אור ברסלב

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת בלק

על פרשת חקת

ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מפני בני ישראל

הכוונה לדעתי כי במה שהיו רואים כי הם רבים מהם לא היו קצים עוד בחייהם רק שנתייראו מפניהם כי רב הוא אבל בכ"ז יוכל להיות שינצחו אותם וכזה וכזה תאכל חרב המלחמ' אף שמעטים הם יוכלו לעמוד נגד רבים אבל מה שקצו מפניהם הוא בשביל שהם בני ישראל וידעו היטב כי אין מקום לעמוד מפניהם כי ד' יריב ריבם וע"כ אמרו שילחכו את כל סביבותינו כלחוך השור וזה ענין בזיון וכדי בזיון וקצף שלא יהי' מגודר כלל בשם מלחמ' וא"כ לכך קצו מפני בני ישראל:

עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה ביאור הענין מה שדימ' הלחיכ' ללחיכת השור נראה עפע"ש הרמב"ן בפ' בחקותי והשבתי חי' רעה מן הארץ דהנה בבריאתו של עולם נאמר לכל חית הארץ וגו' כל ירק עשב לאכל' ויהי כן והיינו שהושם כן בטבע החיה והבהמ' שיאכלו עשב השדה וז' יהי' מאכלם ואח"כ למדו הטרף מפני החטא יען כי נגזר על האדם שיהי' טרף לפניהם וע"כ למדו לטרוף זא"ז ג"כ וכן נאמר ולמדו לטרוף טרף אדם אכל ואח"כ בהיות ישראל על מכונם וגבולם חזרו החיות על מעמדם הראשון ע"ש והנה האומות בערך ישראל הם כעשב השדה בערך הבהמ' וכמ"ש הרב אברבנאל ע"פ כי לחמינו הם וז"ש עתה ילחכו הקהל את כל כו' כלחוך השור את ירק השד' והיינו כמו שבטבעו של החי' הושם שתאכל העשב כמו כן הושם בטבע היהודים לאכול את כל אשר סביבותינו כן חשב בלק ע"פ דרכו ועל כן חשב להביא עליהם בלעם שהושם כן בטבעו שיוכל לקלל ודו"ק והבן הדברים. עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו בבעה"ט ילחכו ב' במסור' כאן ילחכו עפר כנחש דהנה כבר אמרו לנחש מה נא' יש לך שטועם טעם עפר והנה במאב הוזהרו שלא לכבוש אותם אבל יכולין לצור אותם רשאים וז"ש ילחכו כל סביבותינו אבל לא הורשו לעשות כדמות הנחש שטועם טעם עפר והבן:

עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השד' הכוו' לדעתי דהנה השור האוכל את עשב השד' לא נקרא שלוחם עם עשב השד' שהרי ניתן לו לאכל' ואינן מתכנין כלל משום שנאת העשב אבל אם יאכל ויטרוף טרף מהבע"ח זה נקרא בשם טרף שטרף ורמס ואין מציל ולפ"ז כל עם ועם הנלחמים עם בעם מגודר בשם מלחמ' אבל כאן לא נגדר בשם מלחמ' רק בשם לחיכ' כי הם אינם לוחמים רק שניתן להם לאכל' ולכך שלחו לבלעם שגם הוא יקללם ולא יגודר בשם מלחמ' ויתכן להעמיק יותר כי דרך הלוחמים בשישים לבו לדעת מספר האנשים אשר אתו ואם רואה כי רב מהם אז הוא לוחם ואם הבין כי מעטים המה אז הוא אינו לוחם ואם ירצ' השני להלחם אתו והוא יודע כי לא יוכל להתגבר ולעמוד נגדו מה הוא עוש' אינו לוחם בפרהסיא כי אם מרחוק יעמוד ומתחבל בתחבולות אשר יוכל להזיק בלחש ובסתר הוא מזיק לו כן היו אנשי מואב ראו כי רב מאוד מחנה ישראל וידעו כי לא יוכלו לעמוד נגדו כי הם כשני חשופי שת נגד ריבוי העם ואם יקימו עליהם לא יהיו בגדר מלחמ' כי אם כלחוך השור את ירק השד' אשר לא יגודר בשם טרף כי אם בתורת אכיל' ולחיכ' בשור זו היא אכילתו וע"כ ביקשו מבלעם שגם הוא יעש' כזאת שלא יהיו בתורת מלחמ' רק לקללו כאשר יחסרו אז יוכל להלחם בו לגרש אותם מארצו וז"ש לכה נא ארה לי את העם הזה אולי אוכל נכה בו והיינו למעטם כפרש"י ואגרשנו מן הארץ ודו"ק ויאמר בלק אל בלעם הלא שלח שלחתי אליך לקרוא לך למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך. ולפענ"ד הכוונה דהנה בלק היה יותר מכשף מבלעם כמ"ש רש"י ורק שהוא היה צריך לבלעם שיקלל בלבד שידע לכוין השע' וא"כ שאל לו בלק בשלמא אם הייתי צריך שאת' תעש' איז' מעש' שייך לומר שאחרי שאתה מסור ביד השם אין לך לעשות מעש' אבל אחרי כי א"צ לך רק לכוין השע' וא"כ לא שלחתי רק לקרוא לך שתשים עין הרע שלך עליהם וא"כ מדוע לא באת וז"ש הלא שלח שלחתי אליך לקרוא לך היינו רק שתהי' כאן ותשים עינך עליהם לרע וא"כ למה לא באת וע"כ שלא רצית מפני שלא אוכל כבדך וז"ש האמנם לא אוכל כבדך היינו שעיקר מניעתך היה מפני כי לא אוכל לכבדך וע"ז השיב לו שאינו תלוי בנתינת עינו עליהם לרע' רק במה שיקללם וע"כ אמר הנה באתי אליך עתה היכול אוכל דבר מאומ' אשר ישים אלקים בפי אותו אשמור לדבר וא"כ לא יועיל נתינת עיני עליהם לרע' ואיני יכול לקללם ונוכל להמתיק הדברים דהנה באמת אם היה אף הקלל' לבד בבלעם לא היה צריך לקרוא לו לכאן ומשם יוכל לקלל ורק שבלק שפט שעיקר היא נתינת עינו עליהם לרע' וא"כ לא שלח לו רק לקרוא לך וא"כ מה יכול להיות מניע' וע"ז השיב לו כי עיקר תלוי בקללתו. וזה שאמר הנה באתי אליך עתה היכול אוכל דבר מאומ' היינו אף שבאתי מכל מקום לא אוכל לדבר דאני צריך לשני הפעולות ראי' ודיבור ודו"ק ובתרגום אונקלוס ראיתי הבקושטא הויתא אמר לית אנא יכול ליקרותיך והיא תמוה דלא מצינו שדיבר זאת כלל וגם מה לשון בקושטא. ולפענ"ד הכוונה דהנה במלאכים א' סי' כ' כתיב והאנשים אלה יחלטו וינחשו וגו' והכוונה לדעתי כי האנשים המכשפים עיקר הכישוף והקסמים שלהם כפי מה שישמעז מה שאומר עושים מזה ניחוש וסימן ולכך כששמעו שזה אמר אחיהם דרצו לנחש ולשום סימן שזה יצא מלבו באמת ולכך אמר הבקושטא הות אמר לית אנא יכול ליקרותך והיינו שאם אמרתי אך לפנים יוכל להיות שתנחש ותועיל ואם אמרתי באמת בודאי לא אוכל לכבדך שבודאי לא יועיל קללתו ועיין רש"י שכתב שהתנבא שסופו יהי' שלא יכבדו והוא מסכים למ"ש ודו"ק:

הנה ברך לקחתי וברך ולא

אשיבנה. הכוונה לדעתי דהנה אמרו כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטוב' אינו חוזר לרע' חוזר והכוונה לפענ"ד דהנה מלך בשר ודם אם ישלח אחד משריו לכבוש מדינה אחת הנה כשנודע לו שכבש' דרך הוא לשלח לו מנח' מזכרת אהב' והוא שולחו ביד אחד מהרצים לתת לו אבל כשאינו כובש' אז דרך לשלח ג"כ אחד לשפוט אם לא היה ביכולת לכבוש אז נפטר והולך אבל אם במרד ובמעל היה ענש יענש והנה ההבדל הוא דמה ששולח לו על שכבר כבש אז אין ביד השליח לשנות דבר כפי אשר צוה המלך אבל לרע' אזי אין המלך יוכל לומר שיעש כך שלא ידע אם במרד ובמעל היה או באונס והוא מוכרח לתת הכח להשליח שלפי מרא' עיניו ישפוט והנה גם הקב"ה הבחיר' מסולק תמיד מהקב"ה כביכול והבחיר' חפשית ולכך לטוב' כבר נתן הקב"ה הברכ' וברכו אין ביד השליח לשנות אבל לרע' הקב"ה כביכול כלא יודע ומאתו לא תצא הרעות ועוש' ע"י השליח כפי הבנת השליח ולכך יוכל הדבר להשתנות וז"ש הנה ברך לקחתי אמת שלקחת הברכות אבל וברך הקב"ה. כבר בירך ולכך ולא אשיבנה שאין בידו לשנות אבל לרע' לא הביט און ביעקב וא"כ יוכל להשתנות ודו"ק היטב. וקסמים בדם עיין רש"י כיון שאמר להם לינו פה הליל' אמרו שאין תקוה הכוונה למ"ש במדרש דלית חרשא מצלח בליל' והוא המקוסם וכיון שאמר שילינו הליל' הבינו שאין בו תקוה ודו"ק:

אל מוציאם ממצר' כתועפות ראם לו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה בטעם שהקב"ה בעצמו ובכבודו הוציא' ממצרי' לא ע"י מלאך. לפענ"ד נראה לי דבר חדש ע"פ מה שביארתי הא דאמרו בחולין דף ז' דר"ח אמר שקולי אין עוד מלבדו כתיב והקשו והתניא לעת נקרא שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעל' ומשני שאני ר"ח דנפיש זכוותי' וביאור הענין דהנה הקב"ה מסר העולם לשרי צבאות מעל' ולשבע' כוכבי לכת שנקראים עיני ד' והנה הכשפים וכחות טומא' יש להם כח בטומא' עד שיוכלו להכחיש פמליא של מעל' והיינו מת שנמסר לשר העולם ולכוכבי לכת אבל הצדיק שהקב"ה בעצמו משגיח עליו ולא נתנו תחת ממשלת השרים בזה ל"מ כשפים וז"ש שאני ר"ח דנפיש זכוותי' והקב"ה מצילו ואין עוד מלבדו כתיב והנה במצרים היה מלא טומא' וכשפים וע"כ לא יכול מלאך להוציאם, כי בכשפים יוכלו להכחיש פמליא של מעל' וע"כ הוכרח הקב"ה בעצמו להוציאם. וזה לדעתי מ"ש בשם האר"י שמלאך לא היה יכול לבא למצרים שהי' מתגשם שם והכונה לפענ"ד שהיו הכשפים מכחישים פמליא של מעל' וז"ב. ומעת' ז"ש אל מוציאם ממצרים ולכך לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ול"ש הכישוף לבטלו וז"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל והיינו שכעת יבינו מה שפעל אל בעצמו ולא ע"י מלאך ושרף שלא היה בכח המלאך לעשות זאת רק ביד ד' לבדו כי אין עוד מלבדו ודו"ק:

אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו כי לא נחש ביעקב וגו' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה בטעם ושהקב"ה בעצמו ובכבודו הוציאם ממצרים לא ע"י מלאך ושליח. נראה ע"פ מה דאמרו בפ"ק דסוטה בנין הראשון שני שהיו ע"י מעשה אדם שלטו שונאים במע"י ובנין השלישי שיהיה ע"י הקב"ה בעצמו יהיה גאולת עולם ובנין עדי עד בב"א ולפ"ז כשראה הקב"ה כמה משטינים יקומו על ישראל בכל דור ודור השואפים לבלעם ולקעקע ביצתם חלילה ע"כ גאלם הקב"ה בעצמו בזרוע עוזו למען יהי' להם תקומה וזה אמרו אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו לכך לא נחש ביעקב והיינו שלא יועיל שום קסם וניחוש לעשות אתם רע וע"ז אמר כעת יאמר ליעקב היינו שכעת נודע הדבר מה פעל אל ומה הועיל' פעולתו במה שהוציאו בעצמו ובכבודו וכעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ויתגלה להם כעת הטעם למען לא יוכל מכשף וקוסם לנכות בם ובעמדם יעמודו ודו"ק:

עוד נראה לי בזה עפ"מ שאמרתי בביאור מה שתקנו אנשי כנה"ג בתפלת ר"ה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה דהנה מדת הקב"ה אינו כמדת בו"ד דבו"ד כאשר רוצה לנקום בשונאיו הוא מערים להפר מחשבתם לבלתי תעשנה ידיהם תושיה והקב"ה הוא בהיפך כל מה שהאדם חושב שיעשה בזה רעה הוא מניחו ומסבב שאדרבא בזה יסובב טובה כמו השבטים שמכרו את יוסף למצרים והם חשבו לרעה ואלקים חשבה לטובה ולפ"ז כל הפעולות והמעשים שאדם עושה בעוה"ז אם לרע או לטוב הכל בתכונתו והקב"ה נתן בו כחו וגבורתו שיעשה מה שהוכן אך הבחירה בידו אם ירצ' יתכוין גם הוא לטוב' ואם אינו רוצ' אז עושהו שלא ברצונו ולזה אמר שבהגלות נגלית לעתיד כבודו עלינו יגלה וירא' כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר, כי אתה יצרתו כי כל פעול בתכנותו ובמהותו וזה שיאמרו שמלכותו בכל משלה דאף בתכונת יצירתו ומחשבתו בכל משלה כבוד מלכותו והנה גם בבלעם בלק חשב שיקלל והקב"ה סבב שאדרבא ישראל יקבלו טובה ממנו ויהפוך הקלל' לברכ' ובלעם הבין זאת ולזה אמר כי לא נחש ביעקב אף שאני באמת רוצה לקלל ד' אמר כי אברך ולכך כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל שבכחו לסבב מחשבות אנוש ותחבולותיו שבזה שמחשב לרע מזה יצמח טובה ודו"ק:

או יאמר כי כבר הארכתי בזה בכמה מקומות כי תכלית הפעול' השלימ' שיהי' ניכר הפועל בזה והנה בזה"ז אין מכירין שהבורא יתברך פעל זאת אבל אח"כ ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויהי' ניכר הפועל בעצם תפעול' ולזה גם כאן אמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל היינו שבפעול' ניכר שם פעלו וניכר הפועל בהפעול' ודו"ק:

אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. הכוונה לפי עניית דעתי דהנה שני המקדשים שנחרבו לפי שהיו מעש' בו"ד והמקדש השלישי שיהי' ע"י הקב"ה כמבואר בשבועות דף ט"ו יהי' קיום עולם ב"ב אמן ולכך כל שאמר שאל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו וכיון שהקב"ה בעצמו הוציאם לכך לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וכעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל והיינו שכעת יבינו במה שהוציא הקב"ה בעצמו היה למען שיהי' קיום עדי עד בנין נצח דאל"כ יאמרו אך לשוא היה' פעולתו ודו"ק:

אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהג' כל המזלות הם נגד ישראל ולכך הוציא הקב"ה את אברהם מתחת כיפת הרקיע כי מצד הכוכבים והמזלות לא היה מוליד ולכך כשהקב"ה יודע כי הם לוחמים נגד ישראל ע"כ הגביהם מעל שמי שמים ויושיבם תחת כנפי חסדו וז"ש אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו והיינו כתוקף הרום וגובה שלו כמ"ש רש"י וז"ש כי לא נחש ביעקב וכמ"ש בתרגום ארי לא נחשיא צבן דייטיב לדבית יעקב ואף לא קסמיא רען ברבות בית ישראל והיינו שכל עניני הכישוף בהכחות העליונים הם לוחמים מול בית ישראל ולכך הוצרך הקב"ה להגביהם מעל כל הכחות וז"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל והיינו שהקב"ה יפעול עמו:

עוד נראה לי בביאור כעת יאמר ליעקב מה פעל אל דהנה הרמב"ם כתב בפרקי אבות על חיב' יתיר' נודעת להם שהאדם לפעמים עוש' טוב' עם חבירו ולא ירצ' להודיעהו כלל וזה אינו חיב' אבל כשמודיעו אז היא טוב' שלימ' וז"ש חיב' יתיר' נודעת להם ע"ש וא"כ ז"ש בא ואראך חיבתן של ישראל לפני המקום שאל הוציאו ממצרים כתועפות ראם לו והיינו שהקב"ה עשה הטוב' שהרי לא נחש ביעקב ולא היה ע"פ כשפים וז"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל וא"כ זה חיב' יתיר':

עוד נראה לי כוונה עמוק' דהנה לפעמים ישנו באדם כחות ולא ירגישם כלל להוציאם מכח אל הפועל והמשכיל אשר ירגיש בחבירו כמה כחות נפלאות אם הוא אוהב לו מודיעו שיש בו אלו הכחות כדי שישתמש בהם ויוציא לאור כל מה שבכחו ולזה אמר שישראל שיצאו ממצרים וד' נהגם בעמוד ענן לא הבינו בכחות נפשם אם מסוגלים הם ללחום מלחמ' עם הגרים כי היה בהם מורך לב ופני עבדותם למצרים מה עשה הקב"ה העמיד עליהם בלק שישכור בלעם ויגל' כל הכחות הנפלאות שיש לישראל כדי שיתעוררו לעשות חיל וז"ש אל מוציאו ממצרים ולא הרגישו בעצמם שום כח וז"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל למען שיתעוררו לעשות חיל וז"ש הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף כי ירגישו במה שיטע הקב"ה בקרב לבותם. כי ילחמו מלחמת מצוה: במדרש מתוך ברכותיו אתה יודע מחשבתו הכוונה שבאמת הוא בברכותיו הזכיר להם עונותם שאף שחוטאים הקב"ה מטיב עמהם ונתכוין להכניס קטרוג עליהם שחטאו ולהזכיר עונותם:

במדרש כתועפות ראם חטאו קמעא הורידן כעוף עיין ידי משה מ"ש בזה. ולפענ"ד הכוונה שישראל הגדלתם והשפלתם מדמ' לעוף שיוכל לעוף למעל' למעל' וגם יכול לירד מטה מטה ברגע אחת כך ישראל כשחוטאין קמעא יורדין כעוף:

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו. הכוונה לדעתי דהנה כבר אמרו חבור עצבים אפרים הנח לו שאף בשע' שעובדים ע"ז ח"ו כ"ז שיש להם חבירות ודיעות הנח להם ולפ"ז מכ"ש כשד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו דהיינו התחברות השלום יש לו פשיטא שלא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל שמוותר להם על כל עונותיהם:

לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם וגו' הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלקיו עמו. הכוונה כי כבר כתבו כולם כי היעוד לטוב' יתקיים ולא תשוב ריקם ולפמ"ש הרדב"ז ח"ג סי' תרל"ח דיעוד הרבים לטוב' אפי' על תנאי אינו חוזר וא"כ זה שאמר לא איש אל ויכזב וגו' הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה ואמר הטעם כי לא הביט און ביעקב והיינו ביעוד הרבים לא ישוב ויחזור מברכתו ולפענ"ד הטעם שיעוד הטוב אינו חוזר שהרי הטוב יצא מפי הקב"ה בעצמו ואינו חוזר אבל הרעות לא תצא מפי הקב"ה כמ"ש מפי העליון לא תצא הרעות והטוב והיינו שהרע' באה מאיליו שכן הוא בטבע שגם הכרת היא בטבע וכמ"ש הרמב"ן פרש' בחקותי ולכך יוכל לחזור בו. חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועת' אם רע בעיניך אשוב'. לפענ"ד כי גם בזה הרשיע שהוא לא הרגיש כלל החטא הגדול שהקב"ה אמר לו שלא יקלל העם כי ברוך הוא והוא הלך לקלל רק שאמר שחטא במה שלא ידע שהמלאך נצב לקראתו בדרך ועת' אם רע בעיניך אשובה וז"ש רש"י בשם המדרש שאמר שלמוד הוא שיאמר דבר והמלאך מחזירו וכביכול שחשב כי באמת הקב"ה הרשהו ורק שהמלאך אינו רוצ' ולא הרגיש כלל שזה נגד רצון הבורא יתברך ולזה אמר לו המלאך לך עם האנשים ואפס וגו' והיינו שגם הקב"ה שהרשהו הוא רק על הליכ' לא על הקלל' וא"כ הוא ממרה פי ד' ודו"ק: במדרש אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל שלא נמצא פסולת בבניו. הכוונה לפענ"ד שלא נטו לאחד מהקצוות הנקרא ימין ושמאל וז"ש ויעמוד במקום צר שלא זזו ממקומם:

לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך הנה כבר נודע מ"ש הרמ"ע מפאנו בספר עשר' מאמרות שהמקור הקודם לפעול' יורה על ריבוי הענין במשך הזמן או ריבוי בעצם וחוזק הפעול' ואם הפעול' קודם למקור יור' על רפיון הפעול' והנה כאן שלא היה מברך רק פעם אחת וגם גוף ברכותיו היה הארס של הקלל' צפין בתוכו ולכך נהפך לקללות ולכך אמר שכיון שלקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך שעכ"פ גם רפיון הפעול' לא רצית שתברך כלל והמעיין בכל הסדרא ימצא בזה הכלל כמה דברים:

מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. הכוונה לפמ"ש הרמב"ם באגרת תימן על פסוק והיה זרעך כעפר הארץ שהעפר הכל דורסים עליו והיא השליט על הכל שהעפר מכס' הכל והנה ישראל נמשלו לעפר וז"ש מי מנה עפר יעקב שיעקב הוא ג"כ כעפר ומספר את רובע ישראל היינו מה שישראל רובע ורבץ על הכל ודו"ק: ויחר אף אלקים כי הולך הוא. לכאור' תמוה דהרי הרשהו ללכת שא"ל קום לך אתם אך לפענ"ד הענין דבאמת היה בבלעם שני כחות כח הקסמיי לקסם ולכסף וגם כח כוון השעות שהקב"ה זועם והנה באמת היה יכול בלעם לקלל בביתו רק הכח הכוון השעות זה היה צריך שיהי' שם וברוע העין שלו היה יכול להביט אליהם ולכוין השעות שהם ברוע המעמד אז יוכל להזיק להם בשימת עינו לרע' עליהם והנה הקב"ה אמר לו בתחל' שלא ילך עמהם וגם לא תאור את העם כי ברוך הוא הנה מנע אותו משני הדברים שלא ילך אתם וגם לא יאיר בביתו והנה בלעם לא גלה להם רק שמאן ד' לתת להלוך עמהם אבל מכל מקום יוכל לקלל בביתו ובלק רצה שישית עליהם רוע עינו ויוכל לחול עליהם הקלל' חליל' וע"ז שלח לו אל נא תמנע מהלוך אלי ע"כ הוכרח לגלות להם שלא יוכל לעבור את פי ד' והנה בא אליו דבר ד' שילך אתם אך את הדבר אשר ידבר אותו תעש' א"כ לא לקח מאתו רק כח הכוון השעות בלבד ולכך חשב שעש' הקסמים שלו ולכך אמר שחרה אף אלקים כי הולך הוא שחשב שמצד הקסמים שלו יוכל לעשות להם רעה והנה בגוף הענין שהקב"ה שם בפיו שיברכם והלא היה יכול לעשות יותר שבלעם יקלל והקב"ה יהפוך לטוב'. אך נראה לי דהנה באמת כעת נצטוו שישראל לא יצורו את מואב ולא יתגרו בהם מלחמ' וא"כ כשתי' מקללם היו חושבים שבשביל פעולתו של בלעם לא היו יכולים לנצח ע"כ הפך הקב"ה את קללתו לברכ' ובכ"ז לא יכלו ישראל לנצח וידעו כי מד' הוא והנה בלק היה יותר מכשף מבלעם וראה שישראל ינצחו את מואב אבל לפי שנבואתם סתומ' אשר ע"כ לא ידע אם עתה ינצחו או אחר זמן וז"ש לו בלעם אשורנו ולא עתה דרך ככב מיעקב ומחץ פאתי מואב וגו' והיינו שזה יהי' אחר זמן רב ולא עתה ולכך הוכרחתי לברך כעת ודו"ק היטב:

הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף. עיין ראב"ע דע"ד הדרש לא ישכב משה עד יאכל טרף. ולפענ"ד נראה הכוונה שהנה כעת לא עשה משה רבינו דבר רק שהקב"ה שם חכה בפי בלעם שלא יקלל אבל אח"כ נקם משה רבינו מאויביו כמ"ש נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים וא"כ ז"ש אל מוציאו ממצרים וגו' כי לא' נחש ביעקב ח"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל והיינו שכעת יגידו מה פעל אל שגם ד' אתם אבל אח"כ הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב משה עד יאכל טרף ודו"ק:

עוד נראה לי עפמ"ש הר"ן במ"ש בניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאל דהיינו ע"י כח הכנה שנתן הקב"ה בניסן אז ע"כ בניסן עתידין לגאל וה"ה כאן אמר שאל הוציאו ממצרים כתועפות ראם לו וע"כ לא נחש ביעקב ולזה אמר שכעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל שאף אח"כ הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא בכ"ז לא ישכב עד יאכל טרף דהיינו אף שיקום עליהם עם להרוג אותם לא יוכל לעשות להם רעה ולא ישכב ישראל עד יאכל טרף ודו"ק היטב:

ויזבח בקר וצאן בתרגום אונקלוס וכס תורין ועאן. והוא תמוה דמשמע תורין הרב' ובאמת לא היה רק בקר אחד ובמדרש מבואר שחרה לו ע"ז שלא הכין לו רק בקר אחד וצע"ג:

וישת אל המדבר פניו בתרגום ושוי לקביל עגלא דעבדו ישראל במדברא אפיהי ולכאור' במה נתפייס במה שרא' ישראל שוכן לשבטיו ופתח ואמר מה טובו אהליך יעקב. והנראה בזה לפמ"ש הכוזרי בטעם העגל שלא היה חטא כ"כ גדול כפי מה שנראה מפשטי הכתובים שהם היו מורגלים בצורות מוחשות והיו רוצים שיהי' כבוד חונה בתוך גויה ולכך בקשו את העגל ע"ש שנתן מסוה ע"פ העם. והנה המופת לזה שאח"כ נתן להם המקדש כדי שיהי' להם צור' מוחשת ששם נגל' כבוד ד' כי לא רצה להעתיקם מתכונת טבעם כמ"ש הכוזרי שם. ובזה פירשתי מ"ש עדות היא לישראל שנמחל להם עון העגל והיינו שהעדות הוא שישראל לא טעו ח"ו בעגל כפי מה שנראה בפשט הכתובים וזה לך שהקב"ה צוה לבנות המשכן ומעת' כיון שבלעם נשא פניו בשביל חטא עגל להזכיר להם עון העגל להתפש וע"כ שם ד' בפיו שיברכם מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל וכהמדרש שקאי על שילה ובית עולמים כמ"ש רש"י בפירושו וגם אם סובב על בה"כ ובה"מ עכ"פ זה עדות שלא היה החטא גדול כל כך שהרי צום לבנות מקדש ומשכן וגם בה"כ ובה"מ נקראו מקדש מעט ודו"ק ובזה נראה הטעם מה שחזרו כלם לקלל' חוץ מבה"כ ובה"מ כדאמרו בסנהדרין משום דבזה הור' השי"ת שלא חטאו בעגל ולא לחנם נשא לתם פנים כי לא היה החטא גדול כל כך כפי מה שחשב בלעם ודו"ק וז"ש ויהפוך ד' אלקיך לך את הקלל' לברכ' היינו שהקב"ה שידע היטב כוונתם בחטא העגל לכך הפך קללתו לברכ' ודי למבין:

מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל תמות נפשי מות ישרים. הכוונה למ"ש בעקיד' פרשת ברכ' כי עיקר ההפרד' שלימ' וזה מית' נבחרת ע"ש וז"ש מי מנה עפר יעקב והיינו שגם העפר טוב מאד ומזוקק וע"ז ביקש תמות נפשי מות ישרים שיהי' הפרד' שלימ' וזה מית' טוב':

לכה נא קבה לי את העם הזה אולי אוכל נכה בו והיינו למעטם כפירש"י ואגרשנו מן הארץ ודו"ק:

אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב. האבן עזרא כתב מלא ביתו ביתו מלא וכן מלא כל הארץ כבודו כי רבים טעו שחשבו כי כבוד ד' מלא העולם כטעם לד' הארץ ומלוא'. נשאלתי בזה לבאר דבריו. ולפענ"ד כוונתו דלכאור' כוונת הכתוב שיתן לו בלק כסף וזהב כשיעור מלא ביתו ומלא בשו"א הוא שם דבר מלא בית והי' מדה ידוע' וזה אינו וע"כ אמר שהכוונה ביתו מלא והיינו אם יתן לי בלק ביתו מלא כסף וזהב וכוון לזה שכתוב מלא כל הארץ כבודו שאם הכוונה לכבוד ד' הוא כשיעור מלא כל הארץ א"כ כביכול יש לו גבול וקצב' בערך מלא כל הארץ והוא מתקומם במקום וחליל' לומר כן ורק הכוונה להיפך שבארץ מלא כבודו אבל אינו מוגבל בארץ רק שכל הארץ מלא כבוד ד' כאומרו שזרח השמש בעיר שאין הכוונה שדוקא בעיר זו ולשלול זריחת השמש בעיר אחרת וז"ש שרבים טעו כי חשבו כי כבוד השם מלא עולם והיינו שטעו וחשבו שיש גבול וקץ לכבוד ד' מלא העולם וז"ש כטעם לד' הארץ ומלוא' והיינו שכביכול לד' שייך הארץ ומלוא' אבל הוא אינו מתקומם במקום ואין לו גבול וקץ כנ"ל כוונתו ואם שגיתי ד' יכפר בעד ועיין מרגליות טוב':

וירא ישראל שוכן לשבטיו ראה שאין פתחיהן מכוונים. הכוונה ע"ד מה שפירשתי מ"ש אותו היום סלקו לשומר הפתח שראשית חכמ' יראת ד' ובאותו יום שאמרו שא"צ להיות תוכו כברו וסלקו לשומר הפתח וכאן ג"כ הכוונה שרא' שאין פתחיהן מכוונים ודו"ק כי קצרתי:

במדרש על פסוק ההסכן הסכנתי לעשות לך כה כיון שדבר' מתה וכו' להודיעך שחס הקב"ה על כבודן של בריות וסתם את פיה שאילו הית' מדברת לא היו יכולין לשעבד בה ולעמוד בה שזו טפשת שבבהמות וזה החכם שבחכמים לא היה יכול לעמוד בדיבור'. צריך ביאור מפני מה לא היו יכולין לשעבד' ולפענ"ד דבאמת חקרו כלם מפני מה נתנו הבהמות לאוכל בפי אדם ולשעבד בהם וכתבו דהוא משום שהאדם המלך שיש לו דעת ומדבר וגם יש לו יגיע' ועמל להנהיג הבהמ' ובע"ח לכל צרכיו שהם אין להם דעת ע"ש ולפ"ז אם הית' האתון חיה ומדברת וא"כ לא היה מקום להשתעבד בה שהרי יש לה דעת יותר מאדם ודו"ק: ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. הכוונה לדעתי ע"ד מה שאמרו סוף מעש' במחשב' תחל' והענין הוא דמה שנעש' לבסוף בפועל הוא העול' במחשב' תחל' כמו במלאכת האומן שעוש' שלחן ומכין עצים ומסמרים וכדומ' וכל מה שעל' במחשב' תחל' זה הנעש' בסיף שתכלית המלאכ' היה צורת השולחן. והנה גם עמלק הוא היה כל סיבת הגליות והטלטולים ואין הכסא והשם שלם עד שממח' זכר עמלק וא"כ סוף מעש' במחשב' תחל' ולכך תיכף כשיצאו ישראל ממצרים ואוה"ע רצו לעמוד נגדם היה עמלק הראשון ומני אז חשב השי"ת סיבות שימח' זכרו ונשבע בימינו כי לא יכונן כסאו עד כלה אותו עדי כי לא ישאר שורש מאתו וז"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד שמהתכלית ניכר שעל' במחשב' תחל' ודו"ק היטב:

כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו כבר כתבתי הרב'. וכעת נראה לי עפ"י דברי הכוזרי שאמר לו כי מצות שבת ויו"ט וכדומ' כל מה שהבדילם מהגוים זו היא לתועלת להם דאל"כ היו הגוים לוקחים את בני ישראל לעוצם דקות שכלם להיות להם ליועצים ועי"ז היו נהפכים לדתם ורק לאשר נבדלו מהם ע"כ עמדו בדתם ונבדלו להיות לעם בפני עצמו וזה אמרו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב דהיינו אשר לא יתחשבו בגוים דהיינו אם מלשון חשיבות או מלשון חשבון שאינם נמנים ביניהם רק לעם בפני עצמו הוא רק מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל וכפירש"י דהיינו המצות שעושים בעפר רגליהם והם נמשכים אחר שרשם אברהם יצחק ויעקב שנבדלו מכל ההמון הגוים ע"פ דת אל ומזה נמשך לבני ישראל אשר יהיה עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. וזה לדעתי כל הטעם שקיימו אבותינו המצות קודם שנתנה התורה למען יבדלו הם וזרעיהם מהגוים והיו לעם אחד. ולכך הקפידו שבטי יה על אשר לקחו את דינה אחותם וז"ש כי לא יעשה כן בישראל. וז"ש במכות שזה בא והעמידם על שבע ובא חבקוק והעמידו על אחת והכוונה שכל תכלית המצות היה למען יבדלו מהגוים וא"כ באמת לפי חלישת הדור בדעות הנפסדות היה צורך יותר לחזקם במצות רבות למען שיהי' להם עי"ז לחומ' בלי יתערבו בעמים אבל בצדיקים שכבר זכו להיות מובדלים ומקודשים א"כ לו אין צורך להמצות להיות עי"ז מובדל וז"ש בא חבקוק והעמידו על אחת צדיק באמונתו יחיה שזה כל התכלית של המצות. ויתכן יותר כי הרמב"ם עשה י"ג עקרים להיות שרשים בראותו שיסודי הדת רופפים והעיקר תלוי באמונת אלו הי"ג עקרים וע"כ עשה אותם עקרים ומהם יוציאו פרח וציצו ציץ כל המצות הנתלים ושתולים בתורת ד' ולכך גם נביאי הדור שראו שיסודי הדת רופפים בחרו הם שבע ענינים שעשו לעקרים ובא חבקוק והעמידם על אחת שצדיק באמונתו יחיה ודו"ק:

שום אל בלק וכה תדבר. בסנהדרין ובמדרש אמרו שנתן הקב"ה חכה לתוך פיו. הענין לפענ"ד דלא כמדת בו"ד מדת הקב"ה דהאדם כשבא לעשות רעה לחבירו אינו עוש' מה שרוצ' חבירו לעשות והוא מבטל מעשיו בכל עוז ועוקר כל מה שחושב לעשות חבל הקב"ה אדרבא הוא מניח האדם שיעש' הכל מה שחושב לעשות ואך בזה יכשל ויאבד הדמיון בזה שהמצרים חשבו שישראל יטבעו בים ואך בזה היה הצלתם של ישראל ואבידתם של מצרים וכבר האריך בזה הדורש המפואר בעל קול יעקב בסיף מגלת אסתר. והנה בלק חשב שכאשר יפתח בלעם את פיהו ויקלל יתקיים ח"ו בישראל והקב"ה היה יכול למנוע מבלעם אם שיאלם ולא יפתח פיו או שלא יניחו ללכת וכדומ' אבל לא חפץ בזה רק שאדרבא יעש' כל טצדקי ויכין מזבחות למען יוכל לקלל ומחשבתו הית' באמת לקלל ונתן חכה לתוך פיו שלא יהי' כפי מחשבתו ואדרב' כל מה שאמר היה ברכ' לשבח וז"ש מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו וכו' והיינו שהקב"ה הניח שיהיה כל מחשבתו קיימת והפכו לברכ' וא"כ זה נס יותר גדול מאלו לא היה מניחו לקלל. וזה לדעתי מה שאמרו בירושלמי תעניות פ"ב הלכ' וא"ו כתיב בצר הרחבת לי אמר דוד לפני הקב"ה רבון העולמים כל צרה שהייתי נכנס לה היית מרחיב' לפני נכנסתי לצרתה של בת שבע ונתת לי שלמה נכנסתי לצרתן של ישראל ונתת לי את בהמ"ק ועיין בעין יעקב שהביא גם המדרש תהלים על הפסוק הלז שמרחיב הדיבור בזה והוא משולל ביאור ולפמ"ש אתי שפיר דהנה גם ההצל' מצר' יש ג"כ על שתי פנים אחת שנפדו מהצר' ואחת שהצרה עצמ' נהפכ' לישוע' ולפ"ז בדוד שצרת בת שבע היא הית לו לפליט' שהוליד ממנה שלמ' וכן צרתן של ישראל בעת הדבר הית' יכול' להתקיים כשימנע הדבר מעצמו או ע"י שקנה גורן ארונה והית' בהמ"ק וא"כ זה היה נס יותר גדול שמהצר' גופא נצמח הישוע' וא"כ כמעט היה מוכרח במעשיו שיהי' כן ודו"ק:

נאום שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. לדעתי יש לומר דבאלה התנצל על שאמר לו לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך דהנה בלק שלח לו כי ידעת את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר דהנה היה מקום לומר דקללת בלעם לא הית' רק באיש אשר נחש וקסם בקסמיו ורא' שמצד המזל הוא בשפל המדריג' לזה הגיד שהוא ארור וכן להיפך מי שמזלו ברום המעל' לזה הגיד שהוא מבורך אבל א"כ לא היה רק כמגיד עתידות בקסמיו ובלק היה מחשיבו שהוא יוכל לפעול ע"י קסמיו ומכוין השע' שיוכל לברך ולקלל אף מי שאינו מוכן מצד מזלו וטבעו לזה אמר כי ידעתי את אשר תברך מבורך והיינו שיתברך בשביל ברכתך וכן אשר תאור יואר לעתיד על ידך ובאמת היה לו הכח הזה אבל הקב"ה לקח כחו מידו ונתן חכה בפיו ובירך לזה אמר בהתנצלותו נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה וא"כ אין בידי לשנות כי אם מצד מה שהם מוכנים בטבעם ומזלם וגם כי איני ברשותי שאני שומע אמרי אל ויודע דעת עליון ואי אפשר לי לשנות אך מה שאמר נופל וגלוי עינים לפענ"ד כוון בזה דהנה מי שרוא' דבר מבהיל אם אמנם שאינו יכול לעמוד על רגליו ונופל על פניו אבל אם הוא ראות דבר קדוש מלאך וכדומ' אף כי ראות פני אלקים חיים הנה אף שנופל מכל מקום בעין רוא' שהרי רוצ' לראות אבל אם הוא רוא' דבר מבהיל מצד טומא' הוא מסתיר עיניו מפני שמתיירא להסתכל בו ודבר זה נראה לעין כל שאם ירא' דבר מבהיל מה שאינו קדוש נחשכו עיניו מלהסתכל ומסתיר עיניו וז"ש בלעם אשר מחזה שדי יחזה הוא נופל מרוב פחד ומכל מקום גלוי עינים ובזה המופת שמחזה שדי יחזה וכבר נחלקו בברכות ובמדרש רבה פרש' שמות במה שהסתיר משה פניו כי ירא מהביט אל אלקים אם הוא יפה עשה וכבר אמרו במדרש דטירון היה לו בנבוא' ונתיירא מתחל' כי אחר שנתגדל לא הסתיר פניו עוד ודו"ק ואם שגיתי ד' יכפר בעד:

עוד נראה לי בפירוש הפסוק אשר מחזה שדי יחזה וגו' כי מצינו כמה פעמים שהשמיע' אינה גדול כ"כ בראיה וכבר אמרו כמה פעמים ולא תהא שמיע' גדול' מראיה והראיה מחריד יותר האדם מאשר שמע כי לא יתפעל האדם כל כך מהשמיע' כמו מהראיה וכבר מצינו כביכול בהשי"ת שאמר ארד' נא וארא' שלמד לדיינים שלא יפסקו בלי ראיה וכמ"ש ברש"י ועיין בבינה לעתים מ"ש בזה ולכך אמר נאום שומע אמרי אל וע"ז הפליג להתפאר אשר מחזה שדי יחזה שזה יותר מהשמיע' ע"כ לזה יחרד ויתפעל והוא נופל וגלוי עינים ואח"כ אמר שומע אמרי אל ויודע דעת עליון מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים והיינו שהשמיע' וכ"ש הידיע' לא יתפעלו בקרבו כי אם החזיון אשר אזה ודו"ק: חסלת פרשת בלק:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה