק שבאמת הארץ אינה כדאי לך וע"כ מוכרח לשכון בארץ אשר אומר אליך וזה שאמר גור בארץ הזאת כדאי לך ואהי' עמך ודו"ק:

וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי. עי' רמב"ן שפירש חקותי ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום ועושה צדקה ומשפט. נשאלתי למה קרא לזה חקה. ולפענ"ד נראה דהנה הרב שמואל אבן תבון בפירושו להמלות זרות שבספר המורה כתב במלת חוק וז"ל פירשנוהו במלת איכות אמרתי למי שאין לו חק עליו כלומר שאין עליו דבר שיהי' ראוי בעבורו שישיב לו הטוב' ההיא וכו' חקה חקה כשיעשה אדם מעשה אחד על דמות מעשה אח' נקרא מחקה על הקיר כלומר נעשה דמותו על הקיר ע"ש ומ"ש לא נקרא תיבת לא ט"ס לפענ"ד ולפ"ז כבר נודע שהשי"ת כשעושה צדקה ומשפט וכ"ש כשהוא חונן ומרחם שעושה אף שאין עליו שום חיוב שייטיב לו בעבורו ולכך נקרא חקותי וגם כשאדם עושה צדקה ומדבק במדות ד' לא נקרא מחקה כי הוא עושה רק כדמות מעש' ידי יוצר ואינו רק חקוי בלבד והבן בדברים ועיין סנהדרין דף נ"ט גבי חוקים שחקקתי לך כבר ופריך מהא דושמרתם את חקותי ומשני התם ושמרתם את חקותי דהשתא אבל את חוקותי תשמורו משמע מעיקרא ולפמ"ש יש לומר דהכא מענינא דקרא דבחוקי המצות והדרכים הטובים שייך לומר חקותי שאנחנו מחקים על דמות מעשה ד' אבל בענין הרבעה דכלאים או בעריות לא שייך זאת וע"כ חקותי שחקקתי לך כבר ועיין רש"י ותוספות שם ודו"ק היטב:

במדרש על פסוק את בגדי עשיו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית אמר רשב"ג כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששימש עשיו אני בשעה ששימשתי את אבא היית משמש בבגדים המלוכלכים וכו' אבל עשיו כשהי' משמש את אביו היה משמש בבגדים החמודות וכו' והוא תימה דכי שבחו של עשיו אתי להודיענו וגם למה לא למד ממנו לעשות כן ולפענ"ד נראה דהנה כבר נודע מה שדרשו על עשיו שנמשל לחזיר שפושט טלפיו ומראה שכשר הוא וכמבואר במדרש בפרשתינו ולפ"ז הנה זה דרכו של עשיו שכל פעולותיו הטובות לא היו רק למען לקנות שם ולכך שמש בבגדי החמודות ומה תועלת היה מגיע ליצחק מבגדים החמודות או מבגדים מלוכלכים ובפרט ביצחק שהי' סומא רק להראות לעין כל כמה נאים מעשיו ותדע לך שהוא כן שהרי עשיו ידע היטב שיצחק אביו צדיק וישר הוא ואינו חפץ במעשיו הזרים וכל התועבות שעושה ולמה לא קיים מצות כיבוד בזה ורק שזה היה יכול להסתר מפניו והוא לא חפץ במצות ומעשים טובים כי אם בהתגלות לעין כל אבל אנחנו עם בני ישראל עיקר מצות כיבוד הוא לעשות רצון אביו במה שמחוייב מצד מצות אלהים ולכך שימש רשב"ג בבגדים המלוכלכות שגלוי וידוע לפניו שלאביו ניחא ליה בזה ובלבד שיעשה רצונו וחפצו ורצונו של אדם זהו כבודו ועל כבוד המדומ' לא חש אם לא יתראה כמקיים מצות כיבוד כ"כ ודו"ק:

והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך. הרבה שנים חשבתי בזה במ"ש ופרקת עולו דמשמע רק שפרק עולו והלא הרי אנו משועבדים לו וגם לשון כאשר תריד אין לו מובן ורש"י פירש לשון צער וגם זה אינו מובן למה לא אמר כאשר תמשול וכדומה וכעת אמרתי דהנה מצינו גם במקרא בכל מקום שאמר על ישראל רע ואינו רוצה לבאר הוא אומר בלשון שמובן להיפך וכוונתו על שונאיהן של ישראל וגם בע"ז מצינו שמכנה בלשון גנאי וכמה פעמים מצינו עד"ז ע"ד סגי נהיר והנה כאן כאשר רצה יצחק לאמור לו שימשול ביעקב ובניו הזכירו בלשון אשר יהי' המובן לשון צער ולכך אמר כאשר תריד שענין רדי הוא לשון ממשלה כמו וירד מיעקב רק שלא רצה להזכיר לשון גדול' וע"כ אמר בלשון כאשר תריד וגם לא ביאר ממשלתו שיהיה כ"כ בהרחב', ואמר ופרקת עולו מעל צואריך וההוראה שהוא ימשול ביעקב ממשל רב והבן בדברים כי הדברים נכונים ועיין רש"י על הכתוב ונלחם בנו ועל' מן הארץ שהי' לו לכתוב ועלינו והוא כאדם. תולה קללתו בשונאיו וגם כאן תולה ברכתו בלשון קללה וצער ודו"ק: הנה משמני הארץ יהי' מושביך וגו' ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד והי' כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך. הנה זה תימה גדולה דמשמע שלא ברכו רק שיוכל לפרוק עול מעל צוארו אבל לא שיעקב ישתעבד לו ובעוה"ר אדרבא אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים להם אך נראה דהכוונה למ"ש לפרש הא דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שלה ולו יקהת עמים ותמהו כולם דמשמע דרק עד כי יבא שלה ואח"כ יסור שבט מיהודה וזה תימה ואמרתי בזה דהנה המעיין בישעי' סי' י"א במה שמאריך במעלות המשיח שברוח שפתיו ימית רשע והכה ארץ בשבט פיו וכל הסימן המעיין שם ימצא ההבדל שבין מלכות או"ה וגם מלכות ישראל ובין מלכות משיח שכל האומות המולכות וגם ישראל עוד לא זכו היו צריכין לרדות במקל חובלים ליסר העם וגם בחרב וחנית לכבוש הארצות אבל המלך המשיח לא יצטרך לחרב וחנית כמ"ש בישעי' שיתבטל לעתיד כל כלי מלחמה כמבואר בשבת דף נ"ד ורק שברוח שפתיו ימית רשע שמצד מעלותיו הרמות והנכבדות מאיליו יזרח אור קדושה ותפול אימתה ופחד על כל בשר והכל יתקרבו לשמוע דבריו בנעימים וז"ש והי' ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד היינו שלא יצטרך לכבוש ארצות בחוזק יד כ"א שהכל אליו ימשוכו והיתה מנוחתו כבוד שינוח בכבוד והכל ישמעו אליו ומעתה ז"ש לא יסיר שבט מיהודה היינו כמו שדרשו בסנהדרין דף ה' שהיו רודין את העם במקל היינו שגם שבט יהודה היה צריך שבט מושלים אבל אחר שיבא שילה לו יקהת עמים ולא יצטרך לשבט מושל כלל. והנה עיקר ברכת יצחק וכל החרדה שחרדו עליה שניהם גם יחד היתה על הברכה העתיד' לימות המשיח וע"כ יראה המעיין בברכת יצחק ליעקב שיתן לו מטל השמים יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים היינו מצד עצמם לא שיצטרך לטכסיסי המלחמה ובתחבולות יעשה מלחמה ומברכיך יהי' ברוך ואורריך ארור וכמו שאמר וברוח שפתיו ימית רשע אבל בעשיו יצטרך לפעולות ולטכסיסי המלחמ' וז"ש הנה משמני הארץ יהי' מושביך היינו האומנם שגם אתה תירש הצלחת הזמן אבל על חרבך תחיה והיינו שאתה תצטרך לחרב ולחכות ואת אחיך תעבוד וז"ש והי' כאשר תריד היינו כמ"ש האבן עזרא שהוא מלשון רדייה וממשלה ופרקת עולו היינו שאף במלכך אבל יהי' ע"י רדייה תפרוק עולו מעל צואריך וא"כ לא שלל בזה שלא נהי' משועבדים לעשיו שבאמת ירדה בנו רק שלא יהי' שאנחנו נשתעבד לו מעצמינו רק שהוא ירדה בנו ויפרוק עולו וממילא ירדה בנו ופריקת עולו הוא על שבטבעו להיות נכנע ליעקב אבל במלכו ירדה בנו ויפרוק עולו ודוק היטב כי ענין נכבד הוא:

ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים ויריבו רועי גרר. עם רועי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה. והוא פלאי דלמה קראוה בתחלה עשק ואחר כך שטנה והנה השינוי בשמות נראה לי כי בתחלה לא חרה להם על כי חפר הבאר מקלקל הארץ רק אחר שמצאו מים אמרו לנו המים ונמצא כי לא רבו על הבאר רק על המים ונמצא המריב' היה על המים באשר הוא רצה להשתמש במים ועל כן קרא שמה עשק כי התעשקו עמו אבל אחר כך בעת החפירה רבו באמרם כי לא צורך עוד לבאר כלל וע"כ קרא שמה שטנה וז"ש ויריבו גם עליה והיינו שרבו עליה גם כן על גוף הבאר וע"כ קרא שמה שטנה. ומה נכבד בזה הרמז שרמז הרמב"ן שקאי על החורבנות שבחורבן הראשון רבו עם בני ישראל עד שהחריבו הבנין עי"ז אבל בבית שני שהיו ישראל עבדים למלך פרס ורבו על הבנין בעצמותו לא על בני ישראל כי המה היו משועבדים תחתם א"כ עיקר המריב' על הבנין וע"כ נקרא שמה שטנה ודו"ק:

ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ. הנה הזכיר כאן טל השמים ואח"כ משמני הארץ:

ונשאלתי בזה דבברכת עשיו נזכר להיפך משמני הארץ יהי' מושביך ואח"כ מטל השמים ולכאורה השבתי לפמ"ש בב"ב פ"ב דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום הגשמים יורדים מאוצר טוב ובזמן שאין עושין רצונו של מקום ואינם שרוים על אדמתם אין גשמים יורדים מאוצר טוב א"כ יש לומר דזה דטל השמים ואח"כ משמני הארץ מיירי שהטל יורד מאוצר הטוב דזה מוקדם למשמני הארץ ולעשיו בירך משמני הארץ ואח"כ טל השמים ועיין פרשת דרכים דרך ד' דרוש כ"א. אך העיקר נראה לי דהנה יש שתי מיני הצלחות יש הצלחות שבא כל עיקרה מן השמים כגון שאדם עושה מסחר ומשתכר הרב' או שמוצא מציאה ואח"כ נעשה עי"ז סוחר גדול וכדומה ויש אשר ההצלח' באה ע"י גזילות וחמסות ואח"כ משתכר הרב' עי"ז והנה ליעקב בירך שיתברך מטל השמים ואח"כ משמני הארץ והיינו שכמו שעל ידי הטל שיורד מן השמים עי"כ מתברך הארץ כמו כן יהי' הצלחתו מן השמים וע"כ יתברך אח"כ בכל אשר עושה אבל עשיו בירך שעל חרבו יחיה והיינו שיאכל שלל אויביו שיבת לו ע"י גזילות וחמסות וא"כ משמני הארץ קודם ואח"כ מטל השמים שהקב"ה יצליחהו אח"כ וזה בא לו מסבות מעשה ידיו שגזל וחמס וכדומה ודו"ק:

ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה. והוא פלאי דלמה קראוה בתחלה עשק ואח"כ שטנה וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהמעיין בכתוב יראה כי מה שמצאו באר מים חיים היה באר שעשויה בתואר ודמות באר שעושין כן ולא שמצאו מים חיים בלבד דאל"כ לא שייך שחפרו בנחל ומצאו באר מים חיים רק שמצאו מים חיים וע"כ שכבר היה בדמות באר מוקף מחיצות וכדומה ולפ"ז שפיר היה מקום להתעשק עמו דהנה באמת זה נודע דכל אחד שקונה מקום מהשר יש לו רשות לחפור ולבנות ולסתור כל מה שלבו חפץ אבל אם יקנה מקום וימצא כשיחפור שם אוצר וכדומה מה שנטמן שפיר יש מקום לומר דזה לא הקנוהו לו וכעוב דא דבא לפני המלך כשישב שם הקיסר אלכסנדר מוקדן המוזכר במדרש פרשה אמור זה אומר מקום קניתי אבל האוצר לא קניתי ע"ש על הפסוק אדם ובהמה תושיע ד' ולפ"ז כאן שמצאו באר מים חיים עוד לא ניכר שבעברת זדון דברו כ"א אפשר שהיה להם טענה עליה שאחר שמצא באר מים חיים זה לא נמכר לו וזה שייך להמלך ולכך קרא עשק דהיינו ענין עסק ועריבה שיש להם דין ודברים ולזה אמר כי התעשקו עמו אבל כשחפרו אחרת ושם לא היה להם שום טענה כי יש לו רשות לחפור אחר מים ולעשות לו באר ואפ"ה רבו עליה לכך קרא שמה שכינה ודו"ק:

במדרש אמר רשב"ג אני לא שמשתי את אבא כדרך ששימש עשיו ליצחק שאני שמשתי אותו בביתו בבגדים הצואים ועשיו שימש תמיד בבגדי החמודות ולכאורה תמוה דכיון דעשיו שימש לאביו בבגדי החמודות א"כ למה לא עשה כן רשב"ג כיון שהמצו' הוא כך. והנראה דהנה בשו"ת אא"ז בעל שער אפרים סי' ע"ח נסתפק ברבו סומא אם מחוייב לכבדו:

ולכאורה מזה ראיה דהרי יצחק היה סומא ואפ"ה כבדו עשיו, כ"כ וממנו למד רשב"ג ענין כיבוד אב וראיתי בהגהת בנו הרב ז"ל שהביא גם הוא ראיה ממה שנענש יעקב על שלא כיבד אביו אף שהי' סומא ולפענ"ד אין ראיה דפשיטא דמחוייב לכבד אביו ורבו סומא במידי דצריך ואינו תלוי בראיית העין ולא נסתפק השער אפרים רק בקימה מפני ת"ח דזה תלו בראיית העין שרבו רואה ההידור וא"כ כל שסומא ואין רואה אם עומד אם לא מה זה נחשב לכיבוד אבל לפמ"ש אתי שפיר דגם בגדי החמודות אין נ"מ אם הולך לפניו בבגדיו הצואים או בבגדיו החמודות רק שזה כבוד לחשיבות לגבי הבן שמכבד את אביו וא"כ מזה ראיה ברורה שמחוייב לכבד אף הסומא ולפ"ז יש לומר דאדרבא רשב"ג לפי שאביו היה רואה והי' הכיבוד במה שמשמשו בבגדיו הנאים במקום שאינו מלוכלך ואם ישתמש במקום המתלכלך בבגדים נאים אז לא יהי' לו לכבוד אם ישתמש בהם במקום כבוד ולכך הבדיל בין הבגדים אבל עשיו שכיבד את אביו יצחק שהי' סומא א"כ האב אינו רואה ועיקר הוא שהי' מכבד אביו ולכך כיבד אותו בבגדים נאים בכ"מ שאף אם יתלכלכו אין נ"מ לאב ועשיו בעצמו עשה בשביל כיבוד אב ודו"ק היטב כי נכון הוא:

עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצות חקותי ותורותי. הנה חז"ל דרשו בזה שאברהם קיים כל התורה כדאמרו ביומא דף כ"ט ולכאורה יפלא למה לא נתנה התור' לו שיהי' מצווה ועושה ותגדל שכרו. אמנם נראה דבאמת המתפלספים והמתפקרים חרקו שן ואומרים שמשא כבדה הכביד הקב"ה עלינו בתורתו ובמצותיו תרי"ג מצות ופרטיהן שרבו מאד ועליהם למעמסה אבל כל זה לסכלותם ולו חכמו ישכילו שאבותינו הקדושים מצד חכמתם קיימו התורה אף שלא נצטוו וע"כ שמצד השכל הדבר חובה לאדם מצות התור' ורק למיעוט חולשת השכל והחומר מתגבר ע"כ הוצרך הקב"ה לצוות התורה והלואי שנקיים לאחר שנצטוינו אבל אבותינו הקדושים לגודל זכות השכל והצורה שלהם גברה מאד על החומר ע"כ לא הוצרכו לשום ציווי והיו כליות של אברהם אבינו ע"ה נובעות חכמה לקיימו התור' ולכך איחר הקב"ה לתת התורה כדי להראות לכל העמים מעלת התור' אשר מצד השכל מחייב כל המצות וז"ש עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי היינו שמצד השכל בעצמו יען כי שמע קולי הבין בחכמתו לקיים כל התורה עד שלא נצטוו ודו"ק היטב: ואברכהו גם ברוך יהי' וגו' בענין הברכות מאוד יפלא הדבר למה לא רצה יצחק לברך את יעקב ואף שחשב גם לעשיו שכשר הוא אבל בכ"ז חלילה ליצחק שלא יבין שיעקב גדול ממנו. והנראה בזה דהנה באמת כבר נודע שיעקב ועשיו חלקו העולמות עשיו נטל חלקו בעוה"ז ויעקב נטל חלקו לעוה"ב. אך הנה נודע כי גם לעוה"ב צריך הכנה רבה והעוה"ז הוא כפרוזדור לעולם הבא וכבר כתב הרמב"ן כי כל ברכות שאמר הקב"ה לישראל הוא לא לשכר כי אם למען יהי' להם הכנות לבוא למחוז החפץ לעולם האמת ויעודים הגשמיים הם רק מבוא כי לולא זאת לא יוכל איש לעבוד ד' ואם אין קמח אין תורה והנה יצחק חשב כי עשיו להיות חלקו בעוה"ז ע"כ ראוי אליו הברכות הזמניים וליעקב ברכות הרוחניים וע"כ סבב הקב"ה שיצחק יאמר לעשיו שישא תליו וקשתו לצוד לו ציד למען תברכך נפשי וכבר כתב הרלב"ג כי הנאת הגשמיי יעזור לו להכין לבבו אליו למען ירוק עליו שפע ברכותיו בלב שמח ע"ש ולפ"ז אחרי שראתה זאת רבקה שלחה ליעקב שהוא יעשה זאת כי גם שפע הנבוא' נצרך לדברים הגשמיים שיוכלו להריק שפעת ברכה ואף כי דלת העם מה כבד הדבר לעבוד את ד' וע"כ כשראה יצחק זאת אמר מי איפוא הוא הצד ציד ואברכהו גם ברוך יהיה והיינו שהבין עתה שהברכות הגשמיים הם כלי וצינור שיוכל להשתלשל מאתם עבודת הרוחניות וזה רק סמיכה ודו"ק היטב:

והנה הרלב"ג העיר ספק גדול בענין הברכות אם הם ענין נבואה והגדת עתידות א"כ מה כל החרד' הא לא היה מגיד רק מה שיגזור ד' בעתידות ולא ישתנה הדבר בהתחלפות רצון המברך ומכ"ש במה שטע' וחשב שעשיו הוא ואם תפל' היא הא יצחק התפלל על עשיו ולא הועיל כלום במה שסמך ידיו על יעקב כיון שכוונתו על עשיו ומ"ש בזה ליישב הבעל עקידה דחאו יע"ש וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דבאמת אינו רק תפלה אמנם מה שצריך הכנת המטעמים הוא כמו בנבואה היה צריך הכנה כמו שאמר אלישע קחו לי מנגן. והענין הוא דהנה בעת בא הנבואה כל כחות הגוף דוממים ושוקטים והוא מתפשט מכל החומריות ועי"ז נשפע עליו כח אלקי ובעת בא הנבואה עצור ברוחו לא יוכל והוא מוכרח להגיד מה ששמע וכמ"ש יחזקאל ויקחני בחזקת היד והיינו שגם בעת אמירתו דבר אלקים בפיו ואינו מגיד כפי רצון נפשו וגופו רק כדבר אלקי ולכך היה צריך להכנות שבעוד גופו מוטרד בענינים הגופנים והוא עוד מלובש בבגדים הגופניים לא תשרה עליו רוח אלקי כמו כן בעת התפלל הצדיק ולפני ד' ישפוך שיחו אם מפשיט מעליו בגדי החומריים ולא יעצרוהו הגשם וכליו הרעים אז יוכל להתפשט ולהתעטף בכח אלקי ואז תפלתו זכה ומה שיאמר אז בתפלתו הוא כעין נבואה קטנה שאז אינו אומר מפאת התקרבות הגוף או איזה טעם וסיבה כי אם מה שישים אלקים בפיו. וזה לדעתי מה שאמר יצחק בצוותו לעשיו שיכין לו מטעמים ואוכלה בעבור תברכך נפשי היינו שהנפש מעצמה תאמר לפני ד' ותשפוך שיחה ואז יתקיים תפלתו. וזה לדעתי מה שאמר ר' חנינא בן דוסא אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל והיינו שבאמת הוא התפשט כבר מגשמיותו וא"כ הנפש אמרה מעצמה בלי הכנה בכלי הדיבור ונמצא כשהיתה שגורה בפיו בלי כוונתו מסתמא מקובל הוא. ומעתה זהו שחרדו את כל החרדה הזאת דמי שיתברך מצד הנפש בלי כוונת הגוף לזה תפלתו יתקיים ולכך כשכבר נתברך אמר יצחק ואברכהו גם ברוך יהיה דהיינו שעי"כ יתברך כיון שבעת ההיא נסתלק כלל רצון הגוף ורק מה שאמר' הנפש מעצמה ועל מי שסמכתי ידי ע"ז יחול התפל' וע"כ הסכים שיעקב יתברך וזה שאמר ודגן ותירוש סמכתיו והיינו שעיקר הוא הברכות הרוחניות וזה רק סמיכה. וזה לדעתי מה שנא' וירח את ריח בגדיו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד' ויתן לך אלקים וכפי הראות לא רצה עוד לברכו עדיין דלא כתיב ויברך אותו ויתן לך אלקים רק שבהריחו ריח בגדיו כריח שדה אשר ברכו ד' אז נתפשט מכל החומריות שבו ולבש בגדי המלאכיות והנפש מעצמה אמרה בלי הגוף כלל. וז"ש עשיו הלא אצלת לי ברכה והיינו שאתה כל כוונתך היה למעני וע"ז השיבו שבא אחיך במרמה ויקח ברכתיך היינו דניהו דרצון הגוף היה עליך אבל בעת דברי את דבריי אז נתפשטה כל כוונתי ולא תוכל לחול רק על מי שסמך ידו עליו ע"ז מירק השתלשלות צינור השפע וזה שאמר עשיו הברכה אחת היא לך אבי ברכני גם אני אבי והיינו שכיון שהוא ע"י תפלה ברכני גם אני והתפלל גם עליו ולזה השיבו שאין לאל ידו להשיב מה שכבר אמר ובאמת מצד גופו הוא יכול להתפלל גם עליו ואמר ליה הנה משמני הארץ יהיה מושביך אבל זה אמר אליו בעוד גופו וכל כליו עליו וזה אינו חזק כ"כ כאשר התפלל עד כלות נפשו וגופו והבן כי הוא ענין נפלא ויפתח בו כמה מנעולים הסגורים מבא בהיכל ד' ובתורתו. ובזה מיושב מה דקשה לי טובא הא למעלה כתיב ולא הכירו כי היו ידיו שעירות ויברכהו א"כ כבר ברכו ומה ברכו שנית וגם אח"כ כתיב ג"כ ויברכהו ולפמ"ש אתי שפיר דמתחלה ברכו ברצון הגוף ונפש ואח"כ כשאמר ראה ריח בני כריח השד' אז הופשט מכל בגדי הגוף וכלתה נפשו ונשמתו והי' מלאכי ונפשו אמרה מאיליה וכמ"ש ודו"ק:

חסלת פרשת תולדות:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה