אור ברסלב

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת וישלח

על פרשת ויצא

במדרש הובא בזרע אברהם פרשת וישב פ' פ"ד ובאפיקי יהודה ח"ב דרוש פורת עלי עין הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה:

לבאר הדברים נבאר מקודם מ"ש במדרש רבה פ' פ"ד וישב ראובן אל הבור א"ל הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה חייך שב"ב עומד ופותח בתשובה תחלה שנאמר שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעוניך הענין נראה לי עפמ"ש ביערת דבש בביאור מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע והקשה מזמור לדוד קינה לדוד מבע"ל ואמר הוא דהכוונה שהתעורר לעשות תשובה תיכף כשבא על בת שבע כאשר המליצו הקדמונים סרכא בת יומא לא שמה סרכא לא כן אם נשרש בחטא וגם כאן ראובן נתעורר תיכף במעשה בלהה ומעשה יוסף וז"ש שובה ישראל כי כשלת בעונך והיינו דכי הוא לשון כאשר והיינו תיכף כאשר כשלת והנה לפמ"ש במעשה ד' פ"ב ממעשה אבות שכל מה שידע היודע טרם היותו בפועל נקרא חוש הריח כמ"ש מרחוק יריח מלחמה ע"ש והנה אם היה מתעורר אל התשוב' כאשר הגיעו עליו יסורין וכדומה זה לא נקרא ריח אבל כשנתעורר מעצמו טרם הגיע אליו דבר זה נקרא ריח והנה ראובן הלך וליקט דודאים וזה רמז שנתעורר טרם הגיע עליו דבר וזה נקרא הדודאים נתנו ריח והנה מ"ש דמצות חנוכה בטפח הסמוך לפתח לפע"ד הרמז עפמ"ש באהל יעקב פרשה בראשית על פסוק לפתח חטאת רובץ בשם הגאון החסיד מוהרא"וו זצ"ל שהענין הוא שאין ליצה"ר שליטה זולת כשהפתח פתוח לפניו והיינו שנעשה איזה ספק בלבו אבל אם אין פתח כלל אז אין מקום ליצה"ר לשלוט והנה אמרו בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין כנגדו וא"כ נר חנוכה שרמז להתור' זה מצוה בטפח הסמוך לפתח והיינו תיכף כאשר נפתח הפתח לסתום אותו תיכף וזהו המליצ' מצות כר חנוכה בפתח ביתו ואם דר בעלייה בחלון הסמוך לרשות הרבים והיינו מקום שיש פרצה קצת ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו והיינו שאם כבר נפרץ וגבר עליו היצר עד שהוא מסוכן מניחו על שלחנו והיינו שצריך שיתגבר התור' על היצר ומחלישהו ומעתה ז"ש על פתחינו כל מגדים והיינו שלא יפתח לו יותר ותיכף יסתום הפתח ודו"ק: וכמו שעשה ראובן ששב תיכף. ויתכן עוד מליצת הפתח עפמ"ש במקום אחר לבאר מ"ש שומר הפתח ע"פ מה ששמעתי בשם קרבן ראשית מליצת חז"ל אהדורי אפתחא והיינו שיראת ד' ראשית חכמה וזה הפתח וא"כ ז"ש לפתח חטאת רובץ ולכך צריך שיהי' טפח הסמוך לפתח והיינו שהתור' יהי' סמוך לפתח היראה ודו"ק: וישובו המלאכים אל יעקב ויאמרו באנו אל אחיך אל עשו וגם הנה הולך לקראתך. הנה במדרש נחלקו אם היו מלאכים ממש ואני אומר דמכאן ראיה למ"ש התוס' בשבת דף י"ב דהמלאכים אינם יודעים מחשבות שבלב לכך לא ידעו כוונת עשו והשיבו סתם שבאנו אל אחיך והנה הולך לקראתך אבל כוונתו היאך היא לא ידעו ולא הבינו:

וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשיו. נשאלתי בזה למה לא כתיב שבאו המלאכים לעשיו ואמרו לו כדברי יעקב שוב ראיתי שהרמב"ן הרגיש בזה ואמר שהכתוב קיצר בזה אבל הוא דחוק ולפענ"ד נראה בזה דהנה כפי הנראה מפשטת הכתוב שיעקב היה מסופק בהם אם הם מלאכים ממש שכן כתוב בסוף פ' ויצא ויפגעו בו מלאכי אלקים ויהי כאשר ראם ויאמר מחנה אלקים זה הרי שלא אמר מלאכי אלקים בע"כ שהבין שהם מאלקים ורוח אלהין קדישין בהו אבל לא ידע בירור הדברים אם הם מלאכים ממש והרי קרא מחנים ומשמע שחשב שהם דומים למחנהו ותדע שאל"כ היאך שייך שיעקב ישלחם בשליחות למלאכים ולומר להם שיאמרו לעשו עם לבן גרתי שאיך ישתמש במלאכי אלקים בשליחות כזאת והיאך ישלח לעשו הרשע מלאכים ממש וע"כ שחשבם למחנה אלקים אבל לא ידע שהם מלאכים ממש ולכך שלחם לעשו שידע שכח וגבורה בם לדבר עם עשו והם כאשר ראו שיעקב לא הרגיש בם ע"כ למראית עין הלכו להם אבל באמת לא דברו עמו לכך כתיב וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך שהם ידעו מה בלבו וגם ידעו שכל שליחותם מן ד' מהשמים היה לעזור ליעקב מיד עשו אחיו וא"כ מה צורך להם לבקש מעשו והניחו אותו בהשתדלות והדברים נכונים. ועוד ראיה שאם חשב שהם מלאכים ממש היאך נתיירא מעשיו הלא רבים אשר אתנו מאשר עמו וע"כ שחשב שהם אנשים קדושים די רוח אלהין קדישין בהו ולא מלאכים ממש כנלפענ"ד ואולי זאת סבה מאת ד' שנתאוה לתפלת יעקב הצדיק וגם זה סימן לבנים וא"כ אלמלי ידע יעקב שהם מלאכים לא היה מתפלל והתפל' היה סימן לתפלת ישראל בגלותם בעת צר להם ע"כ העלים ד' והמלאכים ג"כ העלימו מאתו:

קטנתי מכל החסדים במדרש רבה ר' לוי אמר כדאי אני. והיא תימה דא"כ מאי מכל החסדים ועיין יפ"ת. אך לדעת נראה עפמ"ש סוף סוט' שהי' קטנותן של חסידים ופירש הרמב"ם בכללם ושרשם לפי ששורש הדבר בתחלתו קטן ע"ש ולזה אמר כאן כדאי אני שקטנתי מכל החסדים היינו שלפי שורש כל החסדים המתגלגלים בעולם ששורש הדבר קטן ודו"ק:

אדוני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן יעבור נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהל' לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעירה. ולפענ"ד נראה דהנה כל מעשה אבות הם סימן לבנים ועיין במדרש שדרשו דקאי על גליות עד אשר אבא אל אדוני שעירה דהיינו כשיבא המלך המשיח כמ"ש רש"י והכוונה דהנה כבר נודע מ"ש המפורשים ועיין ביערת דבש במה שהקב"ה בנה להם מקדש שנית ונחרב במעט השנים ולמה עשה כזאת משום שבאמת לא היה גאולה שלימה והגאול' שלימה יהי' לעתיד כשיבא משיח ורק משום שעוד לא נתחזקו העם באמונה שלימה וגם לא היה עוד התורה שבע"פ וע"כ נבנה הבית השני כדי שיתחזקו על ידי החרש והמסגר וחכמי הדור בתורת ד' ובאמונה שלימה ובזה יוכלו להתקיים בגלות החל הזה שהוא גלות ארוך ומר שעל ידי רבינו הקדוש נתיסד המשנה ואח"כ הש"ס ע"י האמוראים ולכך היה הגלות לבבל כי שם למדו תורה והתחזקו באמונתם השלימה ע"ש ומעתה זה שרמז יעקב אבינו אדוני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי היינו שלא התרגלו עוד בעבודת ד' ובתורתו ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן היינו שאם היה הגלות נמשך מבלי ריווח מעט כמעט שלא נתקיים נפש הישראלי חלילה בגלות המר על כן יעבור נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה עד אשר אבא אל אדוני שעירה דהיינו שיבא המלך המשיח ואם שגיתי ד' יכפר בעד:

אדוני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן יעבור נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכ' וגו' עד אשר אבא אל אדוני שעירה הענין נראת לפענ"ד דהנה פירשתי מ"ש במחשכים הושיבני ודרשו בסנהדרין דף כ"ד זה תלמוד בבלי והוא תמוה דמה זו דקרי לי' מחשכים אך ביאור הענין דהנה באמת אריכות הגלות כעת הוא לפמ"ש האור החיים דאין משיח ב"ד בא עד שיבורר כל תור' שבע"פ היכן הוא מרומז בתור' שבכתב יעו"ש וזו היא כל העבוד' של חז"ל וכל הגדולים לברר זאת ולפ"ז בגלות בבל היו החרש והמסגר וכל גדולי ישראל היו יכולים בנקל לברר כל תורה שבע"פ היכן הוא מרומז אבל אח"כ שהורדנו ממדרגתינו וממעלתינו והוצרכנו לכתוב התלמוד בבלי עם הפלפולים שפלפלו להעמיד ולברר הדינים אז קשה על הטרודים בגולה לברר וללבן כל התורה שבע"פ ע"כ יפה דרשו במחשכים הושיבני זו תלמוד בבלי והנה כבר נודע מ"ש המורה שאם אדם רוצה להעמיק בדבר שהוא למעלה מהשגתו אז גם מה שהי' יכול להשיג ג"כ קשה עליו כדמיון הראות שאם יתמיד האדם לראות בציורים דקים אז יחלש הראות אף במה שיכול לראות. ובזה פירשתי מ"ש פן יהרסו לעלות ונפל ממנו רב היינו שיפול ממנו אף מה שהיו יכולים להשיג והנה זה שאמר יעקב אדוני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן והיינו שאם ירצו להעמיק ולהשיג מה שלמעלה מכח השגתם אז יפלו ויסוגו אחור על כן אתנהלה לאטי לרגל המלאכה עד אשר אבא אל אדוני שעירה וכדדרשת חז"ל ועלו מושיעים בהר ציון והובא ברש"י ודו"ק:

ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה. הנה שכתיב מספר שבחן של צדיקים האלה שלא חרה להם בשביל שפגע בכבודן שירצה לישא את בת יעקב רק מפני הנבלה שעשה בישראל ואף שקודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק ובא אליה כמ"ש הרמב"ם פ"א מאשות ונמצא שלא היה החטא, רק מה שאנס אותה ופגע בכבוד יעקב ובניו מכל מקום עיקר כוונתם היה רק בשביל שלא יעשה כן בישראל היינו שקיימו התורה אף שלא נתנה והיו יודעים שהתורה תאסור זאת ומדוקדק לשון וכן לא יעשה שהוא לשון עתיד ודו"ק היטב אך מה שחרה ליעקב נראה מפני שהכתוב מעיד ויבואו על העיר בטח ואם באמת כוונתם לשמים היה להם למסור נפשם אף שלא היו בטוחים שלא יעמדו כנגדם אמנם כוונתם היה באמת שיהי' ניכר שלא יעשו ולא יזידון עוד ואם אולי לא היו מצליחים היו מתגרים עוד וז"ש הכזונה יעשה את אחותינו והיינו על העתיד ודו"ק:

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל וישאל יעקב ויאמר הגיד' נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי. הענין לפענ"ד כי יש שם העצם ויש שם התואר והנה בן אדם יוכל לקנות לו שם התואר שהוא בעל בחירה ויכול להשתנות ולהעתיק עצמו מענין לענין מפחיתות למעלה וכן להיפך משא"כ המלאך כי הוא רוחני ואין לו בחירה ולפ"ז זה שאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל וא"כ תוכל להיות נעתק משם העצם לשם התואר אבל למה זה תשאל לשמי כי שמי אינו נשתנה בעצמות רק לפי ענין שליח אבל איני בעל בחירה ודו"ק:

הכזונה יעשה את אחותינו. עיין רמב"ן שהאריך דלמה כעס יעקב אחר שהי' בעצת כולם ולפענ"ד נראה דהנה באמת כבר נודע מ"ש הסמ"ע בחו"מ סי' תכ"א דאף ברודף אחר הערו' דקנאין פוגעין בו מכל מקום צריך שיתכוין דוקא לשם ד' דאם מתכוין למען נצוח או בשביל שנאה הרי הוא בכלל שופכי דם ע"ש ולפ"ז זהו שיעקב אבינו רצה לנסותם אם כוונו ע"ד אמת רק בשביל המצוה אז לא יחוש ולא יריעו לו הגוים וד' עמם אבל אם אולי נתכוונו בשביל שנאה וקנאה אז יש לחוש דמכל מקום שופכי דם נפש נקראו ואז היה להם דין ב"נ דנצטוו על דינים אף שהם גוים הא גם בני יעקב היה להם דין ב"נ והנה הם בקנאתם לד' השיבו הכזונה יעשה את אחותינו והבין יעקב שכוונו לשם ד' ואז שתק וזה שקלל יעקב ארור אפם. כי עז והיינו שחש על שמעון ולוי כי אולי היו מתכוונים לשם עצמם כי אפם עז ועברתם קשתה ודו"ק:

קח נא את ברכתי אשר הובאת לך. לפענ"ד הכוונה כי הנה יעקב ידע בלבו מה עשה לו בקחתו ברכותיו והנה באמת כל כוונתו של יעקב בברכת הצלחת זמניות הוא אך שיוכל עי"ז להתקרב לעשיו שאין מקרבין לו לאדם אלא בשעת הנייתן ולפ"ז זהו שאמר לו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך והיינו שכל הטרחא שטרחתי הוא כדי שאוכל להביא לך וזה שאמר כי חנני אלקים וכי יש לי כל והיינו שהברכה האמיתית שנקרא כל כמ"ש הרמב"ן על פסוק וד' בירך את אברהם בכל ע"ש שרמז בזה סוד גדול וע"כ זה חנני אלקים וברכה הזמניות והטרחות רק בשבילך ומה נכבד הדרש שדרשו במ"ש יהי לך אשר לך שמחל לו הברכות והיינו שכיון שיעקב התנצל על הברכות ע"כ דרשו שעשו מחל לו ודו"ק וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו וגו' על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה עד היום הזה. הגידו לי בשם הזהר שכל המצות הם שמירה לכל אבר וכבר נודע מ"ש המדרש דרמ"ח אברים נגד רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כנגד שס"ה גידין וא"כ כל מצות עשה ול"ת שמיר' נגד אבר שלו ולכך גיד הנשה שלא נאסר עדיין לא היה לו שמיר' לאותו אבר ולכך יכול לו ולכן התורה צותה שלא יאכלו גיד הנשה כדי שיהיה שמירה לאבר ולפענ"ד נראה להוסיף נופך שבאמת לפי מה דאמרו בחולין שגיד הנשה נאמרה בסיני רק שנכתבה במקומה וע"כ שיעקב לא נצטוה על גיד הנשה וע"כ שלגביה לא היה שייך ענין מצוה זו ולכך לא יכול לו שהוא לא היה צריך לשמיר' זו אבל כאשר נגע בכף ירך יעקב שהוא רמז להבנים והבנים היו צריכין לאותו שלימות שהרי נצטוו שלא יאכלו לכך כתיב ותקע כף ירך יעקב בהאבקו ולכך לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ודו"ק היטב והדבר נכון:

במדרש אותן הדורונות שכיבד יעקב לעשו עתיד להחזיר שנאמר מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו יביאו אין כתיב כאן אלא ישיבו והוא תמוה ולפענ"ד בביאור הענין דהנה כבר הבטיחנו השם ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והנה אם אדם שנשתמד וכבר עברו כמה וכמה דורות שהם גוים גמורים כל ששרשו יהודי יתקבצו ילוקטו אחד לאחד והנה יעקב שלח דורונות וזווג זווגים כמ"ש רש"י וזה שרמז למה שיהיה באחרית הימים שהם וולדיהן עד סוף כל הדורות יחזיר לו עשו וז"ש והביאו את בניך בחוצן וז"ש כל הדורונות שכיבד יעקב את עשיו עתידין להחזיר ועתידין להחזיר כל הנצוצות זרע ישראלי שנשתמדו והיו לגוי אחד ודו"ק:

ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני לדעתי נראה דהכוונה שאמרה שהולד לקחו שלל ממנה כל נפשה וכוחותיה וז"ש בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני כמו בן כוחי היינו שכל כחות נפשי ניתן אל הבן ההוא ויתכן עוד דהנה כבר נודע מ"ש הזהר דכל מי שהוא בא מסטרא דנוקבא הוא אינו בן קיימא וז"ש בן אוני היינו שבא מצדי וכמ"ש המילדת כי גם זה לך בן היינו שבא מצדך וז"ש בן אוני ואביו קרא לו בנימן היינו שאביו ידע ברוח הקודש שצריך להוליד י"ב שבטים וא"כ הוא בא מצד אביו ולכך קרא לו בנימין כפירוש הרמב"ן שימין הוא מלשון כח וגבור' והיינו שיהי' חי וקיים ודו"ק: ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שאו בן אוני. לא נודע הכוונה וגם הוא לשון מיותר בצאת נפשה כי מתה אטו לא ידענו שהנפש יוצא בעת מית'. ולפענ"ד הכוונה דהנה כבר נודע כי יש מיתה טבעית ומיתה אלקית כמ"ש הכוזרי לחלק המיתה לארבעה חלקים ואנחנו נדבר משתי המיתות האלה והבדל יש ביניהם שהמיתה הטבעית באה מחמת הגוף שנחלש ונאבדו כוחותיו ומית' האלקית יש שהגוף בחזקה רק שהעונש מן השמים וזה לדעתי ענין כרת הנפש ר"ל שהיא בימי בחרות שהגוף בריא אולם והנפש נכרת משא"כ כשבא בשנים שאף שיכול לחיות אבל מכל מקום הגוף נחלש ג"כ והנה כאן שהיה מיתה אלקית שע"י שתהיה עזר לבניה היתה מוכרחת למות שם וא"כ נפשה יצאה אבל הגוף היה בריא אולם וז"ש ויהי בצאת נפשה כי מתה היינו שלא מתה מצד הגוף רק מחמת הנפש ותקרא לו בן אוני והיינו מלשון אונים ואמיץ כח שהיינו שהיא עוד בכוחותיה ויתכן שניהם שגם בן צערי ואוני מלשון אנינות יתכן שניהם שע"י שהיא בכוחותיה ולא היה מיתה טבעית על כן נצטערה שהיה מיתה אלקית וע"כ לעונש שהיא לא ידעה שצריכה להיות עזרה לבניה וא"כ אוני צערי ואוני כח יתכן שניהם ועיין רמב"ן שלכך אביו קרא לו בנימן:

וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו וגו' על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה עד היום הזה הנה כל הענין נראה לפענ"ד דהנה עשו הלך לקראתו למלחמה ומה שנהפך אח"כ לאוהב לפענ"ד היה אחרי כי כבר הכניע יעקב את שרו של אדום למעלה ע"כ נהפך הוא לאוהב וע"כ היה המעשה של המלאך קודם ביאת עשיו והנה באמת המלאך רצה להזדווג לו ולא יכול לו כי היה זכותו רב אבל כי נגע בכף יריכו וזה רמז להבנים אחריו והדורות הבאים בזה יכול לפגוע בו כי לא היה כחם גדול כ"כ שיוכלו לעמוד נגד השר של אדום ולכך ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו וזהו הענין שלא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה כי זה מורה שהמה חלושים נגד האומות ואלמלי היה להם זכות גדול לא היה המלאך יכול לו וע"כ נאסר לבני ישראל וזה לדעתי מה שאמרו בחולין דף צ"א טול גיד הנשה בפניהם ופרע להם בית השחיטה כמ"ד גיד הנשה נאסר לב"נ והקשו התוס' הא שחיטה בודאי לא נצטוו ואפ"ה אמר בשביל בני יעקב וה"ה גיד הנשה ולפמ"ש יש לומר דבשחיטה אמר פרע להם בית השחיטה והיינו שעיקר השחיטה בשבילם אבל גיד הנשה מצות ב"נ הית' להורות שהמה ישלטו בישראל וזה ענין איסור גיד הנשה לישראל ודו"ק היטב:

עם לבן גרתי פירש"י ותרי"ג מצות שמרתי הכוונה לפענ"ד כי כ"כ היתה ריחוק בינינו עד שלא נחשבתי רק לגר שם ולא לתושב שישבתי עשרים שנה ובכ"ז נחשבתי לגר כי השנאה שהיה מפאת הדת היא הבדילה בינותינו עד שנחשבתי לגר אצלו וזהו גרתי ותרי"ג מצות שמרתי:

וילך ראובן וישכב את בלהה:

ראיתי בחידושי הגרשוני להגאון בעל עבודת הגרשוני בסוף דרושיו שהביא בשם זקני הרמ"א שאמר כמו דדרשו בשבתן על פסוק אשר ישכבון את הנשים ע"י ששהו את קיניה ובטלו מפ"ו מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבו אותם וה"ה בזה ע"י שראובן בלבל היציע לכך מעלה עליו הכתוב כאילו שכב וכתב בחידושי הגרשוני ששמע שדמות דיוקנו של ראובן בא לו והשתחוה על שלמד זכותו עליו והנה אני מצאתי הדבר בזהר פ' וישלח בפסוק ויהי בשכון ישראל בשם ר"ח התנא הגדול ע"ש ודו"ק:

אם יהי' אלקים עמדי אמרו במדרש מכאן שאין הבטחה לצדיקים. הכוונה לפענ"ד כי ענין הבטחון האמת הוא שמחשב בנפשו שהוא אינו ראוי לשום טובה כמ"ש החוה"ל שיחשוב האדם שזכיותיו נטבעו ביון מצולת הטובות והחסדים שגמל אתו יתברך וא"כ ממילא ל"ש הבטחה לצדיקים כי איך שייך הבטחה על זכיות ושוב מסיר בטחונו מאלקיו וחושב שבזכותו ינצל וזה לא נקרא בוטח בד' וכבר כתב הרמב"ן כי אף שאין לו שום זכות זה גופא שבוטח בד' זה זכותו ולכך כל שהוא צדיק יותר מחשב עצמו שאינו כלום ולכך אין הבטח' לצדיקים: ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו. כל הענין הלז והסדר שסדר לפניו היה לדעתי ענין נרמז לעתיד וכבר אמרו במדרש כל מעשה אבות סימן לבנים והנה יעקב אבינו ראה ברוח קדשו שבניו יהיו בגלות תחת יד אדום ונתיירא מהאי קרא ואבדתם בגוים וכאמרו במכות דף כ"ד דרב אמר אנא מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים וע"כ חשב בדעתו שהוא בעצמו יתן לו הבנים לגלות תחת ידו וכבר אמרו במדרש פ' הלז אותן הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשיו עתידין או"ה להחזירן למלך המשיח לעתיד לבא שנאמר מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו יתנו אין כתיב כאן אלא ישיבו והוא כלו מוקשה דמה נ"מ אם ישיבו הדורונות של הצאן והעזים למלך המשיח ואין לנו חפץ בצאן ועזים ולמה אמר שנתן אבינו יעקב וכי אין אנו יודעים שיעקב אבינו הוא רועינו אבל הוא הדבר אשר דברתי שכל הדורונות היה רמז על הבנים בניו שנקראו צאן קדשים והוא נתן לו במתנה על מנת להחזיר לו לעתיד לבא וזה שהבטיח הכתוב בישעי' סי' ס' וסי' ס"ו ובכמה מקומות שהאו"ה יביאו בני ישראל והביאו בניך בחוצן וכו' והענין ההוא שכל אשר בשם ישראל יכונה לא יתבלע ויאבד בין האומות וז"ש ובאו האובדים בארץ אשור וגו' וא"כ יפה אמרו במדרש כל אותן הדורונות שנתן יעקב אבינו לעשו עתידין לחזור שלא יבלע אחד בינותם וז"ש מלה טבא אמרתי וז"ש יעקב אבינו אדוני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן וגו' אתנהלה לאטי עד אשר אבא אל אדוני שעירה וכדדרשו במדרש שקאי על לעתיד לכשיבא להר עשו וישפוט אותם ודו"ק כי הוא ענין נכבד:

עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור צאן וגו' פירש"י ותרי"ג מצות שמרתי אעפ"י שהייתי בבית לבן. הענין נראה לי דהנה באמת יפלא על יעקב אבינו שכפי הנראה פשט המקרא משמע שהשתדל מאוד בקנינים המדומים ועשה תחבולות איך שיהי' לו צאן ובקר הרב' ותורתו מתי נעשית ועבודת ד' איפה. אבל הענין הוא כי באמת התור' בא להורות גודל מעלת יעקב אבינו ע"ה כי באמת עניני התור' והעולם הם צרות זה לזה וכבר אמרו אי ספרא לא סייפא ומאד קשה על האדם שיעסוק בתור' ועבוד' ויעסוק בקניני העולם אך האיש השלם מאוד אשר זכה לברר מעשיו שיהי' הכל לשם שמים הוא יוכל לעלות אל המדרג' שאף בעת עסקו בעניני העולם יהיו ידיו ולבו לאל אמונה לעסוק בתורתו ועבודתו וכל מעשיו יהי' לש"ש ויעקב אבינו קיים בעת רעותו הצאן כל דיני שומרין ביתר שאת ויתר עז וע"כ האריכ' התור' עניניו שאף שכפי פשטת הכתוב משמע שעבד בשביל רחל וזה לדעתי מה שהתפאר עצמו עם לבן גרתי ובכל זאת תרי"ג מצות שמרתי שכל הענינים עשיתי ובכ"ז לא הייתי סר ממצות ד' ותורתו והבן כי קצרתי:

מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי ויאמר למצוא חן בעיני אדוני ויאמר עשיו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך ויאמר יעקב אל נא אם מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי חנני אלקים וכי יש לי כל. הנה מה שהפציר יעקב כל כץ לעשו שיקח ממנו עד שא"ל כראות פני אלקים ועשו לא רצה. לפענ"ד נראה דהנה באמת אמרו בנדרים דף כ"ד דאם אמר קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה נוטל לבנך כור של חטים וכו' דהיה נדר גמור ולא מקרי נדרי זרוזין דא"ל לאו כלבא אנא דמתהנינא מינך ולא מתהנית מנאי וכן אמרו שם דאם אמר קונם שאתה נהנית לי אם אי אתה נותן לבני כור של חטים דהוה נדר גמור משום דא"ל לאו מלכא אנא דמתהנינא מינאי ואת לא מתהנית לי ולפ"ז יעקב עשה בערמ' דמהני ליה אף שעשיו לא מהני ליה דחשב עצמו כמלך ועשיו כששאלו מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי והשיב לו למצוא חן בעיני אדוני והוא הרגיש בדבר דלא יהי' ככלבא שנהנה ממנו ואינו מהנה לו ע"כ אמר לו אחי יש לי רב יהי לך אשר לך וע"ז השיב לו יעקב שחלילה לו לזלזל כן בו דאדרבא כראות פני אלקים מחשבהו והיינו כפני רברבי כמ"ש בתרגום והיינו דהוא תקרובת דורן ששולחין לאדם גדול וזה נהנה במה שזה לוקח ממנו וגם אמר לו כי חנני אלקים וכי יש לי כל והיינו כמ"ש הר"ן שם דכל שאינו מתנה מרוב' לא חשיב ככלבא במה שהוא נהנה ממנו וזה אינו נהנה ממנו ולזה יעקב שבאמת לא רצה להנות מעשו וחשב דלמא עשיו ידמה בלבבו שהוא מחשיב עצמו למלכא שמהנהו ואינו נהנה ממנו ע"כ השיב לו שזה באמת לגביה מלתא זוטרתא כי חנני אלקים וכי יש לי כל וא"כ מותר לו לההנותו ולא שיהנה ממנו וע"ז ביקש עשיו שילכו בשוה או שיציג מן העם אשר עמו וע"ז רמז לו יעקב עד אשר אבא אל אדוני וכמ"ש באגד' כאשר יבא לרשת את הר שעיר ואז יהיה באמת מלך שמהנה ואינו נהנה ודו"ק היטב כי הוא רמז נפלא בכל הוויכוח הזה:

קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. הכוונה לדעתי כי הנה יעקב עשה תחבולות ושלח לעשיו ואח"כ אמר שיבא אליו שעירה והנה עי"כ הוצרך לבנות בית למען יתעכב בדרך וירא' לעשיו כי הוצרך להוחיל זמן רב עם מקנהו וב"ב ולא בא ליצחק ועי"כ נתאחר הדבר ויהי לו אמתלא על אשר לא בא לעשיו ובאמת התחבל בתחבולות שונות וכפי הנהגתו עם השתדלותו הניחו הקב"ה למקרי הזמן עד כי קרהו המקר' מדינה בתו וע"כ אמר לו הקב"ה קום עלה בית אל ועש' שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשיו היינו שלא תוסיף ללכת בתחבולות מעשי בני אדם כי אם לבטוח בשם ד' כי אך בזאת תתרצה אל המלך הקב"ה ויעקב הבין כוונה זאת וע"כ אמר לב"ב הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם וחליל' שיהי' בזרעו של יעקב אלקי נכר וגם לזה צריך קבור' ושריפ' רק שכיון שיסירו כל הענינים המורים על תחבולות אנושי שזה נקרא לגבי קדוש ד' יעקב אבינו אלקי נכר ולכך כתיב ויהי חתת אלקים על הערים וגו' ולכך בתחל' חרה ליעקב אבינו ואמר עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ כי על אשר עשה תחבולות אנושי ע"כ לא מצא עוז בלבבו לבטוח בשם ד' כראוי אליו כנלפענ"ד ואם שגיתי ד' יכפר בעדי:

אל תראי כי גם זה לך בן. הכוונה לדעתי דהנה כבר אמרו במדרש דנשים צדקניות לא היו בפתקא של חוה ויולדות שלא בצער וביאור הענין דהנה קודם החטא יש דיעות אם היה הענין שיהיו רק קיימים באיש ולא קיימים במין ואף אם נאמר כדעת המפורשים שגם קודם החטא היו מתים ומולידים בדומה מכל מקום עכ"פ היו מולידים צדיקים ולכך כשחטאה חוה א"כ היה ההולדה לרע' שטוב לו שלא נברא ולכך נמצא לפעמים מתקשין בלידה שלכך נתקלל' בעצב תלדי בנים שלא היה כפי טבע בריא' שעשה את האדם ישר ויולידו בלי עצבון ולפ"ז הנשים הצדקניות היו מולידות כפי טבע שהיו מוכנים להוליד בלי קישוי וצער כלל ולפ"ז זהו אם מצד טבעה הית' מוכנת להוליד אבל אם באמת עקרה הית' א"כ קושי הליד' עפ"י טבעי והנה רחל הית' עקר' רק בשביל צדקתה ענה ד' וגם כי התפללה יוסיף ד' לי בן אחר ע"כ הולידה עוד אחד אבל הקישוי לידה היה ע"פ טבע וז"ש ויהי בהקשות' בלדת' הית' מתיראת וע"ז אמרה אל תראי כי גם זה לך בן בשבילך אבל את עקרה באמת ודו"ק:

וגם י"ל מה שאמרו שלא היו בפתקא של חוה כי כבר אמרו במדרש כי כל הנשמות היו תלויות באדם הראשון באיפה שלו זה בחוטמו וזה בשערו וע"ז דרשו איפה היית ביסדי ארץ היכן היית תלוי באיפ' של אדה"ר ולפ"ז הנשים שהיו תלויות במקום שנבראת האש' מהצלע וחוה נתקלל' בעצב תלדי בנים לכך מולידים בעצב אבל נשים צדקניות לא היו תלויות במקום הזה ואדם הראשון לא נתקלל לכך מולידין בלי קישוי ולפ"ז רחל שהיתה עקר' בטבעה וא"כ לכך הוליד' בקישוי וז"ש כי גם זה לך בן בשביל כי לא היית מוכן להוליד וא"כ הית' יכול' להתלות גם בפתקה של חוה ודו"ק:

ויהי בהקשות' בלדת' ותאמר לה המילדת אל תראי כי גם זה לך בן וצריך ביאור מה הפיוס הזה שפייסת אותה והנראה בזה דהנה באמת צריך ביאור מדוע התקשתה בלידתה הא כבר אמרו חז"ל על ותהר ותלד שנשים צדקניות לא היו בפתקה של חוה והיו יולדות בלא צער. והנראה לי בזה דהנה המפרשים כתבו הטעם דלכך נשים צדקניות אינן בפתקה של חוה משום דכיון שאינן מצוות על פו"ר א"כ לכך הנשים צדקניות אינם בפתקה של חוה ע"ש ויתכן יותר כי באמת נשים שאינן צדקניות ואינם מתכוונים שיקיימו המצוה האנשים על ידם ולהנאת עצמן עושות א"כ לכך מתקשים בלידתם אבל הנשים צדקניות שאינם מתכוונים רק לסייע להבעל שיקיים על ידיה המצוה א"כ למה תתקשה בלדתה וכבר כתב הר"ן בתשוב' שאף שאינה מצווה על פו"ר בכ"ז היא עושית המצוה במה שמסתייעת להבעל וכ"כ בחלקת מחוקק סי' ל"ו ס"ק ב' מדעתא דנפשיה ולפ"ז מהראוי שלא תהי' עכ"פ בפתקה של חוה ושומר מצוה לא ידע דבר רע ולפ"ז ברחל שיעקב כבר קיים המצוה וגם היה יכול לקיים בנשים אחרות רק שאמר' שתהי' עכ"פ כאחת מהשפחות להעמיד שנים וא"כ בשבילה עשתה ולכך נתקש' בלדת' וזה שאמר' אל תראי לומר שאינך צדיקת משום כי גם זה לך בן היינו בשבילך וא"כ אין ראיה מזה:

אל תראי כי גם זה לך בן. בספר לוית חן תמה על הא דס"ד בש"ס ב"ב דף קמ"א דבת עדיף מבן דא"כ איך נחמו אות' תנחומין של הבל כי גם זה לך בן. ולפענ"ד אי מהא לא קשיא דכאן שאמנו רחל ידעה שיעקב צריך להעמיד י"ב שבטים והם עמודי העולם וא"כ פשיטא דבן עדיף לה שהבן הזה אחד מעמודי העולם ומה שהקש' מהא דאמרו הנצבים לאשת פנחס בשמואל א' ד' אל תראי כי בן ילדת גם זה לק"מ דשם נהפכו עליה ציריה ומשמע בנד' דף ל"א דבזכר נהפכו הצירים וחבלי לידה יותר גדולים ולכך אמרו שלא תראי כי בן ילדת אך בגוף הקושיא מצאתי במדרש פי וישלח דנחלקו בזה דח"א כך וממסמסין ליולדת והיינו דס"ל דבן עדיף וח"א דתאומה נולד' עם השבטים וא"כ ליכא קושיא מכאן ובלוית חן כתב לחלק בין האב להאם דלו טוב יותר בת ולה טוב יותר בן דהיא אינה מצווה על פ"ו וזה דחוק דבאמת גם לו יותר טוב בן מבת שהרי מלמדו תורה ועיין בב"ב דף ק"מ דאדמון אומר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי ופירש"י משום דעוסק בתור' ואף דדחי לה אבל עכ"פ בת לא עדיפא והא דס"ד דבת עדיפא אפשר משום דבן אם לא נולד בחכמה ובתבונה מה יוכל לעשות אבל בת יוכל להשיא בתו לת"ח ובזה ל"ק משם:

כי אמר אכפרה פניו עיין רמב"ן שתמה על רש"י דלא מצינו כפרה בחטא ע"ש והיא תמוה דבתור' באמת לא נמצא אבל בנביאים וכתובים נמצא הרב' פשעינו אתה תכפרם והוא רחום יכפר עון ובחסד ואמת יכופר עון ועיין מג"א סי' תר"ז שאומרים כפר' לחטאים ועיין בנו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' כ"ג ולא זכרו דברי רמב"ן אנו וע"כ דברי הרמב"ן צע"ג:

והאשה וילדיה אחרונים. עיין תוס' יו"ט במס' דמאי מ"ש דאחרונים אף שהן אמצעיים ואני כתבתי על הגליון דכן הוא בזהר וצ"ע ממס' גיטין דף כ"ט ע"א ממאי מדקתני אין השליח אחרון ופירש"י דלא תני השני ודו"ק ויש לדחות: והתחתנו אותנו במדרש רבה אר"א לעולם אין ישראל נותן אצבע לתוך פיו של עכו"ם תחלה אלא א"כ עכו"ם נותן החלה לתוך פיו של ישראל והתחתנו אותנו לא תתחתן בם הם תבעו תחל' עכ"ל המדרש והוא משולל ביאור. והנראה בזה דהנה ביבמות פרק הערל אמר רבא לא תתחתן דכתיב בז' אומות איירי בגיותן אבל בגירותן שרי הדר אמר רבא לא תתחתן בגירותן דוקא אבל בגיותן לית לן בה ובזה נחלקו הפוסקים אי קי"ל כל"ק דרבא או לישנא בתרא עיקר ועיין ב"ש סי' ד' ס"ק א'. ולפ"ז אומר אני דבר נכון בהא דחדשו בני יעקב שיתגיירו ואח"כ יהרגו אותם שלכאור' נראה שבמרמה עשו כאשר האשים אותם יעקב אביהם והנה ללישנא בתרא דבגיותן לית בהו חתנות והיינו דחיתון לא שייך רק כשהוא דרך אישות וא"כ אם הם פתחו שיתחתנו בם וא"כ ע"כ באופן ששייך חיתון וא"כ ע"כ בגירותן וכיון דהתור' אסרה החיתון בגירות א"כ היו מוכרחים להרוג אותם דהחיתון שרצו זה אסרה התור' וללישנא קמא דחיתון בגירות לית לן בה א"כ לכך אמרו שאי אפשר שיחי' בגיותן ולכך אמרו שיתגיירו וניהו שהרגו אותם אבל סיבוב ההריג' היה במה שנתגיירו ומלו עצמם וזה פתחו הם בעצמם וז"ש המדרש לעולם אין ישראל נותן אצבע לתוך פיו של עכו"ם תחל' אלא א"כ נתן עכו"ם אצבעו תחל' והתחתנו אותנו ולא תתחתן בם הם תבעו תחל' ודברי המדרש מבואר יפה יפה ודו"ק:

וגם בהמילה אחרי שצריך להיות מי שמל ימול ועכו"ם שמל פסול וא"כ הרי בני יעקב לא מלו אותם דהרי אסור למול עכו"ם שלא לשם גירות כמבואר ביו"ד סי' רס"ג ס"ה בהג"ה ואף דהש"ך השיג על הרמ"א כבר כתבתי על הגליון דדברי הרמ"א עיקר וא"כ מלו עצמם והם דקדקו אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר היינו ע"י מי שהוא מל וגם הם עצמם אמרו אך בזאת יאות לנו וגו' בהמול לכם כל זכר כאשר הם נימולים והם לא קיימו התנאי ולכך שפיר הרגם דלא קיימו התנאי ודו"ק והבן הדברים:

אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר. לכאורה קשה כיון דדרשינן המול ימול מי שהוא מל ימול אחרים ועכו"ם אסור למול א"כ איך ימולו אנשי שכם אם לא מלו אותם בני יעקב. וצ"ל דבאמת זה היה טעותם שהם חשבו כל שימולו עצמם הרי הם נימולים ובאמת הם דקדקו אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר היינו שיהיו נימולים ע"י מי שנצטווה על המיל' ובזה יהיו יהודים אבל כל שמלו עצמם א"כ שוב אין להם תקנה ובמה יהיו ישראלים כיון דלא נימולו ולכך הותר להם להרוג אותם כיון דלא יכלו לקיים התנאי עוד ודו"ק ובאמת אברהם אבינו שהיה ראש לכל הגרים מבואר במדרש דהקב"ה מלו והיינו דאל"כ לא היה מועיל מה שמל ומטעם זה כתבו המפרשים דלכך לא קיים מצות מיל' קודם שנצטוה דלא היה יכול למול עצמו שהיה נכרי קודם שמל ודו"ק:

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. הכוונה לדעתי שבאמת אף שגיירו עצמם לשם אישות בכ"ז דבר גדול עשו וקי"ל דכלם הוו גרים כדאמרו ביבמות דף כ"ד וא"כ היו מתייראים מהם שלא יעמוד להם הזכות אבל ביום השלישי בהיותם כואבים והתחרטו ותהו על הראשונות שמלו עצמם עמדו עליהם והרגם ודו"ק: ובזה מדוקדק לשון ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים והיינו שהיו כואבים ודוויים על מה שעשו כדבר הזה:

ויאמר יעקב אל שמעון ולוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ וגו' ויאמרו הכזונה יעשה את אחותינו. כבר האריך הרמב"ן בתור' דהא גם יעקב ידע מעצתם ולמה לא מיחה בתם מתחל' וגם למה לא נקם יעקב הדבר הזה ולו נאות יותר לנקוס נקמת ד' שעשו בתו כזונה וע"ש וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה באמת האנשים האל' בניו של יעקב הית' בוערה כאש חמתם על שעשו הרע הזה והנה אם באמת היה' הכוונה זכה ונקייה רק לד' לבדו היה יעקב נכון ובטוח כי לא תאונה אליהם רעה ושלוחי מצות אינן ניזוקין אבל יעקב אבינו חשש אולי נתערב בתוכם גם כוונת הכבוד או קנא' ותחרות ובפרט כאשר ראת כי שבו כל נכסיהם וחמלו על הצאן וכאשר האריך העקידה בפרשתינו אשר זאת לא יאות לשלימים ולכך חשב כי עתה אולי לא יהי' ד' עמו וכבר כתב הסמ"ע כי גם הרודף שניתן להציל בנפשו אסור להיות מעורב שום כוונה כ' אם נקמת ד' דאל"כ מקרי שופך דם והארכתי בזה בפרשת פנחס ולפ"ז רצה יעקב לנסותם אם כוונתם הית' זכה שאם כוונתם לד' לבדו לא יחשו אף אם יקרם רע חליל' כי ימסרו נפשם על קדושת שמו לא כן אם כוונתם היה אך למען שכך חמתם אז יהי' באימ' ופחד וז"ש להם עכרתם אותי להבאישני והיה זה הנסיון על כוונתם והם השיבו באומץ לבם הכזונה יעשו את אחותינו וכשרא' זאת אז שתק להם כי חשב שכוונתם הית' נקייה ואח"כ בעת מותו הופיע עליו רוה"ק ויאמר להם שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם וברצונם עקרו שור כמו שפירשתי שם ודו"ק: עוד יש לי לומר בזה עפמ"ש השל"ה בהא דהכריזו על בני לוד שאין ראוי לעמוד במחיצתם בשביל צדקתם שמסרו נפשם למות והקש' הא אדרבה מסרו עצמם לסכנה וכל המוסר עצמו לסכנה אין אומרים דבר הלכה משמו וכתב לחלק דדוקא אם עוש' למען מוסר נפשו בלבד זה אסור לסכן עצמו אבל הם עשו להציל ישראל זה זכות גדול ע"ש. וזה נראה לי בטעם שהתרעמו במדרשים על יעקב אבינו שהשפיל עצמו לפני עשיו ועשיו לדרכו הולך והוא משפיל עצמו והיינו במה שמסר עצמו לסכנה ולא יכשל חלילה וזה שצווח יעקב כאן עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ ומסרתם עצמכם לסכנה וע"ז השיבו הכזונה יעשו את אחותינו ואין אנו עושין בשביל עצמינו רק בשביל בנות ישראל שלא תהיינה הפקר וזה שכתב רש"י ית אחתנא ועיין בהג"ה שם ודו"ק:

הכזונה יעשה את אחותינו. כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה הרמב"ם כתב שהיה עונש אנשי שכם שלפי שלא מיחו בשכם שגזל את דינה והם ראו וידעו ולא דנו אותו להריגה והרמב"ן תמה ע"ז שלא אמרו רק אזהרתן שלהם זו הוא מיתתן ולא עשה שלהם ע"ש ולפענ"ד נראה דהנה הטעם דב"נ אזהרתן שלהם זו היא מיתתן היא לפי שבאמת ענין העונש הוא כדי שישוב בתשובה כמאמר הכתוב כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה ובאמת על התשובה כבר הקשו במה ישוב נפש הנרצח או הישוב שבת נשמר בעשותו תשובה וכתב העיקרים כי זה וויתור וחסד מהשם יתברך ע"ש ולפ"ז זה דוקא לישראל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אבל לא עשה כן לכל גוי ואלקים ניצב לדין באו"ה ואך במדה"ד ישפוט ואינו מועיל תשוב' ולכך אזהרתן שלהם זו היא מיתתן כי מה יוחיל עוד להם כל שעתה נענשין בדין מיתה ולפ"ז מה נ"מ בזה בין אזהרה לעשה שלהן עכ"פ כל שעבר שכם ודינו במיתה מחוייבין בני שכם לעשות בו משפט כתוב כי בב"נ אזהרתן זו היא מיתתן. וזהו אמרם הכזונה יעשה את אחותינו היינו שבזה לא מועיל שוב תשובה שהרי כבר עשאה זונה והיו מחוייבין למסור נפשם ולדון אותו ע"ד הנבלה הזאת וכל שלא עשו כן בדין הרגם וז"ב ודו"ק: שוב ראיתי בספר הישר על התורה המקובל לנו כמ"ש הרמב"ן על התורה והובא בילקוט כ"פ ששמעון ולוי אמרו שכל העיר ראויה שיהרגו אותה שלא מיחו בשכם וכמ"ש הרמב"ם ודו"ק:

בעוד כברת ארץ:

עיין רמב"ן מ"ש בשם רד"ק שהוא שיעור מהלך אדם מן הבקר עד לעת אוכל וכתב הרמב"ן ע"ז שכשבא לארץ ישראל ראה שאפילו מיל אין בינותם והוכחש הפירוש ולפענ"ד אין ראיה שבאמת כבר אמרו שארץ צבי כתיב בה מה צבי אינו מחזיק עורו אף ארץ ישראל אינו מחזיק כ"כ ונקפץ בימי חורבנה וא"כ אין ראיה שאולי נקפץ הארץ בזמן החורבן ולכך אין בה מיל כי לאחר החורבן נקפץ הארץ להיות סימן שגם היא שוממה מתאבלת על בניה שהם בגלות תבנה ותכונן במהרה אמן:

חסלת פרשת וישלח:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה