אור ברסלב
דברי שאול עהת ומגילות על פרשת שופטים

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת שופטים

על פרשת ראה

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ושפטו את העם משפט צדק. כולם תמהו דהכתוב מתחיל שימנו השופטים ואח"כ אמר ושפטו שמדבר מהשופטים עצמם. ואמרתי בזה שאם לא יהיו שופטים מצויים בכל עיר שוב יוכל השופט לקבל שוחד ולא ירא שאין שופטים מצויים וע"כ צוה ששופטים יהיו בכל שעריך וא"כ לכך ישפטו צדק שיהיו מתיראים שישאלו לשאר שופטים ודו"ק:

כאשר זמם ודרשו ולא כאשר עשה. ולכאור' כאשר עשה אית ביה תרתי דגם כאשר זמם איכא בזה. ולפענ"ד ע"פ מה ששמעתי בשם הרב המגיד מדובנא ז"ל בעל קול יעקב שאמר דלכך שנאת חנם חמור כ"כ עפ"י משל לאחד בא לב"ד לקבול שחברו סטר לו בפניו ופסקו שיסטור לו ג"כ כנגדו וטען הוא שמא אינו עולה כל כך שהראשון סטר לו בחנם וזה סטר לו מפני שסטר וזה ששנאת חנם כל כך חמור ודפח"ח:

והנה כאשר עשה לא שייך שזה הרגו בחנם וזה הרגו לאשר הרג אותו ולכך כאשר זמם הרי לא הרגו וזה הרגו בפועל וא"כ עכ"פ בערך מה שזמם נתקיים מה שהרגו ממש ולכך בכאשר עשה לא יתכן לקיים כלל שמה יקיימו על אשר עשה בחנם וז"ש הכ"מ שאם כבר עשה לא נתכפר בזה עונש הקל ודו"ק היטב. ובזה יש לפרש מה שדרשו עין תחת עין ממון:

וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד. פירש"י מכאן שממתינים לו עד הרגל וממיתין אותו ברגל. ותמה אני דכיון דאין עונשין ביו"ט דילפינן מולא תבערו אש דאין דנין בשבת וה"ה ביו"ט ובפרט בדבר דאיכא חילול שבת ועיין במ"א סי' של"ט ס"ק ג' ולפ"ז יקש' כיון דיו"ט עשה ול"ת היאך דחו היו"ט וממיתין ברגל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ובפרט דבהדיא ילפינן דמיתת ב"ד אין דוח' שבת ויו"ט כדאמרו בסנהדרין דף ל"ו דרציח' אינה דוח' יו"ט ע"ש וצריך לומר דהך רגל לאו דוקא ביו"ט רק בחולו של מועד ועיין בואלו מגלחין דף י"ד ע"ב ובתוס' שם. ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דהקש' המזרחי על רש"י דכאן בזקן ממרא פירש דממתינין עד הרגל ובבן סורר ומור' פירש דמכריזין וכן הקשה הלח"מ על הרמב"ם ועמ"ש בש"ח בזה בפ' תצא ולא הבינותי דבריו במ"ש דבזקן ממרא כתיב יד העדים דלא כתיב כלל וגם היכי אפשר לחלק מדעתא דנפשיה בדרוש המקראות דלא נמסר רק לתנאים ואמוראים וכבר כתבתי בזה ולפמ"ש כעת אתי שפיר דהרי קי"ל דכל ימיו של בן סורר ומור' אינו רק ג' חדשים וא"כ כיון דכתב בקרא סתם ומשמע דאף שחטא תיכף לאחר החג ממתינים עד הרגל וא"כ בבן סורר ומור' לא משכחת רק מפסח ועד שבועות דבשאר חג לא אפשר דיש יותר משלשה חדשים ואינו נהרג ובשבועות לא אפשר דאין מענישין ביו"ט וע"כ אי אפשר לומר דשם הוא עד הרגל ודו"ק היטב כי נפלא הוא. ולכאור' רציתי לומר דכיון דלא אפשר בענין אחר א"כ שייך לומר דהותר' וכמ"ש הפ"י בברכות בדף כ' לענין טומאת כהנים דכיון דלא משכחת קיום העש' בלתי הל"ת הוה הותר' וה"ה כאן דל"מ באופן אחר והותר' ואף עשה והל"ת הותר' אבל זה אינו דזה דוקא למ"ד דאין הכוונה רק עד הרגל שייך לומר דהותר' אבל לדידן דאנן מסופקים אם הכוונה להמתין עד הרגל או שמכריזין שוב עכ"פ לא שייך לומר דהותרה ומיושב היטב דברי רש"י והרמב"ם ודו"ק היטב:

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. הכוונה לדעתי דכבר נודע דברי הרמב"ם דדרך הממוצע הוא טוב ושני הקצוות אינם טובים וזה נקרא ימין ושמאל וז"ש שלא יסיר ימין ושמאל רק כפי התורה בדרך הממוצע וז"ש במלך ג"כ לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל והיינו שילמד כל ימי חייו ולא ירום לבבו שהוא מבין יותר רק כפי המצוה ולא יסיר ימין ושמאל ודו"ק: לא תקח שוחד כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. ראיתי בלוית חן שהקשה בהא דכתב' התור' הטעם והרי אמרו בסנהדרין דלכך לא נתגל' טעמי המצות שהרי שני דברים נתגל' טעמן ונכשל גדול הדור ע"ש. והנראה בזה דהנה זה דוקא שם דאמר ארבה ולא אסור דיש בידו שלא לעשות העביר' ושפיר שייך שיסמוך על רוחב לבו שלא יסיר אבל בשוחד דאסור אף לזכות את הזכאי ומטעם דאי אפשר שלא יטה לבבו ויחשוב כי דן כמשפט והרי הרמב"ם חשבו בכלל כ"ד דברים המעכבים את התשוב' משום שלא יבין כלל שעש' עביר' ולא יעל' על לבו לשוב וא"כ איך שייך שיסמוך שיקח שוחד ולא יטה אחר שטבע האדם לעשות טוב' ולהטות למי שאוהבו והבן כי נכון הוא וזה שדרשו מכאן דאף לזכות את הזכאי אסור ומטעם דבודאי יטה. ובזה מיושב מה דאמרו בכתובות דף ק"ה גבי קרנא וכי שקיל מתרווייהו לא אתי לאצלויי דינא והכתיב ולא תקח שוחד אין צ"ל לזכות את החייב וכו' אלא אפי' לזכות את הזכאי והקש' דו"ז הגאון בעל בנין אריאל ז"ל דמה קושיא דלמא שם הוא בשקיל מחד דיש לחוש דלמא אתי לאצלויי דינא אבל מתרווייהו לא. ולפמ"ש אתי שפיר דבשקיל מחד דיוכל להרגיש שנוט' לו לא הוה התור' כותב הטעם וע"כ בקיבל מתרווייהו ומכל מקום חיישינן לאצלויי דינא וע"כ דאינו מרגיש כלל שיט' ודו"ק: עוד נראה לי בישוב קושית הלוית חן הנ"ל והבנין אריאל עפמ"ש התשב"ץ ביבין שמוע' דלכך אסר' התורה חמץ בבל יראה שגם התור' לפעמים צותה משום סייג כמו בנזיר דאסרה אף חרצנים משום סחור סחור ולפ"ז כיון דדריש מן ולא תקח שוחד אף דשקיל מתרוייהו יש לומר דזה מטעם סייג כדי שלא יבא ליקח שוחד מאחד דשם שייך הטייה וז"ש ולא תקח שוחד היינו אף מתרוייהו ולזה נתן טעם כי השוחד יעור והיינו בשנוטל מאחד בלבד ולכך אסרה התורה אף בלוקח מתרוייהו וא"כ לא קשה קושית הבנין אריאל והלוית חן דע"כ מוכח דאף בתרוייהו אסור דע"ז שייך נתינת טעם כי השוחד יעור ולכך אסר' תורה אף מתרוייהו משום סייג וא"כ לא יוכל לומר אקח שוחד ולא אטה דהרי אסרה התורה מתרוייהו אף דלא שייך אצלויי דינא ופשיטא דלא עדיף מה שיסמיך שלא יטה ממה שאסור בלוקח מתרוייהו דודאי לא יטה ודו"ק היטב:

ובלא"ה יש לומר דע"כ לא אמרינן דלא נכתב טעמי התורה דוקא בטעם שיש לו עסק בפ"ע כמו לא ירבה לו סוסים שהוא ענין בפ"ע והתורה כתב' אותו לטעם כדי שלא ישיב העם מצרימ' ולכך חשב שלמה בנפשו שעיקר האיסור דלא ירבה הוא בשביל מצרים ולכך אמר אני ארבה ולא אשוב וכן בנשים אבל בדבר שאינו רק נתינת טעם בלבד עד"מ כי השוחד יעור עיני חכמים שזה אין לו ענין בפני עצמו א"כ איך אפשר לטעות שיקבל שוחד והרי התורה אסרה שחד ואף דלא שייך הטעם בשביל זה לא יתבטל המצוה ודו"ק:

במדרש רבה על פסוק כי תבאו אל הארץ הלכה מלך ישראל שהיה לו עסק וכו' שנו רבותינו מלך לא דן ולא דנין אותו אר"י ע"ש מלפניך משפטי יצא וכן הוא במדרש ש"ט ובילקוט תהלים סי' י"ז על פסוק מלפניך משפטי יצא ובזית רענן האריך דהא מלכי ב"ד דן ודנין אותן ע"ש והוא תימה דגם מלכי ישראל מה"ת דן ודנין אותם רק משום גזירה ונתחדש בימי שמעון ב"ש ול"ש גבייהו זאת אבל האמת שהמדרש היא אגדת א"י ובירושלמי פ"ב דסנהדרין ה"ג מבואר דלא מחלק כלל בין ישראל לב"ד וס"ל דלא דנין אותו וביאר הטעם דמלפניך משפטי יצא ועיין בפ"מ ד"ה והכתיב דביאר בהדיא דירושלמי ס"ל דגם למלכי ב"ד אין דנין. ולדבר הזה העירני קצת הרב מו"ה יצחק מיזליש נ"י מקראקא ולפמ"ש בירושלמי הוריות פ"ג ה"ב דאין מושחין מלכים כהנים ועיין רמב"ן פ' ויחי ולפ"ז לפי מה שהי' המצוה בכהנים שיהיו שופטים כמ"ש בספרי והר"ן בדרוש פ' שופטים האריך בזה לכך אסור היה למלכים שיהיו שופטים ודו"ק היטב:

וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד. נראה לי הטעם מה שהחמירה התורה בזקן ממרא כ"כ הוא לפמ"ש העקידה בחטא של אנשי סדום לפי שמי שיודע שהוא עבירה רק שהוא מתאוה לעשות רע זה יש לו תקנה שאח"כ כשיכיר עכ"פ תוקף העבירה אז ישוב ויתנחם על הרע משא"כ באנשי סדום שעשו להם דינים ומשפטים לאחרים ולכך לא היה להם תקנה יעו"ש ומעתה זה ההבדל שבין שאר עוברי עבירה לזקן ממרא שכיון שהוא אומר שהדין כך שוב אין לו תקנה שא"י כלל אם עשה רעה ולכך החמירה התורה במשפטו וז"ב. ובזה מיושב מה שאמרו בסנהדרין שהאומר אין תורה מן השמים וכו' והאומר חמשה טוטפות הא למדת שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה והיינו שדיני התורה אף שהוא יכפרם אבל הדין דין אמת אבל בד"ס אם כופר ואומר שאינו מאמין להם שוב כל הדין בטל חליל' ולכך החמירה התורה בעונשה ודו"ק היטב:

וכסף וזהב לא ירבה לו מאד והי' כשבתו וגי' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה וגו' לבלתי רום לבבו מאחיו. לפענ"ד הכוונה ע"ד מה שאמרו בגיטין דף ע' דממון מיעוטן יפה ורובן קשה ופירש"י לפי שמתגאה בזה וגם אינו לומד וא"כ מה שאמר שכסף וזהב לא ירבה למען ילמד ולבלתי רום לבבו והכוזרי כתב שלא ישתלם במצות כי אם ע"י שיעשה כפי מ"ש וז"ש למען ילמד ליראה:

רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב העם מצרימה למען הרבות סוס הרמב"ן הקשה כיון דלסחורה מותר היאך לא יוכל לשלוח מצרימה לקנות לו סוסים ולפענ"ד נראה דהנה כבר אמרו בסנהדרין דף ל"ג שלא היה פרה וחזירה יוצאה ממצרימה שלא ניטל האם שלה ופירש"י ששם היו מגודלים יפה ולא רצו שיגדלם בארץ אחר וכן אמרו בסנהדרין דף צ"ג גבי דניאל דאזל למצרים להביא חזירים בילדותם ולא הבינו שמוליכם לגידול ע"ש ולפ"ז זה שאמר הכתוב שלא ירבה לו סוסים שעי"ז יצטרך לשוב העם מצרימה ששם היה הגידול וז"ש למען הרבות לו סוס וא"כ לסחורה באמת מותר ורק שהם ירצו להיות במצרים כדי שיוכלו לרבות סוסים דהיינו שיגדלו אותם שם שזה לא יוכלו לרבות בארצות אחרות ודו"ק: לא יהיה לכהנים חלק ונחלה וגו' אשי ד' ונחלתו יאכלון. הכוונה ע"ד מ"ש העקידה על פסוק ולא תאמר אני העשרתי את אברם שאברהם הקפיד שלא יהיה עשירתו ועשירת מלך סדום שוה שזה עשירות אחרת רוחני ע"ש וז"ש שלא יהיה לו חלק ונחלה עם ישראל שהוא חלק לעצמו ואשי ד' ונחלתו יאכלון: כפר לעמך ישראל אשר פדית ד'. עיין ב"י או"ח סי' תרכ"א שמביא בשם המדרש שאשר פדית קאי על המתים ומכאן שהמתים צריכים כפרה וכן נראה מהוריות דף וא"ו דאמרו ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים ואמרו שם מיגו דמכפרא אחיים מכפרא נמי אמתים וכו' אבל בב"י סי' רפ"ד מביא בשם השבלי לקט שמסיים בשם המדרש שנמצינו למדין ששופך דמים חוטא עם יוצאי מצרים ובאמת בספרי שלפנינו פרשת שופטים על פסוק כפר לעמך ישראל לא נמצא הסיום הלז והזית רענן שם רמז לדברי הב"י סי' רפ"ד הנ"ל ובזרע אברהם הנדפס מחדש תמה על הזית רענן שהביא בשם הב"י מה שלא נמצא כן וכיון שהזית רענן הביא מהבית יוסף סי' תרכ"א ושם לא נמצא כלל אבל הזית רענן ראה שתי ראיות גם בסי' רפ"ד הנ"ל והנה השבלי לקט מפרש דהכוונה הוא שעל מנת כן פדאם ממצרים שלא יהיה בהם שפיכת דמים ולכך נענסו אף המתים ובאמת שבהוריות לא משמע כן דא"כ בלא"ה לא דמי לשם דשם נענשו המתים ולכך גם הכפר' על המתים אבל שם לא שייך כפרה על המתים ויש לדחות אבל גוף הדבר צ"ב דלמה יענשו גם המתים ויעשו ערבים בזה. והנראה דכחו של אדם הוא גוף מחובר מאיברים ואם ינגף אבר אחד כל האיברים בצער אף שלא נגפו כלל כמו כן כל ישראל היו נפש אחד ואם ימות אחד בלי זמנו כל האיברים בצער ונענשו ע"ז וגם הכפר' מכפר על כלם שהם כגוף אחד מחובר מאיברים ודו"ק כי היא הערה חדשה מיהו גוף דברי השבלי לקט דמשמע דעל ש"ד נעשו כולם ערבים ואף המתים נעשו ערבים ועיין לבוש ופרמ"ג שם באשל אברהם שהאריך בזה וצ"ע משבועות דף ל"ט דמבואר דעל כל עבירות אינו נענש אם אינו יודע ואין בידו למחות חוץ משבועת שוא ודו"ק:

ונתן לכהן הזרוע וכו'. עיין רמב"ן שהם הראשית מהבהמ' וכל הראשית לד' וזה לדעתי מה שסיים כי בו בחר ד' אלקיך היינו שהראשית שצריך לתת לד' יתן להכהן שבו בחר ד' ונבחר ג"כ להיות ראשית לד':

בספרי לשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי כשהוא אומר לעבדם להביא את המשתף והוא תימה דבאמת לא כתיב לעבדם רק אשר לא צויתי ולפענ"ד היה נראה דתיבת כשהוא אומר הוא ט"ס וצריך לומר לעבדם והיינו כפירש"י אשר לא צויתי לעבדם זהו אשר לא צוה ולכך אמר להביא את המשתף דהרי כבר אמר וילך ויעבוד אלקים אחרים וישתחוה להם וא"כ מה הוסיף במה שאמר ולשמש או לירח וגו' ע"כ דהוסיף שלא יחזיק השמש לאלקות רק שיעבוד להכחות אשר הושפע בהם כמו שעבדו בימי ירמיהו להטלסא"ס וכמו שאמרו ומן אז חדלנו לקטר למלאכת השמים וגו' והיו מורידים כחות השפע' ממה שהשמש והירח יש להם מאת אלקים וא"כ עבדו בשיתוף ואסר' התור' כנלפענ"ד ברור ובזה מובן מה שאמר אח"כ בספרי ריה"ג אומר מכלל שנאמר אשר חלק ד' אלקיך אותם לכל העמים יכול שחלקם לאומות ת"ל אלקים לא ידעום ולא חלק להם והוא משולל ביאור מה ענינו לכאן זה נאמר בפרש' ואתחנן ולפמ"ש אתי שפיר כיון דאמר ששיתוף אסור והנה ברמ"א מבואר בסי' ק"ג דב"נ אינו מוזהר על שיתוף ובשו"ת מעיל צדקה ושער אפרים נחלקו ע"ז ודעתם דגם ב"נ מוזהר על זה לזה אמר יכול שחלקם לאומות דהיינו שאומות מותרין בשיתוף תלמוד לומר אלהים לא ידעום והיינו כתרגומו דלית בהון צרוך ואם כן משמע דגם לאומות העולם אסור ומיהו מה שסיים הספרי ולא חלק להם בכתוב בפרש' האזינו אין כתוב ולא חלק להם וצ"ע בספרי עם זרע אברהם הנדפס מחדש:

בספרי ובערת הרע מקרבך בער עושה הרעות מישראל וכן דרש ובערת הרע מישראל בער העוש' הרע' מישראל וצריך להבין מה הוסיף על המקרא והנראה דקשה לי' מהו ובערת הרע דצריך לכתוב העושה רע ולא הרע בעצמו וע"כ נראה לפענ"ד דהנה עין בעין נראה באם יהי' לאיש שאת או ספחת ביד או ברגל והרופא כאשר ירא' שיוכל להתפשט בכל הגוף אז יצוה להסיר היד והרגל למען לא תפשה המספחת והנה כן בחולי הנפשות פעמים שיוכל להתפשט הנגע לכל חלקי הגוף וע"כ מצוה להסירו ולעקר ולשרש אחר דעות הכוזבות למען לא יתפשט בכל חלקי הנפש והנה ישראל בכללות נקראים כאיש אחד המחובר מאיברים שונים נפרדים ולכך כשראת' חכמתו יתברך שיש בהם איש אשר פורה רש ולענה עד שנתחייב מית' כי כל נפשו נחל' וחששה התור' פן פשה תפשה המספחת בכל הגוף דהיינו בכללות ישראל שמאבר אחד יתפשט לכל האיברים ע"כ צותה התור' שנבער האיש הלז ואז לא תפשה יותר וזה שכתיב ובערת הרע מקרבך היינו שבערך הכללות נחשב זה האיש כאבר פרטי שבתוך הגוף שמצוה הרופא לחתכו וישארו כל האיברים על מתכונתם כמו כן הרופא הנאמן מצוה לבער הרע מקרבך ולכך לא כתיב העוש' רע כי עיקר החשש שהרע בעצם לא תפשה וזה שפירש הספרי בער העוש' הרעות מישראל ואז שלום על ישראל ודוק היטב:

בספרי לא תשיג גבול רעך וגו' מנין למוכר קבורת אבותיו שהוא עובר בל"ת ת"ל לא תשיג גבול רעך וגו' יכול אפי' לא נקבר אדם בו מעולם ת"ל בנחלתך אשר תנחל הא אם קבר בו אפי נפל אחד ברשותו אינו עובר בל"ת והוא תימה וצריך לומר עובר בל"ת ותיבת אינו נמחק דהא אדרבא כיון שכבר קבור בו אף נפל אחד הרי הוא מיוחד לקברות ואסור לקבור בו אחר. ומזה ראי' דגם נפל מצוה לקבור דאל"כ לא היה מקרי בזה נחלה במה שקבר נפל ועיין מג"א סי' תקכ"ז וצ"ע בנדה דף כ"ז דאמרו מאי דרוש כל שיש לו נחל' יש לו גבול ופרש"י ובספרי דרוש על קבר אבותיו ומשמע דרק בזה לא קי"ל כוותיהו אבל תימה דעכ"פ בנחלתך אשר תנחל קאי גם אם נקבר בו נפלים דאף דאין לו הסגת גבול אבל עכ"פ מצוים אנחנו לקבור נפלים והמ"א הזכיר ש"ס נדה אבל לא הביא הך דספרי וצ"ע:

במדרש רבה ויהי דוד עושה משפט וצדקה ר"י ור"נ ח"א היה דן את הדין מזכה את הזכאי ומחייב את המחויב ואם לא היה לחייב ליתן היה נותן משלו הוי משפט וצדקה וא"ל ר"נ א"כ נמצא מביא את ישראל לידי רמיות ומהו משפט וצדקה היה דן את הדין מזכה את הזכאי וכו'. והיא תימה דא"כ מהו משפט וצדק' ומה שדרש שהי' מוציא הגזל מידו והוא תימה דהא כן הוא הדין וכל דיין מחוייב להיות כן ועיין ביד"מ. ולפענ"ד נראה דבאמת גם ר"נ ס"ל דהי' משיב לו אח"כ אם לא היה לו רק שר"י ס"ל דהיה נותן משלו ולא היה מוציא מיד' החייב א"כ לא קיים הוא המצוה ור"נ ס"ל שזה אינו רק שהי' מכריח להחייב לתת לו ואח"כ השיב לו ממון אחר תחתיו ובשעת מעשר לא ידע הבע"ד מזה והי' מקיים משפט וצדק' וז"ב:

ולא תטע לך אשרה לא תקים לך מצבה הכוונה ע"ד מ"ש אפיקי יהוד' ההבדל בין רם לגדול כי גדול הוא מלמטה למעל' אבל רם הוא שמניחין דבר על השלחן אבל אינו גבוה מלמט' למעל' רק למעל' בלבד ולפ"ז אשרה הוא מלמט' למעל' אבל מצבה שכתב הרמב"ן שהניחו אבן גבוה על הר גבוה וא"כ זה אינו מלמטה למעל' רק שהוא רם והזהיר' התור' על שניהם ודו"ק:

מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו:

הכוונה לפענ"ד כי באמת לא תועלת היא לישראל ללכת בקיבוץ עם למלחמה אחרי כי לד' המלחמ' ושוא תשועת האדם רק דכל עיקרי המלחמ' הוא קיבוץ כלל הישראלי שיהיו זכיותיהם מכריעות שהקב"ה ילחם בעבורם וזה שאמר להם הכהן שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמ' על אויביכם אל ירך לבבכם כאשר תחשבו מי יודע אם יהי' לאלו זכיות שיהיו ראויים לכבוש לזה אמר שלא ירך לבבם כי ד' אלקיכם ההולך עמכם וגו' ולכך אמר מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו והיינו שמי שירא מעבירות שבידו א"כ למה יהי' במלחמ' אחרי כי ד' ההולך במלחמ' וזכיותיו אינם כדאי להנצל וא"כ ילך וישוב לביתו ולזה באמת המופת שהי' מתיירא מהמלחמ' שאם היה לבו חזק ואמיץ בד' ע"כ שאינו מתיירא מעבירות שבידו ואז צריך להיות במלחמ':

על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת ע"פ עד אחד במכות דף ה' אמרו אם תתקיים העדות על פי שנים מכ"ש עפ"י שלשה ומה ת"ל עפ"י שלש' ללמדך וכו' והובא ברש"י כאן ולפענ"ד היה נראה דהנה בטעם דכאשר זמם ולא כאשר עש' ראיתי בספר לוית חן משום דבאמת קי"ל דאם הכוהו שנים והרגו הנפש דפטורים וא"כ כל שכבר נהרג על פיהם לא עדיף מאילו הרגו בידים דשנים שהרגו דפטורים משא"כ בכאשר זמם דחייבים דעכ"פ כל אחד רצה להורגו ע"ש. ואני אומר דאם נימא דכל זה אינו יכול וזה אינו יכול דחייבין כמבואר בשבת דף צ"ג וא"כ כיון שעד אחד לא יכול להרוג דאינו נאמן ובעי שנים א"כ הוה כמי שלא יכול כל אחד לבדו להרוג וחייבים אף בכאשר עשה. ולפ"ז היה מקום לחלק דאדרבה בשלשה יהיה חילוק בין כאשר עשה לכאשר זמם משא"כ בשנים ומעתה זהו דכתב' התור' עפ"י שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת עפ"י עד אחד והיינו דמקיש שלשה לשנים ושנים לשלשה דמה בשלש' אינן נהרגין בכאשר עשה ה"ה בשנים וז"ב:

והנה חז"ל דרשו בסנהדרין דף מ"א דיומת המת דבעי שיתיר עצמו למית' וטעם הדבר נראה לפענ"ד דכיון דחזינן דהתור' לא האמינה עדים לענין להרוג והצריכ' דריש' וחקיר' ש"מ דחששה שמא הוא שקר אף דבכל מקום נאמנים שנים אפ"ה לענין להרוג הנפש לא האמינה התור' א"כ לכך בעי שיתיר עצמו למית' ואל"ה אינם נאמנים וגם במשפטי עכו"ם להבדיל בכמה עבירות אין דנים למיתה בלתי שיודה בעצמו ואף דבד"ת אינו נאמן אדם להמית עצמו היינו כמ"ש הרמב"ם פי"ז מהלכות סנהדרין משום דשמא מהמחכים למות היא אבל לענין אם יש עדים רק דחששה התור' דלמא מכל מקום משקרי ולאחר הדריש' והחקיר' הצריכ' התור' שיתיר עצמו למית' ובלא"ה כיון דכבר התיר עצמו למית' א"כ ידע שנהרג ואפ"ה רצה לעשות עביר' א"כ ראינו דפקר נפשו כולי האי א"כ הוא לא חס על נפשו למה נחוס אנחנו וגם לפמ"ש העקיד' בשער סדום דמי שבא על התורה בטענה לזה אין לו תקנה וא"כ כל שהתיר עצמו למית' ואפ"ה עש' ע"כ שגוף העביר' לא נחשב לו לכלום וזה פוקר בגוף הלאו ולכך נהרג ודו"ק: כי תקרב אל עיר להלחם וקראת עליה לשלום והיה אם שלום תענך ופתחה לך והי' כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך וגו':

לפענ"ד זה אינו ענין צווי לבד רק שהוא צווי והבטח' שלא יחושו ישראל דלמא הם אינם עושים שלום רק לרמות ואח"כ ימרדו בם ולזה הבטיח' התור' שכל אומה שתכניע עצמה ותקרא לשלום זו לא תמרוד בך רק יהיו לך למס ועבדוך וע"ד חלצ' אמרתי מה שכתיב יהיו לך למס דחז"ל דרשו בשבת דף ס"ז למס היינו כלב וכבר אמרו חז"ל דהכלב מכיר את קונו וז"ש יהיו לך למס ועבדוך ולא ימרדו בך אבל אם לא תשלים עמך אז תהרגם שזו ודאי לבם להרע ולפמ"ש הרמב"ן דגם במלחמת חוב' קראו לשלום ואפ"ה אין הורגין כשרצו להשלים הוא ג"כ מטעם זה ועיין במדרש וירושלמי שמביא הרמב"ן ותמצא הדברים נכונים ודו"ק:

רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא מכאן הקשה בכסא דהרסנא על שיטת הרמב"ם דספיקא דאו' מן התור' לקולא א"כ למה הוצרכ' התור' שידע בבירור כי לא עץ מאכל והנה לשיטת הרמב"ם פ"ו ממלכים דבאמת עץ אשר תדע קאי לאילן מאכל שהזקין א"כ ל"ק כמ"ש בגליון הרמב"ם שם דכל דהי' כבר אילן מאכל א"כ צריך לדעת דכבר אתחזק איסור ובלא"ה כיון דעומד בין שאר עצים שהם אילני מאכל א"כ אף שהם הרוב מכל מקום אקבע איסורא דהו"ל חתיכ' מבין שתי חתיכות ובכה"ג ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת דהרי מביא אשם תלוי וכמ"ש המהרי"ט והפר"ח בסי' ק"י באורך ודו"ק:

כפר לעמך ישראל אשר פדית ד' נשאלתי ההבדל שבין פדות לגאול'. ולפענ"ד ההבדל שפדות מורה על הדבר הכורת בין זה לזה כמו שכתוב ושמתי פדות בין עמי שהיינו שיהי' הבדל והפסק בין ישראל למצרים וגאול' נקרא כל שגואל אותם מיד חבירו וא"כ פדות הוא קודם הגאול' שקודם שגאלו עכ"פ משים הבדל שבתחל' היה עבדו ונחשב כשלו וע"י הפדיון מבדילו ואח"כ כשיוצא לחירות נקרא גאול' שלימ' וגם במצרים עודם במצרים כל אותה שנה ששלטו בהם המכות אף שלא נגאלו מכל מקום היה ניכר הבדל שבין ישראל למצרי שישראל לא שלט בו המכה משא"כ במצרים וא"כ נודע איפוא ההבדל שהם אינם מצרים ואח"כ נגאלו וזה שמבקש כפר לעמך ישראל אשר פדית ד' והיינו שהבדלת בין ישראל לעמים א"כ ל"ש בישראל שיהיו ת"י המקרה ויהי' דם נקי וע"כ שהית' בהשגחת הבורא וא"כ מעילא מכפר על ישראל שאינו דם נקי ולא יד המקר' שלטה בו וז"ש כדאי הפדיון לכפר ע"ז ודו"ק:

פן ירדוף גואל הדם כי יחם לבבו. לפענ"ד הכוונה עפמ"ש בפרשת פנחס בשם הסמ"ק דרודף שרודף אחר חבירו להורגו דמצוה להצילו בנפשו צריך שיכוין רק לשם מצות הבורא דאל"כ הו"ל שופך דמים דהא הרגו בסבת שנאתו או שאר דבר ע"ש וכ"כ הסמ"ע סי' תכ"א ס"ק כ"ח כעין זה ולפ"ז זהו לדעתי ענין ערי מקלט כי באמת התור' נתנה רשות או מצוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח אבל זה דוקא כשהגואל הדם מכוין רק בשביל שהרג לזה ולכך נקרא גואל הדם שאין לו שום סיבה רק שהוא קרוב לדם של זה אבל התור' חששה פן אולי ע"י סבה מהסיבות ירצה זה לחוב בדמו של זה ע"כ נתנה התור' מקום ערי מקלט שאם זה יתכוין לסבה אחרת לא ישיגו הגואל הדם וז"ש כי יחם לבבו היינו שבסיבתו מפני שנא' וקנא' יחם לבבו לזה נתנה התורה ערי מקלט. וזה לדעתי מ"ש במכות דף ח' ט' דבגלעד שכיחי רוצחים לכך הרב' להם מקלטות ותמהו התוס' והמהרש"א בח"א דהא ערי מקלט היו על מי שהרג בשוגג ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דעקובה מדם שוב לא היו מתכוונים לשם מצוה רק בסבת שנא' וקנא' או שבטבעם שופכי דם הם ולכך הרבה ערי מקלט ודו"ק:

ונגשו הכהנים הלוים כי בם בחר ד' אלקיך לעמוד לפניו ולשרתו ולברך בשמו ועל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע. לפענ"ד ע"ד הלצי' שהכתוב אומר שלכך יהיו הכהנים ולוים בזה אף שמה להם ולבני אותה העיר משום שאחרי שבחר ד' בהם לשרתו ולברך בשמו א"כ כיון שאת הטוב מקבלים גם הרע יקבלו ולכך על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע היינו אם יקרה איזה דבר אשר הוא מקרה בלתי טהור ג"כ צריך להיות על פיהם עוד נראה לי רמת דהנה על התור' ועל העבוד' וגמילות חסדים העולם עומד והנה כאן שאירע מקרה של שפיכת דמים וזה ביטול ענין קיום העולם ששפיכות דמים סיבה להריס' העולם ע"כ בחר הקב"ה בכהנים אשר עומדים לשרת שזה עבוד' ועל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע דהיינו שמורים תור' בישראל וגם צוה שיאמרו ידינו לא שפכה וכפרש"י וכי ס"ד שזקני ב"ד שופכים דם אלא שלא פטרנוהו בלא מאכל ומשתה ולויה ואין לך גמילות חסד גדול מזה וזה מכפר על שפיכת דמים ויש בזה קיום העולם וע"כ בקשו כפר לעמך ישראל אשר פדית ד' ודו"ק:

מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס לבב אחיו כלבבו. הכוונה לפענ"ד דהנה מי שמתיירא לעמוד ונמס לבבו אם בורח מהמלחמ' גורם שכולם בורחים ונופלים וע"כ אמר' תור' שמי שמתיירא ילך והוא שעכ"פ לא יברח ולא ימס לבב אחיו ובאמת שיש בזה ענין גדול דבני ישראל צריכים לבטוח בשם ד' ולא בחרב ובחנית ולכך מי שמתיירא מלבד שהוא בעצמו אינו ירא ד' גורם שגם אחרים לא יבטחו. לא יהי' לכהנים הלוים חלק ונחל'. עיין רש"י שהביא בשם הספרי שדרשו ונחל' לא יהי' לו זו נחלת שאר ורש"י נדחק בפירושו: והנה הרב מו"ה אברהם קאמף ני' מראווא אמר דהכוונה שהכהנים הלוים שירשו שדה מאשה שלקח' אין יכולין לירש גוף קרקע רק שיקבלו דמים וגוף השדה יחזור לבני המשפח' של אשה ואמר שזו הכוונה שלא יהי' להם נחל' דהיינו נחלת שאר דשארו זו היא אשתו ואמר שכל המפורשים לא עמדו בזה והנה בכמו רגע אמרתי דהדבר מבואר בהדיא בש"ס דהכהנים ירשו נחלת אשה דהנה אמרו בב"ב דף קי"ז ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו מנין לפנחס שלא היה לאלעזר מלמד שנשא אלעזר אשה ומתה בחיי מוריש' ומת מוריש' וירשה פנחס בנו הרי דאי לאו דהית' ראוי היה אלעזר יורשה הרי שגם אלעזר הכהן ירש את אשתו הרי לך ראיה נפלא' דהכהנים ירשו נחלת שאר:

ולכאור' רציתי לחתור היבש' ולומר דכיון דאלעזר נסב מבנות פוטיאל וא"כ היה מיתרו כדדרשו שפטם עגלים לע"ז וא"כ יתרו לא היה לו חלק בארץ וא"כ שוב זה לא היה מכלל ישראל ושפיר יכול לירש. אך זה אינו דמלבד דבאמת לא היה לבני קני חלק בארץ ודושנה של יריחו נתנו להם וא"כ פשיטא שלא היה להם חלק וגם לא נקבר אלעזר בדושנה של יריחו ועיין במגיה במשנה למלך פ"ד מביכורים ה"ג שכתב בשם זקינו הכפת תמרים וכן הוא בכפת תמרים בסוכ' דף ל"ח שהגרים שיצאו ממצרים לא היה להם חלק שמא לא גיירו בלב שלם אבל לעתיד יהיו גירי אמת ולכך יטלו חלק בארץ ודבריו תמוהים לפענ"ד דהרי יתרו שאין לך גר צדק יותר מזה ולא שייך שמגייר בשביל טובה ש שהוא בעצמו היה לו כל טוב כדדרשו בספרי אל ארצי ואל מקומי אלך ואפ"ה לא נטל חלק בארץ ועכ"פ לא שייך לומר שהי' מבני קני וגם כבר דרשו חז"ל דבא משני פטפוטים מבני יוסף שפטפטו ביצרם. ולכאורה רציתי לומר שאשתו הית' מבני הכהנים והלוים והי' לה עיר בערי מגרש וזה שייך לכהנים ולוים ושפיר ירשו אלעזר אי לאו דהי' ראוי אך זה אינו דערי מגרש לא נתנו לקבור' וכאן משמע שהי' נקבר בגבעת פנחס בנו בגוף העיר ועיין פי"ג משמט' ויובל ה"ג שנותנין בית הקברות חוץ לעיר חוץ לתחום וא"כ איך קאמר הש"ס דהי' אלעזר יכול לירשו וגם קשה דאדרבא בזה מצי לאשכוחי דאלעזר לא יהי' לו ופנחס יהי' לו דאלעזר לא יוכל לירש משא"כ הבן ועיין בב"ב דף קס"ו דהאריך ג"כ הש"ס לפלפל בהסבת הבן והבעל ומביא ג"כ הא דפנחס ואמרו דא"ל דפנחס זבן דא"כ חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו וראיתי במלמ"ל פרק י"א משמטה ה"א שהקש' דאמאי לא מקשה יותר דאי נימא דהלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לשנותו ותרי כאן אין לך שינוי גדול מזה דהא כל שקברו א"י לפנותו ומ"ש דאפשר דהי' ברשות בעל השדה לבנות בה"ק וע"ז מקש' דעכ"פ תחזור ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו וע"ז לא מהני תנאה ע"ש ולפענ"ד לבה"ק אפשר דמועיל דהוא ג"כ קודש לד' אך בפשיטות ל"ק לפענ"ד דכיון דמתחל' לא עשו אותו לבה"ק רק הכניסו אותו ע"מ לפנות אפשר דהי' שרי לפנותו וא"ל דהי' עכ"פ אסור בהנא' דזה אינו כיון דאסור לחפור בשדה שאינו שלו ביובל וכמ"ש המלמ"ל שם א"כ ע"כ לא היה קבר בנין רק קבר עולם ולא מתסר בהנאה וא"כ לא שינתו וע"ז פריך דא"כ נמצא קבור בקבר שאינו שלו ואף דמותר לפנותו אם מתחל' נתנוהו על מנת לפנות ולא שייך חרדת הדין כמבואר ביו"ד סי' שס"ג אבל מכל מקום כדי בזיון שיצטרכו לפנות לאלעזר ודו"ק היטב. ועיין בספר הישר הגדול לר"ת ז"ל סי' תקל"ט מ"ש בפירוש הספרי הלז. כאשר זמם לעשות לאחיו. דרשו חז"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה עיין רמב"ן שכתב דאלקים ניצב בעדת אל ובלי ספק לא היה מסכים שזה נהרג ע"פ ב"ד וע"כ שנתחייב מית' ע"ש ולפענ"ד נראה בזה ענין נכבד דהנה הרמב"ן בפרשת לך כתב במ"ש הרמב"ם בפ"ח מפרקים ובהלכות תשוב' שלכך נתחייב הריג' אף שע"כ זה נתחייב להיות נהרג משום דזה אינו מוכרח להרגו ויכול להתקיים באחר וכתב הרמב"ן שעכ"פ כיון שזה נתחייב הרי זה כל הקודם להורגו זכה כמו מי שנתחייב למלך ומוכתב להריג' וכתב התו' יו"ט פ"ב מאבות משנה ב' שעכ"פ זה הרוצח לא נתכוין לשם ד' רק בזדון לבו הרגו ע"ש ובאמת שגם הרמב"ן רמזו שם ע"ש והארכתי בזה בכמה מקומות:

אמנם לפענ"ד נראה דאין מקום לקושיא כלל דיש לומר דבאמת לא נתחייב כלל להיות נהרג רק שזה בבחירתו יכול להרגו שבחירתו חפשית והקב"ה נתן הבחיר' לאדם חפשי וכבר נודע מ"ש הזהר על פסוק ויצילהו מידם דאף שהשליכו לבור שיש נחשים ועקרבים מכל מקום עכ"פ אין שם יד אנוש שולטת שיש בידו בחיר' חפשית ובזה לא יועיל שום זכות משא"כ ביד בעח"י אפשר להנצל ואלקים יסכר פום אריוותא ע"ש. וגדול' מזו מצינו ששמואל נתיירא מלכת בצווי ד' ואמר ושמע שאול והרגני אלמא שיד הבחיר' חפשית אף נגד רצון הבורא. אמנם לפענ"ד נראה סברא ישרה וברור' דע"כ לא לא שייך שהבחיר' חפשית רק שהאדם יכול להרוג ולעשות כל תועב', אף נגד רצון הבורא יתברך כביכול כי הקב"ה השליטו על הבחיר' שיהי' חפשי אבל זה כשהוא עוש' אבל שיוכל האדם לבחור שהאחר יעש' רעה בשוגג ע"י צוויו של זה זהו אי אפשר. ובזה נראה לי דלכך כאשר זמם ולא כאשר עשה דבשלמא במה שזמם לעשות זה אינו מועיל רצון הבורא דהרי הבחיר' חפשית ויכלו לחשוב מחשבות להרוג זה חנם בעדותם אבל כאשר עשה דאז הב"ד יעשו מעשה והם ישגו ויהרגו חנם בשביל בחירתם של עדים זה אי אפשר והקב"ה לא יסכים שהם יהרגו ע"י בחירתם של עדים הרשעים וע"ז אין שליט האדם שחבירו יעש' מעש' רשע בשוגג ע"י בחירתו של זה ויוכל הקב"ה להפריע מחשבתם והב"ד יעמדו על האמת ומדהרגו אותו ע"כ שמד' יצא הדבר להיות נהרג וז"ב ודו"ק היטב:

ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד בענין ערי מקלט שהקשיתי זה רבות בשנים וכבר הזכרתי בפ' מסעי שבכל שוגג עכ"פ היא עביר' אף שאינו מזיד חייב קרבן ובשפיכות דמים הקפיד' התור' על השונג שיעשו פרי מקלט ולמה חסה התור' עליו וכתבתי בזה כמה דברים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מדנהרג זה ע"כ שמד' יצא הדבר ובשלמא במזיד יש לומר דבבחירתו של זה היה משא"כ בשוגג דהי' בלי בחיר' ע"כ שמד' יצא הדבר ובזה יתפרש לנכון דברי הש"ס במכות דף י"א בהא דאמרו שאני גלעד דשכיחי רוצחים ועיין תוספות שם דרוצחים דוקא במזיד ולפמ"ש אתי שפיר כיון דרוצחים בלי עדים במזיד נתחייבו מית' למקום וא"כ לכך נהרגו בשוגג בלי בחיר' שמד' יצא הדבר וז"ב. ובזה נראה לי לפענ"ד הא דכתיב בעגל' ערופ' ידינו לא שפכה הדם הזה דהיינו כיון דזה נהרג ע"כ שנתחייב הריג' רק דיש לחוש שבבחירתו של זה נהרג וא"כ זה שאמרו וידינו לא שפכה את הדם דהיינו שעכ"פ בבחיר' של הדיינים לא נהרג וא"כ כפר לעמך ישראל שהם לא עשו בבחיר' עכ"פ. ובזה היה נראה לפענ"ד דלכך ממעט צף ע"פ המים מעגל' ערופ' משום דבאמת כל שהפילו למים א"כ היה מקום להנצל דהרי במים שאין להם סוף אשתו אסור' דחיישינן שמא גלי הים השפילוהו ויצא לחוץ וא"כ כל שעכ"פ היה מקום להנצל שוב לא שייך בחיר' של זה דלא שייך בחיר' רק באם הטביעוהו במים באופן שחנקו במים שאז אי אפשר להנצל מבחירתו של זה:

ובזה אמרתי ליישב הא דאמרו פ"ב מאבות אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים ואמר על דאטפת אטפוך והיינו כיון דצפה על פני המים וא"כ היה יכול להנצל וע"כ דהטביעוהו במים והיינו על דאטפת אטפוך שהוא הטביע אחרים ע"כ הטביעוהו ודו"ק היטב כי היא ענין יקר:

ובזה נראה לפענ"ד לפרש מה דאמר קין הן גרשת אותי היום מעל פני האדמ' ומפניך אסתר והי' כל מוצאי יהרגני והיינו ששם היה מפורסם שנתחייב מיתה והקב"ה קלטו וא"כ כל מוצאי יהרגני כמשפט המוכתב למלכות שכל הקודם להרגו זכה ויתכן עוד יותר דאפשר דיכירהו כמ"ש על הלל שהכיר בגלגלת שהי' מלסטם את הבריות ולכך נתן הקב"ה אות שלא יהרגהו ודו"ק היטב:

ובזה נראה לפענ"ד מ"ש במלכים ב' סי' יו"ד ויהי בבקר ויצא ויעמוד ויאמר אל כל העם צדיקים אתם הנה אני קשרתי על אדוני ואהרגתו ומי הכה את כל אלה דעו איפוא כי לא יפול מדבר ד' ארצה וגו' ולכאור' נראה שבזה נתן להם מופת חותך שהרי חרד את כל החרדה הזאת וצוה להניחו עם הדקר ויצא ויאמר אל העם ולכאור' תמוה מה זו ראי' שכמו שקשר על אדוניו כמו כן צוה לבני העיר וזקניו וכמו שכתב להם באמת וא"כ מה מזה ראי' ולפמ"ש אתי ספיר דבאמת הוא היה יכול להרגו בבחירתו אף שלא היה חייב אבל לצוות שאחר יהרוג זה אינו ביד האדם אם לא כי מד' הית' זאת ולפ"ז ז"ש הנה צדיקים אתם אני קשרתי על אדוני אבל מי הרג את כל אלה כי בזה לא שייך בחיר' וע"כ שד' צוה כן וא"כ היה מופת חותך ודו"ק היטב. והוצאת את האיש ההוא או את האש' ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם באבנים. נשאלתי מה דכתיב את האיש או את האשה היא מיותר. והשבתי דבספרי דרשו לפי שמצינו שהנדחים בסייף יכול אף המדיחים ת"ל את האיש או את האשה א"כ צריך לזה וכפי הנראה רמזו רמב"ן בתור' ע"ש רק לפי שזה נתקש' בו הרבה ובקש מאוד לישבו אמרתי לרשום. מי האיש הירא ורך הלבב בילקוט זה בן ארבעים שנה והיא תמוה והאיר ד' עיני ומצאתי בספר מגיד משרים המיוחס להב"י שכתב בפ' ויקהל דלאחר ארבעים שנה מתחילין ימי הזקנה ומן (הדין שלא יהי' מועיל תשוב' דלאו בתוקפי' הוא כמו מקודם ואינו באותו פרק ע"ש ולפ"ז ז"ש מי האיש הירא והיינו שירא מעבירות וז"ש שהיא בן ארבעים שנה ודו"ק:

ובא בכל אוות נפשו ושרת בשם ד' אלקיו ולפענ"ד הכוונה דבאמת נחלקו הכהנים למשמרות והנה יוכל להיות כי ירצה הכהן לבא אף שלא במשמרתו כדי לקחת חלק עם אנשי המשמר לזה אמר שאם הכוונה בשביל זה לא מועיל רק שכשיבא בכל אוות נפשו לשרת בשם ד' ונפשו חשק' בעבודת ד' אז חלק כחלק יקח ודו"ק:

אשר יגידו לך ימין ושמאל עיין רש"י וברמב"ן ובמזרחי שביארו כוונת רש"י דאין הכוונה שיאמרו באמת על ימין שהוא שמאל רק שבאמת הוא ימין רק שאתה תחשוב שהוא שמאל ובאמת היא ימין ע"ש. ולכאור' לא משמע כן אבל תמהני שלא הזכיר דברי הירושלמי ריש הוריות ה"א יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין יכול תשמע להם ת"ל ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל ע"ש הרי כדברי הרמב"ן והמזרחי ובפני משה שם הבין שהספרי והירושלמי פליגי ומהתימ' שנעלמו מעיני דברי הרמב"ן והמזרחי שהם מפרשים דברי הספרי כמ"ש בירושלמי ודו"ק: ושוב מצאתי אחר זמן רב במדרש שיר השירים בפסוק כי טובים דודיך מיין שאמר שם לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל על הימין שהוא ימין וכו' ואפי' שיאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין ע"ש וזה אי אפשר להעמיס כמו שהעמיסו הרמב"ן ומזרחי פירושו. אך לפענ"ד נראה העיקר דבאמת מי שאין לו לב להבין אם הדיין טעה זה אין לו לסור מדברי רבו אף שבאמת אומר על ימין שהוא שמאל וכן להיפך אבל מי שהגיע להורא' ויודע שזה הרב טעה זה אם יעש' כהוראת הרב זה מזיד מקרי אף שהרב טעה כיון שהוא נגד משנה מפורשת וכענין המבואר בסוגיא דשיקול הדעת זה אין לו לסמוך על הוראת הרב כיון שטעה והמעיין בירושלמי הוריות ימצא הדבר מפורש שהרי שם מקשה במי שהוא כשמעון בן עזאי רק שטועה לפסוק כהוראת ב"ד אף שיודע שהוא טעות משום שחושב שמצוה לפסוק כהב"ד אף שטעו ע"ז מביא דבכה"ג אין מחויב לשמוע להם וז"ב ודו"ק ועיין במנחת יהוד' שהקש' ג"כ דאיך אפשר שאם יטעו ישמעו להם ופירש הוא דקאי על תקה"ש שאינו דוחה שבת מדרבנן וכן שניות לעריות שהכל חכמים הגידו ואסרו וזה נקרא על ימין שהוא שמאל ע"ש וזה דוחק. כפר לעמך ישראל במנחת יהוד' שם פירש דהוא מלשון וכפר בריתכם את מות שהוא מלשון גלו וכן כאן מבקשים גלה לעמך ישראל מי הרוצח שכ"ז שלא נודע מי הרגו גואל הדם ימית את מי שאין דינו למות וממה שהיו רוחצים את ידיהם המנהג לרחוץ כשמת מת בעיר חלילה כי ידיהם לא שפכו את הדם ע"ש בשם ר"ת מאורלייניש. במסורה ג' תכין. תכין לך הדרך תכין לבם. תכין דגנם הובא בעוללות אפרים ח"ב עמוד ה' מאמר נ"ט והכוונה לפענ"ד דהנה האדם יש לו שני ענינים השלמת נפשו והשלמת זולתו. אמנם השלמת זולתו צ"ל בשתים אם להוכיח אותם בתוכחת מוסר כי ישובון מאון וגם להכין להם מזון וכל אשר יוכל למען יוכלו להשיג שלימות וז"ש תכין לך הדרך וזה היינו שיקשט עצמו ואח"כ יקשט אחרים וז"ש תכין לבם שיהי' לבם שלם לד' וגם תכין דגנם לטוב להם ודו"ק:

והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם. נשאלתי מתלמודי החריף מו"ה מענדיל בודק ני' דהך את האיש או את האש' דכתיב שתי פעמים היא תמוה דלמה אצטריך ובאמת שתימה רבא היא וחפשתי בספרי ובילקוט ובש"ס בכמה מקומות ולא מצאתי שידרשו זאת. ולפענ"ד נראה דהנה רש"י כתב דהמתרגם אל שעריך לתרע בית דינך טועה שכן שנינו וכו'. ותרגומו לקרווך. והוא תמוה דמלבד דבכתובות דף מ"ה דרשו דאם רובה נכרים סוקלין על פתח ב"ד ופירשו דשעריך היינו פתח ב"ד אף גם דבסנהדרין דף ט"ז דרשו איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר לשעריך וכן הוא בדף קי"ב שם והרי דשעריך היינו פתח ב"ד. אך נראה דבאמת בשעריך הוא כולל שתים דהיינו שער שעבד בו ושער ב"ד ולפ"ז אם נתרגם לתרע ב"ד לא היה נודע אם בעי לשער שעבד בו דהיינו אם רובה ישראל וז"ש רש"י דטוע' אבל תרגומו לקרווך וא"כ הוא כולל בין שער שעבד בו דזהו בכלל קרווך וגם שער ב"ד הוא בקרווך וז"ב בכוונת רש"י ולפ"ז אם לא הי' כתיב שנית את האיש או את האש' הוה דרשינן והוצאת את האיש וגו' לשעריך כדדרשו בסנהדרין דהיינו לפתח ב"ד ונא נודע שוב שער שעבד בו ולכך כתיב שנית את האיש או את האשה והיינו לשעריך את האיש דדוקא את האיש לשעריך וממילא לשעריך כולל שער שעבד בו ושער ב"ד דהינו לקרווך. ובזה ניחא מה שהאונקלוס תרגם לתרע בית דינך והרי רש"י משוה לי' טועה. ולפמ"ש אתי שפר דהרי אונקלוס היה לאחר חרבן ומתלמידי ר"א ור"י והרי אז בטל' קדושת החומ' וא"כ הוה דינו כרוב הנכרים דבשעריך היינו פתח ב"ד וא"כ לכך פירש בשעריך לתרע בית דינך אבל התרגום של שעריך הוא באמת קרווך דבעת שהי' נהוג קדושת החומה הית' הכוונה שער שעבד בו ודו"ק היטב. ובא וראה כמה עמקו דברי רש"י שציין והוצאת אל שעריך את האיש ההוא ובכתוב נאמר להיפך אבל רש"י בא לשלול דשעריך אינו תרע ב"ד והיינו משום דאת האיש ההיא דכתיב בראשונה הכוונה אל שעריך לקרווך כמ"ש והדרש דאיש ואשה אתה מוציא הוא מדכתיב אחר אל שעריך את האיש ושם לא כתיב ההוא ודו"ק היטב לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך וגו' הכוונה לפענ"ד דהרי דרשו חז"ל בר"ה שממשכנים על נדרים וא"כ ז"ש ד' ידרוש מעמך ותהי' מוכרח לשלם ומ"מ יהי' בך חטא על שלא קיימת מעצמך וא"כ למה לך החטא חנם ולא תפעל בזה דבר:

חסלת פרשת שופטים:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה