דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת וישב
כי בן זקונים הוא לו ובתרגום בר חכים הוא ליה הכוונה לדעתי כי הנה האב זוכה לבן בחכמה והנה נודע שת"ח כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם ולכך יוסף שהיה בן זקונים האב זכהו בחכמה יתירה וז"ש ארי בר חכים הוא ליה ולדעתי לכך אברהם הוליד ישמעאל תחלה לפי שכל מה שהיה זקן יותר נתיישבה דעתו עליו ולכך כל הזוהמא נקלט בישמעאל וכמו כן יצחק הוליד עשיו תחלה אבל יעקב זכה שהוליד מטה שלימה אבל מ"מ כל מה שהוליד בזקנתו חכם יותר ולכך יששכר היה חכם ביותר שהיה אחרון מבני לאה ויוסף שהיה עוד אחרון היה חכם יותר ודו"ק היטב וזהו לדעתי מ"ש בתהילים. על יוסף וזקניו יחכם דהיינו שיוסף היה בכח חכמתו שהשפיע עליו הקב"ה עת צאתו מבית האסורים שיהיה מחכם זקניו ולכך ויבא יעקב מצרימה שהבין שיוסף נתחכם ביותר וז"ש הקב"ה לו ויוסף ישית ידו על עיניך ודו"ק:
וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע וגו' לפענ"ד נראה מה שכתבה התורה כל הסיפור של ער ואונן ושלה הוא שרמז לשני בתי מקדשות שחרבו והבית השלישי שיבנה ב"ב והנה כבר נודע כי בבית השני היו שלש מאות כהנים גדולים שלא הוציאו שנתן וכדאמרו ביומא דף ס' דהבית השני נחרבה מפני שנאת חנם והנה ער רמז לבית ראשון שהיה רע בעיני ד' וימיתהו וזה רמז לבהמ"ק ראשון שנחרבה בעונה אבל בית שני היה מפני שנאת חנם כמו אונן שלא רצה לתת זרע לאחיו וזהו רק שנאת חנם כי מה עשה לו אחיו שלא רצה להקים לו שם אבל הבית השלישי יהיה עליון תהו רמז ליהודה שהמלך המשיח הוא מיהודה וכבר דרשו במדרש אנכי אשלח גדי עזים דזה רמז על משיח וז"ש והיה בכזיב בלדתה אותו ששלה היה ראוי להיות מלך המשיח וזה רמז למשיח בן יוסף שימות ויהיה משיח בן דוד מתגבר וזה רמז ליהודה ולכך שלה דרשו לשון פסקת ושלה רמז עד כי יבא שלה והבן בדברים כי אף שאין זה דרכי לכתוב דברים כאלו כי בסודם לא בא נפשי בכ"ז לפי שנפל במחשבתי אמרתי לא אניחנה ודו"ק:
ויתנהו אל בית הסוהר למקום אשר אסירי המלך אסורים שם. עיין רמב"ן מ"ש בזה כי היה בית אסורים אחר שכל האסורים יושבים וזה היה בית הסהר שאסורי המלך יושבים ע"ש ולא נודע למה נ"מ כתב כזאת ולפענ"ד נראה דהנה גם זה היה חסד אלקים שיוסף היה צריך לפתור החלום והנה פשיטא שאם היה יושב בבית האסורים שיושבים גנבים ונואפים ורוצחים לא היה ערב ללבו לגשת ולדבר עם נכבדים כאילו שר המשקים והאופה שאף שחטאו לא חטאו בדברי גנות רק לגדולת המלך נחשב גם זה לחטא וגם הם לא רצו לדבר עמו ולכך סבב השם שנתנוהו באותו בית הסוהר שגם הם חשבו כי נכבד הוא לפי ששמו אותו בבור הזה ודו"ק:
וז"ש וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור הזה והיינו שזה מופת איתך שחטאו לא היה כפי אשר אמרה אשת פוטיפר ועוד הביא מופת כי גונב גונבתי מארץ העברים וכפירוש הרמב"ן שאברהם היה נודע בשם העברי וכל הבנים יתיחסו בשם הזה וא"כ נודע כי הבנים בניו זרע ברך ד' הוא וחלילה שיהי' רועה זונות כאשר אמרו עליו ודו"ק:
והיא כפורחת עלתה נצה עיין רמב"ן מ"ש בזה כי נדמה לו כאלו פרחו מיד עלתה נצה וזה להורות כי ממהר אלקים לעשותו ועד"ז אני מפרש מ"ש ירמי' מקל שקד אני רואה וא"ל הקב"ה הטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו והקשו כלם מה הטוב לראות אשר ראה הגיד ולפמ"ש אתי שפיר כי ראה ביחד התפריחה וההנצה וההבשלה ומזה הבין כי שוקד אני על דברי לעשותו ודו"ק: שבי אלמנה בית אביך עד כי יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו. עיין רש"י שכתב שדחה אותה בקש שאסורה לו שהיא קטלנית ותמה הרמב"ן בביאורו על התור' דלמה לא אמר בפירוש שהיא אסורה לו ע"ש וגם אא"ז הח"ץ ז"ל סי' א' תמה מזה על מ"ש בעלי תשובות דבמקום יבום לא שייך חשש קטלנית וכאן היה יבום ע"ש וכבר כתבתי בזה כמה דברים:
וכעת נראה לי דבר חדש דהנה התוס' ביבמות דף ל"א האריכו אם אשת שני מתים הוא מן התורה ועיין בגיטין דף פ"ד ולפ"ז הא מבואר בש"ע סי' קע"ד ס"ו באהע"ז דקטן שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתייבמת שאין ביאתו קונה קנין גמור הוה עליה זיקת שני יבמין ולפ"ז כיון דיש עליה חשש קטלנית רק דשימר מצוה לא ידע דבר רע ומותר ליבם אבל אחר שייבם שוב יהיה החשש קטלנית במקימו ואם כן חש יהודה אולי ימות שלה ואז יעקר מצות יבום והוא חשש מאוד למצות יבום שהוא קיים מצית יבום תחלה ולכך אמר שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני ואם יגדל שוב לא תהיה אשת שני מתים דהא קונה קנין גמור ושוב אף שימות אח"כ תוכל להתיבם דשומר מצוה לא ידע דבר רע. ובזה יש לפרש הא דאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני והוא משולל הבנה ועיין רש"י ורמב"ן מ"ש בזה וכבר כתבתי בזה בכמה דרכים ולפמ"ש כאן אתי שפיר דהרי היה ביאת שוגג ולפ"ז לשמואל דאמר ביבמות דף נ"ו דביאת שוגג אף בנשואין לחד לישנא לא קנה לכל וא"כ גם הוא לא יצא מחשש אשת שני מתים ונמצא שהיא צדקה ממני שהרי ע"כ לא נתתיה לשלה בני היינו דמשום החשש הלז לא נתן אותה לשלח משום חשש שני מתים והרי גם הוא אף שקיים מצות יבום כיון דהיה בשוגג ולא קנה לכל שוב הוה אשת שני מתים ודו"ק כי האומנם שהוא ע"ד דרוש בכ"ז נפלא הוא ת"ל:
שבי אלמנה בית אביך עד כי יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו: כבר כתבתי בזה דברים רבים וכעת נראה לי ע"פ מה שהקשיתי בהא דקטן מייבם והיאך יכול לייבם והא דעת הש"ג בפ' ב"ש בשם ריא"ז דיבום וחליצה צריך שני עדים ועיין ב"ש סי' קס"ו ס"ק ב' ומלמ"ל פ"ב מיבום והרי אין מעידין על הקטן כמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות גירושין לענין קטנה שאינה יכולה לעשות שליח לקבלה שצריך עדים ואין מעידין על הקטן שאין לו דיעה שלימה וה"ה בזה והיא קושיא נפלאה. וצ"ל דשאני התם דהיא עשתה שליח לקבלה וצריכה דעת שלימה דאל"כ לא מקר' שליח לקבלה אבל ביבום דקי"ל דבשוגג ובלא מתכוין קנה ג"כ וא"כ אף כשאינו בן דיעה שלימה ג"כ קנה בביאה ושפיר יכולין להעיד עליו שיבם אותה ואף שלא נתכוין לא גרע מנפל מן הגג ונתקע דקנה דכל שנתכוין לבעול קנה. ומעתה כאן שהיתה קטלנית רק דשומר מצוה לא ידע דבר רע וכמ"ש המהרלב"ח ועיין תשובת אא"ז הח"צ ז"ל סי' א' ועכ"פ כל שאין לו דעת שלימה שוב לא מועיל היבום דהא צריך עדים וכל שאין לו דעת שלימה ולא נתכוין לשם מצוה לא פקע מחשש קטלנית דלא שייך שומר מצוה לא ידע דבר רע דלא נתכוין לשם מצוה וז"ב. וזה שאמר לה שבי אלמנה בית אביך עד כי יגדל שלה בני ואז יתכוין לשם מצוה ולא שייך קטלנית וזה שאמר לה צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני והיינו שגם הוא לא נתכוין לשם מצוה ולא פקע מחשש קטלנית וע"כ לא נתתיה לשלה בני דהיינו מטעם הזה לא נתתיה לשלה בני ודו"ק:
אמנם קשה לרשב"ג דבעי שלשה פעמים א"כ כאן לא היתה קטלנית דלא היה רק שני פעמים ער ואונן וצ"ל דבמקום סכנה חש לדעת רבי ואולי גם רשב"ג מודה במקום סכנה ועיין בט"ז ביו"ד סי' ג' ואולי לכך אמר שבי אלמנה בית אביך עד כי יגדל ודו"ק כי קצרתי:
שבי אלמנה בית אביך עד כי יגדל שלה בני עיין רש"י ורמב"ן וכבר כתבתי בזה הרבה ענינים. וכעת נראה לי דהנה מה שאמרו במדרש על פסוק ויגדלו הנערים דהאב צריך שיברך כשיהיה הנער בן י"ג שנה ברוך שפטרני מעונשו של זה. נ"ל דהנה באמת כבר כתב הר"ן בדרושיו דמה שהיצה"ר תקיף יותר מיצ"ט ברוב בני אדם הוא לפי שגדל עמו מנעוריו והיצ"ט לא בא אצלו כי אם בהיותו לאיש ומצאתי בזהר פרשת וישב שהמליץ בזה כמו שאסור להטעים טענותיו לדיין קודם שיגיד חבירו טענותיו כי אז יהיה מושרש בלב הדיין טענותיו של זה כמו כן היצה"ר מכניס בלב האדם טענותיו ובלבו מושרשים טרם ידע הנער מהיצר טוב ובזה נראה לפענ"ד דלכך תאב מחוייב לחנך הבן עד בן י"ג שנה ונושא עוונותיו לפי שהאב כיון שהוא כבר בא אליו היצ"ט ויודע יצרו הרע ותחבולותיו וא"כ הוא מחוייב לחנך לבנו לאמור לא תשמע ולא תאבה כי אני כבר ידעתיו כי ברע הוא וזה עד"מ אם אחד נוסע בדרך ואינו בקי בדרך אם הוא דרך ישר או פח ופחת וחתחתם בדרך הוא מוליך עמו אחד שכבר עבר בדרך ובקי והוא מתייר לפניו הדרך ומזהירו לא זה הדרך הישר כי אם זה הדרך לכו וראו וכמו כן מחוייב האב לחנכו ולכך צריך לישא עוונותיו שלמה לא הזהירו ולכך משבא לי"ג שנים והוא בעצמו כבר בא יצר טוב לפעמו שוב נפטר האב מעונשו של זה. וזה לדעתי מ"ש זקני ת"ח כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהם וזקני ע"ה כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהם והיינו לפי שהת"ח גם בעודנו נער בוצין בוצין מקטפיה ידיע ולא הכה בו שורש היצה"ר ואם כן כל זמן שמזקינין והיצ"ט מתגבר עליו אז דעתו מתיישבת יותר אבל הע"ה שמגודל היצה"ר מנעוריו והיצה"ר השריש בלבו שורש פורה רש ולענה ואח"כ לא היה כח ביד היצר טוב לעקור כל שרשיו א"כ כל שנזדקן וכבר עשה כל מה שלבבו גוזר אומר אך בלא דעת ולא תבונה כי על כן נקרא מלך זקן וכסיל והמופת שבא בקטנות האדם בעוד לא הבשילו אשכלות שכלו וע"כ שאין בו דעת ותבונה וא"כ בלי היצ"ט אין בו דעת ותבונה כמאמרם במדרש שהיצה"ר נקרא טוב מאד שלולא היצר לא היה נושא אשה ובונה בית וא"כ עיקר היצה"ר לא נברא רק לתת בלב אדם התעוררות ולא דעת ולא תבונה בו להבחין בין מעשה טוב לרע וע"כ בת"ח שיש להם דעת ותבונה גם היצה"ר טוב להם שעי"ז יתן בהם כח התשוקה לכל הפעולות טובות שלולא כח התשוקה היה כח שכלו נרדם בירכתי הגוף העצל אבל זקני ע"ה א"כ היצה"ר מעוררם לעשות רע אבל אין כח בהם להיות כח השכל שופט אם טוב הדבר לפניו וכשר לעשות או לא וע"כ כל זמן שמזקינים דעתן מטורפת:
נחזור לענינינו דלכך האב מחויב לחנך לבנו בתורה ובמצות שכבר אמרו בראתי תורה בראתי תבלין נגד היצה"ר ולכך יוכל לעמוד נגדו והנה יהודה בראותו כי מת ער בכורו הזהיר לאונן לעמוד נגד היצר הרע ואמר לו שייבם אשת אחיו ויעשה כפי המצוה אבל אונן לא שמע אליו ולכך כשראה שלא הועיל בחינוכו כל עוד שלא בא לו היצ"ט ולכך המתין לשלה, עד כי יגדל ויבא היצ"ט לפעמו והריחו ביראת ד' כי אז יוכל לעמוד נגד היצה"ר ותחבולותיו וכעין זה פירש הרמב"ן ע"ש ודו"ק:
שבי אלמנה בית אביך עד כי יגדל שלה בני:
כבר כתבתי בזה כמה דברים. וכעת נראה לי דהנה בענין חשש קטלנית ביבמה נראה לפענ"ד דכיון דהוא ואחיו הם אחת וזה בא להקים לאחיו שם לא שייך בזה קטלנית שהם נחשבים לאחד ולכך יהודה נתיירא דשמא לא ירצה להקים זרע לאחיו ויהיה חשש סכנה לכך אמר עד כי יגדל ויקנה יראת שמים וכמ"ש הרמב"ן ודו"ק ובתשובה הארכתי בזה. עוד יש לומר דהנה מבואר בש"ע סי' ט' דאם מת במקרה או דבר לא מקרי קטלנית א"כ בזמן שער מת מחמת חטאו לא שייך דמזל דידה גרם דהא בחטאו מת וגם אונן בחטאו מת ולכך רצה שיגדל שלה ויקנה יראת שמים ולא ימות בחטאו וזה לדעתי מה שאמר יהודה צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני והיינו כמ"ש:
הנה חמיך עולה תמנתה. במדרש רב אמר שתי תמנות היו אחת של יהודה ואחת של שמשון ולמה היא מזכיר בה עליה וירידה אלא עליה ליהודה וכו' ר' סימון אמר תמנתה אחת היא ולמה הזכיר בה עלייה וירידה א"ר איבו בר נגרא פהדא בת מעין דסלקה לה מן טברי' ונחתן לה מן כפר שובת והוא משולל ביאור דמה בעי ר' ס סימון בזה. והכוונה לפענ"ד דלפעמים מצינו ששני אנשים יעשו פעולה ובכ"ז יהיה לזה לטובה ולזה לרעה והדמיון לאחד שעולה להר ואחד יורד מן ההר שנמצא שההר לא ישתנה רק מפאת האנשים הבדל שזה עולה וקשה לעלות להר וזה היורד מן ההר יכול יותר לירד וכמו כן שמשון ויהודה עשו פעולה אחת ונשאו נשים נכריות וגם על תמר יהודה חשב שהוא זונה ושמשון לקח ג"כ אשה זונה ובכל זה זה העמיד מלכים וזה היה לו ירידה מזה והבן בדברים כי כוונה נפלאה היא:
ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה ויט אליה אל הדרך ויאמר הבה נא אבוא אליך. עיין רש"י שנדחק בלשון הבה נא שהיא לשון הכנה שבכל מקום היא לשון נתינה. ולפענ"ד הכוונה כפשוטו כי לאשר הכתוב העיד בתתך אתנן ואתנן לא ניתן לך לכן את זונה שמעי דבר ד' והנה פשט המקרא מורה כמו שכתב העקידה שהזונה בעצם היא הנותנת נדה לכל עובר שיזנה עמה לכך כשראה יהודה שיושבת באם הדרך חשבה לזונה גמורה שנותנת נדה לכל עובר על כן אמר הבה נא אבא אליך היינו שתתן לי נדה בעבור שיבא אליה והוא מסכים להמדרש שביקש לילך ובא לו מלאך הממונה על התאוה שלא בטובתו ולכך ביקש עכ"פ שתתן לו נדה והיא שבאמת לא היתה זונה על כן אמרה מה תתן לי כי תבא אלי היינו לא שאני אתן לך כ"א שאתה תתן לי והוסיפה עוד שהיה צריך להניח לה ערבון עד שלחו ודו"ק היטב. הבה נא אבא אליך. היינו שצוה שתכין עצמה ותזמין לו שזה היה ענין הקידושין קודם מתן תורה לזה אמר שלא ידע כי כלתו היא שאז א"צ דעת כי ביבמה קונה בלי כוונה וכמ"ש:
אם תתן ערבון עד שלחך. הנה לכאורה יפלא למה עשתה כדברים האלה והלא מדברים כאלה שיצטרך לתת ערבון ומה גם חותמך ופתילך ומטך היה מקום שתתפרד החבילה ויהי' כל עמלה לריק אבל באמת תמר שממנה נשתלשל כל מלכות בית דוד חלילה לה שתתכוין לשם זנות ח"ו ואם כה כוונתה היה לה ללכת אחרי הבחורים ממנו אבל כל כוונתה שראתה ברוח הקודש שתעמיד זרע מלוכה ואחרי כי אירע לה פעמים צרה ויהודה הבטיח לה שתנתן לשלה בנו, ולא ניתנה זה זמן רב ע"כ מאוד נכספה נפשה להעמיד זרע ממקום הקדוש הלז וכמו שדרשו על פתח עינים שבקשה שלא תצא ריקם ולפ"ז רצתה לנסות עצמה אם באמת כוונתה לשמים ואם אולי תאות הזנות עוור עיני שכלה לחשוב מחשבת מצוה ותלך אחרי עיניה וע"כ בראותה כי יהודה רצה לבוא אליה אמרה בזאת אדע כי מד' הוא אם אשאל דבר כזה שקשה על האדם ואם בכ"ז יתן הרי נודע כי מד' הוא וע"כ דברה כה אם תתן לי ערבון וכשאמר מה הערבון אמרה חותמך ופתילך ומטך שזה מאד קשה על האדם ובכ"ז נתן לה ותהי לאות כי לא זנתה ולא כוונה לשם זנות שדרך הזונות לשפוך הזנותן על כל עובר. עוד נראה לי דהנה כבר כתב הרמב"ן בפרשת לך שכל דבר שיש לו פועל הדמיון זה יתקיים בודאי והיא כשרצתה להעמיד זרע מלוכה רצתה שתהיה פועל הדמיון ע"ז וע"כ אמרה אם תתן לי ערבון עד שלחך וע"כ אמרה חותמך ופתילך ומטך. ומה נכבד מה שדרשו חז"ל חותמך ופתילך דקאי על מלכות ועיין במדרש ותמצא כל הדרשות בזה ומזה אות כי פועל הדמיון יתקיים בודאי:
לכו ונמכרנו לישמעאלים וגו'. ראיתי בשו"ת מהרי"ט צהלין סי' קס"ה שהביא קושיא בשם הרב מוהר"ש עטיא דהיאך עברו השבטים על לאו מפורש בתור' וגונב איש ומכרו ופלפלו שם אם זה הוה כמצוי בידם דאינו עובר וגם בגדול אינו עובר. ומהרי"ט צהלין כתב דדברי הרמב"ם לא נודע מקומם ובאמת לדבריהם היה מקום לומר דהא בעינן עימור והם לא נתעמרו בו אבל לא ידעתי הא באמת מבואר במדרש דחטאו בזה השבטים והפייטן במוסף יוה"כ סידר דנענשו ע"ז עשרה הרוגי מלכות ובאמת בחטא המכירה נתגלגלו למצרים ומה יבקשו יותר וגם הא רצו להרגו דזה ודאי אסור וע"כ איני רואה מקום לקושיא זו: וישב ראובן אל הבור. במדרש אתה פתחת בתשובה תחלת ב"ב עומד ואומר שובת ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעונך. הענין הוא כי מי ששב אחר שבא עליו יסורים זה אינו תשובה מעולה ועיקר הוא מה שמתעורר מעצמו טרם בא עליו הרע' והנה ראובן נתעורר לעשות תשובה טרם שבא עליו יסורים לכך הבטיח לו הקב"ה שב"ב יאמר שוב' ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעונך היינו שלא ישוב מפני העונש שהגיע לו רק מפני העון בעצמו ודו"ק וזה מה שאמרו גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד והיינו שאינו מרגיש ביסורים רק מה שפגם בכסא כבודו זהו תשובה מעולה:
ולא יסף עוד לדעתה ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה. לדעתי הכוונה כשם שמצות יבום הוא להקים זרע לאחיו א"כ כאן שהאב קיים מצות יבום היה מקים שם לשני בניו שמתו ורק שהיה יכול להיות עוד בפעם אחרת אבל כיון שלא יסף עוד לדעת' ע"כ הולידה תומים בבטנה:
וימאן ויאמר הן אדוני וגו'. במדרש אמרו שא"ל אם לדבר מצוה ממאנין שנאמר מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לדבר עבירה לא כ"ש. כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי ע"פ מה שיש להבין ההבדל שבין מאן ללא אבה וכבר כתבתי בזה גם כן וכעת נ"ל דהנה מיאון לא נמצא לפענ"ד במקרא בלי טעם כי אם בטעם כמו דמצינו באדום שאמר פן בחרב אצא לקראתך ואח"כ כתיב וימאן אדום והיינו שחשש אולי עי"ז ירבה המחלוקת וההכרח אח"כ לצאת בחרב וחנית לכך לא הרשה מתחלה לעבור ולא פתח להם פתח כלל אבל לא אבה הוא בלי טעם שמה שאינו רוצה אין צריך לתת טעם רק מה שמסרב וממאן לזה צריך טעם והנה לדבר מצוה יותר מהראוי שאף שלא אבה לקיים המצוה אבל עכ"פ לא שייך נ"ט עוד ואפ"ה כתיב מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל וא"כ חזינן דאף לדבר מצוה מצינו פעמים שממאנים מכ"ש לדבר עבירה שיש לתת טעם למה ימאן מפני שהוא דבר עבירה לא כ"ש ועיין בחידושי לפרשת דברים מ"ש בזה הענין ודו"ק: ויהי איש מצליח במדרש אמרו ר"ב אמר קבר קפת וכו' משל לדובא שהיתה עומדת בשוק מקושטת באבנים טובות אמרו כל דקפח ליה נתיב מה דתו' עלה היה שם פקח אחר אמר להון מסתכלין אתון במה דעלה ואנא מסתכל בניבי והוא משולל ביאור ולפענ"ד כוונה נפלאה בזה ע"ד שכתוב נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם ולכך כאן שהיא תבעתו והית' יפ"ת ומקושטת אבל באמת בתכלית הדבר תיתה סרת טעם ולזה אמר מליצה נפלאה שבאמת אם מסתכלין במה שעליה היצר משיאו לבא עליה אבל אם מסתכלין בשיניה הרי היא מאוסה וסרת טעם ובזה נצח להיצה"ר ומה שאמר ר"ב אח"כ כל אותת דובא קפח קפח ואתה רב מבין היינו שכל ערמות שהיצה"ר הסיתו לעבור עביר' והוא מתגבר עליו השכר גדול יותר א"כ נופל עליו שפיר לשון מצליח שהוא קפח ודו"ק:
הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וגו' ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים. הנה גוף המקרא אין לו ביאור דפתח מצד האדון וסיים בחטא לאלקים וגם במדרש אמרו וחטאתי לד' אין כתיב אלא וחטאתי לאלקים איני עושה לאלקים את הדבר הזה ועיין במדרש כאן בוישב פרשה פ"ג ובויקרא רבה פרשה כ"ג ובמדרש רות פרשה ה' ויש קצת נוסחא אחרת שם ובאלשיך ראיתי שהביא הנוסחא אני עושה לאלקים ולא אלקים עשה לי ע"ש כי אינו לפני והוא משולל ביאור. ולפענ"ד נראה דהנה נראה שלפעמים יש ששני אנשים יעשו חטא אחד ולא יהיו שווים בהמע"ל עד"מ אחד גזל לחבירו והנה החטא לא תגזול הוא כולל אבל לפעמים יגדל עון הגזל באם גוזל למי שגדלו וחנכו או שגוזל לעני ואביון יגדל יותר העונש מאשר יגזל לעשיר ונמצא שהחטא משתנה לפי העושה והמקבל העושק וכדומה והנה ההבדל הוא אך במה שנוגע בין אדם לחבירו ולא במה שנוגע בין האדם להמקום שזה ענין כולל והנה גם כאן מצד איסור ניאוף אשת איש היה ענין כולל לכל מי שנואף אבל כאן ביוסף היה עוד אשמה רבה במה שחוטא אל אדוניו שהפקידו על כל אשר יש לו וזה שהקדים יוסף זאת למה שחטא לאלקים כי במה שחוטא אל אדוניו זה נחשב לו לדבר פרטי במה שאינו כולל לאחרים שיעשו כזאת וזה שאמר הן אדוני לא ידע אתי מת בבית וגו' ואיך אעשה את הרעה הגדול' הזאת וגם וחטאתי לאלקים וז"ש במדרש אני עושה לאלקים ולא אלקים עשה לי והיינו שמצד חטא המקום אינו יותר העון אצלי ממה שהוא בחטא איש אחר אבל מה שאני עושה לאדוני זה יותר אצלי מאיש אחר והבן בדברים. עוד נראה לי בזה במה שכתוב במדרש וחטאתי לד' אין כתיב כאן אלא וחטאתי לאלקים לאלקים איני עושה את הדבר הרע הזה דהענין הוא דהנה כבר נודע מה שכתב העקידה על פסוק ושמעתי כי חנון אני שלפעמים יגדל העונש מצד מדת הרחמים למה שהוא מצד מדת הדין עד"מ מי שגוזל לאיש עני שקיבץ על יד על יד והתענה זה שלשה ימים עד שהשיג לקנות לו לחם וזה בא וחטף לו אז מי שהוא יותר רחמני בטבע תגדל כעסו יותר מצד הרחמנות וזה שכתוב ושמעתי כי חנון אני והארכתי בזה בכמה מקומות והנה גם כאן היה איסור אשת איש שנוגע למקום ומה שנוגע להאדון שגדלו ונשאו והנה מה שנוגע להמקום זה יגדל אשמתו מצד מדת הדין אבל במת שאשם לבעליו האדון אשר הגדיל חסדו עמו בזה יכול להיות חרון אפו של מדת רחמים יותר מצד שרחמניות הוא על האדון. והנה זה שכתוב וחטאתי לשם הויה אין כתיב כאן דמשמע שרק מצד זה איני עושה אלא וחטאתי לאלקים שגם מצד מדת הדין לאלקים איני עושה הרעה הזאת ודו"ק היטב כי נפלא הוא ובגוף המקרא נראה לי הכוונה למה שכתב העקיד' על פסוק לכן את זונה שמעי דבר ד' דהכוונה שיש זונה בעצם ויש במקרה דהזונה שהיא בעבור השגת מחיר זו אינה נקראת זונה בעצם ולא נבלה רק כדמות סוחר אבל בתתך אתנן וגו' את זינה מגודרת בשם זונה בעצם והנה גם היא אם היה מקום לקנות בו מחיר לא היה מגודר בשם עושה רעה בעצם אבל אחר כי אדוניו לא ידע אתי מה בבית א"כ הוא נקרא עושה רע בעצם וזה שאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. שוב מצאתי בעקידת כאן שכפי הנראה הרגיש בזה והנה במדרש אמרו בדבר מצוה ממאנין בדבר עבירה לא כ"ש וכבר כתבתי בזה וכעת נראה עד"מ שגם לאיש הפחות המעל' ונקל בעיניו לעשות נבלה בכל זאת לשפוך דם לא ימצא מקום בנפשו לעשות והוא מתפלא על הרוצח איך מלאו לבו לעשות כזאת וכמו כן באיש צדיק משולל התאוות כמו זר נחשב בשמוע כי איש ינאף ואיך מצא בנפשו מקום לעשות כזאת והנה יוסף הצדיק בזכות לבו מה שמיאן היה מצד שלא מצא מקים בנפשו איך עושין כזאת לעשות לאדון שהגדיל חסדו עמו לעשות כזאת וגם איך מצא מקום לחטוא לד'. וזה שכתוב וימאן שהוא לשון סירוב והיינו שלא מצא בנפשו לעשות כזאת וז"ש הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וגו' ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת והיינו שמהנמנע לעשות בנפשו שקר כזאת וז"ש אם לדבר מצוה ממאנין היינו שנמצא שמצד עצמותו אין לו מקום ליבם אשה כזאת לא בשביל איזה דבר שנאת וכדומה רק שאין מוצא בנפשו תאוה ליבם מכ"ש לדבר עבירה ששייך מיאון ודו"ק היטב כי דברים יקרים הם ת"ל:
ויתנהו אל בית הסוהר מקים אשר אסירי המלך אסורים שם. לדעתי נראה דהנה ביושבי בית אסורים יש על שתי ענינים יש שיושב בשביל גזילות וגניבות ושאר תועבות ויש שיושב על כי חטאו למלך והם באמת גדולים ונכבדים רק שנמצא עליהם עילה ותחבולה ועד שיצא לאור משפט ישבו שם והנה ההבדל שבינותם הוא כי היושבים בשביל גניבה וכדומה עכ"פ הם דלת העם א"כ גם בעוד שישבו שם אינם מכובדים והמה בשפל המדריגת אבל אסירי המלך הם כל עוד שלא יצא לאור משפט גם בהתפיסה מכבדים אותם כי באמת הם שרים וגם כשוך חמת המלך יוכל להיות שישובו על מקומם ולשררותם והנה גם יוסף לאשר ידע אדוניו כי הוא אדם גדול ועילה מצאה אשתו עליו ע"כ שמו אותו בבית האסורים אשר אסירי המלך יושבים שם כי אולי תצא לאור משפט כי צדיק הוא. ועכ"פ בעוד שישב שם והי' מכובד כי אדוניו החזיקו לאדם נכבד וידע כי שקר בימינה כמבואר במדרשות ולכך הודיעני תכתוב כי נתן אותו בבית אשר אסירי המלך אסורים שם ולכך נשא חן בעיני שר בית הסוהר אף כי לא נודע שהי' שר וגדול מקודם וזה שאמר כי אם זכרתני אתך וגו' והוצאתני מן הבור הזה כו' כי שמו אותי בבור הזה והיינו שהרא' לו אות כי צדיק הוא בריבו כי שמו אותי בבור הזה כי לולא כן אם נחשבתי כשאר זולל עושה כל תועבת היו להם להשים אותי בבור אחר והבן בדברים ודו"ק:
ויתנהו אל בית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים שם עיין רמב"ן שפירש שאסירי המלך היינו אותם שחוטאים נגד המלך ומה שיוסף אסור שם נדחק הרמב"ן. ולפענ"ד זה הענין כי מי שחוטא וגונב וכיחש זה אין חטא כל כך כמו מי שחוטא נגד גוף המלך בעצמו וכמו כן יוסף אם היה גנב וגזלן לא היה כל כך העונש גדול אבל כשהאשים נגד אשת אדוניו זה החטא נגד המלך עצמו וזה שכתוב מקום אשר אסירי המלך אסורים שם והוה כמו שחטא נגד האדון ממש: כי אם זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה וגו' הכוונה עפמ"ש האלשיך על פסוק וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' שהכוונה שאם אדם עושה סימן בבגדו שיזכור איזה דבר אז מועיל לו אח"כ לזכרו אבל כשקושר איזה דבר בלי מתכוין אז אינו זוכר וזה שכתוב והיה לכם לציצית ולכך וראיתם אותו וזכרתם וזה שאמר כי אם זכרתני אתך והיינו שתעשה סימן להזכירני אז תזכירני אל פרעה אבל שר המשקים באמת לא זכר את יוסף ע"כ וישכחהו והסימן היה ללא הועיל ודו"ק שוב ראיתי באלשיך כאן וכפי הנראה הרגיש קצת בזה: חסלת פרשת וישב: