דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת וירא
וירא אליו ד' באלוני ממרא במדרש אמר אברהם להקב"ה עד שלא מלתי היו עוברים ושבים באים אצלי משמלתי שמא לא יבואו א"ל הקב"ה עד עכשיו באו ערלים אצלך עכשיו אנכי בעצמי נגלה אליך שנאמר וירא אליו ד'. להבין הענין נראה לפענ"ד דהנה מה שביקש אברהם אבינו תחבולות לחפש אחר עוברים ושבים מלבד כלל הענין שרצה לגמול חסד בענין הגוף להאכילם ולהשקותם כי אם פי שנים ברוחו שרצה להחיות גופו ונפשו שפרסם האמונה בעולם וכמבואר במדרש שכפאם לומר שבחות השם יתברך שהאכילם במדבר בשרא וקופרא והנה כבר נודע מ"ש המורה בטעם הדבר דאם כל הסנהדרין מחייבין היה זכאי משום דשכל האנושי עלול לטעות רק שאם בא ע"ד הוויכוח יוכל לבא על האמת ולכך כל שכלם אומרים בשוה חייב יוכל להיות שהוא זכאי ע"ש ולפ"ז גם אברהם אבינו שחקר ודרש אחרי האמונה אלקות מעצמו ע"כ רצה להתווכח עם עמים רבים למען ע"י הוויכוח יצרף ויובן דעות מדעות שונות למען זקקו לצרף כצרף כסף יקרת האמונה הטהור' והנה כבר אמרו בסנהדרין פרק אד"מ דאמר הקיסר לרבי תנחום שיהיו לעם אחד והשיבו ר' תנחום אין רק שהוא לא יוכל להיות כמותם שהוא נימול והם יוכלו להיות כמוהו והנה זה שחרד אברהם אבינו שעד עכשיו היו עוברים ושבים אצלו שלא נבדל מהם והי' מתווכח עמהם על האמונה אבל משמל א"כ הוא לא יוכל להיות כמוהם וא"כ לא יבואו עוד להתווכח וע"ז השיב לו שעד עכשיו ערלים באים אצלו ומה היה כל הוויכוח שהוציא משכל ערלים אבל עכשיו אני נגלה עליך ותופע עליך שכל אלקי וזה שכתוב וירא אליו ד' ודו"ק היטב:
מהרי שלש סאים קמח סולת. האלשיך דקדק על לשון מהרי. ולפענ"ד בזה מורה נדיבות אברהם דתנה דרך בני אדם בעברם ממקום למקום אז אם באים לאכסניא אם יש להם פנאי אז מצוים שיכינו להם סעוד' טוב' אבל אם נחוצים לדרכם. אז שואלים שיתנו להם מאשר נמצא ובלבד שלא ישהו והנה אם יקר' שגם זה המעט אינו נגמר אז צועק האורח לחנם המתנתי ולא עלה בידי רק דברים נקלים והנה אברהם אבינו ע"ה ברוב נדיבתו היה נחשב כל מה שנתן לפניהם לדבר ניקל וע"כ אמר יוקח נא מעט מים ופת לחם וסעדו לבכם ונמצא שאמר לתם מעט והיינו שאין לכם זמן להמתין והשעה נחוצה ואתקן לכם מעט והכתוב מעיד שעש' הרב' וחשב שדבר ניקל ואמר לשר' מהרי שלש סאין קמח והיינו שעכ"פ לא יפסידו בשהייתם ועשו במהירות ולכך מעיד הכתוב ואל הבקר רץ אברהם ועש' הכל במהירות כי חשב שעכ"פ לא יצטרכו להשהות וזה מורה על רוב זריזותו בדבר ורוב נדיבתו כי לא החשיב כל מה שעש' כי אם רק בשביל שלא יוכלו להמתין די להם בדבר כזה והבן בדברים:
והוא עומד עליהם. במדרש רבה הכא את אומר והוא עומד עליהם ולהלן אומר נצבים עליו אלא עד שלא יצא ידיהם נצבים עליו כיון שיצא ידיהם והוא עומד עליתם אימתו מוטלת עליהם מיכאל מרתת גבריאל מרתת:
הכוונה נראה לפענ"ד דתנה באמת צריך ביאור בזה דנדמו לאברהם כבני אדם וזה שייך רק באנשים קטני הערך כמו מנוח וגדעון וכדומ' שלהיות שלא הורגלו בנבוא' נתיראו מראות מלאכי מעל' הוכרחו לפשוט בגד המלאכיות וללבוש בגד אנושיות אבל אברהם שנגל' אליו ד' וא"כ למה נדמו לו כאנשים: אך באמת הקב"ה רצה לזכותו במצות הכנסת אורחים שנכספ' וגם כלת' נפשו ואם היה רואם בדמות מלאכים הא מלאכים אינם אוכלים וא"כ לא טרח ועמל בעבורם לכך נדמו לו כבני אדם וכיון שהוא לא ידע נחשבו המלאכים שהם נצבים עליו שהם גדולים ממנו שלכך הוכרחו לדמות לו לבני אדם אבל באמת לאחר שיצא ידי חובתם הוא עומד עליהם מיכאל מרתת גבריאל מרתת ודו"ק:
וסעדו לבכם. וסעדו לבבכם אין כתיב כאן אלא וסעדו לבכם הדא אמר' אין יצה"ר שולט במלאכים הוא דעתי' דר"ח דאמר שיתו לבכם לחיל' לבבכם אין כתיב כי אם לבכם הדא אמר' שאין יצה"ר שולט לעתיד לבא. הכוונה לפענ"ד כי כבר נודע כי במלאכים לא שייך טוב ורע כי אם אמת ושקר וכעו שהאריך בזה בעקיד' על פסוק הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ע"ש ולפ"ז לא שייך שתי לבבות כי האמת תמיד ישאר אמת והשקר שקר אבל טוב ורע יתחלף כמה פעמים עונג לנגע וטוב לרע ולכך לא שייך במלאכים שתי לבבות כי האמת לא יתחלף כל שאין יצה"ר ליפות השקר בפוך האמת וכן לעתיד לבא יהי' ניכר האמת והשקר ולא יתחלף ולא שייך שתי לבבות ודו"ק:
האף אמנם אלד ואני זקנתי כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה היה מקום להתנצל שהיא לא האמינה שהם מלאכי ד' וחשבו אותם לערביים וגם אולי לא האמינה שהקב"ה ישנה הטבע כי קשה בעיניו לשנות הטבע אבל באמת פי שנים ברוחה שהית' כוונת' שאף אם תוליד בכ"ז כיון שהיא זקנה לא יהי' הליד' תולד' זרע של קיימא ואם כן כיון שהאמינה שישתנה הטבע ובכ"ז לא האמינה וזה אמרו למה זה צחק' שרה לאמור האף אמנם אלד היינו שאף אם אלד בכ"ז ואני זקנתי א"כ זה נראה חליל' כמפקפק על הענין לזה אמר היפלא מד' דבר. ובז' מיושב מה שהקש' הרמב"ן דגם אברהם צחק הלבן מאה שנה יולד ולפמ"ש א"ש שהוא לא האמין שראוי שישתנה עבורו הענין הטבע אבל אם יוליד לא נסתפק שוודאי יהי' בן קיימא וז"ב:
אחרי בלותי הית' לי עדנה ואדוני זקן. לדעתי מה שספר' תור' זאת אף דדרכה בקודש להעלים גנות של צדיקים אף כי גנות שרה אמנו. אמנם לפענ"ד מתוך גנותה למדנו שבחה דהנה חז"ל אמרו בע"ז דף מ"ד דלכך ברא ממזרים אף שבדין היה שלא יולידו רק משום דעולם כמנהגו נוהג ולפ"ז כאן שהיו לצני הדור אומרים שמאבימלך נתעבר' שרה ובמדרש תנחומא פרש' תולדות מביאו שגם לאברהם הית' נחשדת ח"ו בחשד הלז ע"כ להורות נתן שהרי זה היה פלא גדול שאחרי בלות' הית' לה עדנה וא"כ לא שייך כמנהגו נוהג ולמ' נברא וע"כ שאברהם הוליד את יצחק ובזה ירא' כמה הור' הכתוב הלז שאמר הקב"ה למה זה צחק' שרה לאמור האף אמנם אלד ואני זקנתי ואמרו חז"ל ששינה מפני דרכי שלום שהיא אמר' ואדוני זקן. ולדעתי כוונה התור' שהקב"ה באשר משפטו שם פעלו שאם היה התמהון שלה על מה שבעלה זקן א"כ היה נראה חליל' להיפך כאילו מודית בחשש לעז אבל באמת עלי' היה הפלא ביותר שלא הוליד' כלל ואברהם הוליד כבר ואם כן אף אם נאמר חלילה שמאבימלך נתעבר' היה פלא עצום וא"כ למה צר צורה וע"כ שאברהם הוליד ודו"ק היטב:
ויאמר אליו לא אשחית בעבור העשר' וילך ד' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו עיין רש"י שכתב טעם למה לא ביקש על פחית לפי שנח לא הציל בני דורו אף שהיו ח' ועל ט' בצירוף ביקש ולא מצא. וע"ז תמהו כולם דמנ"ל לרש"י זאת ולפענ"ד בפשיטות הדבר דהכ' גם במלכותא דארעא כבוא איש לבקש מאת המלך הנה אף שזה האיש רוצ' לדבר יותר ויותר מכל מקום אין לו רשות לדבר רק כפי שרוצ' המלך ואם המלך רצונו להפסיק אז הולך מאתו ונפסק הדיבור עוד והנה מלכותא דרקיעא כביכול כמלכותא דארעא שאברהם דיבר כל זמן שד' נגל' עליו וזה שכתוב למעל' ואברהם עודנו עומד לפני ד' והיינו אף שהמלאכים פנו לדרכם כל עוד שד' ניצב עליו מצא אברהם מקום לדבר והנה דיבר, עד שביקש על עשר' ואחר עשר' כיון שד' לא רצה רק שיהי' עשר' ועל כל בי עשר' שכינתא שריא ע"כ נסתלק השם מלפניו וממילא נפסק הדיבור וזה שכתוב וילך ד' כאשר כלה לדבר אל אברהם וממילא שב אברהם למקומו וזה ברור ונכון:
וד' אמר המכס' אני מאברהם וגו' למען אשר יצו' וגו'. הכוונה לפענ"ד דאמרו במדרש שהקב"ה ניס' את דוד ומש' רבינו בצאן לראות אם יהי' בהם כח לרעות עמו והקב"ה רצה לנסות את אברהם אם ירחם על צאן ידו וע"כ הרא' לו ענין סדום אם ימלא רחמים עליהם כי אין הקב"ה חפץ במיתת רשעים כי אם שישובו ועל כן אמר למען אשר יצו' את בניו ואת ביתו לעשות צדק' ומשפט ודו"ק:
ואת שתי בנותיך הנמצאות עיין אונקלס שתרגם דאשתכחן מהמנן עמך וכוונתו דחתניו ובנותיו לא המנין לי' והנה כתיב בנותיך היינו הפנויו' שהם בביתך עוד נשאר להם אמונה וזה נקרא הנמצאות שנמצאו שלימים באמונתם והוא פירוש טוב:
והיא בעולת בעל עיין בבחיי שהביא בשם ר"ח שפי' שאברהם גרש' מחמת פחד והי' אנוס ואמר הקב"ה שעודנה בעולת בעל ואבימלך השיב הגוי גם צדיק תהרוג שבגוי גם באנוס גירושיו גירושין והוא פלאי דבב"נ אינו נקרא גירושין עד שישלח' לנפש' או שתלך לה ממנו וכמבואר בירושלמי פ"ק דקידושין וברמב"ם פרק ט' ממלכים ה"ח וא"כ איך הועילו הגירושין הללו שהרי לא נפרדה שרה ממנו ואולי כיון שאמרה אחי הוא והוא אמר ג"כ שאחותו היא זה ג"כ נחשב כגירושין אף שהלכ' עמו אבל הדבר יפלא דמנ"ל לרבינו חננאל זאת ולמה לו כ"ז:
במדרש פרש' מ"ח ר"א פתח אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי מה אעש' כי יקום אל אתתי' דר"י הוות מכתשא עם אמתי' אכחש' קדמה אמר' לי' מה אתה מכחישני לפני שפחתי א"ל לא כך אמר איוב אם אמאס משפט עבדי. לכאור' לא חידש ע"ז דבר רק מה שאמר איוב ולא היה צריך המדרש להביא המעש'. אמנם נראה לי כוונה נפלא' דהני באמת יש שתי פנים בבוא איש נכבד עם אדם קל לדון יש שהדיין ביש לומר לו שטעה ונתחייב בפני הבע"ד רק שיזכהו בפניו ושלא בפניו אומר לו דע כי אתה באמת נתחייב רק שלא רציתי לחייבך בפניו ובאמת מלבד שזה אסור משום מדבר שקר תרחק כמבואר כעין זה בשבועות דף ל"א אף גם שייך בזה משום סתימת בע"ד בראותו, כי מתבייש בפני האדם חשוב נסתתם טענותיו של זה וזה מאמר איוב כי לא התפאר שלא עשה עול לעבדו ואמתו שזה אינו מדת חסידות רק שהתפאר שלא מאס משפט עבדו ואמתו בריבם עמו והיינו שלא אמר שעשה כדין ולאח"כ ישלים לו ממקום אחר כי אז היה נסתתם טענת העבד והשפח' רק במה שצדקו א"ל בפירוש שכן הדבר ולהורות ע"ז בא המדרש שהוא א"ל למה אתה מכחישני בפני שפחתי והיינו אף גם שתרצ' לחייב אותי עכ"פ בפני אמתי מהראוי שתגיד צדקתי ואח"כ ביני לבינך תאמר שנתחייבתי לזה אמר איוב אומר אם אמאס משפט עבדי ואמת בריבם עמדי ודו"ק: במדרש שם לעתיד לבא אברהם יושב על פתח גיהנה ואינו מניח לישראל אדם מהול לירד בתוכה ואותן שחטאו יותר מדאי מה עושה להם מעביר את הערל' מע"ג תינוקות שמתו עד שלא אלו ונתנה עליהם ומוריד' לגיהנם הענין הוא כי באמת המיל' הוא להחליש כח האבר הלז שלא ירבה בתאוה וכמ"ש המור' וא"כ כל אדם מהול כל שלא פגם באותו אבר יותר מדאי אברהם אינו מניחו לירד שם שעכ"פ קיים מצות מיל' אבל כשחטא יותר מדאי לוקח הערל' מתינוקות שלא מלו ולא חטאו ומניח עליהם להורות שהם לא חטאו אף שלא מלו והם חטאו אף שמלו: שם במדרש פרש' נ"ג סי' י"א וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים הה"ד ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם עיין יפ"ת מה שכתב בזה ולדעתי הכוונה למה שכתוב בסידורו של שבת דהכוונה שכל שמונה ימים היה מל בנו מדכתיב בן שמונת ימים ולא בן שמונה ע"ש ודפח"ח וזה שדרש המדרש שמל אברהם ליצחק בן שמונת ימים וכאשר צוה אותו אלקים ומפרש היכן הוזהר ע"ז ואמר מדכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם ודו"ק: במדרש ואברהם היה יהי' לגוי גדול ז"ש זכר צדיק לברכ' ושם רשעים ירקב משל לכלי קורייס כל זמן שמשתמשין הם קיימין והנחתם הם מתרפים כך כל זמן שהרשעים קיימים וכו' הענין נראה לפענ"ד דהנה כבר נודע כי האדם לא יוכר בעת הצלחתו כי רבים יחלו פני נדיב אף אם היא גרוע ופחות והאדם ניכר בעת ירד ממעלתו אף כי במותו אז יודע אם אדם גדול היה כי אז אם יכובד על הבריות בידוע שאדם גדול הוא והנה הרשעים הם באמת ללא חפץ ובכל זה בעודם חיים אימתם מוטלת על הבריות אבל באבוד רשעים אז ימחה זכרם ואין מזכירים אז בשמם ומעת' זה שאמר שמשל לכלי קורייס שכל זמן שמשתמשין הם קיימין ובהנחתם הם מתרפים והבן בדברים:
במדרש לאברהם שכחו יפה נדמו לו כאנשים ללוט שכחו רע נדמו לו כמלאכים נראה לפענ"ד הכוונה דלאברהם שהי' כל כך אוהב הבריות ומכניס אורחים ע"כ אף שנדמו לו כאנשים בכ"ז היה מכבדם אבל לוט שלא היה מכניס אורחים זולת למי שהוא נכבד וע"כ נדמו לו כמלאכים שתארם היה נכבד מאוד ולכך הכניסם לביתו:
גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי ועת' השב אשת האיש כי נביא הוא הכוונה לפענ"ד דהנה כבר כתב חו"ה דבענין עבירות שבין אדם לחברו יש ג"כ עבירות שבין אדם למקום עד"מ גזל מלבד שגוזל את חבירו ומצער חבירו עבר על לא תגזול וכדומ' בכל עניני בין אדם לחבירו ולפ"ז כאן דב"נ מוזהרים על גזל והרי גזל את אשתו א"כ עבר לשמים ולבריות ולפ"ז באבימלך שהי' שוגג בדבר שחשב שאחותו היא וחשב שאדרבא טובה גדולה עושה שלקחה לאשה וא"כ לשמים לא חטא במחשבתו אבל לבריות חטא דעכ"פ גזל לאברהם וצערו ולו יהי' דבשוגג עשה עכ"פ הא אין דין שוגג בב"נ כמ"ש הרמב"ם פ"ט ממלכים. ומעתה זה שאמר לו הקב"ה גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ולא נתכוונת לעשות רע לכך גם אנכי חשכתי אותך מחטוא לי היינו מה שהיית חוטא לי אבל מכל מקום חלק אברהם לא מחיל ועת' השב אשת האיש כי נביא הוא דעכ"פ אליו חטאת וצערת אותו וכל שאתה משיב הגזל' ולא נאסרת עליו לפי שהוא נביא הרי קיימת כל הענין ודוק. וזה שלא אמר הקב"ה ובנקיון כפיך כמו שטען אבימלך דבאמתי לפי מה שחשב שאחותו היא היה נקיון כפים שלא נתכוין לגזילה ואדרבא חשב כי עוד לכבוד ולתפארת לאברהם אבל אחר שגלה לו הקב"ה שאשתו היא א"כ לא היה נקיון כפים כי אם תם לב שבלבו לא חשב לרע ודוק היטב כי נכון הוא:
וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר במדרש אמרו ביתו של אברהם אבינו וותרנים היו שנאמר וישכם אברהם בבקר והוא פלאי: ולפענ"ד נראה ע"פ מה דאמרו בשם הגאון מוהר"ר א"ו ז"ל בהא דאמרו במגיל' דאכיל' של תור' מרוב' משתי'. ולא נודע מהיכן למדו זאת ואמר הוא ז"ל דמבואר בפרקי אבות דכך היא דרכה של תור' פת במלח תאכל ולא נתן קצבה משא"כ השתי' נתן קצבה מים במשורה תשת' והנה כאן כתיב חמת מים והדרך של השתיי' היא בכר וע"כ שביתו של אברהם אבינו וותרנים היו. זה השבתי לפום רהיטא ועיינתי במדרש ומצאתי שאמרו שם אח"כ ויתן אל הגר שכן דרך עבדים שממלאים כדים על שכמה והכוונה כמו שכתבתי ודו"ק:
או יאמר דהנה מדרך הנדיב בעת שלא יוכל להראות הנדיבות. על ידי ריבוי האכיל' ושתיי' כגון במי שיוצא לדרך שאי אפשר לתת לו בשר כי כאש והית' רעה והוא נותן לו צדה לדרך לחם ומים דברים ההכרחיים אבל במה יוודע איפוא אהבתו הוא מכין לו בעצמו הדברי' האלו אף כי יש לו עבדים רבים למען הראות לו וותרנותו וחסדו כי נכבד הוא בעיניו והנה כאן אברהם בכבודו ובעצמו לקח לחם ומים ושם על שכמה וע"כ דוותרן היה ואם תאמר אולי העבדים רשעים היו ולא היו נותנים לה כל זאת לזה אמר שביתו של אברהם וותרנים היו ואח"כ הוסיף שכן דרך עבדים להיות ממלאים על שכמה וע"כ שאברהם אבינו רצה לוותר על כבודו וכח חסדיו וטובו ודו"ק:
באשר הוא שם במדרש רבה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה אדם שעתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר א"ל עכשיו מה הוא וכו' היפ"ת תמה דהמלאכים מה קסברו איך אפשר שיעניש הקב"ה את האדם על העתיד וא"כ יבטל הבחיר' ששוב לא יהי' לרשע לעולם ומכ"ש באם בניו עתידין להרשיע שודאי לא מסתבר שיעניש ע"ז האב ע"ש ולפענ"ד נראה דהכוונה היא באמת להעניש האדם בעבור העתיד זה ודאי לא מסתבר אבל כאן לעשות לו נס למעלה מן הטבע זה היה דעת מלאכי השרת שודאי לא יעש' לאיש אשר בניו עתידין להרשיע וע"ז השיב להם השי"ת שכיון שעכשיו הוא צדיק אינו דן את האדם אלא לפי מעשיו ויתכן יותר תשובת הקב"ה לפי מה שדרשו במדרש בסמוך על ויפקח ד' את עיניה שהכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם וא"כ נראה מהמדרש שבאמת לא היה מעל' את הבאר שיהי' למעל' מן הטבע שבאמת היה שם באר רק שלא נראה מקדם. עד שפקח הקב"ה עיניה א"כ שוב לא היה למעל' מן הטבע ולכך לא דן רק כפי מה שהוא עתה וז"ב ובז' ממילא יש קישור להמדרש ודו"ק היטב כי נכון הוא: באשר הוא שם עיין רש"י שפירש לפי מה שהוא בעת ההיא והוא דרשת חז"ל והרמב"ן פירש במקום אשר הוא שם ויפה פירש לפי פשוטו של מקרא ומוצא אני שהדבר מפורש במקרא ביחזקאל סי' כ"ג לאשר רחצתי כחלתי עדיתי עדי ותרגום יונתן לאשר לאתר וכן פירש רש"י שם הרי דאשר פירש במקום וה"ה כאן ומהתימ' על הרמב"ן שלא הביא משם ראי' ודו"ק:
וגם אמנה אחותי בת אבי. עיין רש"י שבני בנים הרי הם כבנים וכן פירש"י בסנהדרין דף נ"ח על המקרא הלז וצ"ע ביבמות דף ס"ב דרצ' הש"ס למילף דבני בנים הרי הם כבנים מדוע לא הביאו המקרא הלז והמקרא הלז הוא גם על ברתא לברא ועיין יבמות שם שלענין פ"ו רצו לחלק בזה וצע"ג:
ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן ויאמר אבימלך לאברהם מה הנה שבע כבשות אשר הצבת לבדנה ויאמר כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהי' לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת ע"כ קרא למקום ההיא באר שבע כי שם נשבעו שניהם הנה מה שהגדיל הבאר הזאת ונתן שבע כבשות להיות לו לעדה כי חפר הבאר הזאת הלא דבר הוא מדוע החריד את כל החרד' הזאת. ולפענ"ד נראה דהנה בלי ספק כל שכרת אברהם אבינו ע"ה ברית עם אבימלך והרי אסור לכרות ברית עם עכו"ם עובד ע"ז וע"כ שבלי ספק הוד' לו שיאמין באחדות הבורא כאשר זה דרכו בקודש להורות האמונה האלקית וע"כ הותר לו לכרות ברית ועיין תוספות יבמות דף כ"ג ע"א ואברהם קיים כל התור' אף כי ענין אשר יסתעף שמץ ע"ז וע"ז דאברהם אבינו ד' מאות פרקי הוה ולפ"ז נראה לי דרמז לו ענין נפלא דהנה מבואר במדרש בפרשה בהר דכל השבעיות חביב לפני הקב"ה וביאר היפ"ת והעקידה דהשבעיות מור' על שהקב"ה ברא עולמו בששת ימים וביום השביעי שבת וזהו ענין מורה על חידוש ומציאות אלקותו ואחדותו וע"כ כאשר כרת עמו ברית והורהו אמונת אלקית וע"כ הרא' לו השבע הכבשות וא"ל מה הנה השבע כבשות ועל זה השיב לו למען תהי' לי לעדה. כי חפרתי את הבאר הזאת וביאור הענין נראה בבאר אשר ישתו ממנו רבים לא נודע כלל מי היה החופר הבאר הזאת ע"כ צריך החופר לרשום שמו למען ידעו מי ומי היה החופר הטוב הבאר הזאת אשר ממנו רבים שתו וישתו והנה אברהם היה הראשון לגרים שהמציא אמונה הזאת הייקרה לחדש אמונת אלקית בעולם ולכך כל שנתן לאבימלך האמונה הזאת הציב לו שבע כבשות הצאן להורות נתן שהוא חפר הבאר הזאת האמונה הייקר' הלז וזה שכתוב אח"כ ויטע אשל ויקרא בשם ד' אל עולם. וזה לדעתי היה ענין השבוע' שנשבעו שניהם היינו שקבלו ברית אלקים ואמונה הייקר' וגם גבי יצחק אמרו לו ראו ראינו כי היה ד' עמך וגו' וגם שם קבלו מחדש האמונה וז"ש שם ע"כ קרא למקום ההוא שבעה על שנשבעו שניהם ומה ענין שבעה לשבועה ועיין בראב"ע ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק ועיין במדרש שדרשו כמה רמזים בשבע כבשות ובבאר והנראה לפענ"ד כתבתי:
ויכרתו שניהם ברית וגו' ע"כ קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם. לכאורה יקשה היאך כרת אברהם ברית עם אבימלך אם נימא דכל האומות אסור בכריתת ברית ועיין בפ"ו מהלכות מלכים הלכ' יו"ד בלח"מ שהאריך בענין כריתת ברית אך נראה עפמ"ש התוס' ביבמות דף כ"ג ד"ה ההוא שהקשו דאיך כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור והכתיב לא תכרות להם ברית ולא תחנם. והנה תלמידי הרבני המופלג החריף מו"ה יעקב יוסף ווילער ני' אמר לי בשנת תרח"י כ"ב מרחשון ג' חיי דלפמ"ש הרשב"א והר"ן לענין לא תחנם דכל שעושה לטובת עצמו לא שייך לא תחנם דאינו מחונן אותו רק לעצמו ולפ"ז לענין כריתת ברית ג"כ הוא כן דדוקא אם היהודים א"צ לכריתת ברית רק שיראו אות מבקשים מהם כמו שהי' בגבעון שהם נתיראו ושייך לא תחנם וז"ש ואיך אכרות לך ברית ולכך כתיב לא תכרות להם ברית והיינו שהם צריכים הכריתת ברית אבל בשלמה היה צריך לכריתת ברית של חירם כדי שישלח לו עצים לצורך בהמ"ק א"כ גם הוא היה צריך להכרתת ברית לא שייך לא תחנם ומיושב קושית התוספות ודפח"ח ולפ"ז גם כאן אברהם היה צריך ג"כ לכריתת ברית שהרי היה גר בארץ פלשתים וסתמו לו הבארות א"כ לכך כרתו שניהם ברית וזה שכתוב ויכרתו שניהם ברית ע"כ קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם: על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם:
הדבר תמוה דמקודם אמר שהי' שבע כבשות ולכך נקרא שבע' כמבואר בתולדות גבי יצחק וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי ענין נכבד דהנה לכאור' קשה לי טובא על מה שהשביעו שלא להרע לו ולנינו ולנכדו והי' שבוע' גמור' וכמבואר בסוט' פ"ק דהוחל' שבועתו של אבימלך. וע"ש ברש"י ולפ"ז יקשה איך מצי להשביעם הא אי אפשר להשביע הנולדים, אחר זמן כמבואר בסימן רכ"ח סל"ה והרי מצינו במדרש שדרשו על ולא יכלו בני ישראל להוריש את היבוסי שאמר ריב"ל יכולין היו אבל אין רשאין וכן מצינו גבי דוד וקשה היאך חל השבוע' על בנים הנולדים ובסימן ר"ח בחיבורי לנדרים הארכתי בזה הרב' לענין שבועת הגבעונים ע"ש ועכ"פ כאן קשה טובא היאך חל השבוע' על הנולדים וצריך לומר דהרי מבואר במדרש דאמר הקב"ה לאברהם אתה סימן לבניך כל מקום שאתה כובש שלהם הם יע"ש שמבואר ואילך ועיין ברמב"ן פ' לך שהאריך בזה הענין דכל מעש' אבות סימן לבנים ע"ש ולפי"ז כשכרת אברהם ברית עם אבימלך עכ"פ הוא לא כבשם דאינו רשאי לבטל השבוע' וא"כ שוב לא יכלו בני ישראל להוריש דכל שלא כבש אברהם לא יהי' ברח ידם להוריש כי לא נתן ד' להם כח וחיל לכבוש מה שלא כבש אברהם אבינו ועיין במדרש רבה כאן שאמר שמה שנתן אברהם שבע הכבשות היא סימן לבניו אחריו וביאר היפ"ת משום שמעש' אבות ירשו בנים ולפמ"ש ימתקו הדברים שאלולא שלא רצה לכבוש היו הבנים כובשים בחזקת היד עכ"פ מיושב היטב הקושיא דניהו דלא נשבע אבל מכל מקום כל שלא כבש אברהם שוב לא יכלו להוריש מפני חזקתם ודו"ק:. ומעתה זה שכתיב על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם דבאמת השבוע' לא היה חל לולא שהציב שבע כבשות ולא כבש אותם ולכך נקרא באר שבע על שם השבוע' דעיקר הוא השבוע' רק שהשבוע' לא מועיל בלתי שבע כבשות שהציב להיות אות על הברית שרצה להיות בשלום עמו ודו"ק:
ובזה אני מבין הענין מה שהי' גבי הגבעונים שנאמר לא תבא הנה כ"א הסירך את העורים והפסחים ויאמר דוד כל מכה יבוסי ויגע בצינור ואת הפסחים ואת העורים וגו' והביא הרד"ק בשם אבן עזרא שהי' מגדל חזק מאוד א"כ מה אמר דוד כל מכה יבוסי והסיר העורים ופסחים לא היה לו לומר רק מי שיוכל לכבוש את המגדל הלז הוא יהי' לראש ואי' יואב וריעיו הגבורים ולפי הדרש שנתירא מפני השבוע', א"כ למה אמר כל מכה יבוסי והוא לא יוכלו להכות ואם כבר כלה הזמן כמ"ש רש"י בשם המדרש א"כ בתחלה מה קסבר ולמה לא נלחם בעצמו ובאמת מהש"ס דסוטה הנ"ל נראה שכבר כלה הזמן עוד בימי שמשון דדרשו שכבר הוחל' השבוע' אך נראה דבאמת דוד נסתפק אם כבר כלה שם ושאר נין ונכד לאבימלך ואם אין ולכך א"ל כל מכה יבוסי והיינו שבאמת היה מגדל חזק ורק אם היה כלה הזמן לא היה להם לירא ממגדל גדול וחזק כי גבוה מעל גבוה עליהם ולכך מי אשר לבו אמיץ וימסור נפשו להכות את היבוסי והוא ממילא יגע בכינור והפסחים והעורים ודו"ק כי אף שהוא קצת ע"ד הדרוש הענין נכון:
קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק. לפענ"ד הכוונה דהנה דרך העולם במי שהוא מגזע היחס והפרתמים ויש לו בן יחיד והוא בעצמו פלא ומשכיל מאוד שדרך השכנים להלל אותו שהוא מצד עצמו יקר מאוד וגם הוא בן יחיד של הגביר הנכבד הלז וגם כאן אמר הקב"ה לאברהם למען נסותו שיקח בנו שאף שהוא הפחות שבפחותים אין רצונו לעקדו ובפרט יחידו ואשר אהבו ובצירוף את יצחק שמצד עצמו הוא יקר להפליא וכל זה עשה למען נסות אותו ולהרבות שכרו. וזה לדעתי מה שאח"כ לא נזכר רק ולא חשכת את בנך את יחידך ולא נזכר אשר אהבת את יצחק משום דהנה האהב' הנה היה משותף גם לכל הקרובים והיודעים אותו שכלם אהבו את יצחק ולא נשאר לאב רק מה שהוא אוהבו ביותר על שהוא בנו יחידו וזה שכתוב ולא חשכת את בנך את יחידך ממני ודו"ק היטב:
אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומ' כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. הנה מ"ש עתה ידעתי כבר נאמרו בזה דברים רבים וגם אני הארכתי הרב' בזה וכעת נראה דהנה כבר נודע מ"ש ספר המדות לאריסטו שדברים שיעשו בני אדם קצת נקראו פעולות וקצת נקראו פעולים והכוונה שהדבר שאף שאחר שנגמר ניכר הדבר כמו בנין הבית שאף שאחר שסילק הפועל ידו נשאר הבית נקרא פעולות משא"כ דבר שלאחר הגמרו לא נשאר היכר כמו עד"מ כנגן המנגן לאחר שנגן לא נשאר שום דבר ניכר זה נקרא פעולים שלא פעל דבר באחר כי אם לעצמו בעת שנגן המנגן היה הנגון והנה לפענ"ד זהו באדם שכל שלא נשאר אח"כ רושם ניכר לא ניכר פעולתו אבל בהקב"ה כביכול אף מה שאינו רק במחשב' הקב"ה יודע הדבר אף כי מה שפעל ועשה. ובז' נראה לפענ"ד דלכך כל מחשבה רעה אינו מצטרף למעשה רק בע"ז משום דכל דבר שאינו רק במחשבה לא נקרא פעולה רק פעולים דהא אחר כך לא ניכר ובזה אינו מצטרף דהא לא עשה רושם בהדבר אבל בע"ז דהוא לגבי ד' ולגביה גם המחשב' נקרא פעולה ומעתה כאן אם היה עוקד את יצחק ע"ג המזבח היה ניכר הפעול' אח"כ ג"כ שכבר נעקד יצחק לא כן אם היה רק במחשבה לאחר שא"ל שלא ישלח ידו לא ניכר שיש דבר רושם וא"כ לא נקרא פעולה שלימה ולכך אמר אל תשלח ידך כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה והיינו שאף שלא עשית אני יודע עתה כי ירא אלקים אתה וא"כ הוה פעולה שלימה ולכך מחשבה טובה מצטרף למעש' שלגבי הקב"ה ניכר אף מחשבה והוה כפעולה שלימה וז"ש יתקעו לפני בשופר של איל ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמיכם והיינו שלפני אין הבדל בין פעולה ובין מחשבה ודוק היטב:
עוד יש לי לומר בכוונת הכתוב ובזה יתיישב קושיא גדולה שהקשו המפרשים דבתחלה א"ל קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת ואח"כ לא נזכר רק כי לא חשכת את בנך את יחידך ולא כתיב אשר אהבת ולפענ"ד נראה דהנה כבר כתבו החוקרים כי האהב' עומדת בשווי מה וסיפר ממלך אחד ששאל לאוהבו שמעתי שהייתי ממתנגדים שלי ולא רציתי שאמלוך והשיב לו גם זה מגדר האהב' שהאוהב נא ירצה שיעלה אוהבו למעלה הגדול' למען לא תאבד האהב' שביניהם כי כאשר תופסד השווי תופסד האהב' ולפ"ז אומר אני דבר חדש הנה זה ודאי כי בהיות יצחק נקרב על המזבח בלי ספק היה עולה במעלות הרב' יותר מאברהם אבינו כי הוא זכה שיקרב להיות קדש קדשים ולפ"ז היה מקום לומר שאדרבא ע"י האהב' שאהב ליצחק לא רצה שיתקרב אבל באמת הקב"ה בוחן לבבות כי מלבד שבכל אדם יתקנא חוץ מבנו מה גם אברהם אבינו לא חשב כזאת ורצה למסור בנו יחידו אף שאוהבו מאוד ולזה אמר כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני ודו"ק היטב:
עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה כלם הקשו דאיך שייך בהקב"ה עתה וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי בפשיטות דבאמת זה א"ל מלאך אלקים וכמבואר בכתוב ואברהם באמת מסופק היה אם ישמע לו עד שא"ל שנית כמבואר במדרש ואם כן במלאך שייך לשון עתה. ובזה הבינותי היטב מ"ש וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת והיינו לפמ"ש התוספות בשבת דף י"ב דהמלאכים אינם מבינים מחשבות הלב ולפ"ז כל שלא ראו המעש' בפועל לא הבינו מחשבות אברהם אבינו אם בתמימות עשה הדבר עד שראו ששלח ידו לקחת המאכלת וא"כ מחשבתו ניכר מתוך מעשיו ולכך א"ל עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ודו"ק היטב: ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' יראה כבר כתבתי בזה כמה דברים. וכעת נראה לי דהנה ברואי פני המלך יש שתי ענינים יש שרואה את המלך באשר צריך אליו לבקש על נפשו ומשאלותיו בעת שמניח לבא לפניו ויש שהמלך ביום שמחתו או בעת המשחו למלך וכדומה מניח לכל איש ואיש אשר יראה בכבודו ומקום מלכותו והנ"מ בין הראיות שהאופן הראשון האיש רואה אותו אבל הוא אינו בא לראות כבוד המלך וממשלתו רק שבא להראות לפני המלך ולבקש עליו ועל נפשו אבל הצד השני הוא בא לראות בכבוד המלך ותפארתו:
והנה בראיית כבוד השכינה להבדיל בהבדל, כל הבדלות ג"כ על שני פנים אם שמתראה להנביא למען צוותו על עמו הנה הנביא בא להראות אבל אינו רואה כלל ויש שהם זוכים לראות פני המלך כאשר זכה עשה רבינו לראות באספקלריא המאיר' וגם ישראל על הים כאשר כבוד שמו רצה לפאר לפניהם כבוד גדולתו ואותיותיו הגדולים ולדעתי זה מה שאמרו שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל דהיינו שיחזקאל נתראה ולא ראה אבל הם ראו זכו כביכול קצת לראות. וזה לדעתי מ"ש ויחזו את האלקים דהנה כבר אמרנו שהנביא הוא מתראה ולא רואה אבל הם שלא השיגו שים מראות נבואה כמ"ש המורה בביאור ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו דהיינו שהשיגו השגות קטנות ולכך כביכול ראו מחזה אלקים קצת שלא באו להראות. וזה לדעתי מ"ש הגר אתה אל ראי כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי דהיינו האם אמנם ראיתי אני רק שהוא ראה אותי וז"ש ע"כ קרא לבאר ההיא באר לחי רואי דהיינו שהקב"ה ראה אותי ולא אני אותו. וזה לדעתי מה שנאמר ויך אלקים באנשי בית שמש כי ראו בארון אלקים והיינו שהם ראו בארון אלקים ולא שבאו להראות כי אם לראות וזהו גסות הרוח וע"כ נענשו וז"ש ד' יראה דהיינו שד' יראה וישגיח כפירש"י ולזה אמר את מי יראה אותו אשר יאמר בהר ד' יראה היינו מי שבא להראות לא לראות ודוק היטב:
וזה לדעתי מ"ש בריש חגיג' ר"ה כי מטי להאי קרא ירא' יראה בכה אמר עבד שרבו מצפה לראותו יתרחק ממנו דכתיב כי תבואו לראות פני וגו' והיינו דבבהמ"ק היו באים להראות לפני הקב"ה וגם לראות בזיו תפארתו ועיין בתוספות שם גבי יראה יראה וא"כ היה הקב"ה כביכול מצפה לראותו ועכשיו אמר כי תבאו לראות פני והיינו שלא חפץ כי יראה אותו והבן:
ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' יראה כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי ע"פ מ"ש הרמב"ן בפרשת לך דכל מה שהוא בפועל הדמיון יותר חזק הקיום וע"כ מצינו בנביאים שעשו פועל הדמיון והארכתי בזה בכמ' מקומות דע"כ אמר גם כאן לאחר שראה אברהם. כי לא קרב בנו ע"ג המזבח באמת ואיל אחר נאחז בסבך בקרניו א"כ היה כאן פעולה ריקנית חלילה וע"כ דהי' צריך שיהי' כאן פועל הדמיון שיהי' אות למה שיהי' כאן המזבח וכל הקדוש' כאן וז"ש ד' יראה שד' יבחר לו אותו המקום אשר יאמר היום בהר ד' ירא' וזה היה פועל הדמיון שהוא חזקי הקיום ועיין רש"י ותרגום ודו"ק:
ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' יראה כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה כבר כתבו המפרשים דאיזה יום שהי' בו ענין טוב ויפה או שיהי' בו פלא קנה לעצמו שם ונקרא היום הזה בשם כמו יום הכיפורים שהוא יום שמכפרים בו עוונות ונקרא יום הקדוש וגם שבת הגדול נקרא בשם גדול שנעש' בו נס נפלא ועיין בינה לעתים בדרוש של שבת הגדול שהאריך בזה וכמו והיום הזה תאמרנה שפירש הראב"ע שלהיות נעשה בו ענין נפלא לא יצטרכו להזכיר רק בסתם היום הזה בלבד והנה גם כאן להיות כי נעש' בהר הזה ענין נפלא שרצה אברהם אבינו לעקוד את בנו ונתקדש הרב' ונקרא בשם הר ד' וכשיצטרך להזכיר המזכיר ההר לא יצטרך לקרוא אותו בשם אשר לו רק הר ד' ונדע כי זה הוא וזה שביקש אברהם אבינו ד' יראה מה שעשיתי היום וע"כ אשר יאמר היום כמ"ש רש"י דהיינו בכל הדורות הבאים הר ד' יראה וכל מי שיזכיר יזכירו בשם הר ד' ודו"ק וגם לפמ"ש הרד"ק דכל מה שרוצה להפליג באיז' דבר מיחסו לשם ד' כמו הררי אל וכדומה ומזה פירש כבוד אבי מורי הרב הגאון ני' נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי והיינו לפי שרצתה להפליג הענין אמר שנפתולי אלקים נפתלתי עם אחות' ודפח"ח וגם כאן לפי שרוצה להפליג הענין אמר שיאמר בהר ד' ירא' היינו שההר נתעלה כל כך וקנה לעצמו שם טוב עד שנקרא בשם הר ד' ועיין תרגום אונקלוס שנוכל להסכימו לזה הענין והבן היטב: מי מלל לאברהם הניק' בנים שרה כי ילדתי בן לזקוניו הכוונה עפמ"ש למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי וכבר אמרו חז"ל שמותר לשנות מפני דרכי שלום וכבר כתבתי הרב' בזה., וכעת אני אומר מפמ"ש לפרש מה שכתוב בשוא גליו אתה תשבחם ואמרתי ע"פ מ"ש העקדה דיותר נגלה גבורת השם באם מעמיד הרחיים מלמט' והרחיים שלמעל' הוא הולך בחזקה ומכל מקום תשטף מים אינו הולך זה גדול יותר מאילו היה סותר השטף מים מהרחים העליונה וכמו כן אם לא גאו המים והגלים לא ירדו למעל' לא היה כ"כ ניכר הנס אבל אם גליו הגביהו למעל' ומ"מ הוא משפילם וזה שכתוב בשוא גליו אתה תשבחם זה ניכר יד ד' והנה כי כן אם היו שניהם זקנים או שניהם חזרו לנערותם לא היה ניכר כל כך הנס בשל מי היה אבל כיון שהיא חזרה לנערותה ואברהם נשאר זקן אז ניכר שבזכות אברהם היה וז"ש אחרי בלותי הית' לי עדנה ואדוני זקן ולזה הית' מצטערת שלמענה לא נעשה הנס וז"ש למה זה צחקה שרה לאמור האף אמנם אלד ואני זקנתי היינו שהייתי יכול לילד כשאני זקנתי ג"כ וז"ש מי מלל לאברהם הניק' בנים שרה היינו שמצד אברהם נהי' זאת וז"ש כי ילדתי בן לזקוניו ודו"ק:
גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת וע"כ לא נתתיך מחטוא לי: הכוונה כי כבר נודע מ"ש החו"ה כי במצות שבין אדם לחברו יש ג"כ בינו למקום עד"מ הגוזל עובר על לא תגזול והו' בינו למקום ג"כ ולפ"ז כאן שאבימלך לקח את שרה זה החטא שבינו לחבירו כמ"ש הרמב"ם דנענשו אנשי שכם על שלא מיחו בהגזיל' שגזל שכם את דינה והו' גזל אמנם באמת כיון שהיא אמרה אחי א"כ לא חטא בינו לחבירו אבל להשי"ת חטא שבאמת הית' אשת איש וז"ש ואחשוך אותך מחטוא לי היינו החטא שבינו למקום וע"ש בב"ק דף צ"ב ע"ב אכסנאי שנכנס לעיר והיינו שגם זה שמץ גזל יש בו וע"כ נשאר החטא שבינו למקום עכ"פ ודו"ק:
אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומ' כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. הנה תמהו המפורשים דלמה לא כתיב כאן אשר אהבת. ולפענ"ד נראה ע"פ מ"ש בספר חסידים שלא ינשק אדם לבניו בבואו לבהכנ"ס להורות שאין אהב' כאהבת ד' ובטל מאתו כל האהבות נגד אהבת ד' ולפ"ז כל שבא להר ד' ורצ' לעקוד בנו ואז בטלו כל האהבות ולא שייך אשר אהבת וזה שאמר אל תשלח ידך אל הנער והיינו שהוא נחשב כנער בעלמא לא נער שלו:
או יאמר עפמ"ש לפרש אשרי איש ירא את דבמצותיו חפץ מאוד. דהנה כבר נודע מ"ש בירושלמי בברכות פרק הרואה שמצות ל"ת הוא מצד הירא' ומצות עשה הוא מצד האהב' אמנם זהו ביראת העונש אבל יראה הרוממות זהו גדול מאהב' וז"ש אשרי איש ירא את ד' והיינו יראת הרוממות ולכך במצותיו חפץ מאד והנה גם כאן קשה למה אמר לו ירא אלקים ולא אמר אוהב אבל באמת הוא יראת הרוממות וז"ש כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וע"ז נתן הטעם דלא שייך כאן יראת עונש שאין לך עונש יותר גדול שלקח בנו האהוב שנולד לו למא' שנים ודו"ק היטב:
ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' ירא'. כבר כתבתי בזה וכעת נראה דהנה נודע שאיזה מקום שנתחדש לו בו פעולה נכבדה קנה המקום הוי' חדשה וכן אותו יום שנתחדש בו פעולה קנה הוי' חדש' כמ"ש הראב"ע על פסוק והיום הזה תאמרנה ע"ש והנה כאן נתקדש ההר באותו עקיד' וע"כ נקרא הר ד' ירא' וז"ש יראה אשר יאמר היום היינו היום יהי' נאמר וגם הר ד' יראה שיקרא בשם הר ד' ודו"ק:
או יאמר דהנה אם היה יצחק נעקד באמת אז לא היה מקום להשתלשל האומ' הנכבד' שהרי ביצחק יקרא לו זרע ויצחק נעקד וע"כ הוכרח להשאר וז"ש ד' יראה אשר יאמר היום והיינו לדורות העתידות שהר ד' יראה ודו"ק או יאמר ע"פ מ"ש בשו"ת מהר"ם מרוטנבערג ז"ל שאותם המוסרים נפשם על קדושת השם מן אז שמסכימים להשרף אינם מרגישים עד אשר נעש' בהם והנה לדעתי לכך היה זכות אברהם גדול מיצחק שבשעה שיצחק קיבל שיעקד אבל לא הרגיש עוד אבל אברהם היה נשאר לו העצב והכאב עד עולם והנה לפענ"ד זה היה פועל דמיון לדורות הבאים שלא ירגישו בעת שימסרו נפשם לקדושת שמו שאל"כ לא היה ביכלתם לעמוד בנסיון כמ"ש מהר"ם מרוטענבורג הנ"ל ז"ש ד' יראת אשר יאמר היום היינו לדורות הבאים בהר ד' ירא' ודו"ק היטב:
והתברכו בזרעך כל גויי הארץ בתרגום אונקלוס ויתברכון בדיל בנך כל עממי ארעא:
והיא תימה דבפשיטות הכוונה שכל גויי הארץ יבורכו ויאמרו שיגדל ויהי' כזרע של אברהם כמ"ש רש"י על פסוק בך יברך ישראל וכפי הנראה ק"ל לאונקלוס זה שכתוב והתברכו שהוא נפעל והי' לו לכתוב ויברכו בזרעך כל גויי הארץ ולכך פירש שבזכות זרעך יתברכו כל גויי הארץ ועיין במדרש על פסוק ואברכה מברכיך והענין הוא ע"ד שנותנין למניקת הרבה לאכול כדי שהתינוק יהי' לו מה להניק והנה כן היינו דל"מ בעת ההצלח' שהי' עיקר ההשפעה בשבילנו וממנו יונקים כל האומות ואף בעבדותינו שתמצית השפעה אנו יונקים א"כ הוכרחו שיתברכו כל גויי הארץ בשביל שיהיו לנו יניק' מצד ההשפע' עכ"פ ודו"ק והבן ועיין בתרגום אונקלוס על פסוק ונברכו בך כל משפחות האדמ' שפירש ג"כ ע"ד שכתב כאן וע"ש ברש"י וברמב"ן שפירש כאונקלוס ולא הזכירו: