דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת ראה
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכ' וקללה את הברכ' אשרת שמעון אל מצות ד' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום והקלל' אם לא תשמעו אל מצות ד' אלקיכם וסרתם מן הדרך וגו' ללכת אחרי אלקים אחרים וגו'. הכוונה לפענ"ד כי כבר נודע כי ההתחכמות בדברי ד' ובמצותיו לאולת תחשב כי אין מבוא להגיע לכוונה אלקית ואין מקום לשמור ולקיים כ"א אם מקיים כפי אשר נצטוה וכבר כתב הכוזר כי לא ישלם מצוה אלקית כי אם ע"פ גדר המצוה ודקדוקה. ולפי"ז יאמר שהברכ' תהי' אשר תשמעו אל מצות ד' בלי התחכמות רק לשמור ולעשות ככל אשר צוה ד' לא יוסיף ולא יגרע והקלל' תהי' אם לא תשמעו אל מצות ד' אף שיעשו רק שלא ישמעו למצות ד' רק כפי אשר ישפט השכל בזה לבד יסורו ממצות ד' עד אשר ילכו לעבוד אלקים אחרים כי מן אז שסרו לעשות כפי הצווי ירדו מטה מטה עד אשר יעבדו ע"ז ובזמנינו בעוה"ר פשתה המספחת ונתקיים בנו התוכח' הלז כי מן אז שרצו להתחכם בדבר ד' נתקיים בם מאמר הנביא ירמי' ע"ה בתורת ד' מאסו וחכמת מה להם כי השכל האנושי עלול לטעת והרב' יש לדבר מזה אך כשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו': ובגוף המקרא פירשתי ע"ד מ"ש האלשיך לפרש וינחם ד' על הרע' אשר דבר לעשות שע"י שאמר לעשות שכך חמתו ע"ש אמנם זה בשכבר עברו אבל מה שאמר שאם לא ישמרו לעשות יקלל א"כ עדן לא עברו ולא שכך חמתו כמ"ש לפרש הפסיק אז יעשן אף ד' כי עדיין לא כעס ולפ"ז ז"ש ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכ' וקלל' וגו' והקלל' אם לא תשמעו א"כ כעת אין אני כועס עדן ולא שכך חמתי ודו"ק היטב:
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכת וקללה את הברכ' אשר תשמעו אל מצות ד' אלקיכם אשר אנכי נותן לפניכם והקלל' אם לא תשמעו אל מצות וגו' מה שנותן לפניכם היום ברכה וקללה הוא תמוה והכוונה לפענ"ד הוא דתנה כבר הקש' ביעלת חן על הא דאמר משה והקלל' אם לא תשמעו והא קללת חכם אפי' ע"ת הוא בא והרי היה ע"ת עכ"פ. אך נראה דהנה הטעם דקללת חכם על תנאי הוא בא משום דברית כרותה לשפתים ועכ"פ רשומו של הקלל' חל אך זה דוקא כשכבר חל הקלל' כמו בכל הני דיליף הש"ס במכות דף י"א וכמו באחיתופל שדוד המלך ע"ה אמר כל שיודע ואינו אומר יחנק והוא היה צריך בשעת מעש' לדעת תדבר על נכון ואף שאמר על תנאי אם לא יאמר בכ"ז רשומו של הקלל' כבר היה לה מקום לחול אבל במי שאומר ברכ' וקלל' והיינו באם יטבו מעשיהם יהי' ברכ' וההיפך בהיפך א"כ לא שייך לומר שיחול על תנאי דהא כעת אין מקום לדיבורו לחול שאינו אומר כעת בדרך קלל' וגם כל שאומר הברכה א"כ אם הקלל' חל על תנאי מכ"ש הברכ' וזהו שהקדים ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכ' וקללה והיינו שכעת אין אני כועס כלל רק שאני מסדרך היום ברכה וקללה והקלל' לא תהיה רק כשלא תשמעו וז"ב ונכון:
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכ' וקלל'. במדרש מיום שאמר הקב"ה דבר זה לא בא הקללה והברכ' אלא מאיליהן הטוב' לעוש' טוב והקלל' לעוש' רעה ועיין בעקיד' בהקדמתו למגלת איכה מ"ש בזה וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי וכעין חדתא קאמינא דהנה במ"ש היתקע שיפר בעיר ועם לא יחרדו אם תהי' רעה בעיר וד' לא עשה שמעתי מפי אבי מורי הרב הגאון מוה' ארי' ליביש נ"י זה שנים רבות שאמר בתוך דברי מוסר בר"ה דהנה רבינו סעדיה גאון ז"ל כתב שאחת מטעמי שופר בר"ה כמו מלך שמזהיר לבני מדינה שישמרו נפשם ואם לא ישמרו ידעו כי רעה תבא עליהם והנה מי שלא שמע אין המלך אשם בדבר כי אם הוא בעצמו וכמו כן השופר מזהיר שישובו ואם לא ישובו תהי עונותם על עצמותם וז"ש היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אם תהי' רעה בעיר וד' לא עשה היינו שכביכול ד' וכסאו נקיים בזה ודפח"ח:
וזכורני שבאותו פרק ראינו בילקוט על פסוק זה שמפרש ממש כעין זה ומעת' כל שאמר הקב"ה ברכ' וקלל' א"כ כביכול אין על הקב"ה שום תלונה שהרע' באה מאיליה לעושי רעה וכבוד הקב"ה נקי מזה:
עוד נראה לי בפירוש הכתוב דהנה כבר נודע מה שהאריך הרמב"ם בהניסים שנבראו בע"ש בה"ש דהיינו שהקב"ה אינו עוש' הנס בשע' שנעש' דאז היה כשינוי רצוין רק שכן הושם בטבע הבריא' שבעת הצורך להנס יהי כן ומה שהתפארו הנביאים בנסים הוא שידעו מתחל' שיהי' הנס ועיין תוס' יו"ט בפ"ה דאבות שהאריך בזה ואני הארכתי בכמה מקומות בזה. וזה לפענ"ד הכוונה שאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אם תהי' רעה בעיר וד' לא עשה היינו שלא נעש' כעת כביכול רק שכן הושם בטבע שאם ילכו בדרך טובים יהי' טוב להם ואם לא יעשו טוב יהי' כן וא"כ איפוא ד' לא עשה וז"ש כי לא יעש' אלקים דבר רק שגיל' סודו לנביאיו וכדבר האמור שהקב"ה אינו מחדש כעת רק שגלה סודו לנביאיו שכן יהי' אבל עיקר היה מתחלת הבריא' וכבר האריך הרמב"ן בפרשת וארא שהנסים הנסתרים שהעולם מתנהג בהם כן הוא בטבע ע"ש בהצותו על הראב"ע בענין יוכבד ומעת' ז"ש שהרע' באה מאיליה והטוב' מאיליה כדבר האמור ברמב"ן שכן הוא בכח הבריא' שהקב"ה מנהג כן העולם בנסים נסתרים ודו"ק היטב. ובמדרש אמרו שמא תאמרו לרעתכם נתתי לכם ברכ' וקלל' ת"ל ובחרת בחיים להודיעך השכר:
ביאור הדברים דהנה שלמה המלך ע"ה אמר רש ועושר אל תתן לי והיינו שיש עושר שמור לבעליו לרעתו וכבר כתב החובת הלבבות דהעושר על ג' פנים לנסיון ולנקמ' ולהצלח' וז"ש שמא תאמרו לרעתכם נתתי לכם הברכ' והיינו ע"ד נקמ' לזה אמר ובחרת בחיים שהוא לנסיון ודו"ק:
במדרש רבה על פסוק והקלל' אם לא תשמעו וגו' יש שומע ומשתכר יש שומע ונפסד אדם שמע לקול אשתו ונפסד אברהם אבינו שמע לקול אשתו ונשתכר וכו'. ועיין בספר ארחות חיים על עניני מוסר שער הרצון שמאריך עוד בזה וזה לא נזכר במדרש לפנינו. והכוונה לפענ"ד דהנה עניני שמיע' יש שתים עד"מ אם אומרים לאדם עשה זאת ותקבל שכר הרב' בודאי שומע ועוש' אבל אם אומרים לו שמע ותעש' מצות ומע"ט ותתן צדק' הרב' וכדומ' זה אינו שומע כל כך בקלות כי ענין השמיע' בשתים יתחתן אם השמיע' כפשוט' וגם לשון קבל' כענין שאמרו מאי לא שמיע לי לא ס"ל והיינו שהשמיע' היא קבל' בלב ולפ"ז זהו שאמרו יש שומע ונפסד יש שומע ונשכר והיינו שאף שאברהם אבינו קשה עליו השמיעה כמ"ש הכתוב וירע בעיני אברהם על אודות בנו והקב"ה אמר לו שישמע לקול שרי אשתו גרש את האמ' ואת בנה ואפ"ה שמע ונשכר ואדה"ר שלא היה כ"כ קשה לבלתי שמוע והרי היה לו כמה פרי מעץ החיים ואפ"ה שמע ונפסד וכן להיפך במי דלא שמע ונשכר ולא שמע ונפסד שמביא הא"ח יש לפרש כן ודו"ק: עשר תעשר:
במדרש רבה פ' תשא אמרו ישראל אף בשע' שאנו עושין צדקה ואנו מביטים במעשינו יש לנו בושת פנים שנאמר לך ד' הצדק' ולנו בושת הפנים אימתי אנו באים בזרוע כשאנו מוציאין המעשרות מן הבית. לפענ"ד הכוונה ע"ד שאמרו תן לו משלו שאת' ושלך שלו והיינו שכל מה שאדם יש לו הכל מיד הקב"ה א"כ מה לנו להתפאר בצדקה שכ"ז בא לנו מידו. אמנם במעשרות שיכול היה לפטור עצמו בהביאו דרך גגות וקרפיפות וכדאמרו בריש כיצד מברכין ובגיטין דף פ"א וזה שמביא דרך הבית אז באנו בזרוע שיכולין היינו לפטור עצמינו ומכל מקום רצינו להתחייב ולכך באים בזרוע ודו"ק:
לא תעשון כן לד' אלקיכם. עיין כלי יקר מה שכתב בשם המפורשים לשין שימה כל דהו משמע והכלי יקר תמה בזה דשימה משמע קביעות. וצ"ע דהדבר מבואר במנחות דף ס"ט ע"ב דשימ' כל דהו והכלי יקר נעלם זאת מעיניו. ומ"ש ראיה מלשון וילמדה את בני ישראל שימה בפיהם וכי לא נצטוו רק על שימה כל דהו יש לומר עפמ"ש במדרש שלכך ניתן שכח' באדם שאל"כ היה לומד תור' וכו' וא"כ אדרב' שימה כל דהו משמע:
ביום השמיני עצרת תהי' לכם. לפענ"ד הכוונה ע"ד מה שפירשתי מ"ש בערכין דף י"ג בכינור של מקדש של שבעת נימין הית' שנאמר שובע שמחות ושל ימות המשיח שמונה שנאמר למנצח על שמינית של עוה"ב עשר ופירשתי דהנה המקדש מרומז על שבעת ימי בראשית וע"ד מ"ש הרמב"ן פ' בראשית שכל השש' ימים מורים על בריאת העולם בששת אלפים והשבת מורה על אלף השביעי שכולו שבת ולזה אמר ושל ימות המשיח שמונה והיינו לדרב קטינא דאמר תרי אלפי ונמצא יהיה שמנה אלפים ושל עוה"ב עשר הוא לפענ"ד ע"ד מה שפירשתי מה דכתיב עשתי עשר יום ובמ"ק דף ט' דקדקו מזה ע"ש. ופירש"י ע"ד מ"ש הכוזר דהמנין מורה על חידוש העולם שכל העולם מונין עד עשר ואח"כ חוזרין וא"כ בעוה"ב שתתגל' חידוש העולם והכל יכירו וישירו על עשר נימין. ומעת' ז"ש ביום השמיני עצרת תהי' לכם שזה מרומז על הבריא' על אלף השביעי ודו"ק: ובזה יש לומר הקישור מה שאנו קורין בש"ת סדר בראשית ואח"כ מפטירין ביום השמיני עצרת ודו"ק:
ועיין מדרש רבה פרש' בראשית פרק י"ט על פסוק ויתהלך לרוח היום ע"ש שחשב שבע' צדיקים שהורידן שכינה למט'. ויש לפרש בזה תן חלק לשבע' דהיינו כנגד שבע' צדיקים שהורידו שכינה למט' ואח"כ עצרת תהיה לכם:
בנים אתם לד' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרח' בין עיניכם. סמיכות הדברים נראה שזה רמז להשארת הנפש והיינו דההבדל שבין בנים לעבדים שהעבד יוכל להיות יוסר מעבדותו כשיצא בשן ועין או שימכרו וכדומ' אבל הבן אי אפשר להיות יוסר שלא יהי' בן ותמיד הוא בן והנה הגדידה על המת מור' שאין לו השארת הנפש כמו הגוים אבל באמת לא כן הוא שאתם בנים לד' וא"א להיות יוסר מלהיות בן בשום אופן ולכך לא תתגודדו. ובזה מובן מ"ש התוספות ביבמות דף י"ד דלכך ר"ע מרט שער ראשו על ר"א דלכבוד התור' עשה כן ואינו מובן דהיכי מותר לעבור עביר' בשביל כבוד התור' וברי"ף משמע דכל שאינו עיש' על המת עצמו מותר והארכתי בזה במקום אחר. ולפמ"ש יש לומר דכל הטעם שאסור להתגודד הוא משום שיש השארת הנפש אבל כבוד התור' שכבר נודע דברי הר"ן בדרושיו דכל מה ששכל אנושי גוזר אף שאינו כן מכל מקום זה דברי תור' וא"כ כל שמת אותו חכם אין לנו תמורתו דזה יש לו דרך אחר ולכך על כבוד התור' היה מותר לקרוח ראשו וז"ש ר"ע אבי אבי רכב ישראל ופרשיו הרב' מעות יש לי לרצות ואין לי שולחני והיינו אף שעוד נשארו חכמים אחרים מכל מקום אותו השולחני שהיה מרצה לו המעות זה נאבד ודו"ק:
לשכנו תדרשו ובאת שמה:
נשאלתי היאך שייך בהקב"ה לשכנו הא אלא כל הארץ כבודו. והשבתי עפמ"ש בירושלמי יומא דשמעון הצדיק היה אחד נכנס עמו ואמרו שם דהיה הקב"ה דהא כל אדם לא יהיה באהל מועד אפי' מלאך ולפ"ז הנה גם במלך בו"ד יש בתים שכל אדם רשאי לכנס שמה בלי רשות ויש בית שאינו רק להמלך בעצמו ואסור לבוא שם וכביכול גם בהקב"ה גם כי מלא כל הארץ כבודו אבל בבית המקדש אסור לכנס שם בלי רשות אפי' מלאך וזהו שאמר אין זה כי אם בית אלקים דהיינו רק בית אלקים וז"ש לשכנו תדרשו מקום שרק השכינה שורה שם ודו"ק: ולא ידבק בידך מאומ' מן החרם למען ישוב ד' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך. עיין רש"י שהביא משמא דגמרא שכ"ז שע"ז בעולם חרון אף בעולם והכוונה לפענ"ד דהנה כבר הבאתי כמה פעמים מ"ש הגאון מוהר"ח אחי אא"ז הגאון החסיד מוהר"ל מפראג ז"ל בספר החיים בטעם דנענש שאול באחת ודוד בשתים ולא עלת' לו ואמר דהמצוה שיש לה מקיימים אף שאחד עבר מכל מקום המצוה לא נתבטל מכל וכל ולכך מועיל כפר' כמו בדוד שנכשל באשת איש אבל עכ"פ רבים המקיימים ולא יעברו על הלאו הלז לא כן בשאול שחטא בדבר עמלק ועבר על צווי ד' ולא נתקיים המצוה כלל ולזה אמר גם כאן דאף שיושבי העיר עבדו ע"ז כל שאת' שורף ומכל' כפי המשפט הרי נתקיים המצוה ביד שאר עבירות אבל אם ידבק בידך מן החרם א"כ יתבטל המצות דהרי בע"ז נצטוו שלא ידבק מאומ' א"כ יוסיף חרון אף ד' ולכך אמר שלא ידבק בידך מאומ' מן החרם למען ישוב חרון אף ד' ודו"ק:
לא תשמע אל דברי הנביא ההיא או אל חולם החלום ההוא כי מנס' ד' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ד' בכל לבבכם ובכל נפשכם כ"כ בזה. וכעת נראה לי עפמ"ש בביאור ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך דהענין הוא דיש אהבה עצמיות ויש אהב' החוזרת דהיינו שאינו אוהב את הדבר רק שאוהב את עצמו בשביל שעוש' אתו טובות כמו כן באהבת ד' אם אוהבו בשביל שמטיב עמו זה נקרא אוהב את עצמו לא כביכול אהבת ד'. לזה אמר ואהבת את ד' דהיינו שתאהב לד' וע"ז נתן המופת שתאהב אותו בכל לבבך ובכל נפשך אפי' נוטל את נפשך ובכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך ובזה ניכר שאהבת את ד' אהב' עצמיות לא אהב' החוזרת והנה כאן אם אוהב ד' בשביל שמטיב עמו אז כשהקב"ה מצוהו שיעבוד ע"ז ע"י אות ומופת אז יעבוד ע"ז לא כן אם אוהב ד' אהבה עצמיות בודאי לא ישמע להנביא כמאמר החסיד שהובא בספרים אף אם יתנו לי על עבירות ג"ע ועל המצות גיהנם בכ"ז אקיים את המצות כאשר נצטויתי. וז"ש כי מנסה ד' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ד' בכל לבבכם דהיינו אז היא אהב' עצמיות או אהב' החוזרת והבן:
והנה במ"ש והנביא ההיא וגו' יומת כי דבר סרה על ד' אלקיכם והוא תמוה מאד דמה דיבר סרה על ד' הא הוא בא בשליחות ד' שד' צוה שיעבדו ע"ז היה לו לכתוב כי שקר דובר בשם ד' לא סרה. והנראה לי בזה עפמ"ש בביאור מה דכתיב בישעי' סי' מ"ב אני ד' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן וביארתי דהנה שם אלקים הוא שם משותף גם לדיינים והוא מור' על היכולת ותקיפות לא כן שם הויה שהוא מור' שהוא היה הוה ויהי' אך זה הוא חותם תכנית אלקית שזה לא יתואר שום נברא וז"ש אני ד' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן שזה אי אפשר לשום נברא שיצוייר ויתואר בזה והנה כאן שהנביא בא ואמר שהקב"ה צוה לאמר נלכה אחרי אלקים אחרים ונעבדם א"כ הוא מדמה כביכול אלקותו יתברך המבדיל באלפי אלפים הבדלות לאלקות אחרים ע"כ שבזדון דברו ודבר סרה על ד' המוציא מארץ מצרים דהיינו ששם שידר המערכות והוא מדמ' דבר שאינו אף בכלל סוג אחת והבן בדברים ודו"ק:
ולא יראו את פני ד' ריקם. הכוונה לפענ"ד ע"ד שמנסין את התלמידים בכל חצי שנה או שנה לראות אם ראו סימן יפה במשנתן כמו כן ישראל עלו לרגל והקב"ה בחן לבבם אם נתעלו במדרגתם וז"ש ולא יראו פני ד' ריקם היינו שהקב"ה לא ירא' ולא ימצא אותם ריקם היינו ממדע ושלימות ולכך הוצרכו להביא קרבן שבאמצעית הקרבן יתעלו וזה היה הענין של עליה לרגל והבן בדברים:
וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האל'. והוא משולל ביאור איך תלוי זה שעבדים היינו למה שנשמור את החקים האל' ועיין רמב"ן מ"ש בזה:
ולפענ"ד נראה דהנה יש לנו חקים ומשפטים וחקים הוא מה שהוא בלי טעם ואין אנו מבינים אותו ומשפטים הוא מה שהוא בשכל ולכאורה צריך ביאור כיון דגם החקים הם ע"פ שכל ורק שאנו אין אנו מבינין אותו ומדוע העלימה התור' החקים מאתנו. והנראה בזה דבר חדש דהנה אנו נקראים בנים למקום וגם עבדים מה שהיינו עבדים במצרים ופדה אותנו והנה ההבדל שבין עבד לבן שאם ירצה האדון לצוות נעבדו דבר זר ומופלג האם מן הדין להגיד לו טעם פקודתו בלי ספק שאין זה מצד הדין כי אחר שהוא מקנת כספו ומחויב לעשות ככל אשר יגזור עליו אבל אם האב יצוה לבנו לעשות דבר זר האומנם כי חיוב על הבן מצד כיבוד אבל האב הרחמן באהבתו לבנו הוא מגלה לו טעם הדבר למען לא יקש' על הבן לקיים מצותו ולכך נתן לנו משפטים וחקים כמשפט הבן והעבד למען נזכור צאתינו מארץ מצרים כי עבדים היינו. וז"ש וזכרת כי עבד היית במצרים ולכך ושמרת לעשות את כל החקים האל'. וזה לדעתי מה שסידר בעל הגדה בשאלת החכם ששואל מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו' והרשע כי שואל מה העבוד' הזאת לכם אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה הוציאנו ד' ממצרים אלו היה שם לא היה נגאל. ורבים יתמהו מה הבדל בין חכם לרשע. ולפמ"ש יתבאר היטב כי הנה יש במצות הפסח משפטים שכליים שהוא לאות כי פסח עלינו וגם חקים כמו לא תשברו בו עצם וכדומ'. וכן בענין מצה ומרור הם דברים הפכיים חירות ועבדות ולכך החכם יפלא על הדברים שיש ע"פ חק והמשפט. וז"ש מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו ולכך אמור לו כהלכות הפסח אבל הרשע יתפלא על החקים ואומר מה העבוד' הזאת לכם וכדאמרו בירושלמי מה הטורח הזה לכם וטורח לא שייך רק בדבר שאינו ע"פ היקש השכלי וזה מה שיהי' למעמסה על העושה והנה החקים נצטוינו בשביל שהיינו עבדים ויוציאנו ד' משם כמו שסיפר בעל הגד' שנשיב על השאלות מה נשתנה עבדים היינו לפרעה וכו' וא"כ שפיר אמר אילו היה שם לא היה נגאל שהחקים הם רק בשביל שאנחנו עבדיו והרשע לא היה נגאל ולכך ממאס בחוקים. וזה לדעתי מ"ש פרש' ואתחנן כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים וכו' ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה וגו' ויצונו ד' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ד' אלקינו והיינו שהחקים הם בשביל שקנה אותנו לעבדים ודו"ק כי הוא הערה חדש' וענין נפלא:
הענק תעניק לו מצאנך וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך וגו' ולקחת את המרצע וגו' והי' לך עבד עלם וגו' לא יקש' בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך. מאד יפלא הא כבר אמר על הענקה וזכרת כי עבד היית ומה יקש' עוד:
והנראה לי דבאמת בשאר עבדים לא יקש' בעיניו אחר שמתחל' לא נשכר רק לש"ש ואח"כ יזכור כי עבד היה מתוך דחקו וצריך להעניק לו אבל על נרצע אחר שמרצונו עובד עמך כי טוב לו למה יצא ביובל ולמה יתחייב בהענקה כמבואר בקידושין דף ט"ז גבי ארבע' שמעניקין חשיב סתם יוצא ביובל והנרצע שיוצא ביובל וא"כ יקש' בעיניו למה ישלחהו חפשי ויעניק לו אחרי כי האדון והעבד שניהם רוצים זה בזה לזה נתן הכתוב הטעם אחר כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים והיינו כי באמת כבר עבדך שש שנים וא"כ גם זאת שעבד לך עד יובל היה לך ליותרת ולמה יקשה בעיניך לשלחך:
אבד תאבדון את כל המקוזנות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם על ההרים הרמים. לכאור' משמע מהכתוב שהכתוב צוה לאבד המקומות עצמם והוא תמוה דהא קי"ל דמחובר אינו נאסר כמבואר בע"ז דף נ"ח ובטוש"ע יו"ד סימן קמ"ה ה ס"א דכל שאין תפיסת יד אדם בו אינו נאסר. וכפי הנראה רש"י הרגיש בזה ופירש מה תאבדון את אלהיהם על ההרים והיינו שלא יאבדו את כל המקומות רק אלהיהם שנתנו על ההרים אבל משמעות הפסוק הוא שיאבדו המקומות שעבדו הגוים את אלהיהם והרי את אלהיהם מסיים באתנחתא ומשמע דהוא סוף המאמר ועיין ביעלת חן שהרגיש ג"כ על רש"י אבל לא מ"ש [וא"ל דמיירי שחפר בהם ועשה מעשה דנאסר כמבואר בגמרא דאכתי של רבים אינם נאסרים] וע"כ נראה לפמ"ש הנקה"כ בסי' קמ"ה דהא דמים של רבים אינם נאסרים הוא לפי שאי אפשר לאסור דבר שאינו שלו דהרי הוא ש כל העולם שהוא של רבים ולפ"ז כאן בע"ז של נכרי דלכך לא סגי בביטול דישראל מכי פלחי לעגל ניחא להו דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדאמרו בע"ז דף נ"ג ולכך שפיר קאמר אבד תאבדון את כל המקומות אשר אתם יורשים אותם וא"כ היה ניחא להו וא"כ לא מקרי דבר שאינו שלו וגם המים של רבים היו נאסרים דכל הטעם שאין נאסר הוא משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכאן היו יכולים לומר שירשו אותם וישראל היה ניחא להו ודו"ק:
ובזה ניחא מה שאמר אשר אתם יורשים אותם ולמה צריך לציין שהם יורשים ואטו לא ידענו המקומות ולפמ"ש א"ש ודו"ק:
יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וגו'. הנה צריך ביאור למה ביחידים החמירה התור' בסקיל' ובמרובים בסייף ובסנהדרין אמרו בדף קי"א לפי שהחמיר על הממון לכך הוקש במיתתן ואינו מובן ולפענ"ד נראה דהנה כבר נודע מ"ש העקיד' בפרש' קרח על מ"ש האיש אחד יחטא ועל כל העד' תקצוף דהענין הוא דכל מי שחוטא חטא שאינו נפרד מכלל הציבור אז כל ישראל נענשו עבורו אבל מי שיצא מכלל העדה אז אין העד' נענשים בעבורו ולפ"ז הא כבר נודע מה שאמרו בסנהדרין דף ס"ב דרבים לא ממלכי ויחיד ממליך ולפ"ז ביחיד שהסית החמיר' תור' דהא רבים יכולים לענוש עבורו אם ימלך אח"כ ואז לא יצא מכלל העד' אבל ברבים דלא ממלכי א"כ נפרדו מכלל העד' לא החמיר' התור' בעונשו כ"כ דיצאו מכלל העד' וזה שכתוב יצאו אנשים בני בליעל והיינו שיצאו מכלל העד':
ובזה נראה לי מה שלמד הש"ס מזה דאין לו חלק לעוה"ב ולא נודע מאין יצא להם זאת ועיין באר שבע בחידושיו לסנהדרין שם. ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ אין להם חלק לעוה"ב דהא אינם נמלכים וקשה להם התשוב' והרי בשביל זה נקראו שיצאו מכלל העד' ולכך ע"כ דאין להם חלק לעוה"ב ולא הוה מכלל ישראל עוד וז"ב. וגם יש לומר דכיון שמסיתים רבים אף שישוב אבל במה ירצ' זה מה שהחטיא הרבים ורבים אינם נמלכים ומה יועיל להם תשובתם ולכך אין להם חלק לעוה"ב ודו"ק:
לא תאב' לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכס' וגו'. הנה מה שהזהירה התור' כל כך שלא יחמול עליו. לפענ"ד הכוונה דהנה עינינו הרואות בבני אדם יש מהם אכזרים בטבע ויש מהם רחמנים בטבע והנה לפעמים יארע כי הרחמן בטבע יתאכזר יותר ממה שהוא אכזר והוא כשירא' שעני אחד שקבץ על יד על יד שנים ושלש זהובים ולקח לו לחם להשביר רעבונו אשר לא אכל זה יומים ובא אחר וחטף מידו והנה זה הרחמן רוא' כי העני הלך ילך ובכה כי לא אכל זה כמה ימים ובזעת אף קיבץ איזה זהובים להשקיט רעבונו ובא זה וחטף ממנו אז כל מה שזה רחמני יותר יותר יתאכזר כי מגודל רחמנותו אשר בטבע לא ישקוט ולא ינוח מרוב התפעליות אשר בנפשו על העני הזה ועל גודל צערו. והנה עם בני ישראל בתכונתם יש בהם מדת החמל' כמאמר חז"ל שלש' סימנים יש בהם ואחד מהם הרחמנות ולפ"ז אמר שאך בזה תבחן מדת החמל' אשר בינותם אם יתאכזרו על הרשע הזה כי נודע כי הנפש המשכלת הוא גר בארץ וכל חברת כחות הגוף לנגדה והנה הרשע הזה כי בא להסית ולהדיח האיש הלז נמצא כי כל כוונתו אך על הנפש המשכלת וא"כ אין לך אכזריות יותר מזה שהנפש המשכלת אשר כל רעיה בגדו בה מה ניקל לעקור אותה ולהכאיב לה וא"כ זה שאמר לא תחמול ולא תכס' עליו ולזה אמר כי ביקש להדיחך מעל ד' וא"כ אדרבא כל מה שהוא רחמן יותר יחוס על נפשו המשכלת בידעו יקרתה וערך שפלות' בעוה"ז והבן בדברים:
בספרי בסתר לאמר. מלמד שאין אומרים דבריהם אלא בסתר וכן הוא אומר בנשף בערב יום אבל דברי תור' אין נאמרים אלא בפרהסיא וכן הוא אומר חכמות בחוץ תרונה. הכוונה לפענ"ד ע"פ מה שאמרתי בילדותי ממש הא דאמר שלמה המלך ע"ה בני אם יפתוך חטאים אל תאב' אם יאמרו לכה אתנו נארב' לדם נצפנה לנקי חנם לא תלך אתם וגו' חכמות בחוץ תרונה ומה ענינו זה לזה. ואמרתי דהנה כלם האריכו דמה עצה נתן החכם שלמה ע"ה הא בלי ספק המפתים לא יגידו כי הוא רע החלטי רק שבלי ספק למראית עינים יכחשוהו בפיך הטוב והיפ' וא"כ איך ידע לבלי יתפתה לבו להם והעקיד' האריך הרב' בזה ואמרתי בזה דשלמה ע"ה נתן מופת חותך דהנה הכלל בזה דדבר חכמ' ומע"ט א"צ שיהי' בסתר של עולם ואין האדם מתיירא עפ"י רוב אבל כשהאדם אומר לחבירו לכה ונצא השד' ואגיד לך דבר טוב בסוד אז תדע כי שקר דיבר כי הוא לרע מתכוין כי למה מעלים דבר טוב וז"ש אם יאמרו לכה אתנו נארב' לדם שהאורב יושב בסתר ונצפנה לנקי חנם בזה בעצמו תדע כי תמנע רגליך מנתיבתם כי רגליהם לרע ירוצו וז"ש כי חכמות בחוץ תרונה וא"צ הצנע וסתר. וזהו שאמר בספרי בסתר לאמר מלמד שאין אומר דבריהם אלא בסתר וכן הוא אומר בנשף בערב יום והיינו כמ"ש ועין נואף שמרה נשף כי במחשך מעשהו אבל ד"ת אין נאמרים אלא בפרהסיא וכן הוא אומר חכמות בחוץ תרונה ות"ל כי כוונת מעצמי לדברי הספרי הנ"ל:
בספרי בפיסקא כל בהמ' מפרסת א"ר יצחק עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור והטמא אינו נקרא אלא עוף בלבד. וצ"ע דבש"ס חולין דף קל"ט ע"ב מפרש הש"ס מה"מ אמר ר' יצחק דאמר קרא כי יקרא קן צפור לפניך עוף משמע לן בין טמא או טהור צפור טהור אשכחן דאקרי צפור טמא לא אשכחן וכפי הנראה הוא שם אמורא וצ"ע למה לא הביא מהך דספרי שהוא בשם ר' יצחק התנא בן דודו של ר' שמעון ב"י:
לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנס' ד' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אותבים את ד' אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם כבר כתבתי בזה. וכעת נ"ל דהנה כבר אמרו בספרי אר"י הגלילי ראה עד היכן הגיע הכתוב לסוף עובדי ע"ז ונתן להם ממשל' להעמיד אפי' חמה ולבנה כוכבים ומזלות אל תשמע להם מפני כי מנס' אתכם לדעת הישכם אוהבים אר"ע ח"ו שיעמיד הקב"ה חמה ולבנה לעובדי ע"ז וכו'. אך הכוונה של ריה"ג נ"ל דלא שמעמיד להם החמ' והלבנה דחליל' לאלקים שיתן ממשל' לעובדי ע"ז רק שיודע הקב"ה שבני ישראל לא ישמעו אליו אפי' יעש' להם כל האותות ונמצא אדרבא מתקדש ש"ש עי"ז שיראו הכל עד כמה הגיעה גדר האהב' של ב"י לד' שאף שמצוים לשמוע לנביא וגם עשה להם אותות גדולים ובכ"ז בכל אם יאמרו הנביאים לעבור יעברו אבל בע"ז לא תשמע לו וא"כ זה שאמר כי מנסה ד' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ד' בכל לבבכם והיינו שהם מנסים לישראל ויתכן יותר כשנפרש כי מנסה מלשון נסה עלינו אור פניך שענינו לשון הגבהת קרן והחמת ראש והיינו שהקב"ה מראה לכל יושבי תבל כמה הגיע גדר האהב' ויהי' ענין לדעת דהיינו שידעו בני עולם הישכם אוהבים את ד' והיינו כמ"ש הרמב"ם על פסוק עתה ידעתי שהענין הוא שהודיע לבני אדם כי ירא אלקים שהקב"ה ידע מקודם וגם אם הוא מלשון נסיון הוא ג"כ הכוונה להוציא מכח אל הפועל שמה שיש בכח עד שתצא לפועל לאור עולם הוא דבר קשה מאד וצריך זירוז רב: והענין שאמרו שבע"ז לא ישמעו לנביא הוא פשוט לפענ"ד כיון שענין המצוה לשמוע דברי הנביא הוא מצד מצות אלקית כי המאמין ע"פ אותות יש לומר כי עשה ע"פ כישוף וכמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לזרעים ובחבורו בביאור ענין הנבוא' שצריך להאמין לנביא מוחזק מצד נביאותו לא בשביל האותות וא"כ כיון שזה מצוה אלקית ואיך יתכן שאם יבא לומר שהשם צוה שיעבדו ע"ז שוב אין לנו ערבות על נבואתו ולכך לא תשמע לו ודו"ק:
שוב ראיתי במור' נבוכים בעצמו פכ"ד ח"ג וראיתי שכוונתי במקצת לדבריו הייקרים ושמחתי מאד: השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרב' שנת השבע שנת השמט' ורעה עינך באחיך האביון וגו' וקרא עליך אל ד' והיה בך חטא נתן תתן לו ואל ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ד'. הענין נראה לי דהנה כבר כתוב בתור' וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע והשיב להם וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת התבואה לשלש השנים והנה כשיקרב שנת השבע ואז כולו מופקר יחשוב האדם למה יתן לעני הא יקרב שנת השבע ואז יהי' מופקר לכל ואהי' שוה עמו לזה אמר שדבר בליעל יצוק בו כי יקרא עליך אל ד' והיה בך חטא שבשנה הששית לא יצוה את ברכתו וחטא הוא מלשון חסרון כמ"ש אני ושלמה בני חטאים. לזה אמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו לומר שבשנת השבע לא ישאר לו מה לאכול ולזה אמר כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלקיך למען תהי' לך דשנה השביעית ושמינית כדבר האמור ודו"ק: נתן תתן לו ואל ירע לבבך בתתך לו דרשו חז"ל נתן תתן אפי' מאה פעמים הכוונה עפמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ג דאבות משנה ט"ו על והכל לפי רוב המעש' שהמעלות נעשים קנין חזק באיש בכפול המעלות הרב' פעמים אז יתחזקו בלב ויהיו נקנים בו קנין חזק ע"ש שכתב שמי שנותן אלף זוז בפעם אחת אין בידו מעלת הנדיבות כל כך כמו מי שנותן בפעמים הרבה אלף זוז שזה קנה קנין הנדיבות והתרגל בו ע"ש. ולפ"ז ז"ש נתן תתן ויפה דרשו אפי' מאה פעמים מוטב יותר אף שהיא נתינה מעטה בכל פעם ולזה אמר ואל ירע לבבך בתתך לו והיינו שתתרגל ותתחזק לקנות לך קנין השלימות יעו"ש ודו"ק היטב: פתוח תפתח את ידך וגו' בבעל הטורים פתוח ג' במסור' ב' בהאי ענינא ואידך פתוח נפתח לו שערי שמים לומר שאם תפתח לו ידך יפתחו לך שערי שמים כדי שיקובל תפלתך והיא תמוה דאנה מצינו בפסוק פתוח נפתח לו שערי שמים וצע"ג וצ"ע במסור' שוב הוגד לי כי במסור' כתיב פתוח נפתח ארצך והוא פסוק בנחום ג' פסוק י"ג ע"ש ודברי הבעל הטורים צע"ג. שוב הוגד לי כי במקצת ספרי החומש עם בעל הטורים הוגה גם כן פתוח נפתח שערי ארצך והבעל הטורים מפרש דנפתחו שערי ארצך ע"י הצדק' ירד מטר לברכ' וזה נכון:
שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה את רעהו בבעל הטורים ישה ב' אשר ישה ברעהו כי ישה אלקים מעונך שאם תשמט ישה לך מעונך עכ"ל:
והנה לפענ"ד להוסיף על דבריו שהענין שמט' הוא רמז שבזה ישה אלקים עונותינו שאנחנו חייבים להקב"ה ובמד' שאדם מודד מודדים לו וכבר אמרו ונתן לך רחמים ורחמך שאם אתה מרחם על הבריות הקב"ה מרחם עליך וא"כ אם אנו משמטים לבע"ח שלנו ולא נגוש אותו לשלם כמו כן ישה אלקים לנו את כל עונותינו ויכפר לנו וזה רנמז מה ששנת השבע היא שמט' שהוא רמז שהימים הם שבע ששת ימי השבוע ושבת מכפר על כל השש' ימים כמו כן אם תחלת שנת שביעית משמטת היא כמו שבת בימים ולכך במ"ט שנים נעש' יובל שהוא יוה"כ ודו"ק שאף שאין זה מדרכי יען כי נפל כן בדעתי לא מנעתי מלכתבו: לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחל':
הענין לפענ"ד דהנה קודם שעברו את הירדן לא נענשו על הערבות: והענין לפענ"ד דהנה באמת ענין ערבות הוא כמו זר נחשב דלמה יקבל זה עונש בשביל האחר. אך באמת אנשים שיש להם שותפות ביחד ומקבלים טוב' זה מזה מהראוי שגם בפורעניות ישתתפו ולפ"ז בא"י שהית' משותפת לכולם א"כ כל אחד מקבל טוב' ע"י חבירו עד"מ שאויר הארץ מקבל זה מזה טוב' וגם לפעמים המטר יורד בשביל עשב אחת כדאמרו בתענית וכל העולם מקבלים טוב' ע"י אחד א"כ מהראוי שיענשו בשבילו ולפ"ז זה בא"י אבל בחוץ לארץ שלא קבלו טוב' זה מזה לכך אין להעניש אחד בשביל חבירו וז"ש לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה איש כל הישר בעיניו והיינו בשביל שאינם נענשים זה בזה וז"ש כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחל'. לשכנו תדרשו ובאת שמה בספרי דרוש ע"פ הנביא יכול תמתין עד שיאמר לך הנביא ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך הנביא וכן הוא אומר בדוד וכו'. הכוונה לפענ"ד דהנה כבר אמר דוד המלך ע"ה דע את אלקי אביך ועבדהו ופירשו במור' וכל הנמשכים אחריו שהאדם אף שמחוייב להאמין באלקי עולם עפ"י הקבל' בכל זאת מחוייב לחקור מצד שכלו אולי יוכל להגיע אך בזאת יאות לאיש הישראלי שיהי' אמונתו תקוע בלבבו שאף אם לא יגיע מצד שכלו לזה בכ"ז יהי' אמונתו תקוע בלבו מצד הקבל' והאמונה וא"כ ז"ש דרוש עפ"י נביא והיינו עפ"י הקבל' על יד נביאיו וז"ש יכול תמתין עד שיאמר לך הנביא והיינו שלא תחקור בשכלך רק תסתפק עפ"י נבוא' בלבד ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך הנביא וכן הוא אומר בדוד ומזה נודע מעלת הנבוא' שמה שיגע זה עפ"י חקיר' ושכל יגיד לו הנביא כרגע ובזה לא יבא לידי מכשול: בנים אתם לד' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרח' בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה לד' אלקיך. הכוונה לדעתי דהנה אנשי צבא הבאים למלחמ' אם אחד מהם יקר' כי יפגע בו החצי ונפל ומת אז הדרך שמתקרב העומד תחתיו ונכנס בשורה למלאות השור' ואם אז האיש העומד תחתיו יתעצב על שר גדול כי נפל ולא יכנס תחתיו ענוש יענש כי לא ברבות עוצב תעש' מלחמ' וצריך לעמוד בפרץ לבל יעל' האויב עליהם ויפלו כל המחנה אף אם באמת בשנים כתקנם מתעצבים על השר הצבא אבל אז אין להחריד ולהתעצב והעבור המת החיים יכלו ויגוועו חליל' כן כל העם הזה וכן כל הגוי הזה אף אם באמת נצטווינו להתאבל בכ"ז אסור לנו לשרוט שרט ולקרח קרח' על המת כי אנחנו עם קדוש לד' אלקינו וא"כ זה המת כבר נעש' חפשי מן המצות ואיך נעזוב עבודת ד' אלקינו ולהתאבל על מות המת ולא בזה נשלים נפש המת וגם את נפשותינו לא הצלנו בזה. ובזה נראה דז"ש התוספות ביבמות דף י"ד דמה שהכ' ר"ע על לבו אף דאסור לשרוט על המת דעש' בשביל כבוד התור' והוא תמוה דסוף סוף אסור לשרוט שרט ובספר תשוב' מאהב' סי' ר"ז כתב דכיון דלא עשה בשביל המת רק בשביל התור' לא אסר' תור' רק אם עוש' השרט בשביל נפש מת וכן מצאתי במהר"ם אלשיך פ' ראה שכתב לפרש כן מדעתא דנפשיה במ"ש התור' למת ולא הזכיר דברי התוס' ועכ"פ לפמ"ש הטעם מבואר דהא כל הענין הוא בשביל שאנשי צבא הם וצריכין לכנס במקום האיש חיל שמת. ולפ"ז זה יתכן באם הוא מהסוג ומין של זה שנפל אבל באיש הדיוט שאינו מאותו כת שמת א"כ אינו שייך שהוא נכנס במקומו וא"כ לכך על ת"ח שמת מותר לשרוט שרט שיודע שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמ' כמו האיש שמת ודו"ק היטב:
למען ישוב ד' מחרון אפך ונתן לך רחמים ורחמך הכוונה לפענ"ד לפמ"ש התורת חיים בחולין דף פ"ו בהא דאמרו כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין דהענין הוא דבתחל' עלה במחשב' לבראות במדת הדין אח"כ שיתף מדת רחמים למדת הדין. וביאור הענין דלקח הצדיק ונתנו לחלקו של מדת הדין ועי"ז מרחם על העולם וז"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא דחנינא הוא בחלקו של מדה"ד וע"י כך ניזון העולם במדת הרחמים וזהו באם העולם כולו אינו כל כך ברע אבל בעיר הנדחת שהם רשעים גמורים ונתחייבו להכרית עדי אובד שוב הצדיק ניתן במדת הרחמים וז"ש ורחמך והיינו שאת' תהי' בחלקו של רחמים וז"ב:
וזה לדעתי מ"ש גדול' נקמ' שניתן בין שתי שמות שנאמר אל נקמות ד' והיינו שבאמת הנקמ' הוא אז בהצדיק וכל עולם נשארו בחלקו של רחמים או להיפך וא"כ גדול' נקמ' שניתן בין שני שמות בין אל לד' ודו"ק והבן בדברים: והיית אך שמח:
דרשו חז"ל בסוכ' לרבות ליל יו"ט אחרון של חג. לפענ"ד הכוונה דהנה כבר אמרו בברכות פרק אין עומדין מ"ט קא בדח מר והא כתיב בכל עצב יהי' מותר א"ל אנא תפילין קא מנחנא וביאור הענין דכל שמח' אף שהיא של מצוה רק שנתקן על טוב' שבו עד"מ שמחת חתונה שאף שהיא מצוה אבל השמח' תלוי בענין הנאת העוה"ז בזה צריך להיות מעורב בעצב כדוגמת העוה"ז שהוא מעורב טוב ברע עונג ונגע ואם ישמח ביותר אז יש חשש שלא יבעוט חליל' אבל בשמח' של מצוה שאין בה ענין הנאת העוה"ז עד"מ שמחת מצות תפילין א"כ אין חשש ויוכל להיות שמח ביותר שזכה לקיים המצוה וזהו השמח' האמתיות ומעת' גם שמחת החג כיון שהי' באספך מגרנך ומיקבך אף שהוא שמח' של מצוה מכל מקום יכול לבא לידי תקל' כשישמח ביותר אבל בחג האחרון שתיא עצרת שהקב"ה אמר עשו לי סעוד' קטנה שאהנה ממך והיה רק משום שמח' של מצוה גרידא לכך אמר והיית אך שמח בא למעט שלא יהי' שום עצבות בזה רק שמח וא"כ אך היא למעט בכל מקור ממעט העצב רק שמח' בלבד ולכך דרש על יו"ט האחרון ודו"ק היטב: ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת דרשו חז"ל בפסחים דף ק"כ מה שביעי רשות אף כל ששה ימים רשות יכול אף ליל' הראשונה רשות ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו. מכאן תימ' מ"ש בספר מור' חלק שלישי פרק ארבעים ושלשה דאכילת מצה אילו היה יום אחד לא היינו מרגישים בו ולא היה מתבאר ענינו כי הרב' פעמים יאכל אדם מין אחד מן המאכלים שני ימים או שלש' ואמנם יתבאר ענינו ויתבררו בהתמיד אכילתו הקץ שלם עכ"ל והרי באמת לא היה מצוה לאכול בכל השבעת ימים מצות רק שלא לאכול חמץ וא"כ שוב לא שייך דברי הרמב"ם ואפשר כיון דעכ"פ אסור בחמץ א"כ מן הסתם אוכל אדם מצה ונתפרסם ענין אכילת מצה ואדרב' אילו היה חוב' לאכול היינו אומרים דגזירת הכתוב הוא אבל כעת שלא נצטוינו רק בליל' הראשונה ובימים הנשארים אין מצוה ואפ"ה אנו אוכלים מצה וא"כ נתפרסם שזה מצד זכר להמצות שאכלנו וגם יש בו זכר ליציאת מצרים כנלפענ"ד ע"צ הדוחק וצ"ע:
כי מנס' ד' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ד' אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם כ"כ בזה וכעת נראה לי דהנה הרמב"ן כתב דזה הנביא לא יאמר שיעבדו ע"ז תמיד רק לפי שעה או בשיתוף ע"ש והנה כבר נודע מ"ש העקרים והעקיד' בביאור הכתוב שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד ואהבת את ד' בכל לבבך ובכל נפשך עפמ"ש בביאור ספר המדות דאהבה אינו רק כשהוא מחובר אחד לאחד וכל אהב' המתחלקת לשנים אינו גדר האהב' הגמור' וז"ש שלפי שד' אחד לכך ואהבת את ד' בכל לבבך שהוא האהבה הגמור'. וזה לדעת' שאסר' התור' לישראל אפי' בשיתוף לעבוד ע"ז לפי שצריך להיות אהב' גמור' לד' וכל שיעבוד בשיתוף אינו בגדר אהב' גמור' ואולי לכך ב"נ אינו מצוה על שיתוף לפי שאינו בגדר מצוה שיאהב ד' בכל לבבו רק שלא יעבוד ע"ז ודי אם לא יעבוד ע"ז לבד. ולפ"ז זה שאמר כי מנס' ד' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ד' בכל לבבכם ובכל נפשכם ולכן אף שיתוף אסור וז"ב. והנה המעיין ירא' כי התור' הזהיר' להכרית הנביא או המסית או רבים המסיתים כמשפט אחד שיש לו בשר חי ביד או ברגל שהרופא מזהיר תיכף לכרות מהרגל או מהיד למען לא ירב' ויצטרך לחתוך כמעט כל הרגל ויותר וזה שאמר' תור' להכרית הנביא או היחיד וכשפש' הנגע ברבים צוה להכרית את כל העיר ודו"ק:
ועשית עולתיך הבשר והדם. עיין רש"י אם עולות הן תן הבשר והדם ע"ג המזבח ואם זבחי שלמים הם דם זבחי ישפך על המזבח תחלה ואח"כ הבשר תאכל. עיין מזרחי מ"ש בזה. ולפענ"ד העיקר הוא בכוונת רש"י עפ"י מה שאמרו בפסחים דף ע"ז דלר"א אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם ואמרו שם דתרי קראי כתיבי חד לעול' וחד לשלמים ע"ש ובזה מובן דברי רש"י. ובאמת גם לר"א דם בודאי צריך להיות ולא אמר רק דם אעפ"י שאין בשר אבל לא בשר כל שאין בו דם כמבואר שם ובזבחים דף ק"ז ובמנחות דף כ"ו וז"פ. אבל ברש"י במנחות דף ט' כתב דלר"א בשר אף שאין דם ונשאלתי ע"ז והשבתי דע"כ ט"ס היא דמלבד שכן הוא בסברא אף גם דכן פירש"י בדף כ"ו שם ומפורש בפסחים בש"ס שם וגם רש"י כתב במנחות דף ט' שכן הוא בפסחים דף ע"ז ושם לא מבואר רק דם אף שאין בשר וע"כ דט"ס הוא ובבה"ז לא תיקן:
כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ובא האות והמופת אשר דיבר אליך לאמר נלכ' אחרי אלקים אחרים ונעבדם לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא וגו'. נשאלתי מתלמידי המופלג מו"ה מענדיל בודק נ"י דהיה בתחל' צריך לכתוב שידבר לעבוד ע"ז ויתן אות או מופת ובא האות והמופת ולא תשמע לו אף שעש' מופת. וע"כ אמר שהכוונה למ"ש רש"י בסנהדרין דף צ' שאמר ר"ע ח"ו שמעמיד הקב"ה חמה לעוברי רצונו אלא כגון חנני' בן עזור שהי' תחלתו נביא אמת ולבסוף נביא שקר ופירש"י והאי ונתן אליך אות או מופת היינו שהיה האות והמופת בעודו נביא אמת ואח"כ יחזיק עצמו לאמר סמוך עלי לעבוד ע"ז שכבר נתתי לך אות או מופת שאני נביא אמת ע"ז נאמר לא תשמע לו ולפ"ז א"כ הך ונתן אות או מופת מיירי בעודו נביא אמת וכבר היה אות ומופת ואח"כ דיבר אליך לאמר נלכ' ונעבד' אלקים אחרים לא תשמע לו. ובזה ישב קושית הרמב"ן בספר המצות מצות ל"ת כ"ח שהרמב"ם סובר שהמניע' שלא נשמע לו כלל והרמב"ן הקש' שהרי כתיב ובא האות והמופת ואח"כ כתיב לא תשמע לו משמע שאחר ששמע לדבריו ונתן אות ומופת מצוה התור' שלא יעש' כמוהו ע"ש ולפמ"ש הוא מיושב דהאות והמופת הוא שעש' בעודו נביא אמת וע"ז הזהיר שלא נשמע לו כלל אף שהוא מוחזק היה לנביא אמת והנה אם אמנם דבר חכמ' אמר אבל המקרא לא מור' ע"ז שהרי לדברי רש"י נצטרך לסרס המקרא וזה אינו פשוטו של מקרא וגם הלשון כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ומשמע שהתחדש לו הנבוא' או חולם לו חלום ועיין רמב"ן על התור' שפירש שנקרא נביא עפ"י עצמו שיאמר אני נביא השם דבר עמי בהקיץ ע"ש ומשמע שזה רוצה להתחזק עפי"ז נביא להשם ואם כדברי רש"י הרי כבר היה נביא אמת. והפירוש הפשוט הוא שרוצ' לעשות נביא עפ"י אות ומופת כמ"ש הרמב"ם פ"ז ופ"ח מיסודי התור' והנה אם היה אות ומופת הזה שעש' לחזק נבואתו שילך לעבוד ע"ז ע"ז הזהיר' התור' שלא נשמע לו שהרי כל שרוצ' להכחיש התורה זה אי אפשר לשמוע לו כלל. ולפענ"ד היה נראה בכוונת ר"ע שקאי על חב"ע שמתחלתו היה נביא אמת ולבסוף נביא שקר עפמ"ש הרמב"ם בפ"ז מיסוה"ת ה"ז שהנביא אפשר שתהי' נבואתו לעצמו בלבד וכו' ואפשר שמשולח לעם מעמי הארץ נותנין לו אות או מופת ולא כל העושה אות או מופת מאמינים אותו שהוא נביא אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבוא' בחכמתו ובמעשיו שנתעל' בהן על כל בני גילו ונתעל' בקדוש' וטהר' ואח"כ נתן אות או מופת אז אף שיש לומר שהאות דברים בגו אפ"ה מצוה לשמוע לו ע"ש ולפ"ז גם כאן יש לומר שהיה חב"ע מוחזק בתחלתו בקדושה וטהר' ודרכי הנבוא' ואח"כ נעש' נביא השקר אבל האות והמופת היה לעבוד ע"ז ולכך לא תשמע לו וא"כ דברי הכתוב נכונים ומבוארים שיקום בקרבך נביא היינו שיאמר שהשם גלה עליו והגיד לו כן וכן ויתן אות ומופת ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה וא"כ האות והמופת היה שרצונו להחזיק נבואתו שהשם אמר לו שיעבדו ע"ז ועיין ברמב"ם פ"ח מיסודי התור' שם פירש ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא שמתנבא בשם ד' לעקור מצוה אחת ודבריו סותרים למ"ש בספר המצות שקאי על מתנבא בשם ע"ז ועכ"פ הרמב"ן יפה הקש' על הרמב"ם כי בכאן פירש שקאי על מתנבא בשם ד' שעקר דבר מן התור' ובאמת פשטת לשון הקרא מור' דקאי על מתנבא בשם ע"ז. ולדעתי הרמב"ם אזיל לשיטתו דדעתו בחבורו ביסודי התור' שם שהאות והמופת אינו ענין סימן כלל שיוכל להיות שהוא בכישוף ורק שהעיקר הוא מפני שהי' מוחזק לקדוש וטהור התור' צותה שנשמע לו לאחר שיתן אות או מופת א"כ כל שמתנבא לעבוד ע"ז אסור לשמוע לו כלל ולא נמתין על האות והמופת שהמופת אינו נחשב אצלו ויוכל להיות שהי' בכישוף ורק שהתור' צותה לשמוע לו וא"כ כל שמכחיש התור' אין שומעין לו אבל הרמב"ן אפשר דס"ל שהאות והמופת הוא גם כן סימן גמור ורק שאעפי"כ כיון שהוא נגד התור' אסור לקבל דבריו לכך בתחל' צריך לראות אולי האות והמופת יכחישנו ואם לא יכחישנו אפ"ה אסור לקבל דבריו ודו"ק היטב ועיין בספר החינוך מצוה תנ"ו שלא הזכיר כלל מחלוקת הרמב"ם עם הרמב"ן וסתם כדברי הרמב"ם ועיין בפרשת דרכים דרך מצותיך בח"ב בהתחלתו ודו"ק: ואכלת לפני ד' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שם שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך. ראיתי בספר פענח רזא שכתב וקש' לי הא ישראל אינו אוכל בכורות וזה לא מצי מיירי בבעל מום דאכיל ליה ישראל דהדר כתיב בפרשת כל הבכור וכי יהי' בו מום והר"ר משה ממהסיא מצא בספר אחד שהיו נוהגים להפריש שני מיני בכורה אחד פטר רחם ואחד אף שאינו פטר רחם רק שהוא הנולד ראשון בעדרו כמו בכורי אילנות והוא נאכל לבעלים מהר"ר מנחם ב"ר נטרונאי עכ"ל והמגיה הוסיף שיש סמך לזה מראשית כל פרי אדמ' לרבות פטרי בהמ'. ואני תמה אנה מצא זאת שיהי' מין בכור אחר שהוא בכור בעדר ולדבריו מ"ש לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך דדרשו במכות דף י"ז דבא הכתוב לאסור בכור אפי' לאחר זריקה שהוא לוקה ומנ"ל דלמא אתי לאסור מה שאינו בכור דהיינו פטר רחם שאינו קדוש רק שרשאי לקדשו ואין לו דין בכור וע"כ דבכורות בקרך אינו רק פטר רחם בלבד וע"כ דבריו תמוהים. ובגוף קושית האבן עזרא הרגיש וכתב שיאכלם מי שהוא ראוי לאכלם כאשר פירשתי וכוונתו דקאי על הכהנים אוכלי בכור שוב ראיתי באבן עזרא על פסוק לא תוכל לאכול בשעריך שביאר בהדיא דבכורות בקרך וצאנך עם הכהנים ידבר והמכחישים אמרו כי הם שנים האחד בכור פטר רחם והשני בכור עדר וכתב א"צ להשיב על הבליהם וע"כ דברי ר' מנחם בטלים ודו"ק:
שוב ראיתי בספר דעת זקנים מבעלי התוס' על רש"י בחומש ובמנחת יהוד' שם נדפס ג"כ הקושיא על ואכלת לפני ד' אלקיך וגו' ובכורות בקרך וכתב ג"כ שיש שני מיני בכורים ודוחה זאת דמפרש"י נראה דאינו רק בכור פטר רחם בלבד וקאי על הכהנים והקש' דאם כן למה כתיב בקרך וצאנך דמשמע דוקא בכור שנולד בעדר הכהן ולא ממה שמקבל מישראל וכתב כיון דכתב לפני ד' יש לומר דאין כהן חייב לאכול בכורות לפני ד' כי אם ממה שנולד בעדרו ע"ש אח"כ מצאתי בירושלמי פ"ו דשביעית במשנה ראשונה מאיליהן קבלו עליהם את המעשרות מ"ט וכו' מה מקיים ר"א ואת בכורות בקרינו וצאנינו ע"ש ואם איתא הא יש לומר דמיירי בבכור עדר שקבלו מאיליהן וע"כ דליתנהו לדברים אלו. והוא לדעתי ראיה שאין עליה תשוב'. שוב מצאתי בבכורות דף י"ט ומשם מבואר דאין סברא כלל שיהי' בכור לעדר דאל"כ היה כלל ופרט גמור דבכור היה משמע בכור לעדר לכך כתיב פטר רחם להורות דוקא בכור פטר רחם וע"כ דאין במציאות בכור לעדר כלל ועיין רש"י ותוס' שם וכל הסוגיא מבואר שם כן ודו"ק:
שמור את חדש האביב וגו'. נשאלתי מהרבני מו"ה יעקב יוטעש נ"י וא"ל שרא' בספרים שמעוררים על דבר אשר לא נמצא בפרשתינו לקרבנות דר"ה ויוה"כ וגם איסור עשיית מלאכ' והלא בפרשת אמור ובפרשת פנחס נמנו בין המועדים גם אלו [וגם הם נקראו מועדים ועיין מנחות דף פ"ח ובשו"ת ש"א הלכות יו"ט] וא"כ למה לא הזכיר משה רבינו. ובאמת שזו הער' עצומ'. ולפענ"ד נראה עפמ"ש לפרש מה שלא הזכיר משה רבינו בתוכח' שלו שום נחמ' להקללות שאמר והארכתי בזה עפמ"ש במדרש דשאלו להחכמ' והנבואה אם יש תקנה לחוטא ולא מצא שום רפואה והתורה אמר' שיביא קרבן והשי"ת אמר שיעש' תשובה ולכך במשנה תור' שמשה רבינו מפי עצמו אמר ולא מצא תקנה ולכך אמר אתם נצבים היום לפני ד' אלקיכם והארכתי בזה בדרוש ולפ"ז ענין ר"ה ויוה"כ שעיקרו הית' מצות הבורא מצד שהשופר מעורר לחשוב' ועשרת ימי תשובה נתקנו ע"ז ובפרט יוה"כ שאינו מכפר כי אם ע"י תשוב' לכך משה רבינו לא הזכירו כי זה אינו מצד הנבואה וזה למעל' מן הטבע ולכך התשוב' נבראת קודם בריאת עולם משום שהוא למעל' מן הטבע לכך לא הזכירם במשנה תור' וסמך על מ"ש הקב"ה בתורתו הקדושה ודו"ק היטב ואם שגיתי ד' הטוב יכפר בעדי: אך אני הקשיתי כי שמיני עצרת לא הזכיר כאן שאינו כתוב רק שבעת ימים תחוג לד' אלקיך ולא שמונה ואף שרמזו במ"ש והיית אך שמח ודרשו רז"ל על לילי יו"ט האחרון של חג. הנה אין זה רק דרש אף גם דבפסחים דף ע"א וסוכה דף מ"ח אמרו או אינו אלא לרבות לילי ראשון של יו"ט ולא אחרון יעו"ש ואיך אפשר לומר כן והא א"כ יקש' מדוע השמיט משה רבינו שמיני עצרת והוא תימ' לפענ"ד וצע"ג. שוב מצאתי ברמב"ן על התורה שהרגיש בקושיות אלה וכתב שלא רצה להזכיר רק מה שנצטווינו לעלות לרגל משא"כ ר"ה ויוה"כ שאינן עולים לרגל ובזה מיושב ג"כ מה שלא כתיב בשמיני עצרת לפי שלא עלו לרגל שנית והוא יו"ט אחד והיו שם עד יום השמיני ואני תמה ע"ז דהרי בפסח כתיב ופנית בבוקר והלכת לאוהליך וא"כ שוב היו צריכין לעלות שנית לרגל בשביעי ולמה לא כתיב זאת. שוב נזכרתי מהא דדרשו בזבחים דף צ"ו דדריש דהכתוב עשאן לכלן בקר אחד ועי"ש ברש"י ותוס' ד"ה ופנית וא"כ כל השבע' הן בקר אחד וא"כ לכך א"צ עליו שנית ומיושב שם קושית התוס' ודו"ק:
חסלת פרשת ראה: