אור ברסלב
דברי שאול עהת ומגילות על פרשת ואתחנן

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת ואתחנן

על פרשת דברים

ואתחנן אל ד'. במדרש למה היה משה מבקש לכנס לארץ הלא כבר א"ל לכן לא תביאו אלא שרצ' לקיים מצות התלויות בארץ והיא תמוה דאכתי לא תירץ למה שהקש' דכבר א"ל לכן לא תביאו ובש"ס דילן הקשו על הטעם שרצ' לכנס ושפיר תירץ אבל על המדרש תמוה. והנראה בזה דהנה באמת לכאור' לא קשה דהא הש"י א"ל לכן לא תביאו את הקהל הזה ויתכן שיבא עם בניהם אחריהם. אך לפמ"ש באורך בביאור המאמר חטא של אדם הראשון גרם לך וכתבתי דפרנס לפי הדור ואם הדור קטן המעלה לא יוכל להיות הפרנס הגדול עמהם וא"כ אז היה דור דעה ואיך יוכל להיות משה רבינו עמהם וע"ז אמר דמכל מקום ביקש שיקיים מצות התלויות בארץ אף שלא יהי' נחשב כ"כ: אדני אלקים אתה החילות. עיין רש"י שפירש רחום בדין והרמב"ן תמה דכאן כתיב אדני אל הויה וא"כ הוא היפך וראיתי בשפתי חכמים וכ"כ באור החיים דכוונת רש"י דכאן ההויה נקוד בנקודת אלקים דהיינו חטף סגול וחולם וחירק ע"ש והוא תמוה דכיון דכתיב אדני מקודם א"כ שם הויה שכתוב אחריו אי אפשר לקרות רק בשם אלקים ולכך נקוד בניקוד אלקים ושאני שאר הויה דקריאתו אדני ולכך נקוד בניקוד אדני משא"כ כאן והמשכיל יבין. אך לפענ"ד הכוונה ע"פ מה דאמרו בפסחים דף מ"ט לא כהעוה"ז העוה"ב העוה"ז נכתב הויה ונקרא אדני אבל לעתיד יהי' נכתב ונקרא בשם הויה ע"ש ולבאר הדברים נראה לפענ"ד ע"פ מה שראיתי זה שנים רבות בספר מבשר צדק להגאון בעל בת עיני במ"ש פרקי אבות כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי דפירש דהשם הויה נקרא בשם אדני וא"כ שם הויה הוא בסתר ובגלוי הוא אדני ולכך מי שמחלל שם שמים בסתר דהיינו שם הויה שהיא בסתר נפרעין ממנו בגלוי עכ"ד. והנה כי כן לפענ"ד הכוונה בזה כי באמת הקב"ה ברא עולמו במדת הדין ואח"כ ראה כי לא יוכל להתקיים שיתף מדת הרחמים למדת הדין והנה בעוה"ז אשר היצר סוכן בנו והאדם עלול לחטא לא יוכל מדת רחמים להיות בגלוי ולכך בגלוי הוא מדת הדין אבל שיתף רחמים לדין ולכך הרחמים בסתר וגלוי הוא דין. וזה לדעתי מה שתקנו בפיוט נאפד נקמה מעשהו קנאה סתרו יושר והיינו ששיתף מדת רחמים בדין אבל בעוה"ב כי יסיר לב אבן מאתנו אז יהיה כלו רחמים ולכך בעוה"ז נכתב הויה ונקרא אדני אבל לעתיד יהי' כולו רחמים. וז"ש רש"י רחמים בדין וקאי על שם הויה שנקרא אלקים שהוא דין ומ"ש אדני יתבאר עפמ"ש העקיד' שער ארבע' וחמשים בשם שערי אורה כי שם אדני הוא השער לד' והוא סוף כל המעלות מלמעל' למט' ע"ש והבעל עקיד' הוסיף שהוא מורה על סליח' לגמרי וכאן שביקש משה רבינו שימחול לו על חטאו ויביאהו לאה"ק ע"כ התחיל בשם אדני הויה שהוא רחמים בדין ודו"ק:

אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזק' אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעש' כמעשיך וכבבורותיך אעבר' נא וארא' את ההר הטוב הזה והלבנון. דקדק באלשיך דמה הלשון אומרת אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעש' כמעשיך דמשמע זו בלבד היא תהלתו והלא גדול הוא עוד יותר מזה מה שאין הפה יכול לדבר. והנראה בזה דהנה יש תארים עצמיים ויש תארי הפעולות והנה תארים העצמיים עוד לא נגל' לו למשה רבינו וחשב משה רבינו ע"ה כי זה יתגל' בא"י אשר שם שפעת הקדושה ובפרט בירושלים והמקדש והקרבנות כי אז יתגל' התאר העצמיים וע"כ נכסף לעלות לא"י לחזות בנועם ד' להבין תארים העצמים והנה תארי הפעולות אינם ניכרים רק בהיותם גדולים יותר מכל פעול' אשר יוכל להיות ע"פ תבל וז"ש אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה רק בזה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעש' כמעשיך וכגבורותיך והיינו תארי הפעילות שפעולות כאלו עוד לא נראו משום בריא' כביכול ואף מהמתוארים בשם אלהי בהבדל כמה הבדלות שאין שום דמות לבוראו ועכ"פ אין שום אל שיעש' כזאת אבל אני אכסוף לעלות אל ההר הטוב והלבנון כי שם זרוע ד' נגלתה להראות תארים עצמיים והנה השי"ת היודע כי גם שם לא תהי' מנוחת עולמים ולא יוכל להתגלות המדות של הבורא בעצמותו וע"כ לא קיבל תפלתו אולם לא יכול להגיד כזאת כי כבר נודע מ"ש האלשיך דכל שאין הבורא אומר כי אם במחשבתו יתברך אז הבחיר' חפשית אבל כל שמגיד אי אפשר להשתנות וע"כ לא הגיד רק אמר למשה עלה אל הר העברים וראה ימה וצפונה ומבואר במדרש כי הרא' לו עד סוף כל הדורות וז"ש הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור כי גם שם לא יתגל' המדות לתכליתן עד ביאת הגואל ודו"ק:

ויתכן ביאור הכתוב אשר מי אל בשמים ובארץ כאדם ששואל מי אל בשמים ובארץ והיינו מי השוטר ומושל וע"ז ישיב אשר יעש' כמעשיך והיינו כיון שאין מי שיעש' זאת א"כ אתה אלקים לבד ומיושב דבר התרגום וגם קושית האלשיך:

אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזק' אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעש' כמעשיך וכגבורותיך. עיין אונקלוס שתרגם את שריתא לאחזא' ית עבדך ית רביתך וית ידך תקיפתא די אתה עילא' דשכינתך בשמיא מלעילא ושליט בארעא ולית דיעביד כעובדך וכגבורתך:

הנה לא תרגם אחר לשון המקרא וכן דרכו בכל המקומות לתרגם לפי הענין וכפי הנראה פירש כאילו היה כתוב במקרא בשמים ובארץ אחר ידך החזק' ואח"כ כתיב אשר מי אל אשר יעש' כמעשיך וכגבורתיך והיינו שלכאור' לא ביאר מה הרא' לו גדלו וידו החזק' ולכך ביאר שהרא' לו גדלו וידו החזק' בשמים ובארץ ומהו גדלו אשר מי אל אשר יעש' כמעשיך וכגבורתיך ויהיה הך בשמים ובארץ מושך למעל' על גדלך וידך החזק'. שוב ראיתי בראב"ע שפירש ג"כ אתה החילות להראות את גדלך בשמים ובארץ במעשים שנוהג העולם בם. ובגוף המקרא נראה לפענ"ד ע"ד הבנת האונקלוס ע"פ מה ששמעתי מאבי מורי הרב הגאון נ"י שאמר לפרש מ"ש איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת דהנה בחובת הלבבות כתב דהמשכיל יבין כח ותוקף מעלת הבורא יתברך בהתבונן על כל הנעשה בשמים ובארץ כי הסכל לא ירגיש רק באם רוא' מה שיוצא מגדר הטבע אבל מה שרוא' כל יום ויום מפלאי מעשי בראשית אחרי כי הורגל בם אינו מרגיש כח אלקית בו ויחשוב כי בטבע הם אבל המשכיל יתבונן כי גם הטבע מעש' ידי יוצר המה ולזה אמר מה גדלו מעשיך ד' מאד עמקו מחשבותיך ולזה ביאר אותן המעשים אשר איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת שאינו מרגיש כלל פלאי הבורא בהם ודפח"ח. ואני מוסיף כי בענינים אשר יוצא מגדר הטבע יתרא' בעצם הפעולה מה גדלו מעש' הבורא אבל ענינים אשר יסודתם בהררי הטבע אז יצטרך המשכיל להתבונן אם היה כביכול אחר רוצ' לעשות זאת אם היה עוש' כמתכונתו או אף עשר מעלות אחורנית ואז יוודע כח הבורא בהם. ומעת' זה שאמר משה אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזק' והיינו שאני זכיתי להבין ולהשכיל גדלך וידך החזק' בשמים ובארץ והיינו מה שהוא בחק הטבע גם בזה זכיתי להבין מה גדלו מעשיך ולזה ביאר אשר מי אל אשר יעש' כמעשיך וכגבורתיך והיינו שבזה יוודע כח עוזך וגבורתיך והבן:

ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את החקים האל' ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי אשר לו חקים ומשפטים צדיקים כד' אלקינו בכל קראינו אליו. והוא משולל ביאור כי במה יוודע איפוא בשמירת החקים כי עם חכם ונבון הוא וכבר האריך הר"ן בדרשותיו. והנראה בזה עפ"י מה שראיתי בספר חזון למועד במ"ש משה והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי ואמרו במדרש שלא יפה אמר משה והוא תימ' כי באמת אין מן הדין להאמין למשה רק באותות ומופתים כמשפט כל הנביאים בתחלת נבואתם ואמר הוא דהענין הוא כך דבאמת משה רבינו חשש אמת שאחרי שיראו האותות והמופתים יאמינו לי אבל מי יביאם לראות וזה דרך החכמים השלימים שרחוק מאוד בעיניהם לשמוע חדשות ואם יאמר שירא' אות אולי יחשבו שהוא עוש' בכשפים ולכך חשש שאולי לא יאמינו לו ולא ישמעו בקולו והיינו שלא יתחילו לשמוע לו כלל וע"ז הבטיחו השם יתברך רק שישמעו לקולו וממילא יאמינו אח"כ. ובזה היה החטא של משה כי באמת אילו היה נבוא' ענין מחודש לגמרי היה חששת משה גדול' אבל אחר שבאמת הם בני אברהם יצחק ויעקב זרע קדש וידעו מהנבוא' ודאי ישמעו לו ויקבלו מופת ולכך אמר לו השי"ת שישמעו לקולו וירצו לקבל ממנו מופת יעו"ש כי זה תוכן דבריו ואני הרחבתי קצת הענין. ובזה יתיישב דממנ"פ אם הקב"ה הבטיח לו כי ישמעו אליו א"כ למה צריך אות ולפמ"ש הוא אתי שפיר דלא הבטיח רק שישמעו אבל מכל מקום צריך אות בתחל' וז"ש במדרש כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת כן ידבר ובדין הוא יעו"ש והיינו שבאמת כל שירצ' לשמוע רק שירצ' מופת זה מן הדין והרי ישעיה צווח על שלא רצו לשמוע לו ואמר אם לא תאמינו כי לא תאמינו והיינו שלא רצו לשמוע כלל שיראו מופת אולי יצטרכו להאמין וז"ש שם שאל לך אות ואמר לא אשאל ולא אנסה והיינו שלא ארצה לשמוע כלל כי פן יבא הנס ואני לא ארצה להאמין וז"ש סי' וא"ו שם השמן לב העם הזה וגו' פן ירא' בעיניו והיינו שהוא בקש מאתם מקודם שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו והיינו שביקש שאף אם לא תרצו להבין כי מאת ד' הוא עכ"פ שמעי שמוע שמובטח כאשר ישמעו אז יבינו כי ד' עוש' זאת. וז"ש השמן לב העם הזה כי לא ירצו לראות ולשמוע כלל כי חוששים שמא כאשר יראו ולבבו יבין ושם ורפא לו ולכך בדין מדבר פרעה שרוצ' לראות אות או מופת. והנה עינינו הרואות כי החכם הגדול אף שמקטני אמנה הוא באם ירצ' אחד לומר לו דברים אשר כמו זר נחשבו בעיניו וירצ' להראות לו אותות לא ירצ' לראות ולשמוע כלל אבל כל זה אם ירא' וישמע דבר חדש אבל אם יודע כבר שזה הענין הוא בנמצא רק שאינו מבין סגולתו והוא זר כמו טבע המגנעט שמושך הברזל הזה אף שכל אדם אינו מבין הדבר בכ"ז אחר שאמתי הנסיון כל אדם מבקש לדעת הדברים אולי יוכל להבין. ומעת' ז"ש ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את החקים האל' דהנה החקים אף כי הם עלומי הטעם זה לחסרון שכלינו אבל המעמיק בם ימצא בהם טוב טעם כמו שאמר במדרש ששלמה הבין דרכה והבין הרב' טעמים על החקים וחתר גם על פרה אדומ' ואמרו לו שהיא חקה לו אבל משה רבינו הבין גם טעם הפר' ולפ"ז הנה כי כן האומות משיבים על החקים מה טעם יש בה והנה זה לאשר כמו זר נחשב בעיניהם אבל כאשר יראו שישראל שומרי החקים ויש להם משפטים צדיקים והם מתנהגים בם ומתקרבים לד' ע"כ יתנו לבל העמיק גם בזה ויתקרבו אחת אל אחת ויתחילו להתבונן בטעמים וז"ש אשר יאמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו ומי גוי אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגו' וע"כ שיש חכמ' בו אחר שאמתי הנסיון ודו"ק היטב:

ויתעבר ד' בי למענכם לפענ"ד הכוונה ע"ד מ"ש בתהלים סי' ע"ח לכן שמע ד' ויתעבר וגו' ויצו שחקים ממעל וגו' וימטר עליהם מן וגו' ואף ד' עלה בהם והוא תמוה דמתחל' כתיב שהתעבר ואח"כ ויצו שחקים ממעל וא"כ אף לאחר שנתעבר המטיר להם מן ובמה נתעבר וגם מת הוסיף ואף ד' עלה בהם הא כתיב למעל' והתעבר. ולפענ"ד ענין עבר' והתעבר הוא מלשון עבור שהאש' מתעברת ונושאת העיבור ט' חדשים עד שתלד וה"ה כביכול בהקב"ה כתיב המליצ' שנתמלא חימ' כאש' עובר' ונשא עד שאף ד' עלה בהם ויהרוג אותם ועיין ברכות דף כ"ט ע"ב וז"ש כאן ויתעבר ד' כפירש"י שמלא חימה כנלפענ"ד:

או הנס' אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמ' וגו' ככל אשר עשה לך ד' אלקיכם במצרים לעיניך. הכוונה כי מלך הלוחם במדינה אחרת מדרך הטבע לשלח בם חצים וברקים ולצור עליהם ולסתום להם המעיינות וכל עץ טוב יפיל אבל אם לוחם עם בני מדינתו ומה גם ברצותו לחסות על אנשי חיל שלו אשר הם מעורבים בתוך שאר בני מדינתו השונאים אותו זה קשה מאד כי א"א לו ללחום עמם שעי"ז יזיק לאוהביו והנה הקב"ה בשלוח אותותיו הפל' ד' בין ישראל להמצרים ולהם נהפך לדם ולישראל היה מים וכן בכל המכות ואפי' עיסה חציה של ישראל וחציה של מצרי של ישראל ניצלת כמבואר במדרש וז"ש או הנס' אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסו' באותו' וגו' והיינו שזה זיבורא ועקרב' שיוכל להזיק לאוהביו ג"כ וד' הפל' בינותם ודו"ק:

רב לך אל תוסף עוד דבר אלי בדבר הזה. הענין נראה לי דהנה במדרש אמרו שאם יש לאדם עושה עמו ברחמים ואם לאו בתחנונים והנה משה העניו מכל האדם בקש במדת תחנונים ואתחנן אל ד' לפי שהחזיק עצמו ערום מן המצות וע"ז השיב לו הקב"ה רב לך וכפרש"י הרב' שכר צפון לך וא"כ הייתי צריך לעשות עמך במדת רחמים ומכל מקום אל תוסף דבר אלי בדבר הזה והמעיין במדרש ימצא כי יתיישב דברי המדרש שם עפ"ז ואינו כעת לפני ודו"ק:

ובתים מלאים כל טוב. הנה הרמב"ן מביא בכאן דברי רבינו הרמב"ם ז"ל שקדלי דחזירי לא הותר' רק בעת רעבון והוא השיג עליו. ובאמת לפענ"ד דברי הרמב"ם נכונים דבאמת מה"ת שיתיר איסורים בכל חלוצי מלחמ' אם אין להם צורך ויוכלו להכין להם מאכלות כשרות וע"כ לא התיר' התור' רק בשבע שכבשו ושבע שחלקו שעוד לא היה להם דבר משלהם ובאו מן המדבר ועסקו במלחמ' י"ד שנים ומי יכיל להם לכל החיל הלז מאכלות כשרות לכך התיר' התור'. ומזה למדו חז"ל דבכל חלוצי מלחמ' הותר להם כשירעבו וימאצו:

ובזה מיושב קושית המלמ"ל מהא דאמרו בחולין דף י"ז השתא קדלי דחזירי הותר להם ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם שם אין לך רעבון גדול מזה ודו"ק: והנה יש לומר בטעמו של הרמב"ן דכיון דהתורה אמר' ובתים מלאים כל עוב וגם צותה לאכול השלל של אויב א"כ מ"ע היא ודחי הל"ת וגם לפמ"ש הפ"י בברכות דף כ' גבי טומאת כהנים כיון דלא משכחת מצות טומאת כהנים בלי הל"ת של הטומא' א"כ הותרה הטומא' לגבי הכהנים ע"ש ולפ"ז כיון דאמרה תור' ובתים מלאים כל טוב א"כ הותר' כל האיסורים לגבי של אויבים: ובזה יש לומר דסברת הרמב"ם הוא דוקא במלחמת מצוה הותר' זאת משא"כ בשאר מלחמות דלא הותר' רק במקום רעבון ומיושב קושית המלמ"ל דבשבע שכבשו באמת הותר' קדלי דחזירי ודו"ק:

והנה במה שדרשו חז"ל בחולין שם ובתים מלאים כל טוב קדלי דחזירי מה שדרשו דוקא קדלי דחזירי ולא שאר שקצים ורמשים וכדומ' נראה לפענ"ד עפמ"ש המור' נבוכים בטעם כל המאכלות אסורין הוא לפי שהם מולידים מזג והכונה רעה ועל החזיר לא מצא שום טעם רק שהוא מתגולל בעפר ע"ש ולפ"ז ק"ל לחז"ל למה כתיב ובתים מלאים כל טוב הא המאכלות אסורות אינם טובים ומוליד מזג רעה ותכונה רעה וע"כ דרשו דקאי על חזיר שזהו טוב וכפי מה שחלקו החוקרים טובות העולם לטוב יערב ומועיל וזהו טוב שאינו רק ערב לשעתו: ובזה יש לומר מה דדרשו על וישנה לטוב בית הנשים שהאכיל' קדלי דחזירי דממלת טוב קא מפיק ליה ועיין תוספות במגלה שם:

ערים טובות אשר לא בנית וגו' אשר לא חצבת לפענ"ד הכוונה דהנה כבר נודע שיותר יגמל התענוג מי שישיג הדבר בשלימות ממי שלא ישיג רק בהפסק עד"מ אדם בונה בית מתענג מעט מעט כפי זמן הבנין אבל בהבנותו כולו משיג תענוג גדול ונפלא בהשיגו על שלימותו ועיין בעקידה בנעילת שערים מה שהביא בשם המדות וכאן אמר שישיגו התענוג הנפלא במה שישיגו בשלימות מה שלא בנו ולא מלאו וחצבו ודו"ק:

לא תוסיף על הדבר ולא תגרע ממנו הרמב"ם בפתיחתו לפרק חלק עשה י"ג עיקרים סביב חומת הדת ואחד מהם שהתור' לא תשתנה ולא תנוסח לעולם והעיקרי' חולק עליו ובאמת שהמעיין יראה חולשת ראיית העיקרים וכבר נרמז בחבור מגן גבורים סי' י"ז אך גוף דברי רבינו נראה דאך בזה יוודע ההבדל שבין דת אלקי לדת האנושי שהדת האנושי אין ביכלתו לתת ענין נימוס שיתנהג האדם לעולם דמי יודע נטיית האדם ותכונת הארץ מה יהי' ברבות הימים וישתנה. האויר וכדומה ותכונת האנשים ודיעותם אינם שוות גם המציב הדת ישתנה מיום ליום ואשר יקרב היום למחר ירחק ואיך יוכל לתת דת אשר יהי' לעולם לא כן האלקים אשר חידר כל הדורות ומראשית יודע כל הקורות ונתן דת אלקי גם כל ההשתנות כאשר יהי' כבר ניכר לנו בתורתינו הקדוש' ואל יפלא בעיניך כי גם בטבע הבריא' ניתן כזאת אשר יהי' מוכן מפאת הטבע להשתנות בעת הצורך כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה על עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות ובמורה האריך בזה לבאר כי כל הניסים היו מוכנים בעת הוטבע העולם שיהיו משתנים לעת הצורך וכמאמרם תנאי התנית על הים שיקרע וכו' ועיין ביפ"ת שם:

ובזה השבתי לשואלי מדוע תקנו במעריב בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עיתים מה ענין חכמה לפתיחת שערים ותבונה לשינוי העיתים דהנה השינוי לכאור' מורה כביכול על שינוי רצון. אבל באמת אנחנו מאמינים שגם השינוי בעת הטבע היה. וזה לדעתי הענין דומה למי שבונה בית ופותח בו שערים והנה אם יש לו חצר לבדו באורך וברוחב אז אינו ניכר חכמה בפתיחת השערים לא כן אם יש לחבירו מקום בביתו שיוכל לסתום פתחים וא"כ הוא צריך לפתוח הפתחים בחכמה ובהשכל. למצוא מקום שלא יוכל להסתם אח"כ ונמצא ניכר בעת הפתיח' שישתנה אח"כ. ומעת' זה שאמר בחכמ' פותח שערים והיינו שהקב"ה בחכמתו בעת בריאת העולם ופתח שעריו ידע והבין בחכמתו כי יצטרך לשנות הענין אח"כ וזהו הנקרא תבונה שהוא ענין הבנת הדבר מתוך דבר כמו שענין תבונה מורה ע"ז ועיין חגיג' דף י"ב ומעתה זה שאמר בחכמה פותח שערים שעי"ז בתבונה משנה עתים והיינו שבעת הבריא' הוכן מצד טבעו שיפתח וישתנה אח"כ וכמו שמעריב ערבים ומעבר יום ומביא ליל' שאינו שינוי שהי' כן מתחלת הבריא' כמו כן בזה. ומעתה גם התור' בעצמות' לא תוכל להשתנות וזה מחכמת הקב"ה הנותנה וזה עיקר מצב הדת ודו"ק היטב:

ויצוינו ד' אלקינו לעשות את כל החוקים וגו' לטוב לנו לחיותינו כיום הזה וצדק' תהי' לנו כי תשמור לעשות את כל המצו' הזאת לפני ד' כאשר צונו. כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי ע"פ דברי רבינו החסיד בחובת הלבבות ז"ל בפתיחתו לעבודת אלקים שכתב מוסר השכל לעבוד את ד' כי נראה כי כל טובות האב והאדון שעושים לבניהם ולעבדיהם הוא למען תועלתם והנאתם וכבודם ובכ"ז נצטוינו לכבד את האב והאדון אף כי הבורא יתברך אשר טובותיו כולם הם לא לתועלת אליו כביכול כי אם להאיש העוש' המצות ע"ש וז"ש ויצונו ד' לעשות את כל החקים וגו' לטוב לנו היינו שכל תכלית כוונת השי"ת בקיום המצות תי' למענינו ולזה אמר וצדק' תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצו' הזאת לפני ד' כאשר צונו והיינו שבתורת צדקה וחסד כמ"ש המור' שמלת צדק' הוא מה שעוש' לפנים משורת הדין. ולזה אמר וצדק' תהי' לנו כי נשמור והיינו כל השכר שיגיע לנו הוא בתורת צדק' כי אנו חייבים לכבדו יען כי אינו עושה רק למענינו לא לתועלתו ואם יצדק מה יפעל לו וזה נכון וז"ש ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל מעמך כי אם לירא' וגו' וטוב לך והיינו כל שאלתה ראה הוא ג"כ לא לתועלתו רק לטוב לך ומה חפץ להקב"ה ביראתך ואהבתך אך העיקר לטוב לך וקרוב לזה פירש הרמב"ן ז"ל שם ודו"ק:

ועב"מ דף ק"י דברכ' שייך בהקדש גם כן רק צדק' לא שייך בהקדש. ובזה יש לבאר מה שתקנו אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה והיינו שמה שנתן לנו תור' ומצות אינו לתועלת השי"ת כביכול רק למענינו וזה שמבקש והערב נא ד' אלקינו את דברי תורתך ונהי' יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה מחמת ערבות התור' בעצמות' וזה שבחר בנו מכל העמים עד שאמר והייתם לי סגול' וכמ"ש במק"א שהבחיר' ניתן בידינו ואין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ודו"ק:

ויצוינו ד' אלקינו לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו וגו' וצדק' תהי' לנו וגו'. כבר כתבתי בזה כמה דברים וכעת נראה לי דהנה בו"ד האדון שמצו' לעבד לעשות לו איזה שירות מגיע טובה להאדון בזה ועי"ז נותן לו שכר אבל הקב"ה כביכול לו אין חפץ כלל וכאמיר אם צדקת מה תתן לו וכל חפץ השי"ת שיעש' המצות להטיב לבני אדם ונותן שכר ע"ז שמטיב האדם לנפשו א"כ ז"ש ויצוינו ד' לעשות החוקים האלה לטוב לנו לחיותינו כהיום הזה ונוסף לזה. עוד תהי' לנו צדק' שהוא תוספת חסד וטוב ע"ז שאנו מקיימים המצות והרי זה כמי שאומר אני אתן לד מעות שתקח לך מאכל ואם תאכל אשלם לך שכר טוב בזה ודו"ק:

ויצוינו ד' אלקינו לעשות וגו' לטוב לנו לחיותינו כיום הזה וצדק' תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצו' הזאת לפני ד' כאשר צונו הענין נראה לפענ"ד דהנה אמרתי דבר חדש בטעם מה שאמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים שלא ע"מ לקבל פרס דהנה עד"מ באיש עני העוש' שירות לעשיר אחד ורצה העשיר לשלם לו דבר מועט כפי הפעול' אשר עשה העני שהיה פיקח אמר לו בי אדוני לא תשלם לי כלום כי כן החיוב על כל האדם להיטיב לחבירו בכל מה שיוכל אני העני מחויב אנכי להטיב ברגלי וכל גופי ואתה מחויב להטיב לו בממון במה שחננך ד' נמצא העני משתכר שאם ייטב לו בעד שכר פעולתו במה נחשב הוא אבל אם ייטב לו בשביל שמחויב להטיב כדרך שזה עשה הטבה לו נמצא משתכר יותר ומעת' גם בשכר מצו' באמת במה נחשב הוא נגד חסדי הבורא וגם פעול' בעצמות' קטנה הוא שיגיע לו תמור' נגדו ולכך הזהיר שלא יהי' על מנת לקבל פרס כי אז יקטן מאד אבל אם יעבוד שלא ע"מ לקבל פרס והקב"ה יעש' לו מדה כנגד מדה כמו שהוא עובד רק לקיים מצות הבורא כמו כן הקב"ה יתן לו כאשר יגדל חסדו אז תרב' שכרו. וזה לפענ"ד מה שביקש דוד המע"ה למדני אלקי לעשות רצונך רוחך טוב' תנחני בארץ מישור והיינו שאמר שהאמנם אנכי מבקש לעשות רצונך כמו כן רוחך הטוב' תנחני בארץ מישור היינו שאני עושה כאשר אני מחויב ואתה ברחמיך הרבים תעש' כפי יכלתך לא לפי שכר פעולתו ת"ש ויצונו ד' אלקינו וגו' כיום הזה והיינו שאף שהקב"ה צוה בשביל הטבה אבל לנו אין לנו לעשות רק כאשר צונו שאך בזה ישלם החפץ האלקי ויגיע לנו טובה גדול' ודו"ק היטב והבן בדברים:

ויצוינו ד' אלקינו לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו לחיותינו כיום הזה וצדק' תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל מצות ד' אלקינו כאשר צונו כבר כתבתי בזה וכעת נ"ל עפ"י דברי הרמב"ם במורה על פסוק ולך תהי' צדק' והובא בדברי הר"ש אבן תבון בהקדמתו לשמונה פרקים שצדק' היינו מי שהוסיף טוב' על מה שעש' כבר והלוה לעני וכעת יוסיף טובה במה שהחזיר משכונו ע"ש שזה נקרא צדק' בכל מקום ולפ"ז גם כאן מלבד הטוב' שצונו לעשות המצות שזה גופא היא טוב' שזה חיותינו אף גם השכר של המצוה שיגיע עבור המצוו' זה יקרא צדק'. וזה לדעתי מ"ש ויחשבה לו צדק' דהיינו שזה נוסף על הטוב' שזכה להאמין בד' ועוד יתן לו שכר ע"ז וז"ש והאמין בד' ויחשב' לו צדקה היינו שאברהם חשב זאת לטובה כפול' במה שזכה להכיר את ד' ולהאמן בו ועוד יגיע לו שכר ע"ז וזה חשב לו לצדקה ודו"ק היטב:

ויצוינו ד' אלקינו לעשות את כל החוקים האלה וגו' לטוב לנו לחיותינו כיום הזה וצדק' תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ד' אלקינו כאשר צונו כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי ענין חדש דהנה כבר אמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והנה לפענ"ד נראה לי דזה דוקא במצוה שכלית אבל מצוה חקית מגיע לנו שכר בעוה"ז:

ולפענ"ד הטעם דהנה במצוה השכלית המעש' ניקל שהרי כך נאה וישר לעשות אבל המחשב' לחשוב שאינו עושה רק בשביל המצוה לא בשביל שראוי לעשות כך מצד היושר רק לצד מצות הבורא כמו שפרשתי הכתוב אף לא פעלו עולה מה שהוא מצד השכל הוא ג"כ בשביל שבדרכיו הלכו וא"כ כיון ששכר המחשבה הוא מצד הנפש וזה לא שייך בעוה"ז אבל החק היא ניקל לחשוב שעוש' בשביל הבורא אבל המעש' קשה מאוד לעשות שאו"ה משיבים ע"ז ולכך המעש' שעוש' בעוה"ז גם שכרה בעוה"ז אבל המחשב' היא מנפש השכלי וזה אינו מבין רק הבורא יתברך ולכך נותנין שכר ע"ז בעו"ה והיא נעלם מעין כל וזה לדעתי מ"ש הכתוב כי ישמעו את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי עם קרובים לד' כד' אלקינו בכל קראינו אליו ודקדק הר"ן בדרושים אדרבא בשביל המשפטים יתפארו לפני העמים. ולפמ"ש אדרבא בשביל החקים שמגיע שכר בעוה"ז מזה יבינו העמים שרק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ודו"ק:

ומעתה ז"ש ויצוינו ד' לעשות את כל החקים האלה היינו החקים צונו לטוב לנו לחיותינו כיום הזה אבל וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה לפני ד' אלקינו כאשר צונו היינו לא בשביל שהי' שם כך כ"א לפי שד' צונו בדבר ולכך אין שכר בעוה"ז ודו"ק כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלקינו בכל קראינו אליו. בתרגום אונקלוס ארי מן עם רב דילי' אלהא קריב לקבלא צלותא בעידן עקתא כד' אלהנא בכל עידן דאנחנו מצלין קדמוהי הענין לפענ"ד כי בעת צרה יותר תפלתו נשמעת כי שם בוכה ומבקש בלב נשבר ולזה קאמר דבאומות אף בעדן עקתא אינו מועיל כאשר אצלינו אף שלא בעת צרה:

ויתכן עוד עפמ"ש הירושלמי בברכות פ"ט על פסוק ויצילני מחרב מרעה שהקב"ה אינו כבו"ד שאומרים לו שאוהבך נצלב ועד שהוא הולך הוא נצלב ואין לאל ידו להושיע אבל הקב"ה הצילו מחרב פרע' דהיינו ברגע שהי' עומד להרג ולזה אמר שאומות א"י לקבלא צלותי' בעדן עקתא דהיינו בעת שכבר קרב קיצו משא"כ ד' שיכול להציל אף בזבולא בתרייתא ודו"ק ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את החקים האל' ואמר רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי אשר לו חקים ומשפטים צדיקים כד' אלקינו בכל קראינו אליו. והוא משולל ביאור כי במה יוודע איפוא בשמירת החקים כי עם חכם ונבון הוא וכבר האריך הר"ן בדרשותיו והנראה בזה עפ"י מה שראיתי בספר חזון למועד במ"ש משה ופן לא יאמינו לי ולא ישמעון בקולי ואמרו במדרש שלא יפה אמר משה והוא תימה כי באמת אין מן הדין להאמין למשה רק באותות ומופתים כמשפט כל הנביאים בתחלת נבואתם ואמר הוא דהענין הוא כך דבאמת משה רבינו חשש אמת שאחרי שיראו האותו' והמופתים יאמינו לי אבל מי יביאם לראות וזה דרך החכמים השלימים שרחוק מאוד בעיניהם לשמוע חדשית ואם יאמר שירא' אות אולי יחשבו שהוא עושה בכשפים ולכך חשש שאולי לא יאמינו לו ולא ישמעו בקולו והיינו שלא יתחילו לשמוע לו כלל וע"ז הבטיחו השם יתברך רק שישמעו לקולו וממילא יאמינו אח"כ ובזה היה החטא של משה כי באמת אלו היה נבוא' ענין מחודש לגמרי היה חששת משה גדול' אבל אחר שבאמת הם בני אי"ו זרע קודש וידעו מהנבוא' ודאי ישמעו לו ויקבלו מופתיו לכך אמר לו השי"ת שישמעו לקולו וירצו לקבל ממנו מופת יעו"ש כי זה תו"ד ואני הרחבתי קצת הענין. ובזה יתיישב דממנ"פ אם הקב"ה הבטיח לו כי ישמעו אליו א"כ למה צריך אות ולפמ"ש א"ש דלא הבטיחו רק שישמעו אכל מ"מ צריך אות בתחל' וז"ש במדרש כי ידבר אליכם פרע' לאמר תנו לכם מופת כן ידבר ובדין הוא יעו"ש והיינו שבאמת כל שירצ' לשמוע רק שירצ' מופת זה מן הדין והרי ישעי' צווח על שלא רצו לשמוע לו ואמר אם לא תאמינו כ' לא תאמנו והיינו שלא רצו לשמוע כלל שיראו מופת אולי יצטרכו להאמין וז"ש שם שאל לך אות ואמר לא אשאל ולא אנסה והיינו שלא ארצ' לשמוע כלל כי פן יבא הנס ואני לא ארצה להאמין וז"ש שם [סי' וא"ו] השמן לב העם הזה וגו' פן ירא' בעיניו והיינו שהוא ביקש מאתם מקודם שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו היינו שביקש שאף אם לא תרצו להבין כי מאת ד' הוא עכ"פ שמע שמוע שמובטח כאשר ישמעו אז יבינו כי ד' עוש' זאת וז"ש השמן לב העם הזה כי לא ירצו לראות ולשמוע כלל כי חוששים שמא כאשר יראה ולבבו יבין ושב ורפא לו ולכך בדין מדבר פרעה שרוצ' לראות אות ומופת. והנה עינינו הרואות כי החכם הגדול אף שמקטני אמנה הוא באם ירצה אחד לומר לו דברים אשר כמו זר נחשבו בעיניו וירצ' להראות לו אותות לא ירצה ולשמוע כלל אבל כ"ז אם יראה וישמע דבר חדש אבל אם יודע כבר שזה הענין הוא בנמצא רק שאינו מבין סגולתו והוא זר כמו טבע העגנאט שמושך הברזל הנה אף שכל אדם אינו מבין הדבר בכ"ז אחר שאמרו הנסיון כל אדם מבקש לדעת הדברים אולי יוכל להבין. ומעתה ז"ש ושמרתם ועשיקם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את החקים האלה דהנה החוקים אף. כי הם עלומי הטעם זה לחסרון שכלינו אבל המעמיק בהם ימצא בהם טוב טעם כמו שאמרו במדרש ששלמה הבין הרבה טעמים על החקים וחתר גם על פר' אדומ' ואמרו לו שהוא חקה לו אבל משה רבינו הבין גם טעם הפר' ולפ"ז הנה כי כן האומות משיבין על החקים מה טעם ישבה והנה זה לאשר כמו זר נחשב בעיניהם אבל כאשר יראו שישראל שומרי החקים ויש להם משפטים צדיקים והם מתנהגים בם ומתקרבים לד' ע"כ יתנו לבל העמיק גם בזה ויתקרבו אחד אל אחד ויתחילו להתבונן בטעמים וז"ש אשר יאמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים ומי גוי אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים וגו' וע"כ שיש חכמה בו אחר שאמתי הנסיון ודו"ק היטב. כי ישמעו את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלקינו בכל קראינו אליו ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים וגו'. הר"ן בדרושיו כתב דהחקים הם בלי חכמ' ושכל לפי הנגלה ואיך עי"ז יאמר שרק עם חכם ונבון הגוי הזה. ולפענ"ד נראה דהנה לדעתי ענין חקים ומשפטים שציונו ד' אלקינו ע"ד מ"ש הבעל עקידה פרשה מקץ בשם ספר המדות שאשר לקוח בראשונה היא אחרונה עד"מ ברצות פרעה לקבוץ אוכל בשני שובע שיהיו לשנות הרעבון היה צריך להפקיד פקידים ולקבץ אוכל ולתתו באוצרות המשומרות ולשמרו במשמרת עד כי יגיע הזמן הנה התכלית היה שיהי' אוכל לשנות הרעב וההתחל' היה צריך להיות ממנה פקיד על הארץ והיא יחמש הארץ ויקבץ יד אל יד ויתנהו בית המשמרת והאנשים ישמרו אותו שלא יתעכב עד שיגיע העת והנה מי שראה שהמלך מפקיד פקיד אחד בארץ לא ידע סיבה התכליתית עד כי הגיע גבול שנות הרעבון והנה זה נקרא סוף מעשה במחשב' תחלה והנה כל ענין המצות היא אך עבודת אשר יתקרב האדם לד' בכל לבבו ונפשו והמצות הם האמצעים יש אשר לו מסכים רבים המונעים מהשיג המושכלות צריך הרבה ענינים והרבה מצות למען יוכל להתקרב מעט מעט לד' ולתורתו והנה כמלכותא דארעא כך מלכותא דרקיע כמו מלך שנותן פקודה בארצו הנה אין זאת תכלית המבוקש רק שעי"ז יבא הענין עפ"י אמצעים רבים לגמר מבוקשו כמו שע"י שהי' יוסף שליט בא זאת כמו כן ע"י שמצוה החקים והמשפטים וכשיעשה אותן אז ע"י סבות רבות יתקרב האדם לעבודתו וכמו ענין הקרבנות שהם התכלית הנרצ' לקרב הנפשות אל אור פני ד' אבל אם יביט המעיין ההבדל שבין הקרבנות וחלוקי דינים לא ידע כלל איך מזה יתקרב האדם לד' עד שיראה זאת עין בעין בהופע הדר שכינתו כשיבנה הבהמ"ק והנה ענין החוקים היו ע"ז האופן וא"כ אם ישמעו החוקים ויראו הענין אשר לכאור' כמו זר נחשב ובכ"ז יראו אח"כ ההתקרבות אז יאמרו שרק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה מי שרואה אבן השעות בכללות ויפלא מאוד במה יתקשרו ויתחברו כל המיתרים והכלים ומה תועלתו וכאשר ישמע קול הברה שישמיע השעות אז ישכיל כי ע"י המיתרים האלה יקשקשו הפעמונים והוא עשוי בסבה נפלאת אשר אך החכם ישכיל זאת וגם האומות כאשר יראו זאת בזה יבינו כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ובתכונתם הם נכונים לעלות הר מרום בית ד' וע"י אמצעים זרים בעיני האו"ה שתם החוקים אך בזה יבואו לזה ולכך יאמרו עם חכם ונבון ולפ"ז החקים הם יותר גדולים שמה שאין השכל מקבל ואפ"ה האדם עושה אז צדקתו יותר גדולה וז"ש ויצוינו ד' לעשות כל החקים לטוב לנו וגו' והיינו כי הם סבות תכליתות אבל צדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות ככל אשר צונו שוב נזכרתי וכמדומה לי שהר"ן בעצמו דורך בדרך הזה ואין אתי כעת דרשותיו לעיין בו:

עוד נראה לי על דבר חדש בענין הזה דהנה ראיתי בהקדמת ספר קרית ספר להגאון המבי"ט ז"ל על הרמב"ם שבפ"ז שם האריך אחרי שלימות התורה היא בקיום כל המצות וכבר אמרו במדרש שרמ"ח מצות כנגד רמ"ח איברים וכל אבר אומר קיום בו מצוה וא"כ הא יש מצות שלא יקיים האדם לעולם עד"מ מצות המלך שאינו יכול לקיים רק המלך ומצות יבמה למי שיש לו בנים וכדומ' וע"ז כתב שבשני ענינים יכול לקיים א' שכל ישראל ערבין זה בזה וא"כ כל שזה ימחה בזה שלא לחטוא או שיעור לו לקיים המצוה מעלה עליו הכתוב כאילו הוא עשה בעצמו או שע"י הקריא' והלימוד של המצו' מעל' עליו הכתוב כאילו עשאה וכ"כ בשל"ה ובכמה ספרים ואני הארכתי בזה בדרוש מיוחד על ס"ת שנתתי וכתבתי לבהכ"נ פה לבוב בחג השבועות. וכעת נראה לי ענין חדש דהנה כבר נודע מ"ש הרמב"ם בש מונה פרקיו לאבות במה שנחלקו הפילוסופים עם חכמינו הקדושים דחז"ל אמרו אל יאמר אדם אי אפשר בבשר חזיר אלא אפשי והתור' אסרה עלי אלמא דאם יש לו נטייה בלב שלא לעשות הוא טוב יותר והפילוסופים. אמרו להיפך דכל מי שיש לו נטיי' בלב לעשות רע הוא מגונה ביותר והרמב"ם הוא כהחכם יודע פשר דבמצות השכליות עד"מ גזיל' ורציח' בזה כל שיש לו איזה נטיי' לעשות רע הוא מגונה ומורה על גנות הנפש ובזה צדקו מאמר הפילוסופים אבל במצות השמעיות כגון חזיר ושעטנז וכלאים בזה אלמלא גזרה התור' לא היינו עושין כן מעצמינו א"כ אדרבא יש לו להיות נטיי' בלב לעשות רע ולא לומר אי אפשר בבשר חזיר אלא אפשי והתור' אסרה עלי ע"ש שהאריך וכבר הארכתי גם אני בזה בכמה מקומות ולפ"ז לפענ"ד יש הבדל בזה בין מצות שכליות לחקיות שבשכלי יוכל להתקיים ע"י חבירו שכל ישראל ערבין זה לזה ובעזור אחד מהם לחבירו ומורה שרצונו לעשות מעלה עליו הכתוב כאילו עשא' אבל במצות החקיות שמצד השכל לא היינו יודעים זאת עד"מ פרה אדומ' שעטנז וא"כ אי אפשר לומר שנחשב כאילו עשה שהרי באמת צריך לו להיות נטייה בלב שלא ירצה רק שהתור' גזרה וכל שלא בא לידו במה נחשב מעשה חבירו כאילו עשה כל שלבו בל עמו וא"כ אינו יכול לצאת רק ע"י הלימוד שיוכל להחשב כאילו הזדמן לידו ועשה בפועל וכמו קרבנות שאמירתם נחשב כמעשה וז"ב:

ובזה פרשתי מ"ש דוד בתמניא אפי חצות ליל' אקום להודות לך על משפטי צדקך חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פיקודיך חסדך ד' מלאה הארץ חקיך למדני אמר כי בהפיקודים שהם שכליות וחצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקיך והנטיי' בלב אל הרע הוא איסור ע"כ חבר אני לכל אשר יראוך לשומרי פיקודיך כי לאשר ישראל ערבים זה בזה נחשב כאלו התחבר עמהם בהמעש' במה שחשב ועזר לעושי מצו' אבל חוקיך למדני ביקש שע"י הלימוד יעלה בידו כאילו עשה. וז"ש כאשר ישמעון את החקים ואמרו כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה דאל"כ במה השיגו שלימות כל העם למגדול ועד קטן וע"כ בהלימוד והשכל' בחקיו ודו"ק כי היא הערה חדשה:

חסלת פרשת ואתחנן:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה