דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת חיי שרה
מערת המכפלה במדרש רבה דרשו שכפף הקב"ה קומתו של אדם הראשון והכניס' לתוכה. הכוונה לפענ"ד שאדם הראשון היה ראוי לחיות חיי הנצחיים קודם החטא דזהו ענין שאמרו בחגיג' דף י"ב אדה"ר קודם שסרח היה מסוף העולם ועד סופו וכיון שחטא הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו והיינו שהי' ראוי להיות נצחי ואח"כ כשחטא ניתן לו גבול וקץ וז"ש שכפף הקב"ה קומתו של אדה"ר דהי' מארץ עד לשמים כדאמרו בחגיג' שם וא"כ הכניסו שם והבן: מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה עיין רש"י ולפענ"ד נראה לפמ"ש הזהר על פסוק ואברהם זקן בא בימים דהיינו שכל יום היה נמנה לו בכלל שנים שלא עבר עליו יום אחד שלא תיקן בו דבר ולפ"ז זה שמנה בשרה שכל השנים נמנה אצלן בשלימותן ששנות שאר אדם אינם שווים והילדות ביישה את הזקנה אבל בה כל השנים שווים לטובה וע"ז דרשו במדרש יודע ד' ימי תמימים על שרה שהשנים היו תמימים שבאה בימים ודו"ק:
ומפי דודי הרב הגדול מו"ה יוסף נ"ז נ"י שמעתי דהכוונה דהנה בכל אדם מתיחסים האנשים להשנים שבשנה זו נולדו והיו אותן האנשים אבל בהגדולים אשר בארץ אדרבא הימים יתיחסו אחר האנשים שאותן השנים נתעלו שהיו בהם אותן הגדולים ולפ"ז זה שאמר שני חיי שרה והיינו שאותן השנים היו יי שרה הצדקת וז"ש ונחלתם לעולם תהי' שנאמר שני חיי שרה דהיינו שהקב"ה מנחיל השנים להצדיקים שהם טפלים לגבי הצדיקים ודו"ק היטב:
וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דיבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. והוא לכאור' שפת יתר דלמה האריך כ"כ לומר ששקלו הכסף שדיבר באזני בני חת וגם מהו עובר לסוחר ותרגם אונקלוס ומתקבל בסחורתא בכל מדינתא:
ולפענ"ד נראה ע"פ מה דאמרו בר"פ הזהב דבזקנותיה סבר כספא חריף הוה טבעא דהבא דלא חריף הוה פירי ופירש"י דיוצא בהוצאה ועובר לסוחר ולפ"ז ניהו דאמר לו בכסף מלא וארבע מאות שקל כסף אבל היה יכול לתת לו זהב לפי ערך השיווי של הכסף רק דאברהם בנדיבותו לפי שא"ל בכסף מלא נתן לו כסף כדי שיהי' עובר לסוחר שיוצא בסחורה וז"ש התרגום דמתקבל בסחורתא בכל מדינתא ודו"ק:
ומפי כבוד דודי הרב הגדול מו"ה יוסף נ"ז ני' שמעתי ע"פ מה דנודע דהמטבע בעצמותה אינה שוה כ"כ רק לפי שצורת מטבע עליה אבל אם יתכו המטבעות אינו שוה הכסף כל כך אבל אברהם נתן לו קנטרין דהיינו שהכסף בעצמו ישוה בכל מדינה אף במדינה שאינו יוצא המטבע זו ושוה הכסף בעצמותו כן ועיין רש"י שכתב יש מקום ששקליהם גדולים שהם קנטרין צנטר"ש בלע"ז והיינו שהכסף בעצמו שוה כ"כ ודפח"ח:
גר ותושב אנכי עמכם וגו' כל הענין כבר כתבתי כמה דברים וכעת נראה לי דהנה באמת כבר אמרו אין קוברין צדיק אצל רשע וחייבי מיתות היו חלוקין בקברותיהם ואף כי אנשים מאמונות מחולקות והנה אחד היה אברהם באמונתו ודת יהדות וע"כ בבא העת לקבור את שרה אשתו ע"כ רצה לקברה בקבר מיוחד אבל הבין כי כל אחד רוצה שתהי' נקברת בשדהו כי תהיה להם לכבוד ולתפארת כמו שהי' באמת וע"כ הקדים גר ותושב אנכי עמכם והיינו שאף שהוא תושב בכ"ז גר הוא ונבדל מהם וע"כ אמר תנו לי אחוזת קבר ואקברה את מתי היינו קבר מיוחד והם הבינו פשוטן של דברים וע"כ אמרו לו נשיא אלקים אתה בתוכינו איש ממנו את קברו לא יכלה ממך והיינו לא כפי אשר חשבת כי אתה גר וחלק גרוע תקח כי אם חלק מובחר אבל הוא לא רצה בזה וביקש שיפגעו בעפרון שיתן לו שדה המכפל' שידע ששם נקברו הקדושים אשר בארץ ומבלי הגיד לו זאת פן לא ירצה למכרו ע"כ הערים ואמר השד' והמער' למען שיבין עפרון כי חושב מפאת השדה הנבחרה אבל לבו לא כן יחשוב והי' עיקר המערה למען יבדל מקבור בקברות אנשים מאמונה אחרת וזה היה טעם שהשתוקקו אבותינו הקדושים ויתחבטו על קברותיהם למען יהיו לאחדי' באמונה אחת ודו"ק היטב: אחר כמה שנים כשלמדתי בזהר מצאתי שכתב ג"כ דאברהם ידע שהוא לא ירצה ליתן לו וזכיתי לכווין לדעתו:
במדרש תנחומא בפ' בהר דרש נבהל להון איש רע עין זה עפרון כיון שראה את הכסף נבהל ונחפז ואמר במבחר קברינו קבור מתיך והוא תמוה דהכי הוסיף לו בשביל שאמר במבחר קברינו. נלפע"ד נראה ע"פ פשוטו דהנה עפרון הבין שאי אפשר לו לקחת כסף רב בעד המערה בלבד ואין מגדר המוסר שיקח מעות בעד המערה שניתן לקבור בו ובפרט שכבר נקבר מקודם אדה"ר וחוה וע"כ אמר שגם השדה יתן ועל זה יוכל להבליע גם דמי המערה בתוכו כמו שפירשתי להלן ולכך אמרו במבחר קברינו קבור את מתיך היינו שע"י המבחר יוכל להבליע גם דמי המער' ודו"ק:
ויהיו חיי שרה שני חיי שרה. במדרש יודע ד' ימי תמימי' כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה הרמב"ן כתוב על פסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה וביארו הרב בעל בחיי שם כל הידיעה בצדיקים הוא שהקב"ה משגיח עליהם בפרטות מעשיהם ומצילם מן המקריים ע"ש שהאריכו ולפ"ז נראה לי טעם מה שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום כי הדבר שהוא במקרה לא שייך בו גבול וקצה אבל הצדיקים להיות הם בכוונת מכוונת לכך משלים שנותיהם מיום ליום להורות כי הם אינם במקרה וחייהם חביב לפני הקב"ה ויקר בעיני ד' המות' לחסידיו וז"ש מה הם תמימים כך שנותיהם תמימים דהיינו מיום ליום והקב"ה יודע ימי תמימים כי הוא משגיח עליהם ולא זז ידיעתו מהם אף רגע אחת. ובזה נראה לי מה שאמרו במגילה והוא לא ידע כי בז' באדר מת משה ובז' באדר נולד ותמהו כולם שמהמיתה ידע רק מהלידה לא ידע ולפמ"ש אתי שפיר כי באמת מה שהירח או היום שמת בו אדם הוא מורה חלילה על פורעניות היא אם היה במקרה וא"כ כיון שקרה בו דבר רע א"כ אולי היום גרם זאת אבל אם בכוונה מכוונת היה למען השלם יום הליד' וא"כ ביום הליד' בודאי יהי' שמחה גדולה וע"כ מוכרח למות ביום הזה וא"כ לא שייך לומר שיום צרה הוא ואדרבא יום טוב הוא וז"ש שלא ידע שבז' באדר מת ובז' באדר נולד דהיינו להשלים היום ודו"ק: אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי. במדרש אלי כתיב מלמד שהיתה בת לאליעזר ומבקש להשיאה ליצחק נראה לפע"ד ע"ד תורני דהנה ראיתי בקו"א לקידושין לבעל המקנה ז"ל בסי' ל"ה שהקש' דאם נימא דבקידושין מילי לא ממסרי לשליח א"כ כיון שלא מצינו שיצחק דבר כלל לאליעזר ע"כ שיצחק עשה לאברהם שליח ואברהם עשה לאליעזר והו"ל מילי וכתב דעבדו שאני דהו"ל כגופו והוא דבר חדש. אך לפענ"ד היה נראה דהמעיין ימצא במה שצוה לאליעזר לא היה אברהם מסופק כלל אם אולי לא תתרצה האש' לישא את יצחק ובטוח היה במלאכו שישלח לפניו שיקרה לו זווג הגון רק שהי' מסופק אם אולי לא תאבה האש' ללכת אחריו רק שיצחק יבא שם וא"כ כל הטעם דמילי לא ממסרי לשליח הוא רק בשביל שמא לא תתרצה האשה וע"ז לא היה מסופק אברהם שבודאי תתרצה רק שמא לא תרצה לשוב לארצו וע"ז הזהירו אברהם שלא ישיב את בנו נמצא שאותה שיקדש שתרצ' לשוב לארצו זה הו' מילי דממסרי לשליח שבודאי תתרצה שע"ז לא מסופק אבל אליעזר ששינה ואמר אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי ולא הזכיר כלל שמא תרצה שישוב בנו אליו והוא היה מסופק גם על גוף הרצאת הקידושין שוב הוה מילי דלא ממסרי לשליח וע"כ היה משתדל שישיאה ליצחק ובזה נכון מה שהקש' דעבד אינו נעשה שליח ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם היא דאינו בר קידושין ולפ"ז כיון שאליעזר רצה להשיא בתו ליצחק ע"כ שהי' בכלל בר קידושין לדעתו ויצא מעבדות לחירות וא"כ מזה גופא ששלחו ע"כ השתדל שישיא בתו ליצחק ובאמת שרק בשביל דעבדו כגופו לכך מועיל השליחות. אברא דעדן צריך ביאור כיון דנתן לו שטר דייתיקו דכל נכסיו הוא של יצחק וא"כ גם עבד בכלל נכסים וא"כ שוב לא הועיל שליחות דאברהם דאינו עבדו של אברהם רק של יצחק וצריך לומר דלא נתן לו שטר דייתיקי רק לאחר שיקדש וכל זמן שלא קידש עדן עבדו של אברהם היה. ובזה ניחא מה דכתיב כמה פעמים במאמר אליעזר בן אדוני הרי דלא היה יצחק אדונו ואילו אח"כ כששאלתו רבקה מי האיש ההולך לקראתינו השיב העבד הוא אדוני. ולפמ"ש אחי שפיר דשטר דייתיקי לא היה רק לאחר שיקדש וא"כ אחר שקידש נעש' הוא אדוני ודו"ק היטב כי אף שהוא ע"ד תורני יש בו ענין נכון:
אולי לא תאב' האש' במדרש אלי כתיב מלמד שהי' לו בת לאליעזר והי' מבקש להשיא' ליצחק וא"ל אין ארור מדבק בברוך ותמה כולם דלמה לא כתיב אלי חסר בעת דיבורו עם אברהם. והנראה בזה דהנה מה שאמרו אין ארור מדבק בברוך ולא אמרו להיפך אין ברוך מדבק בארור נראה לי כי לפי שבאמת מה ניקל הדבר שהארור יטעה את הברוך שהוא יאמין בו כי לפי תומו וצדקתו לא ידע שקר בנפשו וסובר שכל העולם כן הוא אבל הקב"ה כי חפץ שלא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים נותן בטבע שהארור לא יחפוץ לדבק בברוך רק שרוצה להתפאר בו שירמה את הבריות כי הוא חשוב בעיני הצדיק וא"כ באמת לא היה אליעזר רוצה לדבק באמת ביצחק ולא אמר לו כן באמת רק שיתפאר בפני לבן ובתואל, כי נכבד הוא בעיני אדוני אברהם עד שרצה להשיא בתו לו ולכך רמזו הכתוב בדברי אליעזר בספרו ללבן ובתואל ודו"ק היטב כי נכון הוא:
אולי לא תאב' האש' ללכת אחרי במדרש אלי כתיב מלמד שהי' מבקש להשיאו לבתו וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה כבר אמרו חז"ל רגלוהי דבר נש אינון ערבין בי' לאתר דמתבע תמן מובילין יתי' וגם מקרא מלא הוא מד' מצעדי גבר כוננו ולפ"ז אומר אני דבר נכון דהנה כיון שכל הליכות מד' הוא א"כ לא נשאר לאדם רק הבחיר' אם רצונו ללכת בדרך שצריך לילך הולך בטוב ואם לאו מוכרח ללכת אף שלא ברצונו אם מד' יצא הדבר. ולפ"ז כאן ביצחק שהוא לא היה רשאי לצאת לחוצה לארץ שהוא היה עולה כמבואר במדרש א"כ הית' בת זוגו מוכרחת לבא אליו. ולפ"ז זהו ששאל אולי לא תאבה האש' ללכת אחרי ההשב אשיב את בנך שא"כ שוב אין הכרח שתבא הנה דלא נודע אם הוא אתרא דמתבעי ועל זה השיב לו אברהם רק את בני לא תשב שמה וא"כ ע"כ בת זוגו מוכרחת לבוא הנה אם מדעתה או בע"כ דלאחר דמתבעי רגלוהי אינון ערבין ביה והנה כיון ששיוע אליעזר זאת א"כ מה אמר אח"כ ואמר אל אדוני אולי לא תלך האש' שבאמת זו אינה שאל' כלל דהיא מוכרחת לבא הנה רק שהשאל' היא אם אולי לא תאבה ויהי' שלא ברצונה או שיוכל להשיב את בנו וכיון שהשיב לו אברהם שאת בנו לא ישוב בשום אופן שוב אין מקום לשאלת אליעזר שאולי לא תלך שע"כ היא מוכרחת ללכת ולמה שינה אליעזר ואמר זאת ע"כ שרצה להשיא לבתו ודו"ק והבן בדברים:
ובלא"ה יש לומר דבאמת אברהם בענות צדקו לא רצה לסמוך על הנס ע"כ לא יוכל להשיב לו שבודאי יתרצ' וע"כ השיב רק את בני לא תשב שמה אבל אליעזר בודאי הבין שאברהם אבינו צדיק גמור היה ובודאי יזדמן בת זוגו שתתרצה ללכת הנה ולז' אמר וע"כ דרשו בת הית' לו ודו"ק:
אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי. במדרש וברש"י אלי כתיב חסר מלמד שבת הית' לו לאליעזר וכו' ותמהו כלם דלמה כתיב אלי חסר בחזרת הסיפור היה לו לכתוב בתחילת הסיפור וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה בתחלה לא ידע אליעזר שיקרה לו נס וחשב שיהי' בדרך הטבע ע"כ שאל אולי לא תאבה האש' אבל כשהשיב לו אברהם ד' ישלח מלאכו לפני ואח"כ ראה שד' הצליח דרכו וא"כ לא היה לו לחזיר ולספר שאלתו במה ששאל שלא כהוגן וע"כ שטינא הית' בלבו שבת הית' לו וביקש להשיא' ליצחק ודו"ק:
תנו לי אחוזת קבר עמכם וגו' לא אדוני שמעני נשיא אלקים אתה בתוכינו במבחר קברינו קבור את מתיך וגו' הנה בוויכוח הלז כבר אמרתי דברים רבים וכעת נראה לי במה שא"ל נשיא אלקים אתה בתוכינו דמה התייחסות יש לזה להענין. אך נראה לי דהנה במי שנותן מתנה למלך לא תחשיב להנותן הנדיבות רק ענוות המלך שקיבל מתנה מאדם וכבר אמרו דנתינה לאדם חשוב הוה כאילו קיבל ממנו והאש' מתקדשת בזה וגם לענין מכר נחשב כמבואר באהע"ז סי' כ"ד ובחו"מ סי' ק"ץ ולפ"ז יפה השיבו לו אחרי שנשיא אלקים אתה בתוכינו א"כ לכבוד ולתפארת יהי' נחשב לנו אם תקח ממנו מתנת חנם והנה אברהם בנדבת לבבו לא רצה להנות משום אדם וכבר אמר למלך סדום אם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם ע"כ אמר ופגעו לי בעפרון בן צחר שגם הוא אדם חשוב שאותו היום מנוהו שופט וא"כ מאתו יוכל לקנות שלו אינו כבוד כ"כ במה שלא יתן לו וזה חשב אברהם בנדבת לבו ובענות צדקו שעי"ז יוכל לבא לקנות ממנו והשיב לו עפרון לא אדוני השדה נתתי לך היינו שגם אני אף שאני שופט בכ"ז יהי' לי לכבוד אם אתן לך מתנת חנם וע"ז השיב לו אברהם אחרי שכבר נתתי לך כסף השדה קח ממני שגם לי לכבוד אם תקבל ממני הכסף וע"ז השיב לו עפרון אחרי שארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא וא"כ את מתך קבור וא"כ נתכבד שנינו אני במה שאתן לך השד' שמה שאני לוקח המעות לא נחשב לי למאומה וכל הון לא ישוה במה שאני נותן השד' אף אם הייתי מקבל כל הון ואתה נותן הכסף כפי שויה באמת ומכ"ז ניכר גודל צדקו של אברהם אבינו כי גבה לבו בדרכי ד' והבין כי זה דבר גדול שיתפאר אדם באשר הוא אדם אף שהוא מלך שהוא העשיר את אברם והבן כי ענין נכון הוא: ואברהם זקן בא בימים. הלשון בא בימים אינו מובן. אמנם הכוונה נראה לפענ"ד ע"פ מה שכתבתי לפרש מה דכתיב וכימך דבאך שהענין הוא שכבר אמרו הקדמונים שהזקנה היא חולי שהכל מתאוים לה ועכ"פ הזקנה הוא ענין יסורין. והנה יש זקן שאינו זקן כפי הימים ושנים והזקנה קפצה עליו וכמו שאמר יעקב אבינו לפני פרעה מעט ורעים היו ימי שני חיי וכמ"ש הרמב"ן שם שפרעה תמה על זקנותו והוא אמר שמפני העמל והתלא' נראה כזקן אבל עוד אינו זקן כל כך ולזה אמר וכימיך דבאך ירצה שדבאיך דהיינו חולי כפירש"י יהי' לפי הימים ע"ש ולזה אמר שבאברהם היה זקנה לפי הימים וזה שכתוב בא בימים וזה נראה שכיון המדרש בא באותן הימים אשר כתוב והגיעו הימים אשר תאמר אין לי חפץ בהם והיינו שהזקנה הוא ענין חולי אך למי שהזקנה הוא הרב' מאוד יתר על הימים זה בהגיעו אל הזקנה לפי הימים כבר יהי' עליו עול שיאמר אין לי בהם חפץ אבל אברהם אבינו לפי שבירך ד' את אברהם ע"כ נתברר גם בזה שהזקנה היה לפי הימים ולא היה לפניו לעול ודו"ק עוד יש לומר שהי' זקן אף שלא היה זקן בשנים כ"א בימים לפי שעשה טוב בכל יום ובא עם הימים ע"כ נקרא זקן אף שלא היה לו שנים הרב' ודוק היטב:
ואברהם זקן בא בימים. במדרש יש אדם שהוא זקן ואינו בא בימים ויש שבא בימים ואינו זקן אבל אברהם היה זקן בא בימים הכוונה נראה לפענ"ד ע"פ מה שפירשתי הא דאמרו זקני ת"ח כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת וזקני, ע"ה כל זמן שמזקינין דעתן מתטפשת עליהן ודקדקתי מה הלשון אומרת זקני ת"ח כל זמן שמזקינין ולא אמר כשמזקינין ופירשתי ע"פ מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה הרי אני כבן שבעים שנה לקרב הדבר ע"פ הטבע דנזרקה בו שיב' לפי ששקד על דלתי התור' בחוזק וכל מי שהוא שוקד על דבר בין קודש בין חול נזרק בו שיבה ע"ש ובתוי"ט ולפ"ז זקני ע"ה כל זמן שמזקינין בין בילדותם בין בזקנותם דעתן מתטפשת משא"כ בזקני ת"ח ע"ש ולפ"ז זה שאמר יש שזקן ואינו בא בימים והיינו שמזדקן בילדותו ויש שבא בימים אבל אינו זקן דהיינו שלא בא זקנתו מפאת השקיד' רק כי בא בימים לבד אבל אברהם היה זקן ובא בימים ודו"ק:
ואברהם זקן בא בימים. בגמ' בב"מ דף פ"ו עד אברהם לא הוה זקנה משבא אברהם תבע זקנה. נראה לפענ"ד דהנה בעניני המושכלים הזקנה יותר מעלה מהילדות שהזמן מספיק להוצאת הדבר לאור שימים רבים יעברו עד יבא הדבר השכלי לאור עולם מזוקק ומטהר אבל לעניני התאו' והחמד' אדרבא הרב' ילדות עושה וכל שהוא ילד ויקטן יותר חושק לדברים האלו להבלי הזמן וא"כ עד אברהם לא היה באנשים מי שיחפוץ במעלות השכליות א"כ לא נצרך לזקנה אבל משבא אברהם היה מבקש על הזקנה שזה האות על דברים השכליים שנצרפו בכור המבחן ויש אמון בם ודו"ק:
וזה הוא לדעתי ענין הבכורה שהתורה רבתה בכבודו והנחילו פי שנים שכל שיגדל יותר יוכל להגיע להשלימות יותר והזמן מספיק להוצאת האמת ולכך הזהירה התורה שלא יבכר את הבן האהובה ע"פ בן השנוא' הבכור יען כי יחשוב כי זה יהיה יותר מוכשר להשגת השלימות ובאמת לפעמים יהי' הבן השנוא' ת"ח וממזר ת"ח קודם לע"ה וזה לדעתי מה שהשתוקק יעקב להבכורה ועשיו אמר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורת והיינו כי הרשע טוב יום המות מיום הולדו שכל שיחיה יותר מוסיף חטא על פשע וזקני ע"ה רל זמן שמזקינין וכו' וא"כ הולך למות והוא חווה שהולך בכל עת ורגע למות ולמה זה לי בכורה ע"כ העיד הכתוב שבז' את הבכורה שזה ענין אם רוצה לדרוך במעלות השלימות אבל מי שמתאווה לתאוות הזמן כל שהוא מזקין יותר מתטפש ואין בכור מעלה ודוק וזה הכוונה שמטבע של אברהם היה זקן וזקנה מצד אחד בחיר ובתולה מצד אחר ודו"ק:
היש בית אביך מקום לנו ללון והיא השיבה מקום ללון ואח"כ כתיב כשמוע לבן את דברי וכו' וירץ לקראתו ויאמר בא ברוך ד' ואנכי פניתי הבית ופירש"י שפנה כל ע"ז שהיה לו. ולכאורה צריך ביאור במה הבין לבן שאליעזר מבקש מקום שלא יעמיד שם ע"ז ובמה הבין שאליעזר חושדו בזה. ושמעתי אומרים בשם אבי מורי הגאון דהנה במי שבא לאכסניא יש הבדל אם האורח הוא איש ההמוני ואין לו חלק בבינה לזה כל האכסניות שוות אבל מי שהוא משכיל ותם וישר זה מבקש שיהי' מקום מיוחד גם איזה ספר ללמוד גם הבעל אכסניא יהי' איש יודע ומשכיל והנה הוא שאל היש בית אביך מקום לנו ללין והיינו מקום מיוחד כראוי לו והיא השיבה שאין שם רק מקום ללון הכל ביחד ולזה הבין לבן שבלי ספק הוא איש נכבד ואינו רוצה להתערב עם נכרים עובדי ע"ז ולזה אמר ואנכי פניתי הבית והיינו שפניתי מע"ז ואני מבין ערך כל איש אורח ודפח"ח ולפענ"ד ע"פ דרך זה שהאיש הישראלי לא יוכל להיות בבית אכסניא של נכרים שמובדל מהם במאכל ומשקה וכדומה ואי אפשר להזהר וצריך שיהי' לו מקום מיוחד והנה אז לא היה שום הבדל כי היו כולם עובדי ע"ז ולא היה רק ביתו של אברהם ולכך כיון ששמע לבן ששאל היש בית אביך מקום לנו ללון היינו מקום מיוחד כמשפט ביתו של אברהם הבין לבן כי צריך שיפנה מע"ז שאך בזה נבדלו בית ישראל מכל הגויים שהוא עובד לאלקים חי וע"כ נבדל בכל המצות התור' ודו"ק היטב: ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ד' במדרש מהיכן יצא ח"א יצא מהר המוריה וח"א יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ד' והוא משולל ביאור. וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה אמרתי בביאור ענין שאמרו ריש סוטה כאן בזווג ראשון כאן בזיוג שני וביאור הענין נראה לפענ"ד דבאמת קודם יצירת הולד דאז בעולם הנשמות לא יוכלו לגזור עליו צדיק ורשע כדאמרו בנדה דף ט"ז וא"כ לא שייך לזווג לו לפי מעשיו רק שמזוגים לפי הנפשות ואח"כ כשבאים לעולם והבחירה חפשית א"כ אח"כ שוב מוכרח הזווג להיות לפי מעשיו שכיון שהבחיר' חפשית וא"כ לפעמים יהי' הזווג אח"כ כפי שהי' הבת קול מכריז כגון שלא נשתנה כפי מה שהיה בעת ההיא אבל כשנשתנה אז מוכרח להשתנות הזיוג לפי מעשיו. ובזה מיושב קושית הרמב"ם בשמנה פרקים דאיך אפשר להכריז דממנ"פ אי שעושה מצוה או עבירה הבחיר' חפשית והיאך יכריזו עליו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בעולם הנשמות לא שייך כלל ענין צדיק ורשע ומזווגין לפי הנפש משא"כ לאחר שנולד אז באמת לפעמים מוכרחין לשנות כפי מה שנשתנה. ובזה ממילא מיושב קושית התוספות מהא דלא משני במ"ק דף י"ח ג"כ בין זווג ראשון לשני. ולפמ"ש אתי שפיר דשם אמרו שמא יקדמנו אחר דמשמע ע"י השתדלות אנושי יוכל לקדם וזה אי אפשר לשנות הגזירה ולכך מפרש שמא יקדמנו אחר ברחמים והיינו שהשינוי יהי' מפאת המעשים שהבחיר' חפשית ומצאתי בבאר שבע בריש סיט' שהביא ענין זווג ראשון ושני בשם חכמי אמת כעין מ"ש ושמחתי מאוד גם מה שהקש' על רש"י לק"מ דבאמת צדיק ורשע לא קאמר וכבר נודע מ"ש האלשיך דאמירה בודאי מכרחת ומחשבתו של הקב"ה אינו מכריח ולק"מ. ומעתה ק"ל גם כאן היאך שייך דמד' יצא הדבר והא הבחירה חפשית וכקושית הרמב"ם וע"ז אמר דמהר המוריה יצא וכבר כתבתי במק"א דאז נעתק ממנו כל היצר ולא שייך ענין בחירה וח"א יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דיבר ד' והיינו שבאמת אז בעת הכרז' עוד לא היה שייך ענין צדיק ורשע ואח"כ לא נשתנה הענין והי' נתקיים כפי אשר דיבר ד' וז"ש יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דיבר ד' והיינו שתהי' כמו שהי' בעת ההכרז' ודו"ק היטב כי נכון הוא:
נשיא אלקים אתה בתוכינו:
נראה לי הכוונה דהנה גם ברבני הזמן יש רב שאינו ראוי להיות רב רק בעיר קטנה וגם בעיר קטנה לולא שהי' מתושבי העיר ותושביה צריכין לאיש שיצא לפניהם לא היו ממנים אותו ומכ"ש בעיר גדול' ויש שהוא בעצם רב גדול והנה אברהם אלמלא אמרו נשיא אלקים אתה בתוכינו לא היה מורה כ"כ על גדולתו כי אולי מפני שצריכים לו מנוהו לשופט ולזה אמרו נשיא אלקים אתה בתוכינו שנשיאתך מן השמים ואתה בתוכינו והבן הדברים:
עיין מדרש תנחומא פרשה זו שדרש על פסוק דרשה צמר ופשתים שדרשה שרה בין צמר לפשתים ואמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש עם בני עם יצחק והוא משולל הבנה. והענין לפענ"ד דהנה צמר ופשתים הוא כלאים וכל אחד בפ"ע שרי וההתחברות יחד התור' אסרה והנה ע"כ שיש באחד מהם דבר רע נפסד שכאשר יפול ברעהו יפסידו ואנחנו לא נדע וכן אמר' שרה שלהיותר ראתה בשכלה שיצחק נפסד בחברת ישמעאל אבל לא יכלה להגיד לבעלה כי יחשדה שבקנאתה לבנו אמר' כזאת ע"כ אמרה לו שבאמת גם ישמעאל בפ"ע טוב רק ששניהם ביחד לא יתכן כמו שלא יתכן חיבור צמר ופשתים שכל אחד בפ"ע שרי ע"כ שבאחד מהם ענין רע שמזיק לחבירו. ויש להמתיק עוד דבאמת לענין כלאים בציצית בשל צמר יכול לעשות צמר אבל בפשתים מוכרח להיות כלאים וא"כ עכ"פ הצמר יש לו מעלה טפי משל הפשתים כן אמרה שבנה הוא צמר וישמעאל הוא פשתים וז"ש וירע מאוד בעיני אברהם על אודות בנו וא"ל הקב"ה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע והוא בבחינת צמר שמעולה מפשתים אף שהפשתים בפ"ע ג"כ טוב ודו"ק:
והאיש משתאה לה לדעת ההצליח ד' דרכו אם לא הדבר יפלא דלמה נסתפק אחרי שכבר נתקיים הסימן שעשה לו וא"כ מה נסתפק עוד והנראה לי דהנה באמת הסימן שעשה היה בשביל שהיא כל כך גומלת חסדים עם אנשים אורחים שאיננה מכרת אותם והרי טבעי אנשים ונשים אחרים אינו כן וע"כ שאותה הוכחת לעבדך וכמו שנאמר בתפלתו ועיין רש"י והנה כבר נודע דהמופת היותר שלם היא המופת השלם שנתבחנו שני הצדדים והנה כאן רבקה יצאה ראשונה והשקתה לו א"כ ניהו שנתבחן טוב לבבה עוד לא נתבחן חסרון שאר הבתולות ואולי כלם עושות כן למצוא חן וכדומה וא"כ לא היה מופת שלם לכך היה האיש משתאה לה לדעת ההצליח ד' דרכו אבל כששמע שהיא ממשפחת אברהם הבין שהענין קרוב להיות ואותה הוכיח ליצחק ע"כ אח"כ השתחוה לד' ולזה נראה ששינה אליעזר בסיפורו ללבן שאמר הנה אנכי נצב על עין המים והי' העלמ' היוצאת לשאוב וגו' ומשמע שלא רצה לעשות מופת השלם רק שזה יצא ראשונה והעלמ' היוצאת לשאוב ואומר אליה השקני נא וגו' ובתפלתו אמר הנה בנות העיר יוצאות לשאוב מים והי' העלמה ומשמע שרצה מופת השלם אבל לפניהם שינה כדי שלא יהי' נתפס בדיבורו כמ"ש רש"י ודו"ק היטב:
אחותינו את היי לאלפי רבבה הנה לשון אחותינו את היי אינו מדוקדק לכאורה דלמה אמרו לה אחותינו והנראה לי דהנה באמת בברכות שמברכים לאיש יש פי שנים בהברכות גשמיות בנים ועושר ונפש אויביו ויש ברכות רוחניות והנה הם לאשר לא ידעו מהברכות רק הגשמיות אמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה וירש זרעך את שער שונאיו והסתכל בכל ברכות הצדיקים ובברכות אבותינו הקדושים שרמזו בכל ברכותיהם העיקר להברכות הרוחניות וזה לדעתי מה שאמרו מפני מה נתעקרה רבקה שלא יאמרו ברכותיהם עשתה פירות והיינו שהראה הקב"ה שלא בברכות האלו הצלחת המין אנושי והוא אך מבוא להברכות העליונות והבן כי נכון הוא:
במדרש מד' יצא הדבר מהיכן יצא חד אמר יצא מהר המוריה וחד אמר יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דיבר ד' וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי עפמ"ש העקיד' פרשת תולדות דיצחק הוא מדת הדין ולא נזכר בענינו שם זולת אלקים וכשמספר זולתו מוזכר שם ד' ואח"כ כשוב אליו אומר אלקים רק לאחר עקידה שם נהפך מדת הדין לרחמים ע"ש. וקשה לו להמדרש מ"ש מד' יצא הדבר הא לגבי יצחק עקרו ושרשו אלקים ולזה אמר חד אמר מהר המוריה יצא ששם נהפך מדת הדין לרחמים וח"א ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דיבר ד' היינו כאשר מדבר ממנה שתהי' אשה לו יצא ברחמים אבל יצחק עקרו ושרשו דין ודו"ק והמעיין בעקידה שער שלשה ועשרים פ' תולדות יתבאר לו היטב הדבר והבן:
הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה לבן אדוניך. נשאלתי בזה אחר שאמרו שרבקה לפניו ויקח וילך ואיך שינו אח"כ ואמרו תשב הנער' אתנו ימים או עשור וגם אמרו נקרא לנער' ונשאלה את פיה. והשבתי דהנה מ"ש ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לד' הוא תמוה דמה האריך כל כך ע"כ נראה דבאמת הם להיות כי רצו לעכב ולהערים אולי יוציאו עוד ממון וכדומה ולא ידעו מה לעשות ולכך הערימו לאמור הנה רבקה לפניך וכאדם האומר הדבר תלוי בה ואין אנו מעכבין ורצו לגמור הדיבור נשאלה את הנער' ואולי לא תתרצה וימצאו מקום להרבות מהר ומתן אבל אליעזר עבד משכיל הבין ערמתם ע"כ אמר להם תיכף כששמע את דבריהם לא הניח אותם לאמור הדברים ותיכף השתחוה לד' ויוציא כלי כסף ולהבהילם ואח"כ בבקר חזרו לאחור ואמרו נשאלה הנערה ורמזו לה כמ"ש רש"י וד' הפיר עצתם. כנלפענ"ד ודו"ק היטב: ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה. הכוונה לדעתי דהנה כפי הנראה מסדר עולם הובא בתוספות יבמות דף ס"א ע"ב ד"ה וכן הית' רבקה בת ג' שנה כשנשאה יצחק ולפ"ז נ"ל לפמ"ש המשנה למלך פ"ג מאישות הלכ' י"א דאף אם אביה קדשה בכסף ובשטר כל שהיא פחותה מבת ג' לא מקרי חופתה חופה ואינה רק ארוס' ע"ש שהאריך שכן דעת הפוסקים זולת הרשב"א דיחיד בדבר ולפ"ז יש לומר דכשבאתה רבקה ליצחק עודנה לא הית' בת ג' ולא חזיא לחופה ולכך הביא' האהל' שרה אמו ולכשגדלה והית' בת ג' נשאה ותהי לו לאשה וזה שכתוב ויביאה יצחק האהל' שרה אמו ואח"כ ויקח את רבקה ותהי לו לאשת היינו כי ארוסה לא מקרי אשה ועיין בשו"ת אא"ז הח"צ ז"ל סי' קכ"ד ולכך כשהית' בת ג' שנים הית' לו לאש' וז"ב וזה נ"ל דלכך אמרו שתשב הנער' ימים או עשור דהיינו עד שתהי' בת ג' עכ"פ ודו"ק:
ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ימים. הקש' הכלי יקר למה הזכיר שיבה ואח"כ זקנה ויזכיר זקנה שקודם לשיבה. ולפענ"ד נראה ע"פ מה דאמרו בב"ק דף צ"ו מטבע של אברהם זקן וזקנה מצד אחד בחור ובתולה מצד אחד וכתב המהרש"א דחזרו לנערותם ונעשו בחורים ולפ"ז כשהיה אברהם בשיעור שאם באחר נעשה שיבה הוא לא הגיע לשיבה רק לזקנה וזה שכתוב ויגוע וימת אברהם בשיב' טובה היינו שהי' לו שיבה טובה. שלא היה עבר ובטל כשאר שיבה והוא היה אז זקן ושבע:
ואלה שמות בני ישמעאל בשמותם לתולדותם פירש"י כסדר לידתן זה אחר זה ודקדק הלוית חן דא"כ בשמותם מיותר ולפענ"ד נראה ד הנה כבר נודע דברי המדרש דצדיקים שמם קודמים להם והרשעים הם קודמים לשמם ולפ"ז כאן שמזכיר שמותם קודם משמע שצדיקים היו לזה דקדק הכתוב בשמותם לתולדותם היינו כאשר נולדו נזכר שמותם ולא קודם ודו"ק ובמדרש ושמו לבן יש דורשו לשבח פרדוכוס ויש דורשו לגנאי ולכאורה לא נודע מהיכן הוציאו כן ולפמ"ש אתי שפיר דהנה כבר הקש' במדרש על הא דכתיב ושמו לבן הא ברשעים הם קודמים לשמם ודריש דהי' מלובן ברשע והיינו דלא היה שם עצם וזה דק"ל גם כאן ויש דורשו פרדיכוס אבל עכ"פ לא היה שם עצם ודו"ק שוב ראיתי ביפ"ת שכתב כן ונהניתי. והנה הא דדריש על לבן שמלובן ברשע לא נודע הכוונה מה הוא ענין מלובן ברשע ויפ"ת נדחק שם. ולפענ"ד נראה דהנה החטאים נמשלו לאודם כדכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע והנה כבר אמרו המלבין פני חבירו ברבי' ופירשו דהיינו דאזיל סומקא ואתי חיוורא והנה לבן היה נוכל ובעל ערמומית ודרך בני אדם כאלו שברצותם לעשות מעשה רשע וכל תועבה בתחלה מתאדמים ואח"כ מתלבנים וזה דרך הכועסים כאלו המלאים נכלים וערמומית וזה לדעתי מה שאמר שהי' מלובן ברשע ודו"ק: אלה הם בני ישמעאל ואלה שמותם בחצריהם ובטירותם שנים עשר נשיאים לאמותם לפענ"ד היה נראה דהנה בעכו"ם אף דרוב בעילות אחר הבעל אולי גם בהם נוהג דנשותיהם לא מפקרי כדאמרו בסנהדרין דף פ"ב ובכ"ז לא נודע היטב אם בן אביו היה והתור' לא אמרה דנלך בתר רוב רק בישראל ולא בא"ה ולכך אמר אף שהם בני ישמעאל ואליו נתיחסו מכל מקום הנשיאות והגדול' לא יחשב רק לאמותם היינו ע"ד שכתוב לאמותם ואמרו שפירוש הוא לאמם וה"ה כאן שעיקר יתיחסו אחרי האב ולכך בשפחה כנענית ולדה כמותם דאצל האם מתיחסת בודאי משא"כ אב לא ידענו מני אבל בישראל נתייחס אחר אביו ולכך חזר ושנה בפרשה תולדות אלה תולדות יצחק בן אברהם להורות כי הם זרע קודש מתיחסים אחר אביהם ואינם ממזרים ונודע אביהם מי המה ודו"ק היטב ועי' בזוהר פרשה שמות דדרך המכשפים לכשף בשם האם כי הם יתפסו דבר הברור ביותר שאב לא נודע מי הוא וא"כ בישמעאל ובניו שפיר נתיחסו לאמותם ודו"ק ולכך אין קורין אבות אלא לשלשה דמאלו השלש' נודע שם היחס וע"י אברהם לא נודע יחס האב וזה שכתוב אברהם הוליד את יצחק שהיו אומרים מאבימלך נתעברה שרה וא"כ לא נודע שם היחס של אב ולכך העיד הכתוב שזה תולדות יצחק בן אברהם שאברהם הוליד את יצחק והיינו שבאמת שרה עקרה הית' ובזכות אברהם נפקדה שרה וזה שכתוב אברהם הוליד את יצחק ודו"ק:
במדרש אחוי לי' לר"א י"ג נהרא דאפרסמון אמר כל אלין דאבוהו ואני אמרתי לריק יגעתי והוא תימה והנלפענ"ד דהנה המחקרים אמרו דאחר מיתה שהנפש נפרד מן הגוף היאך חזרה הגוף להתענג בשכר מצות וכתבו שגם הגוף נזדכך ומקבל תענוג וזה שהראו לו נהרי דאפרסמון דהנה הסיכ' עיקרה שהנפש מתענג בו אבל גם הגוף מקבלת תענוג ולפ"ז זה שאמר כל אלין דאבוהו והיינו שגם הגוף יקבל התענוג ואני אמרתי לריק יגעתי ודו"ק: