אור ברסלב

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת ויצא

על פרשת תולדות

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש בש"ס דרשו מזה שיעקב תיקן תפלת ערבית ובכ"ז הוא רשות:

וצ"ב דממ"נ אם תיקן יעקב תפלת ערבית למה יגרע משחרית ומנחה שהוא חובה והוא היה לדעת המקובלים המובחר שבאבות אך נראה דבאמת יעקב לא רצה לתקן תפלה אחרת כלל ובפרט בעת ההיא שהי' בא בדרך ולבו טרוד ורק שבאמת יצחק תיקן תפלת מנחה כמ"ש ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וא"כ חשב יעקב להתפלל מנחה רק שכיון שהשקיע הקב"ה שם בעת ההיא החמה שלא בעונתה א"כ כבר לא היה לו מקום להתפלל מנחה בעת ההיא והי' תפלת ערבית ולכך באמת אינו חובה רק רשות דבאמת הוא לא תיקן לשם ערבית רק שממילא נעשה תפלת ערבית שהרי השקיע הקב"ה את החמה והיו ערב ועכ"פ זמן מנחה לא היה דליעקב ראוי שיתפלל מנחה בעתו וא"כ נעשה תפלת ערבית בזה ושפיר אינו רק רשות. ובזה יש ליישב קושית התוספות בברכות דף כ"ו דאיך תיקן יעקב ערבית הא אמרו בחולין דאמר אפשר שעברתי במקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי יהיב דעתיה למיהדר מיד ויפגע במקום שקפצה לו הר המוריה כד יהיב דעתיה למיתדר השקיע הקב"ה החמ' הרי שהתפלל בעוד יום ולא היה ערב ומזה הוכיחו דמותר להתפלל ערבית בעוד יום ולפמ"ש א"ש דבאמת הוא רוצה להתפלל מנחה ורק שכיון שהקב"ה רצה שילין שם השקיע הקב"ה החמה א"כ נעשה ערבית עי"ז ולכך הוא רשות וז"ב ודו"ק:

אחר זמן רב מצאתי בפני יהושיע בברכות שם שהרגיש בקצת בזה ושמחתי:

וישכב במקום ההוא. עיין רש"י משמא דמדרש בלילה ההיא שכב אבל כל י"ד שנה שהי' בבית מדרשו של שם ועבר לא שכב בלילה שהי' עסק בתורה. הכוונה לדעתי דהנה כל הענין שלא שכב בלילה בבית מדרשו של שם ועבר מפני שהקדיש כל ימיו לעבודת ד' ותורתו ולפ"ז כאן שהי' מתבודד בבית אל שהשיג שפעת הנבוא' והתפלל בבית שהתפללו אבותיו וא"כ הא בזה צריך לישן ולשכב כי עוד לא התרא' אליו השכינה כ"א בחלום ידבר בו וכמו בכל הנביאים בעת בא אליהם מראות הנבוא' היו נופלים וכל טבע הגוף היה נח ושקט ורק בהשכלת הנפש ידע וראה מה שראה כמו כן בעת החלום שהי' ישן שכבר נשקע כל תנועות הגוף היה מוכן לנבואה וא"כ לכך שכב במקום ההוא. וזה לדעתי מה שהמליצו עליו במדרש אם תשכב לא תפחד מעשיו ולבן ושכבת וערבה שנתיך וישכב במקום ההוא והיינו כי לכך לא שכב יעקב בכל הי"ד שנים כי ידע שהצלתו תלוי אך בלמוד התור' וכל העוסק בתורה יסורין בדילין ממנו אבל כאן שגם שינתו היה לתכלית המקוו' ע"כ שכב במקום ההיא וז"ש אם תשכב לא תפחד מעשיו ולבן ושכבת וערבה שנתך וישכב במקום ההוא ודו"ק:

גם נראה לפענ"ד ע"פ מ"ש האלשיך לפרש מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך אולי יתעשת כי כבר חלקו החכמי טבעיים כי פעמים בעת צר לו לא יוכל לישן ופעמים להיפך נופל נרדם וישן וחלקו דמי שיש לו תקוה עוד ומחשב מה לעשות זה לא יוכל לישן משא"כ מי שאין לו עוד תקוה זה נרדם וישן וז"ש מה לך נרדם אתה יש לך תקוה קום קרא אל אלקיך אולי יתעשת ודפח"ח. ולפ"ז נוכל לומר כי מה שלא ישן יעקב י"ד שנים כי חשב עצה מה לעשות אבל אחרי כי יצא משם אפס תקוה ממנו ע"כ ישן לו ולזה אמר דלא כן הוא רק אדרבא אם תשכב לא תפחד מעשיו ומלבן ושכבת וערבה שנתך וישכב במקום ההוא והיינו כי סמך בד' ולכך ישן ודו"ק:

מפי דודי הרב החריף מו"ה יוסף נ"ז ני' שמעתי דהכוונה כי באמת מפני מה לא שכב יעקב כל הי"ד שנים היה יען כי כל עוד שהי' צריך לעשות פעולות השכיב' להיו' יוכל לישן עוד השינה אינה מכרחת והשינה לא נעשה רק אם תחטופנו שינה ישן אבל לא שילך וישכב. והנה כיון שכל הי"ד שנים שנטמן לא ישן א"כ עכ"פ ניכר בעת שישן שלא נתיירא מפני עשיו ולבן דאל"כ היאך באותה לילה תיכף נעשה עיף ויגע וצריך לישן וע"כ שאדרבא לבו סמוך בד' ואינו בורח כלל וע"כ שכב וישן כמשפט דהרי כל הי"ד שנים לא שכב ע"כ שהשינה לא אנסו כ"כ וז"ל אם תשכב לא תפחד ושכבת וערב' שנתך דמזה ניכר שלבו סמוך בד' ולכן לא עשה כמשפט הבורחים שיום ולילה ינוסו למען לא ישיגם ודו"ק:

ולפענ"ד היה נראה עוד דהנה משפט הבורח שאינו יודע לאן יברח רק שבורח ממקומו אבל מי שרוצה ללכת למקום אחר זה יודע ממקום שהולך והנה יעקב ברח מפני עשיו וגם להמקום שברח ג"כ לא נכון לו שם ישב לבן הארמי ונמצא כי אדרבא במקום ששכב שם אינו לא עשיו ולא לבן וז"ש אם תשכב לא תפחד מעשיו ומלבן ושכבת וערבה שנתך וישכב במקום ההיא ששם לא היה לא עשיו ולא לבן ודו"ק: ויחלום והכ' סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימ' והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו והנה ד' נצב עליו הכוונה לפענ"ד דהנה כבר נודע מה שנחלקו המקובלים עם הפילוסופים אם הצדיקים גדולים ממלאכים או לא וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות כי באמת מצד חומרם בלי ספק כי מעלת המלאכים גדלה מאוד ומה האדם אשר בעפר יסודו נגדם אך אדרבא מפני שבני אדם חומרם עב וגס ובכ"ז יעפיל משפל מצבו להיות כמלאכי מרום בזה תגדל מעלתו מאד יתר מהמלאכים אשר יסודם זך מלאים זיו ומפיקים נוגה והנה מבואר במדרש כי המלאכים בראותם כי ישן בקשו לפגע בו והנה ד' נצב עליו והנה זה היה הרמז בסולם כי האומנם הוא סולם מוצב ארצה אשר בעפר יסודו ובכ"ז ראשו מגיע השמימ' וע"כ מלאכי אלקים עולים ויורדים בו והיינו שהמלאכים כל עלייתם וירידתם הוא על פי מעלת האיש וז"ש והנה ד' נצב היינו שלא הניחו וירד ממכון שבתו והשגיח עליו וע"כ שמעלתו גדלה מאד ודו"ק:

אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי ופירש"י שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה ונשאלתי הלא ידע היטב שהרי אמר אפשר שעברתי במקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי ונעקר הר המוריה ובא לכאן ואיך לא ידע שהרי היה לו קפיצת הארץ. והנה אף שאפשר ליישב ע"צ הדוחק דהוא לא ידע שקפצה לו הארץ. השבתי דהנה יש שתי עניני קדושות דיש קדושה שאנחנו מקדשין את המקום כמו הבהכנ"ס ובהמ"ד שע"י שאנחנו בונים בית מקדש מעט ומיחדים אותו ולומדים שם ע"כ נעשה קדוש אף שהמקום בעצמו לא היה קדיש מקודם ויש שהמקום בעצמו קדוש. והנה יעקב חשב שהר המוריה נתקדש ע"י שהתפללו בו אבותיו אבל לא ידע שמכוון כנגד מקדש שלמעל' וא"כ לכך ישן בו דהם קדשוהו והיה ישן בו דהוה ביתא דרבנן אבל כיון שנגלה לו דזה שער השמים וכפירש"י דמכוון כנגד מקדש שלמעלה א"כ עיקר שפע הקדושה נמשך מן השמים וז"ש אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי שאילו ידעתי לא ישנתי שם ודו"ק וגם נראה לפמ"ש המורה נבוכים בטעם שנקרא בתורה מקום ולא פרט השם שהתורה רצתה להעלים כדי שלא יוודע להכנעניים שמקום קדוש הוא וא"כ לכך גם יעקב רצה להעלים ולא התפלל מקודם שם ואח"כ לא גלה רק שרצה להתפלל כדרך שהתפללו אבותי אבל אח"כ שהרגיש שמע הקדושה ועשה שם מצבה אמר שלא היה ישן שהרי לא ישן שם רק להעלים המקום וכיון שע"כ נתפרסם וקראו בית אל והקים מצבה אם כן לא היה ישן שם ודו"ק:

אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי וגו' אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים כבר כתבתי בזה כמה דברים וכעת נראה לי דבר חדש ע"פ מה שהובא בספרים ענין גלות השכינה והנוב"י מהד"ת נשאל לפרש זאת והביא דברי המורה ח"א פכ"ה דענין שכינה היא ההתמדת ההשגחה או אור הנברא והנוב"י כתב שם דזה וזה אחת היא שע"י שמתמדת ההשגחה להשגיח שם תמיד מזה נאצל אור גדול וזהו כשישראל עושין רצונו של מקום אבל בהתגברות החטא גלינו מארצינו ונפסק ההשגחה וכל השפע הטוב היא להאומות ואנחנו יונקים מהתמצית זה נקרא גלות השכינה. ע"ש ולפענ"ד היה נראה דפירוש הרמב"ם התמדת השגחה או אור הנברא שניהם אמת. אמנם יש הבדל כי בהיות המקדש עומד א"כ שם היה התמדת ההשגחה וכביכול היה מעון לקדושת שמו יתברך וכל א"י היה אשר עיני ד' אלקיך דורש אותה וא"כ היה נקרא השכינה בשביל התמדת ההשגחה אבל בח"ל אין התמדת ההשגחה רק שנאצל כביכול אור נברא אשר גם בהיותינו בארץ לא לנו גלתה שכינה עמנו אבל שם לא שייך התמדת השכינה וז"ש במגילה דף כ"ח בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם והיינו אור הנברא ומהתימ' שהנוב"י לא העיר בזה אף שה' בדרך הלז והנה יעקב היה בהר המוריה מקום התמדת ההשגחה ולא היה כביכול אור הנברא והרגיש כביכול שעצמות אלקית היא כאן דהיינו התמדת השכינה וזה שאמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי והמפרשים הרגישו בזה ולפמ"ש אתי שפיר שם הוא אור הנברא וכאן היה התמדת השגח' וז"ש אין זה כי אם בית אלקים והיינו התמדת ההשגחה וזה שער השמים והיינו שמכוון נגד בהמ"ק של מעלה כמ"ש רש"י ודו"ק היטב כי הוא הערה חדשה ואם שגיתי ד' יכפר בעד:

ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. אמרו בפסיקתא מימיו של אותו צדיק לא נצטער אלא על פנימי וחיצון. הכוונה שהצדיק כל מגמתו שמבקש לחם לאכול ובגד ללבוש הוא אך כדי שלא יטרד בעניני העוה"ז ויבטל ממנו שלימות עבודתו בענין הרוחני ותענוג הנפש לכך לא ביקש יעקב רק לחם לאכול ובגד ללבוש שהוא חיי הסיפוק למען שכל עיקר תכלית מבוקשתו היה על ענין הפנימי (וחיצון) דהיינו בקשת הנפש ובקשת הגוף הוא רק למחסה ומגן שלא יטרידהו הבלי עוה"ז ולא יוכל לבקש עניני הנפש וז"ש ממולם לא נצטער אלא על פנימי וחיצון והיינו ענינים הפנימיים שצריכים עניני החיצונים למחסה ומגן וזהו שיסד הפייטן ביום שני של ר"ה חקם הטריפם פנימי וחיצון ומקורו מהפסיקתא הלז כמ"ש המפרש רז"ה שם וכוונתו ג"כ רק כדי הסיפוק חקם הטריפם וכמאמר שלמה המלך ע"ת רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי והבן הדברים: והיה ד' לי לאלהים ובתרגום ויהי מימרא דד' לי לאלהא. נשאלתי מהרב המופלג מו"ה פייביל מ"ק בוטשאטש דמה רצה בזה התרגום דבכ"מ שהוא דרך ההגשמה וכדומה מבואר מימרא דד' אבל כאן מה קשה לו בזה ולא פירש כפשוטו שד' יהי' לאלקים. והשבתי כי לפענ"ד הענין בפשיטות דאיך שייך ששם הויה יהיה לאלקים והא שם הוי' הוא שם העצם יותר משם אלקים שהוא גם תואר לשופטים ורוזנים ודיינים ואיך יתכן שיאמר ששם הויה יהיה לאלקים ומחזי כשתי רשויות ח"ו וע"כ ביאר האונקלוס שמימרא דד' יהיה לי לאלקים והכוונה לפענ"ד שאלקים הוא שופט ולקח לו מימרא דד' למשפט עליו אם לא יקיים כפי אשר קיבל עליו וכמו שלוקחין איזה דבר למצבה ע"ד שלקח יהושיע האבן שתשמע ותעיד כמו כן לקח הוא מימרא דד' שתעיד עליו כנלפענ"ד ועיין באבן עזרא על פסוק זה וברמב"ן:

והיה ד' לי לאלקים:

ובתרגום מימרא דר' לי לאלהא כבר כתבתי בזה כי נשאלתי מדוע לא תרגם כפשוטו דד' יהיה לי לאלהים וכאן לא שייך הגשמה וכדומה שהאונקלוס דרכו להרחיק וכאן לא שייך זאת וכתבתי בזה וכעת נ"ל דהנה מה שאמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי הכוונה לדעתי דהנה כבר נודע מ"ש הלח"מ בפ"ד מיסודי התורה, דאף שהקב"ה לפעמים חוזר מהרעה אבל כשיאמר בשם הוי' לא מצינו חזרה ולפ"ז נסתפק כאן יעקב אם היה כאן בשם הויה שלא יהי' חזרה ולכך נדר נדר אם יהי' אלקים עמדי ושמרני והי' ד' לי לאלקים ויפה תרגם ויהי מימרא דד' לי לאלהא היינו שע"כ דיבר כאן בשם הויה שלא יתכן שום חזרה ודוק. וזהו אשר ידבר בשם ד' ולא יהי' הוא הדבר אשר לא דברו ד' דהנה בשם הוי' לא שייך שום חזרה וטעם הדבר נראה דהנה כל השמות הקדושים נמצא מתואר גם המלאכים וגם ב"א כי שם אלקים הוא תואר לשופטים אבל שם הויה הוא שם העצם לד' לבדו ול"ש בו חזרה ודו"ק:

וישא יעקב רגליו במדרש רבת אמר כיון שנתבשר בשורה טובה טעין לבא לרגלוהי הדא אמרא כרסא טעין לרגלה. הכוונה לפענ"ד ע"פ מה שביארתי בחד"א לסוכה הא דאמרו לאתר דמתבעי תמן רגלוהי מובילין יתיה דהענין דרגל נקרא סבה כמ"ש המור' על פסוק ויברך ד' אותך לרגלי ולפ"ז ז"ש שהאדם חושב שהסבות מוליכות אותו אל מחוז חפצו ובאמת הוא להיפך מד' מצעדי גבר כוננו ולאתרא דמתבעי רגלוהי דהיינו הסבות מובילין יתיה ולפ"ז ז"ש גם כאן דכיון שנתבשר בשורה טובה נשא את רגליו והיינו שהוא הוליך את רגליו דהיינו הסבות והדמיון בזה דהליכות אדם הוא ע"י רגליו ומי שאין לו רגלים אינו יכול לילך אבל מי מסבב שילך הוא הלב שמחשב שצריך לו ללכת לאותו מקום ולכך אמר דלבא טעין לרגלוהי וז"ש כריסא טעין לרגלה ודו"ק: ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. לדעתי הכוונה ע"ד מה שאמרו מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. והענין הוא לפענ"ד דהנה דרך המשתוקק לדבר הוא מונה הימים והשבועות כמה הם והנה הוא מרגיש בהימים והשבועות והיינו שאף שהשבועות בכלל הם מעטים מהימים בפרטות בכ"ז גם השבועות המעטות רבים בעיניו כמו הימים והנה מבואר במדרש שמנו לעומר בשביל שהשתוקקו לתורה מאד וספרו כדרך אשה נדה וזבה שסופרת ימי טומאתה לאמור מתי תטהרו כן היו הם מונים הימים והשבועות והנה הרגישו בהזמן מאוד וגם השבועות היו רב ביניהם כמו הימים דלכך אנו עושין זכר ומצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי והנה גם יעקב אבינו הקדוש כאשר הבין ברוח קדשו שרחל עקרת הבית וממנה ישתל בית יוסף וישראל היו השנים אף שבכללות הם מעטים בערך הימים היו השנים כימים בעיניו באהבתו אותה ודו"ק:

וזהו אומרו כימים אחדים דהיינו כל יום בפרטות נראה דהנה המעיין בפסחים דף ה' ימצא דימים דקרא ממעט לילות וכל מצות דיום עפ"י הרוב אינו נוהג בלילה ולפענ"ד אף אם נימא דלילות בכלל הימים ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' נ"ב הובא במלמ"ל פ"ח מהלכות מתנת עניים ה"א מכל מקום כאן דכתיב ימים אחדים נראה לפענ"ד דהרגיש בהזמן כאלו היו הימים בלי לילות והי' יום ארוך אשר האיש ירגיש יותר וכמו מי ששוכב באישון אפילה בלילות ארוכות מימי טבת אשר מרגיש מאד בארכה כמו כן היה נדמה ליעקב אבינו כימים אחדים היינו רק יום ארוך בלי לילה ויהיה לשון ימים אחדים דהיינו שהיו אחדים כל הימים בלי הפסק הלילה שהיום ארוך מאד כי השינוי מהיום ללילה ניקל הניער וההרגש ודו"ק היטב:

ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ד' בגללך ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה ויאמר אליו אתה ידעת את אשר עבדתיך וגו' ויברך ד' אותך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי הנה כבר הקשה האורח החיים דאין דרך הצדיקים לפאר עצמם ולומר שבצדקתם בא להם הברכה וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה יש בני אדם להם מוצלחים אם מפאת ד' ואם מפאת ההצלח' ואינו נודע הוכחת איזה ענין היא ובמה יודע איפוא כי ברכת ד' תעשיר היא בזה בהיותם בבית אחרים הנה אם בא מפאת ההצלח' אז יתכן שגם אחרים יתברכו בגללו אבל הנ"מ דאם הוא מפאת ההצלח' יתכן להיות דוקא במקום הזה או שהאחר הוא המוצלח וכשישוב לביתו לא יצליח לא כן ברכת ד' שהיא תעשיר בכל מקום. והנה לבן חשב כי הכל בא מפאת מערכת השמים והמזלות וע"כ כששמע שיעקב רצה לשוב למקומו אז הודה לבן שאמת שלבן נתברך ע"י יעקב אבל יוכל להיות שהיא רק ע"פ מזל וז"ש נחשתי ויברכני ד' בגללך וא"כ יוכל להיות שאתה רק סבה שעל ידך אני מתברך אבל כשתשיב לביתך אולי לא תצליח כי הוא חשב שהכל ע"פ משטרי השמים וכסיליהה ונחושים וכשפים והבין יעקב זאת וע"ז השיב שלא כאשר דמית רק אדרבא שבירך ד' אותך לרגלי ואני מבורך בד' אלקים חיים ואין הבדל בין מקום למקום וא"כ מתי אעשה גם אנכי לביתי: ואחר ילדה בת ותקרא שמה דינה ויזכור אלהים את רחל עיין רש"י שדנה דין בעצמה אם יהי' זכר לא תהי' רחל אחותי כאחת מן השפחות ע"ש הכוונה לפענ"ד דהנה כבר נודע מ"ש הזהר דמי שנולד מצד האם זה אין לו חיים ולכך אמרה השונמית למה תכזב בשפחתך כי מצד נוקבא אין להולד חיות יעו"ש והנה כאן שלאה דנה בעצמה ונהפך לנקבה ויעקב לא ידע מזה א"כ הוא רק מצד נוקבא ואיך חיתה. אך באמת לאו מצד לאה בא רק כי זכר אלקים את רחל וע"כ נהפך במעיה לבת וא"כ לאו מצד לאה בא וז"ש ואחר ילדה בת ויזכור אלקים את רחל וזה לדעתי מה שאמרו במדרש מתפלתה של לאה נתהפך הולד ונתקשו בזה המפורשים ע"ש ודו"ק:

ובמדרש אמרו על ויזכור אלקים את רחל למה נתעקרו האמהות כדי שתצא שנותיהן בלי שעבוד והענין נראה לפענ"ד דבאמת הגלות התחיל מימי אברהם רק שהי' בהדרג' וזה לדעתי מ"ש ויזכור אלקים את רחל דבאמת לא נזכר כלל שהתפללה רק דהענין הוא דרחל כבר הגיעה עתה ללכת בדרך כל הארץ והרי בלידת בנימין מתה תיכף וא"כ תוכרח' ללדת טרם שמתה והקב"ה רצה למעט השעבוד כל מה שיוכל ולכך נתאחר עד הגיע עתה למות. וזה לדעתי מ"ש ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני והיינו שהבינה כי נתאחרה ללדת כל עוד שלא קרב הזמן לא ילדה והבינה מזה כי ילדה בעת צאת נפשה וע"כ אמרה כי זה הבן בן אוני מלשון אונן או אוני וכחי כי עד הנה הית' כחה בה. ובזה נראה מה שאמרה רחל הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי היינו שאמרה שכבר קרבו ימיה למות ואם לא תלד מתי תלד ולזה חרה אפו בה ואמר כי לא הגיע זמנה למות עוד ומה שלא ילדה הוא לפי שמנע ממך פרי בטן לא בשביל שלא תהיו שנותיהן בשעבוד כי לא ידע מזה והיא ידעה יותר ממנו כי מעת נולדו כל י"ב שבטים התחיל השעבוד ודו"ק:

כי מששתי את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו נראה לי ע"ד הלצ' כי לאשר יעקב חשש שאחרי שלבן חפש ומשש בכל כליו ואין איש רואה אולי לקח מידו מאומה וידע כי לבן מזלזל בנטילת ידים אבל אין זה מגרם המוסר לומר לחמיו שפן גנב מאתו וגם בנותיו הנה ע"כ הערים ע"י דמיון מי שבא ולן בבית אחד והבעה"ב מתירא אולי לקח מאומה מחפציו אומר להאורח שיחפש היטב בכליו אולי נפקד מאתו מאומה ועי"ז הוא רואה שלא לקח מאתו מאומה וע"כ אמר ללבן שיראה כל חפציו ויראה מה מצא מכל כלי בית וע"כ יראה יעקב שלא נפקד לו דבר והוא דרך הלצ': יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלקי אביכם אמש. אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע. לפענ"ד הכוונה דבאמת צריך ביאור למה גלה לו זאת שד' אמר לו סלא ידבר מטוב ועד רע ואם כן כבר ניטל כחו ועיין עקידה. אבל נראה דהכוונה עפמ"ש בבינה לעתים בביאור הענין הכבדת לב פרעה דפרעה הבין שהאלקים יש כח בידו לצוות שלא יעבדו עמם אבל מה שמבקש מאתו זה אינו ענין אלקית וע"כ הכביד לבו וזה ג"כ היה טוען לבן שאמר שיש לאל ידי לעשות עמכם רע שהרי אלקי אברהם אמש אמר אלי השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע ולמה לי כל זאת היה לו לצוות עלי שלא אלך או שהי' לו לומר העונש ומדלא אמר העונש רק שאמר לו בלבד ע"כ שאין לו כח כביכול להעניש וא"כ יש בידי לעשות עמכם רע. ואם נרצה עוד להעמיק יש לפרש יש לאל ידי היינו אלקי שלו כענין שנאמר לאשר הביא אלקי בידו וז"ש שיש לאל ידו היינו אלקי ידו יש לעשות עמכם רע ואלקי אביכם אמש אמר אלי השמר לך אבל אלקי ידו יש בכח לעשות רע וע"כ היטב חרה לו על שגנב אלקיו וז"ש למה גנבת את אלקי וע"כ שגם אתה ידעת הכח של אלקי וז"ש לו כי מה שנראה לו אמש אלקים חיים הוא שלולא זאת ריקם שלחתני אבל עם את אשר תמצא אלקיך לא יחיה שהוא לא ידע מזה. עוד נראה לי שלבן אמר לו שע"כ שגם אלקי אביכם יודע שהאמת אתי שהרי לא נראה לך לחזק ולאמץ לבבך רק שנראה אלי ואמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע ע"כ שגם עתה אינך חשוב אצלו וע"ז השיב לו יעקב שבאמת הוא חשוב אצל הקב"ה ואל יעקב בעזרי שלולא אלקי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני א"כ מזה לך אות שד' עמדי ומה שנראה לך הוא לפי שאת עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש והיינו מלשון הוכח' שהוכיח על פניך למה תרדוף אחרי ומה חטאתי ופשעי כי דלקתי אחרי ואדרבה מזה תוכל להבין כמה נתייקרתי בעיניו שרצ' להוכיח אותך שלא תעש' לי רעה ולא תדבר מטוב ועד רע. עוד נראה לי כי הוכיח לו שאינו מושגח מאלקים שהמושגח מאלקים אף אם ישיגוהו האויבים וירצו לעשות לו רע ד' לא יעזבנו בידו ואדרב' מזה נראה שיש לאל ידי לעשות עמכם רע שאל"כ לא היה לו להזהירני שלא אדבר מטוב ועד רע הא אף אם אדבר רע לא תשיענה ידי תושי' וע"כ שיש ביכולתי לעשות עמכם רע וע"ז אמר שעניי ויגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש כי אף שהוא מושגח אבל עניי ויגיע כפו אינם מושגחים והרשות בידם לקלקלם וע"כ לא הניחו לעשות רע שחס ג"כ על יגיע כפו ועי' ברבינו בחיי מ"ש בפסוק כי ידעתיו למען אשר יצו' מה שחילק ההשגח' לשלש' מחלקות ע"ש: לולא אלקי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים ויוכח אמש. הכוונה לדעתי כי כבר אמרו במסכת ברכות גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים. והענין לפענ"ד כי אולי יוכל האיש לחשוב אם אהי' עבד לענין הזמן לא יוכל לעבוד את ד' ולא אהי' דבוק בהשם כי קניני הזמן מטרידים ונמצא שעי"ז יושב ובטל ונשאר קרח מכאן ומכאן כי ע"י שאין לו פרנס' לא יוכל לעבוד את ד' וע"כ אמר שבאמת זה הכהנה מיגיעו הוא ג"כ עובד את ד' עד"מ שהוא פועל במלאכת בעה"ב וכמ' וכמ' דינים יש עליו היאך צריך לעבוד ולא יהנה ממלאכת בעה"ב כל שהיא וכמ' התפאר יעקב שהי' שומר הצאן בתכלית השמיר' ולא נהנה מכל אשר לו והנה בזה גופא עסק במלאכת שמים וזה שאמרו גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים שבזה גופא עובד את ד' והנה כבר כתב המור' כי ההשגח' דבוק בהשג' וכל מה שהוא יותר דבוק הוא יותר מושגח והנה יעקב נתן לו התנצלות על מה שברח ולא בטח באלקים חיים שיהי' מושגח ועל זה אמר שבאמת ירא שלא יגזול ממנו ומשום שבאמת לא היה דבוק כל כך בעבודת אלקים שהרי עבד עשרים שנה ונטרד מהשגת אלקית ולז' אמר כי לולא אלקי אברהם ופחד יצחק היה לי היינו לו שתי' מכבר כי עתה ריקה שלחתני אבל מה שמצאתי חן בעיני אלקים הוא שעניי ויגיע כפי ראה אלקים ויוכח אמש כל זה אמר בצדקתו הגדול' שלא חשב עצמו לעובד אלקים רק לנהנה מיגיע כפו והבן בדברים:

ותאמר אסף אלקים את חרפתי ותקרא שמו יוסף לאמור יוסף לי ד' בן אחר. מה שאמר' אסף ולא קרא' שמו אסף בשביל זה. וביאור הענין נראה לפענ"ד דהנה מי שהוא מוכר יי"ש או שאר משקים הנה יש רבים שבאים לקנות ויש שבאים לשתות בתורת חסד שהמוכר הוא נדיב לב ונותן לעניים בחנם הנה הרוצ' לדעת מי לוקח בעד מעות שיתן או נתן כבר או מי שלוקח בחנם בזאת יבחן שאם ירצ' שיתנו לו עוד הנה מי שלוקח בשכר זה יאמר לו תן לי עתה כך וכך מדות ואח"כ אקח המותר אבל מי שלוקח בחנם מתורת חסד זה לא יעיז כ"כ לבקש שיתנו לו אח"כ שנית ודי לו אם ישא חרפתו שנותן לו כעת כוס לשתות או ליקח לביתו אבל לא יוכל לומר כעת לא אקח רק כך וכך ואח"כ תתן לי עוד כי מי יודע אם יתנהו אח"כ והנה כאן ברחל יוכל להיות מה שנתן לה הקב"ה הריון הוא מצד חסדו למען שלא תהי' לחרפ' כמו שדנה לאה בעצמה שלא תהי' רחל כאחת מהשפחות אם מצד שמגיע לה מצד צדקתה והיא עקרת הבית להוליד שנים עכ"פ ובמה נודע שמגיע לה מצדקתה אם יתן לה עוד אחת כי אם הוא מצד החסד די לה באחת שלא תהי' לחרפ' והנה רחל בענות צדקתה חשב' שהוא מצד החסד ואמרה שאסף אלקים את חרפתי ולזה אמרה יוסיף ד' לי היינו מצד צדקתי בן אחר ונתנבא' שיוסיף לה מצד צדקתה עוד אחר ויהי' ניכר שמצד צדקת' הוליד' גם את זה וז"ש ותקרא שמו יוסף לאמר יוסיף ד' לי בן אחר והבן: וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה הרגיש הבינה לעתים בדרושיו שזה כפל לשון ולפענ"ד נראה דהנה כתיב לעיל מיני' ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים והנה בני לבן חשבו כי מלבד שנולדו לו הצאן עקודים נקודים מלבד זאת גם אשר לא נולדו רק גנב יעקב ח"ו ולמען לא יכירם לבן מכרם יעקב ולקח בעדם גמלים וחמורים ועבדים וזה שאמרו לקח יעקב את אשר לאבינו היינו מאשר מגיע לאבינו גם אלה לקח ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה וקנה שפחות ועבדים וגמלים ודו"ק היטב: אנכי האל בית אל עיין רש"י מה לשון האל ולפענ"ד נראה דהנה יעקב היה מסתפק אם הוא חלום אמת ונראה אליו אלקים באמת ונסתפק לאשר אין הנבוא' שורה בחוצה לארץ אבל כבר אמרו במ"ק היה היה דבר ד' אל יחזקאל. שהי' כבר בא"י ע"כ ראה אח"כ בח"ל וז"ש אנכי האל בית אל היינו שאני כביכול אותו אל שנראיתי לך בית אל וע"כ עתה קום צא מן הארץ וכו' והיינו שלא תסתפק במראית הנבוא' לכך נגליתי בח"ל כי כבר נגליתי בא"י ודו"ק היטב: ותען רחל ולאה ותאמרנה העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו כי מכרנו ויאכל גם אכל את כספינו כי כל העושר אשר הציל אלקים מאבינו לנו הוא ולבנינו. הענין תמוה מאד דמה השיבו לו על שאלתו והלא כבר אמר להם כי לבן שינה לו ומה הוסיפו בזה רשע על לבן ודי לו במה שאמר עליו יעקב גם אינו מגדר המוסר ובפרט לצדקניות כאלו לאמר שע"י שאין להם חלק ונחלה ע"כ ירצו לברוח ממנו. אך כרא' דהנה הרמב"ן כתב בפרש' וישלח על פסוק ואתה אמרת היטיב איטיב עמך דיש אומרים דיעקב חמל על בניו ועל ביתו כי לא הובטח מפי השם בהבטחת והי' זרעך דוקא על בנים אלו כי יתכן שימלט הוא לבדו וזרעו ירבה בבנים אחרים והרמב"ן ז"ל דחה זאת שאם יהיו בניו נופלים בחרב לא שייך הבטח' ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמ' ע"ש ולפ"ז כאן שהמלאך אמר כי ראיתי את אשר לבן עושה לך וכמ"ש קום צא מן הארץ הזאת אל הארץ וגו' הנה לא הובטח כ"א הוא לבדו וע"כ אמר יעקב לקרא לנשיו השדה ולספר להם החלום להיות שהוא מוכרח לברוח לקיים הנדר ואין לו הבטח' על הנשים ובניו ומכ"ש על מקנהו וראה. כי לבן אינו שלם עמו ובודאי ירדוף אחריו ואולי יזיק להם כי עליהם אין לו הבטח' ע"כ רצה להניחם שם והם יש להם נכסים ומקנה רב יוכלו להתפרנס על כל טוב עד ישיב ויפקדם ברחמים וענהו רחל ולאה שאין להם עוד חלק ונחלה בבית אביהם ולא עוד אלא שמכרם ואכל כספיהם וא"כ כשיניחם שם ימכרם ויאכל כל עושרם ולזה אמרו כי כל העושר אשר הציל אלקים מאבינו לנו ולבנינו וא"כ ע"ז היה הבטח' שישיבך בשלום וע"כ כל אשר אמר אלקים לך עשה וזה נכון וקרוב לאמת ת"ל: כי דרך נשים לי שמעתי בשם הגאון התנא האלקי מוהרא"וו זצ"ל שאמר שרחל כוונה ברמז למה שלקחה התרפים שהיו ע"ז וכבר אמרו בשבת פרק ר"ע דע"ז מטמא כנדה וא"כ זה שאמרה דרך נשים הוא לי שהרי לקחה התרפים ושכבה עליהם וא"כ מטמא כמו נדה ודפח"ח. ואף שאינו רק מדרבנן דטומאת ע"ז אינו רק מדרבנן מכל מקום ביתו של יעקב אבינו בקיאין אף בדרבנן דקיימו כל התור' אף דרבנן ובפרט בע"ז דשמצא דשמצא החמירו וכבר אמרו דאברהם אבינו היו לו ת' מאות פירקי. אמנם מה דקשה לי דלפי מה דמסיק בשבת דף פ"ב אליבא דר"א דבאבן מסמא דכ"ע לא פליגי דאינה מטמאה וכן קי"ל כמ"ש הרמב"ם פ"ו מאבות הטומאות ה"ו והרי בין לפירוש רש"י ובין לפירוש התוספות באבן מסמא כאן שעשתה בכר הגמל וכדכתיב ותשימם בכר הגמל ופירש"י במרדעת הגמל והרי מרדעת קשת מאד ואין הכלים מרגישים בכובד הנד' והזב שיושב עליו ומכ"ש לפירש"י וא"כ שוב לא מטמא כלל בע"ז ועיין ראב"ע מ"ש בפירוש כר הגמל ויש ליישב קצת ודו"ק כי באמת לא כתבתי רק לחיבת פה קודש הגאון מוהרא"וו זצ"ל:

דנני אלקים וגם שמע בקולי ע"כ קראה שמו דן וגו' נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי וגו' נראה לפענ"ד דהנה יש מתכבד מצד עצמו שהוא בר מעלה ויש מתכבד מצד עצמו וגם בהעריכו נגד חבירו ג"כ מתכבד יותר שיש לו מעלות יתירות על חבירו והנה בתחלה אמרה דנני אלקים וגם שמע בקולי והיינו לא בהעריכי נגד אחותי אבל כיון שילדה בן שני א"כ נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי ודו"ק:

עוד נראה לי עפמ"ש במסכת אבות הוי עז כנמר וקל כנשר וכו' וביאר הרמב"ם אף שהם מדות פחותות מכל מקום כל שמשתמש במקומם שצריך לשם מצוה להשתמש באלה המדות טוב הדבר וכשר ע"ש ולפ"ז כאן מצינו שנתקנאית באחותה עד שאמרה הבה לי בנים וקנאה היא מדה פחותה ובכ"ז יען שכוונה לשם ד' להוליד שבטי ישראל היתה רשאית וזה שאמר נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי והיינו כפירש"י עקשיות ועקומות נתעקשתי עם אחותי וגם יכולתי והיינו שכוונה לשם מצוה וזה לדעתי מה שאמרה אסף אלקים את חרפתי והיינו שבאמת הקנאה היא מדה פחותה רק שלשם מצוה מותר והיינו אם הועיל לה הקנא' שהוליד' עי"ז אבל אם לא היה מועיל לה לא הית' מתפארת במדת קנאתה וזה שאמרה אסף אלקים את חרפתי שבאמת הוליד' עי"ז ודו"ק: ותאמר לאה בגד עיין רש"י שבגד בה כשבא על שפחתה ע"ש. ובאמת שזה תימה שהרי היא נתנה לו בעצמה וגם גוף הדבר תימה למה עשתה כך בשלמא שרה ורחל עשו זאת כדי שיבנו מזה גם הם אבל לאה שכבר הולידה למה עשתה כזאת ולמה כשתבחה עוד בזאת ואמרה באשרי כי אשרוני בנות וגם נתן אלקים שכרי כי נתתי שפחתי ועיין בעקדה. והנראה בזה דהנה הם היו נביאות וידעו כי עתידים המה להוליד י"ב שבטים כאשר דרשו על קרא דואחר ילדה בת דאמרה לא תהי' אחותי כאחת מן השפחות ואם כן עכ"פ ידעו שסופם שיולידו. אמנם הענין היה דבאמת רחל הית' עקרה והית' צריכה לנס שתלד וא"כ נודע שהקב"ה חפץ בטבע וקשה בעיניו לעשות נס זולת כשנחוץ מאד וע"כ הולידו מקודם אותם שהיו בטבעם ונתאחרה רחל וכאשר רחל בקנאתה לאחותה לאה אמר' הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי והשיב לה יעקב התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן ודרשו חז"ל ממך מנע ולא ממני ובאמת במדרש אמרו בך עונין למעיקות וגם הרמב"ן האריך למה לא התפלל עליה ולפמ"ש אתי שפיר דאם הית' עקרה שלא תלד לגמרי היה מתפלל עליה אבל כיון שידע שסופה להוליד רק שבקנאתה רצתה להקדים לא רצה לדחוק את הנס והנס יבא ממילא וע"כ גער בה כי ממך מנע וא"כ למה אדחוק את הנס ולכך זה שחרדה רחל שעכ"פ יולידו השפחות חלקם ואז תבא על חלקה עכ"פ כאחת מן השפחות ולכך אמרה ששמע בקולי ונפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי ולכאורה זו תימה דבאמת היא לא ילדה רק שפחתה ולשמחה מה זו עושה אבל הוא הדבר אשר דברתי דידעה שסופה לילד ורצתה שכבר ילדו כל השפחות כדי שתבא גם עליה וזה נכון מאוד:

ומעתה הנה לאה הבינה גם כן זאת והנה היה מקום אתה לאחר ולא לתת ליעקב שפחתה ובפרט שהיתה בחירה ולכך לא כתיב ותהר שלא ניכר ההריון וא"כ הית' יכולה לאחר לרחל שלא תלד עדן אבל בצדקתה וביושר לבבה חרדה את החרד' שגם שפחתה תלד למען תבא על חלקה וא"כ זה שקראה בגד שיעקב לא היה צריך לבא על שפחתה והנס בא ממילא וגם אמרה באשרי כי אשרוני בנות וגם נתן אלקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי והיינו שזה היה ענין גדול לא מה שנתנה הדודאים רק מה שנתנה שפחתה ולכך אח"כ קרא' שמה דינה כדרשת חז"ל ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד ודברים חדשים והבן הדברים: נחשתי ויברכני ד' בגללך ויעקב אמר ויברך ד' אותך לרגלי. הנה כבר כנודע מה שכתב המורה כי רגל היינו סיבה והנה לבן אמר כי הקב"ה ברכו בגלל יעקב ובזכותו ויעקב בענות צדקו אמר שבירך אותו בסיבת העבדות שעושה והיינו וברכתיך בכל אשר תעשה וזה הנקרא רגל ולכך אמר מתי אעש' גם אנכי לביתי ודו"ק:

וירא ד.' כי שנוא' לאה ויפתח את רחמ' ורחל עקר'. ולפענ"ד הכוונה שבאמת יעקב הוצרך להעמיד י"ב שבטים לא פחות ולא יותר ולפ"ז אם היתה רחל מולידה ואותה אהב יעקב אז היה מוליד כל הי"ב שבטים מרחל ולאה והשפחות לא היו מולידים כלל לכך עקרה הקב"ה במכוון לכך הוצרך להוליד מלאה ומהשפחות ואח"כ כשהולידו כולם אז פתח ד' את רחמ' של רחל ולכך ידע ששנים תוליד וזה שאמר אשר מנע ממך פרי בטן והיינו שאתה לא יהי' לך פרי בטן מעצמותך רק למען השלם הי"ב שבטים ולכך תיכף רצה יעקב לשוב לביתו: על כן קראה שמו יהודה ותעמוד מלדת. לדעתי הוא כמו ויעמוד השמן שפירש"י שמפני שאמר היש עוד כלי ולא היה לה ע"כ עמד השמן שהברכ' אינה שורה כי אם בהצנע גם כאן כיון שאמר' הפעם אודה ד' על כן עמדה מלדת שהיא בעצמה הכיר' כי הרבתה לטול יותר מעל חלקה וזה לדעתי מ"ש חז"ל והריקותי לכם ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די והיינו שע"י אמירתם די אז לא יוכל הברכ' להוריק כ"כ וגם במן מצינו גם כן שאחרי שאכלו מעבור הארץ כתיב וישבות המן והיינו שהמן היה מעשה נסים וכל שהי' יכולים להשתמש בטבע שוב פסק הנס שהנס לא יתמיד וזהו משלימות הנס וה"ה כאן כל שהיא בעצמה הכירה שהוא יותר מהנובע וא"צ להנס עמד' מלדת:

הגל הזה עד ביני וביניך על כן קרא שמו גלעד והמצפ' אשר אמר יצף ד' ביני ובינך כי נסתר איש מרעהו וגו' ראה אלקים עד ביני ובינך ויאמר לבן ליעקב הנה הגל והנה המצב' וגו' עד הגל הזה ועדה המצב' אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצב' הזאת לרעה אלקי אברהם ואלקי נחור ישפטו בינינו. כבר נודע ע"ש בזה הגאון החסיד מווילנא זצ"ל דהמצבה היא המצפ' והוא דבר שבסתר ויעקב יוכל לעשות ללבן בגלוי ובסתר דהיינו שילחם עמו וגם יענה את בנותיו והם דברים שבסתר ולכך אמר אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה דהיינו שלבן ליעקב לא יוכל לעשות רק בגלוי שילחם עמו וירע לו בגלוי אבל יעקב יוכל לעשות בגלוי ונסתר ודפח"ח. וכתבתי במקום אחר דמצאתי בנזר הקודש ענין הלז ואני אומר דבר חדש דהנה לבן האמין בד' אלקי אברהם וגם שיתף עמו אלקי נחור כמ"ש רש"י דאלקי אברהם הוא קודש ואלקי נחור הוא חול ולדעתי היה לבן חושב דאלהי נחור אין ביכולתו לדעת רק בגלוי אבל דברים שבסתר לא יוכל לדעת זולת אלקי אברהם שהוא צופ' בסתר כבגלוי וכבר אמרו סוף מנחות דכל האומות מודים באלקותו יתברך וקרי ליה אלהא דאלהא. וזה לדעתי מה שאמר עד הגל הזה דהיינו בגלוי והמצפ' אשר אמר יצף ד' הזכיר שם הוי' שזה חשב לבן שזה אינו יודע כי אם שם הוי' הנכבד וזה שסיים ראה אלקים עד דהיינו שבזה רק אלהא דאלהא הוא עד וזה שאמר אם אני לא אעבור אליך את הגל דהיינו שאלקי שלי לא יעניש אותי רק על הגלוי אבל אתה לא תעבור אלי את הגל ואת המצב' וזה שאמר אלקי אברהם ואלקי נחור ישפטו בינינו וזה שהעיד הכתוב וישבע יעקב בפחד אביו יצחק דהיינו שלא נשבע רק בפחד אביו יצחק לבד שהוא אלקי האמת כנלפענ"ד ענין אמת ואם לא כוונתי האמת ד' יכפר בעד:

הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה. פירש"י וכי קל שבקלים אומר כן אלא שהי' רוצה להעמיד תולדות. הכוונה לדעתי דהנה כבר נודע מ"ש הרמב"ן והובא בשל"ה ובראשית החכמ' דהזווג כשהוא בקדוש' הוא ענין קדוש' והחיבור נקרא בלשון ידיעה כמ"ש והאדם ידע את חוה אשתו רק כשנמסך היצר בזה והטיל זוהמא ואינו מכוין לשם המצו' אז הוא חוש המשוש חרפ' ולפ"ז הנה יעקב אבינו שהתפאר שפ"ד שנים לא ראה קרי ולא היה מכוין רק להעמיד תולדות א"כ התהלך בתומו ואמר ואבוא' אלי'. כי היה בעיניו ענין יקר והזווג היה בעיניו כמו שמקיים מצו' אחרת ולכך רצה אשה יפ"ת כמו אתרוג ולולב נאה והבנים יהיו בעלי צור' לקיים מצות הבורא וזה היה ענין המפורסם בתור' מענין המסחר שעשו נשיו בו ושכרו אותו בדודאים והוא ידע מזה ושתק והי' הדבר בפרסום וע"כ שהי' ענין מצו' וגם נשיו אמותינו היו נביאות וכלם כוונו לקדש ולטהר ולהעמיד תולדות ושומר מצו' לא ידע דבר רע ומגונה והבן בדברים:

על בלי הגיד לו כי בורח הוא כבר כתבתי בזה וכעת נ"ל דהנה הבורח א"י היכן בורח רק שהוא בורח ממקומו וכמו שאמר' הגר מפני שרי גבירתי אנכי בורחת וכמ"ש המפורשים שלא ידע' להיכן תברח אבל כאן שברח למקום אביו לכך לא נקרא עליו שם בורח ולכך לא הגיד לו כי בורח הוא:

במדרש רבה פ' ס"ח ר"י בר"ח פתח אלקים מושיב יחידים ביתה מטרונה שאלה וכו' א"ל קב"ה יושב ומזוג זווגים וכו' א"ל לא כך אמרתי לך אם לפניך קלה להקב"ה קשה כקריעת ים סוף הקב"ה מה עושה להם מזווגן שלא בטובתן בע"כ הדא הוא דכתיב מוציא אסירים בכושרות בכי ושירות מאן דבעי בכי מאן דבעי שירות. הענין נראה לפענ"ד ע"פ מ"ש בזהר פ' וירא על הפסוק וד' פקד את שרה כתיב בהא דכתיב והשטן עומד על ימינו לשטנו דהכוונה שהשטן רצה או שיתוקדון כלא או שישתזבון כלא בגין דכד אתעביד ניסא או כלא דינא או כלא ניסא ולא אתעביד פלגא דינא ופלגא ניסא וע"ז כתב דאף דקריעת ים סוף היו ישראל נצולין ומצרים נטבעו וע"ז כתב דבאמת קשה היה לפני המקום דלא עביד ניסא ודינא בחד ביתא או בחד אתר ואי אתעביד קשיא קמי' ע"ש הרי דענין קריעת ים סוף היה קשה לפי שהי' דין ורחמים בחד מקום ולפ"ז ענין הזווג לפעמים יקרה שהבעל שמח והיא נשאת בע"כ או להיפך ונמצא שנעשה דין וחסד בחד מקום וזה אי אפשר וקשה לפני המקום. וזה לדעתי הא דאמר אלקים מישיב יחידים ביתה מוציא אסורים בכושרות ודרשו בכושרות בכי ושירות והיינו שבח דמקוים בכי ושירות כעובדא דהמטרוניתא שפצעו זה את זה וא"כ קשה לפני המקום כקריעת ים סוף. וזה לדעתי הא דאמרו בריש סוטה וקשה לזווגן כקריעת ים סוף והיינו כיון דשם לפי מעשיו הוא מזווגן א"כ לפעמים שהאשה מוכרחת להנשא לזה לפי מעשיו אף שאין רצונה בכך וא"כ קשה כקריעת ים סוף ובזה יש לפרש הא דפריך הש"ס איני והאמר ר"ל ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול מכרזת בת פלוני לפלוני ורש"י נדחק דשם לא שייך לפי מעשיו דצדיק ורשע לא קאמר ועיין בחידושי באר שבע מה שכתב בזה ולפמ"ש יש לומר דקושית הש"ס דבעוד שלא נברא הולד כלל איך שייך בכי ושירות דלמה לא יתרצו זה בזה דקודם שנולד לא שייך רצון וענין כלל וע"ז משני בזווג שני ואז הם בני דעת וא"כ יש דין ורחמים בחד מקום וקשה הדבר לפני המקום. וגם י"ל דקושית הש"ס דנקבה נקייה באה לעולם ואינו תלוי במזלה רק במזל הבעל וא"כ לא שייך בזה חסד ודין דהכל תלוי במזל הבעל ועיין מהרש"א שם וע"ז קאמר בזווג שני ואז כבר היא במזלה והוא במזלו ושייך בכי ושירות ודוק. ובזה מיושב הא דאמרו בפסחים דף קי"ח דקשים מזונותיו של אדם כקריעת י"ס שנאמר נותן לחם לכל בשר וסמיך ליה לגוזר ים סוף לגזרים וע"ש ברש"י ומהרש"א בח"א ולפמ"ש מיושב ע"פ מה שאמרו במדרש כאן דהקב"ה יושב ועושה סולמות משפיל לזה ומרומם לזה שנאמר אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים. ולפ"ז א"כ מזונותיו של אדם שבאים על ידי שעושה סולמות שלאדם זה משפיל ולזה מרומם וזה קשה כקריעת ים סוף וכמ"ש ודו"ק:

ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים ויהי כאשר ראם ויאמר מחנה אלהים זה כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה דרך בני אדם הנפגשים זה בזה שכל אחד נוגע בחבירו ובפרט רבים מהאנשים שכל אחד נגש את רעהו ופוגע בו ממש בנגיעה ובהליכ' וכאן לא נגעו בו כי הם אינם גשם שיגע גשם בגשם רק שפגעו בו ולא נגעו ולכך כאשר ראם אמר מחנה אלקים זה. וזה לדעתי מ"ש ויפגע במקום וילן שם והיינו שנגע במקום שהרי לן שם ולפי שמכל מקום לא נופל לשון פגיעה במקום דהרי לא נגע במקום שרק לן על הארץ ולא במקום וע"כ דרשו חז"ל שקיפל כל ארץ ישראל תחתיו וא"כ פגע במקום דבכל א"י נגע ע"י שלן שם וגם לפי מה שדרשו דקפץ הר המורי' ובא לכאן כיון שנתעכב שם הוה כפגיעת גשם בגשם ועכ"פ במלאכים דודאי לא שייך פגיעה שיהי' נגיעה ממש ולכך אמר שמלאכי אלקים היא. שוב נזכרתי שהוא ש"ס ערוך בחולין דף י"ח ע"ב איבעיא להו פגע ונגע דכתיב ויפגע בו וימת או דלמא פגע אף שלא נגע דכתיב ויפגעו בו מלאכי אלקים הנה לך מבואר כמ"ש דכל פגיעה של גשם בגשם הוה פגיעה ונגיעה משא"כ במלאכים דהו"ל פגיעה בלי נגיע' ודוק היטב: ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים ויהי כאשר ראם ויאמר מחנה אלקים זה. האור החיים דקדק מה לשון ויפגעו בו ומה אמר בזה וכתב האוה"ח משום דהמלאכים הבאים בדמות אנשים והנה להיות כי לא הלכו שיהיו ניכרים בהליכתם בקירוב וריחוק ועד בואם לא נראה כלל דמות אדם הולך כלל ופתאום נראו האנשים ומזה הבין יעקב שמחנה אלקים זה וז"ש ויפגעו בו מלאכי אלקים דהיינו שלא הלכו מקודם רק שפגעו בו פתאום ומזה הבין שמלאכי אלהים הם ודפח"ח. והנני דורך בעקבותיו שבאמת לא ראו אותם שום איש מההולכים עם יעקב רק יעקב לבדו, וכ"כ הראב"ע בהדיא ויהי כאשר ראם שיעקב לבדו ראם ע"ש וע"כ הבין יעקב שמדהוא ראם לבד ע"כ שמחנה אלקים זה ומדוע לא ראו שאר אנשים וז"ש ויפגעו בו מלאכי אלקים דהיינו שלא פגעו רק בו לבדו ולא זולת והנה רש"י פירש שמלאכי א"י היו ומלאכי ח"ל הלכו עד שם שאינם הולכים לארץ והדבר צריך ביאור והוא סתום וחתום ולפענ"ד נראה דהנה בתנחומא אמרו שהמלאכים המלוים לאדם הוא בזכות המצות ואז זכה שתי מלאכים מלוים אותו ואין המדרש לפני כעת להעתיק לשונו והנה כבר נודע מ"ש הרמב"ן בפרשת תולדות דאף שקיימו האבות כל התור' דוקא בא"י לפי שעיקר המצות הם בא"י לבד אף מה שהוא חובת הגוף נוהג יותר בארץ ולכך בח"ל נשא יעקב שתי אחיות ע"ש ולפ"ז המלאכים שבח"ל לא היו נכנסים לארץ שהמצות שבח"ל אינם כ"כ בחשיבות כמו המצות שמקיימין בארץ וכדבר האמור ברמב"ן וז"ש ויעקב הלך לדרכו דהיינו לא"י ולכך ויפגעו בו מלאכי אלקים דהיינו המלאכים שבארץ דכבר החל רוח ד' לפעמו מקדושת הארץ ומקיום מצות ד' ודו"ק:

עוד נראה לי שהכתוב בא להורות שכל מה שרכש בעת היותו בבית לבן לא תחשוב כי היו מקנינים גופניים ויבטל מעבודת ד' וע"ז הביא מופת שהרי תיכף בשובו מלבן פגעו בו מלאכי אלקים ודו"ק כי קצרתי:

אלקי אברהם ופחד יצחק עיין רש"י במה שלא אמר אלקי יצחק נראה לי הכוונה ע"ד מ"ש הכוזרי שאין מותר לאדם לומר אלקי רק לנביא וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות ולפ"ז לא רצה יעקב עוד ליחד שמו של הקב"ה על יצחק בפרטות לכך אמר ופחד יצחק. ובזה ניחא מה ש"א אלקי יצחק ורש"י נדחק משום דבאמת בכללות הוא אלקי יצחק רק שבפרטות לא רצה יעקב להזכיר והבן כי קצרתי: ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד ויאמר לבן הגל הזה עד ביני ובינך היום ע"כ קרא שמו גלעד והמצפ' אשר אמר יצף ד' ביני ובינך עיין רש"י שנדחק במ"ש והמצפ' דהיינו מה שנקרא אח"כ מצפה גלעד הוא לפי שאמר ילף ועיין רמב"ן שפירש שמה שהרים יעקב מצבה הוא נקרא מצפה ע"ש ואפשר משום דכן דרך הכתוב להחליף בי"ת במקום פ' כמ"ש רמב"ן על פסוק בקורת תהי' אבל אכתי אינו מיושב על מה סובב והולך. ולפענ"ד נראה בזה דהנה מ"ש ע"כ קרא שמו גלעד כתב הרמב"ן לפי שלבן הסכים ג"כ בזה השם ע"כ קרא שמו גלעד ואני אומר לפי שענין גל ומצפה הגידו לי בשם הגאון החסיד מווילנא זל"לה"ה שאמר דהכוונה לפי שגל הוא ענין גלוי ומצפה הוא דבר סתר ולזה פירש מה שאמר לבן אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה היינו שלבן לא יוכל לעבור רק בגלוי לבד אבל יעקב ללבן היה יכול לעבור בגלוי ובסתר שאם יקח נשים על נשיו יעבור בסתר וז"ש ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצב' הזאת לרעה ודפח"ח וכמדומה שכן ראיתי זה רבות בשנים בנזר הקודש ומעתה הן כן דרך לשה"ק שמשתמש במליצה שיסבול שתי ענינים ובזה יתרון ללשון הקדש על כל הלשונות שנוכל לשמש בתיבה אחת על הרב' כוונות ומעתה לבן שקרא יגר סהדותא ויגר הוא פתרון של גל אבל אינו מובן רק גל של אבנים אבל אינו מורה על לשון גלוי אבל כאן שלקח גל ומצבה ורצו לרמוז על הגלוי ועל הסתר שקראו מצפה וע"כ אמר שלבן אמר לו הגל הזה עד ביני וביניך היום שהדבר הגלוי כבר נעשה עד וז"ש על כן קרא שמו גלעד היינו לא לשון יגר שאף שלענין מה שהי' היום אין נ"מ אם יקרא יגר או גל אבל לפי שרצה לרמוז על הגלוי והמצפ' אשר אמר יצף ד' ביני וביניך ולכך נקרא גלעד שירמוז על שתיהן ודו"ק היטב כי דבר נפלא. וזה שאמר עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצב' הזאת לרעה כנלפענ"ד ע"פ דרך הגאון מווילנא זצלה"ה. וכעין חדתא קאמינא דהנה לבן לא היה יכול לעשות ליעקב רק רע בכלו לא במקצתו שכל שירצה לגזול בנותיו מעמו הרי מבטל כל קשר הברית שנעשה לו אבל יעקב היה יכול לבטל הקשר או כלו שיגרש בנותיו של לבן לגמרי או אף שיקיימם יקח נשים על נשיו וא"כ זה שאמר אם אני לא אעבור אליך הגל הזה היינו שאבטל כל הגל הזה אבל אם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצב' הזאת לרעה כי המצבה רמז לו למה שיעשה בסתר שיענה את בנותיו מתשמיש ואם תקח נשים על בנותי וא"כ משנה המצפ' הזאת לרע' ואינו מבטל בגלוי הגל כלו ודו"ק:

ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך. נשאלתי בזה מה דקדק הכתוב להזכיר בפסוק אחד בת לבן אחי אמו וגבי צאן ג"כ כזאת שתי פעעים והלא דבר הוא:

אמנם נראה דהנה באמת כבר אמרו במדרש דמעשה אבות סי' לבנים והיינו שהאבות לא עשו שום דבר במקרה רק בכוונה מכוונת וגם אשר לא ידעו כלל מן השמים הראו להם רמזים נפלאים שיעשו כזה וכזה והנה דרך בני אדם בביאתם לארץ נכריה ומוצא שם קרוביו בודאי תתעורר בקרבו רוח אהב' לקרוביו מקודם וחבב את קרוביו טרם שישים עין על נכסי קרוביו והנה ביעקב סיפר הכתוב שכאשר ראה את רחל ואת הצאן הנה בלי ספק ראוי היה שתתנוסס בקרבו רוח אהבה לרחל שהיא בת אחי אמו יותר מהצאן שאינם רק נכסי לבן אחי אמו וסיפר הכתוב שיעקב חמל מקודם על הצאן של לבן אחי אמו ואח"כ נשק לרחל ולכך כתיב וישא את קולו ויבך ופירש"י שראה שלא יכנס עמה לקבורה והבין כי לכך לא נתנוסס בו רוח אהב' כל כך ולכך נשק אותה שכבר אמרו שכל נשיקה של תפלות לבד מנשיקה של קרובות והוא רצה לישא אותה שידע ברוח הקודש שהיא אשתו רק שלא מצא בלבו רוח התעוררות ע"כ נשק אותה לקרבה יותר והבין שלפי שלא יכנס עמה לקבורה ע"כ לא נתעורר בקרבו רוח אהב' כ"כ ולכך נשא את קולו ויבך ודו"ק ובאמת לאה הית' עקרת הבית שבאמת נשאה מקדם ולכך נתעורר אל הצאן יותר. עוד נראה לי שבא הכתוב לרמוז שלא יחשוב הקורא שנשיקה הית' חלילה לתפלות וכמו שאמרו במדרש שאנשי מזרח גדורים בעריות ונסתכלו בו ע"כ העיד הכתוב שהנשיק' הית' נשיקה של קריבה והעד ע"ז שהרי גם הצאן של לבן אחי אמו גלל את האבן בחשק נפלא כמו שמעביר הפקק ובזה לא כוון שום כוונה רק בשביל קורבות כמו כן בנשיקה לא כיון רק בשביל קורבות ודו"ק היטב כי זה כוונה אמיתית לפענ"ד:

כי מכרנו ויאכל גם אכל את כספינו כי כל העושר אשר הציל אלקים מאבינו לנו הוא. הך כי כל העושר אינו מקושר למעלה. ולפענ"ד נראה שהם אמרו האם לא די שמכרנו אף גם שעוד יאכל גם אכל את כספינו וזה פירשו שאיך יאכל את כספינו שהרי כל העושר שהציל הקב"ה מאבינו לנו הוא וא"כ אם יגזול מעמנו יאכל כספינו ואף דלפ"ז מהראוי לנקוד ויאכל בשב"א ולא בפת"ח דקאי על לעבר לפענ"ד נראה דבאות וא"ו אין קפ דא שהרי זה דרכו של וא"ו להפך מעבר לעתיד וכן פירשתי בחידושי לנ"ך על פסוק ותאמר שלום שהוא כאלו נקוד בשב"א ודו"ק:

הפעם אודה את ד' על כן קראה שמו יהוד' ותעמוד מלדת. להבין בדברים נראה לפענ"ד דהנה באמת כל ענין של הנשים המבורכות האלו מה שהרבו לעשות כוונות להוליד הוא להעמיד י"ב שבטים שהם עמודי בית ישראל והיו ארבעה דגלי עולם וכל דגל היה משלש' שבטים והנה לאה בתחלה חשבה שלא תעמיד רק דגל אחד והענין לפ"ז דומה לאחד שבונה לו בית ואינו בינה בפעם אחת רק מעט מעט הנה בונה כותל אחד ואח"כ השניה וכן כלם הנה בתחלה נקרא הכתלים חלקי הבית וכשישאלהו איש מה בנית יאמר כי כבר נגמר כותל אחד ועכ"פ כותל בכלולותו נקרא חלק הבית אבל לא יוכל אדם לומר כי בניתי כותל ומעט מהכותל השנית כי במה נחשב הוא אם אינו בשלימותו והנה גם כאן אחר שילדה שלשה בנים אמרה זאת הפעם ילוה אישי אלי כי בניתי לו כותל אחד ואני אחד מחלקי הבית וכשילדה לו עוד אחד התחילה לבנות מעט מכותל השניה אבל כשידעה בעצמה שעמדה מלדת הוא כאילו לא נשלם הכותל ובמה נחשב שליש מהכותל אם אחרים ישתתפו עמו בהכותל ובכ"ז הודית לד' כי עכ"פ מה שעליה לעשות נתקיים בידה ולזה אמרה הפעם אודה ד' כי עכ"פ הוספתי על חלקי. וזה לדעתי מה שראתה רחל ותקנא באחותה דכיון שראתה שהפליג' על חלקה חשבה כי אולי עוד תקבל חלקה ולא ישאר לה דבר ע"כ נתנה שפחתה ליעקב וכאשר הולידה בן אחד חשבה. כי היא שותפות בהכותל עם לאה לזה אמרה דנני אלקים וגם שמע בקולי כאדם האומר גם כי יסר יסרני יה במה שלא הולדתי בעצמי מכל מקום נתן לי בן ושמע בקולי דעכ"פ לאה לא קבלה חלקי ולזה בבן השני ביארה היטב נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי וגם יכולתי והיינו שעכ"פ נתחברתי להיות שותפות בכותל עם לאה אחותי שעכ"פ היא לא בנתה הכותל השני כלו ואני נשתתפת עמה אף שאני לא ילדתי אבל שפחתי נשתתפה עמה ולכך אמרה לאה ג"כ להשתתף עם שפחתה ועכ"פ יהי' השותפות עם שפחתה ולא עם שפחת רחל ולכך אמרה באשרי כי אשרוני בנות והיינו מה שנשתתפתי עם שפחתי ולא עם שפחת חברתה ואח"כ כאשר התחילה ללדת הנה לא חפצה בשותפות עוד אפילו עם שפחתה וקותה להשלים הכותל לבדה ואמרה נתן אלקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי והיינו שעכ"פ השתדלתי לבנות הכותל וכשלא יכולתי לבנות בעצמי בניתי עם שפחתי ועתה זה שכרי ולכך כשילדה הששי אז נשלמה הכותל כלו אמרה הפעם יזבלני אישי כי זבדני אלקים אותי זבד טוב היינו שעתה בניתי גם כותל השני משלי בעצמי והשפחות אין להם חלק בכותלי ואם כן השפחות לבדנה לא בנו הכותל בשלימות ולכך כאשר ילדה עוד דנתה דין בעצמה שלא תהי' אחותה כאחת מהשפחות שעתה נתברר כי השפחות הולידו לעצמן זו שתים וזו שתים ע"כ קראה שמה דינה כמ"ש רש"י בשם המדרש ולכך זכר אלקים את רחל כי עד הנה לא היה לה עלבון כ"כ כי עכ"פ בנתה הכותל בשותפות אבל אח"כ חשבה אולי עוד יולידו כל אחת מהשפחות אחד אחד או שלאה תוליד עוד שתים ותהיה שותפות עם השפחות ולה לא ישאר כלום ולכך זכר אלקים את רחל ולכך כשהרתה אמרה אסף אלקים את חרפתי שעכ"פ אהיה כאחת מהשפחות ולכך התנבאה שיוסיף לה בן אחר ותהיה כאחת מהשפחות עכ"פ ולכך קראה לו יוסף ולא אסף וכמ"ש במהד"ק שבזה שתוליד עוד בן בזה אסף אלקים את חרפתה וא"כ בדין שתקרא אותו יוסף שעוד לא נאסף החרפ' עד שתוליד עוד אחד ועיין בעקידה ותמצא שדורך בדרך הלז ואני הוספתי נופך וכמעט שבניתי כל הבנין בשלימות כן יזכני ד' לבנות עוד בבנים ובנות חיים וקיימים חסלת פרשת ויצא:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה