דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת נשא
בספרי ר' יאשי' אומר איש או אשה למה נאמר לפי שהוא אומר כי יכרה איש בור אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל איש או אשה להשוות אשה לאיש לכל חטאות ונזקים שבתור' ר' יונתן אומר א"צ הרי הוא אומר בעל הבור ישלם מה ת"ל איש או אשה לתלמודו הוא בא. והוא משולל ביאור. וכפי הנראה חסר בספרי וצ"ע בפירוש זרע אברהם על הספרי שאינו ת"י לעיין במ"ש בזה. וראיתי בילקוט ג"כ הגירסא כן ולפענ"ד הכוונה דבאמת בש"ס בב"ק דף ס"ו ובכמה מקומות מבואר דהך איש או אשה לא מדרש רק לענין חטאת בלבד ולא לנזקים ובאמת בש"ס שם מצריך צריכי דלא ליליף ד"מ מחטאת וצ"ע קצת למה לא הביאו דבר הספרי הנ"ל להקשות ממנו ועכ"פ עיקר הכתוב בא לפשטיה דקאי בחטאת וא"כ ר' יאשי' דאמר דעיקר הקרא בא לנזיקין לזה אמר שא"צ לזה דשם כתיב בעל הבור ישלם ושם מבואר דלאו דוקא איש רק מי שהוא בעל הבור וע"כ לתלמודו הוא בא דהיינו לחטאת לבד ויתכן יותר דהנה התוספות כתבו דהא דהוקש אשה לאיש לכל עונשין היא רק במה שהפרש' מדברת בלשון זכר אבל במה שכתוב איש בהדיא ממעטינן אשה ולפ"ז לענין בור דכתיב בהדיא איש אי אפשר ללמוד מזה דהוקש אשה לאיש ולכך אמר דשם ע"כ מרבינן מבעל הבור ועיקר ההיקש אשה לאיש הוא דוקא לעונשין במקום דלא כתיב איש בהדיא רק שהפרשה מדברת בלשון זכר כנלפענ"ד:
בספרי על פסוק ואיש את קדשיו לו יהיו רבי יוסי אומר הרי שפדה את בנו בתוך שלשים יום ומת קורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהי' ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו לאחר שלשים יום אין מוציאין מכהן וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהי' צ"ע בבכורות דף מ"ט דאמרו במשנה דלאחר שלשים יום אף שלא נתן יתן וכאן לא מרבינן רק שאם נתן לא יחזיר וצ"ע:
ושעיר עזים אחד לכפר על קבר התהום כן דרשו בספרי והובא ברש"י ומצאתי במזרחי שהאריך מאד דהיאך שייך קבר התהום דהא עד השתא לא נצטוו על טומא' כלל כדאמרו בגיטין דף ס' דשמנה פרשיות נאמרו בו ביום ובשני נשרפ' הפר' דאז לא היה מקדש וקדשים ומ"ש המזרחי בזה דנ"מ לענין שאם ילכו כעת בקדש ויש עליהם טומאת התהום שלא יענשו הוא בעצמו נדחק דהא הותר להן להכנס במקדש בודאי טומא' ובספק לא הותר להם ע"ש מ"ש בזה דטומא' ודאית הותרה בציבור דא"א ומה שאפשר לכפר ע"י שעיר הוצרכו לכפר ודבריו דחוקים מאד ועיין זית רענן פ' שמיני הקש' בשם ב"א דלמ"ד נ"ו מתו בפנים א"כ נטמא אהלי המשכן וכל הכלים וכתב דפרשת טמאים בו ביום נאמר ועדיין לא נאמר והקש' הזית רענן דא"כ איך נטמאו מישאל ואלצפן ותירץ דמגע מת נאמר קודם טומאת אהל אח"כ ועיין בצל"ח בפסחים דף צ' שבנה בנין נורא ע"ז והארכתי בזה בתשוב' ולדברי המזרחי לא יתכן דמכל מקום היה לו להזהר על המקדש וקדשים לאחר שנצטוו אמנם יש לומר דבמקדש בעצמו הותרה בציבור אבל מישאל ואלצפן שהי' טומאת יחיד הזהיר הכתוב אבל גוף דברי הרא"ם דחוק וצ"ע כעת: במדרש חביבים קרבנות של נשיאים כהשיר שאמרו משה ובני ישראל בקריעת ים סוף שם כתיב זה אלי ואנוהו וכאן כתיב זה קרבן נחשון וכו'. להבין הדברים נראה לי עפמ"ש בשבת ועתה יגדל נא כח ד' שכשבא משה למרום מצא להקב"ה שהיה קושר כתרים א"ל למשה אין שלום בעירך א"ל היה לך לעזרני מיד אמר ועתה יגדל כא כח ד' וכו':
להבין הדבר נרחיב הדיבור בזה הן כבר נודע מ"ש העקידה לבאר דשלום הוא המקשר והמחבר התקשרות שמים וארץ וביאור הענין הוא כמו מי שרוצ' ללכת לעלייה צריך סולם בשליבות שיוכל לעלות למעל' כמו כן האדם שהוא בחומר העכור כשרוצ' להוריד שפע הרוחניות לארץ במה כחו גדול וע"כ מצד המצות שהם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימ' והנה מה שקשר כתרים והזיונים הוא להורות שע"י התור' יוכלו לעלות מעלה ולהוריד כחות ואורות עליונים וז"ש אין שלום בעירך והיינו שאין לך להוסיף כח בפמליא של מעלה ע"י המצות. ויתכן עוד יותר דהנה בסוד הרמז הזיונים שנצטוו שקש' ממנ"פ אם הזיון שייך להאות למה לא נכתב ואם א"צ להאות מה ענין הזיון. אמנם הענין ע"ד מה שאמרו אשר ילכו בה זה לפנים משורת הדין והקש' השל"ה ממנ"פ אם הם צריכים למה לא כתוב בתור' ולמה אמר לפנים משוה"ד אך באמת כ"כ המפורשים דלכך אמר אנא חלא בר חמרא לגבי דאבוה דהענין הוא כמ"ש החובת הלבבות שלא יקובל התוספת טרם יעש' החוב' ולכך לא נכתב בתור' שזו התוספות לא יקובל כי אם לאשר כבר קיים כל מ"ש בתור' ע"ש וזה ענין הזיונים שהם התוספות על מה שכתוב שרק הצדיקים מוסיפים כח בפמליא של מעלה והם עושים לפנים משורת הדין משא"כ שאר אנשים לא שייך להם זאת והנה אמרו זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות ולכאור' לשון ואנוהו משמע כביכול שהם ייפו להקב"ה כביכול אבל באמת הם מוסיפים כח בפמליא של מעל' ע"י המצוה. וזה לדעתי מ"ש התנאה לפניו במצות בטלית נאה והיינו שבאמת ההידור מצוה הוא שליש במצוה ומה שמוסיפים טל המצוה בזה מוסיפים כח בפמליא של מעל' להוריד כחות ההשפע'. ויתכן עוד דהנה כבר נודע מ"ש האר"י רהשמח' של מצוה בזה זכה למה שזכה והנה השמח' נודע במה שהוסיף על המצוה שבזה ניכר שעוש' בשמח' שאל"כ די לו במה שמקיים המצוה כפי דינה ולמה לו להוסיף ומעתה ז"ש בשירה כתיב זה אלי ואנוהו והיינו שהוסיפו כח בפמליא של מעל' וע"י הורידו כחות העליונים לקשרם למטה וכאן כתיב זה קרבן שהוא התקרבות מלמט' למעלה ע"י הקרבנות הגשמיים נעשו רוחניים ודו"ק והבן:
איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בד' וגו'. לפענ"ד הכוונה עדמ"ש בחובת הלבבות דבדברים שבין אדם לחבירו יש ג"כ בין אדם למקום וכבר נודע מ"ש הפר"ח באו"ח סי' תר"ז בשם הר"ש גרמיזאן דאינו מתכפר לו מה שחטא נגד המקום עד שירצ' את חבירו והארכתי בזה והנה ז"ש כאן בגזל הגר שיש ג"כ בין אדם לחבירו ובין אדם למקום ומה גם כי נשבע לשקר לכך אמר כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בד' ולכך אמר והתודו את חטאתם אשר עשו דהיינו בין אדם לחבירו והשיב את אשמו בראשו דהיינו מה שגזל הקרן וחמישיתו שיתו יוסיף עליו דהוא נגד מה שחטא למקום דבין אדם לחבירו קודם וז"ש ונתן לאשר אשם לו ומזה למדו שעבודא דר"נ והיינו דבאמת נגד המלוה הראשון לא חטא למקום כלל שלא לוה ממנו ולא גזלו רק לאשר המלוה שלו צריך לפרוע חוב והוא משתעבד למלוה ראשון א"כ זה אינו חוב למקום רק בין אדם לחבירו וז"ש ונתן לאשר אשם לו דהיינו שלא חטא נגד המקום כלל רק שהוא משועבד למלוה ראשון ואין כאן רק בין אדם לחבירו ודו"ק:
וזה לדעתי מ"ש ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וביראים האריך דמנ"ל ששייך למי שזמם לו דלמא שייך למקום וכתב דנפקא ליה מדכתיב לעשות לאחיו ע"ש ולפמ"ש יש לומר דבאמת על המחשב' רעה אינו נענש וא"כ לא נשאר רק מה שרצ' לחטוא נגד האדם ולזה אמר כאשר זמם לעשות לאחיו ודו"ק היטב:
כי יפליא לנדור. בכלי יקר פירש מ"ש בשופטים למה זה תשאל לשמי והיא פלאי דהכוונה דהמלאך נקרא לפי השליחות והנזירות נקרא יפליא ע"ש והוא מפורש במדרש רבה בפרשת נזיר ע"ש ומהתימה שלא הזכירו ושמעתי רבים שפירשו כן ולא הזכירו בשם המדרש:
נשאלתי בהא דכתיב גבי בני קהת ומררי אשר פקד משה ואהרן על פי ד' ביד משה וגבי בני גרשון לא סיים ביד משה. והשבתי בזה דהנה בבני גרשון כתיב על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני לכל עבודתם ונמצא שאהרן ובניו היו הממונים לכל משאם ולכל עבודת ד' ועיין בגור אריה במ"ש דאף דאיתמר היה ממונה על זה והיה ג"כ ממונה על בני מררי מכל מקום גבי גרשון לפי שהיה הממוצע היו אהרן ובניו כלם ממונים ע"ז ע"ש ולכך לא שייך לסיים ביד משה דמשמע שמשה היה עיקר יותר מאהרן והרי אהרן היה ממונה ע"ז עם הבנים ולכך לא סיים ביד משה כנלפענ"ד. שוב מצאתי במדרש רבה פ' נשא שהקש' כן וע"ש שדרש בענין אחר ודו"ק:
ופרע את ראש האש' ברש"י סותר את קליעת שערה כדי לבזותה מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן. סח לי הרב מוהר"א אבד"ק פיכאוו במדינת הגר אשר המתפקרים בזמנינו הוציאו מדברי רש"י האלו שאינו רק משום גנאי לבד וכיון שעכשיו אדרבא שבח ויופי להם השער ע"כ מותרות ללכת בשער וע"ז השיב שכיון שהיה בשערי נקנור ושער נקנור היה מקורה א"כ אינו רק משום גנאי לבד אבל במקום מגולה איכא איסור וכדאמרו בכתובות דף ע"ב. ולפענ"ד נראה דהדברים כפשטם דבאמת השער הם ערוה וכבר נזכר בשיר השירים ענין שער בתוך שאר עניני נויי האשה וכבר מצינו באיש שהיו שערותיו קוצותיו תלתלים ופחז עליו יצרו וע"כ לא הותר רק לבתולות הפנויות אבל לא"א נאסר זאת למען ישמרו מתבערת היצר ולא יתגרו עליהם יצה"ר והנה לזאת האש' המנאפת לא הסיר' שער יען כי יודעת כי מא"א נשמרו בני ישראל הקדושים וכבר מצינו במדרש שנבוכד נאצר צוה להשמר מא"א וע"כ היו מניחים שערותם למען לא יוודע לאיש אם הן א"א ולכך בסוט' צותה התור' שתסתיר קליעת שערה כדי לבזותה כדי להראות קלונה שנכשל' עי"ז שרצת' לזנות וע"כ לא גלח' שער' וזה אומרו מכאן לבנות ישראל שגלוי ראש גנאי להן והיינו שגנאי להן שעברו חוק שמוזהרין הן שיגלחו שערן והיא לא עשת' כמשפט ועברה חק ודת יהדות וכדי בזיון וקצף ודו"ק ועיין בספרי שאמר בפרש' בהעלותך בגנאי ישראל הכתוב מדבר שלא עשו רק פסח אחד וזה אינו גנאי בעצם הגוף רק שהוא גנאי באיכות ישראל שלא עשו פסח וה"ה כאן ועיין סנהדרין דף נ"ח ע"ב מאימת התראתה אמר ר"ה משפרע' ראשה בשוק ועיין רש"י שכתב שהיו רגילות אף העכו"ם הנשואות שלא לצאת בראש' פרוע ע"ש ובעונינו נתקיים בנו מאמרם כמתוקנים שבהם לא עשיתם ועיין רמב"ם פ"ט מהלכות מלכים ה"ח ודו"ק: יאר ד' פניו אליך ויחונך ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום. הכוונה לפענ"ד ע"ד שאמרו בפרקי אבות חיבה יתיר' נודעת להם שנקראו בנים למקום וכו' ופירש הרמב"ם בפירוש המשנה דהנה אם האדם עוש' טובה לחבירו והוא מודיעו שנותן לו טוב' זה יותר חשוב כי יש שעושין לו טוב' ואינו מודיע לו כלל שאין ראוי להודיע לו וז"ש חיבה יתיר' נודעת להם היינו שזו חיב' יתירה מה שנודעת להם שנקראו בנים למקום שהודיעם הקב"ה שחשובים בעיניו ע"ש ומעת' ז"ש יאר ד' פניו אליך ויחנך ע"ד שאמרו בתענית במשל שאמר המלך תנו לו ולא אשמע קולו אבל כאן יאמר שיאיר ד' פניו אליך ויחנך שיחונן אותך בהראות פניו וז"ש ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום והיינו שיודיעך שנשא פניו אליך ושם לך שלום ח"ש ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם היינו שלא תחשוב מה שצויתי הכהנים לברך הוא לפי שאמרתי להם שהם יברכו ע"ד תנו לו ולא אשמע קולו לזה אמר שהם ישימו שמי אבל אני אברכם ודו"ק: ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים וידבר אליו. והוא תמוה ומוקשה ועיין רש"י שכתב שהקול היה נפסק באהל מועד. ולפענ"ד היה נראה דכיון דמעט אהרן מהדברות והיינו שלא היה שומע כלל דאל"כ מה יעש' והוא שמע וע"כ שהקב"ה עשה שלא ישמע רק משה וכבר נודע מה שדרשו על פסוק ירעם בקולו נפלאות כמ"ש רש"י בשמואל א' סי' ב' שהקול היה מקיף שישמע שמואל ולא ישמע עלי ולפ"ז לכאור' היאך ידע משה שקורא אליו וצ"ל שהקול שדבר מעל שני הכרובים היה מקיף והולך ומשה הרגיש בנפשו עוז ושמע הקול שמדבר ונתעורר לבא אל אהל מועד וזה אמרו ובבוא משה אל אהל מועד וביאור מה שמוע' שמע ובא ולזה פירש ששמע את הקול מדבר אליו היינו שמדבר אל עצמו מבין שני הכרובים וכמ"ש רש"י דלכך כתיב מדבר ולזה נתעורר לבא ואז וידבר אליו מה שצריך לו והבן בדברים כי נעימים הם ודו"ק:
כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ד' וגו' וישם לך שלום כ"כ על מה שאמר אמור לתם שאינו מובן. וכעת נראה דהנה ביארתי מ"ש הנסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי וביארתי דהנה מלך בו"ד שהולך למלחמ' ויורה בחיצים או בקנה שריפ' ויש לו באותו עיר אוהבים ושונאים האם אפשר לו לאמר כי החצים ילכו רק על השונאים וז"ש הנסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי זהו רק הקב"ה וז"ש אמור להם יברכך ד' והיינו שלא יחול הברכ' רק עליהם וישם לך שלום היינו לך לבד זה א"י רק ד' לבד ודו"ק והבן:
והתודה את חטאתו והשיב את אשמו בראשו נראה לפענ"ד ע"ד המליצ' דהכ' הבינה לעתים פירש הכתוב הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי דהיה לו לכתוב הנני שופט אותך וכתב דהנה אם האדם מתרעם על הבורא שלא חטא ושלח עליו יסורים בחנם כביכול הקב"ה נשפט אתו ע"ז ולזה אמר הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי ע"ש ולפ"ז נראה לי דזה ענין הוידוי שמתודה ועיקר הוידוי הוא כשאדם אומר חטאתי והיינו שעכ"פ מוד' שהשי"ת לא גולל עליו חטא אשר לא חטא וזה אמרו והתוד' את חטאתו והשיב את אשמו בראשו היינו שכביכול הקב"ה נקי מזה והוא עשה החטא ואליו שב העון והאשמ' ודו"ק היטב: מי המרים. פירש"י על שם סופם והקש' בספר דברי דוד דבסוט' דרשו דנותן לתוכו דבר מר דמרים היינו שמרים כבר. והנה בתשוב' אחת ביארתי ע"ד תורני דברים נעימים ת"ל. וכעת נראה לי בפשיטות דהנה בהא דאמרו בעירובין דף י"ט השתא דאמרת הפושעים דפשעי ואזלי אלא מעת' המעל' והמוציא דאסיק ואפיק משמע אלא דאפיק ואסיק ובאמת שלכאור' דברי ר"ל תמוהים אבל באמת בברכות דף ל"ח נחלקו ר"נ ורבנן בהמוציא דמפיק משמע דכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ועיין בשבות יעקב ח"א בסופו בפאר יעקב בברכות שם שהקש' מקרא ר"פ אמור וכתב דיש לומר דמוציא בכל עת דבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וא"כ לק"מ על ר"ל ג"כ ולפ"ז יש לומר דרש"י רצה לפרש המרים שמרים תמיד ולכך דרשו על שם סופם ובאמת מרים כבר והם מרים תמיד שבסופן ימררו ביותר וא"כ דברי הש"ס ודברי רש"י יתלכדו ודו"ק ועיין בשו"ת בית יעקב סי' פ"ו ובאפיקי יהוד' דרוש מים קדושים:
איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בד'. הכוונה שבאמת בגזל יש בו שתי חטאים חטא שבין אדם לחבירו שגוזל את חבירו וגם חטא למקום שעובר על לא תגזול ובפרט כשנשבע לשקר שמעל מעל בד' וזה אומרו מכל חטאת האדם היינו האדם באשר הוא אדם וגם הוסיף עוד למעול מעל בד':
ואם לא נטמא' האש' וטהור' היא ונקתה ונזרעה זרע. הנה מה שהתור' קבעה לה שכר אם נקתה אף שעכ"פ היא נסתר' ועשת' מעש' רשע ויחוד אסור מן התור' באשת איש ועכ"פ נתייחדה ונסתרה וקודם השתיה עשה הכתוב ספק כודאי א"כ עכ"פ דבר הקרוב לאיסור עשת' ולמה לה עוד שכר ולפענ"ד נראה ע"פ מה שכתבו המפרשים דלכך מחשב' רעה אין הקב"ה מצרפה למעש' דבאמת האדם עלול לחטא באשר יצרו תקפו וא"כ אדרבא כל שחשב לעשות רע ולא עשה וכבש את יצרו זה דבר גדול ולכך מחשב' טובה מצטרף דהוא עכ"פ חשב לעשות ורק שיצרו תקפו ומנעו מלעשות ע"ש ולפ"ז זהו שאמר' תורה דכל שהיתה כל כך קרוב לחטא שנתייחד' ונסחר' והי' אש בנעורת ואפ"ה לא נטמאה וטהור' היא ולכך ז"ש ואם לא נטמאה האשה היינו אף בדבר קרוב לחטא כזה ואפ"ה טהור' היא ע"כ בדין הוא שתטול שכרה דתזרעה זרע וכדרשת רז"ל אם היה' עקרה נפקדת או כאידך דרשא ודו"ק היטב:
ופרע ראש האש' עיין רש"י וכבר כתבתי בזה לעיל והנה כעת נתחדש לי במ"ש הב"ש דבחצר משמע בש"ס ירושלמי דאסור ע"ש סי' קט"ו ס"ק ט' ובאמת שגם הרי"ף מביא הך ירושלמי דחצר שהרבים בוקעים בו הוה כמבוי והרי בחצר לחצר דרך מבוי שרי כדאמר בש"ס דילן וע"כ דהיינו דוקא ע"י קלתה אבל פרוע לגמרי אסור אבל צ"ע כמ"ש בגליון הש"ע דבב"ק דף צ' משמע דהאש' פרעה ראש' ומשמע דלולא משום הבושת לא היה שום איסור והרי שם היה בפתח חצירה וא"ל דדלמא משום בושה הוא דליכא אבל איסור יש דזה אינו דהא בתוס' דף צ"ב ד"ה אלא האי תנא משמע דאין שום איסור דעשת' לצורך ועיין בתוי"ט משמע דליכא שום איסור הן אמת דלפ"ז יקשה להיפך דהא במשנה לא קתני רק בפרע ראש האשה בשוק ומה הביא הא יש ראיה ממה דגלתה עצמה בחצרה דשם דשרי ליכא משום בושת גם כן אבל זה אינו דמכל מקום בושה יש אף דליכא איסור ותדע שכן דהרי הרמב"ם פ"ה מהלכות חובל והטור חו"מ סי' ת"כ העתיק סתם ופרע ראש האשה משמע דאף בחצר יש בושת וגם בסנהדרין דף נ"ח אמרו משפרעה ראשה בשוק ומשמע דבחצר ליכא איסור ודו"ק ועיין פ' חיי ותקח הצעיף ותתכס הנה הבינה בשכלה שכל שהיא ארונו שוב אסור לה ללכת פרוע ראש ומזה מוסר השכל לנשים שלנו אשר פרוצים בזה בעוה"ר. כפות שתים עשרה וגו'. מה שחשב כל אחד בפני עצמו פרשתי ע"פ מ"ש בק"י לפרש מ"ש גדול מה שנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם והיא תמו' דהיכי אפשר שאיוב היה גדול מאברהם ואמר הוא להיפך דמדכתיב בו יותר מזה מוכח שהוא קטן דהנה עינינו הרואות דאם אדם רוצה למכור בית אינו חושב שמוכר לו בית בד' כותלים כי זה משפט הבית אבל מי שלא גמר בנינו ורוצה למכרו צריך לחשוב כמה מוכר שכבר נגמר שלשה כותלים והגג וכדומה לפי שלא נגמר כך הצדיק הגמור ומשלם ל"צ לתוארים רבים ודי בשכתוב עליו שהוא צדיק אבל מי שאינו צדיק גמור צריך לכתוב עליו תוארים רבים שהוא ירא ד' וסור מרע וכדומה ודפח"ח. ובזה פרשתי מ"ש סוף קינים כשהוא חי קילו אחד וכשהוא מת קולו שבעה וע"ש ברע"ב. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל זמן שהאדם חי או הבע"ח כשהוא חי אין לנו לחשב בפרטות איבריו כי בכללות הוא בעל חי אחת וכן האדם אבל כשהוא מת אז כל איבריו בפרטית נחשב כי אין לו דבר מה לחבר וז"ש כי האדם כשהוא מקריב נדרו כמו שחייב א"כ נקרא ענין אחד אבל כאשר יפול איזה בלבול הנה הוא מקריב כמה וכמה עד שיצא י"ח ולפ"ז כאן בשלמא אם היה ח"ו צורך גבוה שייך לחשוב כל הכפות והקערות כי הוא צורך לכלי סדר אכילה כך וכך וכדומה כמשפט מי שמכין על החתונה הוא מכין כל כך קערות וכפות כפי שיעור אנשים שצריך אבל כאן שנדבו להמקדש א"כ אין חפץ להקב"ה בכל זה רק מה שנדב לכך חושב הכפות לבד והמזלגות לבד שאינו ענין אחד רק כל מזלג וכף נחשב בפרוטרוט ודו"ק: וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים עיין רש"י ובספר דברי דוד הקש' ע"ז מש"ס סוטה דף כ' וכבר כתבתי בזה. וכעת אמרתי לדקדק דכאן הקדים המרים למאררים ואח"כ כתיב כמה פעמים המאררים קודם למרים יעו"ש ומזה יצא לרש"י דרוש' ועיין רש"י ברכות דף י"ב גבי המלך המשפט ובשו"ת בית יעקב סי' פ"ו ובאפיקי יהודא ח"א דרוש מיש קדושים בערבי נחל שם אות ו' ומזה תוכל לדון גם כאן שכתב שלשה ההין רצופים ודו"ק ועיין אור החיים מ"ש בזה ע"פ דרוש והנה במ"ש האור החיים לדקדק דלמה היה בכאן חיוב שיהי' העפר צף למעל' ע"ג המים ואל"ה פסול לרבנן ומ"ט יש בדבר:
ולפענ"ד נראה דהנה באדם יש ארבעה יסודות וסי' ארמ"ע היינו אש רוח מים עפר והנה טבע אש ורוח למשוך למעל' ומים עפר למטה ואת זה לעומת זה עשה אלקים שאם ירצה לעשות מצוה יהי' נפשו נמשך למעל' ומים ועפר למטה שיהי' קר בטבע ולא יעשה רע אמנם אם נמסך בקרבו רוח עועים והחומר מושך אותו לעשות רע אז החלק העפר שהוא נמוך מכלם זה מעורר חלק א"ר למשוך למעלה לעשות רע והנה בסוט' חלק העפר גבר על המים ועי"כ נמשך למעלה לעורר אש התשוק' וגסות הרוח לעשות חיל וא"כ לכך צריך שיהי' עפר למעל' נרמוז לדבר הזה ודו"ק היטב:
ונקתה ונזרעה זרע. בש"ס דרשו שאם הית' עקר' יולדת והקשו א"כ יסתרו כל עקרות אלא שאם הית' יולדת בצער יולדת ברווח שחורים יולדת לבנים וכו': לפענ"ד הענין שבאמת עקרה יולדת היא נס שלא ע"פ טבע לכך אמר שיהי' ע"פ טבע וזה ס"ל שאם לא יהי' רק מעוטף בטבע לא ניכר השכר שיחשבו שהוא ע"פ מקרה לכך אמר שיהי' נס. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית התוס' דגם ביולדת בצער יקש' א"כ יסתרו כל היולדות בצער ולפענ"ד שבאמת לא יחלוק על מ"ש שאם הית' עקר' נפקדת רק שאם יהי' רק זאת אז יסתרו כל עקרות אבל אם יחשבו שלא יעש' רק מעוטף בטבע והנה ע"פ טבע יוכל להיות יולדת לבנים או בריווח וכדומה וא"כ לא יוכלו לעשות דלא יתלי גנאי במים שיוכל להיות על כוונה אחרת ודו"ק היטב:
נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד. עיין אור החיים שמביא מדרש שר"מ ור"י בן קרחת דרש שמות אלישמע אלי שמע עמיהוד עמי היה והדו ולא לרשעים. ולפענ"ד בכוונתו עפמ"ש לפרש מ"ש ויוסף היה יפה תואר ויפה מראה ואח"כ כתיב מעשה דפוטיפר ומה ענין זה לזה וכתבתי ע"פ מ"ש הרמב"ן דמש"ה לא נזכר יפיה של דינה בשביל שבא קלקול מזה ע"ש ולזה נראה שכוונה התורה להודיע יפיו של יוסף להודיע שלא קלקל ח"ו ויפיו היה לד' וז"ש אלי שמע ולכך עמי היה הודו והיינו שההוד שלו ויפיו היה עמי ולא לרשעים ודו"ק היטב. חסלת פרשת נשא: