אור ברסלב

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת שלח

על פרשת בהעלותך

ואלה שמותם למט' ראובן וגו' עיין רמב"ן שתמה שזה בא לא לדגליהם ולא לצבאותם ולא לתולדותם. ולפענ"ד מכאן ראיה למ"ש הרשב"ם במה שאמר כל נשיא בהם דהכוונה שהקב"ה לא פרט בשם מי ומי ההולכים רק שאיש אשר ינשא לבבו לאמר אני אלך בשביל שבטי זה ילך ויהי' כל נשיא מלשון אשר נשא לבן אותנת בחכמ' ודפח"ח ולפ"ז א"כ כך היה הענין שנשא לבן זאח"ז איש איש לשבטו כפי אשר נסדרו כאן ובזה מיושב מה שנסדר כאן למט' אפרים הושע בן נון ואח"כ כתיב למט' יוסף למט' מנש' גדי בן סוסי ונשאלתי בזה דבכל מקום הקדים מנש' לאפרים וכאן כתיב להיפך וכבר כתבתי בזה. ולפמ"ש אתי שפיר שיהושע בצדקתו נשא לבבו מקודם ללכת בשביל שבט אפרים ולכך נקדם למעל' ואם היה משבט מנש' אולי לא היה צריך שבט אפרים אחר אך אחר שהיה משבט אפרים ומנשה תמיד קודם א"כ למען כבוד יוסף כי מנש' הבכור נתרצ' גדי בן סוסי ללכת ובתחל' צדיקים היו כולם ודו"ק: ובזה נראה לפענ"ד מ"ש הת"י כד חזי משה ענותנותיה והיינו דבאמת הבינו ג"כ שלא טובה הליכתם ולכך כיון שחשבו שלא לכבוד להם ע"כ מצא יהושע בנפשו ללכת ע"ד בקלל' מתחילין מן הקטן והיא מליצ' לכל דבר שאינו חשוב שמתחילין מן הקטן:

ויקרא משה להושע בן נון יהושיע. בת"י כד חמי משה ית ענותנותיה דיהושיע אמר יה יושיעך מעצת מרגלים כבר כתבתי בזה כמה דברים וכעת נראה לי עפמ"ש המהריב"ל ח"ב סי' מ"ם הובא בש"ך חו"מ סי' קס"ג ס"ק ח"י אם המלך או שר מטיל איזה דבר על עשיר אחד או ב' ויש ביד יהודי א' כח לעמוד בהיכל המלך להשתדל לפוטרם והדבר ברור שאם יפטר לזה יטיל על אחרים אם כבר הטיל המלך על אנשים ידועים ופרט אותם אז אין יהודי רשאי להשתדל לפטרן שיחייב לאחרים אבל אם לא פרט בשם רק בסתם על איזה אנשים אז יכול להשתדל שיפטור אלו אף שיכנסו אחרים והביא רא"ה ממפיבושת שהתפלל דוד שלא יקלטנו הארון ע"ש ולפ"ז כאן יקשה היכא התפלל משה על יהושע שינצל והא יכנס אחר במקומו והרי ידע היטב שהקב"ה לא רצה שילכו. אך באמת הדבר נכון דהרי הרשב"ם פירש כל נשיא בהם היינו מי שינשא לבבו ללכת ילך אבל לא פרט בשם מי שילך ולפ"ז כיון שיהושע לא נשא לבבו ללכת כיון שעניו היה וא"כ לא פרט הקב"ה בשם מי שילך רק מי שישא לבבו וכשהוא לא נשא לבבו ומשה שלחו לכך יפה עשה שהתפלל עליו ובזה מיושב מה שלא התפלל על כלב כקושית המפרשים ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

ויתכן יותר עפמ"ש בחידושי לתור' בהא דחלק הכתוב למט' אפרים הושע בן נון ואח"כ כתיב למט' מנש' ונשאלתי ע"ז ואמרתי דבאמת מנש' ואפרים שבט אחד הוא רק שיעקב רצה שבחלוקת הארץ ולברכ' יהיו שני שבטים ולפ"ז כאן דלפורענות היה לא הית לו לחלקם רק משום דלשבט אפרים היה תושע בן נון וטוב' יוצאת לכך נתחלקו ולפ"ז כאן הוה כאילו לא פרט בשם שבאמת היה מהראוי להיות רק אחד מכל השבט אפרים ומנש' ולכך היה יכול להתפלל על יהושיע שינצל ממרגלים ודו"ק:

מוציאי דבת הארץ רעה עיין רש"י כל הוצאת דבה לשון חינוך דברים שמחליקים לשונם לאדם לדבר בו וישנו לטוב' וישנו לרע' לכך נאמר מוציאי דבת הארץ רעה שיש דבה שהוא טוב' וכתב הרמב"ן כי לא נמצא דיבה לטוב' רק לרע' וכאן הזכיר דבה רעה להפליג. ולפענ"ד כוונת רש"י כי הרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות דעות ה"ב הבדל שבין מוציא שם רע ללשון הרע כי מוציא שם רע אומר שקר ולשון הרע הוא יוכל להיות אמת רק שאסור לספר בגנות חבירו אפי' אמת ע"ש ולפ"ז כל ענין דבה היא לרע' שמדבר בחבירו אמנם יכול להיות שאמת הדברים רק שזה מוציא דבה ומספר בגנות חבירו אבל המרגלים שאמרו גנות וגם אמרו שקר כי כל הטובות הכל בחלקות דבריהם הניחו שהוא לרעה כמבואר בסוט' והובא ברש"י בפירושי א"כ זה נקרא מיציאי דבת הארץ רעה. ובזה מדוקדק מ"ש וילינו עליו את כל העד' להוציא דבה על הארץ והיינו שהעד' ששמעו מפי המרגלים כל הרעות שגזמו ודברו זה לזה בגנות ששמעו א"כ נקראו מוציאי דבה אבל לא דבה רעה שהם לא דברו כזב רק שהאמינו בשקר אבל המרגלים נקראו מוציאי דבת הארץ רעה היינו שהם כוונו לעקש כל הישר' ולהטיל ארס בכל הטובות שראו בארץ ולצדד שהם רעות ודו"ק היטב:

כי לחמנו הם. לפענ"ד ע"פ ששמעתי מדודי הרב מוהר"י נ"ז נ"י ביאור הכתוב אוכלי עמי אוכלי לחם אלקים לא קראו ואמר כי הלחם הוא העיקר שהאדם צריך להחיות נפשו אבל מה שעושין מהלחם שאר ענינים זהו המותרות והנה האוה"ע חושבים כי מה שישראל הם בגלות לא ע"פ עונש אלקית רק שבאמת הם נכונים ליסורים כמשפט הלחם שהוא מוכן לחיי אדם וז"ש אוכלי עמי אוכלי לחם ולכך אלקים לא קראו שיהי' מצד שהם עינס אלקית ולא נתכוונו מפני עונש השם ודפח"ח. וז"ש כי לחמנו הם שהם מצד הלחם שבטבע הם מוכנים וכ"כ הברבנאל ודו"ק:

אפס כי עז העם עיין רמב"ן ועקיד' הטעם במה שחטאו בלשון אפס ולדעתי נראה עד"מ כי אם אחד ישלח איש אחד לנסות את בן חבירו כי רוצ' לשדך אז יוכל להיות על שתי אופנים אם כי בא לנסותו אולי סכל הוא ואינו רוצ' לבא אתו בקושרות או כי יודע כי משכיל גדול הוא רק כי יודע כי מחו' ירבה עליו מיהר והיא שולח איש חכם להקטין מעלת העלם למען לא ירב' עליו מאוד מהר ומתן והנ"מ ביניהם האם אמנם בין כך ובין כך צריך האיש להקטין מעלת העלם אבל בבואו לביתו אז אם אינו משכיל הוא אומר כי לא מצא לבבו כאשר יש את נפשו ואם באמת משכיל הוא רק כי מחו' מרבה המוהר הוא אומר אמת כי הקטנתי מעלת העלם אבל בכ"ז לא אכחד הדבר כי נפלא הוא מאד והנה גם כאן בשלחם מרגלים אם היו מאמינים באמת בד' רק כי חרדו אולי אינם ראויים לנס אז לא הי' להם לומר אפס כי עז העם רק שהי' להם לחרוד אולי הם אינם ראויים אבל הם שבאמת לא בטחו בד' א"כ ניסו את ד' ויש להמתיק הדבר עפמ"ש רמז בגדעון שנסה בגזה אף דכתיב לא תנסו אבל הוא לא ניסה את ד' רק אם הוא ראוי לנס כזה ע"ש וה"ה כאן גוף ענין המרגלים לא היה כל כך רע רק במה שניסו את ד' והי' להם לחרוד אולי הם אינם ראויים ומה להם לצעוק על משה ואהרן ודו"ק: וזה לדעתי מה שאמר משה בפרשת דברים ותרגנו באהליכם בשנאת ד' הוציאנו ממצרים וגו' והיינו שזה מופת שניסו את ד' שאל"כ מה לכם כי תצעקו על ד' וז"ש ובדבר הזה אינכם מאמינים בד' ודו"ק ארץ אוכלת יושביה. הכוונה לדעתי כי נודע מ"ש חז"ל ארץ צבי כתיב בה וא"כ כל שהי' ביד גוים הית' קטנה ולא הית' מכילה היושבים בה וישבו בדוחק ובצמצום מקום וע"כ מתו ממה שהארץ הית' בדוחק וקירוב הבתים והם היו גדולים ואנשי מדות ולא יכלו לסבול הדוחק:

וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ במגפ' לפני ד' ויהושיע בן נון וכלב חיו מן האנשים ירצה כי המתפקרים אמרו לאשר היו בארץ שאוכלת יושביה ולא נשא אותם הארץ לשבת שם וירשו מחלת הארץ ולכך מתו ולזה הרא' הכתוב שהרי יהושיע וכלב חיו מן האנשים אף שג"כ היו שם וע"כ שיד ד' הית' בהם ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו וגו' כל הפ' מוקשה וכבר כתבתי בזה וכעת נראה דהנה המתפלספים דיעות שונות להם יש אשר יאמינו בשניות לאשר לדעתם פועל הטובות לא יוכל לפעול הרעות והנה במצרים יסתור זאת כי ראו עין בעין כי ד' הציל את ישראל ומצרים נטבעו ויש אשר לא יאמינו בהשגח' לאשר אין כבודו להשגיח בעולם השפל ומסרם ליד המזל והנה כבר נודע מ"ש המהרש"א דלרבים ודאי לא יועיל להמזל ועיין בסוף שבת גבי אין מזל לישראל ע"ש במהרש"א והנה זה היה כוונת משה רבינו ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו וא"כ הם ראו כי אתה אחד ואין שני וגם יאמינו בהשגח' כי ראו כי עננך עומד עליהם ומצודתך פרוס' עליהם והמתה את העם הזה כאיש אחד והיינו דברבים, אי אפשר לתלות במזל וא"כ מה יש להם עוד לומר רק מבלתי יכולת ד' דאין להם במה לתלות ועתה יגדל נא כח ד' ודו"ק: ושמעו מצרים וגו' לפענ"ד הכוונה כי מלכותא דרקיע כעין מלכותא דלתתא כי אם המלך אינו במלחמה ואירע קלקל' יוכל לתלות שמפני שהמלך לא היה שם אבל אם המלך בעצמו שם ואירע קלקלה ע"כ שא"י ללחום והנה כי כן המתפקרים אומרים עזב ד' את הארץ וא"כ יוכלו לתלות שאין כבודו להשגיח בשפלים אבל אם מצרים יאמרו שעל עמו היה השגחה ועננך עומד עליהם ואפ"ה לא הצליחו ע"כ שמבלתי יכולת ודו"ק:

ומה שאמר עין בעין נראה עפמ"ש המור' שהשגח' תלוי בהשג' ולפי ערך השגתו כן השגחתו וז"ש עין בעין היינו לפי מה שאדם רואה בעינו כן משגיחין עליו מן השמים ודו"ק:

ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו ואמר אל יושב הארץ וגו' הכוונה לדעתי דהנה כבר אמרו המתפקרים כי עזב ד' את הארץ ואין כבודו להשגיח בעולם השפל ואם אמנם יסכר פי דוברי שקר בכ"ז שוב אין להם להתרעם על רוע הסדר אחר שלפי דעתם הנפסדה אין כבודו להשגיח בעולם השפל ואין רואה איך נפל דבר אבל אם יודו בהשגחה ובכ"ז ימצאו מקום להתלונן אז יכחישו כביכול באלקות ובכחו הגדול ולזה אמר ושמעו מצרים כי העלית בכחך ואמרו אל יושב הארץ שמעו כי אתה ד' בקרב העם היינו כי אתה משגיח והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו מבלתי יכולת כביכול שא"א להציל ודו"ק:

או יאמר שיאמרו כי כביכול צריך לעזרת העם וז"ש שמעו כי אתה ד' בקרב העם היינו בתוך העם אתה ד' אבל אין בכחך להצילם וישחטם במדבר וע"כ יגדל נא כח ד' כאשר דברת:

שמעו כי אתה ד' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ד' ועננך עומד עליהם. הכוונה לדעתי ע"ד מה שפרשתי הכתוב בזכרי' כי לחומת אש אהי' לה מסביב ולכבוד אהי' בתוכ' נאום ד' וראיתי בבינה לעתים דרוש מ"ו שפירש דהנה כבר אמרו במדרש מי גדול השומר או הנשמר והנה אין כבוד להש"י שיהי' הוא השומר וע"כ אמר שרק השי"ת לבד יכול להגיד זאת כי יהי' לחומת אש סביב וזה שמסיים נאום ד' ע"ש:

ואני אומר שהי' לו לדרוש כמין חומר שהכתוב הפליא עצה שבאמת בבו"ד שייך להבדיל בין שומר לנשמר אבל הקב"ה הוא שומר והוא עצמו נשמר כביכול וז"ש כי לחומת אש אהי' מסביב ולכבוד אהי' בתוכה ח"ש נאום ד' והיינו שרק ד' הוא שומר והנשמר ביחד וזה גם כאן הכוונה ששמעו כי אתה ד' בקרב העם וכביכול הוא הנשמר וגם ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם והיינו שהוא שומר ונשמר בב"א. ויתכן יותר לפמ"ש לפרש שמה שאמר לחומת אש אהיה לה מסביב ולכבוד אהי' בתוכ' דהנה כבר הבאתי כ"פ מ"ש בכתבי האריז"ל דלכך אש של מעל' אינו מכלה כל הפוגש בו משא"כ אש שלמט' דאש שלמט' לפי שהוא גס ועב הוא פוגע בחומרי אבל אש שלמעל' לדקותו אינו נכנס בעובי החומר ואינו פוגש בו ע"ש ודפח"ח והנה במה שאמרו שהצדיקים נעשו מעון לשכינה כמאמר הכוזר והרמב"ן על פסוק ולדבק' בו הכוונה לפענ"ד דלפי שהקדוש' הוא ענין דק נבדל מחומר לכך יוכלו הצדיקים להיות מעון לשכינה כמו ששורה בתוך עובי חומר עצי המשכן ומקדש ואינו מכלהו כמו כן בתוך הצדיקים וז"ש לחומת אש אהי' לה מסביב ולא אפגע באדם ולכבוד אהי' בתוכ' שלא תכל' המשכן ובדקות' תשרה הקדושה בעב החומר וז"ש ששמעו כי אתה ד' בקרב העם כביכול נעשו מעון לשכינה ועננך עומד עליהם בעמוד הענן ובעמוד אש ואינו פוגע בם ואם שגיתי הוא רחום יכפר עון למען שמו באהב': ארץ אוכלת יושבי' ושם ראינו בתוכ' אנשי מדות. הכוונה לפענ"ד שהפליגו לספר בגנות דהנה נודע שכל אקלים משתנה בטבעו יש שיש להם חום גדול ויש קור גדול והנה אם יבא איש אשר לא מאקלים הלז לא יוכל לסבול שינוי אויר ומכל מקום האיש אשר יולד שם הנה טבעו מתוקן כפי מזג ארצו וע"ז אמרו ששם האויר מעופש כ"כ עד שאוכלת יושבי' ומכ"ש לאיש אשר לא מאקלים הלז ולזה הוסיפו בגנות לומר כי שם ראינו אנשי מדות ותרגום אונקלוס גברי דמשחן והכוונה לדעתי דהנה האויר כל מה שהוא יותר גבוה שיש בו בהרים אז בלי ספק האויר זך יותר שהאויר הגבו' יותר זך וצלול מאשר מגיע בארץ והמופת לזה כי בדבר ר"ל יוצאין על פני השדה כי שם האויר אינו דחוק ומורווח יותר והאויר יותר זך ועל ההרים הרמים יותר זך והנה אותן האנשים אמרו שהי' גבוהים מאד וכמאמרם שמעניקין החמה בקומתן א"כ להם לא תזיק כל כך האויר המעופש וז"ש ושם ראינו בתוכ' אנשי מדות היינו שלהם לא יזיק האויר המעופש כ"כ אבל אנחנו שהיינו בעיניהם כחגבים בודאי יזיק האויר המעופש וז"ש ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. ואולם חי אני וגו'. הכוונה לדעתי דהנה כבר אמרו גזר דין שיש בו שבוע' אינו נקרע והענין היא דבאמת צריך להבין ענין שבוע' בהקב"ה דבשלמא באדם שייך לומר דאולי לא יקיים מוצא שפתיו והוא נשבע לקיים אבל מה שייך ענין שבומ' להקב"ה וצ"ל כיון דלרעה מצינו שהקב"ה חוזר ולכך כ"ז שלא נשבע יוכל לחזור אבל כל שנשבע והוה גז"ד עם שבוע' א"י לחזור וה"ה כאן לכך אמר חי אני דהוה גז"ד שיש בו שבוע'. עוד נ"ל דענין שבוע' ע"ד האדם שיש לו לב רחמני וא"א לו לעשות ענין אכזריות וכשצריך לעשות איזה ענין אכזריות והוא מתיירא שבבואו לעשות יהי' ניקל להתפתות שלא לעשות הוא מוכרח לשבע שבל יקרה בו שינוי וא"כ אבינו אב הרחמן כביכול לא יוכל להתאפק ברוב אהבתו לישראל וכבר הרשה הכתוב וכתב ויצר בעמל ישראל וע"כ לפעמים צריך לשבע וז"ש ואולם חי אני וגו' ודו"ק:

עוד יש לומר דהנה כבר התלונן איוב הכימי אנוש ימיך וגו' והכוונה דהאדם באשר הוא אדם רוצה להנקם מאויביו תיכף שמא ימות או יקרה מקרה שלא יוכל לבצע מעשהו אבל אתה שלעולם אתה נצחי למה תרדפני והנה זה שאמר לו הקב"ה שסלחתי כדבריך שאמרת שמצרים יאמרו ברעה הוציאם מבלתי יכולת אבל לא אניח להמרגלים ללכת לארץ וז"ש ואולם חי אני והיינו שאני חי וקיים וימלא כבוד ד' את כל הארץ ואין לו להתפעל בכמו אלה להנקם תיכף וע"כ אם יראו האנשים האלה את הארץ ודו"ק:

וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים. עיין תרגום שתרגם על צוען טאניס ובראשית ההשקפה תמהתי מאוד דאיך שייך בשם העצם שישתנה בלשונות העמים ועיין באבן עזרא ע"פ כי מן המים משיתיהו שבלשון מצרים היה נקרא מוניוס והעתיקו ללה"ק משה ע"ש שוב ראיתי בישעי' למ"ד ע"פ כי היו בצען שריו שתרגם יונתן טאניס וצ"ע ועיין בנחלת שבעה בשמות גיטין גבי שם יוסף וצ"ע בזה ומזה ראי' ברור' למ"ש הרמב"ן פ' מקץ בפסוק צפנת פענח דדרך התרגם לשנות בקצת מקומות ועיין אברבנאל פ' שמות שם ודו"ק:

ועבדי כלב עקב וגו' וימלא אחרי עיין רש"י ולפענ"ד עפמ"ש ואני אבא אחריך ואמלא דבריך דהכוונה מה שזה קצר באמרים זה ממלא הדבר וגומר כמו כן הקב"ה אמר להם שהוא ארץ טובה בקצרה וכלב השלים ומלא הדברים באורך ודו"ק:

וינסו אותי זה עשר פעמים עיין רש"י וינסו כמשמעו ולא נודע כוונתו ושמעתי בשם אבי מורי הגאון ז"ל שאמר דהרשב"ם כתב דזה עשר פעמים לאו דוקא וגוזמא נקט ולזה כיון רש"י דוינסו כמשמעו דהיינו עשרה פעמים כדחשב אח"כ ודפח"ח. ולפענ"ד הכוונה ע"ד מ"ש הרד"ק בגדעון שניסה בגיזה והיינו שניסת אם הוא ראוי וא"כ גם כאן היה יכול להיות כן ולזה כתב וינסו כמשמעו היינו שניסו אותי ממש ולא כוונו לנסות עצמם ודו"ק וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דיבר ד' אל משה את כל אשר צוה ד' אליכם ביד משה מן היום אשר צוה ד' והלאה לדורותיכם הכוונה לפענ"ד דבאמת דרשו בהוריות דקאי על ע"ז וכמ"ש רש"י והרמב"ן בפירושיהם דהמודה בע"ז כאילו כופר בכל התור' וביאור הענין ע"פ מה שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן בספר המצות במצוה ראשונה דהרמב"ם חשב אנכי ד' אלקיך למצוה הראשונה שהוא האמנה באלקים והרמב"ן כתב בטעם הבה"ג שלא מנאו דהמנין ל"ש רק בגזירות שגזר עלינו לעשות או שלא לעשות אבל האמונה במציאותו היא העיקר שממנה נצמח ענין המצות ואינו בא במנין של מי שמקבל עול מלכות שמים לזה שייך ענין מנין המצות ולפ"ז כאן שמוד' בע"ז א"כ אינו מקבל עול מלכות שמים ממילא הוא ככופר בכל התור' כי לא שייך ענין מצות רק אם יש מצוה ע"ז וז"ש וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דיבר ד' ביד משה והיינו שלא תעשו את כל המצות האלה אשר דיבר ד' אל משה ולזה פירש דהכוונה את כל אשר צוה ד' אליכם ביד משה דהיינו שאם כביכול תכפרו שאין כאן מצווה א"כ לא שייך ענין מצות כלל וז"ב ונכון: ובזה מיושב מ"ש איזה מצוה שנאמר' בתחל' הוי אומר זה ע"ז ופרש"י שנאמרה בתחל' דאנכי ולא יהי' לך כתיב בתחלת עשרת הדברות ותמה במגלת אסתר שם דלמה פרש"י דיבור אנכי. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון שעבדו ע"ז ובטלו האמנה באלקים חי ממילא נתבטל ענין אנכי שזה הוא העיקר שממנו נצמח ענין המצות כמ"ש הרמב"ן. והיטב אשר דיבר בזה התשב"ץ בזהר הרקיע שמזה ראי' לשיטת הרמב"ן דמצוה ראשונה הוא לא יהי' לך ומ"ש במג"א דאנכי היא מצוה ראשונה כמ"ש רש"י לפמ"ש אדרבא עי"ז נסתייע שיטת הרמב"ן דבאמת הוא מודה בע"ז וכופר במצוה ראשונה דהיינו לא יהי' לך רק שע"י שאינו מאמין באלקותו ומלכותו ממילא הוא כופר עי"ז בכל התורה ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קל"ט:

ובזה מיושב מה דאמרו אנכי ולא יהי' לך מפי הגבור' שמענו ותמהו כלם דמה נשתנו אלו השתים מהשמונה דברות האחרונות דכלם שמעו מפי ד' ולפמ"ש אתי שפיר דאלו השתים הם יסוד המצות דאם כופר בזה ממילא אין כאן מצוה כביכול ולא שייך ענין מצות ואך בזה ניכר המצות וכל תקפו וגבורתו והבן. וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות. עיין רש"י דכל המודה בע"ז ככופר בכל התור'. והטעם עפמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים שגם באו"הע אם אינו מקיים מצד מצות הבורא שצוה ביד משה אינו מחכמי אוה"ע ע"ש ומכ"ש ישראל אם מודה בע"ז אז כל המצות שעוש' אינו עושה מצד מצות הבורא וא"כ אינו מקיים כל המצות ובזה מבואר המקרא. הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. לפענ"ד הכוונה ע"ד מ"ש הר"ן בדרוש עשירי שאחר שעונש השי"ת הוא רק למען להישיר בני אדם לטוב או שיתישר הוא בעצמו אל הטוב א"כ עונשי העוה"ב ל"ש זאת כי הוא דבר הנעלם ואינו ניכר וע"כ כתב שע"כ עונשי הנפש בעוה"ב הוא מצד ענין טבעי משיג להנפש ואי אפשר שימרוד בד' וימות במרדו ולא ישיגנו העונש ע"ש ולפ"ז זה שאמר הכרת תכרת הנפש ההיא והיינו מצד עצמותו בשביל שעונה בה וא"כ מצד ענין טבעי תשיג העונש. ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד במה שאמרו גבי אחר דיצא בת קול דאין לו חלק לעוה"ב ואמר ר"מ דכשימות יראו שיצא עשן מקברו ור"י אמר גבורתא למקלי רביה בנורא והצילו כמבואר בחגיג' פ"ב ובירושלמי שם ע"ש בתוס' ואינו מובן הענין:

ולפענ"ד נראה דהנה באמת צריך ביאור לפי מה שאמרו סוף חגיגה דפושעי ישראל אין אור של גהינם שולטת בהם ק"ו ממזבח הזהב וא"כ עכ"פ נראה שאינו ענין טבעי שפושעי ישראל יהיו מצד הטבע נענשים שהרי אין אור של גהינם שולטת כל שאינם מכלל המינים ואפקורסים וא"כ מכ"ש ת"ח גדול כאחר שעכ"פ לא היו ענין טבעי וא"כ לכך לא אפשר לדונו כלל כי למה יהי' נדון של"ש הישרה וגם אינו ענין טבעי ולכך אמר ר"מ שירא' שיצא. עשן מקברו וא"כ יתישרו בני אדם מזה לאמור כי אחרי שת"ח גדול כאחר נדון בגיהנם ואם בארזים נפלה השלהבת מה יעשו אזובי הקיר וא"כ בזה ממילא נתכפר עוונו כי אחרי ששלטה בו הגיהנם ונדון ביסורים נתכפר העון ולכך הצילו ר"י אח"כ ודו"ק והבן כי הוא ענין חדש. ובזה יש לומר כל אלו דחשיב בחלק דאין חיים ואין נדונים הוא בשביל זה דכל שאין לומר קול זכר שיהיו חיים אחר כך אין נדונין בגיהנם רק שנפשם כלה וכמו שכתב הר"ן ודו"ק:

בספרי על פסוק הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ר"י אומר עונה בה לפי שהוא אומר פוקד עון אבות על בנים יכול אף ע"ז נפקדת על בנים על שלשים ועל רבעים ת"ל עונה בה בהעון תלוי ואין נפקדת על שלשים ועל רבעים לפענ"ד ביאור הדברים עפמ"ש הר"ן בדרושים דמה שצות אברהם לקחת לבנו מבני בנות משפחתו ולא מבנות כנען אף ששם עבדו ע"ז לפי שע"ז שהיא מצד הנפש אינו עובר לבנים משא"כ זנות וזימה שהוא מצד הגוף אף שעובר לבנים אחריו ע"ש ולפ"ז בשאר עבירות שפיר שייך פוקד עון אבות על בנים והיינו כשאוחזים בה כדרשת חז"ל והוא משום שהוא ירוש' להבנים אבל ע"ז אינו עובר להבנים ולכך אינו פוקד על הבנים כלל. אך אי קשיא הא קשיא בהא דאמרו במגלה דף י"ב מפני שהשתחוו לצלם ופרש"י בימי נבוכדנצר וקשה והא אינו פוקד עון אבות על הבנים בע"ז ומכאן ראי' למ"ש המהרש"א שם שהשתחוו לצלם של המן והיו באותו הדור ובזה מדויק מ"ש ישראל שבאותו הדור. ובלא"ה יש לומר דר' ישמעאל האומר זאת בספרי לשיטתו דס"ל דבצנעא אף בע"ז לא נהרג כשכופין אותם וגם בזה יעבור ואל יהרג וא"כ מיירי בע"ז בכה"ג דוקא שכופין אותו לעבור דבפרהסיא יהרג ואל יעבור ואם עבד ע"ז אין מענישים הבנים דלגבי הבנים הו"ל צנעא ועיין בע"ז דף כ"ז ע"ב ובסנהדרין דף ע"ד וס"ל דבשאר עברות דאינו נהרג כלל באונס רק כשעובר במזיד ולכך פוקד אף על הבנים אבל בע"ז לפעמים אינו פוקד כל שהיה אונס של פרהסיא דבזה עובר בה והיינו מה שלא קידש השם ולא בבניו אחריו אבל זה דחוק בלשון נושא עון ופשע אבל נקה לא ינקה לגמרי רק משליך על שלשים ועל רבעים כנ"ל ודו"ק:

כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד.

עיין רש"י ולפענ"ד דהנה באמת יש הבדל בין כשלוקח עד"מ שמרים לעשרים מדות עיסה ובין כשלוקח למדה אחת א"כ זה אשר הזהיר' התור' שאף לשור א' יקחו מדה שלימ' כמו שלוקחין להרבה מדות לפי ערך זה יקחו לאחד והבן. מן היום אשר צוה ד' וגו'. דרשו חז"ל דקאי על ע"ז ולפענ"ד יצא להם דהנה כל המצות אינן נוהגות בכל זמן רק בעתו ובמועדו אבל מצות ע"ז היא נוהגת בכל עת ואף במחשב' אסור וא"כ מן אז שצוה ד' אל משה נוהג לדורות ועיין חינוך שחשב ששה מצות שנוהגות בכל עת ודו"ק היטב. ותשא כל העד' את קולם ויבכו העם בליל' ההיא ודרשו חז"ל אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות. הכוונה לפענ"ד דהענין הענין שליחות מרגלים מה שאמר השי"ת אני איני מצוה אותך אם תרצ' שלח דהנה בספר אמונות ודעות לרבינו סעדיה גאון ז"ל כתב בהא דניסה גדעון בגיזה אף דכתב לא תנסון את ד' דזה דוקא כשמנס' כח ד' אבל אם מנס' אם הוא ראוי לזה זה לא נקרא מנס' ע"ש וברד"ק גבי גדעון שמביא דבריו והארכתי בזה בפרשת בשלח והנה בהא דאמרו בחולין פרק אלו טריפות דאבא חלפתא היה עסקן וחקר על הנמל' והקש' בווי עמודים דאסור לנסות וכתב דכל שהתור' אמר' שינס' שרי וכמו בצדק' דדרשו עשר בשביל שתתעשר מותר לנסות ועיין בחידושי מהר"ם שיף שם ולפ"ז כאן לכאור' היה מקום להתנצלות במה ששלחו מרגלים לנסות אם דנסו אם הם ראויים או שהקב"ה צוה לנסות ולכך א"ל הקב"ה אני איני מצוה אותך אם תרצ' שלח והיינו שתנסו אם אתם ראויים לזה ולפ"ז כשבאו המרגלים ואמרו שהם לא יוכלו ללחום אתם אם לא היה הכוונה רק שיכנסו אם הם ראויים א"כ למה בכו כששמעו זאת היה להם לבטוח בשם ד' וכי בשביל שהם אינם ראויים נתנו קולם על ד'. וזה שדרשו במדרש נתנה עלי בקול' שנאתה והיינו אם לא היה הכוונה רק לנסות כחכם למה צעקו אל ד' היה להם להתפלל אל ד' שיושיע וע"כ שנסו את ד': וזה שאמרו אתם בכיתם בכייה של חנם דלמה בכו על ד' מה עשה להם ובזה מצא משה רבינו התנצלות כי אחרי שהנסיון היה אם ד' יוכל להצילם א"כ יאמרו הגוים מבלתי יכולת כביכול ולזה אמר הקב"ה סלחתי כדבריך אולם חי אני וגו' כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי וינסו אותי היינו שהם ראו אותותיו ובכ"ז ניסו אותו לא עצמם אם יראו את הארץ ודו"ק כי הוא ענין נחמד:

במדרש בפרש' ט"ז אמר הקב"ה לישראל בעוה"ז ע"י שהי' שלוחי בו"ד נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ אבל לעוה"ב אני משלח להם מלאכי פתאום ויפנה את הדרך שנאמר הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים להבין המאמר נראה לפענ"ד ע"פ מה שביארתי דברי התורת כהנים סוף בחקותי אשר צוה ד' את משה כדיי השליח לשלחו את משה אל בני ישראל כדיי השליח למי שנשתלח אצלו ועיין בק"א מ"ש בזה ולפענ"ד נראה דהנה השליח ימצא על שני אופנים אם מפאת המשלח לבד ומי שנשלח אליו לבד או מפאת שניהם וביאור הדבר לפעמים יש שהמשלח מצא להוציא הדבר לאור כי אם ע"י השליח הלז או שכנגדו אי אפשר להשיגו זולת עי"ז השליח או שהמשלח וכשכנגדו אי אפשר להשיג רק ע"י האיש הלז. והנה התור' הקדוש' לרוב יקרת' וסודותיה ועמק' אי אפשר ללמד' זולת למשה רבינו אם מפאת הנותן כי לא קם עוד כמשה להבינו דברי תור' ועומק הדברים כי אם למשה רבינו ומכ"ש שישראל לא היה להם בית יד לקבל כי אם ע"י משה רבינו וז"ש כדי השליח לשלחני וכדיי מי שנשתלח אצלו לשליח:

ובזה מדוקדק הדברים דמפאת המשלח אמר שכדיי השליח לשלחו ומפאת ישראל אמרו שישראל כדאיי לעשות שליח יקר כזה. ובזה נראה לפענ"ד מה שאמר משה רבינו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל והשיב לו השי"ת כי אהי' עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלקים על ההר הזה ולא נודע מה הכוונה בהאות ועיין רש"י ומפרשים ומ"ש במקומו בזה. וכעת נראה לי דמשה רבינו סירב בשליחות מפאת המשלח ומפאת מי שנשתלח וזה אמר מי אנכי כי אלך היינו שאהיה שלוחו של הקב"ה וגם כי אוציא את בני ישראל וכפירש"י באיז' זכות ונמצא שאינם כדאים שאהי' אני שלוחם ולזה השיב השי"ת. כי אהי' עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך היינו שע"י שאהי' עמך א"כ כדאיי אתה שאשלחך וכי אוציא את בני ישראל תעבדון את אלקים א"כ כדאיי הם ישראל לשלחך וזה לדעתי מ"ש למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני ובמדרש וא"ת מה אכפת לך קובל אני על אשר שלחתני והיינו שלאחר שרא' שהרע לעם הזה וע"כ שרעים הם וחטאים וא"כ קובל אני על אשר שלחתני אם מפאת המשלח ומפאת השליח כי אחר שלא היה עמו להציל שוב אינו ראוי להיות שליח וגם הם אינם כדאים לשליח כזה ודו"ק:

ומעת' זה שאמרו כאן שלח לך כי אחרי שכאן ד' לא צוה לשלח א"כ היה עיקר השליחות רק מצד בני ישראל ששלחו וז"ש בעוה"ז ע"י שהי' שלוחי בו"ד לכך נגזר עליהם שלא לכנס לארץ אבל לעתיד אני משלחו ויהי' מיוחד השליח למי שמשלחו וז"ש הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני והשליח יתייחס מצד המשלח וישראל לא שלחו כלל כי לא ידעו כלל ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים אמן כי"ר. וזה מה שאמרו לכה ואשלחך אליהם ודרשו במדרש לכך ודאי אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם והיינו שהשליחות רק עליך מפאת המשלח ומפאת מי שנשתלח אליו. שוב מצאתי באפיקי יהודא בדרוש מי השלוח בסופו שכתב שמשה רבינו לא היה שליח רק מצד ישראל ולא מפאת הקב"ה ולא זכר דברי התכ"ה:

וראיתם אותו וזכרתם וגו' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. הענין לפענ"ד כי כבר אמרו עינא וליבא תרי סרסורי דחטא הן העין רוא' והלב חומד והנה שימה בפי ההמון כי מה שחוץ לעין גם רחוק מן הלב:

ואני אמרתי ע"ד המליצ' מה שמן העין רחוק גם מן הלב רחוק וא"כ זה שצוה שיראו הציצית ויזכרו כל המצות ויעשו וז"ש וראיתם אותו וזכרתם וז"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שגם בחטא הוא כן להיפך ולכך צוה שיזכרו המצות ע"י ראותם ודו"ק:

וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד'. כבר דרשו חז"ל שמצות ציצית שקול' כנגד כל המצות. והענין הוא לפענ"ד כי אחר שהמצות כחלקות ללאוין ולעשה והנה כבר אמרו חשב לעשות מצוה כאילו עשא' וכן כל היושב ולא עשה עביר' כאילו קיים המצוה וא"כ כיון שציצית הוא לראות ולהסתכל במצות עשה וזכרתם את כל מצות ד' ובל"ת ולא תתורו אחרי לבבכם א"כ הוה כאילו קיים כל המצות בפועל והנה מצות ציצית הוא ד' חוטין ולפענ"ד בכוונה דהוא אחד אחד ממש ויש כי הרב' ביחד נעש' אחד בכללות עד"מ כי מרגליות הרב' אם נחרז נעש' תכשיט אחד קווצות מרגליות והנה גם הארבעי' חוטין נעש' מצות ציצית אחת וזה מרומז ששקול' כנגד כל המצות דהיינו שכל המצות הם על תכלית אחת ובהתקיים כלם נעש' תור' אחת ודו"ק:

ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם וגו' וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד'. הכוונה נראה לפענ"ד ע"ד הפילוספי דכבר נודע מ"ש המור' לצדק' פרק שלש' וארבעים מחלק ראשון דכנף הוא ענין ההסתר והנה האדם לאשר הוא אדם ובשפל מצבו מוטרד על המחיה ועל הכלכל' א"כ מה ניקל לו לשכח אשר ממרום שולח הנה לסגל מצות ומעשים טובים ע"כ נתנו לו מצות ציצית על כנף בגדיו ורמז גדול יש בדבר כי באמת יש כמה דברים אשר ראוי להסתיר וכבוד ד' הסתר דבר כמו שאין דורשין במרכב' וכדומ' ובכ"ז צריך האדם לחשוב עם קונהו ולזכור בינו לבין עצמו ענינים הדקים וגם הרוחניים וא"כ זה שרמז' לנו התור' האלקית במצות ציצית להעיר אותנו שנציץ ונביט משפל מצבינו ובכ"ז יהיו כבשים ללבושינו ומה נכבד דברי חז"ל שאמרו תכלת דומ' לרקיע וכו' עד כסא הכבוד והוא ענין נכבד והבן בדברים:

מן היום אשר צוה ד' והלאה לדורותיכם. דרשו חז"ל דקאי על ע"ז ולפענ"ד יצא להם דהנה כל המצות אינן נוהגות בכל זמן רק בעתו ובמועדו אבל מצות ע"ז היא נוהגת בכל עת ואף במחשבה אסור למען תפוש את בית ישראל בלבם וא"כ מן אז שצוה ד' אל משה נוהג לדורות ועי' חינוך שחשב ו' מצות שנוהגות בכל עת ודו"ק:

חסלת פרשת שלח:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה