אור ברסלב

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת חקת

על פרשת קרח

במדרש אמרתי אחכמ' והיא רחוק' ממני. כבר כתבתי

בזה. וכעת נראה לי דהנה הענין שנתן הקב"ה החקים שהם מצות בלי טעם ולכאור' זה תמוה דהא בלי ספק יש טעם בכל המצות וא"כ למה יעלים הקב"ה טעמם ואדרבא יותר היה נכון לגלות הטעם כדי שנבין עומק חכמת התור'. אך ביאור הענין דהנה במצות שנתן הקב"ה לישראל כבר אמרו מפני מה לא נתגלו טעמו המצות לפי ששני דברים נתגלה טעמם ונכשל בהם גדול הדור והענין הוא כי שכל האנושי עלול לטעות ואם יבא לכנס בהמצות ע"פ טעם מה ניקל לקלקל המצות ולדחות מדחי אל דחי שנאמר שהוא רק בשביל זאת ובהסיר הסיב' יסור התכלית ולכך העלים הקב"ה טעמי תור' האמנם אם כי העלימם בפני ההמון אבל לב חכם ישכיל הטעמים כאשר חכמי ישראל נתנו טעמים בכל המצות והרב המור' לצדק' הרב' טעמים לכל המצות והנה לאשר חשש' התור' כי אולי בכל זאת נחפש אחר טעמי המצות ופן חליל' נכשל בהם ע"כ נתנה התור' חוקים שהם עלומי הטעם אף לחכם גדול והמשל פרה אדומ' אשר קשה להבין אף לשלמ' המלך וע"כ להורות נתן לבל יפרצו פרץ בהמצות וז"ש אמרתי אחכמ' היינו שאחכם בכל המצות והיא רחוקה ממני והיינו מהחקים ראיתי שכל המצות רחוק ממני להבין הטעם ודו"ק:

שוב ראיתי שגם בעקידה הרגיש קצת בזה. עוד נראה לי דהנה כבר האריך הבדרשי בתשובתו להרשב"א הובא בסימן תי"ח שם שכתב שיש שני מיני נמנעות אחד' מה שהוא נמנע בחיקינו ואינו נמנע בחק השי"ת ואחד מה שהוא נמנע גם אצל השי"ת וכמ"ש הרמב"ם שמשל נמנע טבע קיים גם אצל השי"ת עד"מ בקיבוץ שני ההפכים שיהי' קור וחום בדבר אחד שזה נמנע במציאות כלל יעו"ש כי האריך בזה. והרשב"א מדשתק חודה לו וקבעה בתשובותיו לדורות ולפ"ז כאן שא"ל ענין פרה אדומה שמטהר טמאים ומטמא טהורים א"כ היה מקום לומר שזה ממין הנמנעות שבחיק הבורא יתברך כביכול שאיך אפשר שדבר אחד יהי' בו שתי תכונות אבל באמת אינו דומה ששם השתי תכונות הם בהדבר עצמו וזה א"א שיהי' קר וחם אבל שתי פעולות שונות בשתי בני אדם זה אינו נמנע בחיקו יתברך כ"א אלקינו וכבר שמעתי בשם רבינו סעדי' באמונות ודיעות שאמר שמצינו בתאנים שמרפא מי שהוא מנוגע ומחליא מי שאינו מנוגע באכלו הרבה ע"ש והיינו משום שעוש' שתי פעולות שונות וכמו כן נראה פעולות שונות בשמש כמו שפירש העקידה על פסוק שמש ומגן ד' יעו"ש. ומעתה זה שאמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני היינו שאינו מן הנמנע ותש בחיק הבורא יתברך כביכול כי אם מה שהיא רחוק' ממני ולכך דרשו על פרה אדומ' שבזה ה"א שהיא מן הנמנעות בחיק הבורא יתברך וע"ז חידש שלמה שבזה נתחכם שאינה רחוק' רק ממנו אבל בשאר החקים פשיטא שאינו מהנמנע בחיק הבורא יתברך וז"ש זאת חקת התורה והיינו מה שהאוה"ע משיבים ומונים אותו כביכול מה טעם יש בה והיינו שמבינים שגם מהבורא יתברך היא נמנע לזה אמר זאת חקת התור' גזירה גזרתי וחקה חקתי אין לכם רשות להרהר והיינו שלא תהרהר שגם אצלי הוא מן הנמנע ולזה אמר זאת חקת התור' ולכך גלה הקב"ה למשה הדבר שידעו כי אינו נמנע רק בחיק האנושי אם לא הושפע עליו רוח אלקי ודו"ק:

עוד יש לומר דהנה יש דברים עמוקים שמפני עומק המושג לא יוכל אדם לעמוד על סוף דבר ובזה יתהלל המתהלל החכם כי בא אל תכלית הדבר בשביל חכמתו אבל יש דברים שאינם עמוקים מצד השכל כי אם ממה שחסר כללים להדבר והנה בזה לא יועיל כל החכמות והשכליות אחרי כי אין צריך כלל לזה והדמיון למי שנועל ביתו וזה יבקש לומר מצד השכל מה שיש בבית אשר כל השכליות לא יועילו ואך לשוא הוא כי עם כל ההקישים והדמיונות יוכל להיות בו דבר אשר לא יוכל לשער כלל וזהו ענין פרה אדומ' שקש' מאוד מה שמטהר טמאים ומטמא טהורים וזה ענין סגולה אשר ד' העלים הכלל בזה ומה יועילו כל החכמות בזה ולזה אמר שלמה אמרתי אחכוה והיינו שהוא מצד עומק המושג אבל והיא רחיק' ממני מצד עצמות הדבר עמוק עמוק מי ימצאנה ודו"ק:

עוד נראה לי על מדרש אמרתי אחכמה והיא רחוק' ממני זו פרה אדומ' וכ"כ בזה כמה ענינים. וכעת נראה לי שהיא רמז ומליצ' נפלא' דהנה מה שהי' צריך שתהי' אדומ' ושתי שערות שחורות פסול נראה לי שזה רמז למה שהי' עשיו אדום כולו כאדרת שער וזה ענין תטומא' שבפר' אדומ' שלהיות כל הגלות של מלכות אדום הוא להתיך זוהמת החטאים וזוהמת הנחש המתע' וע"י הגלות יתך מהם כל חלאה וכל סוג והיסורים הם ממרקין עונותו של אדם וא"כ ע"י היסורים מטהר טמאים אמנם להיות כי ע"י עול הגלות ישראל משוקעים בין האומות ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם לכך היה ענין פרה מטהר טמאים ומטמא טהורים ולכך מבואר במדרש שלעתיד יתבטל כל עניני הטומא' ולא יצטרך לפרה והיינו שלאחר שיצרפו במצרף הגלות יהיו מנוקים מכל פשע ולא יצטרכו לטהר' עוד והנה כבר כתבו המקובלים שירמי' היה הגלגול של שלמה ששלמה ראה בשלוותם ובבנין בהמ"ק ואח"כ ראה בפחזותם וכמה ענינים רמז על אחר החורבן לכך אמר אמרתי אחכמה והיא רחוק' ממני שידע שפרה אדומ' תיא רמז לאחר חורבן הבית אבל עוד רחוק הדברים כמו שנאמר אשורנו ולא עתה אראנו ולא קרוב והבן כי אם אמנם היא ע"ד מליצ' ואין דרכי בכך בכ"ז כן נפל בדעתי ואמרתי לחוק אותו על הספר ואם שגיתי ד' הטוב יכפר. ולדעתי מה ששנו חכמים בלשון המשנה שנחלקו ר"מ וחכמים במנין הפרות שר"מ אומר ששבע' היו מימי משה וחכמים אומרים מעזרא ואילך שרמזו לשבעת אלפי שני של העולם ואין להאריך בזה. עוד אופן על מדרש אמרתי אחכמ' והיא רחוק' ממני זו פרה אדומה שמטהר טמאים ומטמא טהורים הענין נראה לפענ"ד דהנה כבר נודע שיש ענינים מגונים אשר הם מגונים אף לאיש הדיוט ופחות ויש ענינים אשר לההמון אין עול כלל רק לאיש הצדיק הישר והתמים במעשיו לזה אף הקלה שבקלות לגדול' יחשב כמו הכתם אם יפול על בגד פשתן אינו נראה וניכר הקלקול משא"כ בבגד משי הכתם הקטן ניכר ונגלה בעליל והנה הפר' מכפרת על עון העגל והנה העגל כפי הראות הפשוטי הוא משחת גדול כאלו עבדו ע"ז אבל כבר נתנו מסוה הראב"ע והכוזרי והברבנאל שלא היה ח"ו ע"ז רק שרצו בכבוד שוכן בתוך גויה וא"כ לא היה חטא כל כך וא"כ היה להיפך שאצל אהרן קדוש ד' היה חטא גדול לרב מעלתו וקדושתו משא"כ אצל ישראל וא"כ היה העגל בדמות מטהר טמאים ומטמא טהורים כי אצל ההמון אדרבא רצו שיהי' כבוד שוכן בתוך גויה משא"כ אצל אהרן לכך פרה אדומ' היה בה סגול' זו שמטהר טמאים ומטמא טהורים כי טומא' קלה יש בה שהטמאים אדרבא נתטהרו על ידה והטהורים לרב מעלתם מטמאים על ידה ודו"ק:

עוד אופן על מדרש אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני זו פרה אדומה להבין הדברים נראה לפענ"ד דהנה באמת צריך ביאור למה כתבה התור' הדבר חוקיי והלא בלי ספק כל אחד ואחד יש לו טעם ולמה העלימ' התור' הדברים. אמנם נראה עפמ"ש המפרשים והובא במדרש שמואל לפרש מ"ש דוד מכל אורח רע כליתי רגלי למען אשמור דבריך אשר בית ישראל מחוייבים לקיים מצות התור' אף מה שהשכל גוזר ג"כ רק לקיים מצות הבורא בלבד וז"ש מכל אורח רע כליתי רגלי לא בשביל שהוא אורח רע מצד השכל כי אם למען אשמור דבריך ולפ"ז הנה כל מצות התור' הם מצד השכל ופן יבא האיש לומר שיקיימים מצד השכל ע"כ נתנה התור' החקים שאי אפשר להבין עפ"י שכל ומזה נשפט שגם המצות השכליות ג"כ יש עוד דברים בגו עמוק עמוק לא אשר יראה האדם ומי העד הנאמן ע"ז שלמה המלך ע"ה כי ד' נתן לו חכמ' והעיד על פרה אדומ' שרחוק' ממנו והחלק יקיש על הכל ודו"ק:

ויקחו אליך פרה אדומ' במדרש דרשו לך אני מגלה טעמי תור' והכוונה לדעתי דהנה כבר אמרו בנדרים דהפלפול לא ניתן רק למשה בלבד ומשה רבינו נהג טובת עין ונתנה לישראל ולפ"ז הנה לכך פרט לו הקב"ה שזה החק של פרה אדומ' אף שמגלה לו לא יגידנה לאחר וז"ש זאת חוקת התורת לאמר היינו שתאמר שחק הוא ויקחו אליך היינו שלאחר איני מגלה רק לך בלבד ודו"ק: זאת התור' אדם. כי ימות באהל בספרי דרשו זה הבא מקצתו וכל אשר באהל זה הבא כולו הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם הבא מקצתו טמא הבא כולו לא יטמא א"כ ענשת מן הדין שמעתי קושיא שהקש' האור החיים דהיאך שייך במית' ביד"ש אין עונשין מן הדין ולא ידעתי למה לא מקש' על פסוק הנוגע במת לכל נפש אדם שאמרו ג"כ בספרי דאין עונשין מן הדין אבל קושיתו לק"מ דגם בעונש בידי שמים אין עונשין מן הדין וכמ"ש בספרי הכללים ועיין בספר באר יעקב בכללותיו כלל י"ח שהאריך בזה להשיג על הרא"ש. ודברתם אל הסלע ונתן מימיו וגו' שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים וגו'. הענין נראה לי דהנה היה בהסלע הלז שתי ניסים אחד שיהי' בסלע מים והנס היותר גדול אף אם ימצא שם מים ובפרט שהקב"ה הכין כן בטבע הבריא' שימצא בסלע הלז מים אבל במה יצא בדיבור בעלמא והנה הנס הראשון אמת כי הוא גדול מאד אבל יש מקום לפקפק להמתפקרים אולי הסלע הלז עמד על מעיינות מים ונמצא בתוכו מים אבל הנס השני שבדיבור יצא מים בסלע שנראה בשטחו כי קשה הוא ואין בו לחלוחית ממנו זה קשה מאוד והנה הקב"ה הגדיל והפליא והזהיר שידבר אל הסלע ונתן מימיו שבזה יתקדש שמו ולא יהי' מקום לפקפק כלל אבל משה רבינו חשב להגדיל הנס באומרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים ובזה לא נתקדש השם כי יש מקום להמתפקרים וכמ"ש יען לא האמנתם בי להקדישני והוא חשב להגיד גם הנס השני וכיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות ולא אמר הנס השני וע"כ שהרא' שהרים מטהו והכה הסלע וא"כ לא היה קידוש השם. ובזה נכון ג"כ מה שהקשו דמה היה חטאו של אהרן ולפמ"ש אתי שפיר דחטא במה שלא אמר הנס השני כמו שצוה השם שידברו שניהם אל הסלע ובזה שהכה משה לא היה מקום לאהרן דבדיבור ישנו במציאות לשניהם משא"כ בהכא' ודו"ק: ודברתם אל הסלע ונתן מימיו וגו'. בענין חטא מי מריב' כבר רבו המפרשים וגם אני אמרתי דברים רבים. וכעת נראה לי עפמ"ש הט"ז סי' תר"ע ליישב קושית הב"י על מה שעשו שמונת ימים חנוכה והרי היה על יום אחד וכתב דאין הברכ' שורה על דבר ריק וזה גופא היה הנס שנמצא ביום ראשון והי' מקום לחול בו הנס ע"ש ובאמת שהחוקר בעל אפיקי יהודה כתב מליו דזה ליתא דדוקא בנביא שאין לו כח לחדש יש מאין הוא צריך לאיזה ישות ולכך שאל אלישע היש לך מה בבית אבל השי"ת אין מעצור לו להושיע אף יש מאין וע"כ כתב דיש טבע וטבע חדש' שהנביאים עושים ונס שהקב"ה עושה וכבר כתבתי בזה בכמה מקומות והנה לפ"ז הקב"ה אמר שידברו אל הסלע שהי' בו קצת מים ורצה לכבד אותם שגם המה יוכלו לעשות טבע חדש' ולכך אמר ונתן מימיו מה שיש בו והנה מבואר במדרש שבני ישראל אמרו שמשה בחר לו סלע שידע שיש בו מים ולמה לא יתן מים משאר סלעים ובאלשיך פירש בזה שמעו נא המורים היינו מה שהורו באצבע על שאר סלעים ואמרו משה ואהרן המן הסלע הזה נוציא לכם מים ולדברי יתפרש יפה שבשאר סלעים שלא היה בהם מים כלל אי אפשר להנביאים לעשות יש מאין ולכך אמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים היינו שהם אין ביכלתם להוציא רק מסלע שיש בו קצת רטיבות ולכך חרה אף ד' בם ואמר יען לא האמנתם בי היינו אמת שאתם אין ביכלתכם אבל אני יכול לברוא יש מאין ולא האמנתם בי להקדישני ודו"ק:

שוב ראיתי באפיקי יהודה בדרוש מי מריבה שדבר זה חידש על ענין חטא מי מריבה רק שהוא פירש להיפך מדרכי ע"ש והרואה יבחר המן הסלע הזה נוציא לכם מים פרש"י שהלך הסלע ונטמן בין הסלעים ולא הכירו אותו והיו ישראל אומרים מה נ"מ בין זה לזה לכך אמר להם שמעו נא המורים. לפענ"ד הכוונה דבשלמא אם היה דרך טבע שהסלע יתן מים א"כ שפיר אמרו ישראל מה נ"מ בין זה לזה כמו אילנות המוציאות פירות אין נ"מ בין אילן זה לאילן זה אבל עד"מ באילני סרק אם נמצא אחד שנושא פירות הוא יוצא מגדר הטבעי ולא שייך לומר מה נ"מ בין אילן זה לזה שהרי עפ"י טבע אילן סרק הוא בלי פירות וזה יצא מגדרו וא"כ זהו הוא ולא אחר וא"כ כאן שבאמת זה היה נס גדול שסלע יתן מים א"כ לא שייך לומר מה נ"מ בין זה לזה הא איכא קפידא גדול' שבזה צוה ד' את הברכ' שיתן מים משא"כ באחר שנשאר על טבעו ולכך כשישראל אמרו שאין נ"מ הבין משה רבינו ע"ה שמקטינים הנס א"כ היה קשה לו מאד וחרה אפו ואמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים היינו אם באמת בהסלע הזה נוכל להוציא מים רק שהקב"ה נתן בו מים וא"כ דוקא סלע זה ולא אחר אבל אם כי היטיב להשכיל בזה ומכל מקום חטא שישראל חשבו שדוקא אותו סלע יוכל ליתן מים שיש בו כמ"ש ונתן מימיו משא"כ סלע אחר והיו לו להקדיש השי"ת בעיני ישראל שמכל סלע שהיו רוצים יתן מים עד"מ לרב גדול הבא לעיר ודורש שבני העיר אינם יודעין עדיין אם אולי שמע זאת או ראה או ידע וע"כ מנסים אותן והם יבחרו סוגיא אחת ואם ידרוש להם בזה אז ידעו כי הוא נבון וחכם והנה כי כן היה למשה רבינו לומר באיז' סלע שתרצו אני אומר ונותן לכם מים שהרי באמת מה נ"מ בין סלע זה לשאר סלעים הא בכלן לא היה מים מצד טבע ומה נ"מ בין שיהי' נס בזה או בזה וא"כ זה שאמר יען כי לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל שבזה היה קידוש השם גדול שלפי שלא האמינו שהוא נס היה לו להראות אותם שזה נס וז"ש המה מי מריב' אשר רבו בני ישראל על ד' ויקדש בם וכבר כתבתי בזה דלכאור' טובי' חטא וזיגוד מנגיד ולפמ"ש אתי שפיר שלפי שרבו ולא האמינו דד' היה לו להקדיש לעיני בני ישראל וזה נכון ונתבאר ענין מי מריב':

ובזה נראה לפענ"ד מה שהביא האלשיך מסורה שלש' המן. המן הסלע הזה נוציא לכם מים. המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת. המן הגורן או מן היקב. ולפמ"ש יתבארו הדברים דהנה שאלת משה רבינו היה שכל שאינו בטבע א"כ צריך להיות דוקא אותו סלע והנה גם בפירות שאמר ד' שיאכלו כבר כתב הרמב"ן במ"ש בפ' בראשית הנה נתתי לכם את כל עשב השדה לאכל' וגו' ויהי כן והיינו שהבין הקב"ה בטבע שיהי' זה למאכל אדם וזה למאכל בהמה ואל"כ לא היה מוכשר לאכיל' ולפ"ז כל שצוה שלא יאכלו מפרי עץ אשר בתוך הגן וא"כ שוב לא היה עפ"י טבע מוכן לאכיל' וא"כ שאלו היאך עלה בלבבו לעשות מעשה רשע כ"כ לאכול מן העץ אשר צוה לבלתי אכול ממנו וא"כ לא נתן בו טבע שיהי' מוכשר לאכילה וניהו שבאמת היה טעמו נפלא אבל הוא מהיכן ידע זאת והי' לו לחשוב כי הוא כמו עפר שאינו ראוי לאכיל' ואף שאילן הוא כל שאין בו טבע המכשרת לאכיל' הוא כמו עפר למה הדבר דומ' לגורן ויקב שכל שממלאין בו תבוא' ויין אז מה נכבד הגורן ויקב אבל אם הוא ריק מה מועיל הגורן והיקב וזה שאמר אחאב מאין אושיעך המן הגורן או מן היקב היינו שהגורן והיקב בעצמותו הוא ללא תועלת וזה האסור' הנ"ל שהסלע והאילן והגורן והיקב לא נמצאו בעצמותם טעם רק אם יש בו הדבר שמוכן ועומד בו ודו"ק:

וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים וגו' ענין חטא מי מריבה כבר כתבתי בזה ענינים רבים וכעת אני מדקדק למה נכתב שמשה הרים ידו ויך את הסלע בלי ספק דלאיזה כוונה כוון ולפענ"ד נראה ע"פ מה ששמעתי בשם הרב החסיד קדוש וטהור מוהמ"מ פריסטקער זלה"ה שאמר בביאור הכתוב וישלח את ידו ויקח את המאכלת שלכאור' לא נודע פשיטא דשלח את ידו ואמר הוא ז"ל דהנה כבר נודע שרמ"ח איברים שבאדם נגד רמ"ח מ"ע וכל אבר מיוחד למצוה אחת והאדם הקדוש והצדיק יזכך איבריו ויקדש שכל אבר יתוקן בעצמו לעשות המצו' בלי מניע' והנה אברהם קידש עצמו כל כך עד שכל אבר קיים כפי המצוה אשר הוכן בו והנה העקיד' אם היה באמת כן שהי' צריך לעקוד את בנו אז לא היה לא שום כבידות לעשות כן אבל באמת היה לנסיון ולכך כשרא' אברהם שמצד היד בעצמו אינו מוכן לשחוט לכך שלח את ידו והכריח' בע"כ שתעש' מצות ד' וע"כ אמר לו הקב"ה שבאמת לא ישלח ידו שאינו רוצ' בזה ודפח"ח. ולפ"ז גם המטה של משה בעת הראשון שאמר לו והכית בצור אז היה משה רבינו עשה כן מפאת היד בעצמה כי הית' מוכנת לזה אבל אחרי כי כעת לא נצטוו' רק שידבר אל הסלע הוצרך להרים את ידו וכל הרמה היא בכח משום שהי' נגד רצון הקב"ה וזה בא לו מצד הטעות שלא היה ברצון הבורא ודו"ק: ויש לומר שלפי שבא משה לכלל כעס ע"כ חשב בלבו כי הדבר קשה שיארע להם נס כזה בהיותם ממרים עם ד' וכשרא' שלא מצא את ידו נאמן שיהי' מוכן לזה חשב כי לא יהי' הנס שאל"כ היה מוצא את ידו נכון וע"כ אמר שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים ובאמת לא היה צריך כלל להכא' וע"כ לא מצא את ידו נאמן וז"ש יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל ודו"ק: המן הסלע הזה נוציא לכם מים כבר כתבתי בזה דברים רבים ולפענ"ד נראה כעת דבר חדש דהנה משה רבינו לא רצה לברר להם שלא במקרה הוא רק כי הוא מעשי ידי יוצר הקב"ה שנתן כח השפע' בסלע שיתן מים והנה זה היה התחלת הדברים המן הסלע הזה נוציא לכם מים ורצה לומר להם אח"כ שהענין הוא עפ"י ד' שהוא נותן להם מים אבל בבואו לכלל כעס שכח לסיים ובתוך כך הכה להסלע ונתן מים וא"כ היה מורה חליל' שאדרבא גם הוא לא האמין שהסלע יתן להם מים וא"כ אף שיצא מים לא ניכר שמד' היא וז"ש יען כי לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל:

או יאמר דבר חדש דהנה כבר נודע מ"ש הרמב"ם על עשרה דברים נבראו בה"ש שהקב"ה התנה עם מעשה בראשית שבעת הצורך יהי' כך כדי שלא יהי' כביכול שינוי רצון והמאירי הובא בתוס' יו"ט שם לא כן דעתו רק שנתחדש אח"כ רק שלא היה בהעלם עין כביכול והקב"ה ידע שיחדש אח"כ הנס ע"ש שהביא התוי"ט דלהרמב"ם אין ניכר מעלת הנביא רק בזה שמקדים תחל' ויאמר להם שכן יהי' ולפ"ז זהו שאמר הקב"ה ודברתם אל הסלע ונתן מימיו והיינו שיתן המים שבטבעו שנתת בו בעת הבריא' ולכך צריכים אתם לדבר שבזה ניכר מעלת הנביא שהוא שליח מד' אבל הם לא דברו ולא ניכר מעלת הנביא והמשלח וז"ש יען כי לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל ודו"ק:

והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו ואהרן יאסף ומת שם הענין לפענ"ד כמו שהדגים כל חיותם הם במים וכשעולים ליבשה הם מתים כמו כן כל חיות הצדיק אך המעשים טובים והתור' והמצות אשר מסגל:

אמנם אני מוסיף עוד כי האדם באשר הוא אדם יש לו מצות המיוחסות אליו עד"מ מצות מלך וכה"ג וכדומ' כל איש אשר בחר לו מצוה אחת ועוסק בה בתמידיות אז אם יקרה שלא יוכל לעשות זאת זה מיתתו וגמר חיותו והנה אהרן הכה"ג הנבחר לעבודה וכל קדושתו היה בלבשו בגדי כהונה לעבוד ולשרת אז בעת פשטו את בגדיו והלבישם לאלעזר בנו אז נתערטל ממצות עבודתו אשר היה עליו ומזה ממילא בא לו המית' וז"ש והפשט את אהרן את בגדיו והיינו שבזה נפשט אהרן בעצמו ממצות עבודתו ע"י שפשט את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו ואהרן יאסף ומת שם וז"ש ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם את אלעזר בנו וימת אהרן שם והיינו שכיון שפשט בגדיו ונתערטל מן המצוה אז מת:

או יאמר דהנה כבר נודע דקש' על הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים כמ"ש יקר בעיני ד' המותה לחסידיו אמנם כשהגיע מלכות של חבירו או בנו אז גוזר מית' ובאמת שגם זה קשה על הקב"ה אך כשזה מת בחטאו אז נסתלק ממדרגתו א"כ האחר יכול למלאות אחריו ועיין במ"ק שאמרו דשאל למה"מ מה כולי האי אמר דקא מטי שעתא דחברי' ואין מלכות נוגעת בחברתה והענין הוא דבאמת הראשונים הם ראשונים במעלה ואין מקום לאחרונים שידחו מעלת הראשונים רק כשחטאו הראשונים וירדו ממדרגתם אז ראוי השני למלאות ידו וזהו מה שאמרו בע"ז אלמלא לא חטאו לא היינו באין לעולם ולפ"ז כאן אהרן קדוש ד' אלמלא לא חטא לא היה ראוי לאלעזר שימלא אחריו אבל כיון שחטא שוב נתמלא אלעזר והגיע זמן של אלעזר א"כ היה מוכרח אהרן למות שם ודו"ק:

והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו ואהרן יאסף ומת שם. להבין הכוונה בזה נבאר מה שהכהנים היו לובשים כלאים בעת עבודה גם הכה"ג היה לובש כלאים אבל ביוה"כ לא היה של כלאים כמבואר ברמב"ם פ"ח מכהמ"ק ולהבין הענין נראה ע"פ מ"ש העקיד' פ' ברכה שער ק"ה דמה שמת משה רבינו לא היה חסרון שהי' הפריד' שלימ' שהחומרי שב למקומו וכחות הנפש כולם שבים אל אלקים שלא נטה בחייו אל החומר ע"ש שהאריך ומה נעמו דבריו ולפענ"ד זה היה הענין של בגדי כהונה שכל השנה אף הכה"ג היותר שלם במעלה אי אפשר שלא יתערב קצת כחות הנפש שיטו אל החומר ויתבלבל בם. וזה הענין כלאים שהי' בבגדי כהונה ולכך האבנט היה של כלאים שהרי אבנט מכפר על הרהור הלב היכא דאיתא ומזה לא ימלט האדם אף היותר שלם שלא יהרהר בלב ויטה אל החומר אבל יוה"כ שלא היה השטן שולט כדאמרו ביומא דף כ' ולכך היה בגדי לבן שלא היה כלאים כלל וז"ב ונכון וע"ז הזהיר שלמה בכל עת יהיו בגדיך לבינים והיינו שלא יתערבו הכחות ולא יטה לרע ופחיתות שיתעצם בהחומר. וזה נראה לפענ"ד דהי' הענין באהרן דהנה עיקר התפרד' היו שיהי' כח החומר לבדו וכח הנפש לבדו ולא יתבלבל חלקיו זה בזה מה שא"כ ברשעים והענין דומה לאדם שלובש בגדים שהבגד העליון לובש ופושט בטוב שאינו מחובר להגוף רק היא בפני עצמו אבל להפשיט הבגדים הפנימיים בהיות החיצוני' עליו זה קש' מאוד. וזה לדעתי ההבדל שבין מיתת נערים למיתת זקנים שמיתת זקנים דומה לנר שכבה מאליו והיינו לאחר שנחו שקטו כחות החומר אזי יתפרדו הנפש לבדו והגוף לבדו משא"כ במיתת נערים שקש' להפשיט כחות הנפש מהגוף בעודו בכחו הגדול והוא דומה למי שרוצ' להפשיט בגדים הפנימיים בעוד החיצונים עליו. וזה ג"כ מ"ש ונהי כטמא כלנו וכבגד עדים כל צדקותינו והיינו שהבגד אשר נופל עליו כתם זה ניקל להסיר אבל אם הבגד בעצמותו משחת זה אי אפשר להסיר וז"ש וכבגד עדים כל צדקותינו שמעורב ומתעצם בחומר ואי אפשר להסיר וזה מה שאמר והפשט את אהרן את בגדיו והיינו שבגדים רומז לכחות הגוף שלא היה מדובק הנפש בהגוף ולא נתעצם ולא היה רק כבגד שלובש ולכך היה נוח לפושטו ולהלבישו לאלעזר ודו"ק היטב ועיין במדרש רבה כאן שכתב שכה"ג שהי' יוצא חוץ להר הבית בכלאים היה סופג את הארבעים. והנה מזה מבואר כדעת הראב"ד דשלא בשעת עבוד' ג"כ שרי רק באם יצא להר הבית היא דחייב וכבר הרגיש בזה בשו"ת שאגת אריה סי' למ"ד בסופו ממש שרמז להמדרש הלז ובשנת תרט"ז א' ראה הגיעני מכתב מנד"ז הרב החריף מו"ה אברהם ני' רויטענבערג שהרגיש ג"כ בזה שמזה ראיה לשיטת הראב"ד ודו"ק ועיין באור החיים שדקדק למה כתיב והפשט את אהרן את בגדיו והי' צריך לכתוב והפשט את בגדי אהרן ולפמ"ש אתי שפיר דלא קאי על בגדים שלבוש על הגוף רק שיפשט אהרן עצמו וגם הבגדים שעליו. והנה יש לי להוסיף שהבגדים היו של כלאים ואבנט שהי' על הרהור הלב דהנה כתיב בכל לבבך בשני יצריך טוב ורע והיינו שיהי' ממוזג הכחות וזהו על לבבך דהיינו שני לבבות. ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבישם כו'. איתא במדרש רבה והלא אם יצא כה"ג בבגדי כהונה חוץ מהר הבית היה סופג את הארבעים אלא שבו בלשון שקרב את אהרן ואמר לו קח את אהרן בו בלשון אמר לו לעלות ההר והוא משולל ביאור חדא למה נקט אם יצא כה"ג ומה רבותיה דכה"ג מכהן הדיוט דהא בגדי כהונה היו של כלאים בהדיוט דאבנט היה רקום צמר ומיהו יש לומר דהמדרש אזיל אליבא דמ"ד דאבנטו של כה"ג ביוה"כ זהו אבנטו של הדיוט ולא היה כלאים רק בבגדי כה"ג ועיין ביומא דף ס"ט וברמב"ם פ"ח מהלכות כלי המקדש ובהלכות כלאים פ"ו הלכ' ל"ג ובראב"ד וכ"מ שם:

אך מה שהקש' המדרש על העשיי' ולא הקש' על הצווי והפשט את אהרן צ"ע וגם אינו מובן התירוץ ע"ז וכבר כתבתי בזה במה"ק בענין זה. והנה מצאתי בספורני שכתב שהפשיט לאהרן רק בגדי כה"ג אבל בבגדי כה"ד היה נשאר ע"ש וא"כ יתפרש בזה היטב דברי המדרש שלכך היה לבוש בגדי כה"ג כדי להראות לו שבלשון שקרבו בו בלשון רחקו ונשאר בבגדי כה"ד ודו"ק:

אל תירא אותו

הענין נראה לי דהנה סיחון בטח בארצו שחשבון הית' עיר גדול' כאמרם מדינה קש' ומלך קשה לא כן עוג שבטח על גבורתו וז"ש אל תירא אותו ודו"ק: במדרש מה חטא אהרן משל וכו' לפיכך מקלסו הכתוב תומיך ואוריך לאיש חסידך אשר ניסיתו במסה. נשאלתי בזה מה כוונת המדרש ולדעתי נראה לי עפמ"ש בביאור הכתוב הלז דהנה במדרש אמרו ד' צדיק יבחן היוצר הזה אינו מנסה רק בקנקנים טובים וגם הקב"ה אינו מנסה את הרשעים רק הצדיקים שיכולים לעמוד בנסיון ולזה אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך ולזה אמר שע"כ ניכר שאיש חסידיך הוא שהרי נסיתו במסה ומעתה יאירו דברי המדרש שזה שאמר משה שלא חטא אהרן ולפיכך מקלסו הכתוב תומיך ואוריך וגו' וכמ"ש והמעיין במדרש ימצא שכוונתי לאמתו. במדרש פ' י"ט כתיב חכמת אדם תאיר פניו א"ר יודן גדול כחן של נביאים שמדמין גבורה שלמעל' לצורת האדם שנאמר ואשמע קול אדם וגו' ור"י ב"ר סימן אמר מהכא ועל דמות כמרא' אדם עליו מלמעל' והנה בבראשית רבה פ' בראשית אמרו להיפך גדול כחן של נביאים שמדמין הצור' ליוצר' ור"י בר"ס הביאו אותן מקראות שהביאו כאן והבעל עקיד' פרש' בהעלותך שער ששה ושבעים האריך בביאור המאמרים כדרכו בקדש:

ולפענ"ד ע"פ פשיטו דהנה שלמה המלך ע"ה אמר בחכמתו מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו ופירשו בו כשם שהמצרף הוא מבחן לכסף וכור לזהב כן יבחן האיש איזה דבר מהלל שהטוב מהלל הטוב והרע רע ואני אומר עוד דבר נוסף בו שבחינת חכמת האיש ניכר ביתר שאת באם מדמה דברים וכפי שיעור דמוים ורחוקם והתקרבותם והאיש המבחין לשאר במה ידמו ובמה יבדלו זה עיקר המבחן שההמוני יטעו לרוב שידמו ע"פ הרוב דברים אשר רב המרחק בינותם ואך תחת סוג אחד הם והאיש הנלבב לא ידמה כי אם כשיש להם שווי גמור בסוג ומין ואיש וכדומה וז"ש ואיש לפי מהללו שלא יהללו אותו ביותר מערך מהללו ואף שנראה בו פרט אחד העול' מעלה בכל זאת צריך הבחנה רבה והאיש ההמוני אם ירא' איש אשר יבדל מעט משאר בני אדם בפרט אחד או אז קדוש יאמר לו ולא יבחין בפעולתו בשאר ענינים וימצאה כי דמות חמור לו והנה בזה נתעלו הנביאים ע"ה שקוה המדה בידם בבואם לדמות כח וגבור' של מעל' והיו צריכין להשתמש בלשון בני אדם ולדמות לבני אדם ולתארהו באחד האדם הגבו' במינו והנה זה היה כח וגבור' נפלא שידעו שמעלת הקב"ה אין ערוך ואין דמות לו ובכ"ז כשהיו צריכים לדמות היו מדמין אותו בזה לכח אדם אשר ידעו ויבינו כי אין דמות ואין ערוך אף לא בסוג ובכ"ז מאשר רצו לסבר אוזן האנושי במה שיכול להבין אז הותר הרצוע' ביניהם לדמותו ובזה ניכר עוצם חכמתם כי לדמות דברים אשר דמות להם ושוה להם זה א"צ כח המשער כ"כ ויוכל כל איש לדמות אבל לדמות דברים שהם רחוקים ובכ"ז בפרט אחד נמצא אחד זהו צריך כח ותבונה לשער ולדמות והנה האדם היא חלק אלקי ממעל ע"כ יפה אמרו גדול כחן של נביאים שמדמין גבור' של מעל' לצורת האדם וכן אמרו להיפך שמדמין הצור' ליוצרה שבפרט הלז כדמות אחת למו אף שהם רחוקים כמרחק מזרח למערב ויותר ויותר והפירוש הלז מורכב מפירוש המור' והעקיד' במקצת ע"ש. וזה לדעתי מה שתקנו בפיוט אנעים זמירות דימו אותך ולא כפי ישך וישווך לפ' מעשיך דהיינו שלדמות כפי מעשיך אין כח ואין לפרש אבל ישווך לפי מעשיך כדמות האדם שאתה בראת שוו אותך לו והבן: וזהו ומבשרי אחזה אלוה ובפשיטות יש לומר שבאמת הקב"ה נראה לפעמים כשהוא זקן ולפעמים כשהוא בחור והיינו כפי הענין אשר צריך לפעול על הים נראה כבחור שצריך לעשות גבור' ועל ההר נראה כזקן יושב ודורש ובאמת אין דמית לו והוא פשוט בתכלית הפשיטות והוא משתנה כפי הענין שהוא בו וז"ש דימו אותך ולא כפי ישך וישווך לפי מעשיך והיינו כי הענין שרצונך לעשות וז"ש המשילוך ברוב חזיונות אבל אתה הנך אחד בכל דמיונות וז"ש ויחזו בך זקנה ובחרות אבל לא מצד עצמך כי אם לפי מעשיך שאתה צריך לעשות. חסלת פרשת חקת:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה