דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת פנחס
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. כבר כתבתי כמה טעמים בזה כי כולו מוקש' מלבד שהלשון את בריתי שלום אין לו מובן. והנראה בזה ע"פ מ"ש בתורת חיים מסכת חולין דף פ"ו בביאור המאמר כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין ואמר הוא ז"ל דהענין הוא דהקב"ה שיתף בעת הבריא' מדת הרחמים למדת הדין ואם חליל' העולם אינו כדאי נחלק העם לחצי דהיינו כל העולם כולו צד אחד והצדיק הגדול בדור לחלק האחר ונותן המדת הרחמים על העולם כולו והצדיק נותן ביד מדת הדין שיהיה מדת רחמים ומדת הדין יכולים להתקייים ולכך כל העולם כולו בנחת וחנינא בני בצער ע"ש דבריו הקדושים באורך כי נעמו ולפ"ז זהו כשהעולם ראוי ליסורים ועונש חליל' הקב"ה מחליף ומיסר ביסורים הצדיק אבל כאן שפנחס בקנאתו לד' השיב החימ' מעל בני ישראל א"כ ראוי הוא שיהי' לחלקו של מדת הרחמים וז"ש לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום ירצ' שהברית אשר חקות שמים וארץ שמתי הנני נותן לו שלום כי אם כפר על בני ישראל מהראוי שעכ"פ יטול חלקו המגיע לו במדת הרחמים ומה נכבד דברי המדרש שאמר בדין הוא שיטול שכרו ודו"ק:
והנה במדרש אמרו בדין הוא שיטול שכרו והוא תמוה וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דבר חדש דהנה בטעם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא הוא דהנה כבר אמרו בקידושין דף מ"א דאם היה צדיק כל ימיו ואח"כ מרד דאבד כל זכותו והיינו בתותה על הראשונות ולפ"ז היאך אפשר לתת לו שכר מצוה הא הבחיר' ביד האדם וא"כ אם יחזור בו ותוהה על הראשונות ואבד זכותו ואיך אפשר לתת לו שכר מצוה כן נראה לי טעם חדש דלכך שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ובזה נ"ל מ"ש הרמב"ם בפ"א דפא' במשנה דאלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז כתב דהא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא הוא דוקא במה שבין אדם למקום אבל בין אדם לחבירו נותנין שכר בהאי עלמא ולא נודע הטעם ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא במצות שבין אדם למקום יוכל לתהות על הראשונות אבל במה שבין אדם לחבירו כגון ג"ח ושאר דברים דחשוב במשנה וא"כ כל שעש' ג"ח לחבירו ניהו דהוא יתהא על הראשונות אבל מכל מקום הטוב' שעש' עם רעהו זה נשאר לו קיים לעולם ואיך יוכל לחזור בו ולכך נותנין שכרו בעות"ז. ומעת' כאן שפנחס קינא קנאת ד' צבאות ולא כילה את בני ישראל בקנאתו אם כן זה כבר עשה טוב' עם ישראל וגם כל המזכ' את הרבים אין חטא בא על ידו לכן אמרו שפיר במדרש בדין הוא שיטול שכרו כי אף אם יתהא חליל' על הראשונות זהו ליתא בחזר'. ובזה נראה לי הא דכתיב יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך וגו' כי ברך אברכך והיינו לפי מה דאמרו במדרש כי ביקש אברהם מד' לאחר עקיד' שלא ינס' אותו למען לא יאבד הראשונות והבטיחו השי"ת א"כ שוב לא יחזור בו ושפיר יקבל שכר על עקיד' בעוה"ז ודו"ק:
ומפי כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י שמעתי בביאור המקרא דהנה יש שני מיני שרים יש שר הקרוב להמלך מצד המינוי אשר יש לו כי הוא שר ושופט או שוטר ועוצר וכדומ' ויש כי הוא ריע המלך ועייל בלא בר בבית המלך והנ"מ ביניהם כי הממונה על צרכי המלך ועבודתו זה יוכל להנחיל מינוי שלו לבניו הממלאים מקומו אבל מי שהוא מצד עצמו מצא חן בעיני המלך ונתן לו המלך רשות להיות יוצא ונכנס והמלך משתעשע עמו אבל בניו אין להם חלק ונחלה והנה פנחס עשה כאן דבר גדול ומצא חן בעיני ד' וע"ז רצה השי"ת שישלם לו שכרו ולא די לו במה שיעש' לו חסד אלא אף לו ולזרעו אחריו ולכך לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי וז"ש פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל ולזה אמר הנני נותן לו את בריתי שלום תחת אשר קנא לאלקיו וגו' והיינו שהוא מצא חן בעיני המלך והקב"ה נתן לו ברית שלום ולזה אמר והיה' לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל ודו"ק:
פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בנ"י בקנאתי כבר כתבתי בזה וכעת חדשות אני מגיד ע"פ מה שפירשתי מה דאמר במדרש וחמתו בערה בו עד היכן עד וחמתו שככה דהכוונה שהנה בהיות האדם בכעס אם לא יתעורר לעשות איזה נקמ' אז החמ' עצור בקרבו גדול מאוד וע"ז נאמר וימלא המן חמה היינו שנתמלא על כל גדותיו עד כי לא יכול לסבול ועיין מ"ש הרמב"ם בספר המצות על לא תקלל חרש יעו"ש ולכך שם כתיב וחמתו בער' בו והיינו שבער' בו ולא הוציא מכח אל הפועל וע"ז אמר שבער' בו עד שכתיב וחמת המלך שככ' שעל המן היה סר וזעף עד שצוה לתלותו וכשתלוהו חמתו שככ' במה שהוציא מכח אל הפועל. וזה לדעתי מה שאמר משה קח קטורת והולך מהר' אל העד' כי יצא הקצף מלפני ד' החל הנגף ואח"כ כתיב וירץ אל תוך העד' והנה החל הנגף בעם והקש' האב"ע איך שינה אהרן מאשר נצטוה ועיין באלשיך ובמקומו כתבתי. וכעת נראה לי דהנה משה רבינו כוון ג"כ כי כביכול כ"ז שלא הרא' שום נקמ' בעם עוד לא שבר חמת המלך מלכי המלכים הקב"ה כלל ולכך אמר שכבר יצא הקלף לפני ד' החל הנגף ואז מקום שישכך החימ' וז"ש והנה החל הנגף בעם אז ימצא מקום להשתיק הכעס ודו"ק ולפ"ז אמר כאן מליצ' יקר' שפנחס השיב את חמתי מעל בנ"י בקנאו את קנאתי אשר בתוכם היינו שכביכול היה עצור בתוכו והיינו שכל זמן שלא עשה שום עונש היה החטא עצור בתוכו היה לו לומר אלא שכינה בתוכם כמו שמצינו בכמ' מקומות ותלה בהם כאילו היה עצור בתוכם ולכך כשפנחס עשה נקמ' נשכך החמ' ודו"ק:
פנחם בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. הכוונה לדעתי דהכ' יש בחליים הגופיים שמי שנעש' לו מחיה בגשר החי אז אם הרופא רך הלבב ולא ירצ' לחתכו אז יתפשט בכל הגוף והרופא המשכיל מחתך תיכף למען לא יתפשט בכל הגוף. והנה גם בתחלואי הנפש הוא כן והנה כבר נודע מ"ש המור' דכללות ישראל הם כגוף אחד הנעש' מאיברים רבים ולכך פנחס שקנא והרג לזמרי לאשר היה מתיירא שלא יתפשט בכללות ישראל הרב' זכות לו שהרי היה מתפשט בכל ישראל והי' מוכרח לכלות כללות ישראל בזה וז"ש השיב את חמתי וגו' ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמור לו וגו' והנה חז"ל אמרו הראיתם בן פוטי זה וכו' לפיכך יחסו הכתוב אחר אהרן הענין דיש הרכב' שכונית ויש הרכב' מזגית כמ"ש התשב"ץ ח"ב סי' ד' ולפ"ז כבר נודע כי אהרן הכהן היה מסטרא דחסד ולא היה ראוי להיות הורג נפש וכיון שפנחס בא מבן פוטי ומאהרן ונעש' הרכב' אתגית לכך יכול לעשות חיל ולהרוג את זמרי וא"כ זה שמיחסו אחר אהרן שאדרבא בשביל זה לא היו יכול להרוג ואדרבא מה שבא מבן פיטי זה הועיל לו שהיה לו כח להרוג נשיא מישראל וא"כ זה שא חסו אחר אהרן זה לו לשבח מה שבא מבן פוטי זה וז"ש לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי כי לא היה ראוי מצד כהונתו לעשות זאת ודו"ק:
פנחם בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי וגו' כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דבר חדש דהנה מה שנבחרו הכהנים לעבוד' נראה לי דבר חדש לפמ"ש בעל עקיד, בהא דאמרו האי מאן דאושיד דמא או טבחא או אומנא או מוהלא וכתב העקיד' דהענין הוא דהמזל מכריח בכללות שיהי' שופך דמים אבל הוא הבחיר' חפשית למלא את ידו לד' בדברים המותרים מוהלא או אומנא ע"ש שהאריך. והנה הכהנם מצד טבעם עזים הם ועמך כמריבי כהן כתיב וכהנים קפדנים הם ויש להם בטבעם כח לשפוך דם וע"כ ניתן להם העבוד' שימלאו ידם לד' והנה פנחס בקנאתו לד' במעש' זמרי שמצד טבעו היה קנאי בן קנאי ושפך דם רשעים ע"כ ניתן לו עבוד' וז"ש לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי ולכאור' קשה דהא ה"ה כהן מבטן אמו וע"כ דקאי על עבוד' וקשה למה לא נתכהן קודם ולפמ"ש אתי שפיר כיון דראו בו תכונה עזה לשפוך דם ע"כ מלא ידיו עבוד' לשפוך דם רשעים וזא אמרו הנני נותן לו את בריתי שלום תחת אשר קנא לאלקיו ודו"ק כי היא הער' חדש':
ובזה יש ליישב קושית התוספות ביבמות דף ז' דשם מבואר דכהן שהרג את הנפש כשר לעבודה והרי אמרו כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו והרי עבוד' חמור מנשיאת כפים ע"ש מ"ש בתירוצם ועדיין קשה דלמה יכשר לעבוד'. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לנשיאת כפים שפיר פסול דהרי הרג את הנפש ובחמימות הטבעית שלו הרג את הנפש וז"ש דכתיב ידיכם דמים מלאו והיינו שמלא ידיו בדמים אבל לעבודה שפיר כשר דהרי זה תיקונו שימלא ידיו לד' בש"ד המצוה לשחוט ולזרוק דם קדשים ואף דשחיט' כשיר' בזר אבל מכל מקום עיקר מצותו היה בכהנים ובזהר כתב דדוקא בזר כשרה ולא בכהן דהוא מסטרא דחסד ובאמת בכמה מקומות בש"ס מבואר דלא כוותיה והכהנים שחטו בעצמם שכן מצותן ולפמ"ש נכון הדבר בטעמו במולד דמא ע"כ ניתן להם שימלאו ידם לד' ודו"ק ועיין בזהר פרשת פנחס דכתב דפנחס היה פסול לעבוד' משום שהרג את הנפש רק בשביל שקנא להקב"ה לכך ניתן לו הכהונה והוא תימה רבה דבאמת כשר לעבוד': עוד נראה לי הכוונה במ"ש בקנאו את קנאתי בתוכם דהנה הא דאמרו כל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו ופירש"י דהיריאים והחרידים לדבר ד' ונראה לפענ"ד ביאור הענין עם מה שאמר' התור' קדושים תהיו כי קדוש אני ד' ופירש הרמב"ן דבאמת יכול להיות האדם נבל ברשות התור' עד"מ כיון שלא ביארה התור' רק מה שהיא עביר' בהחלט אבל יש דברים שאינם עביר' רק שבכ"ז אם יתגאל במותרי מאכלים יבא לידי איסור וזה לא נכתב בפירוש ונמצא יכול להיות האדם נבל ברשות התור' וע"כ הזהיר שקדושים תהיו כי קדוש אני ד' וצריכים אתם לדעת שבני אל חי אתם ומה יוודע איפוא כי נפלו מכל לאומים והנה הבועל ארמית אין לו איסור מפורש בתור' ואסמכיה אדברי קבל' ונמצא האדם יכול להיות נבל ברשות התור' על זה בכו בלב כי לא היה בידם למחות שמצד הדין אי אפשר להגיד איסור אבל בכ"ז ידעו כי עשו נבלה ופנחס בקנאתו לד' ורצה שתקיים הכתוב קדושים תהיו ע"כ עשה כל אשר עשה וז"ש כל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו דהיינו היריאים והחרידים לדבר ד' וז"ש בקנאו את קנאתי ודו"ק:
עוד נראה לי דבר חדש דהנה כל הדברים נדונים על שם התכלית וכמו שהאריך העקיד' שער מ"ב דאם האדם רוצ' ללחום למען אשר ישלימו אתו זה לא נקרא מלחמ' כ"א מלחמ' בשלום והנה הרופא אשר חותך בשר החי אשר נמצא באבר אחד למען לא יצטרך אח"כ לחתוך כל האבר זה לא נקרא חובל כ"א רופא אומן שכל כוונתו אך למען החיות כל הגוף והאיברים ולפ"ז הנה ענין רציח' אסר' התור' מאוד עד שאמרו לדוד דמים לרוב שפכת וכבר כתב הזהר שפנחס היה נפסל לכהונה בשביל ששפך דם נפש אף שדבריו תמוהים דכהן שהרג אינו נפסל לעבוד' כי אם לנשיאת כפים עכ"פ פגום הוא מאוד רק דבאמת פנחס לא נתכוין לרצוח כי אם שלא יפשה המספחת בישראל חליל' ע"כ חתך הבשר החי והרג לזמרי כדי שכל ישראל יתכפרו וא"כ אדרבא ההריג' הלז הית' תכלית השלום וז"ש פנחס וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי ולכך הנני נותן לו את בריתי שלום ואדרבא עי"ז והית' לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם שאדרב' זו ההריג' פעל לו הכהונה אף שכהן הוא מסטרא דחסד מכל מקום זהו חסד שעש' פנחס ודו"ק היטב. ויש להמתיק מה שאמר בקנאו את קנאתי גם מה שהזכיר אח"כ ושם האיש המוכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני שהוא מיותר ולפענ"ד נראה דהנה לא כמדת בו"ד מדת הקב"ה דמדת בו"ד כשרוא' דבר מגונה בחבירו אז נקל' הוא בעיניו אף שנמצאו בו מעלות טובות מכל מקום האדם לא יוכל לשער המעלות בפני עצמן והרעות בפני עצמן כי האנוש בעין אנושתו לא יוכל למוד כ"כ הטובות והרעות ויחלשו בעיניו הטובות והרעות אבל הקב"ה כשרוא' באדם אחד טובות ורעות לא נגרעו מעלות והטובות בשביל הרעות וכל אחד רוא' בפני עצמן והנה פנחס בקנאתו לד' לא נגרע מעלת המוכה בעיניו והיה זמרי בן סלוא נחשב בעיניו כאשר היה ובכ"ז הרג אותו בשביל החטא אשר עשה ולזה העיד' עליו התור' בקנאו את קנאתי בתוכם היינו כמו שאני מקנא שאין נגרע מהמעלות הטובות דבר ולזה אמר ושם האיש המוכה זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני והיינו שהיה עוד בעיניו נשיא בית אב לשמעוני כמו שהיה ודו"ק ויש להמתיק עוד מ"ש ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי דהנה בו"ד בעת שכועס מל חברו אז הוא מבוזה בעיניו אף שיש לו מעלות טובות מ"מ מחמת כעסו הכל כלא בעיניו אבל כביכול הקב"ה אף אם כועס על ישראל מכל מקום יודע היטב מעלתם גם כן ולכך אינו מכל' את בני ישראל כמו כן פנחס לא נכב' מעלת הנשיא בעיניו אף שכעת עבר עבירה וז"ש ולא כליתי את בנ"י בקנאתי כמו כן עשה פנחס ודו"ק והבן: פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו':
הכוונה לדעתי דהנה אחי זקני הגאון מוהר"ל מפראג בספרו כתב בטעם דלכך שאול באחת ועלת' לו כי חטא בדבר שאין לו קיום רק באחד והמצוה נתבטל מכל וכל משא"כ דוד שחטא באשת איש רבים מקיימים המצוה ואין עוברים ע"ז א"כ לא נתבטל המצוה מכל וכל ע"ש ולפ"ז אני אומר להיפך דאם אדם מקיים מצוה שרבים מקיימים אות' אין כאן מקום לקבל כ"כ שכר דהא רבים מקיימים אותה ג"כ אבל מי שמקיים מצוה שאין רבים מקיימים זהו מצוה וגוף גדול שיש לו שכר בעוה"ז ג"כ והנה הבא על הארמית קנאין פוגעין בו והיינו דבאמת כשבא למלוך אין מורין לו רק אם מתעורר בעצמו לעשות כזאת אז מצוה עוש' והנה כאן כשהקריב זו המדינית לעין כל אז לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם והמה בוכים פתח אהל מועד ואין מקום לצוות שיעש' כן דהבא למלוך אין מורין לו ורק שפנחס התעורר מעצמו ורוח ד' לבש' אותו לעשות חיל וא"כ זה שאמר פנחס בן אלעזר השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיינו דגוף המצוה דקנאין פוגעין בו היה מתבטל לגמרי והוא מקיימ' וזהו שאמרו במדרש בדין הוא שיטול שכרו משלם: עוד נראה לי דהנה כבר אמרו שבכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשע' אחת וביארתי דהנה עינינו הרואות שכל דבר שהפועל עוש' במעט זמן ובבת אחת אז היא מלאכ' מפואר' לפי ששם כל מעיניו בו ולא עצרוהו הטרדות וענינים אחרים אבל אם כבר עבר' עליו זמן מעט מי יודע אם לבו נכון עמו כאשר היה ומי יודע אם לא הדריכוהו אותו ענינים שונים המטרידים ולכך מי שעובד ד' בהדרג' לא יוכל להשלים כ"כ המצות אבל מי שבשע' אחת קונה עול מי זה עשה המצוה בשלימות. והנה פנחס מלא את ידו לד' בפעם אחת וקנה עולמו בעת הזאת עד שהשלים כל עבודתו ונתקדש ונתעל' כל כך וז"ש לו הקב"ה הנני נותן לו את בריתי שלום היינו שאני כורת עמו ברית שיה' שכבר השלים כל עבודתו בבת אחת. ומה נכבד מאמרם ז"ל לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי דלשון נתכהן הוא במי שבא למלאות ידו לעבודת עבודת הקודש וזהו אמרם שלא נתכהן עד שהרג לזמרי דאז קנה עולמו בשעה אחת. וזה לדעתי מה שאמרו פנחס זה אליהו שחי וקיים לעולם וכן הוא אומר בריתי היתה אתו החיים והשלום והיינו שבאמת כל עיקר החיות של האדם הוא אך למען השלם נפשו וכבר אמרו החכם אם אין כל קץ תכלית אבל תכלית הוא הקץ ולפי"ז אחר שהשלים כל עבודתו וגמר התכלית א"כ לא היה צריך לחיות עוד וע"כ שהחיים היה בעבור השכר המצוה שעש' וא"כ שוב ל"ש חיים שהוא כבר השלים התכלית וחיותו אינו רק בעבור השכר וגם אחר שהשלים גופו ונפשו נזדכך ונעש' רוחני א"כ גם חיותו הוא רוחני ולא שייך גבול וקץ וז"ש והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כתונת עולם מקיש אותו לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים ודו"ק תיטב:
פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה בתוספתא דפאה אמרו מעש' בחסיד אחד שהגיד לו בנו ששכח עומר בשד' וצוה להביא לו זבח ושמח מאד וא"ל בני מה זה שמח היום יותר מכל המצות וא"ל כל המצות הם בדעתי וברצוני והמצוה הלז הוא דוקא בשכחה והנה גם כאן פנחס באמת שאם בא לשאול אין מורין לו ורק הקנאין ברצותם לקנאות לד' אז יוכלו למסור עצמם למות שבאמת אם נהפך זמרי והרג לפנחס אינו נהרג ונמצא שהמצוה הלז הוא ג"כ כשאינו מיישב עצמו ובלי כוונה ולכך אמר בדין היא שיטול שכרו ודו"ק:
עוד נראה לי דהנה בטעם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא נראה לפענ"ד דבאמת העונג הרוחני והשכר מצו' אי אפשר שיהי' בעוה"ז שאין מקום לתת בעוה"ז עונג הרוחני ואין כל העולם מכיל אותו שכר וכבר אמרו בסנהדרין דעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק מלא עומסו ואמרו דכיון דשמים בזרת תיכן א"כ א"א לקבלו ולכך שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ולפ"ז כאן דנתן לו השכר שיהיו בניו כהנים וא"כ זה אפשר לקבל. וזה לדעתי מ"ש שכר מצוה מצו' והיינו שהשכר של המצו' אי אפשר לקבל בעוה"ז אבל אם השכר הוא ג"כ מצו' זהו שייך בעוה"ז וצריך לקיים מצות וגם יש לומר דכיון דפנחס זה אליהו והוא חי וקים א"כ יש לו מקום לקבל השכר בעולם הנשמות כיון שהוא חי בעוה"ז ועוה"ב ביחד וז"ש הנני נתן לו בריתי שלום ודו"ק היטב:
ומ"ש השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי נראה לפענ"ד לפמ"ש המורה שלא מצינו קנא' בתור' רק בע"ז ובמ"א כתבתי בזה וא"כ כיון שגזרו על בנותיהן משום ד"א א"כ ע"י שהרג לזמרי לא באו לעבוד ע"ז א"כ השיב את חמתי בקנאו את קנאתי בתוכם ודו"ק היטב. בקנאי את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. הכוונה דהנה אם נראה באר א' בשר חי חליל' אז התקנה שיחתוך את הבשר החי דאם לא יחתוך תיכף תוכל להתפשט בכל הגוף ואין תקו' כמו כן כל בני ישראל כאבר אחד והנה כשזמרי חטא אז היה נראה בשר החי בכל הגוף ולכך הלך פנחס וחתך הבשר החי וז"ש בקנאו את קנאתי בתוכם וע"י כן לא כליתי את בני ישראל בקנאתי ודו"ק:
עוד נראה לי עפמ"ש המפרשים לפרש מ"ש חלקי ד' אמרתי לשמור דבריך דהנה האדם אין לו בקיום המצו' רק מה שאמר שיעש' המצו' אבל גוף המצו' הוא מהקב"ה שבלעדי ד' ועזרתו אינו יכול לעשות דבר והנה כאן שפנחס השיב את חמתי ואם כן כביכול כל הפעול' עשה פנחס שהרי הקב"ה לא סייעו בזה שהרי הקב"ה כביכול כעס וא"כ כל המצו' היא של פנחס ולכך יפה אמרו במדרש בדין הוא שיטול שכרו דבאמת פעולתו לפניו והנה מ"ש בקנאו את קנאתי יבואר ע"פ מ"ש במהד"ק לבאר מ"ש קנאים פוגעין בו כי בנותיהן משים ע"ז וא"כ על הבעיל' גופא אין בו שום עון רק שגזרו משום לתא דע"ז והתור' לא תעניש רק על מה שהיא כעת רק הקנאים החרדים לדבר ד' המה יחושו על מה שעתיד להיות והנה הרמב"ם במורה כתב כי לא יפול לשון קנא' רק על ע"ז וז"ש בקנאו את קנאתי בתוכם והיינו מה שיש חשש משום ע"ז ודו"ק:
צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המוכ' ביום המגפ' על דבר פעור כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי ע"פ מה שנודע מה שהאריך הרמב"ם פ"ו מהלכות תשוב' על מה ענש הקב"ה את המצרים אחרי שכן גזר עליהם שיעבידו את בני ישראל וע"ש בהראב"ד שכתב שאין הקב"ה מעניש את האדם רק ע"י רע ממנו או שאני קצפתי מעט והם עזרו לרע' ושתי אלה הפנים יצדקו פה שצררו יותר מדאי ע"ד פעור וזה לא גזר הקב"ה אמנם באמת כאן אין מקים לקושיא כי בשלמא אם היו רוצים להרגם שייך לומר שבלי ספק מד' יצא הדבר אבל כאן שהמדינים רצו להחטיאם ובזה ודאי כבוד ד' וכסאו נקי מזה והרשות נתונה לאדם בזה וא"כ בודאי הם צוררים מצד עצמם וזהו אמרו צרור את המדינים כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור והיינו שבזה בודאי כסא כבוד ד' נקי וגם כזבי זינת' רק על הכוונה הזאת שיחטאו בפעור. וזה לדעתי מה שאמרו בספרי שקש' המחטיא את הארס יותר מן ההורגו והיינו שאם הרגו יש מקום התנצלות שולי ספק נתחייב זה להריג' ועיין רמב"ן פ' לך באורך ובתוי"ט פ"ה מאבות גבי על דאטפת אטפיך ע"ש אבל המחטיאו זה ודאי לא חפץ הקב"ה ודו"ק:
צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם ע"ד פעור וע"ד כזבי בת צור וגו'. הכיונה לדעתי כי אמרו במדרש פ' מטות שישראל אומרים רבש"ע כל שנא' ששונאים אוה"ע אותנו הוא רק בשבילך שאסרת החיתון והבדלת אותנו מהם ולפ"ז שם שנשאו מבנות מואב א"כ שוב אין להם מקום התנצלות ולזה אמר כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם ע"ד פעור וע"ד כזבי כי אז אין לכם שום טענה שמכל מקום שונאים אתכם אף שנשאתם מבנותיהם ודו"ק: יפקוד אלקי הרוחות לפענ"ד עפמ"ש המפרשים דלרע' הקב"ה חוזר אבל זה כשלא בא טוב' לאדם אחר דאז אינו יכול לחזור לכך משה בענותנותו ובחסדו הגדול אף שהי' הקב"ה יכול לחזור כל שיבא טוב' לאחר לא יוכל לחזור וזה שהודיענו הכתוב שבחו של משה שביקש שימנה אחר אף שהיא לרע' משה כל שרצונו של הקב"ה בכך לא הניח מלבקש ודו"ק היטב. והוא לא היה בתוך העד' הנועדים על ד' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו. והנה מה שסיימו ובנים לא היו לו זה דברי מותר וא"צ להענין. ולפענ"ד נראה עפמ"ש הר"ן בדרוש העשירי דמה שהזכיר להם משה רבינו במשנה תור' בתוכחות דברי דתן ואבירם ולא הזכיר קרח שהוא עיקר המחלוקת לפי שדמיון האדם אינו כוסף לתאוות העולם כ"א להוריש לבניו אחריו וכמעט לא יחושו לעצמם וכל עיקר השתדלותם בעבור הבנים ולכך הרא' להם כי דמיונם כוזב שדתן ואבירם שחשו לבניהם אחריהם ולא נשאר מהם שריד ופליט ולכך לא הזכיר קרח כי בני קרח לא מתו יעו"ש ולכך אמרו שאבינו מת במדבר והוא לא היה בעדת קרח ולזה נתנו מופת שבחטאו מת ולא היה מעדת קרח שהרי כל מחלוקת קרח ועדתו להוריש גדולתם לבניהם אחריהם שיהיו הם הכהנים והלוים עובדים במקדש ולזה אמר אחרי כי בנים לא היו לו א"כ לא היה לו לחוש לזה ומה לו בזה וע"כ כי בחטאו מת ולמה יגרע נחלתו. וזהה לדעתי מה שאמרו במדרש תנחומא והובא ברש"י פרשת קרח על פסוק רב לכם בני לוי ולא טפשים היו שכך התר' בהם וקבלו עליהם לקרב אלא הם חטאו על נפשותם וקרח שפקח היה מה ראוי לשטות כזה אלא עינו הטעתו ראה שלשלת גדול' שיוצא ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וכו' והוא משולל ביאור:
ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כבר כתב הר"ן כי כל עיקר התאוות הוא בשביל בנים להוריש גדולתם לבניהם אחריהם ולפ"ז זהו דתן ואבירם שלא היו אף לוים שהיו בני ראובן שייך לומר שרצו להיות לוים להוריש גדול' לבניהם אבל בני לוי הם יוכלו להוריש לבניהם וכהונה גדול' אינם יכולים להוריש לבניהם שכה"ג אין לנו רק אחד וכהני הדיוטים מה נ"מ בין כה"ד או לוים כלם עובדים במקדש זה מקריב וזה משורר ולכך אמר המדרש שהם באמת חטאו לנפשם לא בשביל הבנים ולזה אמר וקרח שפקח היה מה ראה לשטות כזה לזה אמר שרא' שמואל עומד מבניו ורצ' שיהיו כה"ג ויהי' שמואל אחריו ובשביל שמואל ינצל ודו"ק היטב:
ובזה נראה לי מה שאמרו שלא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי והוא פלאי למה לא נתכהן פנחס ולפמ"ש אתי שפיר שבאמת השבטים חששו אותו כי עשה זאת בקנאתו ושנאתו ולפ"ז היה מקום לחשדו כי עשה זאת שיהי' נשיא בישראל ויוריש גדולתו אחריו ולזה אמרו שלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי וא"כ כל שלא נתכהן לא היה מקום להוריש גדולתו אחריו ולכך אמר לו הקב"ה והית' לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם היינו בשביל שעש' כזאת בלי שום כוונה כי אם בעבור שם ד' ולכך יצלח שיהי' לו ולזרעו אחריו שיתמלא תאוות לבו שזה מצד טבע האדם שיצליחו בניו ודו"ק:
כי בחטאו מת עיין רש"י שר"ע אומר מקושש היה ור"ש אומר ממעפילים היה לפענ"ד שיצא להם ממ"ש שבחטאו מת ולא עשה תשוב' ולא התווד' על עוונו ומנין ידעו זאת וע"ז אמר ר"ע שמקושש היה ונתכוין לשם שמים וא"כ לא היה לו מה להתוודות כי ידע שעוש' חטא והשליך נפשו מנגד כדי להורות חומר שמירת שבת וא"כ ממילא מת בחטאו וח"א ממעפילים וא"כ העמלקי הכום חרמה ומתו בחטאם בלי תשוב' ודו"ק:
אבינו מת במדבר וגו' ובנים לא היו לו תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו עיין רש"י והוא מהש"ס שאמרו תתייבם אמנו ואם הבנות נחשבו כבן תנה לנו אחוזה. הכוונה לפענ"ד כי ענין היבום הוא להקים שם המת על נחלתו ולפ"ז כל שיתנו אחוזתו לבתו אז יקרא שם המת על נחלתו וא"כ זה שטענו או שתתיבם אמנו להקים לאבינו שם בישראל או שתתן לנו אחוזה ובזה נחשב הקמת שם המת על נחלתו ודו"ק:
ויקרב משה את משפטן לפני ד' וגו' כן בנות צלפחד דוברות וגו' ואל בני ישראל תדבר לאמר וגו'. הנה כפי הנראה לא זכו ישראל להדין הלז רק ע"י מעש' דבנות צלפחד וגם הדיבור נמשך רק כטפל להדין דבנות צלפחד. והכוונה דהנה עד שלא כלו מתי מדבר לא היה הדבור למשה ופירש רשב"ם בב"ב דף קכ"א דאם הוצרכו לדיבור כאן במעש דקרח שהי' אחר מרגלים היה ע"י מלאך או שאם היו נצרכים למעש' הגיד לו ולפ"ז בנות צלפחד שהיו אחר מרגלים וקרח כמ"ש והוא לא היה בתוך העדי כדדרשו מרגלים וקרח ולכך לא הגיד הקב"ה דין דנחלות רק ע"י שהוזקק להמעש' וז"ש כן בנות צלפחד דוברות וגו' ואל בני ישראל תדבר לאמר וז"ש ראוי' הית' פרשת נחלות להאמר ע"י משה אלא שזכו בנות צלפחד להאמר על ידיהם ועיין רשב"ם דף קי"ט והיינו שפרשת נחלות היה דין וראי' שיאמר בפ"ע ע"י משה רק שלא היה הדיבור אליו כי אם ע"י מעש' ודו"ק היטב וז"ש עמדו ואשמוע' מה יצו' ד' לכם והיינו שאז במעש' דטמאים לנפש שהיו קודם מרגלים ואז לא ה' הדיבור ע"י מלאך כ"א אל משה וגם היה הדיבור להם. וז"ש עמדו ואשמע' מה יצו' ד' לכם והיינו שיהי' הצווי עיקרית לכם אף שלא הייתם צריכים למעש' וז"ש רש"י אשרי ילוד אשה שכך מובטח ודו"ק:
כן בנות צלפחד דוברות פרש"י כתרגומו יאות כך כתוב' פרש' זו לפני במרום מגיד שראת' עינם מה שלא ראת' עינו של משה. הנה ביאור הענין הוא כי באמת התור' הית' קדומ' אלפים שנה ולכאור' צריך ביאור היאך נכתבו הדברים האלו שהרי הבחיר' נמסר' ביד אדם ואם לא חטא צלפחד היה הוא בעצמו יורש ולא היה כל המעש' של בנות צלפחד. אבל ביאור הענין היא דהנה כבר נודע מ"ש האלשיך בפסוק מי זה אמר ותהי ד' לא צוה שכ"ז שלא התפרסם ע"י דיבור כי אם במחשב' אין מזיק הידיע' להבחיר' והבחיר' עודנה חפשית וז"ש מפי עליון לא תצא הרעות והטוב והיינו שלא יצאת' ע"י דיבור כי אם במחשב' ע"ש ואני הארכתי בזה במ"ש שתוק כך עלה במחשב' לפני והיינו שכך עלה במחשב' ולא יצא' ע"י דיבור ולכך הבחיר' חפשית ולפ"ז קודם מתן תורה כ"ז שלא כתב' משה עוד נשאר הבחיר' חפשית אף שגוף הדברים כבר נכתב במרום ולפ"ז אחר שנתחדש המעש' נמצא שנתחדש הדברים ע"י בנות צלפחד וראתה עינם לכוין לדעת עליון יותר ממה שרא' משה רבינו: אמנם גוף הדבר מה שראת' עינם יותר ממשה רבינו היא תימה דאיך אפשר שמשה רבינו נביא אלקי לא יבין מה שהבינו הבנות האלה אף שהיו חכמניות וצדקניות מכל מקום בלי ספק משה רבינו הבין יותר. אמנם נראה עפמ"ש בב"ב פ"ק דחכם עדיף מנביא וביאור הענין נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה כבר נודע מ"ש חוקרי הטבעים הטעם מה שעינינו רואות שהאדם בעת שצר לו כמו אם יצא' אש חליל' או שאר פגע רעה הוא נושא משאות מה שהי' כבד לשלש' אנשים שישאו אותם בעת הרווח' ואמרו כי באמת האדם עוצר כחו ואינו מראהו לגמרי והטבע בעצמו עוצר כח ואינו מניחו אשר יעף ויגע ויוציא מהכח לפועל כל אשר בידו לעצור כחו הוא עוצרו ושומרו לעת צר לו אז מראהו כל כחו אשר עצור בקרבו. ולפ"ז נראה לפענ"ד דבאמת הנביא בודאי הוא חכם גדול ובפרט שאין השכינה שורה על סכל וצריך להיות חכם וכמה מעלות טובות ורק שמי שאינו נביא אם צריך להבין איזה דבר והי' בהקשותו לדעת הוא משתמש בכל כחו לדעת הדברים אבל הנביא בידעו, כי יוכל לשאל פי ד' ויגיד לו ע"כ אינו מטריח שכלו כל כך ולכך החכם עדיף מנביא. וזה לדעתי מה שדרשו אמרתי אחכמה והיא רחוק' ממני זו פרה אדומ' והיינו משום שדרשו בקש קהלת להיות כמשה. ולכאור' צריך ביאור הא חכם עדיף מנביא והרי קהלת היה חכם והכתוב העיד עליו ויחכם מכל אדם וא"כ עדיף יותר ממשה. אבל ביאור הדבר כי כל הטעם הוא שהחכם מטריח את שכלו יותר. אך זה בדבר שיכול לעמוד עליו בכח שכלו אבל פרה אדומ' שהית' חוקה ואמרו במדרש שאמר הקב"ה למשה שלכל ישראל הפרה חוקה ולך אני מגלה א"כ כיון שלא היה ביכולת השכל לעמוד ע"ז א"כ שוב ביקש להיות כמשה לעמוד עליו מצד שפע הנבואיי וז"ש אמרתי אחכמ' והיא רחוק' ממני א"כ כיון שאי אפשר לעמוד עליו מכח השכל ע"כ ביקש להיות כמשה. וזה לדעתי מה דהביא בשם מדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פרה אדומה ראה והיינו שבאמת אמרו במדרש שקרח פקח היה ולפ"ז לא היה לו להתקנא במעלת הנבוא' שחכם עדיף מנביא אבל כיון שראה פרה אדומ' שהוא ענין חקי אי אפשר לעמוד עליו מצר השכל ע"כ נתקנא במשה. ומעת' שפיר אמרו שראת' עינם מה שלא ראה עינו של משה והיינו שמשה רבינו לא הוצרך הטריח שכלו כל כך שהרי היה יכול להקריב במשפטן לפני ד'. וזהו לדעתי מה שאמרו במדרש ויחכם מכל האדם אפי' משוטים והיינו לפי שאמרו בב"ב שם דמיום שחרב בהמ"ק נטלה הנבוא' ונתנה לשוטים וא"כ הוא שהי' חכם עדיף מנביא א"כ היה חכם מהשוטים שנמסר' להם הנבוא' ודו"ק ועיקר בריאת האדם הוא שיוציא מכח אל הפועל כמ"ש המ"א בביאור לעסוק בד"ת דהיינו לפלפל בד"ת והיינו שיוציא מכח אל הפועל מה שבכחו וכבר כתב הספר חסידים שמהראוי לאדם שיכתוב כל מה שמחדש שאל"כ הו"ל כגוזל את הרבים ע"ש כן בנות צלפחד דוברות וגו' ואל בני ישראל תדבר הנה מה שהגיד לבנות צלפחד לבדנה ואח"כ החזיר הדין לבני ישראל כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לפי שגלוי וידוע לפני המקום ששבט המנש' יערערו שיגרע נחלתן והזהיר הקב"ה שלא ינשאו בנות צלפחד רק לבני שבטם וא"כ אין ראי' לשאר בני ישראל שירשו הבנות והרי תסוב הנחל' משבט לשבט וע"ז החזיר הדין לבני ישראל שנית:
הוא דתן ואבירם קרואי העד' אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ד' ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכול האש את חמשים ומאתים איש ויהיו לנס ובני קרח לא מתו. הנראה בזה דהנה המעיין בפרשת קרח ימצא כי קרח וכל עדתו המאתים וחמשים איש היו נבדלים מדתן ואבירם שקרח וכל עדתו הם היו חטאים בנפש שהתפקרו על ד' וחשבו כי גם הם קדושים ואין חפץ לד' בכל מצוה המעשיות וחשבו כי כל הכבוד של הכהונה והמלוכ' משה ואהרן בדו להם מלבם. אבל דתן ואבירם גם בגופם היו רעים וחטאים שהרי קנאו למשה במחנה ואמרו המעט כי העליתנו מארץ מצרים להמיתנו במדבר וגו' והנה מצד גופם ותכונתם כי ברעה היו ע"כ חשבו רעות על משה ואהרן והנ"מ היא לפמ"ש הר"ן בדרוש חמשים לכך ביקש אברהם להשיא ליצחק מאנשי מדינתו ולא מבנות הכנעני כי אנשי עירו ומשפחתו אף שעבדו ע"ז משום שע"ז הוא בנפשו ולא תשתלשל לבניהם אחריהם משא"כ כנענים היו רעים וחטאים בגופם וע"כ נמשך לזרעם אחריהם ולפ"ז לכך בני קרח לא מתו לפי שלא נשתלשל לבניו אבל דתן ואבירם שחטאו מצד הגוף ע"כ לא נשאר להם פליט וז"ש הוא דתן ואבירם אסר הצו על משה ועל אהרן היינו שהם הצו על משה ואהרן בעדת קרח בהציתם על ד' היינו שעדת קרח נתכוונו להצית על ד' והם הצו על משה ואהרן וע"כ פתחה הארץ את פיה ותבלע אותם ובני קרח לא מתו ודו"ק:
ונאספת אל עמיך כאשר נאסף אהרן אחיך וגו' כאשר מריתם פי במי מריב' הענין נראה לי עפמ"ש לבאר ענין מי מריב' ונדפס על שמי באמרות טהורות שהעיקר שמשה היה גדול מעל כל בני דורו והדור שרבו על ד' לא היו ראוין למנהיג גדול כזה ע"ש ז"ש ונאספת אל עמך היינו שאתה תהי' עם עמך עם הדור שאתה ראוי להיות ביניהם כאשר נאסף אהרן אחיך כאשר מריתם פי במי מריבה ודו"ק היטב. ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת ישראל פרש"י מהודך ולא כל הודך פני משה כפני חמה ופני יהושיע כפני לבנה. פרשתי ע"ד מ"ש בב"ב דף ע"ה פני משה כפני חמה ופני יהושיע כפני לבנה זקנים שבאותו הדור אמרו אוי לאות' בוש' אוי לאותה כלימה ובשם הגאון בעל הקצה"ח שמעתי שאמר ע"ד מה שאמרו בר"ה למה לא נתפרשו שמותן של הזקנים שאם יאמר לך אדם וכו' תאמר לו שמא מאותן זקנים שלא נתפרשו שמותם ולפ"ז כשראוהו זקנים שהדורות מתמעטין ויהושיע כבר נתקטן מעלתו ממשה ראו שהדורות יתמעטו ומי יודע למי ידמו אמרו הזקנים אוי לאותה בוש' ודפח"ח. וז"ש ונתת מהודך עליו ולא כל הודך למען ישמעו עדת ישראל וידעו כי כמה הם קטנים במעלי. או יאמר עפמ"ש הראנ"ח באמרי שפר לפרש מ"ש רחבעם קטני עבה ממתני אבי ואמר הוא דיש אדם שאינו כל כך בר מעל' אבל מעלתו מצד אביו שהי' גדול המעל' וז"ש רחבעם קטני עבה ממתני אבי היינו ע"י מתני אבי ויהי' המ"ם מ"ם השימוש. והנה גם כאן אמרה התור' ונתת מהודך עליו והיינו ע"י שאתה רבו תתן לו מהודך אף שפני משה כפני חמה ויהושיע כפני לבנה מ"מ מהודך נתת עליו ויש להמתיק עוד שהרי משה תבע גדולת בניו והיינו אף שידע כי לא הגיעו במעל' כ"כ מ"מ ע"י שהם בניו זכו וע"כ אמר לו הקב"ה ונתת מהודך עליו שהוא תלמידך והוא ג"כ כבן ודו"ק:
צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח נחוחי תשמרו להקריב לי במועדו לפענ"ד הכוונה כי באמת אין חפץ לד' בקרבנות ועולות אך העיקר החפץ הוא שאמר ונעש' רצונו והיינו אם שומרים להקריב בזמנו ומועדו וז"ש ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו ודו"ק:
והנה מה שצות' התור' בראשון ושביעי יו"ט והשאר חוה"מ. לפענ"ד דבר חדש דהנה אמרו בירושלמי דלא נתן חוה"מ רק ללמוד תור' וביאור הענין דהנה ענין יו"ט הוא לשמוח ולהתענג והנה האיש ההמוני אשר זה דרכו להתעסק במסחר ובמלאכ' שיער' התור' בחכמת' כשנצוהו לשבות מכל המלאכות בזה יצטער הרב' ולא יהי' לו מנוח בהמנוח' ע"כ צות' התור' רק יום ראשון ושביעי יו"ט ובשאר הימים ישמח ויתענג ומותר במלאכ' רק שנמסר לחכמים איזה מלאכ' יעש' וא"כ יפה אמרו בירושלמי שלא ניתן חוה"מ רק לעסוק בתור' שלהעוסק בתור' שפיר נאסר גם שאר הימים במלאכ' כדי שילמוד תור' שזה ימצא מנוח בלמוד התור' ודו"ק:
בפרשת הקרבנות שמבואר דמביאין נסכים בשבת ויו"ט הגידו לי קושיא בשם הגאון הפלא' בפ"י אמאי דחו הנסכים שבת הא נסכין יכול להקריבן אף לאח"ז ואפשר לקיים שניהם. ולא זכיתי להבין דנסכים הבאין עם הזבח אינם נקרבים אלא עם הזבח כדאי' בתמור' י"ד וכ"פ הרמב"ם פ"ד ממעה"ק ה"ד וגם אם יכול לקרבם בליל' לא מקרי אפשר לקיים שניהם דחביב' מצוה בשעת' כמ"ש הרשב"א בחידושיו לשבת כ"ד וגם לא ידעתי כ"כ חילול שבת בניסוך אי משום דקמכב' עיין בזבחים צ"א ע"ב דמזלפו ע"ג אישים לא מקרי מכבה כ"כ בפרט לר"ש וצ"ע. במדרש בפרשתינו אבל המועדות האלו אינן בעלים לעולם למה שהן הקב"ה וכו' וכן אמר למעל' חייכם איני מחזיר מועדות מכם אלא אני מוסיף עליהם מועדים אחרים ע"ש ע"פ ישפת ד' לגוי נכבדת ולכאור' היה קשה לי ממה דאמרו במדרש משלי ע"פ טבחה טבח' שכל המועדים בטלים מלבד פורים ויוה"כ וכאן אמר שאין שום מועד בטל אמנם נזכרתי שהרשב"א בתשובתיו נשאל על המדרש במשלי הנ"ל שהרי בפסח כתיב חקת עולם והעל' שהפירוש ההיא שכל המועדות לא הובטחו ישראל שאם לא ישמרו התור' שלא יובטל באיזה זמן מן הזמנים משא"כ בפורים ויוה"כ שלא יתבטל אף שיחטאו ע"ש ולפ"ז לעתיד לבא פשיטא שלא יבטל המועדות שאז יכירו וידעו כח ד'. אמנם לפענ"ד היה נראה כוונה אחרת ויתיישבו שני המדרשים שבאמת פסח מורה על נס של גאולת מצרים וכדומ' כל המועדות מורים על נס ולפ"ז לעתיד שאז לא יאמרו אשר תעל' מארץ מצרים ואז ניסי מצרים וכדומ' יהיו טפלים כמו שאמרו בברכות דף י"ג א"כ זה הענין שכל המועדות יהיו בטלים מלבד יוה"כ שצריך שיתכפר העוונות שזה צורך בכל זמן וע"י יזכו לכל הגדולות וגם הפורים שאז קבלו התור' מחדש כדדרשו בשבת דף פ"ח דהדר קבלוה בימי אחשורוש וא"כ זה לא יבטל לעולם ולפ"ז באמת המועדים יבטלו לעולם רק שלא יהיו עקריים רק טפלים וז"ש שיהי' מוסיף להם מועדות אחרים וכבר אמרו במדרש שתוספתו של הקב"ה מרוב' על העיקר וז"ב ונכון ת"ל:
מלבד חטאת הכיפורים ועולת התמיד ומנחה' ונסכיהם עיין רש"י דנסכיהם מוסב על המוספין הכתובין ועל תעשו והיא לשון צווי אבל בקרבנות החג שכל ונסכ' ונסכיהם ונסכיה שבה מוסבים על התמיד עיין מזרחי מ"ש בזה ולפענ"ד להוסיף בזה עפ"י מ"ש רש"י בפרשת קרח בפסוק ותכל תלונתם שיש חילוק בין תלונתם לבין תלונותם והמזרחי כתב שלא ידע החילוק וההבדל אבל הבחור במאמר שלישי פי"א כתב הנני מפרש ההפרש שביניהם במשל הרי ראובן ושמעון יש להם שפחה אחת נאמר עליהם שזאת היא שפחתם של ראובן ושמעון וכשיש לכל אחד מהם שפח' אחת נאמר עליהם שפחותם אך כשיש לכל אחד מהם שנים או שלשה נאמר עליהם שפחותיהם ע"ש והנה גם כאן קש' לרש"י על לשון ונסכיהם שהוא לשון רבים והרי מנחת' לשון יחיד וע"כ כתב דמנחת' קאי על התמיד ונסכיהם קאי על המוספין שהם רבים אבל קרבנות החג שנתבאר המוספים ונסכיהם לבד ע"כ דונסכיהם קאי על התמיד ומה דכתיב לשון רבים פירש המזרחי שקאי על שני התמידין ולדעתי מזה יצא לחז"ל לדרוש בשני ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם הרי מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים רמז לנסוך המים והובא ברש"י פסוק י"ח והיינו דהנסכים בעצמם היו שנים ויתכן לשון ונסכיהם ודו"ק היטב. חסלת פרשת פנחס: