דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת מקץ
במדרש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר כ"א זכרתני אתך ניתוסף לו ב' שנים תמה בזה ביפ"ת דהא מותר השתדלות אף להצדיק ובהדיא אמרו וברכתיך בכל אשר תעשה יכול יהא יושב ובטל ת"ל וברכתיך בבל אשר תעשה וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי ע"פ מה שנודע שיש טבע כללית וטבע מיוחד דהיינו שהטבע משועבד לאיש השלם לכל אשר יפקיד עליו. אך זאת ההבדל שבין הנס להטבע המיוחד שהנס שבא מד' יוכל להיות אף יש מאין כאשר כח ביד ד' אבל מה שהטבע משועבד לצדיק זה לא יוכל להיות רק אם יש דבר במציאות יוכל להתפשט ולהתגדל עד למעלה ועיין דרוש מי מריבה באפיקי יהודה, וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות ולפ"ז זה שאמר יכול יהא יושב ובטל ת"ל וברכתיך בכל אשר תעשה היינו שהטבע המיוחד אינו יש מאין רק אם אתה עושה יוכל להתפשט עד למרבה ולפ"ז זהו אם בא מצד הטבע המיוחד אבל אם הוא בא מצד הנס מאת ד' אין הבדל בין יש לאין כי ברכת ד' היא תעשיר והנה הצדיקים בענותם לא יסמכו על הנס לגמרי וע"כ יעשו תחבולות כאשר מצינו באבותינו הקדושים שבקשו תחבולות רבות לעשות בעניני העולם וגדול מכולם יעקב אבינו שעשה תחבולות רבות וזה לדעתי מה שאמר יעקב ללבן אתה ידעת את אשר עבדתיך כי מעט אשר היה לך לפני ויברך ד' אותך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי היינו כי אני אין בכחי לעשות יש מאין רק ע"י המעט יוכל להיות רב ע"כ מתי אעשה גם אנכי לביתי ומעתה זה שכתוב אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף אך שבענות צדקו בקש לו תחבולה ע"י שר המשקים ועי"כ נתקלקל הדבר על ב' שנים שדוקא אם יכול לעשות צריך לעשות כל אשר בכחו אבל מה שאין יכול לעשות צריך הנס שיבא מאת ד' לבדו ודו"ק:
ואין פותר אותם לפרעה עיין ברש"י שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד שבע בנות אתה קובר וכו'. להבין הענין מה שנואלו חכמי פרעה נראה לפענ"ד עפמ"ש במדרש ותכלנה שבע שני השבע ותחלנה שבע שני הרעב ודרש שיצאו מכוללות ונכנסו חולנית וביאור הענין עפמ"ש בתענית שלא היו מתענין ביום ראשון לפי שקשה על האדם לצאת מעונג לרעב והנה בסתם שנים אם אח"כ נתהווה רעב לא יקשה כל כך כמו אחר שני שובע ולכך כאן שהי' בתחלה שני שובע והיו מתענגים על כל טוב ויצאו מכוללות שהוא לשון כולל שנשלם הזמן והיו שבעים ולפתע פתאום נעשה רעב ולכך נכנסו חולנית שלא יכלו לסבול ונמצא ששני השובע הם היו גרם בנזקין שהיה אח"כ קשה לסבול ומעתה זהו שאמרו ותאכלנה שבע הפרות הרעות וכו' והיינו ששני השבע היו גרם בנזקין כמו שהפרות הטובות נבלעו בהרעות ולא נודע כי באו אל קרבנה והיינו שמכל מקום לא הרגישו בזה בארץ מצרים שהרי בארץ מצרים קבצו האוכל ונשאר להם וא"כ לא הרגישו ברעב כ"כ שגם בשובע לא התענגו כל כך שידעו שיהי' רעב משא"כ בשאר הארצות ששם היה שובע ולא השאירו על אח"כ וז"ש ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם ואח"כ נתחזק הרעב בארץ מצרים שלא בא לפתע פתאום וא"כ לכך לא נכנס באזניו שאמרו לו שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר שאם כן מה ענין שתאכלנה הפרות הרעות להטובות משא"כ בזה שזה פתרון הבליעה ולכך היטב אשר יעץ יוסף לקבוץ את האוכל ושאלו כולם הליועץ למלך נתנוך ולפמ"ש זה מענין פתרון החלום ודו"ק היטב. וכעין זה כתב באהל יעקב אבל לא דבריו דברינו והמעיין יראה וגם יש לומר דלכך נתן עצה שבזה הראה שיודע הפתרון היטב שלא ירא שמא לא תתקיים ולא יהיה כלל שבע ויתחייב ראשו למלכות וע"כ שנכון לבו בטוח שיתקיים הפתרון תיכף ומיד וזה שאמר כי ממהר אלקים לעשותו והיינו שיתוודע בקרוב הפתרון ודו"ק:
בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה הכוונה לדעתי דהנה באמת מה שהאמין פרעה לדברי יוסף יותר מכל חכמי מצרים כבר כתבו בזה המפורשים וכבר כתבתי בזה ג"כ כמה דברים. וכעת נראה לי דבר חדש דהנה כבר כתב הר"ן בדרושיו כי מה שלא הגיד רבקה ליצחק מה שא"ל שם ועבר שרב יעבוד צעיר לפי שבימים הקדמונים קודם מתן תורה לא ניתן רשות לנביא שיגלה דברי נבואתו לרבים כי אם למי שהצורך אליו יעו"ש והנה יוסף באמת ידע כל הענין מצד הנבואה ולא היה בכלל פותרי חלומות שיפתרו לפי ענין הנאמר בחלום ורק שלא היה רשות לגלות וגם לא יאמינו לו שהוא נביא לד' אבל בחלם החלום לשר המשקים הגיד לו בדרך פותר חלומות אבל בלבו צפן אמרות כי אמרות אלקים המה וז"ש הלא לאלקים פתרונים והם כאשר ראו כי טוב פתר כי אחרי כי הגיד להם הופיע דברות קדש עליהם הכירו כי לא בכח פתרון חלומות היה כי אם כל קבל די רוח אלהין ביה ולזה הקדים גם כאן בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה היינו שלא אני הפותר כפי החלום כאשר בקשת תשמע חלום לפתור אותו רק כי מד' ולזה אמר אשר אלקים עוש' ואמר הכל בדרך נבואה רק שהיה במסתר תחת מסוה פותר חלומות ולכך פרעה הכיר כי לא כפותר חלומות הוא זה שהוסיף יפקד המלך פקידים להורות כי לא כפותר חלומות הוא אשר אינו פותר רק כפי דברי החלום רק בדרך נבואה וז"ש פרעה אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת והיינו שבדרך נבואה היה זאת והבן כי הוא הערה חדשה:
בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה ולעיל נאמר גבי שר המשקים הלא לאלקים פתרונים ספרו נא לי. והכוונה לפענ"ד כי כבר נודע כי כל טעותם של החרטומים שהבינו שהפתרון תלוי בדעתם כפי מה שיפתרו אבל באמת לא כן הוא כי כפי החלום צריכין לפתור והנה לעיל לא הוצרך להראות זאת ואמר סתם הלא לאלקים פתרונים אבל כאן הראה טעותם ואמר בלעדי ירצה שאין אני אומר מדעתי דבר כי אם אלקים יענה את שלום פרעה וגם לפמ"ש המפרשים כי חלום המלך אינו דומה לשאר חלומות לכך אמר בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה וכבר נודע כי פרעה הוא תואר לשם המלכות וכל המלכים נקראו פרעה כמ"ש הראב"ע:
אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי הכוונה לדעתי כי באמת כבר כתוב בנימוסי מצרים שאין עבד מולך אך זה במי שבא למלוך מצד עשרו וחזקו אבל איש אשר עשה טובה לכל בני המדינה בדין הוא שיטול שכרו על כי בצילו חיו וז"ש פרעה האמנם כי אין בדין שתמלוך מפאת עצמך אחרי כי על פיך ישק כל עמי ואחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת מגיע לך המלוכה ורק הכסא אגדל ממך:
אשר האלקים עושה הגיד לפרעה ואח"כ בשני הרעב כתיב הראה את פרעה ועיין רש"י וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה כאן היה ענין נבואה שיוסף הגיד לו מה שחלם לו ע"ד הנבואה והנה כבר נודע דמה שאמר ע"פ נביא לטובה אינו חוזר ולרעה חוזר והלח"מ בפ"ד מהלכות יסודי התורה כתב דמה שאומר הנביא בשם ד' שא"ל להגיד כן בשמו זה א"א לחזור ע"ש ולפ"ז בשני השבע דהי' לטובה דאי אפשר לחזור לכך אמר אשר הגיד וז"ש יהיו שני שובע דהיינו שלא ישתנה בשום אופן אבל שני רעב דידע יוסף שישתנה לא אמר אשר הגיד כי אם אשר הראה ויוכל להשתנות וז"ב. איברא דלפמ"ש הר"ן בדרוש אהבה דבמה שנעשה פועל דמיון אי אפשר לחזור אף לרעה ולדעתי כל עניני החלומות הם כמ"ש הרמב"ן דפועל דמיון הוא חזקי הקיום ולכך מה שנראה בפועל דמיון והפותר פותר אותם זה מוכרח להתקיים ובזה לדעתי יפתח כמה מנעולים במה שהאריכו המפרשים בעניני פתרון החלומות ויעויין בבעל עקידה וביפ"ת שהאריכו בזה ולפמ"ש יתיישבו כמה דברים ולפ"ז כיון שהי' בפועל דמיון היה חוזק הקיום לכך לא פתר אותם יוסף שיהיו שני רעב דאז בשום אופן לא יוכל להשתנות ולכך לא אמר רק שהראה ונתן עצה שיפקיד פקידים ואם כן המראה פועל הדמיון הורה ע"ז ולכך תלוי כל החלומות בפותר שזה פותר הפועל הדמיון למה נדמה החלום והבן בדברים:
ואל שדי יתן לכם רחמים וישלח לכם אחיכם אחר במדרש פתח קרא בגליות והוא תמוה דמהיכן יצא לו זאת וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה הוקשה לו במקרא למה כתיב ואל שדי יתן לכם רחמים והרי הם צריכים לרחמים וא"כ היה לו לומר שיתן להמלך רחמים שירחם עליהם וע"כ דרשו על גליות שכבר אמרו חז"ל דבזכות צדקה נגאלים שנאמר בצדקת תכונני והטעם דכל שמרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וא"כ שפיר אמר ואל שדי יתן לכם רחמים דהיינו שיזרע בלבבכם מדת רחמנות ועי"כ תזכו שישלח לכם אחיכם אחר דהיינו המלך המשיח וזה שדרשו בגליות ודו"ק:
במדרש בכל עצב יהיה מותר בכל מה שנצטער יוסף עם אשת אדוניו היה מותר שנשא בתה ודבר שפתים אך למחסור ע"י שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני אתך ניתוסף לו ב' שנים הדבר יפלא דמה קמ"ל ומה בא להשמיענו ולפענ"ד נראה דהכוונה שהנה האדם יחשוב בהגיע לו צער שיצטער כן לעולם ומחשב עצות בנפשו איך ימלט ממנה ויחשוב בלבו כי ההשתדלות טוב ויפה לו ואך בזה ינצל והנה יוסף הצדיק אף כי בטח בד' בכל לבו בכ"ז חשב כי מה שיבקש משר המשקים תהיה לו לעזר מצר לזה הראה לו הקב"ה כי לא אשר יראה האדם כי אשת אדוניו שחשב שהוא צרה שאין כמוה אדרבה מזה נצמח לו טובה שנשא בתה ודבר שפתים מה שהשתדל להנצל מהבור על ידי שר המשקים זה הוסיף לו עוד יגון וניתוסף לו עוד שתי שנים ודו"ק:
להתגולל עלינו ולהתנפל עליו לקחת אותנו ל עבדים ואת חמורינו. הנה מה שהזכיר ענין החמורים בצערם חלילה לשבטי יה שיהיה ממונם חביב עליהם מגופם ועיין רש"י מ"ש בשם המדרש ואולי חשבו כי כבר אמרו אין פרה וחזירה יוצאה ממצרים אלא א"כ ניטל האם שלה כי במצרים היו יודעים האומנות לנוס להסוסים וחמורים ולא היו רוצים ללמד לאחרים ע"כ חששו אולי התעללו עלילות ברשע ע"ד חמוריהם שגנבו ממצרים וזה שהזכירו ואת חמורינו ודו"ק: וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות ויאמר אליהם מאין באתם ויאמרו מארץ כנען לשבור אוכל ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו הוא כפול שכבר אמר למעלה שהכיר את אחיו ויתנכר אליהם. אך לדעתי כי בשנים האדם ניכר אם בפרצוף פנים ולפעמים כי יזקין או ישתנה מסבות המקרים יכירו בקול כדאמרו סומא היאך מותר באשתו בטביעת עין דקלא ולפ"ז אמר הכתוב וירא יוסף את אחיו שראה בפרצוף פניהם ויכירם ויתנכר אליהם לאשר היה כתר המלוכה עליו ונשתנה פרצופו ונתיירא אולי יכירוהו בקול לזה דיבר אתם קשות וכאשר השיבו אותו אז הכירם בטביעת עין דקלא לכך כתיב ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו לא בקול ולא בפרצופו והבן הדברים. אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת ויען ראובן ויאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד וגם דמו הנה נדרש. הכוונה לדעתי ע"ד שפירשתי בח"ת בפרשת בראשית הפסוק כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי דמי שהורג במזיד כל הקרוב קרוב הוא יותר עונש אבל זה הוא במזיד אבל בשוגג אדרבא יקטן העונש כי גם לעצמו הרע שמצטער בצרתו ע"ש וא"כ הם שדנו אותו בסנהדרין וא"כ היו כאומר מותר דהוה שוגג א"כ אדרבא העוכס יותר נקל ולכך רצו להקטין העבירה ואמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו היינו אמת שאשמים אנחנו על אחינו אבל היה בשוגג אשר ראינו בצרת נפשו ע"כ באה אלינו הצר' הזאת והוא השיב להם שההריגה היה בעבירה במזיד וא"כ חטאו יותר מה שהרגו אחיהם בשאט נפש וז"ש הלא אמרתי אניכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש ודו"ק: ואת הארץ תסחרו עיין רש"י ורמב"ן ולא נודע מה כוונו בזה ולפענ"ד הכוונה לפי מה שהחזיק אותם במרגלים והנה הם התנצלו שבאו לסחור בארץ לזה אמר שאם יתברר שכנים הם א"כ שוב יוכלו לסחור את הארץ וז"פ שגם סחר מלשון סיבוב והיינו אף שיסבבו בכל הארץ כל שאין חשש מרגלים מה אכפת למצרים בזה ואדרבה הם מתרווחים בזה ודו"ק:
ויחפש בגדול החל וגו'. שמעתי מחכם אחר שאמר בביאור הכתוב כ"א תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה ואמר כי ההבדל שבין בקשה לחיפוש הוא שבקשה היינו דבר שהוא בנמצא בעולם כמו הכסף שישנו בעולם ורק שזה אין לו והוא מבקש זאת וחיפוש נקרא דבר שאין ידוע כלל אם ישנו והוא מחפש אם נמצא כלל והנה התורה צריך לבקש מה שידע בודאי שישנו עד"מ לתרץ קושית התוספות על הש"ס זה בודאי נודע שדברי חז"ל צדקו והוא מבקש להבין אבל מה שחפץ למצוא קושית בסוגיא שלומד זה לא נקרא בקשה כי אולי לא ימצא קושיות רק שהוא מחפש אולי ימצא ולכך אמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה שמטמון לא נודע כלל אם ימצא והביא ראיות לזה מחיפיש דנר בביעור חמץ שהוא על חמץ שאינו ידוע. ואני אמרתי לו ראיה ע"ז ממקרא מפורש שמואל א' כ"ג והיה אם ישנו בארץ וחפשתי אותו בכל אלפי יהוד' והיינו לאשר היה מסופק אם נמצא כלל בארץ אם לא ברח למקום אחר לח"ל ושם שחפש בכל המחביאים אשר נסתר שם אמרו והי' אם ישנו בארץ וחפשתי אותו שהי' מסופק אם נמצא כלל. וזה לדעתי מה שנאמר במלכים א' כי שלחתי אליך לאמר כספך וזהבך ונשיך ובניך לי תתן כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך וחפשו את ביתך ואת בתי עבדיך והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו ואחאב צווח אח"כ דעו נא וראו כי רעה זה מבקש כי שלח אלי לנשי ובני ולכספי וזהבי ולא מנעתי ממנו ולא נודע לכאורה מה היה השינוי בשני השאלות האלו כי בתחלה לא מנע ממנו ואח"כ צווח. ולפמ"ש יש לומר כי בתחלה חשב שאינו מבקש רק מה שבדרך הטבע שנותנים מס למלך וא"כ לא מנע ממנו אבל אח"כ שלח לו כי אם כעת מחר אשלח אליך וחפשו את ביתך והיינו שיחפשו חפש מחופש למצוא עלילה עליו ע"כ צווח כי רעה זה מבקש היינו שמה שהיה בדרך בקשה דהיינו דבר שהוא נמצא עתה נתגלה בע"כ שהוא רעה מבקש שאל"כ מה יחפש עוד. וזה לדעתי מה שאמר שם סימן כ"ב התחפש ובוא במלחמה והיינו שאם אדם משנה עצמו שלא יכירהו הוה כמי שמחפש דבר שאינו יודע אם נמצא כלל והנה גם כאן אחר שאמר כדבריכם כן הוא והאמין להם שלא גנבו רק שנמצא בידם דרך מקרה א"כ אינו דבר ברור שימצא לכך נקרא חיפוש ויחפש בגדול החל כמי שמחפש דבר שאינו ברור אצלו שימצא והבן:
גם עתה כדבריכם כן הוא כבר כתבתי בזה כמה דברים. וכעת נראה דהנה הם אמרו אשר ימצא אתו ומת וגם אנחנו נהיה לו לעבדים. הנה קנסו עצמם הרבה שזה ימות וכולם יהיו לעבדים ובלי ספק מפני כי לבבם היה שלם שידעו שלא גנבו לכך קנסו עצמם שזה ודאי שהגנב באמת כאשר יראה כי רבים קמים עליו ולתור ולדרוש אחר הגניבה ויודע שבודאי ימצאו אותו בלי ספק לא יקנוס עצמו יותר מכפי העונש המגיע ממנו כי למה ירבה עליו יסורים אבל כשיקנוס עצמו אז נודע כי לא מלבו ואולי אחר השליך לו הגניבה ואינו יודע מאומה והנה העבד כאשר ראה שקנסו עצמם יותר מדאי ובדבר שיודע כמו רגע אחר החיפוש אז אמר כדבריכם כן הוא בלי ספק לא גנבתם ולא ידעתם לכך אשר ימצא אתו יהיה לי עבד שעכ"פ נמצא אתו ומזלו גורם ואתם תהיו נקיים כי מה לכם רק עשרה גנבים שנמצאו ביחד נתפסים כולם כמ"ש רש"י משא"כ אתם נקיים מעון זה. וזה לדעתי מה שאמרו אח"כ מה נאמר לאדוני ומה נדבר ומה נצטדק והיינו כי ראו כי התנצלותם תחשב להם לרע כי א"כ יהיה בנימין לבד בסכנה והם לא רצו זאת וא"כ כשכלם גנבו טוב להם יותר ע"כ אמרו מה נאמר ומה נדבר האלקים מצא את עון עבדיך שבאמת כלנו הגנבים ולזה אמר יוסף חלילה לי מעשות כן היינו שאתם באמת כלכם נקיים אשר נמצא אתו הוא יהיה לי עבד והבן:
חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה הן כסף וגו' גם עתה כדבריכם כן הוא כבר כתבתי בזה כמה דברים. וכעת נראה לי ע"פ מה שפירשתי הא דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך דהנה ענין מלך ומושל אף שהוא מולך על כל אדם בממונו ובגופו היינו שאם לא יעשה כמשפט וכדת אחת דתו להמית אבל מכל מקום אינו מושל על מחשבות אדם ואם יוכל להעלים הדברים שלא יוודע להמלך הוא יעשה אבל באמת המלך שמשגיח על תקנת המדינה ובפרט מלך ישראל שעיקרו על הדת נצטווינו שום תשים עליך מלך דהיינו שנשים בלבנו אימתו ויראתו וזה אמרם שתהא אימתו עליך ובאמת כביכול גם במלכותא דרקיע עוד לא זכינו שתהא תקוע בלבבינו אהבתו ויראתו שלא לעשות כל תועבה ונזכה לזה לעתיד עת כי יהפוך ד' על כל העמים שפה ברורה ויכירו כח ד' וזה אומרו כי לד' המלוכה ומושל בגוים והב' מורה על מחשבות שבקרבם ועלו מושיעים וגו' והיה ד' אחד ושמו אחד וזה שתקנו לנו אנשי כנה"ג בתפלת ר"ה מלוך על כל הארץ ביקריך והופע בהדר גאון עוזך היינו שכלם יכירו כח מלכותך וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו והיינו שיכירו בעצמם ובמחשבתם כח מלכותיך ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה היינו שמושל אף על המחשבות שבלב שמעצמו מכיר האדם מלכות הבורא וכבר כתב הרמב"ם במורה כי המשכיל יוכל לידע כי יש מלך בעיר בראותו אדם החלוש יושב ומעות לפניו ואין איש מתעורר לקחתו מאתו המעו' וע"כ מפני שהמושל תקוע בקרב הלב ומתירא מלקחת ה"ש ובעת שנזכ' שיתגל' האור העליון הבורא ית' כי אז יהי' תקוע בקרב לבותינו אהבת הבורא יתברך וזה אמרם בי אדוני ועיין רמב"ן והיינו שאמרו שכ"כ תקוע אהבת ואימת האדון בקרבם שהשיבו הכסף ולכך זה שאמרו חלילה לעבדיך מעשות כזה והיינו אף שהמלך לא ידע אנחנו לא נעשה כן מאהבת ואימת המלך שהרי הכסף השבנו אף שבודאי משגה היה וא"א לדעת ולכך השיב להם גם עתה כדבריכם כן הוא שבודאי לא בזדון ובמעל היה רק שאשר ימצא בידו אף בשגגה יהי' לי עבד ודו"ק:
חלילה לי מעשות זאת עיין רמב"ן ועקידה שהקשו דל"ש זאת במלך שבמשפט יעמיד ארץ ואדרבה מחויב להעמיד הדת על תילה ולא לוותר ומ"ש העקידה בזה אינו נכון דמלך במשפט לא ימעל פיו כי מה שנוגע לתיקון המדינה אינו רשאי לוותר ובשלו רשאי וכבר אמרו במכות אף הם מרבין שופכי דמים בישראל אך לפענ"ד דבאמת הוא אמר להם הלא זה אשר ישתה אדוני בו והענין הוא שאף שאינו שוה כ"כ רק כיון שזה מכלי אדוני העונש גדול מאוד ולכך קנסו לעצמם מאד במיתה ועבדים וא"כ יפה אמר חלילה לי שבשלו מה שהוא חמור משאר אנשים בזה יכול לוותר ודו"ק:
אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו ע"כ באה אלינו הצרה הזאת ויען ראובן אותם ויאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש. לכאורה היא תימה דלמה הגדיל ראובן המדורה אחרי שהתוודו על עוונם. אך נראה ע"פ מה שכתבתי בחידושי לנביאים במה שאמר ויאמר אגג אכן סר מר המות ויאמר שמואל כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך וכתבתי בשם דודי הרב החריף מו"ה יוסף נאטנזאהן נ"י דהענין הוא דהנה איש שיודע שהוא מחוייב מיתה ולמחרתו יהרגו אותו הוא טועם טעם מיתה בעודנו חי וא"כ זה שטען אגג אכן סר מר המות היינו גם כעת כבר סר מר המות שאני טועם טעם מית' ומה תוסיף עוד להמיתני בפועל וע"ז השיב לו כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך ע"ש ולפ"ז גם כאן האחים אמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו היינו אמת שאשמים אנחנו ונתחייבנו יסורין אבל הרי כבר בא עלינו הצרה הזאת שאין לך יסורי מות גדולים מאלו שכלם היו בסכנת מות מיד שוטר ומושל וזה שאמרו ע"כ באה אלינו הצרה הזאת והשיב ראובן וגם דמו הנה נדרש היינו אלו לא הרגתם אותו אז היה די ביסורי מות כאלו אבל דואג אנכי אולי דמו נדרש ואין תקנה כי אם דמכם בראשיכם ודו"ק וע"ז נאמר והם לא ידעו כי שומע יוסף והמעיין בפרשה ימצא שהכתוב עורר. כי יוסף הצדיק לא עשה עמהם כמתכוין להנקם כי אם אדרבא כל מגמותיו היה שיתכפר להם העון בהיסורים האלו והעד לזה שבכל פעם העידה התורה שבכה ונתאפק והיינו שמצד טבע רחמנותו נתפעל מאד על שצריך לעשות כן לאחיו הנעימים והנאהבים רק שאדרבא עי"ז רצה שיתכפר להם: ואל שדי יתן לכם רחמים וגו' ואני כאשר שכלתי שכלתי. במדרש דרשו על הגליות ועל שני חורבנות לדעתי נצנצה בו רוח הקודש כי מלחמת יוסף עמהם הוא סימן לעתיד שיגלו שני פעמים וזה מורה על שני חורבנות ולכך נצנצה בו רוח הקודש ואמר ואל שדי יתן לכם רחמים ושלח לכם את אחיכם אחר ואני כאשר שכולתי שכלתי ודרשו במדרש על שתי חורבנות ולא אשכל עוד והיינו שיעקב ראה בנבואה שאם יגלו בשתי חורבנות לא יגלו עוד וכן היה מורה רמז יוסף עם אחיו ששתי פעמים ציער אותם ואח"כ נתגלה להם וכן נזכה שיגלה לנו משיחנו במהרה בימינו. וזה לדעתי משיח בן יוסף ומשיח בן דוד שמשיח בן יוסף רמז ליוסף ומשיח בן דוד הוא מיהודה דדרשו במדרש עליהם כי הנה המלכים נועדו וגו' וכל מעשה אבות סימן לבנים:
אלקיכם ואלקי אביכם נתן לכם מטמון באמתחותיכם. הענין נראה לי דהנה מה שרצו להחזיר הכסף אף דהפקעת הלואתו שרי בעכו"ם והם חשבו כי עכו"ם הוא לדעתי נראה ע"ד שאמרו בירושלמי פ"ב דב"מ בשמעון בן שטח שמצא במרדעת החמור כסף והחזיר ואמרו ברוך אלקי שמעון בן שטח ולכך החזירו המעות דזה קידוש השם דהיינו שהם קנו תבואה ולא צריכין למעות וע"ז השיב שהם מצאו באמתחתם וכספכם בא אלי וא"כ מה לי במעות שלכם ודוקא שמעון בן שטח שמצא כסף במרדעת שבודאי היה של העכו"ם אבל כאן כיון שאמר שכספכם בא אלי וא"כ מת לי במעות שלכם ודו"ק:
הם יצאו את העיר לא הרחיקו ויוסף אמר לאשר על ביתו קום רדוף אחרי האנשים והשגתם. מה שאמר והשגתם הוא תמוה דאם לא ישיג אותם לא יאמר והעקידה כתב דהכוונה שימהר לזרז עצמו שישיגם ולפענ"ד נראה דהנה מה שצוה לאשר על ביתו לרדוף הוא לפי שבאמת רצה יוסף להכיר עצמו תיכף בבואם העירה שלא רצה רק ש היה להם איזה שעות יסורין שיתכפר עוונם והנה חשב כי עכ"פ מי שלא ידע יחשוב אותם לגנבים טרם יוודע הדברים ויבזה את אחיו ויכם ויקללם כמשפט גנבים שאף בטרם שיצא לאור משפט הגנב מה שמכים אותו ומבזים זה לא בא במספר וע"כ אמר יוסף לאשר על ביתו ולזה צוה בראשונה שימלא באמתחותם בר וכספיהם והגביע והוא ידע בעצמו כי עלילה הוא ולכך א"ל קום רדוף אחרי האנשים והשגתם כי ממשפטי הגנבים שבעת מצאו ידם לגנוב הם בורחים מהר למען לא ישיגם אבל מי שהוא נקי ולא ידע כל מאומה למה ימהר לברוח ולכך אמר לאותו האיש קום רדוף אחרי האנשים והשגתם שבודאי תשיגם שלא ברחו שהרי לא ידעו מאומה. ובזה נראה שרמז להם גם עתה כדבריכם כן הוא והיינו שהוא באמת ידע שאינו רק עלילה רק שלא יכול להוציא בשפתו אבל רמז להם שכנים הם ולמה יקנסו עצמם כ"כ שהוא ידע שלא גנבו ומכל מקום נמצא בידם ולכך לא דיבר עמם קשות והבן הדברים:
לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון. לפענ"ד נראה דהנה יעקב נענש בשביל ב' פסים מילת שהוסיף ליוסף כדאמרו בשבת דף יו"ד ע"כ התנצל לפני בניו שלא יהיה כמטיל קנאה כעת שנית שלבנימין חשש וכל הבנים שלח וגם שמעון איננו ולזה אמר שלא קרה לכם כאשר קרה לזה שזה אחיו מת לגמרי ושמעון הוא בבית המאסר וגם בנימן נשאר לבדו משא"כ אתם שאחד נאסר וכלכם חיים וקיימים ע"כ מתיירא אנכי שלא יקראהו אסון כדרך בני יחידים. ולדעתי לזה לא רצה לשלחו על ידי ראובן שראובן אמר את שני בני תמית וא"כ אין לך קנאה גדולה כזו שמתיירא מבנימין עד שערבו בשני בניו שימית בשביל בנימין אבל ביהודא שאמר לו שחטאתי לך כל הימים וגם א"ל שכלם בספק נפשות א"כ לא הטיל כלל קנאה בין הבנים וז"ב וגם לא חשש שמא יקראהו אסון כי אז יהיה גם ליהודה אסון שהרי נדה עצמו בעוה"ז ובעוה"ב ויהודה אינו בן יחיד שיחוש לקריאת האסון וכל שנוגע ליהודה יותר ע"כ לא חש אבל לראובן אינו נוגע שיעקב לא ימית שתי בניו וא"כ שוב יש לחוש שיקרה אסון לבנימן:
ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן וכו':
הענין שעשה יוסף בהגביע וגם מה שהחזיר להם הכסף פעמים לפענ"ד דהיה כוונה עמוקה כי באמת רצה להודיע שאחיו הם אבל חשש שמא יאמרו שמצא עשרה רווקים יפים וגבורים ואמר שהם אחיו והם מיראתם אותו לא השיבו פניו והחזיקו אותם באחיהם למען לא יהיה לו חרפה בגוים שעבד הוא וגם רצה להודיע מה יקרה מעלתם ע"כ צוה לעשות כזאת להודיע כמה הם גבורים ומעלת מדותם שהחזירו הכסף ואיך עמדו על נפשם בשביל אחיהם וע"כ לא ישאו פנים לאיש מצרי ויאמרו שאחיהם הוא וגם הוא הראה אותותיו אותות שאל"כ מאין ידע כל אשר בבתיהם ולהושיבם הבכור כבכורתו שהוא אמר שינחש בגביע אבל באמת לא ניחש וא"כ מאין ידע כל מה שמבואר במדרשים שהגיד להם אף עצי עריסתם וע"כ שאחיהם הוא ולזה אמרו חז"ל פרע להם בית השחיטה וטול גיד הנשה בפניהם למען להראות להם ברמז כי עברי הוא ודו"ק:
ויכירם ויתנכר אליה' בתרגום אונקלוס ואשתמודעיינן וחשיב מה דמליל עמהון ונשאלתי בזה דלא מפרש כלל על המקרא שכתוב ויתנכר הוא מפרש וחשב מה דמלל עמהון והנה לפמ"ש בבעל הטורים שרצה לקבלן בסבר פנים יפות ובא המלאך והזכירו יש לומר דהתרגום פירש לפי הכוונה שחשב מה דמליל עמהון בשעה שביקש להם שיניחו לו כמ"ש אבל אשמים אנחנו וגו' בהתחננו אלינו וגו' אבל לדעתי נראה דהנה לשון ויתנכר הוא על משקל מתרושש מתעשר שמשמע שעושה עצמו כעשיר ורש מה שאינו כן א"כ גם כאן הוא באמת רצה לקבלם רק שעשה עצמו כמתנכר למען קיים החלומות וע"כ עשה תחבולות איך להתנכר אליהם וז"ש התרגום וחשב מה דמלל עמהון איך להתנכר אליהם ולדבר אתם קשות ודו"ק: לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון. במדרש רבה פ' צ"א סימן י"ב בשעה שהיה אומר אדם דבר מתון לפני ר"ט היה אומר כפתור ופרח ובשעה שהיה אומר דבר של בטלה היה אומר לא ירד בני עמכם והוא משולל ביאור. ולפענ"ד הכוונה עפמ"ש המורה בביאור הכתוב תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו דהנה דברי חכמים יש להם תוך וקליפה עד"מ ספר משלי הגלוי הוא על אשה זונה והתוך הוא על היצר המסית והמדיח וזהו כמו שמשקיע תפוחי זהב במשכיות כסף ששניהם דברים חשובים רק שהפנימי חשוב מהחיצון והנה כי כן מי שאומר דבר מתוקן יש בו פי שנים בגלוי ואם נעמיק עוד יהיה מובן דבר יותר עמוק וזה לדעתי כפתור ופרח והיינו ציורין שעליו והתוך הוא הכפתור ופרח הן הציורין אשר מצוייר בו והוא משל על פנימי וחיצון אבל כשאמר דבר של בטלה אז אמר לא ירד בני עמכם כי באמת ענין מה שאמר בני ולכאורה הוא שולל שהם אינן בניו אבל הענין הוא ע"פ מ"ש הכוזר וגם העקדה השתמש בו בפרשת וישב כי היה מדרך האבות שבחרו באחד מהבנים שיהיה הוא התוך והשאר הם הקליפות ולכך שטמוהו אחיו ליוסף שהיה בוחר אותו להתוך והם יהיו כמו הקליפות השומרות הפירי ע"ש ולפ"ז אחר שנאבד יוסף לקח את בנימן להיות עליו חופף תואר הבן והם יהיו כקליפות ולכך אמר לא ירד בני עמכם ולכך כשאמר דבר שאינו מתוקן א"כ אין בו ענין פנימי רק הגלוי לבד וע"כ יפה תארו בתואר לא ירד בני עמכם דהיינו הפרי והתוך שיש בדברי חכמה כאן לא ירד בני עמכם ומה נכבד דברי רש"י שפירש בני מלשון הבנה והיינו שבינה הוא דבר מתוך דבר וזה אין בזה ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד:
וישימו לו לבדם ולהם לבדם ולמצרים האוכלים אתו לבדם כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה הוא למצרים עיין תרגום אונקלוס דבעירא דמצראי דחלין ליה עבראי אכלין וכ"כ האבן עזרא על פסוק כי תועבת מצרים כל רועה צאן לאות כי בימים ההם לא היו המצרים אוכלים בשר ולא הניחו לאחר שיזבח צאן וכמו אנשי הודו היום ע"ש והנה בזה הבינותי מה ששם לו לבדו ולהאחים לבדם ולמצרים לבדם כי יוסף אמר וטבוח טבח והכן ואין טבוח לשון צווי כמ"ש רש"י רק כמו לטבוח טבח ולפענ"ד כיון שיוסף רצה להתנכר להם אם כן אף שלכבוד האחים התיר לטבוח היינו שהאחים יטבחו אבל לא יכול לצוות שהמצרי יזבח תועבת מצרים בידיו. ובזה מיושב מה שהקשה המהרש"א בחולין דף צ"א דהיאך אכלו משחיטת נכרי ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יוסף בחכמתו הערים שהם בעצמם ישחטו כמשפטם. ובזה עמדתי על הא דאמרו בחולין שם וטבוח טבח פרע להם בית השחיטה והכן טול גיד הנשה בפניהם כמ"ד גיד הנשה אסור לבני נח והקשו בתוספות הרי על השחיטה לא נצטוו ב"נ ואפ"ה אמר ולפמ"ש מדוקדק היטב שבאמת הוא לא צוה שישחוט המצרי להם שבאמת אסור ורק שצוה שיפרע ויגלה להם בית השחיטה שהאחים ישחטו להם בעצמם ורק בגיד הנשה צוה שיטול הוא לפי שגיד הנשה נאסר לבני נח ויוסף הערים בחכמתו: ובזה ראיתי ליישב מ"ש וטבוח טבח הקדים הפעולה למקור וכבר נודע מ"ש בעשרה מאמרות מאמר ח"ד ח"ב פ"ז שבהקדים המקור להפעולת יתחזק התואר ההוא וההיפוך בהתאחרו וא"כ כאן היה לו להקדים המקור שהוא הטבח לטבוח אבל באמת אם היו המצרים אוכלים בשר היה שוחט הרבה כיד המלך והיו מקדים המקור להפעולה אבל כיון שהוא תועבתם ורק לכבוד האורחים הנכבדים התיר להם שיזבחו לעצמם ולכך לא הרבה רק כפי הצורך למען לא יהיו לזרא בפני המצרים ולכך ניתן לו לבדו לפי שהתנכר אליהם ולא אכל ג"כ בשר ובאמת יוסף לא רצה לאכול בשר כל אותן השנים לפי ששחיטת נכרי נבילה ואין כבודו שישחוט בעצמו וכמערים אמר שלא יאכל בשר ולהם לבדם ולמצרים לבדם כי הם אכלו בשר והמצרים לא אכלו בשר ודו"ק היטב כי ת"ל היום גלותי את חרפת מצרים והראיתי כמה יקרו תורתינו הקדושה ומדוקדקים כל דבריה אשרי כל הוגה בה:
למה ידבר אדוני כדברים האלה חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבוני אליך מארץ כנען ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב לפענ"ד הכוונה כי הנה בעושי עול יש חלוקים הרבה יש שהוא גונב וחומס בפועל וזה העולה יותר גדול אף מהשונא הגדול או ממי שהוא בתכלית הרשע אסור לגנוב וגנבא בתר גנבא טעמא טעים ויש שאינו עושה עול כל כך רק שקיבל טובה הרבה מאיזה איש אז מה שעושה לו רע אף שהוא מעט מעט דקה מן הדקה בכ"ז נקרא עושה עול והנה זה אשר על בית יוסף בא אליהם בטענה למה שלמתם רעה תחת טובה הנה מזה הבינו כי יש כאן עלילות דברים שאם היו גנבים ממש מה לו כי נזעק למה שלמתם רעה תחת טובה והא גנב בפועל אף למי שלא קיבל ממנו טובה ועוד שונא הוא לו בכ"ז אסור לגנוב וזה אמרם למה ידבר אדוני כדברים האלה והלא חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה והיינו לגנוב חלילה לעשות והלא השבנו כספינו אף כי לגנוב מבית אדוניך כסף או זהב ולכך אמרו אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לעבדים שאם לא היה רק השלמת רעה תחת טובה אינו שייך לקנוס עצמם כל כך אבל על גניבה בדין הוא שיענשו כמו עשרה שנתפסו ביחד רמ"ש רש"י והנה זה אשר על הבית הבין זכות כוונתם וע"ז אמר גם עתה כדבריכם כן הוא והיינו שבאמת אתם ישרים בלבבכם ולא גנבתם ורק מכל מקום אשר ימצא אתו הוא יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים כי הוא ידע הדברים והטמין ברמז ומיושב לשון גם עתה כדבריכם כן הוא:
ובזה מיושב מה שהקשו כל המפרשים למה נכנסו לתגר כשהשיב להם יוסף אשר נמצא הגביע בידו יהי' לי עבד והלא הם קנסו עצמם יותר שזה ימות והם יהיו כלם עבדים והרי וויתר להם הדבר. ולפמ"ש אתי שפיר שאחרי שראו שגם יוסף אמר להם מה המעשה אשר עשיתם הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני והיינו שבזה הכוס היה מנחש וא"כ הבינו כי הוא עלילה שאל"כ אין טעם להקפדה בכוס זה או שיגנבו כל דבר שגניבה כל שהוא הוא גניבה וע"כ שבעליל' בא אליהם אם כן לכך צעקו בלב מר מה נאמר ומה נצטדק וכמו שדרשו במדרש מה נאמר בכסף ראשון וכו' והיינו שכולו הוא עלילה ודו"ק והבן הדברים:
במדרש רבה האומר לחרס ולא יזרח זה יעקב ובעד כוכבים יחתום אלו עשרת השבטים שהיו נכנסים ויוצאים למצרים ולא היו יודעים שיוסף קיים וליעקב נתגלה שיוסף קיים עיין יפ"ת שהביא מדרש וילקוט איוב שאמר וכי אין אנו יודעין שאם אמר הקב"ה לשמש ולכוכבים שלא יזרחו שאינם זורחים אלא לא אמר כ"א על יעקב ובניו וכו'. והדבר תמוה דגם בזה הוא פשיטא שאם הקב"ה מעלים מן הנביאים שלא יוכלו לידע ע"ש שנדחק. ולפענ"ד יש בזה כוונה עמוק' דהנה יש שתי מיני שקיעות עד"מ לקוי החמה והלבנה אז הוא חשך גמור בעולם ויש מין שקיעה רק שנשקע הזריחה עד"מ ביום המעונן שכבר נודע מאמרם דיומא דעיבא כולא שמשא רק שהשמש מכוסה תחת הענן ואינה זורחת ואז ממילא בלילה חשך שהרי הלבנה והככבים מקשיים ולית להו מגרמייהו כלום רק מה שמקבלים מהשמש וכשהשמש אינה זורחת אז אין להלבנה והככבים כח להאיר והנה גם הנביאים יש שמאבדים לגמרי ההשפעת הנבואיי ויש שאינו נפסק לגמרי רק לפי שעה נפסק מהם הנבואה והנה יעקב נמשל לשמש כמ"ש השמש והירח ואחד עשר כוכבים שיעקב נמשל לשמש והשבטים לכוכבים והנה ההבדל הוא שהשמש אף שמכוסה תחת עננים בכ"ז ניכר אור היום רק שאינה זורחת אבל בלבנה וכוכבים כל שהם מכוסים תחת עננים אז אין אור לגמרי ומעתה זה שאמר הילקוט וכי אין אנו יודעין שאם אמר הקב"ה לשמש ולככבים שלא יזרחו שאינם זורחים והיינו שבעת הלקות אינם זורחים כלל ונשקעים לגמרי אלא שקאי על יעקב ובניו שהם נמשלו לשמש ולכוכבים שיעקב אבינו אף שנגנז ממנו רוח הקודש כל כ"ב שנים אבל בכ"ז נצנצה בו רוח הקודש ואמר כי יש שבר במצרים כדדרשו במדרש שם שיש סבר במצרים שהי' כמתנבא ולא ידע מה ניבא שהוא כמו השמש שאף שהיא מכוסה בעננים מכל מקום ניכר אור' רק שהיא מכוס' אבל בעד כוכבים יחתום שהשבטים לא ידעו מאומה אף שהיו במצרים וזהו דקמ"ל הקרא ודו"ק היטב כי המעיין במדרש ובילקוט ימצא כי כמעט הוא קרוב לאמת: אשר האלקים עושה הגיד לפרעה. הנה אח"כ כתיב אשר האלקים עושה הראה את פרעה וכבר דקדקו בזה המפרשים ולפענ"ד הכוונה דהנה דרך בני אדם הוא ברצותם לחדד התינוקות שישכילו דבר הם מגידים להם הקדמות אשר מתוכן יתבונן התינוק להבין דבר מתוך דבר והנה באמת יוסף רצה לומר לו שיפקד פרעה וימנה שליט על הארץ אבל נתיירא לאמור פן יאמרו הליועץ נתנוך ע"כ אמר שלכך אלקים הגיד לפרעה שזהו הקדמה שממנו יבין פרעת לעשות פקיד וזהו יוציא פרעה תולדה מתוך ההקדמה וזהו ענין הראה לפרעה שהראה לו ההקדמה שממנו ישכיל לעשות שליט וא"כ שייך לשון הגיד ולשון הראה שע"י ההקדמה שהגיד לו יבין פרעה מעצמו לעשות כן ודו"ק:
הם לא הרחיקו ללכת את העיר וכו' קום רדוף אחרי האנשים והשגתם. הנה כ"ז לכאורה מיותר דמה נ"מ בין הרחיקו ללכת או לא אך נראה דיוסף כיוון בזה כוונה עמוקה שהוא ידע היטב שאחיו כשרים ולא לבם הולך אחרי בצע וכבר החזירו הכסף המושב באמתחותם והנה נתיירא פן ירגשו בגביע ויחזירו מעצמם וא"כ לא הועיל כלום בערמתו ע"כ מה עשה הקדים לשלח לרדוף אחריהם בעוד לא יהיה להם שהות להתבונן והנה כבר נודע דרך העולם בנסעם מכרך גדול שכמה הרפתקאו' עדו עלייהו שמהר ימהרו לנסוע משמה אף אם לא הניחו הכל על מכונו מהר ימהרו לנסוע עכ"פ מהעיר ואחרי צאתם מהעיר ינוחו בדרך וישימו מושבם על נכון וישגיחו אם לא אבדו איזה דבר בעיר וכדומה והנה גם האחים האלו אחרי כי עבר עליהם כמה הרפתקאות בדרך ע"כ בשנסעו בבקר השכם ידע היטב יוסף כי אך אם יבואו לחוץ לעיר ישגיחו היטב אם לא שכחו דבר או אולי קרה איזה דבר כי נתיראו מהכסף המושב כבר ובפרט כי ראו כי אדוני הארץ מעליל עליהם וא"כ אם ימצאו הגביע אז ימהרו להשיבו וע"כ שלח לאשר על הבית קום רדוף בעוד לא הרחיקו ללכת וע"כ כשהשיגם ידעו תיכף כי מתאנה היא להם בעוד לא היה להם שהות לתת עין וע"כ אמרו חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה הן כסף וגו' ואיך כגנוב מבית אדוניך וע"כ אף שיהיה באמתחותם ע"כ כי מתאנה היא להם ולכך אמרו אשר ימצא אתו מעבדיך והיינו שנמצאת תחת ידו אבל לא גנב ולכך קנסו כלם עצמם כי בשלמא אם היה גניבה משפט מות לאיש הגנב ואחרים נפטרו אבל אם היא בעלילה אז כלם נתפסו וז"ש גם עתה כדבריכם כן היא היינו שהיא באמת ידע שלא גנב ורק שנמצא תחת ידם וז"ש מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך ע"כ נהיה כלם עבדים כי לא גנבו רק שבעלילה היא וכולנו נתפשים בזה ודו"ק היטב:
ויקבוץ את כל אוכל השנים הטובות. הנה צוה שיעצרו בעד השבע שלא יאכלו כל כך לקבץ על שנים הרעות וזה לדעתי מ"ש בנוסח נשמת ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו ולכאורה בשבע אינו שבח כל כך שכלכל אותם אבל באמת היא שבח גדול שכלכל היא לפי הצורך והיינו שלא עצר בעדם בשנת השובע לקבץ על שנת הרעב וכלכל אותם לחם לשובע ויתכן עוד שבאמת לפעמים נמצא בשנת השובע שמכל מקום לא ימצא אדם הנאה כל כך בהלחם שלפעמים יתקלקל טעם הלחם לזה אמר ובשבע כלכלתנו ויתכן יותר עפמ"ש נפש שבעה תבוס נופת אבל הקדוש ברוך הוא מכלכל לחם גם בשנת השובע ודו"ק:
זאת עשו וחיו וגו' ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו ויעשו כן. הנה משמע שעשו כן תיכף ואח"כ כתיב ויסוב מאליהם ויבך וישב אליהם וידבר אליהם ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם ונשאלתי בזה דמשמע שעדיין לא עשו כן עד ששב ודיבר אליהם ויאסור אותו והיא דקדוק עצום ואני מדייק עוד דמה שייך ויעשו כן והא הם לא עשו שום פעולה רק שהיא אסר אחד לעיניהם אבל הם הניחו עצמם וזה מקרי שב ואל תעשה ולא עשייה וע"כ נראה דהנה בתחלה דבר אליהם ע"י המליץ כדכתיב והם לא ידעו וגו' כי המליץ בינותם והיינו שדיבר אתם ע"י המליץ וכפרש"י והנה ע"י המליץ אמר להם אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם והבינו שיאסר מעצמו וע"כ כשמעם זאת עשו כן שאסרו עצמם כל אחד ומי שיבחר יוסף שיהיה אסור יהיה אסור והשאר יתירו עצמם ואח"כ כשבא יוסף בעצמו וידבר אתם אז לקח מאתם את שמעון ויאסור אותו שנית לעיניהם והיינו שלא הניחו כאשר היא אסור רק שאסרו אותו לעיניהם וכפי הנראה היה כוונת יוסף כדי שיתביישו מאחרים וכדאמרו בתענית דף ט"ז ולכך אסרו לעיניהם כדי שיתביישו כולם ומכ"ש הנאסר עצמו ודו"ק ואם נימא שהם אסרו גם כן אחד אולי אסרו אח אחר שלא רצה יוסף לכך לקח יוסף את שמעון ויאסור אותו לעיניהם ודו"ק: עוד נראה לפענ"ד דהנה דרך המלכים הגדולים אם רוצים שיהיה כן הדבר הנה הם אומרים שנעשה כן וממילא אף שעוד לא נעשה אי אפשר להשיב דברי המלך והנה יוסף רצה שיעשו כן ע"כ אמר בשמם ויעשו כן כאלו כבר נעשה הדבר ע"כ לא היה אפשר להם לשנות הדברים וכן שמעתי כי כן דרך המלכים ברצותם שאחד יעשה כן הם אומרים שנעשה כן ומסיימים והנה כן עשה להורות שהיא כבר נעשה ואין להשיב. ועל השנות החלום כי נכון הדבר מעם אלקים וממהר לעשותו הכוונה לפענ"ד דהנה הוא אמר שחלום אחד היא ונמצא שכבר נפתר החלום הראשון בתוך החלום השני שהכל ממין אחד הוא שאח"כ היו שבולים והשבולים מורים בודאי על שובע ורעב וכבר אמרו בברכות שכל חלום שנפתר בחלומו זה ודאי מתקיים וכאן שכל החלום אחד הוא הרי נפתר בחלומו ולכך ע"כ נכון הדבר מעם אלקים וממהר לעשותו. עוד נראה לי ע"פ מ"ש הרמב"ן בפרשה לך שכל דבר שהוא בפועל דמיון זה יתקיים והנה גם בחלומות נראה לי מה שהיא בפועל הדמיון זה בודאי יתקיים וכאן הרי החלומות אחד היה לחברו פועל דמיון כדי שיתקיים החלום ודו"ק:
לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו עיין רש"י ובמדרש שא"ל שיעולו להבין הכוונה של יוסף בזה וכבר כתבו בשם האר"י ז"ל שעל דבר זה היה גלות מצרים במה שנתן להם מצות מילה. ולפענ"ד כוונת יוסף שהוא ראה בעיניו שיעקב ובניו ירדו למצרים ופרעה וארצו ישעבדו בהם ורצה שלא ישתקעו בין המצרים והנה מצות מילה היא המבדיל בינותם והיה מתיירא פן לא יניחו המצרים להבדיל בינם לבינם ע"כ מה עשה צוה שגם העכו"ם יקיימו מצות מילה למען שעכ"פ ישאר המצוה ביד ישראל שאף שלא ירצו המצרים אח"כ לקיים מכל מקום עכ"פ לא ימחו ביד ישראל ואולי ירא גם שלא יניחו גם בני ביתו לקיים המצות וכפי הנראה קיים יוסף כל התורה במצרים והנה כל המצות יכול לקיים בהצנע אבל מצות מילה שהענין בפרהסיא וע"כ צוה שגם המצרים יעשו זאת כן נראה לי. עוד היה נראה לי לפמ"ש המורה בטעם מצות מילה למען להחליש האבר המשגל ותאוותו המרובה והנה בעת ההיא היה שנת רעב ויוסף באמת פירש עצמו מאשתו כדדרשו בתענית דף י"א וא"כ עכ"פ רצה להחליש תאוות המשגל שלא יהיו מצויים אצל נשותיהם כ"כ על כן צוה שימולו עצמם כנלפענ"ד. על דבר הכסף השב באמתחותינו בתחלה אנחנו מובאים להתגולל עלינו וגו' ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו וגו' ויאמרו בי אדוני ירד ירדנו בתחלה לשבור אוכל ויהי כי באנו אל המלון ונפתחה את אמתחותינו והנה כסף איש בפי אמתחתו כספינו במשקלו ונשב אותו בידינו וכסף אחר הורדנו בידינו לשבור אוכל וגו' הנה כל הסיפור הלז לכאורה דברי מותר דמה לנו בזה אם הם חשבו כי על דבר הכסף היה זאת והתנצלותם ומה שהשיבם כולו למותר. והנה כבר הרשונו מפי הקדמונים אם יש מקום לרמז דברי מוסר מצווים אנחנו לבאר זאת להראות כי דברי תורה הם כתפוחי זהב במשכיות כסף וכפירוש המורה וכזה וכזה. עושה הרב בעל עקידה בכמה וכמה מקראות אף אני אלך בעקבותיו והנה מלבד פשוטו של מקרא הכתוב הורה דבר נפלא דהנה כבר נודע כי הנשמה נשלחה משמי מעל לסגל מצות ומעשים טובים ובבואה הנה אין עיניה ולבה כי אם לצבור כסף ולסגל חמודות הזמן ושבה אל בית אביה ריקם וזה שאמרו על דבר הכסף השב באמתחותינו בתחלה אנחנו מובאים והיינו שלמה אבדנו הזמן היקר בהכסף וגם ירמוז כי באמת האדם בכל השתדלות לא יעדיף המרבה ולא ימעיט הממעיט מאשר מוכן לו כאשר אמרו ביומא דף ל"ח ע"ב בשמך יקראוך ואין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו וזה שאמרו על דבר הכסף השב בתחלה באמתחותינו והיינו שהיה מוכן מתחלתו אנחנו מובאים להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו ולקחת אותנו לעבדים שהנשמה יוצאת כצאת העבדים מסובלים בסבל שמא הזמן כמ"ש הזהר על פסק לא תצא כצאת העבדים תה שאמרו ואת חמורינו והיינו החומר שלנו שהיה מתגשם בעפריות הזמן והנה כבר נודע כי האדם באשר היא אדם מחוייב לשום טרף לביתו לחם להחיות נפשו והיותר יחרים ח"ש בהתנצלות שבטי יה כי לא לבם הולך למשוך אחר תענוגי הזמן רק בי אדוני ירד ירדנו בתחלה לשבור אוכל והיינו שהי' שמתחלה הורם הנשמה ממעל לשבור אוכל רק להחיות נפשו או כמ"ש בזהר שלא לאכול נהמא דכסופא ויהי כי באנו אל המלון והיינו עולם הזה המכונה בפי המליץ למלון אורחים ונפתח את אמתחותינו והנה כסף איש בפי אמתחתו כספינו במשקלו והיינו שהבינו היטב כי מה שמוכן לאדם הוא שלו ח"ש ונשיב אותו בידינו והיינו שהשתלדנו רק כפי החיוב לאדם וכמ"ש וברכתיך בכל אשר תעשה וכסף אחר הורדנו בידינו לשבור אוכל וז"ש לא ידענו מי שם כספינו באמתחותינו ח"ש להם שלום לכם אל תיראו אלקיכם ואלקי אביכם נתן לכם מטמון והיינו שהם חשבו עצמם להדיוטות וע"כ לא ידעו מהיכן זכו לעשירות וע"ז השיב להם כי בזכותם ובזכות אבותם כפירש"י לפעמים יגיע לצדיקים ג"כ עונג בעוה"ז ועוה"ב כן דרך הצדיקים השלימים לירא מאוד מעשירות שלא יטה לארץ מכלם וימשכו אחרי הרע וז"ש ויהי הם מריקים שקיהם, והנה איש צרור כספו בשקו ויראו את צרורות כספיהם וגו' ויראו ולכאורה לא נודע אן גבורתם ויראתם ויראת אביהם הקדוש ולמה לא שמו באלקים בטחונם. ולפמ"ש אתי שפיר שהם מעולם לא נמשכו אחרי בצע כסף ועיקר השתדלותם היה בכסף למען יאכילו עניים ולקרבם לחסות בצל כנפי ד' וכאשר ראו צרורות כספיהם בידיהם שלא נתנו לענים ולא קיימו ולא תשים דמים בביתך שהיא מליצה שלא ישימו דמים בביתם שבלשון חז"ל דמים היינו מעות וע"כ נתייראו וזה שאמרו ירד ירדנו ופרש"י רגילים היינו לפרנס אחרים עכשיו אנו צריכין לך והיינו שהם לא חפצים בזהב למען בצוע בצע רק להתכלית וא"כ גם הפשט גם הרמז הדרוש היקר שניהם משולבות גם יחד ודוק היטב כי היא ענין נכבד ואף שאין זה מדרכי בכ"ז לאשר כן נפל ברעיוני ע"כ לא מנעתי להציג כיום הולד לי והבן. ודנה לפמ"ש בחובת הלבבות דהעשירות הוא לשלשה דברים אם לנקמה או לנסיון או לטובה והנה הם היו מחשיבים עצמם לנקלים ולכך נתייראו פן נתן אלקים לנקמה או לנסיון ולכך כשהובאו ביתה יוסף חשו שמא היא לנקמה וזהו שאמרו להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו ואח"כ אמר להם שלום לכם אל תיראו אלקיכם נתן לכם מטמון והיינו כדבר האמור בחוה"ל שלפעמים היא לטובה שהבעלים יעשו בהם טובה לגמול חסד ודו"ק היטב. במדרש ותרענה באחו אהבה ואחוה בעולם וכן הוא אומר ורעה מקנך היום ההוא כר נרחב כירי עבד קירי אדון. מכאן מבואר שכירי בכ"ף הוא לשון עבד שהרי דרשו על כר שהוא עבד וראיתי ביפ"ת שכתב דבכ"ף רפויה היא מורה על עבד ואם היא דגושה מורה על אדנות דדגושה היא כעין קו"ף והיינו שהאדון והעבד שוים כשיש שובע בעולם וכן נראה מהמתנות כהונה כאן. והביא ראיה מהך דעירובין פרק כיצד מעברין ובפרש"י על המדרש כאן סתם הדברים והנה בחולין דף קל"ט אמרו שם אמרו קירי כירי וכתב בחידושי תורת חיים דקירי בקו"ף הוא אדון ובכ"ף היא עבד וע"ז הקשה מהא דאמרו במדרש פ' במדבר פ"ד על פסוק ודוד מכרכר שהיה טופח ואומר כירי רם ומשמע דכיר הוא אדון ולפמ"ש היפ"ת והמ"כ כאן ל"ק דאם היא דגושה הוה כעין קוף וכ"כ בהדיא במ"כ פרשה במדבר שם והביא מהך דעירובין וחולין הנ"ל וזה פשוטו וברור ובספר לב אריה בחולין שם כתב שהוא ט"ס וצריך לומר בירי בבי"ת וכתב שגם בעירובין צ"ל בבי"ת ובמחכ"ת נעלם מכולם דברי המדרש הנ"ל דמבואר בהדיא דבכ"ף הוא עבד שהרי דרשו על כר נרחב על אדון ועבד ומ"ש ראיה מרש"י בחולין שהביא הך דעירובין בירי בבי"ת באמת שגם ברש"י במדרש כאן כתוב בירי בבי"ת אבל ע"כ היא ט"ס שהרי דרשו על כר נרחב ועיין בהגהות מהרי"פ בחולין שם שהגיה בכ"ף והביא מהך דעירובין ולא הרגיש בכ"ז וגם לא ראה דברי הת"ח הנ"ל. חסלת פרשת מקץ: