אור ברסלב

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת שמות

על פרשת ויחי

למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני. ברש"י והוא מהמדרש ואם תאמר מה איכפת לך קובל אני על אשר שלחתני. הדבר יפלא דמשה רבינו רועה כאמן לא יצטער כי אם על שליחותו וכבר כתבתי בזה וכעת נראה דבר חדש דהנה הרמב"ן סוף פרשת בא כתב כי האותות והמופתים שעשה הקב"ה במצרים מורים על שיש להעולם בורא מחדש ויודע יכול ומשגיח וכאשר יהיה המופת לגזר מפי נביא תחל' עוד יגלה מזה אמתת הנבוא' ותתקיים עם זה התור' כול' ע"ש שהאריך באמרי נועם ולפ"ז זהו שטען משה רבינו הוא ידע בטוב כי מה שרוצ' הקב"ה להכביד את לבו למען הראות כחו ולמען תתקיים פנת הדת בכללות וא"כ צר לו מאוד כי בא אל פרעה ועוד הכביד את עולו על כן יפה טען הרע לעם הזה והצל לא הצלת וא"כ אחרי כי פרעה כפר בהבורא עולם ואמר מי ד' עוד יתחזק כפירתו מבלי להאמין בנביא ד' ויאמר משה בדאי הוא וז"ש וא"ת מה אכפת לך היינו שאין הדבר נוגע לך כי אם לי ע"ז אמר קובל אני על אשר שלחתני כי בזה יכחיש הנביא וע"ז אמר לו עתה תרא' שיתקיים כל פנת התורה והמעיין בפרשת וארא ימצא כי הקב"ה נתעורר לזה שא"ל וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ד' לא נודעתי להם והענין תמוה והיינו כי האבות היו נבראים לעצמם ולא היה להם רשות לגלות כמ"ש הרמב"ן בפרשת תולדות על פסוק ותלך לדרוש את ד' לכך שמי ד' לא נודעתי להם וגם הקימותי את השבוע' וגם שמעתי את נאקת בני ישראל והמעיין יראה שבפרש' הלז מבואר כל דברי הרמב"ן בטעם האותות ודו"ק:

למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני ברש"י וא"ת מה אכפת לך קובל אני על אשר שלחתני והוא תמוה שמשה רועה נאמן לא הרע לו רק מה ששלחו וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי ע"פ מה שמצאתי בשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתט"ז שכתב ליישב הא דמצינו כמה נביאות ע"ד משל וחידה וכמה מצינו דברים כהווייתן וכתב כי אותה שהיא על העתיד גם בדרך נבוא' נאמר' עד"מ ואותה שהיא תיכף ולזמן קריב אומרה בדרך פשוט וזה נקרא שליחות ולפ"ז כאן שאמר לו הקב"ה בדרך פשוט ושלחו שילך לפרעה ולהגיד לו שישלח את בני ישראל מארצו הבין משה רבינו ע"ה כי הוא תיכף ומיד ישלחם כי לא נאמר בדרך נבואה ולכך כשראה שהרע לעם הזה וחשב שלימים רחוקים ניבא היטב חרה לו למה זה שלחתני שזה אינו מגודר בתורת שליחות כי אם בדרך כבוא'. ובזה יש לפרש הא דהשיב לו עתה תרא' וא"כ שפיר שייך לשון שליחות והנה הרדב"ז השיב עוד דאם הנביא מוכן לנבוא' אומר לו בדרך פשוט ואם אינו מוכן כל כך אז אומר לו בדרך חידה ואולי ע"ז אמר לו וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי ד' לא נודעתי להם היינו מה שאמר להם לא בביאור כ"כ לפי שלא ראו באספקלריא המאירה אבל לך אני מגיד דברים ברורים ואולי זה ההבדל שאמר שמשה רבינו דיבר בזה הדבר היינו לא בדרך חידה ומשל כי אם זה הדבר שהרי הוא ראה באספקלריא המאיר' ומוכן תמיד לנבואה ודו"ק:

עוד נראה לי בזה דהנה כבר אמרו במדרש דבית ראשון ושני שהי' ע"י בני אדם לכך נחרבו משא"כ בשלישי שיבנה ע"י הקב"ה בעצמו לכך יתקיים לעוצם בבי"א והנה לפ"ז נראה לי דמה שפדה הקב"ה ע"י שליח מעצרים ולא ע"י הקב"ה בעצמו משום שידע שלא יהיה ע"י גאול' שלימ' והנה משה רבינו הבין ג"כ זאת ולכך סירב בשליחות ורצה שהקב"ה בעצמו יגאלם גאול' שלימ' ואח"כ כאשר הלך וראה שהרע לעם הזה חשב שזה גרם שהי' ע"י שליח ע"כ אמר ואם תאמר מת אכפת לך וקבל אני על אשר שלחתני מה שהי' ע"י שליח ולא גאל אותם בכבודו ובעצמו ולזה אמר עתה תרא' היינו שעתה תרא' שכעת יהי' באמת גאול' שלימ' רק שלא יתקיים אח"כ וז"ב. ובזה נראה לפרש הא דאמרו במדרש ועיין בילקוט תהלים על פסוק הלז בקצת שינוי] על פסוק בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס דהיינו אעפ"י שבונה ירושלים נדחי ישראל יכנס והוא משולל ביאור ולפמ"ש אתי שפיר שאמר שאף שבונה ירושלים ד' ויתקיים הבנין בכ"ז צריך ג"כ שנדחי ישראל יכנס בעצמו שאל"כ לא יתקיים הדבר וימתק הדבר דהנה באמת מה שנחרב הבנינים היה בשביל בהקב"ה ראה וידע שעוד לא הגיע הזמן שיהי' ארץ מלאה דעה ויעשו רצון המקום בתכלית השלימ' ועוד ירדנו פלרים בעו"ה וע"כ לא בנה אותו בעצמו כי פעולותיו יתברך לא נחה כביכול שיפסקו אבל לע"ל כי יברא חדשות בארץ ויתן לנו לב חדש ויעבדו כולם ד' בלב שלם אז יבנה בנינו קיים לעולם ועד וא"כ כל זמן שלא ירפא לב בני ישראל להיות לבבם ישר עוד לא תכון שיהי' הבנין קיים. ומעת' זה שאמר אף שבונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס והיינו שנטע בלבבינו אהב' וירא' להבורא וז"ש הרופא לשבורי לב היינו שנשברו מתוך עונה הגלות ונסוגו אחור ומחבש לעצבותם ואז יקויים בנו ועמך כלם צדיקים או אז יתקיים הבנין כי מי עולם ע"ד שכתב הבעל עקיד' כי מי נח זאת לי וגו' יעויין בפרש' נח כנלפענ"ד: למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני. כבר כתבתי בזה כמה דברים. ולפענ"ד משה העניו מכל אדם חשב כי בעונותיו לא זכה שיוציא בני ישראל ועוד הרע להם בעוונותיו וע"כ אמר למה הרעות לעם הזה כאומר אלה הצאן מה חטאו ולמה זה שלחתני שעל ידי לא נעשה להם תשוע' וז"ש ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת ר"ל שע"י שבאתי גרמו עוונותי שהרע לעם הזה ובאמת אם כי הוא ענוה אבל ענוה פסול' היא כי אם הקב"ה שלחו והבטיחו שיגאלם היה לו למשה רבינו להאמין עוד כי שליח ד' הוא ואף אם חשב עצמו בפחות הערך אבל השליחות לא יתקלקל על ידו לכך אמר לו הקב"ה עתה תרא' וכל הפרש' כמ"ש רש"י ודו"ק:

ויאמר השליכתו ארצה ויהי לנחש:

לדעתי הכוונה כי שלחו לעשות אותות ומופתים ופן יקש' למשה רבינו במה ששלח לו מה צורך לשום אותות ומופתים ולמה לא יחילו מפניו כמו שאמר הכתוב האותי לא תיראו. אמנם לדעתי רמז לו למ"ש הרמב"ן כי מה שברח משה מהנחש אף שמשה רבינו האמין שאם יהי' בחפץ השם לנשכו אין מידו מציל בכל זה טבע האנושי להתרחק ולברוח מפני המזיק וא"כ זה שרמז לו שלכך צריך לעשות אותות ומופתים אף שא"צ להקב"ה לזה ואין מידו מציל בכ"ז אחר שטבע האנושי לברוח מפני דבר המזיק ע"כ רצה הקב"ה להתנהג בהם כמנהג בני אדם שיתרה בהם אותות ומופתים שיברחו מפני דבר המזיק שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ורוצ' שישובו ולא ימותו ודו"ק היטב:

הבה נתחכמ' לו פן ירב' והיה כי תקרחכ' מלחמ' ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם לכאור' יפלא שזו עצה נבערת שאם בהיותם חפשים נתייראו מהם אולי ילחמו בם אף כי כאשר ישימו שרי מסים עליהם ויענה אותם כאשר תקראנה מלחמ' בודאי ילחמו בם הלא שבעתים. אך לפענ"ד נראה דהענין הוא כי כבר נודע שזה מטבעי בני ישראל אשר כן הושם לחק עליהם מפי הבורא אשר לא ימרדו במלכם בהיותם בשבי כל אומ' ואומ' הם כשה נאלמ' ולדעתי זה שכוונו חז"ל בכתובות דף קי"ג ששלש שבועות השביעם הבורא ואחת מהם שנח ימרדו באומות והיינו שכן השביעם ונתן להם בטבעם שיהיו נכנעים ומקבלים עליהם עול מלכות והגלות באהב' כאשר תאריך הרב הגאון מו"ה אברהם ז"ל אבד"ק עמדין בחבורו היקר צרור החיים בחלק קץ הימין להראות לעיני העמים כח נפש הישראלי אשר מני אז הלכו בגולה עוד לא נשמע עליהם שמרדו במלכם כי אם ישימו יד לפה יחיל ודומם לתשועת ד' ע"ש דבריו הקדושים והיקרים הנוזלים ממקור האמת והירא' הטהור' ומעת' כל עוד שהם חפשים היו מתיראים מהם שלא ימרדו בד' אבל כל ששמו עליהם שרי מסים ידעו כי יד ד' עליהם להיות בגולה עד יום פקד אותם לטוב הם יעמדו עד בוש והם אסירי התקוה וגם לדעתי מה שאמר שם אח"כ ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבוד' ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבוד' וישמע אלקים וגו' וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים והנה המאמר וירא אלקים את בני ישראל לא נודע מה ראה בם ולפמ"ש אתי שפיר כי באמת בני ישראל לריבויים כי כאשר יענו אותם כן ירבה וכן יפרוץ א"כ היה בידם ללחום בעד נפשם ובפרט אחרי כי גם שם עשו בהם שונאיהם כרצונם והיו שוחטים ק"ן ילדים בכל יום כדרשת חז"ל א"כ מה להם ולחייהם הלא טוב להם מותם מחייהם בעוני וצרות כאלה ורק כי היו אסירי התקוה כי יוסף אמר להם בעת מותו פקד יפקוד אלקים אתכם והיינו כי לא יעשו דבר רק שד' יפקוד אותם והם שמרו הצווא' הלז ולכך כשמת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבוד' לא לבם הולך להקהיל קהלות ולהמתיק סוד לעמוד על נפשם במלחמ' ורק צעקו לד' וזה שכתוב וירא אלקים את בני ישראל והיינו שרא' והכיר בהם בתכונתם כי הם בני ישראל אשר לבם נכון בחוזק בטחו באמונתם כי ד' יחוש מפלט להם וידע אלקים וז"ש אח"כ ששאל משה רבינו לד' כי באמרם מה שמו מה אומר אליהם לא השיב לו כי ילחמו ורק פקד פקדתי אתכם ואח"כ כתיב וישמעו כי פקד ד' את בני ישראל וכי ראה את עניים והיינו שהוא ולא אחר כי ישראל א"צ לשים דבר וזה לדעתי מה שאמר משה רבינו בשליחותו של הקב"ה וא"ל מי אנכי כי אלך אל פרעת וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים ולכאור' יפלא מאד שמשה רבינו יסרב לקול ד' אשר שלחו אך באמת ד' אמר לו בתחל' לך ואשלחך אל פרעה והוצא את בני ישראל והבין הוא כי הקב"ה רוצ' שהוא יוציאם בתחבולות אנוש והוא ידע כי בני ישראל מצד טבעם לא ירצו לעשות שום פעול' וע"ז אמר מי אנכי כי אוציא את בני ישראל וע"ז השיב לו כי באמת ישראל לא יעשו דבר רק שהקב"ה בכבודו יצילם וזה שהזהירם משה אח"כ ד' ילחם לכם ואתם תחרישון כי באמת הם לא יעשו דבר רק ד' וראה פלא כי גם בהיותם בליל שמורים והיו יודעים כי יצאו עוד לא יצאו עד אשר שלחם פרעה ולו היה בעל המחבר הנ"ל עולה על רעיוניו כדברים האל' היה שמח מאוד כי זה מסכים לדעתו:

וזה לדעתי מה שתמצא שבכל שופט ושופט טרם מלך מלך היה צריך להעיר אותו שילחם ולבסוף נמצא שידיו היו רב לו וע"כ משום כל שלא ידע שמותר לו ללחום לא היה מוצא שום כח ואון ללחום עד שיעירו אותו מן השמים וגם בשאול בתחלת מלכותו נתיירא מלמלוך וללחום משום שמצד טבע היה כן נטוע בלב:

ויאמר לרשע למה תכה רעך הנה מה שלא הרגו כמו שהרג המצרי הוא לפי שב"נ נהרג בדיין אחד א"כ כל שראה שהמצרי הכה את אחיו היה הורגו אבל אח"כ שראה שני עברים נצים אף שאחד הכת את רעהו יותר מכל מקום לא היה בידו להרגו עד שיעיין בדינו וזה שהשיבו הלהרגני אתה אומר היינו שאתה חושב להרגני כאשר הרגת את המצרי אבל מי שמך לאיש שר ושופט עלינו היינו על ישראל עברים צריך שתתמנה לשר ושופט ותהרג בהורמנא דמלכא:

אשר הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגני. לפענ"ד הכוונה דאף שבאמת פרעה היה שונא אותם מקדם אבל לא היה מקום לו להתעולל עליהם עלילות ברשע חנם על לא דבר עכשיו מצא מקום שהם רצו למרוד בו ולעבוד לאלקים כמו שאמר תכבד העבוד' על האנשים וזה שאמרו לתת חרב בידם כדמיון מי שרוצה להרג את חבירו ואין לו סייף וחבירו נותן לו הסייף שזה נקרא ההורגו ואף כאן אתם נתתם לו מקום למצוא עלילות עלינו וכבר כתב הרמב"ם כי גם מלך ישראל אין לו רשות להרוג המורדים בו כי אם בסייף וזה שכתוב לתת חרב בידם להרגנו ודו"ק:

מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר לו כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון אלקים על ההר הזה עיין רש"י מה שכתב בזה ולפענ"ד נראה דהנה משה רבינו אמר באיזה זכות אוציאם והיינו שרא' את ישראל בפחזותם שהיו משוקעים בחטאים במצרים והיו דומים למצרים ולכך אמר ממצרים ולא מן מצרים כנודע מצוהר התיב' דמן הוא נפרד ומ"ם השימוש מורה על חלק והיינו דבני ישראל היו דומין למצרים ומשוקעים בטומאתם וע"ז הרא' לו ההבדל ע"ד דמיון שיש איש שהוא שחור בטבע ויש שנעשה שחור והנה בעת שהם שחורים אין איש יכול להבדיל ביניהם אבל מי שהכיר זה האיש שאינו שחור בטבע יכיר כי זה בא לו מפאת איזה סיבה וכשיכנס סר מעליו השחרות ועיין רש"י על פסוק אל תראוני שאני שחרחורת וזה גם כאן ההבדל שאמר לו הקב"ה שישראל מצד טבעם יפים רק שנתקלקלו מפאת מצרים ותכיר תיכף כי תיכף בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה ומזה תכיר כי אינם מקולקלים בטבעם כי אחרי כל הטומאות אשר נשקעו בהם עוד יצלחו תיכף לקבל קדושת התורה ויעבדו את אלקי האמת ודו"ק והבן:

ומה שאמר כי אהיה עמך היינו כי שום נברא לא יוכל לעשות כזאת וא"י להבטיח רק הבורא והבן:

בלכתך לשוב מצרימ' ראה כל המופתים אשר שמתים בידיך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם. הענין נראה לפענ"ד ע"ד שכתב הרמב"ן פרשה לך כי אם מראה השם דרך דמיון יתחזק הדבר ויהי' אח"כ בודאי ע"ש על פסוק והכנעני אז בארץ ולכך הרא' הקב"ה למשה על המט' כל האותות שהי' כתיב עליו דצ"ך עד"ש באח"ב למען יתקיימו כמו שהי' בפועל הדמיון ת"ש בלכתך וגו' ראה כל המופתים אשר שמתי בידיך ועשיתם לפני פרעה למען יהי' פועל הדמיון המט' אשר בידו ועיין רמב"ן וז"ש ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם ולכך צריך שיהי' פועל הדמיון חזק:

כי מתו כל האנשים ואח"כ כתיב ויקח משה את צפורה וגו' הכוונה לדעתי כי בתחל' מסר משה נפשו על קדושת השם וא"כ לא היה רשאי למסור נפש אשתו ובניו אבל כיון שאמר לו השי"ת שמתו כל האנשים לכך לקח גם אשתו: ויפגשהו בהר האלקים וישק לו. עיין רמב"ן שאהרן נשק אותו אבל משה לא נשק לאהרן ויתכן לפענ"ד ע"פ מה שאמרו במדרש דכל נשיק' של תפלות לבד מנשיק' של קורבות ונשיק' של גדולה והנה הקורבות הוא מצד הגוף לא מצד הנפש והנה משה רבינו גם אז כבר פשט בגדי הגוף וא"כ לא היה לו קורבה רק שהנפשות קרובות ולכך אהרן נשק לו שהוא היה מתייחס אליו לא משה לאהרן וגם נשיק' של גדול' כי אהרן הבין מעלתו של משה רבינו ע"ה כמו שאמר הקב"ה וראך ושמח בלבו ודו"ק ואם שגיתי ד' יכפר בעד. ובמדרש אמרו שהי' נשיק' של פרקים:

חתן דמים אתה לי וגו' וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות. הכוונה ע"ד מ"ש העקידה כי המזל לא יכריח רק בכללות לא בפרטות ולכך מאן דנולד במזל מאדים או אושיד דמא או טבחא או מוהלא ע"ש והנה כאן הית' מתייראת ממזל דמא ולכך כשמלה אז אמרה חתן דמים למולות והיינו שבזה היה המזל דמא להיות חתן דמים למולות ודו"ק והבן:

ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך:

דרשו חז"ל בפה רך ולדעתי הכוונה ע"פ מ"ש בפסיקתא הובא בתוספות זבחים דף ע"ב ע"ב ד"ה אגוזי פרך שלכך נמשלו ישראל לפרך שנפרכים מעצמם וה"ה כאן נפרכו מעצמם שבפה רך התחילו לשעבד עמם ודו"ק:

ובזה הדרתי פני הפייט שאמר ואום פרוכים יהיו מבורכים וכתב הראב"ע שם בשמות שאינו נכון לבנות ממנו בנין בפועלים ולפמ"ש אתי שפיר כיון שנפרך הוא מלשון שנפרכים מעצמם א"כ יש לומר פרוכים ודו"ק:

מי שם פה לאדם או עי ישים אלם וגו' ועתה לך ואנכי אהי' עם פיך. הכוונה לדעתי כי כבר הקשו כלם למה שלח דוקא הקב"ה איש אשר הוא כבד פה ומשה בעצמו אמר כי לא איש דברים אנכי:

אך נראה דבאמת מצד הבריא' הוא כל שיש לו פה יוכל לבטא בשפתים ואדרב' האלמות היא מאיז' מניע' ובזה מובן מ"ש מי שם פה לאדם או מי ישים אלם והלא הפה אינו מקביל האלם והיה לו לומר מי שם דיבור או מי ישים אלם רק שהפה מצד הטבע ממילא יכול לדבר והאלמות הוא יוצא מהטבע ולזה אמר שאראך פלא בתוך פלא שאת' יוצא מגדר הטבע והכבדות פה הוא לאיזה מונע ובכ"ז אהיה עם פיך והורתיך את אשר תדבר ותדבר בצחות הלשון ותדע כי אני ד' ולא הפה מדבר ולא האלמות אינו מדבר כי אם ברצון הבורא יתברך משיח אלמים ומשתק מדברים ע"ש הלא אנכי ד' ומצאתי במדרש שאמר הקב"ה למשה אמר הקב"ה אם אני חפץ שתהי' איש דברים הייתי עוש' כמו כן אלא לעשות בך נס אני חפץ בעת שתדבר יהיו דבריך נכונים שאהי' עם פיך עכ"ל והוא הדבר אשר דברתי ודו"ק:

ומפי אבי מורי הרב הגאון נ"י שמעתי הכוונה דהנה אם נראה מאומן שיעשה איזה כלי שאינו נאה אז נשפוט שהוא אינו אומן בקי אבל אם נראה שזה אומן ועוש' כלים נאים ובתוכם יש כלים שאינם נאים א"כ אין לשפוט החסרון על האומן כי אם שבכוונה מכוונת עשה כלים נאים ושאינם נאים והנה ז"ש לו כשאמר לו שעשהו כבד פה וכאילו חליל' החסרון בחיק הבורא לזה אמר לו מי שם פה לאדם וא"כ כיון שאני העוש' מדבר ואלם פקח וחרש וא"כ ע"כ שבכוונה מכוונת מה שאתה כבד פה ודו"ק והבן:

מי שם פה לאדם או מי ישים אלם כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי ע"פ מ"ש המור' שעשה חומה לבצר חומת התור' ממה שהפיליסופים מקשים על מעשה בראשית שע"פ טבע אי אפשר שיהי' כן ואמר הוא ע"פ דמיון לבן הנולד במדבר ולא ראה מעולם איש שיוליד והיה מתמה על עצמו איך אפשר שהייתי מונח בבית הרחם של אמי תשע' חדשים והא מי שסגור אף יום אחד בלי אויר מת ונמצא שזה טוען ע"פ שכל רק שהוא לוקח ממה שאחר הטבע למה שהוא למעל' מן הטבע ע"ש שהאריך בזה וה"ה כאן באמת לאחר שברא הקב"ה פה לאדם שיבטא שפיר טען משה רבינו שאיך אפשר שיבטא מי שהוא כבד פה וע"ז השיבו שאמת מצד הבריא' הוא כן אבל מי שם פה לאדם או מי ישים אלם וא"כ תחלת הבריא' היה שלא עפ"י הטבע וא"כ אפשר שתדבר אף ששמתיך אלם בתחלת הבריא' כמו הילד שהוא חי אף שהוא ברחם סגור וסתום והבן בדברים דלכך אמר או מי ישים אלם שזה מורה על שימה וכבר כתב המור' הובא ברמב"ן כאן דלא שייך שימה בהעדר ולפמ"ש אתי שפיר דבתחלת הבריא' ע"כ מה שהוא אלם הוא נעשה במכוון ושייך שימה באלמות ודו"ק: אהיה אשר אהיה. עיין רמב"ן שהביא תרגום אונקלוס אהא עד מאן דאהא ולפנינו לא נמצא כן. ולדעתי הכוונה לפמ"ש הרמב"ן בשמו דהנה כבר פירשתי הכתוב וחנותי את אשר אחון דהענין הוא דהקב"ה לא שייך בו הפעליות וזה שמחונן אינו כביכול לחונן עצמו כמו בו"ד כביכול שמיקל מעל עצמו צערו כי לא יכול להתאפק רק שחונן למי שמחונן וז"ש וחנותי את אשר אחון לא לעצמו כביכול וז"ש גם כאן אהיה אשר אהיה והיינו אהא עד מאן דאהא והיינו שאינו מחונן רק מי שאחונן ועיין רמב"ן שכתב גם כן שאהי' אשר אהי' הוא התשוב' שאמר למשה וחנותי את אשר אחון ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים ולפמ"ש הדברים מובנים ודו"ק:

אהיה אשר אהי'. עיין רש"י ורמב"ן מ"ש בשם הרמב"ם במור' ביאור מלות אהיה אשר אהיה. ולפענ"ד הכוונה דהנה בו"ד אין ראי' מהפעול' אשר עשה למה שיהי' אח"כ עד"מ לא נוכל להוכיח ממה שראינו שתה ואכל או עשה איז' מלאכ' שבודאי יעשה אח"כ שאולי בעת ההיא היה חי והיה יכול לעשות אות' פעול' וכעת נשבת ממנו אבל נוכל לשפוט להיפך שגם בתחלתו אף שלא ראינו אותו מסתמא לא נעשה מעצמו ובודאי מעש' ידי אומן הוא ונוכל לשפוט אם ראינו אותו חי כעת על העבר שבודאי היה חי או אם ראינו אותו עוש' מלאכ' על האבנים נוכל לשפוט שבודאי מעש' ידי אמן הוא והטעם לפי שפעולתו וחיותו של בו"ד וכן כל עניניו אינם מחוייבי המציאות בעצמו של האדם והם דברים מקרים הנתלים בסבה ולכך כל שלא ראינו שנמשך הדבר אולי נפסק הדבר ע"י איז' סיב' אבל הקב"ה כביכול כשאנו מחיובים לו החיות הוא לא באיז' דבר סיב' רק כי הוא וחייו אחת והוא וכל עניניו אשר פעל ועשה אחת הוא א"כ באותו כח וסיב' שאנו מחייבים לו הבורא יתברך מציאתו והווייתו וחיותו בעבר כן הוא בהווה ועתיד כי אצלו יתברך כל העתים שוות והכל הווה אצלו שאינו תלוי בשום סיב' מהסיבות של הזמן כביכול. וזה לדעתי הענין שם ההויה הנכבד שמור' על העבר והוה ועתיד וזה חותם תכנית של השם הנכבד יתברך ויתעל' שהכל אחת אצלו וז"ש אני ד' ונכתב בשם ההויה ושמי לאחר לא אתן והיינו שאיך יתכן בשום בריא' כביכול זה השם חותמו של הקב"ה ועיין בט ש"ע או"ח סי' ה' מה שמבואר שם ביאור שם הויה הנכבד והבן מ"ש וז"ש אהי' אשר אהי' והיינו שבאותו כח שמחוייבים לו המציאות בעבר כן אהי' בעתיד ג"כ מחמת אותו כח וז"ש אח"כ זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור וזה שדרשו לעלם כתיב וסבר רבא למדרש בפרקא וא"ל לעלם כתיב גם אמרו לא כעוה"ז עוה"ב עוה"ז אני נכתב בשם הויה ונקרא בשם אדני ובעוה"ב נכתב ונקרא בשם הויה והענין הוא עפמ"ש דהנה שם הויה מור' שאין תלוי בזמן ושום סבה והנה זהו לעתיד שיכירו וידעו כולם מעשי ד' כי נורא הוא וידעו הכל אמתת שם הויה וע"כ קראו בשם אדני אלהא דאלהא אבל בעוה"ב אז כלם יקראו שם הויה הנכבד שהוא מחויב המציאות בכל הזמנים ודו"ק היטב ואם שגיתי ד' יכפר:

ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים דרשו חז"ל בתי כהונה ובתי לויה הכוונה לפענ"ד דהנה אמרו במדרש דבבית לוי כתיב בית וכן בכהונה משא"כ ביראי ד' משום לכהונה ולויה יש להם בתים שזר לא יוכל להיות כהן ולוי משא"כ יראי ד' שאין להם בית ולפ"ז הם שיראו את ד' וע"כ עשה הקב"ה להם בתים מדה כנגד מדה ודו"ק:

מי אנכי כי אלך אל פרעה לפע"ד כל הסירוב של משה רבינו ע"ה היה לפי שהי' עניו כ"כ עד שחשב עצמו שהוא הפחות שבפחותים והנה מפני שלא הורגל בנבוא' לא היה באפשרי להאמין שהוא נצטוה שיעשה שליחות כזה עד שכמעט לא האמין שד' ידבר עמו ואולי הוא כביכול ח"ו נפתה מאיז' ס"א שאיך שייך שהיא יבחר לשליחות כזה ולכך הוצרך לעשות לו אות שד' שלחו ולכך שאל לומר מה שמו וכדאמרו בסנהדרין דגמירי דלא מזכירין שם שמים לבטל':

מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר לכאורה יקשה כיון שבדין הרגו לא היה לו לירא רק לבטוח כי שם ד' יצילו. אך לפענ"ד היה נראה דיראת משה רבינו לא היה מצד הגוף והיה נבחר לו מות מחיים אם לא יעשה דין ומשפט להציל עשוק מיד עשקו אך באמת הענין תמוה דהרי אמרו לו כי ביום הולדת משה נפסקה הגזירה ואיך היה עצה נבערה כזאת שיניח לבתו לגדל ילד ישראל ודלמא היא מושיען של ישראל ובפרט שנרבה בו סימני איש חיל וגדול אמנם נראה דחשב פרעה כי יתגדל על ברכיו ויהיה גוי ולא ישיב עוד לנחלת אבותיו להיות איש יהודי ובזה חשב להעלים לו מאיזה עם היא אמנם משה רבינו ליבה ולבתו רוח טהרה ונודע לו כי איש יהודי היא וע"כ יצא לראות בסבלותם ובקדושתו הרג איש מצרי להציל נפש הישראלי אבל חשב להעלים זאת מפרעה למען לא יוודע לו ויהיה לו למוקש לעת הצורך אחרי כי הוא בן ביתו ואח"כ כשנודע הדבר היטב חרה לו כי לא יוכל להעלים הדברים עוד ולכך כשנודע תיכף לפרעה ויבקש להמיתו יען כי ראה בו סימני גואל נאמן ואולי הוא מושיען של ישראל כמו שהיה באמת וע"כ ברח לו ודוק היטב ויתכן יותר כי באמת יכיל היה משה להתנצל שהרג להמצרי כי עשה נבלה להכות איש חגם ואף שהיא מצרי אבל כל האנשים שווים ואין הבדל בין מצרי לעברי אבל אחרי כי זה אמר לו מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי א"כ ע"כ שבשביל שהוא מצרי הרגו לכך ברח:

ויבואו שוטרי בני ישראל כו' פרעה לאמור למה תעשה כה לעבדיך תבן אין ניתן לעבדיך הנה מה שלא באו בתחלת הפקידה נראה לי דהנה הרואה בכל הפרשה שפרעה הרשע העליל עלילות ולא גזר שום גזירה על ישראל לבד כי התחכם בתחלה לשום המס על כל עמו ג"כ וכן אמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כמ"ש הרמב"ן שם כי נתיירא פן ימרדו בו וע"כ גזר על כל עמי ג"כ והנה גם בזה באמת גם אנשי מצרים היו עובדים לפרעה בבנינים הללו אם בשכר או בחנם כמשפט אנשי צבא ורק שמעטים היו נגד ערך עם בני ישראל והנה היו שוטרים ונוגשים על המצרים ושוטרי בני ישראל והנה בתחלה כתב כי אמר לנוגשיו ולשוטריו היינו מה שהיו ממונים בכללות אשר לא יתן להם תבן ומתכונת הלבנים תתנו והנוגשים והשוטרים אמרו זאת והנה לאנשי המצרים לא היה כ"כ דבר גדול לפי שלא היה עם רב והיו יכולים להשלים חקם כי הסכום לא היה כ"כ והישראלים לא היו יכולים לדבר דבר כי היא גזירה כללית ולכך נלקו שוטרי בני ישראל וע"ז יצאו אח"כ שוטרי בני ישראל לזעוק אל המלך למה תעשה כה לעבדיך היינו שלנו הדבר קשה מאוד להשלים חק רב כזה ולקושש תבן ומתכונת הלבנים לתת והמעיין בפרשה ימצא כי עוד כפלים לתושיה שבזה יתיישב הרבה קושיות ודוק:

ויתכן עוד יותר כי באמת היה איזה מנהג שכל אומה ואומה היה להם שוה בשוה עניני הצלחת המדינה וחקיה שוה בשוה וההבדל באמונתם לא הפרידם לכך נתיירא פרעה לעשות גזירה רק על ישראל לבד ולכך שאלו לו למה תעשה כה לעבדיך וע"ז אמר נרפים אתם נרפים אבל לא בשביל הבדל האמונה. למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיכם במדרש אתם למה ודבריכם למה לכו לסבלותיכם. המדרש משולל ביאור ובפרשת דרכים האריך לפרש ע"ד החריפות ולפענ"ד ע"פ פשוטו כי הנה זאת לפנים בישראל האנשים המצויינים בתורה וביראה אחריהם נמשכו כל בית ישראל וכל איש ואיש לבו היה בוער כאש אשר בניו יזכו להיות כמותם ויהגו יומם ולילה בתורת ד' וביראתו והנה בלי ספק משה ואהרן אנשים מסויימים כמותם לא עסקו רק בתורה ועבודה וגם כל שבט לוי לא עבדו לפרעה אף כי אנשים גדולים והנה פרעה כי ראה כי כל ישראל נמשכים אחריהם ולא רצו לעבוד ע"כ אמר להם למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו והיינו שלאו כ"ע משה ואהרן א"כ אתם מזיקים לכל אדם שכל העם יחשבו שבניהם והיו משה ואהרן ובזה מדוקדק מ"ש משה ואהרן והוא עמם מדבר והיה לו לומר למה תפריעו ולפמ"ש אתי שפיר שאמר להם שאתם גורמים בנזקי שכל העם עינם ולבם עליכם ונמצא שמשה ואהרן תפריעו את העם וגם אתם בעצמכם תחמסו את חברת האנושי שלמה לא תעסקו בעניני העולם וז"ש המדרש אתם למה היינו שאתם בעצמכם למה לא תעשו מלאכה ודבריכם למה שאתם מפריעים העם והבן בדברים כי גם עתה כן ארחות הרשעים אשר יחשבו כי העמלים בתורה ויצא להם שם בארץ הם הגורמים נזקי הדור כי אם הם עסקו בדרך ארץ כל העולם היו נמשכים אחריהם וטח ומראות עיניהם כי הם הם המקיימים הדור ודוק היטב. איש מצרי הצילנו במדרש וכי משה מצרי היה אלא לבושו מצרי והוא עברי מכאן מצאו פרוצי בני עמינו מקום להתעולל עלילות ולומר שאין איסור ללבוש מלבוש נכרי ובאמת לא ראו דברי היפ"ת שכתב שבודאי היה לו איזה סימני יהדות ע"ש ובאמת שגם אם מפני סכנה לבש מלבוש נכרי שלא להכירו ג"כ שרי כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קע"ח וכאן ברח מפני פרעה ומה לי להאריך והכתוב צווח הלובשים מלבוש נכרי וכן הביא בספר טוב טעם בשם הגאון מוינא ז"ל שהביא המקרא הזה בשם הרמב"ם ונהניתי מאוד. הן לא יאמינו לי במדרש אמרו שבזה חטא עשה שהקב"ה אמר שישמעו לקולו והוא אמר והן לא יאמינו לי ולפענ"ד נראה כי משה רבינו הכיר את ישראל וידע כי עם קשה עורף הוא א"כ ידע שבודאי יהיו ביניהם רבים אשר לא יאמינו בלב שלם וירא אולי יענשו ח"ו ולא יזכו לגאול' ע"כ עשה עצמו כמופת לרבים ואמר הנה אני שזכיתי לשמוע מפי הגבורה קשה עלי להאמין מכ"ש אלה הצאן מה יחטאו כי לא יאמינו לי כי נראה אלי ד' והתנצל בעד ישראל:

מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר לו ד' כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה עיין רש"י ולפענ"ד הכוונה דהנה ארץ מצרים היתה ארץ טמאה מאד בהזנותה ובכשפיה וכבר כתב האר"י ז"ל דאף מלאך לא היה יכול לבא לשם שכל כך היתה טמאה וישראל נשקעו בשערי הטומאה מ"ט חסר החמשים והקב"ה הוכרח בכבודו ובעצמו לילך שם והנה כבר נודע מ"ש הרמב"ם דמי שנוטה אל קצה אחד אין לו תקנה עד שישוב ויתהפך לקצה האחר עד שיהיה משוקע בזה לגבול האמצעי ע"ש ולפ"ז כיון שישראל היו שקועים כל כך בטומאה היו מוכרחים לקבל התורה תיכף כדי שיטו לקצה האחר עד שיוכלו לשוב לגבול האמצעי והנה פרעה עשה עצמו אלקי והיה מושקע בכישוף וטומאה כ"כ יותר מכל הארץ ומשה רבינו בענוותנותו הטהורה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה ויראתי שלא אהיה משוקע בטומאה וגם כי אוציא את בני ישראל מעצרים שכ"כ שקועים בטומאה ולכך השיב כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך שתשאר בצדקתך ובהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה וישיבו לקצה האחר ודוק היטב. ויתכן יותר עפמ"ש ביד שאול סי' קי"ז בשם הצהר התיבה דיש חילוק בין מן למ"ם הסמיכות ע"ש והנה כאן כתיב כי אוציא את בני ישראל ממצרים דהינו שהיו כ"כ משוקעים והתחברו למצרים כ"כ ע"ד מ"ש גוי מקרב גוי דהיינו שהיו מתחברים והיו כמצרים ממש והבן הדברים:

ואני אקשה את לבו לכאורה צריך ביאור דאם פרעה חטא העם מה חטאו שהם הוכרחו לקיים גזירת פרעה אך נראה דהנה פרעה עשה חמס גדול במה ששיעבד בעם בני ישראל בפרך אשר לא עשה כן לכל גוי והנה כבר נודע מ"ש הרמב"ם פ"ט ממלכים הלכה י"ד דמשום כך נענשו כל אנשי שכם שהרי ראו עושק הגדול אשר עשה שכם ולא מיחו בו, א"כ ה"ה כאן אשר ידעו שרעה גדולה עושה לישראל ולא מיחו בו אך לכאורה לא היה ביד' למחות כי גזירת הבורא היה אשר ישתעבדו בישראל אמנם אחר שהשם התרה בהם שישלחם אז היה בכוחם למחות בידו ולכך צוה הקב"ה שיתרה בפרעה לעין כל עבדיו למען לא יהיה להם התנצלות ולפ"ז לכך הקשה את לבו שאם לא הקשה את לבו לא היה מקום להעניש כל מצרים ודוק היטב חסלת פרשת שמות:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה