דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת בהעלותך
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנור' יאירו שבעת הנרות הענין נראה לפענ"ד דהנה כבר נודע שכל המצות שצונו ד' למטה בארץ לא ניכר מעלתם כל כך ואין חפץ בם אבל למעל' הם רמזים ותיקונים כנודע לי"ח והנה הדבר דומה לפקח המוליך את הסומא והסומא יש לו בידו נר והנה הסומא אין לו תועלת בהנר זולת שמאיר לפקח והפקח מנהיגו בדרך הישר ע"י הנר. והנה גם אנחנו אין אתנו יודע עד מה כח המצוה ומה חפץ בה וכעורים נגשש קיר אבל המצות בעצמותם הם אור גדול לבני ישראל והקב"ה כביכול מנהיג אותנו ע"י העור הזה כמ"ש שהקב"ה אמר למשה היו לך לעזרני שהצדיקים מוסיפים כח בפמליא של מעל' ונמצא שע"י המצות הקב"ה מנהיג אותנו בחסד ורחמים וז"ש בהעלותך את הנרות והיינו נר מצוה ותורה אור אל מול פני המנור' יאירו שבעת הנרות להעלות נר לפני תמיד וז"ש רש"י ויעשו כן אהרן להגיד שבחו של אהרן שלא שינה והיינו שלא החשיב עצמו ליודע כ"א שלא שינה מדיבורו של הקב"ה והוא כסומא הנמשך אחר הפקח שבלי ספק לא הרהיב בנפשו עוז לאמר שהוא יודע הדרך והוא סומא אף שבידו נר הלא אין לו תועלת בנר והנר הוא רק שהפקח ילך לאורו והבן כי הוא רמז נפלא. בחודש הראשון פרש"י דלכך לא פתח בזו מפני שהיא גנותן של ישראל שלא עשו אלא פסח זה בלבד. והנה התוס' בקידושין דף ל"ז ד"ה הואיל כתבו דע"כ ס"ל דאין פסח נוהג במדבר משום דכתיב ביאה דהיינו לאחר ירושה וישיבה ופסח זה היה עפ"י הדיבור וגם דלפי שהיו ערלים לכך לא עשו ע"ש:
וק"ל טובא דלפ"ז כיון שעפ"י הדין לא נתחייבו לעשות פסח רק שעפ"י הדיבור עשו א"כ מה קאמר במנחות דף פ"ב ע"ב פסח מדבר יוכיח והיינו שאינו בא אלא מן החולין והא באמת זה היה מותר לעשות מן המעשר דלא מקרי דבר שבחובה דבאמת לא נתחייבו בפסח עד לאחר ירוש' וישיב' או שערלים היו ואדרבא גוף עשייה היה עפ"י הדיבור וא"כ היה מותר לבא מן המעשר אם היה יכול לעשות ודוחק לומר כיון דעכ"פ נצטוו לעשות שוב לא בא מן החולין דזה אינו דבאמת אף שנצטוו לעשות אבל לא נצטוו לעשות דוקא מן החולין ואף שלא היה שם מעשר א"כ שוב לא אפשר הוא ואף דר"א דן אפשר משאי אפשר היינו דוקא באם עכ"פ היה הדבר חיוב וא"כ חזינן שלא בא רק מחולין אבל מה שלא היה רק פעם אחת וזה לא היה רק עפ"י דיבור לא שייך למילף מזה וגם אם היה אפשר לבא ממעשר הא ערלים היו ואסורים בקדשים ועיין תוס' יבמות דף ע"א ע"ב ד"ה מ"ט ואף כאן אזל אליבא ור"ע ס"ל דהיו מותרין בבשר תאוה כדאמרו בחולין דף ט"ז אבל הקדשים לא הותר לערל וא"כ אין ראי' מפסח מדבר וצע"ג וגם צ"ע מה דאמר ר"ע שם דאין ראי' מפסח מצרים דלא היה שם מתן דמים ואמורים. לגבי מזבח ופרש"י דהי' על המשקוף ומזוזות וקשה לי דהא בעת ההיא דלא היה שם מזבח זה היה נקרא מזבח כדאמרו בהדיא בפסחים דף צ"ו ג' מזבחות היו שם משקוף ושתי מזבחות וא"ל דזה לא הוה מזבח גמור דמכל מקום אין דנין אפשר משאי אפשר ואף דר"א אליבא דר"ע קאמר דדנין אפשר משאי אפשר אבל אכתי ליתא דר"א ל"ק רק דדנין ומקישין אפשר לדבר שאי אפשר אבל לא לפרוך עי"ז דבאמת יש לומר דכל שאי אפשר זה נקרא מזבח וצע"ג. גם קשיא לי מכאן על יונתן בן עוזיאל דכתב בפ' יתרו על פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים דהקב"ה נשאם לירושלים ועשו הפסח במקדש ועל המזבח א"כ איך אמרו דלא היה מזבח שם וכבר הקשיתי כן מהך דפסחים הנ"ל וכעת צ"ע בכ"ז. מי יאכילנו בשר פרש"י וכי לא היה להם בשר וא"ת אכלו כבר והלא בכניסתן לארץ נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן. מצאתי בשו"ת פנים מאירות, ח"ב סי' ט' שנשאל דלמא זה היה לאחר שכבשו ארץ סיחון ועוג שהי' להם שלל רב מבהמות והשיב דבבכורות דף ד' אמרו ג"כ דהי' להם בהמות הרב' במנין ראשון בשנה ראשונה והביאו ג"כ ממקרא דמקנה רב היה לבני ראובן אלמא דהי' להם כבר ע"ש ועדיין קש' דמנ"ל להש"ס זאת ולפענ"ד הדבר פשוט דא"כ למה היה לבני ראובן דוקא שלל רב והא אמירת בני ראובן וכבישת סיחון ועוג היו תכופים והשלל נתחלק לכל ישראל וע"כ דהי' להם מכבר וזה פשוט. שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם. כבר כתבתי בזה הרבה. וכעת נראה דהנה כבר נודע מ"ש ההפלא' על המאמר הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי דבאמת דלח"מ כל המעול' מחברו חבירו משועבד תחתיו וא"כ מהראוי שהחי יהי' משועבד להמדבר ורק שהורע מעשיו וקפח פרנסתו עכ"ד בקצר' והנה כאן שהיו מתאוים לבשר ובאמת הבשר בהמ' וכל החי משועבד לאדם ותכסף שיאכלם האדם וכל המעול' מחברו אינו נכסף למה שלמטה ממנו רק למה שלמעל' ממנו וא"כ היה ראוי שיהי' להיפך שהחי תכסף ותהי' לה תאוה שהאדם יאכלם וכ"כ בבכור שור בב"מ גבי שלמה שהיו אבוסים ורצים מאליהם ונכספו ששלמה יאכלם אבל הם שנתגשמו והתאוו שיאכלו בשר וירדו ממדריגתם לכך שאל משה רבינו הצאן ובקר ישחט להם והיינו שהחי נשחט עבור האדם ואיך אפשר שהחי ינצח אותם וישקטו מתאוותם שבשלמא אם הם במדריג' הגבוה א"כ נעש' נפש החי הזנה להמדבר אבל כשהם למטה ממדרגת החי איך החי מספיק למדבר ומטעם זה ע"ה אסור לאכול בשר כי החי במעל' יותר מנפש ע"ה המדבר וזה ששאל הצאן ובקר ישחט להם ומלא להם והיינו שיספיק להם מה שהוא במדרג' יותר גבוה מהם שהם בתכלית ההגשמ' והשפלות שמתאוים למה שלמט' ממנו וכפי מה שכתב הרמב"ן בפסוק אשר מצא את הימים שמצא פירוש שנצח אותם יתכן גם כאן שאמר שאיך אפשר שינצח אותם וז"ב ונכון. שש מאות אלף רגלי העם הזה אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר ישחט להם ומצא וגו' השאל' תמוה וכבר כתבתי בזה כמה דברים. וכעת נראה לי עפמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ה מאבות במשנה דעשר' דברים נבראו בין השמשית דהכוונה שהם לא יאמינו חידוש רצון ולכך ע"כ שבעת הבריא' נתן הקב"ה בטבע הדבר שיתפעל בעת ההיא עד"מ בעת שברא הים נתן לו בטבע שבעת שיצאו מארץ מצרים יתקרע וכדומ' ועיין תויו"ט שם וכבר כתבתי במקום אחר שזה שייך בנס שנעש' בזכות ישראל אבל נס שנעש' להרע ח"ו לישראל בחטאם ל"ש שכן עלה במחשב' בעת הבריא' שמחשב' רעה אינו מצטרף ואז היה עוד הבחיר' חפשית שלא יעשו הרע ואיך שייך שנתן כן בכח הבריא' ואף דידיע' סגוליות משארת טבע האפשריות הבחיריות כמ"ש הברדשי ואינו מכריח מכל מקום עכ"פ לא ניתן כן בטבע ואף בזכות ישראל קשה וצריך לומר שהי' בזכות שעכ"פ מחשב' טובה מצטרף למעש' אבל על הרע' ודאי כסא ד' נקי מזה ולפ"ז כאן שחטאו והתאוו תאוו' והבשר ניתן להם לעונש וא"כ לא שייך לומר שהי' כן בעת הבריא' וא"כ יפה שאל משה רבינו שע"כ לא יהי' נס וא"כ שוב עפ"י דרך הטבע הוא מהנמנע לספק לכל העם בשר ודגים וזה שאמר לו הקב"ה היד ד' תקצר עתה תרא' היקרך דברי והיינו שלמען הראות כי לא קצרה ידי באמת עתה תרא' היקרך דברי והיינו שבאמת יהי' חידוש רצון אבל לא יהי' שינוי רצון רק למען הראות כי לא קצרה ידי ואדרבא אך בזה תתרא' גדולתי וגבורתי ולפמ"ש בפ' וירא בפסיק עתה ידעתי דידיעת הקב"ה מגודר בשם עתה והיינו שהוא הווה ולא שייך לפניו יתברך עבר ועתיד ומגודר בשם עתה יתכן הכתוב יותר וז"ש עתה תרא' היקרך דברי והיינו כי באמת היה כן בעת הבריא' רק מכל מקים ידיעתו אינו מכריח והוא מגודר בשם עתה והבן בדברים כי עמוקים הם. או יאמר כי במה שהגביל הקב"ה הזמן שלא יאכלו רק חדש ימים ע"כ הבין משה רבינו שלא יהי' כפי ברכת ד' כי ברכת ד' הוא שלא בגבול וע"כ שהוא ענין טבעו וא"כ מאין יקחו וז"ש ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים היינו זמן מוגבל ודו"ק:
שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וגו' ויאמר ד' אל משה היד ד' תקצר עתה תרא' היקרך דברי אם לא. הענין תמוה וכבר כתבתי בזה וכעת נראה דהנה כבר נודע דענין הנס קש' לפני הקב"ה לעשות זולת כשהוא צורך גדול לפרסם כח יכלתי וגם זאת כשהעם צדיקים ויאמינו כי נס הוא ועיין בשו"ת הרשב"א סי' תי"ט באגרת הבדרשי שהאריך בזה שזה אחת מהאמונות הפלוסופיא שצריך להתור' ולפ"ז זהו הית' טענת משה רבינו שכיון שכ"כ דיעות שונות יש וא"כ צריך הענין שינוי הטבע להספיק להם בשר והצאן ובקר ישחט להם ומצא לתם ואיך תשנה הטבע למי שאינו ראוי לזה ולזה השיבו השם שאחר שגם בעיניו יפלא א"כ עתה תרא' היקרך דברי והנס יהי' למענך למען תרא' היקרך דברי אם לא וכי יד ד' לא תקצר ודו"ק:
שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם. הדברים מתמיהים וכבר כתבתי בזה כמה דברים וכעת נראה לי דהנה כבר נודע שבעשר' מאמרות נברא העולם וכבר אמר שבמאמר אחד יכול להבראות וכו'. והענין הוא דעינינו הרואות במלך בו"ד כמה יקר הדיבור במה שמוציא בפיו וכי רק ברמז מעט מה שמרמז נעש' הכל כל מה שלבו חפץ ואף כי הוא צריך פועלים וענינים איך לעשות עכ"ז עד מהרה שאפשר להיות בידי אדם בלי ספק יעשה אף כי מאמר המלך הקב"ה בהבדל אלפי אלפים הבדלות ממה שאין הפה יכול לדבר שמאמר עושה רושם ונברא ונעש' הכל במאמר פו והנה באמת בכל נסים מאז אמר הקב"ה שיהי' נס היה הדבר מורגש בעת הדבר יצא מפי המלך הקב"ה כבר נברא ונעש' הדבר וכבר הבין הנביא במרא' כל ענין טרם צאת הדבר בארץ כמ"ש בזכרי' כמה פעמים מה שרא' במרא' הנבוא' ענין הנבוא' מה שבא אח"כ אבל כאן כיון שראה משה רבינו שאף שאמר הקב"ה שלמחר יאכלו בשר לא נשתנה הענין ולא נברא ונעש' שום דבר ע"כ הבין שהוא ענין טבעי ולזה תמה מאוד שאחרי שעם רב לא יספיק להם בשר הטבעי לזה השיב הקב"ה עתה תרא' היקרך דברי היד ד' תקצר. ומה נכבד מאמר התרגום המימרא דד' יתעכב דהיינו שאף שלא נעשה הדבר לא יתאחר אף כרגע וע"כ עתה תרא' היקרך דברי והיינו ברגע הלז תרא' אם יקרך דברי והיינו שתיכף ברגע הזאת יהי' נעש' הכל מוכן ולפענ"ד הוא ענין נכבד. ויתכן יותר עפמ"ש בביאור אני ד' בעתה אחישנה שהקב"ה, א"צ הכנות קודם רק בעת הצורך הכל נברא ומשה רבינו לא הבין יהי' חושב כי צריך הכנות רבות ולזה השיב היד ד' תקצר עתה תרא' היקרך דברי אם לא והיינו עתה בעת הצורך. שש מאות אלף רגלי העם וגו' השאל' למשה רבינו אבי הנביאים תמוה וזרה מאוד וכבר כתבתי בזה כמה דברים. וכעת נראה לי ענין חדש דהנה הרב שדן בין איש לאיש ולהצד שנתחייב בודאי לא ייטב הדין וחושב כי הרב הטה דינו אז כמה ישמח הרב באם הצד המתחייב שולח פסקו לפני גדולים אחרים והם יגידו לו כי שפט משפט צדק. והנה כי כן כל העדה יצאו ממצרים וכל הגוי הזה חשבו כי הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו בודאי היה ממלא להם כל משאלותם אף שהם תאוות זרות נמרצות רק שמשה רבינו רועה שלהם לא יבקש מד' שימלא תאוותם כי עינו צרה בהם ולכך חסרו כל טוב והנה באמת משה רבינו רועה הנאמן באמת כל מגעותיו שייטב ד' לבית ישראל אך לא יתגאל נפשם בפת בג תאוות הזמן כי יציק להם בסוף והנה כשהבין מחשבות העם עליו ע"כ בקש מהקב"ה שלא יוכל לבדו לשאת ויתן להם רועים אחרים וירעו אותם כלבבם ועכ"פ כשיראו העם שבכ"ז לא מלא שאלתם אז יבינו בני ישראל כי משה רועה נאמן להם ומה שלא ביקש מהקב"ה מפני שיודע שצר להם ע"כ אמר להקב"ה כי יבכו עלי העם לאמר תנה לנו בשר וגו' לא אוכל אנכי לבדי לשאת כל העם והיינו שאני מבין שרע להם הדבר ולא אוכל לומר להם כי תלו הסרחון בי. וזה לדעתי מה שאמר האנכי הריתי וכמו שפרשתי בחידושי דהבדל שבין האב להאומן שהאב לא מתיירא שיאמר עליו הבן שאינו חפץ בטובתו שאהבת אב להבן נודע משא"כ האומן ולפ"ז כך לא יאמינו לי שיאמרו שאתה המולידם באמת תאבת למלא משאלותם רק שאנכי עיני צרה בהם ולפ"ז חשב משה רבינו שיהי' אחת משתי אלה אם שלא ימלא משאלותם ויהי' ממנה עליהם רועים למען ידעו כי מד' הוא שלא ירבו במותרות ואם שימלא משאלותם ולא יצטרכו לרועים אחרים אבל כששמע משה רבינו שאמר שימלא משאלותם וגם יתן להם רועים ויאצל מן הרוח אשר עליו עליהם אז לא ידע כלל פירוש הדברים דאם היה עפ"י נס שימלא משאלותם א"כ למה צורך להנביאים ואם לא יהי' עפ"י נס מאין יתן להם בשר ומשה רבינו בענוותו הגדול' לא חפץ לשאול למה צורך להם נביאים כי באמת בענוותו רצה שיהי' הרב' נביאים וכמ"ש ליהושע מי יתן והי' כל עם ד' נביאים וע"כ כמערים שאל להקב"ה מה הכוונה בבשר כי עפ"י הטבע לא יוכל להיות כן וא"כ יהי' עפ"י נס וא"כ למה צורך לנביאים אבל הקב"ה שרצ' להראות ידו הגדול' לישראל וגם להוכיח למשה רבינו על כי ביקש שיהי' נביאים למען ידעו כל בית ישראל כי מידו לא הית' המניע' כי אם כביכול מאת השם אף כוונתו היה לטוב' מכל מקום כפי מחשבתם היה קיצור בהשפע אלקי וכמו שאמר בספר תהלים אם יכין שאר לעמו וע"כ למען תחת גער' במבין השיב לו השם ששתיהם יעש' שיתן להם הבשר כי היד ד' תקצר ועתה תרא' היקרך דברי היינו שרצוני להראות גם לך שיקרך דברי אשר חשבתי לחסר מעט במעלתך למען תדע כי לא לאדם השלטון שלא ירצ' לקבל המשר' שנתן לו הקב"ה כמבואר במדרש שנענש ע"ש ולכך אמר עתה תראה כי באמת אח"כ לא יספו עוד להתנבאות כמ"ש ויתנבאו ולא יספו ובאמת לא הוצרך הקב"ה לתת להם עוד נביאים וריעים רק בעת הזאת להראות לו שירגיש בזה ולכך אלדד ומדד שהיו מתנבאים במחנה והיינו שנשארו בנבואתם כי מתנבאים היא בינוני ומורה על שמתנבאים בהווה ע"כ חרה לו ליהושיע וע"ז השיב לו משה עי יתן והי' כל עם ד' נביאים כי בזה איני מקנא כלל. או יאמר כי באמת גם החכם הגדול בעת שיחלשו כוחותיו ויחלה יחסר הרב' מהחכמות כמאמרם אצל ר"י ששכח תלמידו והזכירו אביי וכן בר"א שקרא החרש היה לבם והנה משה רבינו שהי' אוצר כל החכמות בעת שאמר לו הקב"ה שיאצל מן הרוח אשר עליו ויתן לנביאים הנה באמת חסר לו אז מהחכמות ונעתק ממעלתו לא כמו שפרש"י שהוא כמו נראה ואף שכן מבואר במדרש הדרש' תדרש ושבעים פנים לתור' ונוכל לומר שבאמת נשתנה וע"כ כשנעתק ממדרגתו ע"כ באמת היה שאלתו כמתמי' שלא הבין כל כך בחכמת הבורא יתברך והי' מתמי' הצאן ובקר ישחט להם וע"ז השיב לו השי"ת היד ד' תקצר עתה תרא' היקרך דברי והיינו שכבר קרה בך בעצמך שינוי התפעלות שכבר נחסר לך הרב' משפע הנבואיי וע"כ תמהת ונבהלת ולכך אמר לו שיאצל מן הרוח אשר עליו אבל באמת שלא היה רק לעת הזאת שאח"כ נשלם לו למה שהי' לו מקדם ויתנבאו ולא יספו ועיין בעקיד' שהרגיש במ"ש היקרך דברי שהי' לו לכתוב היקרך דברים והיינו לישראל. ולפמ"ש אתי שפיר דאמר לו שירא' תיכף שקרה לו ההתפעלות והועתק ממעלתו הגדול' וע"כ אמר כדברים האלה והבן בדברים ואם אולי שגיתי ד' הטוב יכפר בעד כי אחר תכלית האמת אני דורש וכבר אמר החכם מחק השלם שיחפוץ להיות האמת דעתו אבל לא דעתו האמת. עתה תראה היקרך דברי הכוונה לדעתי ע"פ מה שנודע שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה שאדם שרוצ' לעשות איזה דבר צריך להכין מקודם ואי אפשר להגביל שברגע הזאת יהי' הדבר אבל הקב"ה עד הרגע הזאת לא היה וברגע המוגבל יהי' הדבר וז"ש הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ולזה אמר עתה תרא' היקרך דברי ולזה כתיב הבשר עודנו בין שיניהם וגו'. אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו. הכוונה כי שמעתי בשם עשרה מאמרות שפירש ותמונת ד' יביט כי כמו שידיעת אלקית וראייתו אינו מכריח לאדם והבחיר' חפשית כן הית' ראיית משה רבינו וז"ש ותמונת ד' יביט ודפח"ח:
והנה גם בתשוב' שאלו כל הפילוסופים איך שייך השתנות והנה אהרן חשש פן משה רבינו יביט עליהם בעין רעה חליל' שלא יוכלו למצוא מזור למחלתם לזה ביקש שאל תשת עלינו חטאת היינו שתשת עלינו חטאת שלא נוכל לקנח כלל ולזה אמר שלא תהי' כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו שאז אין לו רפוא' למכתו שחסרון מבטן הוא והבן בדברים:
אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו אל נא תהי כמת אשר בצאתי מרחם אמו ויאכל חצי בשרו. הפסוקים כלה מקש'. ולפענ"ד הכוונה שיש שני מיני חוטאים יש חוטא ע"פ המתאווה ויש חוטא בדיעות משובשות ודעות נפסדות אשר ירש מאבותיו והבדל בינותם הוא שהחטא בתאוו' שהיא ע"פ המקר' בניקל יוכל לשוב מזה משא"כ חוטא ע"פ דעות כוזבות שירש מאבותיו זה קשה לשוב והדמיון בזה למי שנחל' ונתקלקל שיוכל להרפא אבל מי שנולד מקולקל ומשחת זה א"א להרפא ולכך אמר אהרן שלא יחשוב עליהם עון שבשכל חטאו רק שנואלנו וחטאנו ולכך אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו והיינו שנתקלקל בתולד' וז"ב ודו"ק:
אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו. רבות בשנים אשר חשבתי להעלות ארוכה להמקרא הלז לבארו על נכון ולא עלת' בידי וכעת מצאתי דרך נחמד לפענ"ד דהנה כתוב ביום אכלך ממנו מות תמות ביארו המפרשים דבאמת גם קודם החטא של אדם הראשון דעת רבים מהקדמונים היה מת שהאדם שמורכב מכמה יסודות סופו למות ולחזור כל יסוד לקדמותו אך ההבדל היה שהנה האדם הצדיק שאינו מקלקל חייו כפי שנערך הוא דומה לכלי שעות הנערך על כ"ד שעות וכדומ' שכל הכ"ד שעות אין בו השתנות וחילוף ובבוא קיצו אז כלת' עריכתו וצריך לערכו שנית וגם האדם כפי כח הכנתו הנקצב לו כן הוא כי כ"כ שנים שהוא לא פנים קלקול מאשר היה ובבוא עתו הוא מת ונמצא כי המית' לא בא רק בעת מיתתו לא כן הרשעים כי הם מקלקלים תוכן הכנתם והמה מתחסרים והולכים מיום הוולדם ויום המות מיום הוולדם הם מתחסרים והולכים כמו הכלי שעות אשר נאחז בסבך אשר הוא משרך דרכיו ונחסרו נתמעט מעט מעט עד כלותו ועיין באפיקי יהודא דרוש עמק הבכא שהאריך בזה ולפ"ז מכ"ש קודם שחטא אדם הראשון היה בעת שחי חי באמת ורק כשהגיע עתו למות היה מת אבל אחר החטא היה מיתתו מיום הוולדו וז"ש כי ביום אכלך ממנו מות תמות שהמית' מתחלת מעת שחטא ומתחסר והולך. ואני המתקתי הדבר דהנה כבר אמרו שהאכיל' ניתן להשלים המור הניחך מהלחות השרשי והנה ההשלמ' מאכיל' א"י להשלים כ"כ כמו הלחות השרשי שהוא בטבע ולכך הוא מתחסר והולך מעת שנולד ולזה רשעי' בחייהם קרויים מתים שהם מתחסרים מעת הוולדם. ובזה פרשתי ענין מה שאמר' הנחש אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן ותאמר האש' מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון ויאמר הנחש לא מות תמותון לא נתבאר הוויכוח וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה דהנה במ"ש כי ביום אכלך ממנו מות תמות כבר כתבתי כי יש שתי פרושים אם שקודם החטא היה הנצחי ואחר תחטא נענש במית' או שהפירוש שמקודם החטא ג"כ היה מת רק שלא היה המית' כ"א בעת שימות ואחר החטא התחיל המית' מיום הוולדו והנה הנחש רצת' להורות שהחטא לא גרם לה המית' רק שמתחיל המית' תיכף וזה לא נחשב כל כך לעונש ולזה אמר' אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן נמצא שהי' כמלאכי מרום שא"צ לאכיל' והי' נצחי והחטא גרם מית' אבל כיון שאמר' לה שרק פרי שבתוך הגן נאכל א"כ אמרה שלא מות תמותון דהיינו שעיקר המית' לא בשביל החטא בא. וזה לדעתי מה שאמר במדרש על פסוק האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל ואמרו חז"ל ואכלתי אין כתיב אלא ואוכל שאוכל עוד והוא כמו זר נחשב שאדה"ר יציר כפיו של הקב"ה יתריס כל כך במזיד נגד הקב"ה שיאכל עוד. ולפמ"ש אתי שפיר שאחרי שהאכיל' ניתן להשלים המור הניתך לחות השרשי א"כ אין העון גדול כל כך ויאכל עוד כי גם קודם החטא היה צריך למות ולא היו יכול לחיות בלי אכיל' א"כ מוכרח לאכול להשלים החיות ודו"ק:
נחזור לענינינו דיש הבדל בין הצדיק להרשע דהצדיק המית' היא בעת מותו והרשע מת מיום הוולדו. ובזה נראה לי מה שאמר צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר והיינו שהצדיק עיקר אכילתו להשביע נפשו שכן נגזר עליו שצריך לאכול ולהשלים נפשו אבל הרשע אוכל למען השלים הליחות השרשי אשר יוצא ממנו יום יום והוא משלים המור הניתך לכך ובטן רשעים תחסר שנחסר יום המית' מיום הלידה מתחיל והמעיין באפיקי יהודה ירא' שלא הרגיש בכ"ז כי, אם בכלל הענין הרגיש אבל ת"ל הרחבתי הדברים ובענין וויכוח לא הרגיש כלל כי הוא פנה לדרכו יעו"ש ומעתה נתנה ראש ונשוב' שזה אמר אהרן קדוש ד' אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו ולזה אמר אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו והיינו שלא תהי' בכלל הרשעים אשר המית' מתחיל מיום אשר יצאו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו היינו שהליחות השרשי נחסר תיכף מעת הליד' והבן בדברים כי הוא דרוש יקר ונכבד גם הפשט המקרא נחמד מאד. המקנא אתה לי מי יתן והי' כל עם ד' נביאים. הכוונה לדעתי דהנה הר"ן בדרוש שמעו כתב כי מה שאמר הקב"ה שיצאו משה ואהרן ומרים שלשתן היא לפי שהי' קשה על אהרן ומרים לקבל שפע הנבוא' פתאום הוצרך שיצטרף משה עמהם כי בהיות' שופעת על משה שהי' ראוי ומוכן לכך נמשך השפע לאהרן ומרים אף שלא היו ראויים בעת ההיא וכתב כי גם בשבעים הזקנים שהי' קש' עליהם לקבל שפע הנבואה לעצמם אבל מצד שהי' שופע על משה מזה נמשך האצילות ושרידי השפעות הנבוא' עליהם ג"כ וז"ש וירדתי ודברתי עמך ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ולפ"ז אלדד ומידד שלא באו אל משה לאהל מועד ומתנבאים במחנה א"כ הורו שהם מעצמם יכלו לקבל שפע הנבואיי כמשה רבינו ע"ה ע"כ אמר אדוני משה כלאם ולזה אמר המקנא אתה לי מי יתן והי' כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם והיינו שיהיו מוכנים מצד עצמם:
וזה לדעתי המליצ' במה שאמרו בסנהדרין דף נ"ב שאמרו נדב ואביהו מתי ימותו שני גדולי הדור ואני ואתה ננהיג את הדור א"ל הקב"ה נפישי גמלי סבי דטענו משכא דהוגני שהוא משולל ביאור ולפמ"ש אתי שפיר שבאמת השפע הנבואיי והשראת השכינה היו כבר על בני אהרן להיותם עוד צעירים בימים והי' הולך באמצעות משה ואהרן הקדושים יראי ד' מרבים והנה נדב ואביהו רצו שהשפעת הקדוש' נמשך עליהם מעצמם בלי אמצעית משה ואהרן ע"כ נתקרבו מעצמם אמנם היו ע"ד צעירים לימים אשר ילמדו אצל רב גדול אשר גדול מהם הרבה מאד אשר לא לפי מדת שנותיהם ואז גם השכל אשר להם נשקע בההשכלה הגדול' אשר להם והם יכלו ויתמו כי פגע בהם השכל הגדול אשר רבה מכפי מדת שכלם ולכך נדב ואביהו שנתקרבו יותר משיעור שכלם ע"כ יצא אש מלפני ד' ותאכל אותם ולכך כשאמרו מתי ימותו שני גדולי הדור ואני ואתה ננהיג את הדור והיינו שנתאוו שיהיו הם בעצמם מושפעים משפע אלקיי לא באמצעות משה ואהרן ע"כ אמר להם נפישי גמלי סבי דטענו משכי דהוגני והיינו שהזקנים לפי רבות מקנתם יוכלו לקבל ההשכל' ויטענו משכי דהוגני אבל הם לא יוכלו לעמוד בסוד ד' וזה מה שאמר עשה סבור הייתי בי או בך ועכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך והיינו שרא' שישגו השגות גדולות ועצומות אשר לפי ערך שנותם יגדל ממעלת משה ואהרן לפי מדת שנותם וז"ש הוא אשר דיבר ד' לאמר בקרובי אקדש וע"פ כל העם אכבד והיינו שבאמת ע"י השגתם הנפלא' שהגיעו לגבורות כל כך עד שלא יכלו לסבול ומתו מזה מוסר השכל לכל ישראל אשר לא יהרסו לעלות אל ד' וז"ש בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא ת"ל וז"ש אדוני משה כלאם שרצ' שע"י השפעתו הגדול' יתבטל שפע נבואתם כמשפט הצעיר אשר ילמד מרב גדול וכמ"ש ודו"ק: המקנא אתה לי מי יתן והי' כל עם ד' נביאים. הכוונה לפענ"ד דהנה קנאה ושנאה נראה לפענ"ד שהם שני דברים דקנא' לא שייך רק במי שהוא בערך וסוג הלז עד"מ שלא יקנא העני בעשיר שיש לו ממון רב כי אינו בגדרו וכבר אמרו כלום מתקנא רק חכם בחכם והיינו מי שהוא בערך מדרגתו מתקנא אבל שנאה שייך גם בהפחות מאד ברב המעל' שמכל מקום שונאו בעצם:
וזה לדעתי מה שנאמר בחלום הראשון ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו ובחלום השני כתיב ויקנאו אותו דבהחלום הראשון שייך שנאה ששנאו אותו אבל בחלום השני שהגיד להם שיהי' מלך גדול וירח וכוכבים משתחוים לו שייך קנא' שהם ג"כ חשובים כמוהו וקנאו בו על שהוא זכה לגדול' ולא הם ולכך כאן שהיו אלדד ומידד מתנבאים והיו חושבים שעלו במדרגתם למעלת משה רבינו ויהושע הבין זאת וע"כ אמר אדני משה כלאם ולזה אמר המקנא אתה לי היינו שקנאת על מעלתי לזה אמר מי יתן והי' כל עם ד' נביאים שיהיו שווים לערכי ויתקנאו בי. המקנא אתה לי מי יתן והי' כל עם ד' נביאים וגו'. הכוונה ע"פ מה שפרשתי הא דאמרו בני נביאים לאלישע הידעת כי היום ד' לוקח את אדוניך מעל ראשך דהנה בענין נבוא' היו ג"כ בני הנביאים כעין תלמיד לפני רב דאסור להורות בחיי רבו כמובן בענין הנבוא' כדאמרו במגלה ובמקום ירמי' איך חולדה מתנבאת וגם יהושיע היה אומר כלאם דהוה כמורה הלכ' בפני רבו אך זה דוקא אותן בני נביאים מאותן נביאים והנה אותן בני נביאים לא היו תלמידיו של אלישע שהרי אמרו לוקח אדוניך ולא אדונינו והיו שקולים כאלישע כמ"ש רש"י וא"כ הם בודאי היו יודעים אז נבוא' אבל אלישע לא היה יכול להתנבא עד מות אליהו או בהסתלקו לכך שאלו אותו אם הרגיש בכח נבואתו אם אליהו כבר לוקח מעל ראשו ויאמר גם אני ידעתי החשו שגם הוא כבר הרגיש כי נבוא' בקרבו וז"ש כאן המקנא אתה לי מי יתן והי' כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם ולא היה כמורה הלכ' בפני רבו שהרי לא קבלו ממנו כי אם מד' ודו"ק:
ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ד' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך ובנוחה יאמר שובה ד' רבבות אלפי ישראל. כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה כבר אמרו ביבמות ובב"ק דף פ"ב דאין השכינה שורה על פחות משני רבבות וכו' והקשו דהא על כל בי עשר' שכינתא שריא. אבל ביאור הענין נראה לי דהנה כבר נודע מ"ש המורה מאמר ראשון פכ"ה דשכינה מורה על השגח' והנה כבר ביאר המורה כי ההשגח' דבוק בהשג' וכפי השגת האדם כן יהי' ההשגח' ולפ"ז לכך בכללות ישראל אם הם בריבוי בודאי יש יותר השגה כפי ריבוי עם וא"כ לכך השכינה שורה על רבבות אלפי ישראל ולפעמים אם חסר אחד לא תשרה השכינה עד"מ אם הבגד יחסר לו אחת מהכנפות אף שהבגד גדול כל כך מכל מקום מה מועיל ריבוי בכמות אם חסר מאיכות הבגד ואי אפשר ללבשו ולפעמים בגד קטן אבל יכול ללבשו יותר טוב מבגד גדול שחסר קצת ולכך באמת על כל בי עשרה שכינה שורה אבל זה כשהם ראויים להשלמה וכפי השגתם כן תהי' השגחתם וכן כשהם רבים אם חסר אחד וחסר קצת מהשלימות לפי השגתם לא יוכל להשרות השכינה וז"ב והנה כבר נודע מ"ש הזהר על פסוק בתוך עמי אנכי יושבת כי ראוי לאדם שיכלל עצמו בתוך הכלל כי בפ"ע הוא חסר מאד ולפ"ז בנסוע הארון ולא היו ישראל מקובצים א"כ על כל אחד בפ"ע לא היה השכינה שורה כי היו חסרי ההשג' והשגח' דבוק בהשג' אבל בנוח' והיו מקובצים היה אמר שובה ד' רבבות אלפי ישראל כי היה ההשג' בשלימותה ודו"ק:
נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ד' אותו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך וגו' ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותינו במדבר והיית לנו לעינים והי' הטוב ההיא אשר ייטיב ד' עמנו והטבנו לך כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה אם אחד יאמר לאיש אחד נכבד שמעתי כי עני אתה באותו שעה לכה אתי ואתן לך לאכול הנה אם אמנם הטיב לו בכ"ז ביישו וע"כ צריך הנדיב להשכיל ולומר לו אחי אם נתייקרתי בעיניך בא ואכול עמי והנה תחלה אמר לו ליתרו לכה אתנו והטבנו לך כי ד' דיבר טוב על ישראל ולכך לא רצה יתרו ואמר שישוב למילדתו ולא רצו עד שא"ל משה שנית אל כא תעזוב אותנו והיית לנו לעינים ותעש' אתנו ברכה ולכך הטוב אשר ייטיב ד' לנו והטבנו לך:
או יאמר ע"ד שאמרה הצרפית לאליהו מה לי ולך איש אלקים כי באת אלי להזכיר עוני ופרש"י עד עכשיו היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני עירי והייתי צדיקת וכו' ומעת' זה שהשיב לו יתרו כי אל ארצי ואל מולדתי אלך ואז יחשבו מעשי בערך מעשי עמי ומולדתי אבל פה במה אחשב וע"ז השיב לו משה כי גם בערכם יחשב כי בחר לשבת אתם בהיותם במדבר והיית שם גדול ובכ"ז קבלת עליך גירות והיית לנו לעינים וא"כ גם אצלינו מעשיך חשובים ולרצון לפני אלקים ודו"ק היטב:
וירד ד' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו וישארו שני אנשים במחנה וגו' ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה וירץ הנער ויגד למשה ויאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה ויען יהושיע משרת משה מבחוריו ויאמר אדוני משה כלאם ויאמר המקנא אתה לי ומי יתן והיו כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם הכתובים האלו כולם מקשה הם. וכבר כתבתי בזה כמה דברים. וכעת נראה לי דהנה עינינו הרואות גם בהצלחות הזמניות אם ירצה האדם להתהלך בהדרג' מעט מעט יוכל להתגדל ולהיות מוצלח לא כן האיש שרוצ' לעוף על גפי מרומי הצלחות בלי הדרגה יוכל לפול שבע מעלות אחורנית והדמיון היותר קרוב אדם גדול בחריפות ובקיאות וירצ' ללמוד עם צעירים הרכי' בשנים אז לא יוכל לצמצם שכלו שילמוד עמהם לפי דרכם ועי"כ יקלקל שכלם ויפסד שאף שלפים רהיטא יתפשו מעט מדרכו בכ"ז יעלו בתוהו כי לא יבינו עמק דבריו ויפסד שכלם ויקלקל שכלם אבל האיש הגדול והוא אומן מופלא לצמצם מהלכו לרגל הילדים ולפי שכלם עלות ינהל על מבועי החכמ' אז יעלו ויצליחו והנה גם כאן בהיות רוח משה רבינו ונביאתו עלה עד למרום ולמעל' ראש וא"כ כנוח עליהם הרוח מאשר עליו אז הם לפי קטן מדרגתם בנבוא' בא עליהם השפע הנבואיי רב מאד מאשר יכלו לסבול וע"כ התנבאו ולא יספו אמנם אלדד ומידד שלא עלו לאהל ולא עלו עליהם הרוח של משה כי אם מאת ד' יצא עליהם הרוח הנבואיי והשי"ת אינו בא בטרוניא על בריותיו והוא מצמצם מזיו שכינתו לפי ערך הרוח אשר באנוש וכבר אמרו במדרש פ' שמות טירון היו למשה בנבואה ועוד משלו משלים להבין לנו איך ומה עלתה בתחלה הנבוא' על משה ג"כ בהדרג' ולכך הצליח. ומה נכבד דברי חז"ל שדרשו על מה שאמר יהושיע כלאם הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאיליהם והיינו שאותן השבעים זקנים נחה עליהם הרוח ממשה לאשר ביקש מ"ר שיתן לו אנשים אשר ישאו אתו במשא ולכך ההכרח שירד עליהם הרוח ממשה רבינו ע"ה למען יוכלו להיות עמו במשא העם א"כ אלדד ומידד שלא רצו ליטול שרר' וא"כ בא עליהם הרוח מד' ולכך המה מתנבאים במחנה והיינו שהשבעים הזקנים שבא עליהם שפע הנבואיי הרב' למעל' ממדריגתם התנבאו ולא יספו כי נפרד עליהם הדרכים ושכלם נתערבב אבל אלדד ומידד מתנבאים במחנה והיינו על משקל בינוני שמתנבאים והווים ולא נפסק הנבוא' והנה באמת גם הם נבחרו להיות במשא העם וא"כ אם היו במשא העם היה בא עליהם שפע הנבוא' מאת משה רבינו ע"ה היה גם עליהם שפע הנבוא' רב מאד וגם עליהם היה עבר הכוס אשר שתו הזקנים האלו והיו שתו ולעו וז"ש הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאיליהם וע"כ גער בו משה רבינו ע"ה ואמר המקנא אתה לי מי יתן והיה כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם ויהיו בהדרג' ויוכלו להתנבאות והבן בדברים כי ת"ל נפלאו מאד:
אדוני משה כלאם עיין רש"י ולפענ"ד נראה ע"פ מה דאמרו ריש פסחים למה צדיקים דומים בפני השכינה כנר לפני אבוקה. וביאור הענין שאור האבוק' שואב נר של החלב לעצמו ומכלי אותו והנה גם כאן אמר יהושע אדוני משה כלאם היינו שתשפיע עליהם משפע נבואתך והמה יכלו ולזה אמר משה כי יתן ד' ודו"ק:
ויען יהושיע משרת משה מבחוריו. פירשתי בדרך הלצ' דהנה גם בזמנינו נמצאו מתקדשי' ומתטהרי' והנה בזמן שלפנינו הרב' סגופים ותעניתים היו עושין טרם שהגיעו למדרגת חסיד ועכשיו בזמנינו בין לילה אחת נעש' רבי והנה אלדד ומידד היו מתנבאים במחנה ומקודם לא נודעו כלל ולזה יהושע שהיה משרת משה מבחוריו היה כועס שהוא ידע מה שהיה משה רבינו עוש' טרם שנעש' נביא ודו"ק:
אדני משה כלאם מה שהזכיר לרבו בשמו ואסור להזכיר לרבו בשמו כמבואר ביו"ד סי' רמ"ב סט"ו כתבתי על הגליון שם דהכ"מ כתב בפ"ה מת"ת דכיון שאמר אדוני משה מותר כמבואר שם ועיין פר"ד דרוש ט"ו. אך לדעתי זה מה שאמרו בעירובין דף ס"ב כל המותיב מלה קמיה רבו אזיל בלא ולד שנאמר ויען יהושע משרת משה מבחוריו ויאמר אדוני משה כלאם וכתבו וכן בנו וכו' ורש"י כתב דהוה כמור' הלכ' שהרי אמר לו כלאם וזה דחוק דאדרבא קנא לכבוד רבו ולפענ"ד נראה דהכוונה שהרי זה ודאי דלתלמיד חבר מותר להזכיר בשמו והרי לענין מורה הלכ' בפני רבו יש חילוק בין רבו מובהק לתלמיד חבר וכמבואר סי' רמ"ב ומכ"ש בזה והרי אמרו בברכות דף כ"ז ובב"ב דף קנ"ח דתלמיד חבר מותר לומר לו מי בדלת או שבאת ולא צריך לומר מר וא"כ יהושיע שהיה משרת משה מבחוריו והיינו מילדותו א"כ חשב עצמו כתלמיד חבר ולכך הזכיר שמו וא"ל אדוני משה ולכך נענש דבאמת היה תלמידו ממש ועיין יהושע סי' א' שהזכיר שם משה עבד ד' ולא בשם רבו ועיין חולין דף ל"ח ד"ה אבע"א שכתבו דאין להזכיר לרבו בשם של גנאי ומשמע קצת דבשמו מותר וצ"ע גם מ"ש שם דאריכא הוא שם גנאי צ"ע בכתובות דף ק"ד חמתי' דר"י אריכא וחליל' שיזכירו בשם גנאי לר"י וצ"ע בכ"ז:
אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו' והם ישאו במשא אתך ולא תשא אתה לבדיך. הענין נראה לי דבאמת משה רבינו היה כלול השלימות ובו נכללו כל מיני הנבוא' והשלימות והנה לו בודאי טוב יותר מה שהוא בתכלית השלימות אבל להעולם היה טוב יותר כי יתחלק פרטי השלימות והנבוא' לאנשים רבים עד"מ כבר אמרו עשר' קבין חכמ' ירד' לעולם תשעה נטלו וכו' והענין הוא שהקב"ה ברחמיו וחסדיו המרובים קוצב לכל דור לפי ערכם כן ערך החכמ' השולח בעולם והנה אז היה משה רבינו נטל עד"מ תשע' קבין מהנבוא' וחלק עשירי נטלו הזקנים ואשר עמהם עד"מ והנה מה מאוד ישמח משה במתנת חלקו כי עלה על כלנה אבל להנהגת העם היה חסר אנשים אשר ימלאו את ידם וע"כ אמר משה רבינו כי הוא לא יוכל לבדו לשאת את העם והנה משה רבינו בענותו הגדול' לא ידע כי הוא לקח סך רב מהשלימות עד אשר לא יוכלו שאר אנשים להשלים חוקם והקב"ה להיותו יודע זאת ע"כ אמר ואצלתי מן הרוח אשר עליך כביכול כאלו מחלקו יאצל עליהם למען יוכלו להנהיג את הדור ולכך אלדד ומידד שהתנבאו במחנה והיה מורה כי להם ניתן מפי הגבור' הנבוא' וא"כ היה נראה כגנות למשה רבינו שלא היה משה רבינו כביכול שלם בתכלית השלימות לאשר חסר לו החכמ' של אלדד ומידד וע"כ אמר יהושיע אדני משה כלאם וע"ז השיב בענותו המקנא אתה לי מי יתן והיה כל עם ד' נביאים ודו"ק היטב כי הוא ענין נכון. או יאמר כי נודע כי ערך הפרנס ונביא כפי ערך הדור וכבר אמרו פרנס לפי הדור או הדור לפי הפרנס והנה דור המדבר שהיו גדולים מאד ע"כ הוצרכו למשה רבינו להיות מנהיג שלהם ולכך כשמשה רבינו לא יכול לישא אותם לבדו ע"כ שחשב שהדור גדול מאד לפי ערכו ע"כ אמר הקב"ה שיאציל מן הרוח אשר עליו ויהי' על הנביאים כי מעלת משה רבינו גדול ממעלת הדור וע"כ לא יוכל לישא אותם כמשפט הבגד הגדול אשר ילבשהו איש קטן כי לא יוכל ללכת בו ומשה רבינו חשב בענותו להיפך ולכך אלדד ומידד שהתנבאו במחנה ולא יצאו האהלה היה מורה כי מעלת הדור גדלה על משה רבינו ולכך הוצרכו שהקב"ה ישפיע להם שפע הנבואה ולכך אמר אדוני משה כלאם ולזה השיב המקנא אתה לי מי יתן והיה כל עם ד' נביאים ובודאי יגדל מעלת הדור על הנביא ויצטרך הקב"ה להשפיע להם בחכמתו למען יוכלו להנהיג הדור ודו"ק היטב כי הדברים נחמדים מאד:
במסורה ד' נחנו ונחנו מה נחנו נעבור חלוצים. נחנו בני איש אחד אנחנו. נחנו פשענו ומרינו. הכוונה לפענ"ד דהנה האדם מורכב מגוף ונפש שהיא הנשמ' והנה הנפש הוא חלק אלקי ממעל שהקב"ה נופח בו נשמ' וזה נברא יש מאין והגוף הוא חומר נברא מארבע' יסודות אשר בגוף אשר נברא ממנו והנה מצד החלק אלקי הוא יוכל לעלות במעלות השלימות הגבה למעל' אבל מצד חלק הגוף שהוא מורכב מארבע יסודות ויסוד העפר רב מאד ע"כ עלול לכל פחיתות ולכך אדה"ר טרם שחטא היה כולו קודש לד' יען כי לא נברא מאיש והיה יציר כפיו של הקב"ה. וז"ש ונחנו מה היינו מצד חלק אלקי שאנחנו לא נתייחס לשום דבר ישית כי אם יש מאין ומזה נעבור חלוצים להגבר העוף אבל מצד שנחנו בני איש אחד נחנו ונבראינו גוף מגוף וחומר מחומר ע"כ נתגשמ' מאוד בריאתינו עד שנחכו פשענו ומרינו. וזה לדעתי מה שאמרו גדול מה שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם דאילו אברהם כתיב ביה ואנכי עפר ואפר ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה והדבר יפלא דמה מעל' יש בעפר ואפר יותר מנחנו מה ולדעתי אדרבא רצו לרמוז דגדול מה שנאמר באברהם יותר ממשה ואהרן והיינו כלפי מה שדרשו בילקוט והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמ' ולא מהאבות וא"כ לזה רמזו חז"ל שאדרבא באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ואולי במשה ואהרן כתיב ונחנו מה והיינו שהם נזדככו חומרם כל כך עד שנעשו חומר גופם רוחני וע"ז כתיב ונחנו מה:
אם יהיה נביאכם ד' במרא' אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה וגו'. כבר כתבתי בזה דברים רבים וכעת נראה לי דהנה כבר הבאתי במהד"ק בחלום אדבר בו הוא שנראה לנביא בליל' כמ"ש הרמב"ן ר"פ בהעלותך ולפענ"ד נראה הענין דלשאר נביאים נדבר בליל' או במרא' דהנה יש לאדם שתי כחות הנפש השכלית והגוף וגם הנביאים בעת שהשתמשו בהגוף לא יכלו להשתמש בכחות הנפש והיה חסר גופם מסך מבדיל ולכך כשבא עליהם נביאתם היו כל כחות הגוף נכנעים כמ"ש הרמב"ם בספר המדע ולא עצרם הגשם או שבחלום דיבר בם בעת שכחות הגוף נשקעו וחלה עליו רוח ד' בכח נפש השכלית. ולדעתי זה היה הבדל של משה רבינו דלכך נפרש מן האש' יותר משאר נביאים דשאר נביאים היו חלוקים בעיסתם כחות הגוף לבד וכחות הנפש לבד ובעת שהיה בגוף היה משתמש בצרכי הגוף כשאר בני אדם אוכל ושותה וגם משמש מטתו אבל כשבא אליו הנבוא' היו כחות הגוף נשקעים בירכתי נופו ותרדימ' נפל' עליהם והיה כולו קודש אבל משה רבינו בא אליו הנבוא' והוא בכח גופו וא"כ גם גופו נתקדש ונזדכך ולכך לא יכול לעשות צרכי הגוף ופירש מן האש' וז"ש אם יהי' נביאכם ד' במרא' אליו אתודע בחלום אדבר בו והיינו בעת שאין בו כח הגוף אבל לא כן עבדי משה וגו' ומרא' ולא בחידות ותמונת ד' יבינו ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה שגם הגוף נזדכך והיה קודש ולכך פירש מן האש' ודו"ק:
במדרש ובספרי על פסוק מדוע לא יראתם לדבר בעבדי בעשה בעבדי אעפ"י שאינו משה ובמשה אעפ"י שאינו עבדי. העולם מקשין דאם אינו עבדי מה בכך שהיה משה אבל ל"ק דהנה תרא' העם בכללות נקראו עבדים להמלך ואנשי הצבא בודאי יקראו עבדי המלך והשרים אשר עליהם נקראו עבדי המלך ואתה תמצא כי כל הקרב קרב למלך זה נקרא עבד המלך ביחוד וא"כ כל מה שגדול יותר זה נקרא יותר עבד המלך וזה כל הגדול' של השר שזכ' להקרא בשם עבד המלך והכ' גם בצדיקים ובכל המון בית ישראל הוא ג"כ שכלם נקראו עבדי המלך הקב"ה אך לא יזכה להקרא בשם עבד הקב"ה כי אם מי שהוא צדיק גדול וכל הגדול מחבירו יותר זה נקרא עבד וז"ש במשה אעפ"י שאינו עבדי והיינו עבדי המיוחד לי והיינו אף שלא היה כ"כ צדיק חליל' די לו להיותו נקרא בשם משה ויתכן יותר דהנה עבדי המלך יש שהם משמשים לו ולהכין לו כל הצורך ויש מי שממונה על איזה משרה ולכל אחד יש מעלה זה משמש המלך אף שאינו גדול כ"כ בחכמה אעפ"כ הוא זוכה להיות עם המלך במלאכתו וזה אף שאינו עמו במלאכתו בכ"ז הוא מתמנה על פקודת המלך וז"ש במשה אעפ"י שאינו עבדי ועבדי אעפ"י שאינו משה כי יש ת"ח גדול ומכל מקום אינו עובד כ"כ כפי הראוי ויש שהוא עבדי ואינו ת"ח כ"כ ובמשה היו שניהם שבערך השגתו כן היתה עבודתו ודו"ק:
חסלת פרשת בהעלותך: