דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת ויגש
ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. לפענ"ד נראה ע"ד מ"ש העקידה שער מאה ושלשים על פסוק כי אתה קראת אל המלך יעו"ש וגם כאן כיון שנגש יהודה לבקש מיוסף היה לו לדבר אל מי שתחתיו וע"כ אמר ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרע' היינו אף כי חשוב אתה כפרע' ודוק. אדוני שאל את עבדיו וגו' כל המאמר כולו תמוה דמה זו טענה לשיפטרו מהגניבה שגנב וכבר האריך בזה הרמב"ן אך לפענ"ד נראה דהנה הם באמת ידעו בנפשם כי לא גנבו וגם בנימין לא גנב הגביע והוא בעלילה בא עליהם אמנם לא יוכלו להגיד כזאת להשופט כי ברע היא ויבקש תואנה כי לא יכון לדבר כן אל השופט ע"כ בא יהודה לירות במסתרים כי בעלילה בא והביא לו כי ראה גם ראה כל החרדה שהחריד אבינו עליו ולא רצה לשלחו וכמה קשה היה עלינו הדבר עד שמפני זלעפות רעב הביאו ואיך אפשר כי ילד שעשועים כזה אשר מעולם לא נתקו רגליו ליסע מעם אביו המגדלו על ברכי התורה והמוסר ולפתע פתאום כשאירע שדרכו רגליו על חצרות המלך גנב מעם המלך ובפרט דבר מסוכן כזה לגנוב הגביע זה לא יאות כי אם למי שהוא גנב כבר וכבר הרגיל עצמו בטלטול ופיזור לא לאיש רך וענוג כמוהו אין זה כי אם עלילה היא עלינו גם הכניס לו בדבריו כי כל החרדה שהחריד אביו עליו היא לפי שנשאר יחיד לאמו וחשד שאחיו מאביו לא יחוש עליו כל כך כאשר קרה לאחיו וא"כ איפוא אם נעלה אל אבינו ונגיד לו כדברים האלה לא יאמין לנו כי יאמר כי הם גם הם עשו כזאת בערמה ויוסף ידע היטב כל הדברים ולכך לא יכול להתאפק כי ידע אשר אביו יחשוד אותם כן כאשר חשדם עבורו כנלפענ"ד:
אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח נשאלתי מהו לשון לאמר היה לו לכתוב אדוני שאל את עבדיו היש לכם אב או אח והשבתי דהנה יש חילוק בין כשאדם שואל ע"פ מקרה לאחד מאין אתה ומהיכן באת ולאן אתה הולך ובין כשמעלילין עליו והוא מובא לבית המשפט ושם הדרך ששואלין אותו גם כן כל השאלות הנ"ל להרגילו מעט בשאלות שונות שלא ירגיש איזה שאלה הנחוצה והנ"מ בין השאלות שאם אינו שואל אותו רק בסתם אז זה אינו מחויב להגיד כל פרטי הדברים וגם יכול לשקר באיזה פרט לא כן אם שואלין אותו בבית המשפט שם היא מוכרח להשיב על כל פרט האמת הברור שא"י כלל מהות השאלה וטובתה וז"ש כאן שאדוני שאל את עבדיו לאמר היינו אמירה ברורה וכמ"ש הרמב"ן פ' וארא שלאמור היא אמירה ברורה וז"ש שבעלילה בא עליהם ושאל אותם שישיבו אם יש להם אח והבן:
ויש להמתיק הדבר למען לא יתנצל יוסף כי שאל בסתם על אב או אח כדרך אנשים לזה אמר שההבדל ניכר שבאמת שם כששואלו סתם אינו מוכרח להשיב אבל בבית המשפט האם יוכל הנדון במשפט להשיב למה לך השאלה הזאת אשר לא צורך למבוקש הרי הם שואלין אותו למען יבא לעומק הדבר וא"כ ההבדל שבין השאלות הוא ששם אינו שואל שיהיה מוכרח לומר וכאן שואלין אותו שיאמר וזה שאמר יהודה אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח והיינו ששאלת בדרך שמוכרחין אנו להשיב לך ודו"ק:
במדרש על פסוק ולא יכלו אחיו לענות אותו א"ר אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה מה יוסף קטנן של שבטים לא יכלו אחיו לעמוד בתוכחתו לכשיבא הקב"ה ויעריך לכל אחד כפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה והדברים סתומים מהיום הדין מהיום התוכחה ולפענ"ד נראה דהנה ענין גיהנם דעת הרמב"ם שאינו כפשוטו והיא ענין רוחני והרמב"ן האריך דהדברים כמשמען ולולא שאיני כדאי הייתי אומר דשניהם דברי אלקים חיים דהגוף יהיה לו עונש מה שמכאיב לגוף והנפש לא תתפעל מזה והנפש יתיסר בענין מכאוב לנפש ולפענ"ד עד"מ באדם ההמוני והפחות לא יתפעל בדברים כמו שאמר שלמה בחכמתו בדברים לא יוסר עבד כי אם בהכותו ביסורים קשים אבל הנכבד ידאב וירגיש יותר בבזותו אותו אדם בדברים קשים יותר מכל מחלה וכל נגע והטעם שנפשו השכלי עליו יכאב. והנה לפענ"ד אין גיהנם קשה יותר להנפש בידעה שם האמת לאמתו כל תגמולוהו של הקב"ה עליו בכל רגע ורגע וכמה העוה הנפש נגדו ואין להשים מנוס למלט הנפש מהבושה הלז איך נפש שפילה כמוה תמריא במרום ואי אפשר להכחיש ולא ליפות שיום הדין הוא הגיהנם להגוף ויום התוכחה הוא מה שמייסרין נפש כי יבוש ואין מענה וז"ש יוסף קטנן של שבטים ומה ניקל היה להשבטים לאמור לפניו שקרים וכזבים ולכסות עוונם בכזב ושקר ואפילו הכי הבושה כסתה פניהם ולא יכלו לענות אף כי שיבא הקב"ה ויוכיח לאדם על פניו רשעו וכמה גדלו חסדיו עליו על אחת כמה וכמה וד' יצילנו מהבושת הגדול הלז ובצל כנפיו נחסה ונתלונן ביום הפקידה וד' יזכנו לשוב אליו באמת ובלב שלם אמן. עוד נראה לי דמה שאדם חוטא מצד תאוה הגופנית יש גהינם גשמי ומה שחוטא מצד שכלי ע"ז נענש ברוחני למען שיקבלו הגוף והנפש יחדיו חלקם וזה לדעתי מה שאמרו בחלק דהקב"ה מרכיב לגוף ולנפש יחדיו ודנם והיינו שהנפש תרגיש ביסורי הנפש והגוף מרגיש ביסורי הגוף ואם שגיתי ד' יכפר בעד והבן הדברים. והנה עיניכם רואות ועיני בנימין אחי כי פי המדבר אליכם מהרו ועלו אל אבי והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים. הנה לא נודע מה כוון בזה יוסף ואין מדרך המוסר לפאר עצמו כ"כ גם ידע היטב שיעקב לא יתפעל מהכבוד החומרי והגשמי כי במה נחשב הוא בעיניו. אמנם נראה לאשר חש יוסף אולי לא יאבה יעקב אביו לבא אליו כי יאמר בלבו מי יודע אם יוסף עומד בצדקתו ואם אולי פן ברוב הימים נטה לבבו חלילה מדרכי אביו ובפרט כי היה לשר ושופט בארץ מצרים ע"כ חשב יוסף להראות לו במופת חותך כי עוד לבבו שלם עם אלקים ובפרט והמופת היותר הגדול כי עוד לשון הקודש שגור בפיו אף שלא דיבר בו שם כי מלבד אחיו לא דיבר עם אדם וגם עם אחיו הערים ודיבר ע"י מליץ ומזה שעט כי עוד יראת שדי צפן בקרב לבו וחרות על תלמי לבו כל תורת יעקב אשר שם בפיו בלה"ק וז"ש כי פי המדבר אליכם בלשון הקדוש וכדרשת חז"ל וע"כ תגידו לאבי שאף עם כל כבודי הנה בכ"ז אמרותיו הטהורות צפון בלבי ודו"ק היטב:. ומזה מוסר השכל אשר בזמנינו בעת ידע הנער קרוא קריאה אחת בלשון לעז ישליך אחרי גיוו כל תורתינו הקדושה וימאס בלה"ק למען יוכל לדמות עצמו לאיש לועז ובעוה"ר הרבה יש לדבר בזה אבל כשם שמצוה לומר וכו' ד' ירחם עלינו. ויתכן יותר כי אמר להם שכל הוויכוח אף שהיה ע"י מליץ והיה קורא אל המליץ והוא אמר להם ומזה הבינו כי ידע טוב לה"ק על משפטו ולא כמי שלמד לשון אחד אשר לא שפת מולדתו הוא ומ"ש הרמב"ן שבארץ מצרים יוכל להיות כי היו יודעים בלשון הקודש תמהני שהרי פרעה לא ידע לשון הקודש כמ"ש חז"ל. והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם והורדתם את אבי הנה:
הדבר יפלא דאיך חשב שיעקב אבינו הקדוש יתפעל מהכבוד המדומה עד שיעזוב ארץ כנען הנבחרה ללכת למצרים הטמאה וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה באמת כל מעשה אבות רמיזות הם והם ידעו כי לא על חנם היה כל הענין ובאמת הם מוכרחים לגלות למצרים והנה ידע יוסף כמה קשה בעיני יעקב לרדת למצרים כי חשש פן יתגאלו בתועבות המצרים אבל באמת ענין הגלות אדרבא בא להתיך הזוהמא וביאור הענין דכמו שהנשמה שטרם נבראת באדם היתה מעונה בשמים והיתה טהורה כעצם השמים לטוהר ובכ"ז נשתלחה משמי מרום להגוף הנגוף ואף שהוא בסכנה גדולה וכמה נשתקעו בהבלי הזמן ולא היתה יציאה כביאה מכל מקום אם זכה האדם שיהיה צדיק זהו כל פרי התכלית שהחומר נעשה רוחני ואז יוודע איפוא פעולתה כמו כן הגלות אף שכמה וכמה הטבעו בבוץ רגליהם בכ"ז מי שעומד חזק במשמרת האמונה תגדל שכרו מאד והנה זה שאמר לו שלא יתירא מגלות שיראה שיוסף היה לבדו במצרים והיה עליו כמה הרפתקאות עוני ויסורים ואח"כ עושר וכבוד ששתי אלה הם הגורמים קלקול והשחתה בנפש ובכ"ז רגלו עמדה במישור וע"כ בזה יתפייס יעקב וירד הנה כנלענ"ד. וירא יעקב את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם הנה לא נודע מה ראה בעגלות והנה ע"ד הפשט נראה כי הנה כשרוצה אדם לנסוע לחבירו לא שייך לומר שישלח לו חבירו עגלה מיוחדת שתסע לשם ריקן והוא יסע בה והא יוכל לשכור לו עגלה שם אבל אם שולחין אחריו או אחר חתן וכדומה אדם נכבד אז שולחין אחריו עגלה מיוחדת להורות כי אך למענו שולח העגלה והנה גם כאן כשראה יעקב ששלח יוסף אחריו עגלות ולא שצוהו לשכור לו עגלות ע"כ שאתייקורי אתיקיר ביה ולא שהוא מוכרח לנסוע מפני הרעב ולכך ותחי רוח יעקב כי הוא מעולם לא רצה להנות משל אחרים וכמאמר ר"ז דאף דשונא מתנות יחיה מכל מקום שאני דבי ר"ג דאתייקורי היא דמתיקיר ביה ודו"ק: והנה במדרש אמרו דפרשת עגלה ערופה עסק יוסף כשהלך מאת יעקב ושלח לו זאת לסימן והכוונה לפענ"ד דהנה ענין עגלה ערופה כתבו שהוא בשביל דרגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה לאתר דמת תמן מובילין יתיה וא"כ מסתמא היה ההרוג נצרך במקום הזה וע"כ צריכין להביא אנשי המקום העגלה שם וביאור הענין נראה לפענ"ד ע"פ מה שכתבתי בביאור המאמר בחידושי לסוכה דרגלוהי דבר נש הכוונה לסבה כי רגל ענין סבה כמו שכתב המורה דרגל הוא סבה בלה"ק כמו ויברך אותך לרגלי וביאור הענין דהאדם חושב שהסיבה היא שסיבב לו הדברים אבל באמת היא להיפך שלפי שהקב"ה רצה שיהיה כן סבב הוא שיעשה זאת הסבה וא"כ רגלוהי דבר נש דהיינו סבותיו אינון ערבין ביה לאתר דמתבעי תמן רגלוהי מובלין יתיה והיינו שאדרבא שלאיזה ענין שהאדם צריך להיות ע"פ השגחה רגלוהי מובילין יתיה דהיינו שהסיבה מוביל יתיה לפי מה שהוא בהשגחת הבורא יתברך והנה ענין עגלה ערופה ג"כ היתה כך שהאדם בלי ספק חשב שסבה היא לתועלתו ובלי ספק היה הולך לאיזה סבה ובאמת בהשגחה הלך כאן שהיה נצרך שיהרג כאן וגם באחי יוסף היו חושבים לסיבה שמכירתו למצרים יהיה להם תועלת שיאבד זכרו חלילה והקב"ה חשב בזה שהסבה בעצמה היה נצרך שהוא יהיה במצרים לאדון וזהו ששלח לו פ' עגלה ערופה להורות נתן בלבו שבלי ספק השגחת הבורא יתברך היתה שאותה הסיבה בעצמה יהיה לו לפליטה ואין אשם על האחים וז"ב. וירא יעקב את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם. לא נודע הכוונה למה לא האמין לכל האותות רח לעגלות אשר שלח יוסף ותחי רוח יעקב אביהם וזכורני שראיתי זה רבות בשנים ברשב"ם על הפסוק העגלות אשר נתן יוסף ע"פ פרעה דהנה כבר אמרו אין פרה וחזירה יוצאת ממצרים אלא א"כ ניטל האם וא"כ היה מוכרח יוסף לשאול פי פרעה בזה ואני הוספתי נופך דהנה תועבת מצרים כל רועה צאן והיו עובדין לצאן והנה כבר נודע כי הרוכב גדול מהנרכב שהנרכב משועבד להרוכב וכבר נודע מ"ש המורה על פסוק רוכב שמים בעזריך שהוא המניע השמים והנה כבר אמרו כי בעגלות ששלח פרעה היה ע"ז חקוק עליהם כמבואר במדרש דיהודה שרף העגלות ששלח פרעה וביאור הענין נראה לפענ"ד דהנה פרעה חשב שהצאן לע"ז רק שהוא עשה עצמו אלקי וחשב כי הוא גדול וע"כ לא היה רשות לשאת משאות וכדומה על שום בע"ח כי היה ע"ז שלהם ואיך יהיה נרכב רק שהוא היה רוכב בהם והנה יוסף כאשר באו אליו אחיו והגיד לפרעה כי אחיו הם העבריים ויעקב אביו שעובדים לאל חי וקיים ע"כ התיר לו לרכוב על העגלות וזה לדעתי מה שיהודה שרף את העגלות ולכאורה אין זה מגדר המוסר ולא היה לו לקחתם כלל וגם בח"ל אין אנו מצווים לעקור ולשרוף אבל הענין דכיון שהכניע פרעה ליעקב ושלח העגלות לשאת אותו וא"כ זה ששרף אותם וביטל ועקר הע"ז וז"ש במדרש למוד אותו השבט לשרוף באש והיינו ששבט יהודה למוד להיות מלכי ישראל ולעבוד לאל עולם שהרי דוד וסייעתו מהם יצאו וז"ש כאשר ראה יעקב את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ראה כי הכניע הטומאה והם נרכבים לשאת אותו ע"כ חיה רוחו כי היה מתיירא מפני ארץ מצרים כי מלא גלולים וכאשר ראה ששלח לשאת אותו ע"כ חיתה נפשו ודו"ק:
וירא יעקב את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם ופירש"י והוא מהמדרש ששלח לו סימן באותה שעה שפירש ממנו היה עוסק בפ' עגלה ערופה. ולפענ"ד הכוונה דכבר נודע מ"ש המפרשים הטעם שמביאין עגלה ערופה משום דלאחר דמתבעי תמן רגלוהי מובילין יתיה ולפ"ז מסתמא היה הנרצח צריך להיות באותו מקום ולכך מביאין עגלה ערופה ע"ש ולפ"ז יוסף ידע היטב היאך יקשה על יעקב לעזוב את ארץ כנען וללכת לארץ טמאה ובפרט בגילולי מצרים ולזה מצינו שיעקב חרד ויזבח זבחים והקב"ה הוצרך להבטיחו שיעלהו גם עלה והזהר האריך בזה והנה חשש יוסף אולי יאמר יעקב שיוסף יבא לכנען ויוסף ידע שכל הסבה שירד יוסף למצרים ונעשה אדון הכל לא בחנם היה ובלי ספק צריך שיהיו ישראל במצרים וכמאמר חז"ל על פסוק בחבלי אדם אמשכם ועיין שבת פ"ט ולכך נתן לו סימן שפירש בפ' עגלה ערופה והיינו שלאחר דמתבעי תמן רגלוהי מובילין יתיה ונמצא שצריך להתגלגל שם ולכך כשראה עגלות ותחי רוחו כי הבין שצריך ללכת שם ודו"ק:
ויצא האחד מאתי. הוא תימה מדהיה לו לומר הראשון שאחד שייך אם אין שני לו עיין טו"ז או"ח ריש סי' תרפ"א וכ"כ בעקידה פ' אמור וגם הא האחד ודאי מיוחד אמנם נראה דלפי מה שדרשו ביומא דף ל"ד האחד המיוחד שפיר אמר כאן האחד המיוחד שאותו אהב אביו שבן זקונים הוא לו כתרגומו בר חכים ודו"ק:
כל הנפש הבאה לבית יעקב, עיין רש"י שהביא בשם המדרש דבעשו כתב נפשות לפי שהם עובדים לאלהות הרבה ובישראל כתב נפש. הכוונה לפענ"ד דהדת מקבץ כל הנפשות להיות שוות בדעותם לכך הוה כמו נפש אחת משא"כ בלא דת וכן שמעתי מפי חכם גוי שאמר שלכך ראוי להחזיק הדת והיה להאמונה שלה חזקה שאל"כ נצטרך ללחום נגד המין כלה ובאמונה א"צ ללחום רק נפש אחת והבן: כל הנפש עיין רש"י שהביא בשם המדרש רבה ויקרא שעשו היה לו ששה אנשים וקראן נפשות וביעקב היה לו שבעים וקראן נפש עמ"ש בזה. ולפענ"ד הענין בזה דהנה כבר נודע מ"ש הרמב"ם בשמונה פרקים פ"א דעשה נפש האדם אחת ויש לה פעולות רבות חלוקות וקראם קצת הפעולות הם נפשות עד שראש הרופאים כתב בראש ספרו שהנפשות שלשה טבעיות חיובית ונפשות ופעמים יקראו חלקים ואינם רוצים באמרם חלקי שהיא מתחלקת בחלק הגופות אבל הם מונים פעולת החלוקות שהם לכלל הנפש כחלקים לכל המחובר מחלקים רבים יעו"ש ולפ"ז כיון שתקון המדות הוא רפואת הנפש ונחתה והנה כבר נודע מה שכתב רבינו יונה והובא בש"ע סי' רל"א שכל מעשיך יהיו לשם שמים שהכל הולך אחר התכלית שמה שאוכל ושותה וכדומה הכל הוא לתכלית העבודה לאלקים וכבר הארכתי בזה בביאור המאמר שאמרו במדרש בחוקתי בהלל שבכל יום היה הולך לכבוד האכסניא ע"ש והנה לכך כל הפעולות שעשה בטבעיות שהיא הצומחת ובכח החיונית שהיא המרגשת הכל היה בשביל הנפשיות שהוא כח השכלי וא"כ לכך נקרא נפש אחת שכל הפעולות נמשך לתכלית אחד אבל בעשיו הפעולות חלוקות ונקרא נפשות ודו"ק היטב ובזה אתי שפיר מה שכתוב צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר והיינו שהוא כל תכליתו בשביל השכלי שהוא נפש המשכלת אבל בטן רשעים תחסר שכוונתם בשביל הצומח והזן וכדומה. ובזה יש לפרש מ"ש בתענית דף כ"ב ויהי אדם לנפש חיה נשמה שנתתי בך החיה ועיין רש"י ומהרש"א בחידושי אגדות ולפמ"ש אתי שפיר דהאדם יש לו נפש משכלת והיא הנשמה וז"ש ויהי האדם לנפש חיה וקשה מה מעלה הוא שהיה האדם לנפש חיה והלא גם הבהמה יש לה נפש החיונית וע"ז אמר שקאי על נשמה שהנשמה צריך להיות בנפש חיה והיינו שזה אינו רק לתכלית הנשמה וכמ"ש וזה מה שאמר ביחזקאל סי' ח"י כל הנפשות:
הנה כנפש האב וכנפש הבן הנפש החוטאת היא תמות והיינו שהם חשבו כי הנפשות נחלקות מי שהוא צדיק יש לו נפש אחרת מנפש הרשע וא"כ ידמה להם שהם מוכרחים לחטוא כפי הנפש שבהם ולזה אמר כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן רק שהנפש החוטאת היא תמות והיינו שנפש החוטאת ועשה פעולת החיונית היא תמות ודו"ק והמעיין בקונקרדאנץ בתיבת נפשו ימצא הרבה דברים בענין זה. וז"ש אליך ד' נפשי אשא והיינו שנושא את נפשו רק לד' וכל הפעולות והכחות אך לד' לבדו וז"ש אשר לא נשא לשוא נפשי והיינו שלא נשא נפשי לשוא והבל וכל הכחות החיוני והמרגשת רק לד' לבדו ודוק. והנה במ"ש למעלה שעיקר תכלית הנפש שכל הנפשות הטבעיות והחיונית יהיו לתכלית הטוב דהיינו שכוונתם יהיה לתכלית הנפש המשכלת בזה נבין מ"ש שאותו שבת נקרא שבת הגדול ועיין טור סי' ת"ל מ"ש בזה. ולפענ"ד נראה ע"פ מה שפירשתי מ"ש בסיף מסכת תמיד מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת ומה הכוונה בזה שכולו שבת והנראה בזה ע"פ מה שאמרו בביצה דף ט"ז דאמר רשב"ל נשמה יתירה נתן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה ממנו שנאמר שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש. להבין מה הנשמה יתירה ומהו אבדה נפש ועיין רש"י ומהרש"א בחידושי אגדות מ"ש ע"פ קבלה:
ולפענ"ד נראה עפמ"ש בפרשה תולדות וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד' עיין בתענית דף כ"ט כריח שדה של תפוחים ועיין מהרש"א בחידושי אגדות מ"ש בזה דקאי על ריח נ"ע. להבין הכוונה ובזה נבין מ"ש הברכה אחת היא לך אבי ברכני גם אני אבי ומ"ש ודגן ותירוש סמכתיו הוא דהנה אמרו בברכות דף מ"ג אמרו מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה איזה דבר שהנשמה נהנית ממנה ואין הגוף נהנה ממנה הוי אומר זה הריח ולפ"ז כיון שהגוף אינו נהנה מן הריח רק הנשמה א"כ זה תכלית מה שצריך לו לאדם בעוה"ז ולכך כשהריח נכנס עמו והבין יצחק שיעקב כל מגמתו בהצלחת הזמן הוא רק לתכלית הנשמה ומסתפק במיעוט ולכך אמר ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ד' והיינו ג"ע שאין בו לא אכילה ושתיה רק צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וא"כ שוב הגוף אינו נהנה מהם לזה רצה יצחק לברכו בהצלחת הזמן ולזה אמר בא אחיך במרמה ויקח את ברכתיך ודרשו חז"ל בחכמת תורתו והיינו למה שצריך הצלחת הזמן הוא רק לתורתו כדי שיהא לבו פנוי לעבודת הבורא וזה שאמר ודגן ותירוש סמכתיו הוא רק שיהיה לו סמיכה ולזה טען עשו הברכה אחת לך אבי היינו שאין לך רק ברכה אחת והיינו שלא יהיה רק לנפש הלא יש לך ברכה הגשמיות ג"כ ודו"ק:
וזה לדעתי מ"ש נשמה יתירה ניתן באדם ע"ש והיינו שסעודת שבת הוא מצות עונג וא"כ גם מה שנהנה הגוף הוא ג"כ רוחניות וא"כ לזה יקרא נשמה יתירה ולכך כיון שיצא השבת אומרת ווי אבדה נפש שכל השבת היה גם עונג הגשמי בשביל הנפש וכיון שהלך אבדה הנפש ונעשה גשמי ולכך כיון שיצא השבת אומרת ווי אבדה נפש. וזה שמברכין על בשמים במוצאי שבת ומבואר בתוס' ביצה דף ל"ג ד"ה כי הוינן דהנפש אבדה ומריחין בריח בשמים ע"ש והיינו להורות שבשבת היה רק לתכלית הנשמה כמו הריח שאינו נהנה הגוף רק הנשמה וזה מ"ס לריח ניחוח אשה לד' והיינו שהיה תכלית הקרבנות ובפרט עולה שלגבוה סלקא ולא נהנה הגוף רק הנשמה וז"ש לריח ניחוח אשה לד' שהוא רק לד' לבדו וזה שאמרו בברכות שם עתידין בחורי ישראל שיתנו ריח טוב שנאמר ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון ועיין מהרש"א בח"א והיינו שיהיו בחורי ישראל לא ימשכו אחרי תענוגי הגוף רק ריח לו כלבנון כקטורת בוסמים או שיזכו למעלת הרוחניות בחכמה כמ"ש המהרש"א שם וא"כ יהיה כריח שאין הגוף נהנה רק הנשמה לבד וז"ש ליום שכולו שבת שלעתיד יהיה גם החול כשבת ולא יתענגו בתענוגי הגוף ויהיה כל הימים כשבת והנה בניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאל וא"כ יפה קראו אותו שבת הגדול שיום השבת יהי' יום ארוך וגדול ודו"ק:
ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע.
פירש"י כמו לבאר שבע ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחלתו:
ושמעתי שיש מזה ראיה למה שנסתפקו הקדמונים אם היא תיבה אחת ונכתב בשיטה אחת או בשני שיטין ומכאן מוכח שהוא שני תיבות דאל"כ היאך הטיל ה"א בבארה היה לו להטיל ה"א בסוף התיבה והי' לכתוב באר שבעה. והנה לכאורה הוטב בעיני ראיה זו אבל יש להשיב לפי שבפרשת תולדות כתיב לאמר כי קרא אותה שבעה ע"כ לא היה אפשר להטיל ה"א בסופה כי אז עדיין לא נודע הכוונה איך בא באר שבעה והיה צריך לכתוב שני ההי"ן וזה לא מצינו וע"כ הטיל ה"א באמצע התיב' ואף שהאבן עזרא כתב בפ' תולדות באר שבע נקרא כן על שני דברים או שהוא עיר אחרת וא"כ יש לומר דגם בארה שבע הוא עיר אחרת אבל אין הכרע בדבריו וגם בפ' ויגש ודאי היא אותה באר שבע שהתפללו אבותיו כמ"ש הרמב"ן וא"כ הוא היא הבאר שבע שנזכר למעלה וע"כ מ"ש נכון מאד ת"ל ועיין רש"י חומש פרשה וישלח פסוק ממרא קרית הארבע ובשמואל א' ט"ז גבי בית הלחמי ומשם משמע דבית אל הוא נחלק לשתים ועיין בשו"ת אא"ז בעל פני יהושע סימן וא"ו שהאריך בענין בית אל שנמצא בס"ת נחלק לשנים וצ"ע שלא הזכיר מדברי רש"י שמואל הנ"ל וצ"ע בספרים שמדברים מהענין הלז: ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק. עיין מדרש ורמב"ן מ"ש בזה ולפענ"ד הכוונה ע"פ מ"ש במה שתיקנו אנשי כנה"ג אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב והקשה בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ל"ט למה תקנו ביעקב בוא"ו הנוסף ואמרתי בזה דהנה אמרו דכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלקי ובא"י כמי שיש לו אלקי וא"כ אברהם מה שנקרא אלקי אברהם היה בהיותו בארץ ומכ"ש ביצחק שלא רשאי להיות בח"ל כלל אבל יעקב שהלך למצרים לכך נקרא אלקי יעקב ולכך תקנו בוא"ו הנוסף ומעתה כאן שרצה ללכת למצרים ולכך חרד וזבח זבחים לאלקי אביו יצחק כי לא נתייחס אלקי יצחק רק בשביל שלא הלך לח"ל ודו"ק: מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בארץ מגוריהם. הרמב"ן תמה דאין זה מדרך המוסר וגם מנא ידע דלמא עוד ישיגו ויחיה עוד יותר ולפענ"ד הכוונה דהנה פירשתי מ"ש וכימיך דבאך דהכוונה שיש אדם שהזקנה קופצת עליו יותר מהראוי והוא מפני שרעים ימי חייו ותיכף שהגיע לימי זקנה הוא נראה כזקן גדול ויש שהזקנה בערך השנים וז"ש וכימיך דבאך דהיינו שדבאיך הוא כאב וחולשא כמ"ש רש"י והזקנה היא חולי כמ"ש באבקת רוכל שהיא חולאת שהכל מתאווים לה וא"כ ז"ש שיהיה בערך ימיך דבאיך ולפ"ז כאן שראה פרעה שהוא זקן גדול ולא ראה זקן כמוהו במלכותו וכמ"ש הרמב"ן שתמה מ"ז וז"ש מעט ורעים היו ימי שני חייו ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי היינו שהזקנה היא יותר מערך השנים ואבותי לא היו זקנים בעת ההיא וז"ש ואברהם זקן בא בימים היינו שהיה הזקנה לפי ערך שנים וימים ודו"ק:
וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים. שמעתי בשם הרב הקדוש החסיד מוהר"ר צבי ז"ל מ"ק זידיטשוב שאמר לפי מה דאמרינן דעל המטבעות חיישינן ג"כ לע"ז א"כ היה אסור ליוסף ללקחם עד שיבטל הנכרי דישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי א"כ ז"ש בשבר אשר הם שוברים ששברו ובטלו ולפענ"ד ע"ד פשוטו של המקרא דהנה כל ענין מה שבא יעקב למצרים וכל ענין סיבוב מכירת יוסף היה בשביל זה לפענ"ד נראה כיון דהיו צריכים שיהיו ישראל במצרים והנה מצרים היה ענין טומאה עד שכתב האר"י זלה"ה דאף מלאך לא היה יכול לבא לשם והיה מקים שיתגשם והוכרח הקב"ה בעצמו לגאלם א"כ מכ"ש קרוצי חומר שמשתעבדים בחומר ולבנים חש הקב"ה על זרע יעקב שלא יבלעו בין המצרים וישקעו בטומאה ולא יהיה אפשר לגאלם וע"כ החריד את כל החרדה הזאת שיוסף יבא שם והביא שם דעות אמת באמונת הבורא וגם יעקב הקדוש בא הוא ובניו וקבע מדרש לתלמוד והורה אמונת אלקות לרבים וא"כ כבר נטהר הארץ קצת מעיפוש הטומאה והחלאה השקועה בתוכה עד שהיו בני ישראל יכולים לעמוד על רגליהם וזה שצוה יוסף לבני מצרים למול ובכתבי האר"י כתיב שלא יפה עשה שמסר מצות מילה לב"נ. ולפמ"ש רצה ללמד להם אמונות ודעות שלא יכלו להשיג כ"ז שהיו ערלים וכבר כתב המורה כי אריסטו לא השיג רק עד הגלגל העשירי לפי שלא היה נימול. ומעתה נראה לפענ"ד דכל החרדה של הכסף שלקט יוסף היה בשביל שהיה חקוק צורת ע"ז עליהם והראה להם כי מחסה שוא היא ולכך קבץ גם כל המקנה כי היה תועבת מצרים וכתרגומו דחלא דמצרים וא"כ לכך לקח מאתם למען הראות להם כי כל מחמדיהם ועבודתם שוא והבל הוא ולא יוכלו להציל נפשם מפני זלעפות רעב ולזה סיפר הכתוב שבכל מה שהשתדל לקחת בהמתם וכספם ושדותם בכ"ז לא יכול לקחת אדמת הכהנים והיינו שישבית כל הע"ז והכהנים העובדים בזה לא יכול להשיג ידו ולכך נשארה בכ"ז שקוע בחלאת זוהמתה עד שהוכרח הקב"ה בעצמו לגאלם ברחמיו ודו"ק והבן הדברים. וזהו לדעתי מה שבבל לא היה רק שבעים שנה לפי שבבל היתה ארץ טמאה ולא היה אפשר לטהר אותה מעיפוש הטומאה כמ"ש בירמי' סי' כ"א רפינו את בבל ולא נרפתה כי נגע עד שמים משפטה והיתה קללת אלקים ע"כ לא יכלו בני ישראל להתעכב שם ולקץ שבעים שנה הוכרחו לצאת ממנה ודו"ק:
ותתום השנה ההיא ויבואו אליו בשנה השנית. עיין רש"י הביא התוספתא בסוטה שאף שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר מכיון שבא יעקב למצרים באה ברכה לרגליו והתחילו לזרוע וכלה הרעב והרמב"ן האריך בזה שמכל מקום לא נתקיים החלום שאמר יוסף והביא דברי התוספתא והספרי שנחלקו בזה התנאים. ולפענ"ד נראה ע"פ מ"ש במדרש שוחר טוב והובא בילקוט על פסוק אל באפך תוכיחני אר"א למה"ד למלך שכעס על בנו והיה בידו חרב ונשבע להכותו על ראשו חזר ואמר אם אכה אותו אין לו חיים ומי יורש את מלכותי ולבטל הגזירה אי אפשר מה עשה הכניס החרב לנרתיקה והעבירה על ראש בנו נמצא לא הזיק את בנו ולא בטל גזרתו ור"ל אמר משל למלך שכעס על בנו ונשבע להכותו מאה חבלים אמר המלך אם ילקה בני מאה חבלים כלום יש לו חיים מה עשה נטל החבל וכפלו על מאה וכו' ועיין בינה לעתים דרוש עת צאת סי' כ"ה שהאריך בזה ולפ"ז נראה לפענ"ד אמת שהחלום הורה על שבע שנים אבל אחרי שגבר כל כך הרעב שבשנה הראשונה היה תם הכסף ובשניה תם המקנה ולא נשאר רק גווייתם א"כ ההכרח שהרעב יכלה שלא היה נשאר איש אחד ולכך הבין יוסף ואמר שיתן להם תבואה ויזרעו ולכך לאחר שמת יעקב חזר הרעב שאז שוב היה בכחם לסבול הרעב עוד וא"כ השנים הוחלפו בקושי הרעב שהיה כפול ומכופל ולאח"כ נתקיים. אמנם באמת לפי מה דאמרו דהקב"ה חוזר על הרעה א"כ יוכל להיות כפשוטו שהקב"ה חזר בו. ובזה נראה לפענ"ד לפמ"ש המפרשים דאף דהקב"ה חוזר בו על הרעה מכל מקום כל שיש בו טובת אחרים אין הקב"ה חוזר דבמדה טובה אינו חוזר ולפ"ז כאן דניהו דהרעב היה רעה אבל פרעה נתעשר הרבה בכסף וזהב וכמ"ש וילקט יוסף את כל הכסף וגו' וא"כ לא היה מקום לחזור אבל אחרי שתם הכסף אמר להם יוסף שיתנו המקנה שכל שיש מקום לתת לפרעה לא יוכל הקב"ה להנחם על הטובה שהגיע לפרעה אבל אחרי שבאו בשנה השנית ואמרו שתם כל הכסף והמקנה ולא נשאר רק הגופות בלבד א"כ שוב אין טובה לפרעה רק במה שיתנו חמישית לפרעה וימכרו אדמתם לפרעה לכך נתן להם זרע וז"ש להם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה והיינו אחרי שאפשר להיות טובה לפרעה אי אפשר להקב"ה לחזור בו ולכך אמר כמתנצל על מה שעשה להם כך שהוא אחרי שיוכל להגיע טובה לפרעה אי אפשר להיות בלתי אם ימכרו לפרעה ואז יזרעו זרע ויצמיחו ולכך אדמת הכהנים כי פרעה נתן להם חוקם שוב לא הוצרכו למכור ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד ודו"ק:
ועיין ביערות דבש בהספד בחדש אב שנת תק"ו בח"א שהאריך בענין זה דכל שמגיע טובה לאחר ליתא בחזרה ובזה היטב אשר דיבר יוסף דבשני השבע אמר אשר אלקים עושה הגיד לפרעה ובשני רעב אמר הראה את פרעה והיינו דכל שהקב"ה מגיד ליתא בחזרה אבל מה שמראה ישנו בחזרה כמ"ש האלשיך על פסוק מי זה אמר ותהי שכל שאין כאן אמירה ישנו בחזרה ובפרט לפמ"ש הלח"מ פרק יו"ד מהלכות יסודי התורה דכל שהנביא אומר בשם ד' אי אפשר בחזרה לכך לא אמר רק שהראה ולא הגיד והבן בדברים:
מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו. הנה נתחדש בימינו כי יכירו את הרוצח ע"י שקוי עיני הרוצח פתוך בהנרצח ובעת שעודני חם אז יציירו את הנרצח ונרשם עליו דמות הרוצח והנה זה כשעוד חם אבל לאחר מכן לא יוכלו להכיר וזה אמרם וכסינו את דמו והבן הדברים:
חסלת פרשת ויגש: