אור ברסלב

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת נצבים

על פרשת כי תבא

אתם נצבים היום. עיין רש"י לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים אמרו מי יכול לעמוד באלו התחיל משה לפייסם וכו'. הכוונה לדעתי ע"פ מ"ש האלשיך בפרשת נח בשם גדול אחד בהא דכתיב וינחם ד' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו דהיינו במה שדיבר לעשות רעה בזה שכך חמתו כדרך האב שבמה שאומר שיעשה לבן בזה משכך כעסו ודפח"ח. ולפ"ז נראה לי דזה נודע שכאשר האב אומר בכעס שיעש' לבן רעת עד"מ שיתן לו מלקות הוא אומר מספר עד"מ ארבעים או חמשים מכות דבכעסו לא יוכל לומר שיכחו כך וכך בצמצום רק כפי מספר הרגיל אבל אם יאמר כך וכך מכות בדקדוק אז ניכר שזה הוא במכוון ולא ישקיט כעסו עד יתן לו כך וכך ולפ"ז כאן שלא נקט הכתוב רק צ"ח ולא מאה ע"כ שבאמת יקיים בהם ע"כ חרדו מאד וז"ש חוץ ממ"ט שבת"כ שגם שם היה מ"ט ולא מספר שלם וע"כ שהוא במכוון וגם אם היה רק ע"ד הכעס היה יכול לומר שיתן להם אותן הקללות שכבר קללם ומדחדש להם הקללות בפנים שונות ע"כ שבדקדוק הם וע"כ חרדו מאד:

אתם נצבים היום כולכם. במדרש רבה הלכ' אדם מישראל שלא התפלל וכו' ע"ש כמה מעלות לתפלת. ולכאור' מה ענינו לאתם נצבים. ולפענ"ד נראה דהנה כבר נודע כי יש עמוד התור' ועמוד התפל' והנה באמת כי עמוד התור' גדול' מאד. אמנם יש לתפל' מעל' יתיר' שתור' לא וכל אדם זוכ' לזה וכמ"ש במדרש אלף יוצאין למקרא מאה למשנה ע"ש על פסוק אחד מאלף מצאתי וגם באם האדם במצור ובמצוק ולבו בל עמו ללמוד כמאמרם לבא בכסתי' תלוי אבד כסתי' אבד לבי' אבל תפל' אדרב' כל מה שאדם במצוק יותר יותר יוכל להתפלל ממעמקי הלב והנה זה לדעתי מ"ש במדרש הובא ברש"י כששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים ואמרו מי יכול לעמוד באלו א"ל משה אתם נצבים היום כלכם והיינו לפי שדרשו גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התור' הזאת זו מיתת צדיקים דאגו מאד ואמרו מי יוכל לעמוד באלו והיינו כשימותו הצדיקים והתור' נתמעט מה אנו עושים והשיב כי עוד נשאר לכם תקנה בתפל' ולזה יש יותר שאת כי לזה אתם נצבים כלכם היום וכולכם ראויים להתפלל ולבקש מד'. וגם יתכן לפרש ע"פ מ"ש בירושלמי דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב אימת הקב"ה מצוי בעי"ת ד"א הוא מצוי בבהכ"נ ובבתי מדרשות והנה כשאין יושבין ולומדין אבל עכ"פ הוא מצוי בעשי"ת וכבר אמרו חז"ל דביחיד הוא בעשי"ת ובציבור הוא בכל קראינו אליו וז"ש אתם נצבים היום כולכם. וימתק יותר עפמ"ש האלשיך לפרש על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי ואמר משל למלך שהי' לו מנגן יפה ואף שפשע נגדו בשביל חיבת הנגון עבר על פשעיו והנה קרה שנקצץ ידו ויאמר המלך תלוהו שכל שאין לו יד לנגן שוב נענש על כל פשעים ולכך כשהי' להם תור' על כל פשעים תכסה אתבת התור' אבל כשעזבו את תורתי אז אבדה הארץ ולכך כששמעו במיתת צדיקים אמרו מי יוכל לעמוד באלו ולכך אמר להם אתם נצבים היום כולכם שאף שאין בכם עמוד התור' עמוד התפל' יש בידכם והנה אמרו במדרש שם תפלת השחר עד חצות תפלת המנחה עד הערב ותפלת ערבית אין לה קבע. ולדעתי הכוונה דהנה מה שתקנו לנו התפלות הוא לפי שהאדם עלול לחטאים ולפשעים ובפרט כשהאדם הולך דשוק לסחור כמה חטאים ופשעים יש לו ולכך תקנו התפל' והיינו כשאדם מתפלל וע"כ מאמין בד' שעי"ז יצליח במעשיו ממילא מועיל לו שלא יעשוק ויגזול ויהי' לו בטחון בד' והנה לכך אמרו דתפלת השחר עד חצות והיינו שמועיל לו להחזיק באמונתו ולא יזח הבטחון מעליו עד חצות ובחצות כשאדם אוכל ושות' ובמנחה שכיח שכרות שוב שוכח מה שהתפלל בשחרית ולכך תקנו מנחה וזה מועיל לו עד ערב אבל תפלת הערב שאדם מתבודד בלילה ואינו בא כל כך בין אנשים וזה אין לו קבע שמועיל כל הליל' וז"ש מנין אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאינני והיינו שכל שהוא מתבודד עמו בלבד אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני והיינו שאני מצוי לו אף שהוא יחיד ודו"ק:

ובמ"ש למעל' נתבאר לי מ"ש בסוף ברכות ואומר עת לעשות לד' הפרו תורתיך וביאר הרמב"ם בפירוש המשנה כשיבא העת להפרע מהם להנקם יזדמנו סבות לבני אדם להפר התור' כדי שיבא עליהם העונש במשפט והוא סתום ולמה לא יעש' משפט בהם ולא יפרו התור' ולפמ"ש אתי שפיר דכ"ז שהם לומדים הקב"ה מחפה עליהם בשביל חיבת התור' אבל כשיתמלא סאתם הקב"ה מזמין שיפרו התור' ועוש' בהם משפט על כל עבירות. ובזה יתישב קושית המהרי"ט סי' ק' על הדורש יעו"ש כי אינו לפני ודו"ק:

ובגוף פירוש המשנה

נראה לי דקאי על תקנות חז"ל שעשו ונתן הטעם שהסייגים נעשו כדי לחזק דברי תור' שאל"כ יתבטלו מהתור' וז"ש עת לעשות לד' שאל"כ הפרו תורתיך ודו"ק והבן:

אתם נצבים עיין רש"י שבשעה ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל לפייסם הרב' הכעסתם לפני המקום ולא עשה עמכם כלייה כבר כתבתי בזה:

וכעת נראה לי דהנה במה דכתיב גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התור' הזאת ודרשו זו מיתת צדיקים והנה מצינו ברשיעי שהיו בשבבותא דר"ז ואמרו עד האידנא היה לנו מי שיתפלל בעדינו וכו' ולכך כששמעו מיתת צדיקים הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו שאם היו הצדיקים חיים היו מבקשים רחמים עלינו עכשיו מי יוכל לעמוד וע"ז אמר אתם נצבים היום כולכם ותבקשו רחמים מלפני ד' וימחול לכם. והנה מה שבאמת לא נכתב בתור' מיתת צדיקים הוא משום דכל התוכח' היסורים והעונשים נגלים אבל מיתת צדיקים באמת אדרבא מיתת צדיקים מכפר וא"כ לא ניכר העונש כל כך. אך זהו אם מרגישין בהעדר הצדיק אבל אם אין מרגישים לבסוף יבא עליהם העונש וז"ש יעלם ד' עליך עד השמדך וא"כ לכך לא נכתב בפירוש והוא בסתר ולבסוף ירגישו בזה ודו"ק:

אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלקיכם לפענ"ד ע"ד מ"ש השל"ה לפרש מ"ש נצבים עליו כי המלאכים נקראים עומדים שאינם נעתקים ואינם מהלכים כצדיקים שנקראים מהלכים והנה הצדיק נקרא מהלך אם יעריכו אותו נגד בני אדם אחרים אבל לפני ד' כולם נקראו עומדים שלגבי הקב"ה אינם מהלכים וז"ש אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלקיכם ראשיכם זקניכם וגו' וכל ישראל והיינו שכלם לגבי הקב"ה הם בדמות עומדים ונקראו נצבים. וזה לדעתי מ"ש במדרש רבה פרש' פ"ב מאי דכתיב נצב לריב ד' וכתיב אחד אומר כי שם אשב לשפוט את כל הגוים וכו' שניהם באו"ה כשהקב"ה דן את האומ"ה מיושב דן אותם ומדקדק בהם ומאריך בדין ואח"כ וכו' ולכאור' קש' למה לא פירש כמשמעו דנצב קאי על ישראל שדן אותם מעומר ויקצר בדין ואדרבא זה מדוקדק טפי דקרא שיושב מבואר דקאי לשפוט את כל הגוים ולפמ"ש אתי שפיר דק"ל מהו לשון נצב דמשמע דנצב ואינו נעתק ממדרגת דין לרחמים ולזה אמר דקאי על או"ה שנשאר במדרגת דן אבל בישראל נעתק מדין לרחמים ולא שייך לשון נצב ודו"ק:

כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואשר אינינו פה עמנו. ופרש"י אף הנשמות היו שם והוא תמוה דלמה היה זאת ולמה צורך היה זאת. והנראה לי דהכוונה למ"ש הרמב"ן בפ' לך שהפועל הדמיון חזקי הקיום ולכך צוה להתרות בהם חמש ושש פעמים למען יהי' פועל הדמיון וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות. והנה כאן שהקב"ה רצה להעבירם בברית ובאלתו לבלתי החלפים לעולמים וכפרש"י וע"כ קיבץ ואסף כל ישראל ואף נשמת כל דור ודור למען יהי' פועל הדמיון שיתקיים אף שיחטאו חליל' הכלל ישאר קיים ורק הפרט יענש והכלל ישראל יהיו נצחיים ודו"ק כי היא הער' נפלא'. לא ירפך ולא יעזבך. פרש"י לא יתן לך רפיון הענין לפענ"ד עפמ"ש המור' כי ההשגח' דבוק בהשגה ולפי מה שהאדם משיג ומקוה ומיחל לד' ואמונתו חזק' לפי ערך זה הוא מושגח וא"כ ז"ש שלא ירפך לא יתן לך רפיון ותהי' חזק ואמיץ ביראת ד' ואמונתו ועי"ז לא יעזבך וז"ש התרפית ביום צר כחכה וכדרשת חז"ל והיינו שאם אינו מאמין בד' ממילא אינו מושגח:

והיה בשמעו את דברי האל' הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמא' לא יאב' ד' סלוח לו כי אז יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא. הכוונה לפענ"ד דהנה פירשתי מ"ש וחנותי את אשר אחון דהכוונה דהנה מלך בו"ד ברצותו להעניש את העובר על מצותיו לא יוכל לענוש אותו בדבר אשר יוכל להזיק לשאר אנשים עד"מ שאי אפשר לו לזרוק עליו חצים ובלסטראות שלא יוכל לצמצם שלא יגיעו לאיש אשר לא חטא וכן להיפך באם רוצ' לחון לאחד מוכרח לתת לו דבר שאין לו שותפות עם אחר דאל"כ במה יוודע איפוא כי מצא זה חן בעיניו עד"מ שאם יפטור כל העם ממס במה יוכר איפוא החנינה שחנן אותו. והנה זה בבו"ד אבל הקב"ה יוכל לעשות טובה כללית ובכ"ז לא יגיע הטובה והחנינה רק לזה שירצ' לחנן אותו עד"מ שצריך שדהו לגשמים והוא ישלח מטר ע"פ חוצות ובכ"ז לא יוחן רק מי שרוצ' לחננו שאף שילכו גשמים אם הקב"ה רוצה ישלח רזון במשמניהם ולא יעש' הגשם פרי זולת ויי שרוצ' הקב"ה בחנינתו וז"ש וחנותי את אשר אחון דהיינו רק במי שרוצ' לחננהו. ולפ"ז הנה זה הרשע יתפאר בלבו כי יעש' כל רע ובכ"ז לא יענש אחרי כי יזכה בטוב המגיע לצדיקים וכמ"ש הראב"ע שזה המליצ' למען ספות הרוה את הצמא' שבהגיע טובה לטובים ממילא גם הרשעים יזכו לזה ולזה אמר לא יאב' ד' סלוח לו כי אז יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא ולא כמדת בו"ד מדת הקב"ה שהקב"ה יוכל לעשות שיגיע לו רע אף שהכלל יגיע להם טוב' וכמ"ש. וזה לדעתי מה שאמר דוד המלך ע"ה בסי' יו"ד אמר בלבו בל אמוט לדור ודור אשר לא ברע והיינו שע"י שהדור לא ימוט ממילא יגיע לו טוב' בכללות הדור ודו"ק:

בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמא' כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי ע"פ מה דאמרו בחלק אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע ותכווכ' לפענ"ד כי היא מליצה כי מי שירצ' להשקיט שבר צמאו בשתותו מים מלוחים זה סיבה שאדרב' בזה יוסיף צמאון ואיך אפשר שירפא המדוה בדבר שמוסיף מדוה ואדרבא כל הדברים יתרפאו בדבר המתנגד לחליו. ולפ"ז ז"ש כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמא' והיינו שזה יחשוב להשביע נפשו בהתאות כדי שלא יתאוה ותהי להיפך כי אך בזה יצמא יותר ודו"ק:

למען ספות הרות את הצמא' כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי ע"פ מ"ש הבעל עקידה בשער חמש' ושבעים אצל אנשי התאוה כי חטאם היה כי מי סנרדף מן התאוה יש לו קצת התנצלות כמ"ש הנחש השיאני ואוכל אבל אלו אשר לתאוה יבקשו הם ע"ד מי שיתאוה לשתות שמכין לעצמו דברים המביאים לצמא כדי שיוכל לשתות זה מגונה מאוד יעו"ש. והנה כבר נודע כי הרוה הוא מי שהוא שבע לשתות היפך הצמא ולזה אמר שהתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי למען ספות הרוה את הצמא' שאף שהוא שבע מחטאים יתאוה להיות צמא לזה אמר לא יאבה ד' סלוח לו שזה מגוכ' מאד ובביאור כל הענין כבר כתבתי הרב' דברים. וכעת נראה לי ענין חדש דהנה התורת חיים כתב בביאור המאמר כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וביאר הוא דתנה כבר אמרו בתחל' עלה במחשבתו לברוא את העולם בעדת הדין ואח"כ שיתף הקב"ה מדס הרחמים למדת הדין וא"כ הקב"ה נוטל כל חלק מדת הדין על הצדיק וכל העולם למדת הרחמים ולכך כל העולם ניזון בזכות חנינא וחנינא בני די לו בקב חרובין יעו"ש. כי האריך וכבר הארכתי בזה בכמ' מקומות ובזה נראה לי להבין מה שמצינו כמה פעמים שהצדיק נתפס בעון הדור וכמה פעמים נענש החיטא בעצמו דהנה באמת הקב"ה נוטל כל חלק מדת הדין על הצדיק. אך זאת אם רבים החוטאים וא"כ אם ח"ו יצטרכו לענוש הרשעים יאבדו חליל' כולם ולכך הקב"ה מתחסד ושוקל צדיק אחד ונתנו למדה"ד כדי שיכפר אבל אם החוטאים מועטים א"כ למה יענש הצדיק בשביל חוטאים מועטים ולכך ניתן מדת הדין על הרשעים וכל העולם הם במדת הרחמים ומעת' זה שאמר כאן פן יש בכם איש או אשה או משפח' או שבט דהיינו שהחוטאים יחידים והוא יתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי וינצל בזכות הצדיק שזה המליצ' של הרוה והצמא' וכמ"ש האבן עזרא. לזה אמר לא יאב' ד' סלוח לו כיון שהוא היחיד יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא וכמו שהיה בסדום ועמור' ודומיהם. והנה גם הבהמ"ק והארץ מכפרים וזה ג"כ כשרבים החוטאים שאז צריכים הם שיכפרו והם בחלק מדת הדין. ולזה אמר שכאשר ירבו לחטוא וכרובם כן חטאו לו ויקצוף על הארץ אז הדור האחרון יאמרו מה חרי האף הגדול הזה וע"ז יאמרו לאשר עזבו את הברית ע"כ ההכרח שיהי' הארץ בחלק מדת הדין וישליכם אל ארץ אחרת כדי שהארץ יקבל כל מדת הדין עבור החוטאים והמעיין בהפרש' ימצא כי הוא הער' גדול'. עוד אמרתי בזה ע"פ מ"ש המפרשים דלכך לא הזכיר משה רבינו השלש עשר' מדות באנשי מרגלים להיות כי אדרבא בשביל שהוא בעל חסדים טובים ואם אותו עזבו ולא בטחו בישועתו אין מקום שיתחסד עמם יעו"ש ולכך כאן שעבדו ע"ז אין מקום למדה"ר שירחם עליהם ולכך לא יאבה ד' שהוא שם הויה שהוא רחמים לרחם עליהם ואדרבא יעשן אף ד' וקנאתו שאדרבא המדות האלו נהפכו עליו לאכזר וזהו שלא מצינו קנא' רק בע"ז וכמ"ש במכילתא והובא ברמב"ן פרשת יתרו יעו"ש והבן. וזה לדעתי מה שאמרו ארורים הרשעים שמהפכים מדה"ר לדין ודו"ק:

והיה בשמעו את דברי האל' הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך וגו' לא יאב' ד' סלוח לו וגו' כבר כתבתי בזה כמה וכמה דברים. וכעת נראה ענין חדש ע"פ מה ששמעתי בשם הגאון מוהר"ץ ז"ל בעהמ"ח ס' טיב גיטין שאמר הא דכתיב לעברך בברית ד' אלקיך ובאלתו אשר ד' אלקיך כורת עמך היום למען הקים אותך היום לו לעם ואמר הוא עד"מ באדם שלקח אחד מקרוביו לפקח על מסחרו הגדול בבית חנותו וא"ל שישים עין על המסחר שאם ישים עין ולב אז יתן לו שכר גדול ואם אין יגרשהו סחוב והשלך מנגד ושאלוהו מדוע אינו מתנהג כן עם שאר אנשיו וע"ז השיב כי עם שאר אנשים א"צ להתנות שאם לא ייטב לפניו אז יגרשהו אבל קרובו שרוצ' שיהי' אצלו ויהנה אותו ע"כ מזרזו שישים עין ולב וז"ש שהכריתת ברית אינו רק למען הקים לו לעם עכ"ד. ומעת' הנה הכריתת ברית אשר הקב"ה כרת עמם לא היה בשביל שיוכלו לומר נואש רק למען יזרז אותם לעשו' חיל וז"ש והיה בשמעו את דברי האל' הזאת והיינו מה שכרתי ברית הוא יתברך בלבבו שאינו רוצ' לכרות ברית עמו וע"ז אמר שלא יאבה ד' סלוח לו כי הקב"ה התכוין שהכריתת ברית יהיו כדי שיזדרזו לעשות חיל והם חשבו להיפך שעי"ז יפרקו עול והמעיין בכל הפרש' ימצא כי כן הוא הולך כל הפרש'. וזה לדעתי מ"ש עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קניך הוא עשך ויכוננך והיינו שתרגם אונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו. וכבר כתבתי בזה כמה דברים וכעת נראה דהנה הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית ואמר אם מקבלים אתם התור' מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם וע"ז אמרו מודעא רבא לאורייתא והנה אם באמת היה הקב"ה רוצ' הא באמת היה יכול לכפות על כל אומה ולשון וכמ"ש כלום כפית עלינו ההר כגיגית אבל באמת הקב"ה מה שאמר להם שכופ' עליהם הר כגיגית לא שיחזרו בהם אמר לתם רק שיזדרזו לעמוד על נפשם מפני שהקב"ה חפץ שנקבל התור' ואדרבא עי"ז עורר אותנו לקיים ולקבל את התור' והם לא חשבו כן וז"ש עם נבל עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו היינו שהם באמת לא הבינו וחשבו שמוכרחין הם לקבל את התור' שאל"כ שם תהי' קבורתם אבל באמת הקב"ה חפץ שעי"ז יזדרזו לעמוד על נפשם ולקיים התור' וז"ש הלד' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קניך הוא עשך ויכונניך היינו שעי"ז עשה להם כן ובסיס שיוכלו לקיים התורה ולזה אמר זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור בהנחל עליון גוים וגו' יצב גבולות עמים למספר בני ישראל ויעקב חבל נחלתו וא"כ יפה תקנו בקדוש אשר בחר בנו מכל עם ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד:

והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמא' כבר כתבתי בזה. וכעת נראה עפמ"ש הרמב"ם בפ"ח משמונה פרקים לחלק דבמצות השמעיות לא יאמר אי אפשי רק אפסי והתור' אסרת' עלי וא"כ הוא יחשוב כי גם בע"ז כן הוא שירצ' ללכת בשרירות לבו כדי שירצ' לעבוד ויכבוש יצרו וזהו שכתוב למען ספות הרות את הצמא' אבל באמת אין לך מצוה שכליות יותר שלא לעבוד ע"ז ולכך לא יאבה ד' סלוח לו:

אמנם עוד נראה לפענ"ד עפמ"ש בפ' קדושים במהד"ק לבאר הא דאמרו דישראל נפרע ממנו מעט מעט כי זה חסד גדול שלא יגדל העון כעבות העגל' ולבסוף כשתתמלא הסאה ימות אבל הקב"ה נפרע מעט מעטו. וזה לדעתי מ"ש רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ד' והיינו שהקב"ה נפרע ממנו מעט מעט אבל לרשע תאותת רשע רעה וז"ש ושונאי צדיק יאשמו היינו שלא נפרע ממנו עד יתמלא סאתם ויאשמו וז"ש ולא יאשמו כל החוסים בו:

והנה כי כן גם בע"ז לא יפרע ממנו מעט מעט רק שיניחו עד שיספה הרוה את הצמא' ואז הבדילו ד' לרעה. וז"ש וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה וגו' ואמרו כל הגוים על מה עשה ד' ככה לארץ ההיא והיינו שהניח כ"כ עד כי גדל' עוונם מנשוא ולזה אמר על אשר עזבו ד' אלקי אבותם:

והיה בשמעו את דברי האל' הזאת והתברך בלבבו לאמר שלים יהי' לי כי בשרירות לבי אלך וגו' לא יאב' ד' סלוח לו לפענ"ד הכוונה ע"פ מה דאמר ר' נחמיה בסנהדרין דף מ"ג וכי ענש על הנסתרות לעולם וע"ש ברש"י ותוס' דזה קאי על אחרים שלא יענשו בעבור נסתרות של זה אבל העובר בעצמו יענש ולזה אמר שזה יטע' ויחשוב שלא ענש על הנסתרות אף לזה וז"ש כי בשרירות לבי אלך היינו שיהי' במחשך מעשי לזה אמר לא יאב' ד' סלוח לו כי אז יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא והיינו שהוא עכ"פ יענש ע"ז:

והנה לפמ"ש לפרש מ"ש ביהושיע הלא עכן בן זרח מעל בחרם והוא איש אחד לא גוע בעונו דענין הערבות הוא כדי שיגיע על כל אחד קצת ואם היה על אדם אחד בלבד היה חליל' גוע בעונו ולכך אמר כאן שאם היחיד לבבו פונה היום מעם ד' ואינו מתערב בין הישראלים כי בשרירות לבו ילך ואינו רוצ' בערבות שוב יעשן אף ד' באיש ההוא וימח' שמו לגמרי ח"ו ודו"ק:

והיה בשמעו את דברי האל' הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך וגו' לא יאב' ד' סלוח לו כי אז יעשן אף ד'. כולם תמהו דאדרבא לכשישמע בודאי לא יתברך בלבבו. והנה כבר כתבתי בשם הגאון מוהר"ץ בעהמ"ח טיב גיטין ז"ל שאמר ע"פ דברי האלשיך שפירש וינחם ד' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו ופירש שכמו באב אם בנו יחטא והוא בכעסו יאמר כי יעש' לו כך וכך ובזה שכך חמתו כמו כן בזה שדיבר ניחם ד' על הרע' אשר דיבר לעשות לעמו ולכך בשמעו את דברי האל' אז יתברך בלבבו וע"ז אמר לא יאבה ד' סלוח לו כי אז יעשן דהיינו שעדיין אינו כועס ולכך לא נשכך חמתו עדן ודפח"ח. ואני אומר עד"ז באופן יותר עמוק דהנה ביאור דברי האלשיך שהקב"ה מתנחם בדיבורו לעשות רע נראה לפענ"ד דהנה כבר האריך הר"ן שעיקר העונש שהשי"ת עוש' לא כמתנקם רק למען ישמעו ויראו. ולפ"ז לכך אמר הכתוב כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה והיינו שמה שמאיים הקב"ה שיעשה זאת וזאת היא לא בשביל שרצונו להעניש רק כי עי"ז יתעורר לעשות תשוב' וזה כמו האב שרוצ' בתקנת בנו שיחזור מדרכיו הרעים ואינו חפץ בענשו כי אם בשובו מדרכיו ולכך ניחם ד' על הרע' במה שדיבר לעשות לעמו והיינו ע"י שמשה רבינו התעורר בתפל' ובקש' ולכך כתיב אח"כ אעלה אל ד' ואכפרה בעד חטאתכם והוא תמוה שכבר כתיב וינחם ד' על הרע' ולפמ"ש זה היה מצד בקשת משה אבל משה רבינו רצה לזרזם שהם יתעוררו לעשות תשוב' ולפ"ז שם שפיר אמר והי' בשמעו את דברי האל' הזאת והתברך בלבבו והיינו כי חשב שישכך כעסו במה שדיבר אבל באמת זה טעות כי העיקר מה שמאיים כדי שעי"כ יתעוררו לעשות תשוב' אבל כשהוא עי"ז יתברך בלבבו לחטא א"כ לא יאב' ד' סלוח לו כי אז יעשן אף ד' ורבצ' בו כל האלה שלא הועיל באיומו כלום. וזה לדעתי מ"ש ארורים הרשעים שמהפכים מדת הרחמים לרוגז והיינו שכל האיום הוא כדי שיחזרו עי"ז אבל כשאין חוזרים שוב נעש' הרוגז עי"ז ודו"ק:

וזה מה שתקנו בפיוט זמירות משוך חסדך ליודעיך אל קנא ונוקם והוא תמוה דאיך שייך חסד במ"ש קנא ונוקם ולפמ"ש אתי שפיר הוא אמר שממשיך חסדך למי שהוא יודע שהוא קנא ונוקם והיינו שיודעים שהקב"ה קנא ונוקם ועי"ז יתעוררו לעשות תשובה ודו"ק:

הנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. הכוונה לדעתי דהנה כבר נודע קושית הרמב"ם דהידיע' והבחיר' סותרות זו את זו וכבר כתבו ליישב כי כל עוד לא בא הדיבור מבואר בדיבור מפי הקב"ה רק שהיא בידיע' יוכל הדבר להשתנות וכמ"ש האלשיך באיכ' על פסוק מי זה אמר ותהי ד' לא צוה יעו"ש והבדרשי כתב בבחינות עולם אשר ידיע' סגוליית משארת טבע אפשריות הבחיריות והנה גם כאן אחרי כי הזהירם כי אחרי עזבם ד' יהי אחריתם להכרית חליל' ואם אמנם הקב"ה ידע שיהיו חוטאים בכ"ז לא ביאר הקב"ה ואמר כמסתפק פן יש בכם משפח' או שבט ולא ביאר בפרט ולזה אמר הנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התור' והיינו אחרי שעוד נסתר לד' אלקינו יש בכח הבחיר' לשנות הדבר ודו"ק:

ואמרו על מה עשה ד' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה ואמרו על אשר עזבו וגו' הכוונה לפענ"ד ע"פ מה שאמרו ארורים הרשעים שמהפכי' מדת הרחמים לרוגז וביאור הענין דהנה האב הרחמן ע"י גדולת רחמנותו על בריותיו ואינו חפץ במיתתן ומתחסד עמהם א"כ אדרבא עי"ז יגדל הכעס אח"כ כשלא ישובו כי אין להם עצה ואמתלא למה לא שבו ולכך מהפכים מדת רחמים לרוגז וז"ש על מה עשה ד' ששם הויה מלא רחמים ומה חרי האף הגדול הזה ואמרו על אשר עזבו ברית אבותם אשר כרת עמם בצאתם ממצרים ואם כן לפי גודל רחמיו יחרה אפו מאד ודו"ק היטב. ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהב' את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. הענין נראה לפענ"ד כי ענין המית' שנגזר על האדם כבר כתבו הקדמונים ומכללם הרמב"ן בפרש' בראשית כי אם היה עומד בצדקו היה יוכל לחיות לעולם כמו מלאך אך אחר שחטא ולא עמד במצות ד' הוכרח למות כי בחומר חומרותו אי אפשר לו לעמוד ולהיות נצחי ע"ש וכבר הארכתי בזה שם ולפ"ז לאחר שימול ד' את לבבו והוא שלא יתאוה ולא יחמוד לרע כאשר היה קודם החטא כמ"ש הרמב"ן פה וא"כ יהיה קיים נצחי וז"ש ומל ד' אלקיך את לבבך למען חייך שתוכל להיות חי וקיים:

במדרש רבה מניין שאם לא התפלל שחרית מתפלל במנחה וכו' שנאמר אני אהבי אהב ומשחרי ימצאונני עיין יד"מ שנדחק לפרש דקאי על יעקב ומ"מ לא א"ש. וצ"ל דהמדרש מפרש ומשחרי לשון שחרית שקאי על תפלת שחרית וזה דוחק. ולפענ"ד נראה כוונה עמוק' בזה דהנה עד"מ המלך שמכריז כל איש אשר יש לו מבוקש יבא ביום המוגבל בשע' מוגבלת ואח"כ כשלא בא אבד תקותו אבל הקב"ה כביכול כשלא בא בשחרית יש לו עוד שהות במנח' והטעם לפי שהמלך כל מה שמטיב לבני מדינתו הוא ג"כ לטובת עצמו שאין מלך בלי עם וא"כ כל שמכריז שיבא ולא בא הוא אבד לעצמו אבל הקב"ה כביכול כל מה שעש' אין לו צורך ולכך כל אימת שבא יש לו זמן לחפץ שביקש וז"ש אני אוהבי אהב היינו שכביכול אני איני עוש' לאהבתו שיהי' אהב' החוזרת רק אהבת המקבל האהב' ולכך ומשחרי ימצאונני ויתכן יותר עפמ"ש הפילוספים כי ענין התפלה הוה שינוי רצון ורק שהשינוי באה מפאת המקבל ולא מפאת הנותן ונמצא שכל שבא להתפלל ונשתנה הרצון של המקבל אז אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני והיינו שאני לא נשתנית ואני על עמדי עומד ומשחרי ימצאונני שימצאו אותי: ובקשתם משם את ד' אלקיך ומצאת כי תדרשנו הכוונה לדעתי שיבינו פעולות ד' שזה ימצאו שבהגלות נגלות פעולות והשגחת הש"י הנה הוא נחשב כמו שמצאו אותו כביכול כי בהקב"ה לא שייך ומצאת וגם כמו שאמר החכם הובא בחובת הלבבות אנה אמצאך ואך אנה לא אמצאך ע"ש וגם כאן ע"י הפעולות הרי הוא מוצא הקב"ה ודו"ק:

ובקשתם משם את ד' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. הכוונה ע"פ מ"ש במקום אחר שאין השי"ת ממלא שאל' שאינה ראוי' ואם אחד ישאל להרוג לחברו או לגזול אין ממלא שאלתו וז"ש כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך והיינו שיהי' בשני לבבות דהיינו שאל' ראויה וזה שתקנו המצא לנו בבקשתינו וגו' והיינו שתהיה שאל' הראויה להמצא לנו בבקשתינו ודו"ק: כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. במדרש הלכ' אדם מישראל הלומד תורה כיצד מברך צריך לברך לפניה ולאחריה לפניו דכתיב ברוך אתה ד' למדני חקיך לאחריו דכתיב וזאת הברכ' אשר בירך משה לפני מותו. והנראה בזה עפמ"ש לפרש הא דאמרו בנדרים דף פ"א דבר זה שאלו לחכמים על מה אבדה הארץ ולא השיבו עד שבא הקב"ה בעצמו ופירשה על עזבם את תורתי ותמה הר"ן דלמה לא ידעו כלם הא היה חטא גלוי וע"ש מ"ש בזה בשם רבינו יונה ז"ל ודפח"ח. ואני מוסיף בזה עפמ"ש התוס' בברכות דף י"א דלמה מברכין בסוכ' על כל אכיל' ואכיל' ובתורה אין מברכין בכל פעם וכתבו דהאדם אינו מתייאש מד"ת דכתיב והגית בו יומם וליל' ולכך נפטר בברכה אחת והרא"ש הוסיף דאף כשהולך לעסקיו הוא ממהר וחוזר על לימודו לכך לא הוה הפסק ע"ש ולפ"ז זהו כשלומדים לשם שמים והתור' חביב' עליהם דעתו על התור' תמיד אבל כשלומדין רק לפנים א"כ התור' טפילה והעסק עיקר א"כ כל שהולך לעסקיו הוא מפנה לבו לבטלה וגם כשלומד דעתו על עסקיו א"כ הוה הפסק גמור וצריך לברך וז"ש ולא הלכו בה שלא ברכו בתור' תחל' שלא היה דעתם על לימודם וא"כ היו צריכים לברך וכן מצאתי בהפלא' בכתובות דף י"א שכתב כך. ומעתה זה שלא היו מבינים החכמים והנביאים שיהיה העונש על שלא ברכו בתור' כי חשבו שלא נתייאשו מהתורה ובאמת שנתייאשו מהתור' ולפ"ז זה שאמר שלפניה מברך ברוך אתה ד' למדני חוקיך וז"ש שבסוף נלמד מזאת הברכ' אשר בירך משה דהנה אנן מברכים עכ"פ בכל יום שבליל' הפסקנו אבל משה רבינו שעסק בתורה יומם ולילי ולא בטל אף רגע אחת לכך הסוף לא היה רק לפני מותו שאז נפסק הזמן בעוה"ז וז"ש אשר בירך משה לפני מותו ודו"ק:

ושבת עד ד' אלקיך. לפענ"ד נראה ע"פ מ"ש בחידושי מהד"ק פ' שמות דברי הר"ן על פסוק והיה ביום ההוא לא יוסיף האדם להשען על מכהו ונשען על קדוש ישראל באמת. דהענין הוא שכל אשר יותר קרוב אל המעולל הוא רחוק להושיע יותר וע"כ ישראל שחושבים שביד האויבים להושיע אותם ובאמת עיקר הסמיכ' על ד' וזהו ונשען על קדוש ישראל באמת ודפח"ח וז"ש והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ד' אלקיך שמה ושבת עד ד' אלקיך והיינו שישראל ידעו האמת כי לא עשה להם שום דבר רק ד' הוא גילה אותם בכל הגוים וזהו לדעתי כוונת המדרש נגעה בי ידו של פרעה ושל סנחרב ולא ישבתי בדד נגע' בי ידך מפני ידך בדד ישבתי והיינו שכאשר חשבנו שנגעה בנו ידו של פרעה וסנחרב ומקר' הוא חשבנו למצוא לנו עזרה מצר ולעמוד כנגדו אבל אם האדם מחשב שידו נגע' בו א"כ ישב בדד וידום כי נטל עליו וכמדרש חז"ל ולכך מפני ידך בדד ישבתי ודו"ק:

ובזה מיושב הא דנחלקו ביומא ר"ל ור"י בפסוק שוב' ישראל עד ד' אלקיך אי עד ועד בכלל או לא והקש' המהרש"א אמאי לא נחלקו בקרא של תור'. ולפמ"ש אתי שפיר דכאן הכוונה שיבין כי ד' פעל זאת ולא ידי האויבים וז"ש ושבת עד ד' אלקיך אבל שם דלא כתיב רק שוב' ישראל עד ד' אלקיך שפיר נחלקו בזה ודו"ק:

והיו כי יבואו עליך כל הדברים האל' וגו' והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ד' אלקיך שמה ושבת עד ד' אלקיך. הנה לדעתי הכוונה ע"פ מ"ש הר"ן בדרשות על פסוק ולא יוסיף עוד להשען על מכהו ונשען על קדוש ישראל באמת ופירש הר"ן בדרוש במה אקדם כי הסבות הפועלות באיש כל אשר יוסיפו קורב' יחלש כחם בהצלת האיש בהקל רעתו ההפך כפי רחקם ממנו והמשיל הפסוק באיש יצא משפטו להיות מוכה ברצוע' והנה הסבה קרוב' היזקות לו ואם היא הרצוע' ואין לה כח כלל להקל נזקו והרחוקה הימנה שהוא מדרגת האיש המכ' אשר הוא שליח הפקיד או השופט והיא חזק' מן הסב' היותר קרוב' דהיינו הרצוע' אבל מכל מקום כחו חלוש בהצלת המיכ' כי אינו רשאי להקל רק קצת לא להעביר המכות לגמרי כי אם ברשות הפקיד או השופט וכן השופט או הפקיד כל אחד ברשות המלך והפתי המוכ' המתחנן להמכ' או להשופט ואינו מבקש להמלך הוא בהפך החכם אשר פונה יותר לסבה הרחוק' והוא המלך כן אנחנו בזמן הזה נשענים על מכינו וכל תחבולותינו לסבה הקרוב' אשר כחם מעט בהצלתינו ולזה האשים הנביא שהיו שולחים למלכי מצרים והאשים אסא באמרו וגם בחלייו לא דרש את ד' כי אם ברופאים וכן המתיירא מן האויר הרע וישים כל מגמתו לתקנו או המתיירא מן המזונות הרעים וישתדל לתקנם פונים לתקן הסבות הקרובות אשר כחם חלוש והם נשענים על מכיהם אבל אשר פקח ד' עיניו נשען עליו ומכשיר מעשיו ומתחרט על הרע' שעש' ע"ש ודפח"ח. וזה לדעתי מ"ש בד"ה ב' ט"ז ויחל' אסא בשנת שלשים ותשע למלכותו ברגליו עד למעלה חליו וגם בחליו לא דרש את ד' כי אם ברופאים. והנה מ"ש ברגליו עד למעל' חליו אין לו ביאור כלל. וביארתי בחידושי לסנהדרין והוא נכתב במחברת הלז יעו"ש מ"ש בזה שהענין הוא שתלה מחלהו בסב' ולא דרש בד' ורגליו הוא מליצ' על הסיב' כמ"ש המור' במלת רגל שרגל היא סבה. ובזה פירשתי מ"ש לאתר דמתבעי תמן רגלוהי מובילין יתיה והיינו שהסב' תלוי בהמסבב וכמ"ש במקומו וזה אומרו כאן שישיבו עד ד' אלקיך ולא תשגיח אל הסיבות הקרובות וכמ"ש. ובזה מיושב קושית המהרש"א במה דנחלקו ביומא דף פ"ו בפסוק שובה ישראל עד ד' אלקיך אי גדול' תשוב' שמגעת עד כסא הכבוד והקש' המהרש"א למה לא נחלקו בכתוב בתורה שהוא קודם והרי כתיב ושבת עד ד' אלקיך ולפמ"ש כאן הוא כוונה אחרת שישיבו אל ד' ולא אל הסיבות הקרובות אבל שם אין לפרש כן וע"כ נחלקו במ"ש עד ד':

קרא את יהושיע ואצונו עיין רש"י דיזרזו ובש"ח פירש דהא לא צותו כלום. ותמהני דהא אח"כ מפרש רש"י דצוהו הקב"ה שהוא ינחיל את הארץ חזק ואמץ א"כ שייך לשון צוואה ואפשר דאין זה נקרא צווא' רק זירוז ודו"ק: בילקוט פרש' נצבים בשם תנא דבי אליהו פעם אחת הייתי מהלך ומצאוני אדם אחד מלעיג בדברי אמרתי לו מה תשיב ליוצרך א"ל בינה ודעה לא ניתנה לי שאקרא ואשנה אמרתי לו בני מה מלאכתיך אמרתי לו צייד אני וכו' מיד הרים קולו ובכה עד שאמרתי לו אל ירע בעיניך שכל באי העולם משיבין תשוב' זו יהי' מעידין בהם ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי כצ"ל ובילקוט נדפס בטעות וכמ"ש הוא בישעי' סי' י"ט. הדברים סתומים ולפענ"ד נראה ע"פ מה שכתבו המפרשים מ"ש באיוב ימי קלו מני ארג ויכלו באפס תקוה דהכוונה דדרך אנשים לארוג חוטים ולעשות מהם חבלים והנה האדם כל זמן שהיה הוא חושב מחשבות ואורג אריגות ומדמה בנפשו שיעשה חבלים ואח"כ מת ולא עשה חבלים וז"ש ימי קלו מני ארג ויכלו באפס תקוה מלשון תקות חוט השני היינו שלא עשיתי שום חבל ותקוה וז"ש יבושו כל עובדי פשתן ואורגים חורי דהיינו שאף שאורג ועוש' סריקות אבל לא יהיה מגיע למחוז חפצו כן כל האדם בעוה"ז הוא מחשב בכל יום מה יעש' ולבסוף מת באפס תקוה ודו"ק ומ"ש שם בכל יום ויום אדם נוצר ונברא ונולד וכל יום אדם חי וכל יום אדם מת והכוונה שבכל יום כשאדם עוש' פעולות טובות הוא נולד מחדש ואם חליל' אדם יקלקל מעשיו הוא מת ומ"ש שבכל יום ויום נפשו של אדם ניטלת ממנו ונותנה לבעל הפקדון ומייסרין אותו כתינוק לפני רבו לפענ"ד עפ"י דברי הזהר על פסוק ד' אורי וישעי הובא בקצה"ח סימן ד' יש לפרש זאת והבן:

חסלת פרשת נצבים:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה