אור ברסלב

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת ויחי

על פרשת ויגש

במדרש כצל ימינו על הארץ ואין מקוה הלואי כצילו של כותל או כצילו של אילן אלא כצילו של עוף בשעה שהוא עף דכתיב כצל עובר. כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה כבר נודע דכל מה שהצורה נכבד יותר החומר שלו חלוש יותר עד"מ בהדומם שהצורה חלושה אם יתקלקל הצורה שלו החומר נשאר בתוקף גדול והצומח שהצורה נכבד יותר החומר חלוש יותר והחי שצורתו נכבד יותר החומר חלוש ביותר שכשהוא נפסד אין נבלתו מתקיים ועיין בעקידה שהאריך בשער פ"ד בזה וכבר הבאתי דבריו בכמה מקומות והנה הצל נגד השמש הוא ג"כ בדמות חומר אצל צורה וא"כ האדם שצורתו יותר גדול ונכבד מכל הצורות החומר חלוש ביותר וז"ש דצלו לא כצלו של כותל ולא כצלו של אילן אלא כצילו של עוף בשעה שהוא עף דהיינו שהחומר גרוע ביותר יותר מכל מיני חי שהעוף היא הרכבה דקה ביותר והצורה נכבד יותר מכל החי שהוא קל בתנועתו ובעפופיתו ולכך מדמה האדם בצורתו לצלו של עוף בשעה שהוא עף ודו"ק:

במדרש אמר הקב"ה היום קובל עליך לומר כי הוא יקום כאדם שאומר פלוני קרב על חבירו הוי ויקרבו וכל מי שנאמר בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו וכו'. הכוונה לדעתי ע"ד מה שאמרו בשבת דף ק"ה ימים האריכו שנים לא האריכו ופירש"י דבלו ימיהם בטוב ולא האריכו שנים ולפ"ז ביעקב דאמר ימי שני מגורי מעט ורעים היו א"כ לא היה לו ימים טובים א"כ אדרבא מצד השנים לא היה זקן כ"כ שהרי אבותיו היו שנותיהם קע"ה וק"פ ויעקב היו קמ"ז ורק מצד כי הימים בעצמם לא היו טובים וצרות רבות השיגוהו וז"ש היום קיבל עליך לא השנים לזה אמר המדרש דכל מי שנאמר בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו ודו"ק היטב כי נכון הוא:

וידגו לרוב בקרב הארץ. פירש"י שפרים ורבים לרוב ואין עין הרע שולט בהם לפע"ד הענין דהנה בזהר בשלח כתב דמה שהקפידה השונמית באמרה בתוך עמי אנכי יושבת הוא משום דלעולם יראה האדם שיהי' נמנה בתוך הכלל ולא ימנה לבדו ולכך כל שמונים עיה"ר שולט בזה ולכך אמרה בתוך עמי אנכי יושבת ולפ"ז שפיר ברכם יעקב כדגים שפרים ורבים לרוב ולעולם אין נמנים רק ברבים ולא בפרטות ולכך אין עיה"ר שולט בהם. וזה לדעתי מ"ש ויקרא בהם שמי ושם אבותי והיינו שכבר אמרו בסוף ר"ה דאברהם אבינו כיון דרבים קא אתי מיניה כרבים דמי וא"כ שוב אין לו משפט איש פרטי שיוכל לשלוט בו עיה"ר וא"כ ז"ש ויקרא בהם שמי ושם אבותי וא"כ משפט רבים יש להם והבן: במדרש רבה הקבצו ושמעו בני יעקב וגו' אלעזר בן אחוי אמר מכאן זכו ישראל לק"ש בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם וכו' והוא תמוה דהא ק"ש הוא מצות עשה והיאך שייך מהיכן זכו ישראל וכו' וכבר תמה בזה היפ"ת והנראה לי בזה דהנה באמת מה שבחר ד' בנו להיות נקראים בשם בניו והוא מלך עלינו ובמה נפלינו אנחנו מכל אומה ולשון הוא רק בשביל שבועה שנשבע לאבותינו ומקרא מפורש הוא כי לא מרובכם מכל העמים וגו' ומשמרו את השבועה ולזה שפיר הקשה מהיכן זכו ישראל לק"ש שהרי כל ענין ק"ש מורה ע"ז שאנחנו עבדיו והוא מולך עלינו לזה אמר שבזכות יעקב בא לנו כ"ז שבשביל שקבלו שבטי יה עול מלכותו עליהם נשתלשל הדבר דור אחר דור ונמשך לזרע ישראל אחריהם עד עולם וז"ש ר"ב אח"כ הדא הוא שישראל משכימים ומעריבים בבה"כ ואומרים שמע ישראל אבינו ממערת המכפלה אותו דבר שציוויתנו עדיין נוהג בנו ד' אלקינו ד' אחד והיינו שמאותו הכח שהשריש יעקב אבינו בשבטיו הקדושים וקיבלו מלכותו עליהם מאותו הכח נשרש בלבינו אף בגלות וכל התלאות אשר מצאתנו עוד נשאר בלבינו יראתו ואהבתו ומים רבים לא ישטפוהו והבן. או יאמר ע"פ מ"ש הכוזר במאמר צ' סי' ג' שאין ליחיד לומר אלקי קדושי כ"א לנביא או למי שנשפע עליו שפע אלקית ע"ש והכוונה שאיך אפשר ליחס עליו שם אלקיו כי אם לאיש אשר אלה לו שפע אלקי ולפ"ז מה שישראל בכללות אומרים שם אלקינו ע"כ משום שבכללות ישראל בלי ספק ששפע אלקית שורה עליהם בכללות ואומרים ד' אלקינו ולפ"ז שפיר שאל מהיכן זכו ישראל לק"ש דהיינו שעכ"פ בכללות יוכלו לומר ד' אלקינו לזה אמר שמיעקב זכו זאת שאמרו לו ד' אלקינו והוא אמר בשכמל"ו מזה הוערה עליהם ממרום רוח קדושה שיהיה משכנו בתוכם ויוכלו לומר ד' אלקינו שעכ"פ בכללות שפע אלקית שופע בתוכם והבן. וזה לדעתי מה שנאמר אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלקיו והיינו שזכות ושבח גדול לישראל שזכו להתפאר שד' אלקיו ודו"ק: ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם. עיין תרגום אונקלוס שכתב דילי אינון וכפי הנראה פירש דאפרים ומנשה שכבר הם של יעקב לכך כראובן ושמעון יהיו לי אבל מולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו פירש התרגום לא שיהיו שלו דמה חידש בזה יעקב רק דזה מאמר החלטי וזה שתרגם די לך יהון היינו שהם יהיו שלו שזה מאמר חלוט ע"כ אמר על שם אחיהם יקראו בנחלתם ודו"ק:

אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. הכוונה לפענ"ד ע"פ מה דאמרו בנזיר דהמוצא מת מושכב בדרך נוטל אותו ואת תבוסתו ופירש"י והרע"ב דצריך ליטול מעפר הארץ הנקבר עמו ויליף לה מדכתיב ונשאתני ממצרים והיינו שנוטלו עם תבוסתו מעפר מצרים והתוי"ט תמה בזה דהא יעקב לא נקבר במצרים כלל וכתב התוספות חדשים שם דהכוונה שביקש יעקב שלא יקברהו במצרים אף לפי שעה שאל"כ יצטרך ליטול מעפר מצרים ע"ש אבל אכתי לא נודע מהיכן יצא להם זאת ולפענ"ד דיצא להם כן ע"פ מ"ש הרב בעל צוהר התיבה שיש הבדל בין אם כתיב מן ובין אם כתיב במ"ם לבד עד"מ אם כתיב מן התורים משמע דבר נפרד שכל תור הוא בפני עצמו אבל אם כתיב מאבני המקום משמע חלק אחד מה שלא נפרד ע"ש והרבה הארכתי בזה במקום אחר. ולפענ"ד גם כאן אם היה הכוונה שישאהו מעיר מצרים היה צריך לכתוב מן מצרים דהוא ענין נפרד מן העיר אבל אם הכוונה שצריך ליטול מעפר הארץ מצרים לכך כתיב ונשאתני ממצרים ודו"ק היטב שוב ראיתי בצהר התיבה בשער המליצה אות ג' שהרגיש בהך דונשאתני ממצרים ונהניתי:

וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי במדרש אמרו מהדברים שלא נתגלו וכו'. להבין הענין נראה לי דהנה בענין ברכות כבר האריכו כלם אם הוא תפלה לד' שיחנם ויברכם או אם הוא הגדת עתידות שהנביא רואה שכן יהיה לעתיד והוא מברך שיתקיים ולפ"ז אם הוא תפלה שפיר הסברא להקדים הבכור כי לו משפט הבכורה וזה שהיה חושב יוסף שהוא ברכם ע"ד תפלה ולכך אמר לא כן אבי כי זה הבכור והוא הסיב ידעתי בני ידעתי וגו' ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וא"כ כיון שהוא הגדת עתידות שוב אין בידו לשנות מה שנגזר עליהם וז"ש ויברכם ביום ההוא לאמר וגו' ישימך אלקים כאפרים ומנשה היינו שהגיע עתידות שיהיה כן בהחלט ודו"ק:

ובזה מיושב היטב מה שאמר יוסף זאת אחר שכבר ברכם ואמר המלאך הגואל ולמה לא חש יוסף תיכף בעת השימה היה לו לומר תיכף. אך באמת גם יוסף ידע כי אביו חש עתידות למו ואשר יודע יגיד וא"כ אין נ"מ בשימת ידים אבל לאחר שפתח יעקב אבינו בדרך תפלה המלאך הגואל אותי מכל רע הוא יברך את הנערים וא"כ ראה יוסף כי אביו רוצה לברכם ע"ד תפל' ע"כ הגיד לו כי זה הבכור ולכך פירש לו כי זה אינו בדרך תפלה רק ע"פ ידיעה וזה שהשיב לו ידעתי בני ידעתי ולפמ"ש המפורשים כי הברכות הם מורכבות מתפלה ומהגדת עתידות שתיהם גם יחד יתישבו הדברים ביותר עפמ"ש ואין להאריך והבן בדברים כי הוא ענין נכבד. עוד נראה לי דהנה בתחלה כתיב ויברך את יוסף ואח"כ כתיב ויברכם ביום ההוא ואינו מובן דבמה היתה ברכת יוסף וא"ל שברכת בנים הוא ברכת יוסף וכמ"ש הרמב"ן דא"כ למה כתיב אח"כ ויברכם ביום ההוא אך נראה דבאמת ברכת יוסף היה במה שבני יוסף יטלו שני חלקים מנשה ואפרים אך אם היה מנשה קודם לאפרים אז לא היה הברכה רק ליוסף במה שהוא זכה שבניו יטלו פי שנים ושאר שבטים לא נטלו כי אם אחד אך במה שאפרים קודם למנשה זה היה ברכת הבנים בעצמם ומעתה תחלה שבירך את יוסף לא הקפיד יוסף על ששיכל ידיו כי מה נ"מ בזה הא עיקר הברכ' שיטול פי שנים בא מכח יוסף ואין נ"מ בקדימת אפרים על מנשה אבל באמת יעקב פי שנים ברוחו שכיון עוד להקדים אפרים על מנשה א"כ אח"כ שראה יוסף כי עוד ישית יד ימינו על אפרים הבין שרוצה לאחר מנשה לאפרים ובזה לא ידע הכוונה והשיב לו אביו שבאמת עשה כן בכוונה ח"ש אח"כ ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה וישם ביום ההוא את אפרים לפני מנשה והיינו שמלבד ברכת יוסף עוד בירך הבנים בפ"ע וקידם אפרים לפני מנשה ותבן כי דבר נפלא הוא ת"ל. עוד נראה לי דבאמת ברכת עוה"ז לא היה רוצה יעקב לברך את יוסף שהיה לו וגם אין חפצו באלה רק ברכה רוחניות והנה ליוסף לא היה צריך לברך שיוסף צדקתו גלוי ועומד רק להבנים חשש שנתגדלו במצרים מקום טומאה ע"כ ביקש עליהם שישיבו אל איתנם הראשון ויתיחסו אחר אברהם ויצחק אבותם ויקרא בהם שמי היינו שיהיו מכונים בשם זרע יעקב וא"כ לכך כתיב שבירך את יוסף ועיקר הברכה היה שיהיו צדיקים מתייחסים לאבותיו ודו"ק: בני הם אשר נתן לי אלקים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם וגו' והנה במה ששיכל את ידיו נראה לפענ"ד ענין חדש דהנה באמת הבכור לא יוכל לעשותו אינו בכור והכתוב צווח לא יבכר אף שהוא בן שנואה ומכ"ש באינו בן שנואה אבל זהו דוקא בכור אבל בבן בין הבנים אף שהוא יותר גדול בשנים מהאח הצעיר לימים ממנו מכל מקום יוכל להקדים הצעיר יותר עזה והנה באמת יעקב אבינו ביקש מיוסף שיתן לו השני בנים שאפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לו וא"כ כיון שחשבם לבניו עכ"פ לגבי יעקב לא נחשב מנשה לבכור וא"כ שפיר הקדים לאפרים קודם מנשה כיון שראה שזה יהיה גדול וזה שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי הקדים אפרים למנשה לפי שכל עיקר הכוונה היה שיברך לאפרים קודם וידע שזה הבכור וע"כ הקדים לו שיחשבו לו לבניו כראובן ושמעון א"כ יוכל להיות אפרים קודם והנה יוסף לא הרגיש בזה שיחשבו רק לבניו של יעקב ולא לו ולכך כששאל מי אלה ואמר לו בני הם וע"כ אמר קחם נא אלי והיינו שיהיו כמו בניו ואברכם כמו שבירך לבניו וז"ש לו המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק והיינו שלא יחשבו על שם בניך כי אם שיקרא בהם שמי שיהיו כאלו יצאו מחלצי וע"כ כשאמר לו יוסף לא כן אבי שים ימינך על ראשו השיב לו ידעתי בני ידעתי אבל באמת זה לגבי יוסף אבל לגבי יעקב יכול הוא להקדים לאפרים וז"ש ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל והיינו על עצמו אמר ששמו ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים ומנשה ואם היא ע"ד דרוש אבל הענין נכון לפענ"ד:

אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי בתרגום בצלוי ובעותי וכן הוא בב"ב דף קכ"ג והכוונה לפענ"ד כי ההבדל שבין קשת לחרב שבקשת יכול להרוג מרחוק ובחרב אינו יכול להרוג רק מקרוב וכמו כן בחרב יכול לחזור בו משא"כ בקשת כל שמורה הקשת אין בידו לחזור כמו כן ההבדל שבין תפלה לבקשה שבקשת יכול לבקש אף מרחוק ע"י מכתב וכדומה וגם כל שישא המכתב מתחת ידו אין בידו לחזור אבל תפלה הוא שמתפלל להבורא יתברך ומקרב עצמו אליו וז"ש בחרבי ובקשתי וחרב היינו תפלה ובקשת היינו בקשה ודו"ק:

ומה שדחקו לפרש בצלותי ובעותי ולא כפשוטו בחרב ובקשת דיש לומר דהיו לו לכתוב בחרב ובקשת ומדכתיב בחרבי ובקשתי ע"כ דהיינו צלותי ובעותי שהוא מיוחס לו לבדו: שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם עיין באונקלוס שכתב בארע תותבותהון עבדו גבורא. הענין נראה לי דהנה מה שצווח יעקב עכרתם אותי להבאישני ביושבי הארץ הוא לפי שהפרו ברית השלום לבני מדינתו שמתגורר בה שזה מחק השלום שיהיו קרבת וטובת בני מדינתו וכתוב מלא הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו וירמיה אמר דרשו שלום העיר והם הרגו אנשי עירם שישבו עמם לבטח זה נקרא עול ולכך צווח עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ דהיינו שעכ"פ עם יושבי הארץ מחוייבים אנחנו להושיע בכל אשר נוכל אף כי שאין להרוג אותם וזה שאמר שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם והיינו מגורותיהם כמו שפירש רש"י עפ"י האונקלוס וז"ש בארע תותבותהון עבדו גבורא וזה אינו נכון וע"ז אמר ארור אפם כי עז ולכך אמר יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך והיינו לא מי שיושב לבטח אתך ואתה מקבל טובות רק שידך בעורף אויביך ודו"ק היטב:

בסודם אל תבא נפשי בתרגום אונקלוס לא נחית תמן יקרי. והנראה בזה ע"פ מ"ש היפ"ת פרשה בראשית פכ"ט בהא דאמרו ואין מידי מציל שאברהם לא יציל ישמעאל והקשה הא מצינו שזכות אבות מועיל לבנים וכתב בשם הרשב"א דדוקא בעוה"ז מועיל זכות האב לבנים לפי שהיחס של קורבא מצד הגוף אבל בעוה"ב שמצד הנפש אין התייחסות לאב ולבן ולכך לא יציל לעוה"ב ע"ש ולפ"ז זהו לטובה שייך שהזכות יועיל אבל לרעה חלילה לא שייך התיחסות ולכך אמר שבסודם במעשה זמרי לא תבא נפשי וז"ש לא נחית תמן יקרי דמה התיחסות יש לנפשו עם הגופות של הבנים שעושים מעשה זמרי ודו"ק:

לא יסור שבט מיהודה עיין רמב"ן שהביא דברי הירושלמי דהוריות דאין מושחין מלכים כהנים אר"י מנטוריא ע"ש לא יסור שבט מיהודה אר"ח בר"א עשה"כ למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים חלק ונחלה בארץ הכוונה לדעתי דר"י אמר הטעם משום דאין חולקין לשבט אחד שתי עניני גדולה ולכך שבט לוי שהם כהנים ולוים שהם ענין אחד כהונה ולויה אין נותנים להם עוד מעלת המלוכה כמ"ש הזהר דלכך לא זכה שום נביא למלוכה ור"ח אמר לפי שכבר נודע מ"ש הר"ן בדרשות שהמלך לא היה דן דיני תורה ע"פ חק ומשפט התור' כי אם לפי צורך השעה ונימוסי המדינה ע"ש בדרוש שופטים וא"כ הכהנים ולוים שדנו דיני תורה ויורו משפטיך ליעקב ע"כ לא דנו דין מלוכה וז"ש על כן לא היה לכהנים ולוים חלק ונחלה בארץ אבל צ"ע במ"ש הרמב"ן כי היה העונש לחשמונאים בשביל שמלכו והרי הרמב"ם בריש הלכות חנוכה כתב שאח"כ כשנצחו חשמונאים מלכו עליהם החשמונאים וגם יעקב אמר לראובן יתר שאת ויתר עז וביאר התרגום ורש"י בכרותא כהונתא ומלכותא הרי שלראובן לא היו שלשה וצ"ע. יהי דן נחש עלי דרך וגו' הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור לדעתי הכוונה דהנה קללת הנחש היה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב והענין הוא כי מי שמתגבר על אויביו בפרסום זה יש לו כבוד והנאה בהתקוממו על אויביו בפרסום אף כי כבד הדבר כי אם אויבו יודע כי הוא אויב לו אף הוא יריע אף יצריח להתגבר עליו אבל מי שמתחבל בסתר זה אינו מסוכן כל כך אבל אינו לו לכבוד ולכך קלל לנחש שהאדם ישופך ראש ויהיה לו לכבוד אף שיהיה סכנה בדבר משא"כ הנחש קלל שישופך עקב וזה שאמרו בתענית דף ח' ארי דורס ואוכל וכו' ואתה מה הנאה יש לך וע"ז השיב מה יתרון לבעל הלשון והרי הארי יש לו הנאה מלבד האכיל' במה שטורף לעין כל משא"כ הנחש דעפר לחמו ואינו עוש' בפרסום ולכך אמר דגם בעל הלשון הוא כך שאומר כאן והורג בצפורי. ולזה אמר שדן ידין עמו כאחד שבטי ישראל והיינו שלענין הצלה מהאויבים יהיה כמו כל השבטים אבל דן יהיה נחש עלי דרך הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור לא שנלחם עם הרוכב רק עם הסוס וממילא נופל רוכבו וזה ענין גבורת שמשון שלא נלחם בפרסום כ"א מתחבל בתחבולות שונות כמבואר בשופטים ודו"ק:

מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך במסורה שלשה פסוקים על שבעה תיבות והוא אחר ג' תיבות. חדא הך מאשר ואידך נדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום ואידך אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה והאלשיך מקשרן ע"ש על פסוק מאשר שמנה לחמו. ולפענ"ד נראה דהנה באמת יש דברים שאינם רק בכחו של אדם ובכ"ז יוכל המשכיל לשער כמה היה מוציא אל הפועל עד"מ יש איש נדיב בטבע רק שאין לו מעות וחופש למצוא דברים שיוכל להיות נדיב ומייעץ לבני אדם לעשות נדיבות ומזה יוכל השופט לשפוט כמה היה נדיב אם היה עשיר וז"ש נדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום היינו שהנשיא שהוא הנדיבות מיוחס אל הנדיב שהוא הנושא ולכך קאמר והוא על נדיבות יקום וגם באשר באמת יעקב בירך אותם כפי שהיה רואה בסגולת מדתם למה שיש להם כח הכנה וכמ"ש איש אשר כברכתו בירך אותם ולזה אמר מאשר שמנה לחמו היינו לא שתלוי בארץ אשר יש לו רק שאשר מוכן לעבוד האדמה ומאשר שמנה לחמו ולזה אמר והוא יתן מעדני מלך היינו שיוכל להוציא מכח אל הפועל שיתן מעדני מלך ולזה אמר אלקים הבין דרכה שקאי על התורה והוא הבין דרך התורה ומידו היתה כל התור' ולכך והוא ידע את מקומה בשורש ההוא יודע מקור התורה וגבולה מה שאין בכח אנושי ולא מלאך לדעת ודו"ק היטב: לא יסור שבט מיהודה עיין רמב"ן על התורה מה שהביא הירושלמי בהוריות אין מושחין מלכים כהנים אר"י ע"ש לא יסור שבט מיהודה והוא תימה דבקידושין דף ס"ו ע"א אמרו שפסלו את ינאי המלך מן הכהונה בשביל שאמו נשבית וקשה למה לא אמרו בשביל שאין מושחין מלכים כהנים וצריך לומר דשם דהיו מבית החשמונאים וכתב הרמב"ן כי החשמונאים טעו בזה והיו רוצים להיות מלכים וכהנים ולכך לא אמרו האיסור הלז ודו"ק:

וימררוהו ורבו וישטמוהו בעלי חצים ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו עיין רש"י שיצא ממנו ש"ז ונמתח קשתו. הכוונה לפענ"ד עפמ"ש כ"פ בשם הגאון מווילנא שפירש הא דאמרו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו שהכוונה שכל מה שיש בכח האדם לנצח בעצמו אין הקב"ה עוזרו אבל כשמשער שאין בכח אנושי יותר אז הקב"ה עוזרו והנה יוסף באשת אדוניו כל עוד נשמתו בו וכח היה בידו להציל עצמו לא רצה הקב"ה להצילו אבל כששיער הקב"ה שאין בכחו לנצח עד שנמתחה קשתו ויצא ממנו טיפת ש"ז אז הקב"ה עזרו וז"ש וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חצים ומכל מקום ותשב באיתן קשתו אבל אח"כ ויפוזו זרועו ידיו והיינו שהכח וזרועו בשר רפתה ויפוזו זרועו ידיו אז מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל שלא נמחה שמו מאבני החושן וז"ש מאל אביך ויעזרך ודו"ק:

או יאמר דהנה שתי נסיונות הקב"ה מנסה את האדם אם יהיה דבוק במצותיו והם נסיון עושר ובחינת העוני ואז אם יחזיק במעוזו אז יוכל, לתת לו כל תאות העולם והנה ביוסף היה שתי הנסיונות שבתחלה וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חצים ומ"מ ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב שהיה בו כח לעמוד בהיכל מלך ועניות לא הטרידו ואח"כ היה מאל אביך ויעזרך וגו' ברכות שמים מעל והיינו שנעשה לראש והיה לו כל טוב ומכל מקום עמד בצדקתו ע"כ אמר שיחולו עליו כל הברכות עד תאות גבעות עולם והיינו כל תאות העוה"ז ויהיה תאות מלשון חמדה ותאוה שכלם תבאנה לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו והיינו שהיה מובדל ונזיר מכל אחיו והגיעוהו צרות רבות ואח"כ גדולה והצלחה ששתיהן היו גדולות מעל כל אחיו ובכ"ז עמד על נפשו ע"כ יוכל לחול עליו כל טוב ותבאותה לראש יוסף נזיר אחיו במדרש רבה פרשה צ"ח נזיר ממש היה דארז"ל כל אותן שנים שלא ראה אותם לא טעם טעם יין שנאמר וישתו וישכרו עמו עמו שתו חוץ ממנו לא שתו הקשה היפ"מ א"כ מ"ש דקרא ליוסף נזיר טפי משאר אחיו ולפענ"ד נראה דהנה באמת הם שתו אח"כ שלא ידעו שזה יוסף ואף שמחמת אימת המלך היה אבל עכ"פ בטל נזירות אז אבל היא ראה אותם והיא לא נזר רק כל שלא ראה אחיו וזה שנקרא נזיר אחיו והיינו שהיא לא נזר רק טרם שראה אחיו וא"כ ניכר גדולתו שאף שאחיו בקשו רעתו בכל זאת היה נזיר אחיו דלא שתה יין עד שראה אותם. במדרש כצל ימינו על הארץ לא כצילו של אילן ולא כצילו של כותל אלא כצילו של עוף בשעה שהיא עף כבר כתבתי בזה כמה פעמים וכעת נראה לי בזה דהנה הצל של אילן וכותל הכל תלוי לפי מה שמכה קווי השמש עליו ונמצא ישתנה בהדרגה לפי מה שהשמש הולך ומתמעט בכל יום הצל הולכת ומתמעטת ובבוקר השכם הולכת ומתגברת אבל העוף בשעה שהוא עף ועושה צל יוכל להיות שבהיות בתכלית גודל העפיפות והיא ברום המעלה תיעף ותגע ותפול לארץ שלא תוכל לעוף נמצא שלא יהיה הצל הולך בהדרגה ואין מוגבל זמן עמידת הצל וחסרונה מעט מעט כן האדם אינו מוגבל צילו ש וכל להיוה שבהיותו בתכלית העפיפות וברום המעלות פתאום ילכד במצודה רעה וימות וא"כ זה שאמר כצילו של עיף בשעה שהיא עף ולכך המשיל הימים לצל העוף שהאדם יחשוב כי עודנו רך בשנים ויוכל לעלות מרום שיאו והמלך דבר רדה והיא מוסר השכל יקר מאוד לבל יתעלה האדם בצל הכבוד והמעלה כ"א לבו יפחד פן תהי' לו למוקש וידבק ביראת ד' וטוב לו. לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שלה ולו יקהת עמים. הכוונה לפענ"ד ע"פ מ"ש ההבדל שבין מושל בדת למושל המדינה שמושל המדינה צריך הסכמת העם להמליכו עליהם אבל מי שהריחו ביראת ד' ויש לו כח לעמוד בהיכל המלך הקב"ה ותורתו זה יש לו שבט המושל ברוח פיו ואף כי לא יסכימו העם ועיין קיל יעקב ריש מגלת רות שהאריך בזה וז"ש לא יסור שבט מיהודה והיינו כדרשת חז"ל שהיו ראשי גולה בבבל שרדו העם בשבט וזה מצד המשרת הדת האלקי עד כי יבא שלה ולו יקהת עמים שהמלך המשיח גם שבט מושל המדינה בידו וזה יצטרך שיקהת עליו רבים ויאספו אליו לאומים ודו"ק:

ויבך יוסף בדברם אליו וילכו אחי יוסף ויפלו לפניו ויאמרו הנני לך לעבדים ויאמר יוסף אל תראו מה שהמתין עד כה נראה שכ"כ השתערה עליו רגשת הנפש עד שלא היה יכול לדבר עד שהיו אחיו חושבים שנוטר להם שנאה ונפלו לפניו והתאפק בכל כח ויאמר להם אל תיראו וזה אות על טוהר נפשו מאד ויקרתם בעיניו עד שלא יכול לענות מחמת הבכיה וזה סימן להבכיה באמת כמ"ש הזהר דכל בכיה דלא יכיל למרחש בשפפותי' זה הבכיה שלימה ובזה ישמע ד' לקול שועתו ודוק וזה רמז על הגלות באם ישראל יבכו באמת אז ישמע ד' לקול שועתם כאשר יאמרו לפני ד' הננו לך לעבדים ודו"ק:

אבל כבד זה למצרים דקדק הזוהר למה לא אמרו אבל כבד זה לכנען והנראה דהנה יעקב אבינו היה מולדתו בארץ כנען וא"כ זה דרך בני אדם שמי שקיבל טובה מאדם מחוייב לקבל גם חלקו בצערו נמצא אנשי כנען שקבלו שמחה שזה יולד ביניהם מהראוי שיתאבלו ג"כ עליו אבל מצרים שלא קבלו שמחה להם האבל כבד מאוד ודוק היטב:

ויאמרו אבל כבד זה למצרים היא תמוה דמה להם למצרים אחר שכבר עברו הירדן. אמנם נראה דהנה הצדיק הדר באיזה עיר בלי ספק באורו להם אור ויגן עליהם בכנפי צדקתו ואף אחרי מותו אף כי קרה להם רע כי הצדיק נאסף בכ"ז כבר קבלו הנוגה וקרנים מידו להם אחרי שבחיים חיותו היה דרשם א"כ מהראוי שיקבלו גם הנפש המת ולכן אם בחיים חיותו היה בארץ אחרת וטרם מותו נסע למדינה אחרת וקודם מותו צוה שיעלו הגוף למקום מולדתו אז להמדינה אחרת האבלות לבד ולא השמחה והעונג ולפ"ז כאן שכל ימיו היה יעקב אבינו בכנען ואיזה שנים אשר היה במצרים ואח"כ צוה להעלותו לארץ ישראל ע"כ אמרו שאבל כבד זה למצרים ודו"ק:

אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גאלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך וגו' ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני ואתם חשבתם עלי רעה ואלקים חשבה לטובה. הענין נראה לפענ"ד ע"פ מ"ש העקידה שער כ"ח כי הכללים לא יכריחו את הפרטים ואף שהקב"ה רצה שיהיה יוסף במצרים בכ"ז חטאו השבטים במה שמכרו אותו כי ביד הקב"ה לסבב סיבות שונות לבוא יוסף מצרים יעו"ש. ואני אומר אף שצדקו דבריו בזה אבל זה דוקא לענין חטא שחטאו נגד ד' כי אף שכעת הכלל יצא לאור ע"י פרט זה בכ"ז אם הם לא חטאו היה יוצא ע"י פרט אחר אבל האדם לא יוכל לענוש כי באמת הם עשו כדבר ד' רק שביד הקב"ה לשנות הסבות הפרטים אבל האדם אין לו דבר ומעתה זה שאמרו אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם היינו שהם חשבו לחטא כי הכלל היה לו מקום לדוני ע"י פרטים אחרים לזה השיב להם התחת אלקים אני אתם חשבתם לרעה ואלקים חשבה לטובה וא"כ באמת הפרט והכלל היה מאת ד' רק שביד ד' לסבב סיבות שונות להפרטים אבל אני אדם ולא אל התחת אלקים אני וא"כ אין לאל ידי לענוש אתכם ודוק היטב:

התחת אלקים אני ובתרגום ארי דחלא דד' אנא. והיא תימה ששינה לשון המקרא וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה הם חשבו שהוא מושל ושר ויענשם ע"פ ענין ממשלתו וע"ז אמר להם דלא יחשבו שהוא אינו עומד תחת ממשלת אלקים רק בממשל בו"ד ולזה אמר התחת אלקים אני והיינו בתמיה המתקיימת שהיא עומד תחת ממשלת אלקות ויראתו וז"ש התרגום דתלא דד' אנא. או יאמר דהנה אמרו במדרש באחשורוש כתיב על כסא מלכותו ובשלמה כתיב על כסא ד' משום דא"ה חושבים שהיא כסאם לא כסא ד' וביאור הענין שהאו"ה חושבים שכשם שהקב"ה שולט בשמים ואין מי שימחה בידו כביכול מסר להם הממשלה בתחתונים ג"כ בזה האופן אבל ישראל יודעים שאינו כסאו רק כסא ד' והנה גם יוסף כשראה שהאחים נתייראים ממנו אמר להם התחת אלקים אני וכפרש"י שמא במקומו אני עומד והיינו שחלילה לי לחשוב שהקב"ה מסר לי הממשלה וז"ש התרגום ארי דחלא דד' אנא ומאמין שאין בידי לעשות רק הכל בהשגחה וכמ"ש לב מלכים ושרים ביד ד' לכל אשר יחפוץ יטנו וז"ש אתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה והנה ראינו שהכל ביד ד' והבן בדברים:

או יאמר לפי שבלה"ק כשירצה לשלול שהדבר אינו רק בו מסיים לבסוף אני או אנכי וזה שולל שרק בו ולא באחר זולתו והנה יוסף הבין שהאחים חושבים שרק הוא מושגח מד' ולא הם וע"ז אמר התחת אלקים אני והיינו אם אני לבדי רק מושגח ולא אתם גם אתם בני אל חי כמוני ודוק היטב. שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה נשאלתי מהחריף מו"ה מאיר ברא"ם ני' למה לא אמר אבותי אברהם ויצחק וכן באמהות שהיו אמותיו. והנה בתחלת השקפה רציתי לומר לפי שיעקב היה רוצה שיקבר שם ונתיירא מעשיו וגם רצה שלא יקבר עוד זולתו וגם יוסף לא צוה שיקברוהו במערה ועיין רמב"ן על התורה לפי שאמרו במכילתא שהיה מקובל שאינו נכנס שם רק אותן השלשה והנה כבר אמרו דאין קורין אבות אלא לשלשה וא"כ לכך לא הזכיר אבות ואמהות דאז היה משמע דמשום שרצה לקבור בקברי אבותיו וא"כ היה מקום ליוסף ולשאר השבטים ג"כ שיצוו כן וע"כ אמר יעקב שכן הקבלה שלא יקברו רק אלו השלשה וע"כ דיבר כמדבר בעד אחר והיינו ששם אינו רשאי לקבר רק אלו השלשה זוגות ולא מצד שהם אבותיו אך העיקר נראה לפי שגם זה דיבר ברוה"ק ששרתה עליו שבירך את השבטים והיא בהגדת העתידות וכמ"ש איש אשר כברכתו בירך אותם והיינו מה שראוי לבא עליו והנה גם הציוו על הקבורה היה מדבר מצד הרוח הקודש ורוח ד' דיבר בו וא"כ כן דרך רוח הקודש שאינו מדבר בעדו רק כשלישי המדבר וכמו שמצינו בתורה שמשה רבינו כתב התורה כמעתיק מספר ומדבר על עצמו כשלישי המדבר וא"כ לפעמים יזכור אבותיו ולפעמים לא ולכך כתבה התורה ויכל יעקב לצוות ויאסוף רגליו דהיינו שלאחר שכלתה הרוה"ק מת ומורה שהיו הכל ברוה"ק. ובזה יתישב גם מה ששאל ביוסף שאמר פקוד יפקוד כו' אל הארץ אשר נשבע לאברהם וליצחק וליעקב ולא אמר ג"כ אבותיו לפי שזה היה סימן שהגואל שיאמר בלשון הזה הוא הגואל האמת וא"כ סידר בלשון שיאמר הגואל ומכאן יצא להם שזה סידור לשון הגואל ודוק היטב. גור אריה יהודה מטרף בכי עלית כרע שכב כאריה וכלביא מי יקימנו. לפענ"ד דהנה המלך הוקם על להנהיג את עמו וגם ללחום באויבים והנה צריך שיהי' בתכונתו רחמנו' ואכזריו' לרח'על עמו לאיש הרוצה ביושר ואמת ולהתאכזר על האויב ולפ"ז יוכל להיות שהמלך בעצמו לא יהיה גבור חיל כ"כ ובשריו ועבדיו ימצא איש חיל גבור כח ובכ"ז לא יוכשר להיות מלך כי אין לו נימוסי מלכות והמדות שראוי למלך והנה גם בחיות מצינו שארי מלך שבחיות אף שנמצא מיני בע"ח שהם גבורי כח יותר ממנו וגם לטרוף טרף יותר ממנו רק שאינם יודעים תכסיסי מלוכה והארי יש לו יד ושם בסניהם והנה לזה דימה שמעון ולוי רק לגבורי כח כמו הדוב השכול אבל אינו יודע תכסיסי מלוכה ולכך כלי חמס מכרותיהם כי באפם הרגו איש ולכך ארור אפם כי עז ואינם יודעים המקום אשר יוכשר כעסו ובאיזה מקום יוכשר רחמניות. לזה אמר יהוד' אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויבך ומכל מקום ישתחוו לך בני אמך היינו שאתה מרחם על בני אומתיך ושונא לאויביך משא"כ שמעון ולוי שכעסם כ"כ גדול עד שרצו להרוג יוסף אחיהם ולזה אמר גור אריה יהוד' מטרף בני עלית שלא רצית להרוג יוסף אחיך ואולי המלוכ' כמו הארי' שעיקר גבורתו שאין מי שיקימנו וז"ש לא יסור שבט מיהודה והיינו שלכך יהיה הוא מוכשר למלך ולו יקהת עמים שבשלומו יהיה להם שלוה ודו"ק והבן הדברים:

חסלת פרשת ויחי:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה