דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת קדושים
קדושים תהיו ברש"י בשם המדרש יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעל' מקדושתכם והוא תמוה וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי עפמ"ש בעקרים מאמר שני פרק ב' על פסוק כגבוה שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם וביאר הוא הכוונה כשם שגבוה לא שייך בין שמים לארץ רק בדרך העבר' כי אינו נבדל ברב ובמעט עד"מ שמים גבוה ק' וארץ עשר' כי הארץ בשפל עומדת רק ע"ד העבר' שזה גבוה. מזה אינו גבו' כן דרכי השם לא יפול לשון גבוה ברב ובמעט כי אם ע"ד העבר' והנה ז"ש כאן יכול כמוני שהקדוש' היא באות' ערך וסוג שלקדוש' שלמעל' רק שיש הבדל בין רב למעט ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם ואינו רק ע"ד העבר' מה שנקרא קדוש' לגבי אדם אבל לא באותו ערך שלמעל' כלל ודו"ק והבן:
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו דרשו חז"ל שאם אמר לו אביו חלל שבת שאינו רשאי לשמוע לו. לפענ"ד עפמ"ש בחינוך מצוה ס"ט בטעם דלא ענש אלא א"כ הזהיר שהוא משום שסד"א דאם חפץ אדם לעבור אין עליו רק העונש אבל לא עבר על מצות השם לכך הזהיר כדי לדעת שמלבד העונש יש אזהר' ולפ"ז כיון שכיבוד ומורא אין ב"ד מצווים עליה דהוה מצות עשה שמתן שכר' בצדה ועיין חולין דף ק"י ולפ"ז ה"א דאם מתיירא מפני אביו וחלל שבת דהוא בסקיל' לא עבר כלל על מצות השם ומקבל עליו הסקיל' ומקיים מצות כיבוד ועל זה כתיב ואת שבתותי תשמורו שמלבד העונש נוסף עליו השמירה בעצמותה ודו"ק היטב. ובזה יש ליישב קושית התוס' ביבמות דף ה' ע"ב ד"ה כלכם שהקשו דלמה לי קרא הא הוא ואביו חייבין בכיבוד ד' ומוזהרין על שבת ולפמ"ש אתי שפיר דניהו שמוזהרין היינו בעונש אבל מנ"ל שאם רוצ' לקבל העונש כדי לקיים מצות כיבוד שאינו רשאי לכך נאמר ואת שבתותי תשמורו. הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא שמעתי מא"מ הגאון ני' שאמר לפרש שצריך להוכיח חבירו שלא ישא עליו חטא והיינו שהוא ערב בעד חבירו ונמצא נושא בשביל חבירו ודפח"ח. ואני הוספתי דברים לפמ"ש רש"י בסנהדרין דף ע"ח דבגר תושב לא שייך מצות הוכח תוכיח ע"ש והנה אמרו במדרש רבה פ' לך אנכי מגן לך ממך העמדתי מגינים ולא מב"נ והיינו שבב"נ לא שייך ערבות וא"כ לא ישא חטא של חבירו ודו"ק:
הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא ויראת מאלקיך. הכוונה לדעתי כי כבר אמרו שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב וא"כ יש לחוש מלהוכיח שלא ילבין פניו וכבר אמרו בערכין יכול ילבין ופניו משתנות לזה אמר כיון שהוא לתכלית התוכח' שלא ישוב לכסלה וע"כ הותר הדבר ולזה אמר שזה הדבר מסור ללב וע"ז נאמר ויראת מאלקיך כי אולי יכוין להלבין פניו ויאמר כי כוון להוכיח וזה שאמרו לא תשא עליו חטא ויראת מאלקיך. שוב ראיתי בשיטה מקובצת בב"ק דף צ"א ע"א גבי ביישו בדברים שכתב בשם המאירי שאם נתכוין להלבינו לכוונת תוכחת שרשאי והכל תלוי בכוונת הלב וע"ז נאמר ויראת מאלקיך ע"ש והוא הדבר אשר דברתי ודו"ק וצ"ע בערכין שם דמשמע דאף לשם תוכח' אסור וצ"ע. לא תעשוק את רעך. בתורת כהנים פ' קדושים פ"א אמר יכול אפי' אמר איש פלוני הוא גבור והוא אינו גבור איש פלוני הוא חכם ואינו חכם ת"ל לא תגזול מה גזל שיש בו ממון אף עשק שיש בו ממון והקרבן אהרן הקש' דאיך שייך עושק בזה ולפענ"ד הכוונה כגון שאחד צריך איש גבור חיל או חכם לאיזה דבר ואחד אומר לו שזה גבור ונמצא שאינו גבור ה"א דגם זה מקרי עושק וע"ז קמ"ל דלא מקרי עושק דאינו רק גרם ועושק צריך שיהי' בממון ממש וזה פשוט וברור לא תקום ולא תטור:
עיין רש"י מהו נטיר' שלא יאמר שאינו עוש' כדרך שעשה לו. וצריך ביאור דזה לא מקרי נטיר' שהרי עוש' לו טוב רק שאומר שאינו עושה לו רע כדרך שעש' לו וצ"ל דנטיר' היינו שהאדם בעת שעוש' לו רע הוא מחשב בלבו לאמר מתי יבא הזמן שיצטרך זה לטובתו ויעש' לו טוב' רק שאומר לו שאינו כו עוש' לו רע ונמצא שזה גופא היא נקמה שנוקם בלבו ובזה משכך חמתו וזה אסרה תור' וכבר נודע מ"ש הרמב"ם בטעם ולא תקלל חרש בפירוש המצות וכ"כ הר"ן בדרשות ממש כלשונו ע"ש. לא תלד רכיל עיין רש"י מ"ש בזה וברמב"ן ואבן עזרא כתב כי בלה"ק כמו אבקת רוכל רכילתך והנה גם אני הרגשתי בזה אבל לא ידעתי משפטו ושרשו כי שם פירושו סוחר ומה ענין רוכל לסוחר וסוחר הוא המסבב והמקבץ ולא מצינו שום שורש לשם רוכל שיתפרש מסבב ומקבץ והאבן עזרא פירש כי הרוכל מעתיק יקנה מזה וימכור לזה ולא ידעתי שרש שמאין נמשך לשם רוכל שיהי' מעתיק. ולפענ"ד היה נראה כי רוכל הוא על משקל רוגל כי גיכק מהחיך וכבר כתבו כל המדקדקים שכל מה שהם ממוצא אחד קרובים להיות מתחלפים והוא מלשון מרגל שיתורו הארץ ויסבבו אותה וגם הרוכל המוכר הבשמים לפי שחוקר ודורש והולך מעיר לעיר לקנות ולמכור כל מיני בשמים נקרא בשם המושאל רוכל כנלפענ"ד ומ"ש רכיל נראה לפענ"ד ע"ד מ"ש התוס' יו"ט בנזיקין וכן מסור הוא לפי שנהפך אח"כ שהוא נמסר וגם הרוכל הוא נעש' רכיל שגורם שיגיד זה הרכילות:
וידבר ד' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. צריך ביאור הא אמרו ביומא דף ד' מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו חבירו אמור שנאמר וידבר ד' אליו מאהל מועד לאמר ופירש"י לא יאמר אלא א"כ נותן לו רשות ומהרש"א בחידושי אגדות כתב דזה דחוק רק דמצריך לכתוב לאמר מכלל דאם לא מרשהו היה אסור למשה לאמר ואני תמה דמה יענה כאן דכתיב בהדיא דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם א"כ מה לאמר וע"כ כפרש"י דלא יאמר אלא א"כ נותן לו רשות. אמנם צריך ביאור דא"כ היה צריך רשות. ולכאור' רציתי לומר דלפי מה שמחלקו שם דכל דכתיב קריא' כל ישראל שמעו א"כ שוב לא גרע מלישנא בישא ח"ו דכל דמתאמרי באפי תלתא לית בי' משום לישנא בישא אף כי לשון הזהב דהי' מותר לומר לישראל ולעכו"ם באמת אסור ללמד תור' ואתי שפיר ולפ"ז כאן דכתיב וידבר ד' אל משה ואמרו שם ביומא דבדיבור לא שמעו כל בני ישראל א"כ אפשר דהי' אסור לאמרו אף לישראל לכך הוצרך להרשות דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם היינו להם ולא לעכו"ם ורו"ק. אבל באמת מצינו כ"פ בתורה דכתיב וידבר ד' אל משה לאמר ולא כתיב רשיון ואפ"ה אמר לכל ישראל אבל באמת הא כתיב לאמר והתור' נתנה רשות ואף דמשמע ג"כ לא אמיר ועיין סוף פרק שני דפסחים מכל מקום כיון שכל הדינים נאמרו בשביל ישראל פשיטא דהי' לו רשות להגיד לישראל תורת ד'. אך נראה דכבר אמרו בנדרים דף ל"ח דלא ניתנה תור' אלא למשה ולזרעו ומשה נהג בו טובת עין ונתנה לישראל ומסיק לפלפולא בעלמא ופרש"י להבין דבר מתוך דבר נהג בו טובת עין ונתנה לישראל ולפ"ז נראה לי דבאמת לא אמר בפירוש רק שהבינו ולכך נתקיים לא אמור וגם לאמור:
ולדעתי לכך אמרו בעירובין דף נ"ד דמשה שנה מתחל' לאהרן ואח"כ לבניו ואח"כ לזקנים ואח"כ לישראל ולא נודע מה זה החילוק ולפענ"ד דגוף המצוה נאמר לכל ישראל רק הפלפול א"כ אהרן הבין יותר ואח"כ בניו ואח"כ הזקנים ואח"כ כל ישראל וכל אחד הבין לפי שכלו. וזה לדעתי מה שאמרו במדרש שפרשה הזאת נאמר' בהקהל ובכנופיא ולא נודע מאין יצא לו זאת ועיין יפ"ת ולפמ"ש אתי שפיר כיון דאמרו שכל גופי תורה תלוי בפרש' זו א"כ כיון שהתור' הרשהו שיאמר לבני ישראל אמר להם הפרשה הזו בהקרא בכנופיא ומסר להם הפלפול שיבינו כולם לפי שרוב גופי תור' תלוי בפ' זו ודו"ק היטב כי הוא נכון. ושמרתם את חקותי. בסנהדרין דרשו חקותי שחקקתי בעולמי הכוונה לפענ"ד למה שהארכתי בדרוש דהעולם היה עולם קטן וכמו מי שמצייר על אבריס בנין הבית נקוד' שמקלקל פה מקלקל בהבית דבר גדול כמו כן מה שכאן נחשב לדבר קטן למעל' הוא גדול וזה שכתוב חקותי שחקקתי בעולמי והיינו שם הוא דבר גדול:
תכל עשו דרש בר קפרא בנדרים כלום תבלין יש בה הנה מצאתי באבות דר"נ פ' שלשים ושבע' דאמר למה נקרא הארץ תבל על שם שהיא מתובלת בכל. לפענ"ד הכוונה דהנה הבשר שנשתהה איזה ימים וקרוב להסריח ממתקין אותו במיני תבלין כדי שלא ירגיש הריח ומזה נוכל לשפוט כמה גרוע הדבר דאל"כ לא היה צריך תבלין כמו כן העם הזה וכל הגוי הזה שנתונה בארץ והיצר רבה והחומר עכור וכל הארץ עכורה ע"כ הית' צריכ' תבלין למתק שאל"כ היה המשכיל מרגיש במרירת פתוי הזמן וכבר אמרו במדרש שלולא היצר לא היה אדם נישא אשה ולא הוליד בנים וא"כ לכך נקרא הארץ תבל שמתובל בכל דהיינו שכל ענין אינו ראוי בלי תבלין וזה שאמרו בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין דהיינו שלולא היצר לא היה נושא אשה והתור' מתבל היצר שלא יסריח כל כך מרירת היצר ולפ"ז זהו אם עוש' כפי מצות התור' אבל מי שבא על ערוה כלום תבלין יש בה וזה שאמר תבל עשו דהיינו איך נתבל כל כך היצר עד שמתקו לו רגבי הצרורות ואבני נגף. לבלי ירגיש בזה ודו"ק:
והיא שפחה נחרפת לאיש והפד' לא נפדת' או חופש' לא ניתן לה בקורת תהי' לא יומתו כי לא חופשה עיין רש"י דקאי בחצי' שפח' וחציה בת חורין והנה אמת כי כן דרשו חז"ל אבל לדעתי הקלוש' יש לפרש דהנה אנן קי"ל כרבנן דר"י בר"י דס"ל דהמעות הראשונים לקידושין נתנו ואמרו בקידושין דף י"ט ע"ב דמשל דרבנן לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדש' דאינו חל ולפ"ז אם בא עלי' אחר בעוד שלא קדש' האדון א"כ הו"ל ספק אולי יקדשנה אח"כ ויחולו קידושי האדון למפרע והו"ל אשת איש למפרע וז"ש והיא שפח' נחרפת לאיש דהא המעות הראשונות לקידושין נתנו ובאמת קידושין גמורים לא הוה עד שתקדש' רק נחרפת לאיש מקריא וע"ז אמר כיון שהפד' לא נפדת' וגם חופש' לא ניתן לה א"כ יש מקום דהקדושין יחולו לכך לא יומתו כי לא חופשה דהיינו שאם היה מקדשה זה גופא השיחרור כדאמרו שם וכ"כ הרמב"ם פ"ד מעבדים הלכ' זיי"ן אבל כיון של חופש' ולא נתקדש' גם כן לכך בקורת תהי' דזה ספק קידושין וזה ברור לדעתי ומפי כבוד אבי מורי הרב הגאון שמעתי דהספק הוא לפמ"ש הגאונים דהבא על שפחתו אמרינן חזקה אין אדם עוש' בעילתו ב"ז ושחרר' והרמב"ם מסתפק בזה וזה שאמר בקורת תהי' כי לא חיפש' דהיינו שבפירוש לא חופש' רק דמכל מקום יש להסתפק שמא שחרר'. אבל מ"ש אני לפענ"ד מפורש במקרא והדין נכון לולא קבלת חז"ל הקדושים ודו"ק:
בקורת תהי' לא יומתו כי לא חופש'. לכאור' קש' לי טובא בהא דאמר רבא בסנהדרין דף יו"ד דמלקות במקום מית' ופרש"י דהי' לו למות והתור' בררה לו אותו מיתה דמלקות ג"כ חלק מחלקי המיתות ע"ש והרי כאן דכתיב בקורת תהי' והיינו דהיא לוקה והיינו כדדרשו בכריתות דף י"א וכן קי"ל והרי כתיב בהדיא לא יומתו כי לא חופש' ואפ"ה חייבת מלקות אלמא דמלקות לאו במקום מיתה קאי והיא קושיא גדול' ולכאור' אמרתי דמזה ראיה למ"ש התוספות בסנהדרין שם דלכך מלקות במקום מיתה דלפעמים מת מהמלקות ולפ"ז יש לומר דלכך הזהיר' תור' כאן בקורת תהי' ואמר רב אשי בכריתות שם בביקור תהי' דאין מלקין אלא מלקות הראוי להשתלש וקשה דא"כ למה כתבה התור' כאן טפי מבכל מלקות דתור'. ולפמ"ש יש לומר כיון דכאן הזהיר' תור' דלא יומתו א"כ מהראוי לבקר טפי שיאמדו אומד יפה מבלי להלקותו טפי שלא ימות מהמלקות. אך לפרש"י קשה ובלא"ה קש' דהרי בסנהדרין שם פריך ר"א דא"כ לא לבעי אומדנא ומשני דכתיב ונקלה אחיך לעיניך דבעינן שילק' ויקלה בעודו בחיים חיותו ע"ש ולפ"ז לפי מה דממעט ר' יהוד' בב"ק דף פ"ח ובסנהדרין דף פ"ו דעבד אינו בכלל בושת דלא שייך בו אחוה ובחציו בן חורין ממעט מקרא דבני ישראל א"כ כאן ממנ"פ לא בעי אומד דהרי מצד חציה ב"ח מהראוי היו שיגיע לה מיתה ורק דהעיקר הפטור משום דכתיב לא יומתו כי לא חופש' וא"כ עיקר הפטור בשביל צד עבדות וצד עבדות שוב אינו בכלל ונקל' אחיך לעיניך ואם כן ממנ"פ לא בעי אומד. ובזה נלפענ"ד דמכאן יצא לר' יצחק בכריתות שם לדרוש דבקורת תהי' דתהא בקראי והקשו בתוספות ישינים דהא לא מפורש בשום מקום דצריך לקרות בשע' שמלקין אם לא בכאן ולפמ"ש בא להוציא מלומר דלא נפרש בקורת תהי' שצריך אומדנא דממנ"פ לא בעי אומד ולכך פי' דבקראי תהא והיינו דצריך להלקותו ובאמת א"צ אומד משום דבאמת גם מית' היה מגיע כאן רק מצד כי לא חופשה פטור אבל עכ"פ אומד לא בעי וא"כ שוב יש לומר דמלקות במקום מיתה עומדת וכאן דלא יומתו היא בשביל צד עבדות ועכ"פ אומד לא בעי ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד אם כי לדינא בודאי צריך אומד דלא קי"ל כר"י וגם עבד בכלל אחוה אבל הענין נכון ועיין רמב"ם בספר המצות שורש שמיני שנחלקו בזה הרמב"ם והרמב"ן בענין זה אם הוא נמנה למצוה ומדברי שניהם נלמד דהאי לא יומתו כי לא חופש' היא שליל' לא חיוב ומכל מקום קושיתי יש לה מקום דעכ"פ המלקות אינו במקום מית' דהרי שלל המית' בזה אבל נתיישב לי בזה מה שקש' לי ומה במלקות לא נתחייב אלא היא ולא הוא ולענין מית' כתיב לא יומתו דאחרי שאינו במלקות מכ"ש שלא נתחייב מית' ולפמ"ש אתי שפיר דאינו לאו רק שלילי וא"כ שניהם נשללו שאין בהם מיתה כי לא חופש' והבן. ולא תקיא אתכם הארץ וגו' ואומר לכם אתם תרשו את אדמתם ואני אתננה לכם. הכוונה לפענ"ד לפמ"ש הרשב"א בשבת דף פ"ט בהא דאמר מודעא רבה לאורייתא והקש' א"כ אמאי חרב בית ראשון וכתב כיון שלא נתן להם את הארץ רק על מנת שיקבלו את התור' כדכתיב ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו וא"כ בדין הוא שיגלו ואני המתקתי הדבר דניהו דאונס רחמנא פטריה והיינו כמאן דלא עבר אבל כמאן דעבד לא הוה וכמ"ש הש"ך חו"מ סי' כ"א ולא קיימו התנאי וז"ש ולא תקיא אתכם הארץ וגו' ואומר לכם אתם תירשו את הארץ והיינו שנתתי ע"ז האופן שתקיימו החוקים האלה. במדרש משל למלך שעשו לו עבדיו שלשה עטרות נטל עטר' אחת ושמו בראשם ושתים בראש בניו אף כך הקב"ה נטל קדוש' אחת ונתנה בראשו ושתים בראש בניו והובא בעקידה פ' אמור והכוונה לפענ"ד ע"פ מה דתקנו בקדושת ובא לציון קדיש בשמי מרומא עלא' בית שכינתי' קדיש על ארעא עובד גבורתי' קדיש לעלם ולעלמי עלמיא והוא מהתרגום יונתן בן עוזיאל על פסוק וקרא זה אל זה ואמר קדוש וגו' וביאור דהנה יש שלש' פינות מעיקר יהדות שהקב"ה נצחי ומשגיח משמי מרומו על השפלים ועוש' משפט ולא כהאומרים עזב ד' את הארץ ואין דין ואין נצחי חלילה ונגד זה אמר שקדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתי' שזה מורה על השגח' ששכינה היא השגח' כמ"ש המורה פכ"ה מהמאמר הראשון וקדיש על ארעא עובד גבירתי' שעושה גבורות ונפלאות והוא השליט והמושל בכל ומעניש לעושי רע כרעתו וקדיש לעלם ולעלמי עלמיא שהיא נצחי והנה לעתיד לבא הצדיקים יהיו חיים וקיימים וגם יהי' מושל כמ"ש צדיק מושל ביראת אלקים שהקב"ה גוזר גזיר' והקב"ה מעניש והצדיק מבטל וא"כ יהי' שתי עטרות ביד בניו ואחד בראשו שהוא המשגיח וההשגחה היא לאלקית והבן בדברים ודו"ק: עוד
נראה לי הכוונה במ"ש קדיש בשמי מרומא עילאה בית שכינתי' והוא עפמ"ש לפרש מה שתקנו בקדושת מוסף המקדישים את שמך בקודש דהענין הוא דהקב"ה נתעל' בעליונים ובתחתונים וההבדל הוא רק בזה דהנה אם לאחד מהללים אותו במעלות אין הבדל בין מהלל אותו אדם בזוי או נכבד רק שההבדל שאם אדם בזוי מהלל אין ראיה כל כך כי יוכל להיות שלפי ערכו הדל הוא גדול אבל כשמהלל אותו בר מעשה מוכח שהוא גדול רם ונשא וא"כ ז"ש המקדישים את שמך בקודש כי אדם ילוד אשה כשמהלל אינו ניכר עוד כביכול קדושת שמו הגדול אבל כשהמלאכים הקדושים בקדוש' מהללים שהוא קדוש מוכח שגם הם אינם מבינים קדושתו העצום ונשגב וזה מעלה גדול' שאין למעלה ממנו וז"ש קדיש בשמי מרומא עילא' בית שכינתי' והיינו אף בשמים גדלה קדושתו. או יאמר עפמ"ש משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו והענין שהמלך בו"ד בכל רוחב ממשלתו בכ"ז לא יתפלא כל כך המשרתים פני המלך כמו האיש שאינו קרוב למלך יען כי הוא רגיל במלך ואינו נפלא בעיניו אבל הקב"ה כביכול אדרבא מי שהוא מקורב יותר יתפלא יותר וז"ש משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו ולכך לעומתם ברוך יאמרו ברוך כבוד ד' ממקומו וז"ש קדיש בשמי מרומא עילאה בית שכינתיה והיינו דכביכול בבית שכינתיה מקום שהוא שם כן הוא עלאה קדיש בשמי מרומא ודו"ק:
חסלת פרשת קדושים: