דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת עקב
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. בתרגום חלף די תקבלון ית דיניא האילין הכוונה שבאמת שכר מצוה ליכא רק שכבר כתב המהרש"א בח"א בסוט' גבי משה שמה שאדם משתדל לקיים המצות שנפטר מהם וכמו משה רבינו שרצה לעלות לא"י לקיים המצות ע"ז יש לו שכר דהוה כמו מה שהולך לראות העדות שמותר לקבל שכר כמבואר בחו"מ סי' ל"ד וכל המצות הם עדות וזה שאמר כאן חלף די תקבלון היינו שיתחייב עצמו לשמוע איזה דינים שבאמת פטור מהם ודו"ק:
או יאמר ע"ד שכתב רש"י בתהילים מ"ם ישומו על עקב בשתם ופירש עקב לשון מדרך כף רגל במדה שמדדו ובדרך שהלכו למולי ע"ש וגם כאן הכוונה ע"ד מה שכתב המור' כי ההשגח' לפי השגה וז"ש והי' עקב תשמעון היינו ע"ד תשמעון כפי עבודתכם כן תהיה שכרם ויתכן עוד שהקב"ה שומר החסד אף שכעת אינם ראוים כשרוא' שעתידים להיות עובדין אותו אז שומר להם החסד אף שעדיין לא עשו ודו"ק:
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמר ד' אלקיך לך את הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה השי"ת הבטיח להאבות שהבנים שלהם ייטיב להם בזכותם אבל לא הגביל איזה דור אשר ייטיב להם לזה אמר שאם אתם תשמעון את המשפטים ושמר ד' אלקיך לך ירצה שאתם תהיו מן הזוכים כי כל דור שישמעו להמצוה הם ירשו את הארץ והטוב:
או יאמר ע"ד מה שנאמר תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. הכוונה לפענ"ד דהכ' כבר אמרו במדרש דלכך אין הצדיקים מבקשים שכר מעשיהם יען כי יניחו זכותם לבניהם אחריהם ומסיים המדרש כשישראל אומרים זכור לאברהם וליצחק וליעקב ואם היו האבות מבקשים שכר מעשיהם לא היה לבנים זכות שנשאר להם ע"ש ולפ"ז זה שאמר תתן אמת ליעקב היינו שלבית יעקב כבר מגיע בדין כי חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם והיינו שהקב"ה נתן לאברהם חסד לא בנכוי זכות כדי שישאר האמת ליעקב וז"ש ושמר ד' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך היינו ע"י החסד שנתן לאבותיך נשאר לך הברית והשכר הטוב ודו"ק:
והנה מה שאמר תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם נראה לפענ"ד ע"פ מה שכתב העיקרים שיש לבני ישראל שלשה תקות תקות ההבטח' ותקות הכבוד ותקות החסד ואני אומר כי כולם אחת כי גם מה שהבטיח לאבותינו הכל היה בתורת חסד כי מי הקדימני ואשלם כתיב ורק באברהם גופא שהוא היה ראש לגרים א"כ הוא לא היה מחויב מן הדין לעשות ולקיים המצות ואך זו גופא היה חסד שד' נתן לבו להכיר בוראו וז"ש תתן אמת ליעקב חסד לאברהם היינו מה שעשית חסד עם אברהם ותכירהו לעמוד לפניך וז"ש אשר נשבעת לאבותינו והנה יש כאן שלשת התקוות תקות החסד וההבטח' ותקות הכבוד שע"י שכבר עשה חסדים יאמרו שפעול' רקנית היה'. וזה לדעתי מה שתקנו בתפלת י"ח וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם והיינו שגם מה שעש' עם אבותינו חסד היה רק שע"י שהתחסד עמם יעשה אתם נפלאות והבטיח להם שיעשה אתם ולבניהם חסד נעשה עי"ז תקות הכבוד ותקות הבטחה ולכך מביא גואל לבני בניהם ודו"ק:
או יאמר שכיון שעשה באבותם חסד א"כ לענין חסד מה נ"מ בין אבות לבנים שבשלמא מצד דין יש לומר שאבות היו צדיקים ובניהם אינו כן אבל כל שגם לאבותם עשה חסד גם בניהם אחריהם זוכין לזה וז"ש וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם ודו"ק:
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו' ואהבך וברכך לפענ"ד הכוונה דהנה הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק כתב דמה שהבטיח' התור' שכר הוא ע"ד מה שעינינו רואות באם ירצה אדם לחנך בנו בתורה אומר לו למוד ואתן לך תפוח וכדומה אף שהתפוח אינו מעין מעלת הלימוד כלל ואין ערוך אליו מכל מקום התינוק להיות אין בו דיעה להבחין מעלת הלימוד ע"כ צריכין לשחד אותו בדבר שחשוב בעיניו וכל מה שיגדל יותר צריכין להשתדל עמו בדבר שחשוב בעיניו עד כי יגדל ויבין מעלת הלימוד אשר אין ערוך אליו בכל הענינים אשר יתנו לו בעבורו כמו כן שכר המצות באמת א"א לתת שכר בעד המצוה כי אין השכר שוה בעצם המצוה אמנם לחלושי השכל צריכין ליתן לנו שכר בעד המצוה עד כי נזכה להבין מעלת המצוה אז נדע כי שכר מצוה מצוה ע"ש וז"ש והי' עקב תשמעון היינו למען אשר תרצו לשמוע ללמוד וכו' ואהבך וברכך אבל באמת אין השכר מעין ערך המצוה ודו"ק:
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות הכוונה כי צות אותם על מצות הנהוגות בארץ ולכך אמר כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות היינו תקבלו עליכם לעשות כאשר תזכו לארץ וזה תשמרון כאדם ששומר הדבר עד יגיע העת שיוכל להשתמש בו ודו"ק והבן:
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיו ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ. לכאור' הוה כעובד על מנת לקבל פרס וכעין זה הקשו בדעת זקנים על מ"ש ושמרתם את כל המצוה הזאת למען תחזקו וכבר כתבתי לעיל בזה וכעת נראה לי כיון דירושת הארץ ג"כ מצוה אשר נשבע לתת לאבותינו וגם יש מצות התלויות בארץ א"כ הירוש' גופא מצוה ולא שייך על מנת לקבל פרס ויש להמתיק הדבר ע"פ משל לאב שהי' לו בנים הרב' והי' מחלק ע"י עבדו לתת לכל אחד חלקו ודרכן של התינוקות לחטוף בראשונה ותינוק אחר היה ביניהם משכיל לא ביקש דבר כי אם אשר נתן לו העבד פ"א צוה האב לעבדו שיתן לזה התינוק מנה אחת אפיים וימהר לתת לו ראשונה להתינוק שמע זאת והוא לא נח ולא שקט לבקש חלקו וישאלהו העבד מה נשתנה היום מיומים שאתה ממהר עלי ולא כן דרכך והשיב בכל יום איני מבקש מפני שראיתי שאבי עומד ורוא' וא"כ מסתמא ניחא לו וכהיום שאבי צוה עליך לתת לי מנה יפה ע"כ אני ממהר לקיים מצות אבי והנה כי כן ע"מ לקבל פרס ל"ש רק באם תכלית הכוונה לא היה בשביל קבלת שכר אבל כאן ירושת א"י ג"כ מצוה ולא שייך ע"מ לקבל פרס ודו"ק היטב:
רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה מה שאמר באבותיך חשק ובזרעם בחר נראה כי יש צדיק בעצמו ויש אשר אינו צדיק גמור רק בערך אחר הוא צדיק וההבדל שבזה שייך בחירה שבוחר בזה אף שאינו צדיק בשביל שהאחר אינו טוב כלל וז"ש באבותיך חשק ד' לאהב' אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים היינו בשביל שהעמים אינם טובים כלל ודו"ק:
ואת כל היקום אשר ברגליהם פרש"י זהו הממון שמעמידו על רגלו. הכוונה לפענ"ד דתנה החובת הלבבות האריך שאף שאדם מצווה לעשות איזה מלאכה לחיות נפשו אבל לא יתלה שהסיבה זו מטריפו רק שהוא מחויב לעשות וד' יצליחו ע"ש והנה נודע מ"ש המורה שרגל הוא סבה כמ"ש ויברך אותך ד' לרגלי וכמו ועמדו רגליו בהר הזיתים יעו"ש והנה קרח תלה הצלחתו ע"י הסבה שעוסק וז"ש ואת כל היקום אשר ברגליהם שחשבו שהסבה העשירם וז"ש הממון שמעמידו על רגליו ודו"ק היטב:
ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה. הכוונה לפענ"ד עפמ"ש הספורני כאן על פסוק ושמר ד' אלקיך את הברית שכתב על פסוק ונתתי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך לדורותם וכתב כי אמנם בהיות לנו לאלקים בלתי אמצעי משפיע מציאות נצחי ההוה ממגבלת אמצעי כאמרו כי כל אשר יעשה אלקים הוא יהי' לעולם אמנם מציאות הנפסדים הוא ממנו באמצעי בלי ספק ע"ש והנה זה היה ההבדל שבין חוץ לארץ ובין א"י שבחוץ לארץ הוא ע"י אמצעי ויכול להיות הפסק אבל א"י הקב"ה בעצמו דורש אותה בלי אמצעי מראשית ועד אחרית שנה ודו"ק היטב: ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ הכוונה ע"פ מ"ש רש"י בפסוק ושמתם את דברי אלה וע"ש ברמב"ן שעיקר המצות אף חובת הגוף עיקרם הם בא"י רק שבחוץ לארץ המצות הן למען שיהיו בעינם ישנים לא חדשים וז"ש ושמרתם את כל המצוה למען תחזקו והיינו שעיקר המצות הן בא"י ובזה מיושב מה שהקשה בדעת זקנים שנראה שעושים על מנת לקבל פרס ולמ"ש א"ש ודו"ק:
פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך פן תוקש בו. הענין הוא שמא יאמר אדם שאינו חפץ לעבוד ע"ז רק שחומד הכסף והזהב אשר עליהם למען שיווי הכסף ולא משום הפסילים ע"ז אמר שזה יהי' למוקש ומזה יבא לעבוד ע"ז חלילי ודו"ק:
אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע הכוונה לדעתי כי הנה אין שנאה כשנאת הדת וזה המפריד בין אנשים וא"כ ההיפך בדת אחד יתאחדו האנשים ויתדבקו זה עם זה והנה כבר אמרו דבעשיו כתיב נפשות וביעקב כתיב נפש אחד לפי שיעקב עבד לאל חי ע"כ היה נפש אחד והיינו ג"כ שהדת מקדשם וז"ש ואותו תעבוד ובשמו תשבע ועי"ז ובו תדבקון היינו שתתדבקו זה עם זה ותלקטו אחד לאחד וזה שדרשו וכי אפשר שידבק אדם בד' אלא הדבק במדותיו והיינו שע"י האמונה באלקים ועבודתו ע"כ נדבק במדותיו שהוא מכחם וגומל חסד והוא פשוט בתכלית הפשיטות וכמו כן נדבק במדותיו ונהי' לאחדים ודו"ק:
במדרש רבה פ"ג מה פרי אדמתך צריכין עשור אף פרי בטנך צריך עשור וזו המיל' לפע"ד הכוונה דכבר דרשו בנדרים דף ל"ב דעשרה שליטים אחת מהם הוא ראש הגוי' וא"כ צריך עישור ולכך חותכין זאת ודו"ק:
ד' אלקים אל תשחת עמך ונחלתך אר"ח ב"א לא הניח משה זויות ברקיע שלא נתחבט בה ומה היה אומר מה פום סבור ממלל עיין מ"כ שנדחק ולפענ"ד הכוונה כענין שאמר כל מה שהלב יכול לחשוב והפה יכול לדבר כ"כ היה משה מתפלל והיינו מה פום סבר ממלל מה שהפה יכול למלל כ"ע שהי' יכול לדבר היה מדבר כנלפענ"ד. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו'. לפענ"ד ע"ד שאמרו כל העורק בבנין מתמסכן וז"ש כאן שלא במסכנות תאכל בה לחם אף שבתים טובים תבנה וישבת מכל מקום כיון שאבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת לא תהי' מסכן ודו"ק: כי ד' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד ובתרגום לית קדמוהי למסב אפין ועיין רמב"ן מ"ש בזה ולפענ"ד הכוונה שהרי בבו"ד שייך לומר שנושא פנים לפי שמקבל תועלת מהעבודה אבל בהקב"ה שאם יצדק אנוש מה תתן לו ואם ירשע מה תפעל לו ואם יצדק יצדק לו בעצמו וכמ"ש הרמב"ן כאן על לטוב לך שכל השאלה ששואל השי"ת הוא שייטיב לך לא למי שהוא אינו מקבל שום דבר חלילה להשם יתברך מהפעליות כאלו וא"כ לא שייך לומר שישא פנים וז"ש התרגום דלית קדמוהי למסב אפין היינו שלא שייך כלל זאת וז"ש שמה שעושה משפט יתום ואלמנה והיינו שעוש' משפטם לא כביכול שנוגע לו וז"ש ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה היינו לא שאוהב הגר כדרך בו"ד שאוהב אותו איש שמקבל עבודתי רק שאוהב הגר בשבילו והיינו לתת לו לחם ושמלה לא שהוא מקבל דבר וזה שסמך ואהבתם את הגר כי גרים הייתם במצרים שלכאור' מה ענינו לכאן הא כאן עיקר כוונת משה רבינו לומר להם תארי השי"ת ופעולותיו ומה ענינו לזה ולפמ"ש אתי שפיר שאמר להם שמה שצוה הקב"ה לכבד הגרים ולאהבם לא בשביל שמקבל איזה תועלת כביכול כדרך בו"ד שמצוה לכבד לאיש שבא לחסות בצל כנפיו ולקבל עבודתו רק שצוה לאהוב את הגר לפי שגרים הייתם בארץ מצרים וידעתם את נפש הגר אבל לא בשבילו כביכול ודו"ק היטב כי נכון הוא:
שם את אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו וכבר דקדקתי בזה דמה ענין שכיהן אלעזר בנו להתוכחות של משה רבינו וכבר כתבתי בזה וכעת נראת דהנה באמת עינינו הרואות דהדורות נתקטנו בכל עח וכבר אמרו בע"ז בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא לא חטאו לא היינו באים לעולם ופריך למימרא דאלו לא חטאו לא היינו באין לעולם וכו' אלא הם כמי שלא באנו לעולם וע"ש ברש"י דלא נחשבנו לכלום והענין הוא פשוט דמלבד דבכל דור ודור נגרע מעלת הת"ח והצדיקים נגד הדורות שקדמו אף גם דהאדם צריך להוציא מכח אל הפועל מה שבלבו וא"כ כל זמן שהיו הגדולים בעולם אי אפשר להדור האחרון לעלות בשלימות כי מי ישמע להם ואת מי ילמדו בינה ונשארו הוזים שוכבים בתרדימתם אבל כשהדורות חלפו ועברו אז הדור האחרון מוציאין מה שבכחם אל הפועל ועולים במעלת התורה והנה כן כל העם הזה אם היה אהרן עומד ומשמש בכהונה גדולה אז לא היה אלעזר מתכהן בכהונה גדולה דמלבד שלא היה כל כך במעלה כמו אהרן אף גם דבעוד אהרן חי והוא היה צעיר בימים ממילא בודאי היה אהרן עובד ואיך היה אלעזר עובד לזה אמר בואו וראו חטאתכם שגרמתם שאהרן מת ולכך כיהן אלעזר בנו תחתיו שאם היה קיים לא היה מכהן תחתיו ובזה לדעתי מבואר הפסוק בעת ההיא הבדיל ד' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ד' וגו' עד היום הזה ונדחקו רש"י ורמב"ן דלא קאי ע"ז שאמר למעל' רק דבשנה הראשונה היה כן. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אלמלא לא חטאו והיו הלוים הראשונים חיים וקיימים ממילא לא היה בחר כל השבט לוי רק אותם הגדולים שהי' מעלתם רבה מאוד ולא עצרו כח הלוים הפחותים במעלה לעמוד ולשרת אבל אחרי כי כיהן אלעזר וכשהתחיל לכהן. אז היי הבדל גדול בין קדושת אהרן קדוש ד' לקדושתו לכך אז נבדלו כל שבט לוי שהיו עומדים ומשרתים עד היום הזה ולכך אמר שע"כ לא היה לשבט לוי חלק ונחל' שד' הוא נחלתו שאל"כ לא היו רק אותם הגדולים במעלתם לא כל השבט והי' להם חלק ונחלה אבל כיון שנבדל כל השבט לכך לא היה לכל השבט חלק ונחל' ודו"ק: שם מת אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו וגו' בעת ההיא הבדיל ד' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ד' לעמוד לפני ד' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה. כבר כתבתי בזה ליישב מה לשון בעת ההיא ועיין רש"י ורמב"ן ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה כבר נודע מ"ש הקול יעקב בביאור אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי ודרש המדרש דאשה בכל אלה לא מצאתי קאי על שרה ומשמע דחליל' בגנאי שרה הכתוב מדבר ואמר הוא דאדרבא זה שבח דהנה באמת מעת בריאת העולם היה העולם עומד על צדיק אחד שבו היה כל השלימות עד"מ אדם שת נח אברהם יצחק ויעקב שכל אלה כל אחד לבדו היה כלול כל השלימות ואח"כ שנתקטנו הדורות היו כל הי"ב שבטים ביחד משלימים בשלימות שנכלל בכל אחד מהצדיקים הנזכרים ואח"כ נתקטנו עוד עד שבשבעים נפש היה השלימות וז"ש מושיב יחידים ביתה ע"ש במדרש שהיחידים שלמו בנין הבית והנה בדורות הבאים אמר שאחד מאלף מצאתי והיינו שבתוך אלף אנשים ישלם השלמת האנושי אבל בנשים אף באלף לא תמצא השלימות שהי' בשרה עכ"ד ודפח"ח: וזה לדעתי מה שאמר בתוכחות ראו גם ראו איך נתקטנו הדורות שבתחל' היה השלימות באהרן לבדו אהרן קדוש ד' ואח"כ כשמת אהרן ויכהן אלעזר בנו תחתיו שהי' יכול למלא את מקומו אבל אח"כ נתקטנו הדורות שהגדיל ד' את כל שבט לוי לעמוד לפני ד' ולברך בשמו והיינו שהוצרך כל השבט להשלים מה שהי' אהרן או אלעזר לבדו יכול להשלים העבוד' וזה לדעתי היה הענין בכה"ג הנבחר לשרת בשם ד' והי' כל מצות כהונה עליו ביום הכיפורים דהנה כל הכהנים בכללות היו משלימים הכהונה מה שהי' אהרן לבדו עושה והנה ביום הכיפורים שנבחר לבא אל המקום שאסור לבא כל השנה א"כ לא היה מקום שיסייעו לו שאר הכהנים לכך נבחר הכה"ג שבו היה כלול כל השלימות שבכל הכהנים ולכך היה כל עבודת הכהונה עליו לבדו ודו"ק:
שם מת אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו וגו' בעת ההיא הבדיל ד' את שבט הלוי וגו' כבר כתבתי בזה הרבה דברים. וכעת נראה דבר חדש דהנה מלכותא דרקיע כמלכותא דארעא בימים הקדמונים כשהי' נעדר שר הצבא הגדול היה כרוז יוצא כל מי שיודע היטב תכסיסי המלחמ' ומה שעל שר הצבא לעשות יבא וימלא מקומו. והנה לפעמים היה שוהה זמן מרוב' עד שהי' נמצא איש אחד שהיה יכול למלאות מקימו אח"כ כשנתחכמו הדורות אז אמרו להקים בתים וללמד לשון וספר וילמדו קשת וחרב ואז כשיהי' נעדר אחד מהם יהי' תיכף למלא מקומו וזה שמקונן משה רבינו על קטנות הדורות שבאמת בעת שהי' אהרן קדוש ד' חי אז לא היו צריכין ללמד הלכות כהונה כי בניו אחריו היו יכולין למלאות מקומו אף שלא ילמדו כי היו גדולי ישראל אח"כ כי נתקטנו הדורות אז חששה התורה פן כאשר יעדר הכהן לא ימצא תיכף מי שימלא מקומו וישבתו מעבודה ע"כ אמר הקב"ה שכל השבט יבדל לעבוד וכל אחד יתאמץ לעלות בהר ד' ועכ"פ לא ימנע שיהיו אהה כהנים הממלאים מקומו של הכהן וז"ש שם מת אהרן ויכהן אלעזר בנו תחתיו והיינו שלא היה צריך ללמד כי מצאו ניקל ידם למלאות לעבודה אבל אח"כ ברבות הימים והדורות נתקטנו הבדיל את שבט הלוי לעמוד ולברך בשם ד' ואף ששבט לוי נבדל עוד בחיי אהרן מכל מקום אמר כי מפני שראה הקב"ה שיתקטנו הדורות ע"כ צוה כן אף שאז לא היה צריכים לזה כי אלעזר כהן תחתיו בכ"ז מפני שחשש הקב"ה לדורות הבאים לבלי ידח ממנו נדח ע"כ בחר בהם שיהיה כל השבט נושאים דגל הכהונה והלויה ודו"ק: ויש להמתיק עוד שטובה גדול' הטיב ד' עם ישראל דהנה כבר אמרו חכמי הטבעיים כי יש באדם לפעמים כחות נשגבות עצורות בקרבו והוא לא ידע בעצמו הכוחות ולפעמים כשלא ישתמש בהם הכוחת ירפו מעט מעט וישנו בתרדמת נפשו ולא יפעל בהם וע"כ הזהירו שבראות האיש המשכיל כי יש בזה האיש הכחות אז יעוררהו ויזרז אותו לעשות חיל ואז יוכל לעשות כוונים למה שהוכן בכחו והנה זה נודע מ"ש חכמי הטבעיים כי לפעמים נראה באיש כי אמיץ הוא עד"מ חליל' בעת צרה ישא האדם משאות כבדות מה שלא יוכל לעשות בזמן אחר אף להגביהם בלבד ואמרו כי כן נתן הקב"ה בכח הטבע כי בעוד שלא יצטרך לזה יפנק עצמו ולא יוכל לעשות אבל בעת הצורך אז האדם מוציא כל כוחו אל הפועל. וזה לדעתי מ"ש בע"ז אלמלא לא חטאו לא באנו לעולם ומסיק כמי שלא באנו לעולם ופרש"י שלא נחשבנו לכלום וביאור הדבר כי בעוד שישנו להגדולים אז לא יוציאו הנערים כל כחות נפשם לפועל כי העולם א"צ להם ולפעמים ישנו הכחות האלו ולא יעשו חיל אבל במיתת הראשונים והעולם נשאר תוהו אז מתחילים הדורות הבאים לעשות חיל כי העולם מטרידים אותם וא"כ אלמלא לא חטאו ולא מתו הראשונים אז היה די לעולם בראשונים ולא היו האחרונים מוציאים מכח אל הפועל מה שיש בכחות נפשם ומפני כן השכיל ד' בחכמתו ובחרו לבני אדם ואמר שכל השבט יהיה נבחר ואז ירצה כל אדם להוציא מכח אל הפועל מעשיהם וכשיתראה אותות על איזה מהם שהם מוכשרים יזרזו אותם להרבות שלימותם למען לא יהיו נותנים מה שהוכן בכחם ודו"ק: והנה גם להתבונן על איש אשר יש לו כחות נשגבות לזה צריכין לאיש גדול מאד אשר אתו החכמה והמדע להרגיש אף מה שנסתר עוד מבני אדם ולא ירגישו כלל בזה. וזה מה שאמרו עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושיע והיינו שבאמת יהושיע לא היה עוד בתוקף השלימות והיו עוד אנשים אשר היו מתדמים לו והזקנים שבדור ההוא אולי היו שווים אז בעת ההיא אל יהושיע אבל משה רבינו בחכמתו הגדול' הבין כי יהושיע יש בו הדעת וכחות נשגבות אשר ברבות הזמן יוציא ציץ ויפרח וע"כ קרבהו ועשהו כלי מוכן וז"ש עד שלא שקע' שמשו שאז העיר שזה האיש הוא מוכשר לא כן אם תי' מת מקודם לא היה איש המבין על יהושיע אשר יאמר כי הוא זה אשר יוכשר לקבל המשרה וכמו כן בכל דור ודור. תה שאמר במיכ' ז' אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעוללות בציר אין אשכול לאכול בכורה אוותה נפשי אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין דהנה בעת שמתחיל הפירות לצמוח ולגדל אז קשה מאד לבחור הפירי היותר טובים כי רבים הם הפירות ומי הוא המבחין איזה אילן ישא פירות טובות מחבירו לא כן בעת הקיץ כי יבש חציר נבל ציץ אז אם נמצא איזה אילן הנושא פירות נבחרו תיכף ולזה הפליג הדבר אחרי כי הייתי כאספי קיץ א"כ היה ניקל למצוא איזה בכורה אבל בכורה אוותה נפשי ואין אשכול לאכול כי ספו תמו כולם ולזר אמר אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין שישר הוא פחות מחסיד ואפ"ה גם זה הישר לא מצאתי ודו"ק היטב. זה כתבתי ביום ו' נצבים וילך שנת תר"ד יום שמת בו הרב הצדיק מו"ה זאב וואלף שעהנבלום ז"ל:
לאהבה את ד' אלקיך ולדבק' בו דרשו חז"ל וכי אפשר לדבק בהקב"ה אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום וכו'. ביאור הענין דהנה יש אהב' עצמיות ויש אהבה החוזרת והנה בעבודת הקב"ה יש ג"כ אהבה עצמיות שאוהב את השם ויש אוהב עצמו שהוא אוהב להקב"ה על מנת לקבל פרס וזה נקרא אהבה החוזרת והנה כביכול השם לא יקבל הפעליות. ובזה פרשתי מ"ש וחנותי את אשר אחון והיינו שהאדם המחונן לחבירו יוכל להיות שמחונן עצמו להשקיט מלבו מה שנתפעל בחמלתו על העני האומלל הזה וכמ"ש בחובת הלבבות אבל הקב"ה כביכול אינו מחונן רק למי שהוא מחונן וז"ש וחנותי את אשר אחון. ומעתה ז"ש לאהב' את ד' אלקיך והיינו שיהי' עצמיות ולדבק' בו שתהי' האהב' נדבקת כביכול באלקי שלא תהי' אהב' החוזרת. ולזה אמר וכי אפשר לדבק והיינו שהיאך אפשר לעשות עבוד' כזאת ולזה אמר תדבק במדותיו מה הוא רחום והיינו שרחמניותיו אינו מכח הפעליות שכביכול לא יתפעל בשום דבר ועיקר רחמנותו הוא בשביל זה שצריך רחמנות כמו כן אתה תרחם ע"ז ולא יהי' חוזרת אליך ולזה יקרא אהב' עצמיות ולדבק' בו ודו"ק:
ולדבקה בו עיין רש"י שכתב אפשר לומר כן והלא אש אוכלה היא אלא הדבק בתלמידים וחכמים ומעלה אני עליך כאלו נדבקת בו. הכוונה לפענ"ד דהנה כבר נודע מ"ש האר"י ז"ל בטעם דאש של מעלה אש אוכל' אש וא נו מכלה משא"כ אש הדיוט שמכלה ואמר לפי שאש של הדיוט הוא גשמי ונכנס בעובי הגשם ומכלהו אבל אש של מעל' אינו מכלה דהוא דקה ונכנס בגשם ואינו נוגע בו. ולפ"ז נראה לי דזה שאמרו בהחיות ובמלאכים דנשרפו מלהבת אש משום דהם רוחניים ונכנס האש בהם ושורפם ולפ"ז זה שאמרו וכי אפשר לדבק בו דהיינו שיזדכך כל כך עד שיהי' רוחני והלא אש אוכלה היא וא"כ ישרף בלהבת אש ולזה אמר שידבק בתלמידי חכמים ולא ישרף ומעלה אני כאילו נדבק בי. עוד נראה לי דהנה כבר הזהירו לבלתי הרבות בחקירות הפילוסופיא בידיעת הש"י שמא יפול במכמורת השגיאה ויטה מדרך הנכונה והנה זה שאמרו דאיך אפשר לדבק בו וע"כ צריך שיחקור הרבה בידיעת הבורא ובמדותיו והלא אש אוכלה היא והענין הוא ע"פ מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה הוה זהיר בגחלתן שלא תכוה הוא אמר כמו שהאש טוב מאוד לבשל ולאפות ולכל דבר המצטרך והנה בעמדו מרחוק יהנה מאש אבל בהתקרב הרבה יוכל לכוות בגחלתן כן הת"ח כל זמן שיעמוד מרחוק יהנה מהם אבל כשיתקרב יותר מדאי אז ישרף בגחלתו וז"ש והלא אש אוכלה היא ואיך יתקרב כ"כ ולכך אמר הדבק בתלמידי חכמים ואז לא תרחוק הרבה והת"ח יורו אתכם הדרך הישרה ולא תעמיקו בפלוסופיא וידעתם את ד' וטובה חכמה עם נחלה ודו"ק היטב:
הן לד' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם הנה כבר נודע שיש אהבה החוזרת ואהב' עצמיות לזה אמר כי בהשי"ת לא יפול אהב' החוזרת כי מה מידך יקח והן לד' אלקיך השמים ושמי שמים והארץ רק באבותיך חשק ד' לאהב' אותם והיינו אהב' עצמיות שאוהב אותם ולזה ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה:
הכוונה לפענ"ד כי הנה בהעומדים לפני המלך ימצא מינים הרב' איש איש מאשר על עבודתו זה שוטר וזה יעצור בעמו וזה מושל וזה חושב מחשבות ובתחבולות יעש' מלחמה וכדומה והנה נמצא בינותם איש אחד אשר תשאל עליו ויאמרו לך שזה אין לו שום מיני שררות אצל המלך רק שנקרא ריע המלך והנה ההבדל ביניהם שמי שיש לו שררה ידוע הוא מורישו לבניו אחריו משא"כ באם הוא ריע המלך הוא מצא חן אבל הבניו אחריו לא יתכן שירשו שררותו אך אם ימצא כי המלך יחון גם בניו ויקרבם לעבודתו זה חן פרטי ועכ"פ לא יתכן שהבנים לא יעבדו עבודתו כראוי אחרי כי כן קרב אליהם המלך והנה ז"ש הן לד' אלקיך השמים וכו' וא"כ כלם משמי מרום ורק באבותיך חשק ד' לאהב' אותם והיינו שכביכול בחר אבותיך לריע וא"כ הבנים אין מקום לירש גדולתם והקב"ה בחר בעצמם ובזרעם אחריהם בכם מכל העמים ולכך אמר ומלתם את ערלת לבבכם וגו' אחרי כי כל כך היטיב ד' עמכם ודו"ק:
ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו'. הרמב"ן תמה מדוע לא הזכיר קרח ועדתו ועיין בדרושי הר"ן מ"ש בזה. ולפענ"ד נראה דהנה כל כוונת התור' בתזכירו הרעות שעש' האדם הוא רק למען בדות מעשהו שלא ילכו בני אדם אחריו וכמ"ש רבינו הגדול בשמונה פרקיו בפרק חמישי וז"ל וכל מה שבא במקרא מגנות בעלי החסרונות וזכרם לגנאי ושבח הטובים והגדלתם אין הכוונה בו רק מה שזכרתי לך עד שימשכו בני אדם אחרי הדברים הטובים האלה ויתרחקו מדרכי הרעים ההם עכ"ל הזהב והאריך שם. וזה רבות בשנים אשר אמרתי בטעם שלא נכתב עון דור הפלגה בתור' שהוא דכיון דכל הכוונה הוא בשביל שיהי' תוכחת לדורות הבאים לא לגנותם ואחרי כי כל חטאם היה בשביל שהיו שפה אחת ודברים אחדים א"כ כיון שנבללה שפתם וא"א שיבאו עוד לידי חטא בדבר הזה לכך לא נכתב' חטאם בתור'. ומצאתי בבאר שבע בחידושיו לסנהדרין דף ק"ט שכתב כן ולא הזכיר דברי רמב"ם אלו וכוון מדעתא דנפשיה לדברי הרמב"ם אלו ובזה אמרתי לפרש מ"ש וד' אמר המכס' אני מאברהם. אשר אני עוש' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו והיינו דהתנצל השם אשר פרסם גנות סדום לאברהם לא שהי' הכוונה לבזותם כי אם שידע אברהם להזהיר בניו ובני ביתו שישמרו דרך ד' לעשות משפט וצדק' ומעת' אחרי שד' אמר שלא יהי' עוד כקרח וכעדתו והיינו שלא יתקיימו עוד להיות כהנים ובאמת עוד לא נשאר זכר בזה בבני ישראל א"כ לאיזה צורך יזכור בתוכחת אבל דתן ואבירם שהיו רשעים והצו על ד' ועל משיחם ושכיחי הני אפיקורסים דמצערי רבנן והאי לאו נולד הוא ולכך הזכירם משה רבינו בתוכחתו וז"ב ונכון מאד:
וידעת כי לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי עם קשה עורף אתה זכור אל תשכח את אשר הקצפת וגו'. הכוונה לדעתי עפמ"ש המעש' ד' בביאור הכתוב ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה עורף הוא שהוא תמו' דהרי בשביל זה אמר הקב"ה שלא יעלה בקרבם כי עם קשה עורף ואיך טען משה רבינו ועשה מן הסבה הלז טענה שילך בקרבו וכתב דקשיות עורף לפעמים הוא משובח עד"מ שהקש' עורף בטבעי לא יוכל להאמין מה שהוא נגד הטבע והשכל אבל כל שכבר קיבל הדבר והאמין בו אז כל הרוחות שבעולם לא יזיזו מקרבו האמונה הלז וכן הוא עם בני ישראל בתחל' קבלו אותו בקשיות עורף שלא רצו להאמין אבל כל שהאמין בד' לא יניעו אותם כל רוח סער' ממקומם ולכך אמר משה רבינו שזה מעל' מה שהם קש' עורף ע"ש שהאריך. ולפ"ז זה שאמר להם וידעת כי לא בצדקתך וגו' אתה בא לרשת הארץ וע"ז נתן מופת כי עם קשה עורף אתה ואם היית צדיק וכבר קבלת עליך ד' לאלוה אז לא היה החרון אף אלקיך כ"כ שהרי קשה עורף אתה וע"כ שגם בתחלה לא קבלת ברצון וא"כ הקשיות עורף חסרון גדול בך ואינו מעלה שלא תאמין בכל אותות ומופתים משום קושות ערפך וז"ש ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד והיינו שעכ"פ יקבלו ברצון ואז היה הקשיות עורף להיפך שלא יניחו עוד וזה לדעתי מה שאמרו בשבת דף פ"ט דיש להם מודעא רבא לאורייתא ואמר שם דהדר קבלוה בימי אחשורוש והיינו דהוא טען אחרי שהם קשה עורף ולא קבלו ברצון א"כ יש להם מודעא רבה וקשיות ערפם הוא חסרון גדול להם שתמיד לא יאבו לקבל וע"ז אמרו דכבר קבלו בימי אחשורוש והיינו שאז קבלו ברצון וכל שקבלו ברצון שוב הקשיות עורף מעלה גדול' להם ויתיישבו בזה הרבה קושיות של התו' והמפרשים ודו"ק: ואוהב גר לתת לו לחם ושמל'. במדרש אמרו והובא ברש"י בקיצור שאמרו כמה גדול דבר זה שנתחבט עליו אותו הזקן שאמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. הענין נראה לי דבאמת שלמה המלך ע"ה אמר רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי וא"כ דבר גדול ביקש יעקב אבינו שביקש ושמרני בדרך הזה ופירשו במדרש שישמרהו מג"ע וע"ז וכדומ' ולזה ביקש שירחיקהו מרש ועושר וע"ז ביקש ונתן לי לחם לאכול לא מותרות ובגד ללבוש והיותר מזה א"צ ואם כך ביקש יעקב אבינו שהי' הורתו ולידתו בקדוש' מנקרת צור אנשי קודש אף כי הגר אשר לא היה הורתו ולידתו בקדוש' אם יתן לו רש ועושר אז מה ניקל הדבר שיהי' רע כבתחל' ויחזור לסורו ולכך אמר הכתוב ואוהב גר לתת לו לחם ושמל' זה מגודל האהב' וע"כ אמרו שלכך הגרים דוויים וסחופים בעוה"ז מפני ששהו לבא תחת כנפי השכינה והיינו שעל שקש' עליהם הדבר להתגייר (כמו מי שיושב בחשך כמה שנים שקשה עליו הראיה) חש הקב"ה עליהם שמא יחזרו לסורם ולכך הם דווים וסחופים שלא יתגאו. וז"ש ישלם ד' פעלך תחת אשר באת והתוס' נדחקו בזה ולפמ"ש א"ש דלכך אמר שישלם ד' פעלך לפי שכבר עמד' רות על הנסיון וכבר עשת' החסד והאמת ועמד' בנסיון לכך הקב"ה ישלם שכרך ודו"ק:
ובאמת מה ששהו הגרים יש לומר דמשום ההרגל כבד עליהם הדבר להתגייר כמו מי שיושב בחשך כמה שנים שקש' עליו הראייה אם יצא לאור יומם שההרגל שלט' עליו וכמו התינוק שבוכה בצאתו לאויר העולם מפני ההרגל אף שהיה במקום דחוק וכן מצינו שישראל אמרו כ"פ שטוב להם לעבוד מצרים מפאת ההרגל אף שעינו אותם שם. ולזה נראה לי מ"ש הכתוב ואהבתם את הגר כי גרים הייתם במצרים ובפ' משפטים אמרו ואתם ידעתם את נפש הגר והיינו שהתנצל בעד הגרים למה לא נתגיירו עד הנה משום ההרגל ואתם ידעתם את נפש הגר כמה קשה הדבר לפרש מן ההרגל וכמה היה קשה עליהם הגירות כימי היותכם במצרים וכן להיפך כאשר יצאתם משם ודו"ק:
והיה אם שמוע וגו' השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ואבדתם מהר' מעל הארץ וגו' ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמ' אשר נשבע ד' לאבותיכם לתת להם. הנה מה שהפריד בין הדביקים בהשמרו לכם פן יפת' לבבכם ואח"כ חוזר ומתחיל ושמתם את דברי אלה על לבבכם שקאי על הגלות שנצטווינו לעשות ציונים בגול' כמ"ש הציבו לך ציונים ולפענ"ד נראה הכוונה ע"ד מ"ש המפרשים בביאור הכתוב חשבתי דרכי ואשיב' רגלי אל עדותיך חשתי ולא התמהמהתי וביארו כי אמר אחרי כי חשב שסופו להיות שב לד' א"כ איפוא חש ולא התמהמה לעשות תיכף כי מה שיעש' הזמן יעש' השכל. וזה לדעתי מ"ש השמרו לכם פן יפת' לבבכם וגו' ואבדתם מהר' ואח"כ סופכם להיות בע"ת ושמתם את דברי אלה על לבבכם היינו שהוא הגדת עתידות לא צווי והיינו שבודאי תעשו כן א"כ מוטב שתשמרו עצמכם לבל תחטאו וז"ש למען ירבו ימיכם על האדמ' וזה קאי על השמרו לכם למען ירבו ימיכם על החדמ' וז"ש רש"י ושמתם את דברי קאי על הגלות היינו שסופכם להציב ציונים. עוד נראה לי כי כבר דרשו בחלק דתחיית המתים מקרא דאשר נשבעתי לאבותיכם לתת להם והיינו שהם בעצמם יחיו ויזכו בארץ וז"ש השמרו לכם פן יפת' לבבכם ואבדתם וגו' ואמר שמכל מקום תשימו דברי אלה על לבבכם וז"ש למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה אשר נשבע ד' לאבותיכם לתת להם היינו לעתיד לבא וז"ש כימי השמים על הארץ שמור' על נצחיות:
ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. מה שלא אמר בכל מאודכם כמו שאמר בפרש' ואתחנן ובכל מאודך כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי בפשיטות דהנה רש"י פירש ולעבדו זו תפל' שהיא עבוד' שבלב וא"כ לא שייך בכל מאדכם לענין תפל' רק בכל לב ונפש צריך להתפלל ומפני זה נקרא עבוד' שיכוין בכל לב ונפש לאחדותו יתברך והוא מענין הקרבנות שנקרא עבוד' שאין בו שום ענין רק שמתקרב עי"ז להשם שאמר ונעש' רצונו כמו כן בתפל' וגם בתפל' שאינו רק מ"ע אינו מחויב ליתן כל ממונו בעבורו ועיין או"ח סי' תרנ"ו ובמג"א שם ודו"ק:
ולעבדו בכל לבבכם. דרשו חז"ל איזהו עבודה שהיא בלב זו תפל' וכבר מנאו הרמב"ם במ"ע מן התור'. ולבאר הדברים נראה כי באיגרת הקדמת החינוך כתב ששה מצות נצטוה האדם שלא זז מהם אף כרגע. א' להאמין בשם. ב' שלא להאמין בזולתם. ג' ליחדו, ד' לאהבה. ה' ליראה:
ו' שלא לתור אחרי העינים ולב וסימנך שש ערי מקלט. ועיין בהקדמת פרמ"ג על או"ח מה שכתב בזה ודבריו אהובים והנה כבר נודע כי מצות התור' הוא לפי שקש' על האדם לזכור עניני המצות בלב אם לא יקשר באיזה מעש' כמ"ש המור' שלכך נצטווינו על השבת וכדומה כדי לזכור האמונה האלקית אשר נתלה בה ע"ש. והנה השש מצות האלו היו קשה על האדם לזכור ולכך תלאו בענין תפל' שבהתפלל האדם בכל יום יזכור כל ענינים האלו להאמין בד' ולא בזולתו וליחדו ולירא' ולאהבה ושלא לתור אחרי העינים ולב כי קודם התפל' ובתוך התפל' יודע שאין לו במי לבטוח ולמי להתפלל רק לד' לבדו ואיך לא יבוש שיתפלל לד' שימלא משאלותיו ויתור אחרי עינו ולבבו. וכמ"ש החוה"ל שאחר שהטבע נשתעבד להצדיק א"כ איפוא כשלא יעש' מה שנצטוה גם הטבע לא תעל' מה שנצטוות' להיטיב לאדם ונמצא איפוא שהתפל' אינה מצוה מכוונת לעצמה רק שע"י יזכור האדם בד' ויבטח עליו ולא בזולתו וא"כ אפוא אפשר שנכון מ"ש בש"ס דתפל' דרבנן והיינו שגוף התפל' באמת אם האדם היה זוכר מעצמו לא היה המצוה בתפל' ורק דרבנן תקנו שיתפלל אבל מן התורה אינה מצוה לעצמ' רק כדי שיזכור בד' והיא כמו מצות הקרבנות שכתב הרמב"ם דאינו מצוה לעצמ' רק להתרחק מע"ז ועיין בעקיד' פרש' ויקרא וא"כ זה שאמרו ולעבדו בכל לבבכם זה תפל' שזה החיוב על מצות שבלב שכל אלו המצות שחשב החינוך הוא עיקרו בלבו ע"י התפל' יזכור במה שנצטוה לעבדו בלב ודו"ק היטב. וזה מה שאמרו חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפל' ואחר התפל' כדי שיכוונו לבם למקום והיינו שנתכוונו לכל המצות שבלב ושיתכוונו לבם למקום ודו"ק:
למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמ'. הענין נראה לפענ"ד עפמ"ש יראת ד' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה. והכוונה כי האדם שעוסק בהבלי עוה"ז הימים והשנים יכלו ואינו עושה הדבר שהוא צריך לעשות בעוה"ז מה שנברא עליו אבל הצדיק כל יום ויום הוא משתדל בהשגת שלימות נפשו וא"כ יראת ד' תוסיף ימים כי הימים בעצמם אם ישים על לבו לבלי להניח רגע אז הימים בעצמם גדולים הלא תרא' יום הכיפורים בהיות האדם פורש ממאכל ומשתה וממלאכ' כמה היום ארוך ולהיפך עת יתענג בתענוגים כמה ימים ילכו ולא ידע במה עברו וז"ש ושנות רשעים תקצרנה והנה כל שהאדם משוקע בצרכי הגוף אז הימים והשנים קצרים אבל כשנזכ' להיות על אדמת אה"ק ואיש תחת גפנו ותאנתו אז ירבו הימים וכענין שנאמר באברהם ואברהם זקן בא בימים ודרשו בזהר שבא עם כל יום בפני עצמו וזה לדעתי מה שהגידו לר"י איכא סבי בבבל ותמה ואמר למען ירבו ימיכם על האדמ' כתיב וכיון דאמרו לו דמקדמי ומחשכי לבי כנשתא אמר היינו דאהני להו והיינו דר"י לא שאל ולא תמה על סבי דבתתי רק על סבי וזקנים שבאים בימים והיינו בכל יום וע"ז תמה והלא למען ירבו ימיכם על האדמ' כתיב לא כן בבבל אבל כיון דאמרו לו שמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אז אמר היינו דאהני להו שזה נקרא זקן באמת ודו"ק וענין מה דאמרו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא לפענ"ד ע"ד מ"ש בשיורי מדות בשער אהב' פי"ד על פסוק חשתי ולא התמהמהתי. וז"ש אשרינו שאנו משכימים ומעריבים ערב ובקר והיינו שאין אנו ממהרין בשביל שכבר הגיע הזמן רק שמקדמי ומחשכי לבי כנישתא ודו"ק:
חסלת פרשת עקב: