דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת לך לך
לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. במדרש אמרו ולמה לא גלה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו וכדי לתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה ואמרו שם שהקב"ה משהה עיניהם של צדיקים ואח"כ מגלה להם ע"ש. הכוונה לפענ"ד כי הנה לעיל מיניה כתיב כי תרח לקח את כל בני ביתו ויצאו מאור כשדים ללכת ארצה כנען ובאו לחרן ומת שם תרח ואם מת ממש או שנקרא מת עיין ברש"י וברמב"ן. עכ"פ יהי' איך שיהי' רצונם היה ללכת ארצה כנען וא"כ אם ילך אח"כ לכנען במצות ד' לא יקבל שכר והקב"ה רצה לתרבות שכרו ולכך אמר לו אל הארץ אשר אראך ונמצא גם מה שהולך לכנען גם כן עפ"י ד' הוא ומקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה כי חשב תמיד אולי יצוהו ד' ללכת למקום אחר וכן היה בעקידה כי אולי ירצה אברהם מעצמו להקריב בנו החביב לפני ד' ולכך לא גלה לו איזה מהבנים. וזה לדעתי מה שספרה התור' וילך אברם כאשר דיבר אליו ד' וילך אתו לוט וגו' ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען והדבר יפלא דהקב"ה לא גלה לו הארץ והיאך כתב ויצאו ללכת ארצה כנען ועיין באבן עזרא שהרגיש בזה ופירש לפי דרכו אבל הרמב"ן דחה דרכו ונדחק בהכתוב הלז ע"ש בפסוק אל הארץ אשר אראך ולדעתי הוא הדבר אשר דברתי כי הנה אברהם מצד גודל אמונתו בד' הלך אל ארץ כנען רק על פי ד' דהיינו שבכל פסיעה ופסיעה חשב אולי יצוהו ד' ללכת בדרך אחר אבל הם עוד לא נשלמו כל כך באמונת שמים ובפרט לוט וע"כ סיפר הכתוב וילך אברם כאשר דיבר אליו ד' והם יצאו ללכת ארצה כנען ודו"ק ועיין ברמב"ן סוף פרשה נח שאברהם רצה לילך לכנען מפני חמת המקנאים אותו באמונתו ע"ש:
לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה תמה הרמב"ן כי איך שייך שהקב"ה יאמר שיעזוב ארצו ואטיבה עמך טובה שלא היה בעולם כמוהו ולא הקדים שהי' אברהם עובד אלקים או צדיק תמים וכדומ' והנראה בזה דהנה באמת תכלית כל הבריא' היה שיהי' האדם משתדל להשיג שלימות ועי"כ יזכה לרב טוב הצפון והקב"ה חפץ שיכירו וידעו גודל כח טובתו וחסדיו ולכך נתן התור' כי חפץ לזכות את ישראל ועל ידי כן הרב' להם תורה ומצות אך לפי שלא הגיע העת עדיין להשלים אותם בתורה ובמצות ע"כ אמר הקב"ה שבזה שיפרסם האמונה בעולם ע"כ צדיק באמונתו יחיה ויזכה לרב טוב כי החפץ לד' במצות רבות ורק שאמר ונעשה רצונו ולכך טלטל הקב"ה לאברהם אבינו ממקום למקום והוא קיבל באהב' וזה גופא עבדות הבורא וזה שאמר לו הקב"ה לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך ולא גלה לו הארץ למען יקבל שכר על כל פסיע' ופסיע' כמ"ש במדרש ונמצא שזה גופא נעשה מצוה ולכך אמר ואברכך ואגדלה שמך וז"ש ויקרא אברם בשם ד' שזה היה העיקר בטלטולו ועבד ד' בכל פסיעה ופסיעה ודו"ק:
אל הארץ אשר אראך. מת שלא גילה לו הארץ נ"ל ע"פ מ"ש המורה דלכך כתיב תמיד אל המקום אשר יבחר ד' ולא ביאר הארץ לפי שאילו ידעו הכנענים שהארץ הזאת נבחר היו מקלקלים ומשחיתים הארץ ע"כ העלים הקב"ה המקום ע"ש ולכך אמר גם כאן אל הארץ אשר אראך ומה שאמר ואעשך לגוי גדול וגו' וילך אברם כאשר דיבר אליו ד' נראה לפענ"ד הכוונה דהנה החובת הלבבות הביא כאשר אמר להפרוש דיבורך סותר פעולתך ונפסקה טענתו א"כ באמת לולא שאמר הקב"ה שילך לו אל ארץ אחרת לא היה אברם הולך כאשר היה רעב למצרים והי' בוטח בד' שיטריפו לחם חוקו אך כיון שהשי"ת הרשהו ללכת אל הארץ אשר אראך חשב אברהם כי אולי הראהו זה המקום. ואברכה זהו שאומרים אלקי אברהם וכו' עיין רש"י ובשו"ת פנים מאירות, ח"א סי' ל"ט נשאל למה תקנו בתפלת י"ח לומר אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב למה אומרים אלקי בכל אחד לימא אלקי אברהם יצחק ויעקב וגם למה תקנו וא"ו העטוף ביעקב ע"ש ולפענ"ד ע"פ מ"ש במקום אחר כי אברהם תיקן שחרית מפני שהיו מאמינים בשמש שהוא אלקי ע"כ תיקן הוא שיתפלל לאלקים שברא השמש ויצחק תקן מנחה שאז נשקע השמש ולכך נקראת מנחה דמנח יומא ועיין תוס' יו"ט פ"ד דברכות ובתוספות פסחים דף ק"ז שהיו מאמינים שהירח הוא אלקי ויעקב תיקן ערבית שהיו אומרים ששתי רשויות יש וע"כ כשהשקיע הקב"ה החמה שלא בעונתה ע"כ שאל אחד בראן שאל"כ היאך הניחה השמש שתשקע מעני הירח וכעין דאמרו בסנהדרין פ"ד דף ל"ט ע"ש ומעתה זה שאומרים אלקי בכל אחד רק שיעקב תיקן שלא נימא שיש שתי רשויות ולכך חברו ואלקי יעקב ודו"ק:
עוד יש לומר מה שאומרים ואלקי יעקב בוא"ו העטוף לפי מה דאמרו בסנהדרין דף כ"ג דאלולא יעקב לא היה ניצל אברהם מכבשן האש א"כ מה שהי' אלקי אברהם וגם אלקי יצחק היה הכל על ידי שהי' אלקי יעקב ולכך הוא בוא"ו העטוף משא"כ אלקי אברהם אלקי יצחק היה על כל אחד אלקי אף בלי זכותו של חברו וכמ"ש הפנים מאירות שם ודו"ק:
במדרש רבה א"ל הקב"ה לאברהם לך אני פוטר ממצות כיבוד. נראה לי הטעם דהנה כל ענין כיבוד אב ואם לפי שהם ילדוהו וגדלוהו והביאו לשלימות אבל אברהם אבינו ששלימותו היה בעצמו והוא הכיר את בוראו בלי הערה, וא"כ לא שייך מצות כיבוד שאף העכו"ם שמכבד אביו ואמו הוא לאשר למדו ענין שלימותו כפי אמונתו אבל אברהם אבינו מאז שהחל להכיר את בוראו לא היה לו אב שאביו היה גוי והוא היה כקטן שנולד ואין לו יחס וז"ש אין קורין אבות אלא לשלשה שהם היו הראשונים באמונה ואם כן לא שייך בו מצות כיבוד ודוק ויש להמתיק הדבר דהנה נסתפקתי אי גר חייב במצות כיבוד אב ואם כיון דב"נ לא נצטווה בכיבוד רק ישראל וא"כ ד' שצוה לו על הכבוד הא האב ואם אינם מאמינים בד' אלקים האמת ובמה יתחייב וא"כ מכ"ש באברהם אבינו שהוא היה הראשון שפרסם אמונת אלקית ואיך שייך מצות כיבוד כיון שתרח אביו לא ידע כלל מאלקים האמת שחייבו במצות כיבוד ולכך אמר לך אני פוטר ממצות כיבוד וזה ברור:
והיו כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך הנה לכאור' יפלא מאד על אברהם אבינו שעשה סחורה בפועל פחות כזה ואיה נדיבות נפשו הטהורה גם אומרו ואותך יחיו הוא לכאורה כמתאונן על חיותה והוא תמוה מאד: והנראה
לי בזה דהנה באמת בסנהדרין אמרו על אסתר דלכך לא היתה בכלל תהרג ואל תעבור משום דלהנאת עצמן שאני ולא יהיו מתכוונין להעבירה על דת ולפ"ז בשרה אם היתה אומרת שהיא אשת איש הית' מחוייבת למסור נפשה להריגה לא כן אם אומרת שהיא אחותו אינה בכלל גילוי עריות דעכו"ם הבא על בת ישראל אינה בכלל גילוי עריות כל שהיא פנויה כמבואר בסי' קנ"ז ס"א בהג"ה ועיין ט"ז שם וא"כ כל שאמרה אחותו שוב לא אפשר שיכוונו להעביר על דת לכך תהי' ניצלת וגם הוא ינצל שאל"כ היתה מחוייבת להגיד שעפ"י דין תהרג ואל תעבור לפי שהיא אשתו שהרי אברהם קיים כל התורה עד שלא נתנה וכשהיתה אומרת כן היו העכו"ם הורגין אותו ואותה יחיו בע"כ וא"כ ממילא הורה לה כדין שתנצל היא וגם לו ייטב בעבורה וזה שאמר ואמרו אשתו זאת וא"כ אותו יהרגו ואותך יחיו אף שלא תרצה לכך אמרי נא אחותי את ותהי' מותרת עפ"י דין וגם לי ייטב בעבורך וחיתה נפשי בגללך ודוק כי אף שהוא ע"ד דרוש נכון הוא מאד. שוב נזכרתי ששטת ר"ת בתוספות כתובות דף ג' ע"ב ד"ה ולדרוש שעל ביאת מצרי אינה חייבת למסור עצמה למיתה ונפלאתי על מה לא הביא ראיה משרה שלא מסרה עצמה למיתה שהם היה להם כבר דין ישראל וקיימו כל התורה ועיין פרשת דרכים שהאריך בזה ומיהו גם על הריב"ם שדחה דבריו וכתב דלבעלה ודאי נאסרה בביאת נכרי והביא ראיות יקשה מאברהם דהרי אמרו בפרק החובל אעפ"י שהוא מחזיר לו מכל מקום צריך למחול שנאמר ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ופריך הש"ס אשת נביא הוא דבעי לאהדורי הא אשת אחר לא ומאי קושיא דלמא הא קמ"ל דאף שהוא נביא ויודע שלא נאסרה וא"כ השיב הגזל לגמרי אפ"ה צריך שימחול לו משא"כ באחר דלא ידע ונאסרה עליו וא"כ לא השיב לגמרי וע"כ דלא נאסרה באחר וכשיטת ר"ת ויש לדחות. ולפי מה שכתב לי כבוד אבי הרב הגאון ני' במכתב שהוא פירש דשיטת הריב"ם הוא דלבעלה נאסרה מצד שמעלה מעל באישה דאף דביאת עכו"ם אינו חשוב ביאה והתורה אפקריה לזרעיה אבל על בעלה נאסרה דעכ"פ באמת מעלה מעל וכעין שכתב המהרי"ק דאף היכא דסברה שמותרת לזנות מכל מקום אסורה לבעלה דמעלה מעל באישה והאריך כבוד אבי הרב הגאון ני' בזה אם כן כאן בשרה דלא מעלה בו מעל פשיטא דלא נאסרת דנלקחה באונס ולא ניחה לה כלל ודו"ק היטב:
למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך פירש"י שיתנו לי מתנות והיא תמוה דאיך שייך שאברהם אבינו הנדיב שנאמר עליו על נדיבות יקום יבקש מתנות וגם מה סיים וחיתה נפשי בגללך א"כ לא ביקש על ממון רק על הנפש ולדעתי הכוונה דהנה שונא מתנות יחיה וביאר הרב המגיד פי"ב מהלכות זכייה הלכה י"ז הטעם שראוי לכל משכיל להסתפק בהכרחי ולא יבקש מותרות ויהי' נפשו חשובה על קנינו ע"ש בדבריו כי נעמו ולפ"ז כאן התנצל אברהם שח"ו אין כוונתו על המתנות ונפשו חשובה על קנינו ורק שכיון שע"י המתנות אלו תהי לו נפשו לשלל א"כ מותר לו לבקש על מתנות וזה שכתוב למען ייטב לי בעבורך שבעבור שיסברו שהוא אחיה יתנו לו מתנות וחית' נפשי בגללך ונמצא המתנות הם סיבה לחיותו ובכגון זה כל המבקש מתנות יחיה ודו"ק:
ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב וילך למסעיו היינו שאף שנתגדל והי' לו עושר וכבוד אפ"ה לא נתגאה וילך למסעיו היינו בדרך אשר נסע בראשונה ולדרכו היה הולך וזה מציצה נפלאה:
ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן הנה זה תמוה למה צורך להכתוב לומר את כל רכושם אשר רכשו דמה נ"מ אם הביאו מקניני הזמן והבליה או לא ובשלמא הנפש אשר עשו היינו הגרים שפיר צריך להשמיענו והנראה דכוונה התורה בזה דהנה כל מה ששעבד נפשות לתורה ולעבודה היה על ידי שהאכילם והשקם והי' מלמדם לברך לשם ד' כמבואר במדרש וכבר אמרו גדולה לגימא וא"כ לזה היו צריכים הרכוש ולכך חביבין על הצדיקים הממון שעי"ז מסגלים תורה ומצות וא"כ זה שכתוב ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן שעי"ז עשו נפשות וזה שכתוב ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב וילך למסעיו וגו' ויקרא בשם ד' והיינו שהתורה כתבה דכל מה שסגל כסף וזהב לא היה בשביל עניני גשמיות רק לקרא בשם ד' ודו"ק:
וילך למסעיו במדרש הלך ופרע הקפותיו הכוונה לדעתי דתנה עינינו הרואות בסוחרים הגדולים אשר יקנו סחורות בעיירות הגדולות ולוקחין בהקפה והם נוסעים פעם שנית אז פורעים הראשונות ולוקחים בהקפה שנית והנה אם נאמר דנוסע בשביל זה כדי לפרע זה היה נראה כסילות שהפרעון היה יכול לשלוח ע"י אחר או על הב"ד רק ברצותו לקחת סחורה שנית הוא פורע ובאמת אם בדעתו שלא לסחור עוד רבים אשר יקפצו יד ואף הליוים הכשרים ישלחו הפרעון והנה סיפר הכתוב שזה אברהם במוסרו הטוב ובטוב לבבו ושלימותו הוא לא פרע כדי להקיף עוד ומכל מקום לא אמר לשלוח הפרעון פן נשתנה המטבע או שיהי' איזה זיוף וכדומה והמלוה יהי' מוכרח לקחתו מיד השליח וע"כ לא רצה אברהם והלך בעצמו למסעיו ופרע הקפותיו ולא ליקח שנית וסיפר הכתוב בשבחו ועוצם מדת שלמותו של א"א ודו"ק:
כי כלה משקה לפני שחת ד' את סדום ואת עמורה. נשאלתי מחד מעמא דארעא למה כתוב זאת לפני שחת ומה מלמדינו בזה. ולפענ"ד משום דכתיב לפני שבר גאון והיינו שלפי ערך המפלה העצומה כן מגדילה הקב"ה מקודם או להיפך שלפי ערך הגדול' הוא המפל' שחטאו במה שנשפע להם רוב טובה ולזה הכתוב מודיענו שנדע שלפי ערך הגדולה כן היה מפלתה כ"כ למען למד דעת את העם שידעו כמה החטא גורם ודו"ק ועיין באבן עזרא שכתב לפני שחת שישחית וכוונתו שלא כתיב שחת בפת"ח כי אם בציר"י והיינו שישחית ודו"ק:
מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא למה אמרת אחותי היא, ואקח אותה לי לאשה ועתה הנה אשתך קח ולך. מה שלא ענהו כמו שהשיב לאבימלך עיין רמב"ן ולפענ"ד דאברהם חשב בלבו שפרעת לא אמר זאת מפני צניעות ומוסר שלא רצה לקחת אשת רעהו רק שכלי שנשתמש בו הדיוט אין נאה למלך שישתמש בו והוא כעס על שלא הגיד לו כי אשתו היא ונמצא שלא היה לו מה להשיב אבל אבימלך אמר לו מפני שהיא אשת רעהו לא לקחה היה לו מקום להשיבו ולפרעה אין לו להשיב כי אדרבא באמרו אשתו אין לקחת זאת למלך ויתכן יותר כי פרעה שאל מה זאת עשית לי א"כ לא היה לו מה להשיב כי המלך לא יקח אשה שכבר נשתמש בה הדיוט ואבימלך שאל לו ולמלאכתו א"כ היה לו מקום להשיב ודו"ק ובאמת פרעה הסתיר ממנו כי חפץ בה רק שנלקח ואי אפשר לו לקחתו ודו"ק היטב: ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך. הכוונה נראה לפענ"ד עפמ"ש רש"י בריש בראשית דלכך התחיל מבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו שלא יאמרו לסטים אתם ולכך אמרו שכל הארץ שלו הוא וברצונו נטל מהם ונתן לישראל ע"ש והנה כאן פירש"י שלכך הוציא לחם ויין שהרא' שאין בלבו על שהרג את בניו ולזה אמר לו ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ והיינו שאל עליון שקנה שמים וארץ וממילא כל אשר בו המה הכל מעשה ידיו והכל שלו ומסרו ביד אברהם וזה שכתוב וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך. או יאמר שמדרך השלם שלא ישמח על הרעה כי אם על הטוב שהגיע לחבירו כמ"ש הב"י סי' תרצ"ב באו"ח שלכך אמר ביתרו ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ד' לישראל ולכך גם הוא אמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגנן צריך בידיך והיינו שעכ"פ הטיב עמך ודו"ק:
עוד נראה לפענ"ד דהנה בעוה"ז אין זוכין ישראל רק לחמשה עממין ולעתיד ירשו כל שבעה עממין ועיין רש"י בפסוק לא יהי' לכהנים הלוים חלק ונחלה וכבר דרשו במדרש על פסוק נקבה תסובב גבר שיטלו מעשר שבעה משבעים כמ"ש רש"י בשם ר' משה הדרשן בירמיהו ל"א ע"ש על פסוק נקבה תסובב גבר ולפ"ז נראה לפענ"ד ע"פ מ"ש האלשיך דמה שהיו הארבעה מלכים נלחמים להורות לאברהם אבינו שארבעה מלכים ישלטו בבניו וסופו שיתגברו בניו על כלם וד' יהי' מגינם לעתיד וזה שרמז לדעתי במ"ש ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ והכל שלו ולכך ברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך ויתן לו מעשר מכל והיינו שקאי על הקב"ה שנתן לו בעוה"ז מעשר מכל ששבעה האומות נתן לו מעשר משבעים ודו"ק היטב כי הוא רמז נפלא:
הרימותי ידי לד' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל ולא תאמר אני העשרתי את אברם. הכוונה נראה לפענ"ד דהנה בעקידה פ' וישב האריך דהכלליות אינו מכריח את הפרטים ואף שהקב"ה רוצה שיתעשר זה לא בשביל זה מוכרח זה להעשירו ויוכל להתעשר באופנים אחרים ולקח דוגמא מאברהם שאף שרצה הקב"ה שיתעשר לא בשביל זה מוכרח פרעה לקחת אשתו ולהעשירו ע"ש ואני אומר אף שהדרוש שם יקר מאוד הנה זה ע"י פעולות עבירות ועול וכדומה אבל באמת הצדיק כל הפרטי ד' משגיח עליו וכבר נודע מה שכתב הבחיי על פסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה כי הצדיק מושגח בפרטות ולא בכללות עניניו רק כל פרט ופרט ממעשהו וא"כ ניהי שהבחיר' חפשית אבל כל פעולות הצדיק ומעשיו והצלחתו הכל בהשגחת וז"ש לו הרימותי ידי אל ד' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל וע"כ לא תאמר אני העשרתי את אברם שאני מושגח בפרטות וא"כ יהי' הכרח שאתה תעשרני ותוכל להתפאר בזה ודו"ק והבן בדברים כי קצרתי: עוד נראה לי דהנה ביומא דף ל"ח אמר בן עזאי בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך ואין אדם נוגע במוכן לחברו ע"ש הנה הורה לנו בן עזאי כי כל דבר אשר אדם מקבל מחברו מקבל שלו ולא של חבירו רק שעי"ז האדם נותן לו. את הדבר והאדם נעשה שלוחו והנה מלך סדום אמר תן לי הנפש והרכוש קח לך ומשמע שמידו יקח וע"ז גער בו הרימותי ידי אל ד' כתרגומו בצלו דהוא ביקש כל דבר מד' וא"כ לא מידו יקח וזה שאמר ואם אקח מכל אשר לך היינו שאני אטול את שלי ובכ"ז אתה מתפאר כאילו לקחתי את שלך ואתה העשרת אותי. ויתכן עוד דהנה זה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום וא"כ אף ששלו הוא נוטל בסדום היה נחשב לזה כאלו נטל משלו ודו"ק: וזה לדעתי מ"ש באבות פ"ה שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום שלכאורה הוא משולל ביאור דהיאך שייך שמה שנקרא בינונית יהי' נקרא מדת סדום אבל באמת לפמ"ש אתי שפיר כי יש שתי בחינות אז דהאדם יחשוב כי שלו שלו ושל חברו של חברו וא"כ אם נותן איזה דבר לחבירו מגרע משלו וזה מדה פחותה וזהו מדת סדום שזה נהנה וזה לא חסר ואפ"ה הקפידו בסדום ע"ז אבל יש במדה הזאת מדה טובה שיחשוב האדם שכל מה שמוכן לו לא יוכל אנוש לקחת ממנו ונמצא שכל מה שיתן וירחם בלי ספק זה של חבירו ושלו לא יחסר וע"כ לא ירע עינו בתתו לחבירו שלו וא"כ זהו מדה בינונית שהאדם צריך להיות עוד במעלה טובה שאף שיחסר לו מכל מקום יחזיק לחבירו ולכך נקרא עדה בינונית ודו"ק היטב:
הרימותי ידי אל ד' אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ולא תאמר אני העשרתי את אברם. הכוונה דהנה אמרו במדרש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ושטי כזב ע"י שאמר לשר המשקים כ"א זכרתני אתך ניתוסף לו ב' שנים הכוונה דהנה כלם הקשו דהא השתדלות מותר כדכתיב וברכתיך בכל אשר תעשה וכתבו דדוקא ע"י דבר שאין בו רוח חיים או בעל חי זה מותר לעשות ע"י השתדלות לא כן ע"י האדם ואני אמרתי בטעם הדבר כי בשלמא כשמשתדל ע"י בעלי חיים וכדומה א"כ הוא רק אמצעי ומד' מצעדי גבר כוננו אבל האדם להיותו בעל בחירה א"כ לא נוכל לומר שהוא הא האמצעי דהא בידו שלא לעשות כלל וא"כ עיקר מבטחו באדם וזה אסור וזה שכתוב ארור הגבר אשר שם בשר זרועו ולפ"ז גם יוסף שם בד' מבטחו רק שמה שביקש השתדלות על ידי שר המשקים זה אסור וזה ברור וזה שאמר הרימותי ידי אל ד' והיינו כמ"ש וירם יד במלך והיינו שהי' בגדר בגידה בד' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולזה סיים ולא תאמר אני העשרתי את אברם והיינו שהאדם להיותו בעל בחירה לא יגודר בשם אמצעי שיהי' מתייחס אחר השם רק שאני העשרתי את אברם ודו"ק היטב:
הרימותי ידי אל ד' אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם. לפענ"ד נראה דהנה כבר נודע מ"ש ביומא סוף פ"ג בשמך יקראוך ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו והנה אברהם ראש המאמינים הוא ידע היטב כי כל מה שנקצב לו מפי המקום לא יעדיף כשירבה ולא יגרע דבר ולפ"ז ז"ש הרימותי ידי אל ד' כענין שנאמר וירם יד במלך דהיינו התרסה נגד המלך וגם כאן אמר דזה היה התרס' נגד ד' הרימותי ידי אל ד' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך לזה נתן טעם שלא תאמר אני העשרתי את אברם והיינו דעושר נקרא ריבוי כדאמרו במדרש ששפך תפילת בעושר ולפ"ז זה שאמר שאיך שייך שאתה תעשירנו והיינו יותר מהראוי וזה אי אפשר דא"א שלא יהי' יותר כפי מה שנקצב לו מהבורא יתברך אף כמלא נימא ודו"ק:
הרימותי ידי אל ד' אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם. הכוונה ע"פ מ"ש העקידה פ' וישב שהדברים הכוללים לא יכריחו את הפרטים שאף שאברהם היה צריך להיות עשיר לא יוכרח הפרט שיהי' ע"י מלך סדום ולזה כשרצה לתת לו הרכוש אמר שבזה נקרא מרים יד נגד ד' כי בזה נראה שהוכרח להתעשר ויהי' הרימותי ידי כמו וירם יד במלך שהוא ענין מרד וזה נראה מ"ש רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום שאף שבכללי הוצרך לחיות בכל זה הפרטים אין הכרח שיהי' בסבה זו או זו ודו"ק:
אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד נראה לפענ"ד דאמר לו שכל מה שמגיע לו בעוה"ז הוא אך למען לא יהי' לו טרדא ויהי' לו מנוחת נפש לעבודת הבורא כדרך שכתב הרמב"ם דכל יעודי העולם הזה הם רק בשביל זה אבל השכר לא ינוכה לו וזה שאמר אנכי מגן לך אבל שכרך הרבה מאוד ולא ינוכה לך כלל בזה והבן:
והאמין בד' ויחשבה לו צדקה. כבר כתבתי בזה כמה פעמים וכעת נראה דהנה אברהם אבינו בענות רוחו לא חשב כלל שזכותו יוכל להועיל לו כלל וע"כ שא"ל במה אדע ופירש"י באיזה זכות והנה הרמב"ן בשער הגמול כתב כי האדם. אף שאין לו זכות אם מאמין בד' ובוטח בו זה גופא זכות לו וזה שאמר והאמין בד' ויחשבה לו צדקה היינו שאברהם חשב להקב"ה לצדקה על שכר האמונה בלבד ודו"ק:
והאמין בד' ויחשבה לו צדקה. ולפענ"ד הכוונה דהנה כעת אחר שחקר אברהם בשכלו והמציא אמונת האלקית ומכ"ש לאחר שנגלה עלינו זהר שביב תורתינו הקדושה אז מי שאינו מאמין באלקים חיים הוא הנקרא אפיקורס ומין ואין לו חלק לעולם הבא אבל אברהם אבינו הוא המציא האמונה הלז ואם הוא לא היה רוצה להאמין לא היה עליו אשם כל כך ומכ"ש אם לא היה יכול להבין דרכי השי"ת כי רם ונשגב הוא לא היה עליו אשם כל כך לא כן עתה אף אם לא נשיג בשכלינו כל עניני הבורא כמו קושית צדיק ורע לו רשע וטוב לו בכ"ז מחוייבים אנו להאמין בכל לב ע"ז אבל אברהם לא היה מחויב להאמין וא"כ אז י"ל ואנכי הולך ערירי והשי"ת אמר לו צא מאצטגנינותך והאמין בד' על כן חשב לו הקב"ה לאברהם לצדקה ודו"ק:
הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך. הכוונה לדעתי ע"ד מ"ש לכי ומעטי את עצמך וכו' צדיקים יקראו על שמך שמואל הקטן דוד הקטן והכוונה ע"ד מה שעינינו רואות הלבנה קטנה וגם הכוכבים נראים קטנים ובאמת הלבנה עולם גדול וגם הכוכבים גדולים מאד ותחת כוכב אחד העולם עומד א"כ עיקר קטנותו היא אך למראית עין מלמטה למעלה אבל אם נביט מלמעלה למטה שם הם גדולים מאד וכמו כן הצדיקים בעולם הזה נראים כשפלים וגופם הם קטנים אבל ברוחנית הם גדולים מאד וז"ש לכי ומעטי את עצמך היינו לא שהם קטנים בעצם רק שא"ל ללבנה שתמעט עצמה ותצמצם עצמה וזה שכתוב הבט נא השמימה והיינו כדרשתם ז"ל אין הבטה אלא מלמעלה למטה ואם תביט מלמעלה למטה תראה כי גבהו מאד וזה שאמר כה יהיה זרעך בבחינה זו יהי' זרעך גבוהים בשמי מעל ועל הארץ הם קטנים ודו"ק: וגם לפמ"ש בעקידה פ' וישלח בביאור המעשה דשבטי יה ושם ממשיל להאילן אשר הצדיקים שרשם מלמעלה יעו"ש וגם כאן נוכל לכוין זאת ע"ש ותמצא: הבט נא השמימה וספור הככבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי עפ"י מה שעינינו הרואות בעיירות גדולות בתים הרבה אשר לפי ראות למראית עין מבחוץ אינם גדולות כל כך אבל אם ימודו בפנים ארכן ורחבן ויש בהם שניים ושלישים תגדל הבית בכמות ובאיכות מאד והנה גם הכוכבים כפי גודל המרחק שבין השמים לארץ יראה הככב קטן והתוכנים ספרו אותם ומצאו אלף וכ"ב ואף שמצאו אח"כ יותר עכ"פ נראה שיש להם מספר אבל באמת כבר אמרו דעל כוכב חחד עומד העולם ואם קטן הוא בעינינו אם ימדו מלמעלה גדולים הם מאד בכמות ואף כי באיכות שהם בעלי מדע ולזה אמר הבט נא השמימה וספור הככבים והיינו שהוציאו מתחת כפת הרקיע והביט מלמעלה למטה וראה אורכם ואיכותם וגדלותם יאמר לו שכה יהיה זרעך על בחינה זו שאם למראה עינים יראה אדם בדמות קטן והוא עולם קטן ובצדיק אחד העולם עומד והוא גדול באיכותו מאד ולכך אמרו דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין להם מנין שמה שהוא אמוד לפי הכמות באיכות יעלה להרבה ממה שהפה יכול לדבר ודו"ק היטב:
ויאמר אברם מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. במדרש רבה פרשה מ"ד סי' יו"ד אמר לפניו רבש"ע אם עתיד אני להעמיד בנים ולהכעיסך מוטב לי שאני הולך ערירי והדבר יפלא דאיך מצאו זאת מרומז בכתוב ועיין יפ"ת שנדחק. ולפענ"ד הכוונה דהנה לכאורה יפלא על ראש המאמינים אברהם אבינו ע"ה שידבר כדברים האלה שהקב"ה מבטיח לו שכרך הרבה מאוד והוא יענהו מה תתן לי כאילו אינו רוצה ח"ו בהטובות שנתן לו אם אין לו בן וע"כ נראה דאברהם חשב בלבו בלי ספק כי אם אין הקב"ה נותן לו בן בלי ספק אין זה רעה חלילה ותהי להיפך כי טוב' גדול' יחשב כי באם הוולדות יהי' רשעים טוב לי שלא אוליד מאשר אלד לבהלה ולכך שאל להקב"ה לא כמתרעם רק מה תתן לי לאיזה צורך ואנכי הולך ערירי אני מסכים שאלך ערירי מתוליד בנים רשעים וא"כ למה לי חיל וכסף וזהב אם יהי' לי בנים כשרים אני מניח יתרי לעוללי לא כן עכשיו כי אף אם אוליד אולי יהי' בני רשעים כ"א לא כן לא ימנע ד' טוב ממני וע"כ שאינו טוב לפני וא"כ למה לי כל זאת ולי אין בהם חפץ:
עגלה משולשת עיין רש"י שפירש ב' עגלים וכ"כ האונקלוס אבל האבן עזרא פירש בת ג' שנים והרמב"ן השיגו. ולפענ"ד דמשנתינו היא זו ריש פ"ה ממסכת פרה דשלישית היינו בת ג' שנים וכאן כתיב עגלה משולשת משמע שעגלה אחת היא משולשת דהיינו שיש בה ג' דברים וכמ"ש הר"ש והתוס' יו"ט שם דהיינו בת ג' שנים ומ"ש הרמב"ן דעגלה אינו רק בת שתים יש לומר דזה דוקא היכא דכתיב עגלה או עגל אבל היכא דכתיב מפורש משולשת ע"כ היא בת ג' שנים. שוב ראיתי במזרחי שהקשה על רש"י אף דמשולשת היא שם התואר לא שם המספר וגם שם עגלה הוא שם המין ולא יפול עליו שם המספר מכל מקום נטה רש"י אחר הדרש ע"ש והנה ת"ל כוונתי לדעת הגדול המזרחי אלא שלא הביא דברי המשנה בפרה שכפי הנראה גם שם כוונו לסברת המזרחי ודו"ק:
ועכ"פ האבן עזרא לדרכו הולך עפ"י עומק פשוטו של מקרא והבן:
והאמין בד' ויחשבה לו צדקה. הכוונה לפענ"ד כי אברהם חשב שמה שהבטיח לו השי"ת זרע הוא לא בתורת שכר על מעשיו הטובים רק בתורת חסד וצדקה והבדל גדול יש בין מי שמבטיח לו לחברו בתורת חיוב שחברו יוכל לתבעו אבל מי שמבטיח שיוותר לו דבר ויתן לו קנין במתנה לא מהני ואברה' בענותונתו חשב כי זה רק בתורת צדקה ולכך חשב לו לצדקה אבל יעקב אבינו אמר ד' האומר אלי וחשב אמירת השי"ת להבטחה גמורה ודרך חיוב. וזה לדעתי מ"ש תתן אמת ליעקב חסד לאברהם דהיינו שלאברהם מחשב הכל לחסד אבל יעקב כבר היה לו זכות אבות וחושב הכל לחיוב וז"ב. והנה הענין שהוציאו הקב"ה לחוץ הוא כי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים וכיון שראה שאברהם מייאש עצמו מן הבנים ולא התעורר לתפלה, וע"כ הראה לו שכה יהי' זרעו וא"כ לא יתייאש עצמו ויתפלל. ומזה נראה שהוציאו מ"ש במדרש שאברהם אמר אם אוליד בנים להכעיסך מוטב לי שלא אוליד והיינו מדחזינן שהקב"ה טרח להוציאו החוצה וכדרשתם צא מאצטגנוניתך וע"כ שאברהם כבר נתייאש מן הרחמים וע"כ אמרו שהי' בשביל שחשב שיוליד בנים שאינם מהוגנים וע"כ הראהו שיוליד בנים וכדי שיתפלל ודו"ק:
ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו'. כבר כתב הרמב"ן כי אברהם אבינו שהביא אשתו לידי מכשול והי' לו לבטוח בד' שיציל אותו ע"ש ובאמת שיש להפליא על אברהם ראש המאמינים וביותר על מה שאמר למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך ואית נדיבתו המפורסם ואיך יעשה סחורה באשתו. אך נראה כי כוונתו היה לשם שמים כי לאשר כל מגמתו היה אך לקרא בשם ד' הנה לרוב ענותנותו חשש אולי אינו ראוי לנס והי' כי יבא מצרימה ויקחו אשתו לפרעה הנה יתחלל שם שמים על ידו כי יאמרו איה נא אלהיו אשר מוסר נפשו עליו וכבר אמרו כל המוסר עצמו לעשות לו נס אין עושין לו נס וע"כ הערים לעשות תחבולה שלא יתחלל שם שמים לאמור אחותי ואדרבה יקבל טובות עבורה והנס כאשר יבא יהי' לו לפליטה גדולה ויתפרסם אלקותו יתברך וע"כ לא גילה לפרעה טעמו שאז יתחלל שם שמים שמורה שגם הוא מסופק חלילה ביכולתו לעשות לו נס כזה אבל אבימלך שהי' כשר וצנוע יותר ונתגלה אליו אלקים לו אמר האמת כי עשה זאת בערמה כנלפענ"ד. וזה נראה במה שאמר למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך והיינו שמה שייטב לי בעבורך שאקבל מתנות חלילה לי מן הדבר הרע הזה לעשות סחורה. כי אם וחיתה נפשי בגללך שהנפש החיה בדרך אשר סללה לו דרך הקודש יקרא לה לקרוא בשם ד' ולזה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך ואת כל ונוכחת והיינו שא"ל אבימלך שהבנתי כוונתך וכוונת בעלך שתהי' לך כסות עינים לכל אשר אתך ואת כל ונוכחת שתוכל לקדש שם שמים ברבים והבן הדברים:
התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני וביניך וגו'. הכוונה לדעתי דהנה הרמב"ן בפרשת נצבים כתב על פסוק ומל ד' את לבבך כי מילת הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה לרע מצד טבעו כמו שהי' קודם חטאו של אדם הראשון שלא היה אדם מצד טבעו מתאוה לרע ע"ש. ולפ"ז זהו ההבדל שבין מילת הלב למילת הערלה שמילת הלב הוא אם אין האדם בעל בחירה אל הרע כאשר היה קודם החטא וכאשר יהי' לעתיד לא כן מילת הגוף שזה אדרבה מורה שהאדם באשר הוא אדם הוא עלול לחטוא והקב"ה צוהו למול למעט התאוה וזה הענין שנצטווה אברהם וזרעו על המילה להיותם נבדלים מכל האומות להיות מצווה על מצות ונענשים על עבירות ואם לא יהי' להם בחירה לא שייך שכר ועונש. ובזה נראה לי טעם נכון למה ששאלו רבים וכן שלימים למה לא קיים אברהם אבינו מצות מילה כמו שקיים כל התורה אף שלא נצטוה. ולפמ"ש אתי שפיר כי אברהם אבינו שבא לכלל הכרת הבורא יתברך ונזדכך כל כך עד ששב כמעט לאשר היה קודם החטא מלאך כדמות אדם א"כ הוא כבר מל את לבבו ולא היה צורך לו למול הגוף רק שמילתו היה בשביל שיכרות אתו הברית לזרעו אחריו שיהיו זרע ברוכי ד' וא"כ לכך לא מל עצמו מקודם וזהו לדעתי מה שאמרו בנדרים דף ל"ח כיון שא"ל הקב"ה התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה אמר אוי לי שמא נמצא דבר מגונה בי כיון שא"ל ואתנה בריתי ביני וביניך נתקררה דעתו וכבר כתבתי בזה כמה דברים ולפמ"ש כעת אתי שפיר דבתחלה כשאמר לו שימול עצמו אחזתו רעדה שהוא אין לו חפץ במילת הגוף והעיקר הוא מילת הלב ולכך חש אולי נמצא בו דבר מגונה לזה א"ל שיתן בריתו בינו ובינו וא"כ לא היה לתיקין החטא: וזה לדעתי מה שכתוב ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית דהיינו שאחר שמל לבבו לא היה מילת הגוף רק למען כרות ברית אתו ודו"ק: ותקרא שם ד' הדובר אליה אתה אל ראי כי אמרה הגם הלם ראיתי אחרי ראי ופירש"י וכי סבורה היית שאף הלום במדברות ראיתי שלוחו של מקום אחרי רואי אותם בביתו של אברהם ששם הייתי רגילה לראות מלאכים. הענין נראה לי ע"פ מה שכתב הכוזרי במאמר רביעי סי' ט"ו ט"ז בהבדל שבין שם הוי' לשם אלקים שאלקים בהקשה דהיינו שהשכל יוכל לשער שיש שוטר ומושל אבל שם הויה לא יובן זולת בראיה מי שזוכה לחזות בנועם ד' ואברהם זכה לראות ושם הויה הוא בטעם וראיה ע"ש דבריו כי נעמו. וסמך לדבריו נראה במה שאמר דוד טעמו וראו כי טוב ד' וזה לדעתי מה שאמר ויראו את ד' אלקי ישראל והיינו שאותן שיכול לראות ראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעש' לבנת הספיר והיינו כי שם הוי' הוא אור נוקב כמ"ש הכוזרי [וזה יכונה בשם אלקי ישראל כמ"ש הכוזרי שם] אבל אל אצילי בני ישראל לא שלח ידו דהיינו שהשיגו השגות קטנות כמו שכתב המורה ולכך ויחזו את אלקים דהיינו שלא טעמו טעם שם הוי' רק שם אלקים וזה שאמרה כאן אתה אל ראי לא שם ד' כי אמרה הגם הלום ראיתי שהיא לא ראתה כעת כמו שראתה בבית אברהם רק ששיערה ע"פ הקשה וזה בבחינת אל ראי ולא בבחינת ד' והבן וזה לדעתי מה שאמר איוב לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראיתיך ע"כ אמאס וניחמתי על עפר ואפר היינו מפני שראיתיך ע"כ במה נחשב כל חיי נגד ראיתיך והבן כי קצרתי:
ותקרא שם ד' הדובר אליה, אתה אל ראי כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי. כבר כתבתי בזה הרבה דברים וכעת נראה דהנה המלאכים ראו אותה והיא ראתה אותם אבל כביכול. להקב"ה הקב"ה ראה אותה אבל היא לא ראת' אותו וזה שאמרה אתה אל ראי היינו שהוא ראה אותה לזה נתנה טעם הגם הלום ראיתי אחרי רואי והיינו שמקודם גם אני ראיתי אבל כעת אני לא ראיתי כלום. והקב"ה ראה אותי. או יאמר דהנה כמה מלאכים היו כאן בכל אמירה היה מלאך מחודש עד שנגלה הקב"ה בכבודו כביכול ואז נפסק הדבר וזה שאמרה ותקרא שם ד' הדובר אליה אתה אל ראי שע"כ שאתה הוא אלקים ונתנה טעם כי הגם הלום ראיתי אחרי רואי והיינו שאחר זה לא ראיתי עוד כמו שראיתי עד הלום וע"כ כל שכבר דיבר בשם ד' אי אפשר להיות עוד מאמר אחר ודוק היטב: ותקרא שם ד' הדובר אליה אתה אל ראי כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי. כבר כתבתי בזה דברים רבים וכעת נראה עפ"י מה שאדם יראה ובעת יראה אדם מרחיק לא יכירהו כל כך עד כי יתקרב ויראהו שנית יותר והנה גם מי שרואה מלאכים אם בבגדי המלאכיות או בבגדי אנשים כדרך המלאכים להראות אז יראהו בכל פעם יותר בטוב אבל מי שזוכה לראות בנועם פני ד' לא יראה רק בפעם ראשונה כמו שרואה ברק אש ואחר יתעלם כי זה שרואה אינו נראה כ"א דרך דמיון והקב"ה נעלם מכל נעלם וזה שאמרה אתה אל ראי כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי והיינו אם ראיתי פעם שנית אחרי רואי כבר זה לא היה ע"כ שאתה ד' ודו"ק:
אתה אל ראי כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי ראיתי בספר לוית חן שנדפס בשם הגאון החסיד מוהר"ר נפתלי הירץ ז"ל בן זקני הרב מוהר"ר העניך ז"ל שכתב משום דדרשו היה היה דבר ד' שהי' בא"י לכך היה בח"ל וא"כ ז"ש שכאן היה בין קדש ובין ברד והוא רקם וחגר שהוא חו"ל ובאמת שדפח"ח אבל באמת אינו נכון שבאמת היא הית' רגילה לראות מלאכים בח"ל לא כביכול השכינה וכאן ראתה השכינה שאמרה אתה אל ראי. ובאמת גוף הקושיא איך ראתה השכינה בח"ל ל"ק דהרי הזהר כתב שלכך ראה יחזקאל על נהר כבר דהנהרות שבח"ל טהורים ואני נתתי בזה טעם נפלא משום דבירושלמי בע"ז אמרו דאף א"ה מודים שאין ע"ז שולט בים וע"ש בפ"ג והארכתי בזה בדברי נועם ולפ"ז כאן כתיב וימצאה על עין המים וא"כ שפיר הית' יכולה לראות בפני השכינה כביכול וזה שאמרה אתה אל ראי ועל זה נתנה מופת שהקב"ה כביכול בעצמו ובכבודו נגלה אליה שהרי הגם הלום ראיתי אחרי רואי ירצה הגם הלום ראיתי מה שראיתי כבר לא היא ראיתי כביכול הקב"ה מה שלא ראיתי אז וא"כ ע"כ שאתה אל רואי שבמלאכים הית' רגיל' לראות בבית אברהםכמ"ש רש"י. ובזה נראה לפענ"ד לבאר דברי המדרש על פסוק כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי וז"ל לא די שנזקקתי עם גברתי לראות המלאך אלא אפילו גברתי שהית' עמי לא ראתה והיינו שראיתי הקב"ה בעצמו מה שלא ראתה גם גברתי וכבר אמרו במדרש שמעולם לא נזקק הקב"ה לדבר עם האשה וזה שאמרו ד"א לא דיי שנזקקתי עם גברתי אלא ביני לבין עצמי ארשב"ן משל למטרוניא שא"ל המלך עברי לפני עברה לפניו והיתה מסתמכת על שפחתה וצמצמה פניו ולא ראתה המלך והשפחה ראתה. והכוונה לפענ"ד שהמדרש בא לתת פני המסוה על מה שנתפארה השפחה שהיא ראתה מה שלא ראתה שרה והכוונה לפענ"ד עד"מ עינינו הרואות באם מלך בשר ודם יצוה שיבואו עבדיו לפניו קטן וגדול הנה מי שהוא יותר מבין ומכיר רוממות המלך זה לבבו יותר נשבר ומתיירא פן ימצא בודאי בו איזה מום אבל הקטן שאינו מבין הולך לראות פני המלך בפנים שוחקות וזהו ענין כביכול כמה וכמה יחרד לב האדם באם הקב"ה יצוה לו שיעמוד לפניו ויחרד הלב וימס למים וע"כ שרה שהבינה מעלת האלקות וכל תקפו וגבורתו ע"כ צמצמה פניה ולא יכלה לראות כמו המטרוניא שצמצמה פניה אבל השפחה ראתה והבן בדברים כי לדעתי הם דברים יקרים ואמתיים וזה שכתוב ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ולכך ויחזו את האלקים והיינו שלא הבינו כל כך במעלת האלקות וכמו שכתב המורה שלא שלח את ידו היינו שהשיגו מושכלות קצרות וקטועות: ואתנה בריתי ביני וביניך וארבה אותך במאוד מאוד ויפול אברם על פניו ולא נודע טעם נפילתו וכבר דרסו חז"ל כיון שאמר לו הקב"ה התהלך לפני והי' תמים אחזהו רעדה אמר אוי לי שמא נמצא בי דבר מגונה כיון שא"ל ואתנה בריתי ביני וביניך נתקררה דעתו כדאמרו בנדרים דף ל"ב והרבה כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה בטעם מצות מילה כתב הרב המורה ששם זכרון באבר התאוה רבה מהומה וכו' לבל ישתמשו בו רק במצוה ומותר והרמב"ן כתב שזה ענין ברית הוא ענין סוד ובסודו לא בא נפשי אבל לפענ"ד הוא כענין כריתת ברית שבזה כרת ד' הברית עם אברהם וזרעו שיהיו לו לעם והוא יהיה להם לאלקים ומעתה זהו שחרד אברהם דכיון שצוה לו על המילה בלתי ספק חטא באבר התאוה רב המהומה ולכך אמר אוי לי שמא נמצא בי דבר מגונה וכבר נודע כי חוש המישוש חרפה מאד ולכך כשא"ל ואתנה בריתי ביני וביניך והיינו כריתת ברית נחה דעתו והבן:
והכנעני והפריזי אז יושב בארץ ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך עיין רש"י מ"ש בזה למה כתיב כאן והכנעני והפריזי אז יושב בארץ ולפענ"ד הכוונה דהנה כבר נודע בקורות הדורות כי בעת אשר בא אויב להלחם עם יושבי הארץ אז אם יושבי הארץ חכמים צריכין להשלים זה עם זה ויהיו לאגודה אחת כ"א יהי' בקיעים בינותם מה ניקל לאויב להשלים עם צד אחד ולכבוש תחת ידו והנסיון הורנו כל זאת והנה א"כ איפוא מכ"ש האויב שבא ללחום שצריך שתהי' בינו ובין סיעתו שלום כ"א יהיו מחולקים. אז יאבדו כולם והנה כאן אברהם ולוט הלכו לגור בארץ לא להם כי אז הכנעני והפריזי יושב בארץ והנה נודע מה שכתב האבן עזרא כי נא שמושו בלה"ק עתה וז"ש אברם אחר שהכנעני והפריזי אז יושב בארץ א"כ איפוא אל נא תהי מריב' ביני וביניך ירצה כי עתה לא עת להיות מריבה בינינו כי אז יהפכו עלינו להשמידנו ע"כ הנח כעת מזה ודו"ק:
אל תירא אברם בתנא דבי אליהו אמר שאין אומרים אל תירא אלא למי שיש בו יראת שמים לאמתו והובא בספר מילת ישרים והוא תמוה ולפענ"ד נראה דהרי אמרו בנד' דף ס"א אין אומרים אל תירא אלא למי שיש לו לירא וא"כ שוב יקשה דאיך שייך לומר אל תירא הא הוא מהדברים הנטועים בלב אדם שיש לו מורא ובמה יוסר מוראתו אם אומרים לו אל תירא וכעין שהקש' האבן עזרא על לא תחמוד שהיאך שייך האזהר' על הנטוע בלב וכתב דאם יהי' בלבו אימת השם כמורא המלך פשיטא שהכפרי לא יחמוד בבת המלך שכן הוא נטוע בלב כמו כן תהי' תורת ד' נטוע בלבו שלא יחמוד לדבר האסור אבל אם יאמין באומן אמוץ שהכל בידי שמים ואז אין לו לירא משום דבר וזה שאמרו אין אומרים אל תירא אלא למי שיש לו יראת שמים לאמתו שאז לא יפול בלבו שום אימה ופחד כלל וזה שכתוב אל תירא אברם אנכי מגן לך והבן:
וירדוף עד דן שם ע"ז מכה מלפניה ומלאחריה. הכוונה לפענ"ד כי אין הקב"ה מצרף מחשב' רעה למעשה רק בע"ז וא"כ כאן שהקב"ה כבר חשב לישראל ע"ז שבדן שעוד לא היה בעולם ולכך אמר זה ע"ז שמכה מלפניה ומלאחריה ואף דהרא"ש כתב בפ"ק דר"ה דאף בע"ז בעוד שלא עשה אינו מעניש כבר כתבו האחרונים והבאתי בפרשת בשלח ובכמה מקומות דעכ"פ נס אינו עושה הקב"ה כל שיש כאן מחשבת ע"ז ולכך לא רדף אברהם רק עד דן ושם תשש כחו ואברהם היה הורג בנס וכבר אמרו במדרש שם שרודפין של אברהם הרוגים היו שנאמר ויכם וירדפם שקודם הרדיפה היו מוכים ולכך לא היה לו כח לעשות חיל בדן ונצטרף המחשב' ודו"ק:
אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד במדרש כל מה שעשית עמי בעוה"ז בחנם עשיתי עמך שכרך הרבה מאוד לעוה"ב. הכוונה דהנה דרשו מי הקדימני ואשלם מי עשה לי מזוזה טרם שנתתי לו בית וביאור הענין כתבתי עד"מ דרך העולם העני שצריך להשיא בתו הוא שולח איזה מגדנות להנגידים למען יזכרו שישלחו לו איזה סך ותהי לו לעזר להוצאת החתונה, והנה קרה כי עשיר אחד נתעורר מעצמו ונתן להעני סך רב אשר יוכל להיות לו לעזר והנה העני שלא השיג' ידו אף להוצאת החתונה שלח מגדנות על ידיו ושלח גם להנגיד הזה אמר הנגיד היאך יעיז פניו לשלח לי הא אלולי שנתתי לו מעות לא היה יכול לקנות מגדנות לשלח כלל כך הענין שהמצות שנתן ד' הכל אשר לכל לצורך עצמינו וכביכול אין הקב"ה צריך לזה כלל לזה כאמרו אם תצדק מה תפעל לו ורק כשהאדם קונה בית צוה הקב"ה שיעשה לו מזוזה להשלמת הבית וכן כשנולד בן צריך להשלמת הנפש והגוף להמול ואם כן זה שאמר מי הקדימני ואשלם היינו שלכך לא שייך שכר מצוה בעוה"ז שאיך שייך ליתן שכר על המצות אחרי שגוף הענין שהסב' המצו' הזאת מיד הקב"ה בא ולפ"ז בגר שמעצמו נתעורר להתגייר ומכ"ש אברהם אבינו שלא היה אדם בעולם אז שהכיר הבורא יתברך אלא הוא כביכול הוא הקדים להבורא ובדין הוא שיטול שכרו וא"כ זה שכתוב אל תירא אברם אנכי מגן לך והיינו שכל מה שעשית היה בחנם ושכרך הרב' מאוד לעוה"ב והיינו שאלינו מגיע שכר בעולם הזה ושכרו לעולם הבא מונח שמור וקיים וזה לדעתי גם מה שפירשו בפנחס בדין הוא שיטול שכרו לפי שעשה דבר שאילו בא ושאל לא היו מורים לו כן כדאמרו בסנהדרין וא"כ בדין הוא שיטול שכרו ודו"ק היטב:
ואני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים. הכוונה לפענ"ד דהנה אברהם קודם שנימול אף שקיים כל המצות מכל מקום לא היה רק הוא וב"ב אבל לא נקראו על שמו כ"ז שלא נימול אבל אחרי שנימול והית' הצווי כי כל מי שירצה להיות נכנס תחת צל כנפי השכינה היצרך להיות נימול א"כ מתייחס ונקרא בן אברהם שהיא היה ראש לגרים וא"כ ע"י המיל' נעשה לאב המון גוים שיתיחסו אחריו ויקראו בני אברהם וזה שלא נימול עד שנצטווה ורבים ישאלו למה לא קיים מקודם מצוה זו ולפמ"ש יש לומר כ' לאשר זה ניתן כח הכנה להגוי אשר אף אם זקן הוא ובא להתיהד שלא יאמר איך יבא בן נכר ויכנס תחת כנפי השכינה וע"ז לאות נתן אברהם אבינו שצ"ט שנים היה בהמולו ולכך יצחק נימול לשמונה שהנה היה בעת ההיא יליד בית ומקנת כסף ויליד בית נימול לשמונה ומקנת כסף נימול אימתי שנקנה לו זה היה לאות לאברהם וליצחק שיצחק היה יליד בית ואברהם בעצמו היה לאות לכל המון גוים וזה שכתוב אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים ודו"ק:
ונתתיך לגוים עיין רש"י שעשיו יוליד וכתב הרמב"ן כי כאן במילה למה הבטיח לו בעשו והוא לא נצטוה על המיל' ולק"מ לפענ"ד דזה שאמר לו דאחרי שתהי' אב המון גוים ויצאו ממך כל עמים לכך צריך שיהי' הבדל בין זרעך אחריך האוחזים בדרכך והינו ישראלים בין זרע שאר אומות כמו עשו והדומה ודו"ק:
אבל שרה אשתך יולדת לך בן. הכוונה לדעתי ע"פ מה שכתב הזהר דמה שבא מסטרא דנוקבא אין בו רוח חיים לכך אמר אברהם לו ישמעאל יחיה לפניך כי חשב שישמעאל בא מסטרא דדכורא אבל יצחק בא מסטרא דנוקבא ולכך אמרה שרה האף אמנם אלד ואני זקנתי ולכך אמר הקב"ה אבל שרה אשתך יולדת לך בן ודו"ק:
במדרש רבה פרשה מ"ו זמן היה לו לאברהם אבינו אימתי שנתנה לו מילה שנאמר בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו והוא תמוה דמנ"ל מזה דזמן נתן לו. והנה עפ"י דרוש אמרתי דהנה ראיתי בלוית חן שהקש' דאברהם נימול ביום כיפור כדאיתא בפרקי ר"א והרי מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת ויוה"כ ולכן כתב הוא לפרש המדרש דזמן ניתן לו לאברהם אבינו והו' מיל' בזמנה. ואם כי דבר חכמה הוא אבל אינו מרומז בעצם היום הזה וכתב דבפר"א דריש לה מגז"ש בעצם היום דכתיב ביוה"כ אבל לדעתי יש להוסיף עוד מהא דהביא הב"י באו"ח סי' תק"ן דעשר' בטבת אלמלא היה יכול להיות חל בשבת לא היה נדחה משום דכתיב בעצם היום הזה סמך מלך בבל וביאור הדברים דכל דכתיב בעצם היום הזה כל שעישהו ביום אחר אינו מקיים הדבר כתיקונו דקפיד על עצם היום הזה ולפ"ז כאן דהתור' קפדה על עצם היום הזה בלי ספק היום זמנו וא"כ ממילא לכך דוחה יוה"כ וזה דיליף מעצם היום הזה שיוה"כ דוחה שבת וכל ענינים וזה נכון. אך לפענ"ד נראה ענין אחר דהנה עינינו הרואות בכל ענינים אם אחד יעשה מסחר עם חבירו שיעמיד לו לזמן זה ליום המוגבל אותו דבר אם יאחרהו או יקדימהו אין חבירו מחוייב לקבלו וכן אם א' יבטיח לחבירו שיעשה לו ענין מופלג בזמן יום או יומים והוא מחייב עצמו ליתן לו עבור זה כך וכך אז אם יעבור המועד שוב לא נתחייב זה דמה טובה עשה לו בא ברבות הימים יוכל כל אדם לעשות לו כך אך זה אם עושה לו דבר שכבר היה לעולמים ואין המלאכה תלוי רק בימים אם רב ואם מעט אבל מי שבא לחברו ואמר לו שיוכל להמציא ענין חדש שלא היה מימות עולם האם שייך בזה לקצוב לו זמן או אם יהי' תלוי ענין המלאכ' בזמן מעט או רב הא כל עוד שלא נודע הדבר לא שייך ענין זמן ועיקר היא ההמצאת המלאכ' ולפ"ז זהו ההבדל שבין אברהם אבינו לאשר אתנו אלה כיום דהנה לאחר מתן תורה א"כ ענין המצות כבר נצטווינו ויש לנו תור' שלימ' ועיקר תלוי אם נקיים אותה ככתוב ובזמן הקצוב ואם לא נעשה כפי התור' אז אין חפץ לד' ולכך מיל' שלא בזמנה אינה דוחה יוה"כ כי יוה"כ לאשר הוא יום קדוש ואסור במלאכה וזה כבר עבר הזמן א"כ אסור לדחות יוה"כ עבור זה אבל אברהם אבינו קיים כל התור' עד שלא נתנה והיינו שהיו כליותיו נובעות חכמ' וחקר בשכלו מהראוי שיהי' מצות הבורא וא"כ אמתי שבא על סוד ד' ועל מציתו האם אין זה זמנו. וזה לדעתי מה שאמרו במדרש שלא היה אברהם יודע מהיכן ימול אם בהגוף או מן האזן וכדומה ודן גז"ש ע"ש והיינו שהוא שלא נגה עליו תורת ד' הוצרך משכלו לחפש מה היה סוד מצות מילה ומהיכן ימול וא"כ אימתי שהשלים חקו והשיג המעל' הלז שיהי' ראוי להמול א"כ זהו זמנה וזה שאמרו במדרש זמן היה לו לאברהם אבינו עד שנימול בעצם היום הזה נימול והיינו ביוה"כ וכמו שאמרו בפרק ר"א דמילה ואז בא אל השלימות הלז. ובזה מיושב מה שהקשו כולם למה לא קיים אברהם אבינו מצות מילה טרם שנצטו' ולפמ"ש אתי שפיר דהיאך שייך שימול טרם השיג כוונת המיל' וכל פרטי מצותיה ולא השיג עד שנגל' עליו הקב"ה ונימול ודו"ק והבן:
שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן. הכוונה ע"פ מה שמצאתי בטור על התור' פ' ויצא על מה שנתנה רחל בלהה להבנות ממנה לפי שה"א היא סימן לזרע כמ"ש הא לכם זרע וכל נשי יעקב היה להם ה"א רק רחל לא היה לה ה"א ע"כ נתנה לו בלהה שיש לה שתי ההי"ן שיהי' גם לה זרע מה"א אחת ע"ש ולכך שרי ביום שנקראת שרי לא הית' ראויה ואחר שקראה שרה וברכתיה ונתתי ממנה לך בן והבן:
והאמין בד' ויחשב' לו צדק' הכוונה דהנה כבר נודע מה שכתב הרמב"ם דאמונה לא שייך רק בדבר שלא יראה שצריך להאמין אבל מי שיראה דבר בעין הראות לא שייך אמונה ולזה קשה על אברהם אבינו שהכיר בוראו בן שלש' שנים איך יפול בו אמונה ולזה אמר שזה היה ניחא אם אברהם היה חושב שראוי מצד עצמו אבל אם היה מראה שאינו ראוי שייך לשון אמונה וזה שכתוב והאמין בד' ויחשבה לו צדק' לכך שייך אמונה בזה ודו"ק:
במדרש כל העופות בשעה שהן נוחין נוחין על גבי סלע והיונה כשהיא יגעה נות' באחת ופורחת באחת והובא בתוספות פ' במה טומנין והכוונה דשאר בעל"ח נוחים על גבי הסלע אבל היונה אין לה מנוחה שלימה נוחה באחת ופורחת באחת וזה המליצה שדימ' ישראל ליונה שאין להם מנוח' שלימ' שאם נוחין מצרה זו פורחין באחרת והמצות מגינות עליהם כנלפענ"ד:
הרימותי ידי אל ד' אם מחוט ועד שרוך נעל וגו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם. כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי ע"פ מ"ש הרמב"ם פי"ז מהלכות שמטה הלכ' י"א י"ב י"ג דלכך לא נטלו הכהנים בבזה לפי שהם עובדי השם ואינו ראוי שיהיו זוכים לעצמם בכח גופם כי אם מה שיתן ד' להם ע"ש שכתב שכן הוא בכל הפורש מדרכי עולם ד' מנת חלקי וכוסי ע"ש נועם דבריו הגיון לשונו וצחות דבריו הייקרים ולפ"ז כאן באברהם שרצה להעשיר אותו ולזה אמר הרימותי ידי אל ד' היינו שאני הבדלתי מאנשי העולם וד' מנת חלקי ולא תאמר אני העשרתי את אברם כי ד' ברך חילי לא ע"י בשר ודם וזה שתרגם התרגום ארימותי ידי בצלו קדם אלהא והיינו שאני נוטל חלקי מד' ולא מה שאזכה מכח ידי ודו"ק:
במדרש פרשה ל"ט מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה ביום שגזר עליו נמרוד לשרוף בתוך כבשן האש אם חומה היא אם מעמיד דברים כחומה וכו' ואם דל הוא בתורה ומצות נצור עליה לוח ארז מה הצור' הזו אינו אלא לשעה אף אני איני מקיים אליו אלא לשעה אמר לפני רבון העולמים אני חומה מעמיד אני דברי ושדי כמגדלות זהו חנניא מישאל ועזרי' וכו' הכוונה לפענ"ד ע"ד מ"ש הרמב"ן כמה פעמים בשם המדרש דהאבות היו סימן לבנים. והנה לפי שהי' גלוי וידוע לפני הקב"ה, שחנניה מישאל ועזריה ינסה אותו בכבשן האש לכך היה מנסה אברהם בזה למען שיהי' מעשה אבות סימן לבנים שיעמדו בנסיון ומעתה דבר המדרש מבוארים: