אור ברסלב
דברי שאול עהת ומגילות על פרשת כי תבא

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת כי תבא

על פרשת כי תצא

ולקחת מראשית כל פרי. הנה ענין ביכורים נראה

לפענ"ד היא דהנה כל ענין תרומ' ומעשרות נראה לפענ"ד דצריך ביאור כיון דמקודם היה הכל טבל ובמה יצא לחולין במה שהורם ממנו התרומ' והמעשר במה הותר הכל. אך נראה עפמ"ש הרב המ"מ מדובנא ז"ל באהל יעקב לפרש הענין דמעשר בהמ' שהי' מכניס לדיר בפתח קטן ואשר יצא בעשירי היה קודש. ואמר הוא דבזה הופקע הטבל מכל הדיר כיון שהיה כל אחת מהעשר' יכול לצאת מהדיר בעשירי ואם היה השמנה והמובחר שבכולן היה קדש לד' ונמצא כי הרצון והזמנה לקדוש' היה על כל אחת ואחת עשר' א"כ לכך העשירי היה קודש לגמרי והתשע' הנשארים עכ"פ היה כח הכנה בהם וע"כ הופקעו עכ"פ מהטבל ולפ"ז ה"ה בכל תרומ' ומעשר כיון שכל חטה וחטה היה ראוי להיות קדוש להיות תרומ' ומעשר בזה הכח חל על כל חטה וחטה כח הקדוש' שתפקע מהטבל. ובזה אמרתי דיש לדחות מ"ש התדר"י פ"ד מברכות בשם הר"י מאורלייניש לחדש דכל שקיבל שבת ומוסיף הרב' על השבת הוה בכלל שבת וחייב עליו והביא ראיה כמו בתרומ' דחטה אחת פוטרת את הכרי ואפ"ה דיינינן לכל מה שתרם דכולו הוא תרומ' וה"ה בזה יעו"ש גבי רב צלי של שבת בע"ש ולפמ"ש אינו דומ' לתרומ' דשאני תרומה דכל חטה וחטה חזיא לתרומ' ומאן מפיס מי העיקר שבתרומ' ומי התוספות משא"כ בשבת דכל מה שקיבל מותר אינו שבת וקבוע בפ"ע וקבלתו אינו עוש' חיוב ועיין ט"ז או"ח סי' ת"ר בתשובתו שם ועיין ברמב"ן בשורש י"ב למנין המצות שמנה שתי מצות מצות הפרש' ומצות נתינה לכהן והיינו משום שמה שמפריש מפקיע הטבל מעל כל העיס' ואותו חלק שזכה להיות חלה ותרומ' הוא קדוש יותר להיות ניתן לכהן וללוי וא"כ שתי מצות הם ובעל מג"א שם רצה לומר כי אינו רק מצות אחת ואין החל' ניתרת עד שינתן לכהן ודבריו תמוהים דהיא משנה מפורשת בביצ' דף י"ב ע"ב לא אם אמרתם בחל' וכן העירני הרב החריף מו"ה מאיר בראם נ"י ע"ז ולפ"ז גם הביכורים הם כן כי לאשר היה יכול לגמר כל פרי ופרי ולכך כל הכרם נתקדש וקבל כח הכנה וכמ"ש ודו"ק: אשר תביא מארצך. הגיד לי הרב מו"ה אברהם קאמפף נ"י דלדעתו קאי אשר תביא על האדמ' אשר תביא דהיינו מה שתוציא האדמ' ותביא פירות וזה מאמר המוסגר ומארצך קאי על ולקחת דרישא דקרא. והנה אף שלכאור' הוא דבר חכמה אבל עיין בש"ך חו"מ סי' של"ז אי שייך בשם הלשון נקב' ועיין מ"ש בגליון שם ארמי אובד אבי וירד מצרימ'. נראה לי הכוונה מה שמתחיל בגנות ומסיים בשבח ע"פ מה ששמעתי בשם הגאון החסיד בעהמ"ח בת עיני שפירש הא דבעל הגד' סידר והיא שעמד' לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם צא ולמד מה ביקש לבן הארמי וכו'. והקש' דלא שייך להביא ראי' מלבן הארמי ואטו הוא בלבד עמד עלינו לכלותינו. ואמר עפמ"ש רש"י והוא מהמדרש על כי אתה עשית אתה גרמת לנו שרחקתנו והבדלתנו מן האומות ואסרת לנו להתחתן בם וא"כ לא שייך לכאור' להודות לשם יתברך שעשה עמנו נסים והצילנו מידם שהרי צריך לעשות כזאת שכל שנאת האומות הוא מפני הריחוק מאתם אבל באמת הרי לבן היה חותן יעקב ודודו ובכ"ז רצה לכלות יעקב ובניו חליל' וא"כ נראה שהוא בטבע האומות ששונאים ישראל וז"ש צא ולמד מה ביקש לבן הארמי ודפח"ח: והנה גם בביכורים שאנחנו משבחים לד' לכאורה אין מקום להודות שאחרי דהבדילנו מן העמים והרחיקנו מהם א"כ ראוי לו לגאל לנו ולהביאנו אל ארץ טוב' למען נהי' לעם בפ"ע. ולזה אמר ארמי אובד אבי וגם וירד מצרימ' וא"כ היינו מתקרבים לגוים ובכ"ז שנאו אותנו ולכך עלינו להודות לד': עוד נראה לפענ"ד דהכ' עינינו הרואות האילן הגדל ומלא פירות אף אם יקטפו הפירות בכ"ז האילן קיים ויש בכח להוציא ציץ ופרחים אחרים אבל אם ישרש ויעקר האילן וגזעו ישרשו מן הארץ אז אין תקומ' לו לשאת ענף ולשאת פרי. והנה כן כל העם הזה וכן כל הגוי הזה אף אם יקום עלינו אויב וצר וירע לנו מאד בכ"ז ת"ל ישראל רבים וכבר הבטיחנו יעקב בתפלתו וריוח תשימו בין עדר לעדר שאם אומה אחת תצר לישראל במדינה אחרת ימצאו ריוח והצלה אבל כ"ז בשכבר הימים שת"ל פרינו והרבינו לרוב אבל בתחל' בעוד יעקב קטן ודל אם היה לבן מכלה חליל' ליעקב ובניו מהיכן היו ישראל הבנים ליעקב וא"כ זהו שאמר והיא שעמד' לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והיינו שהקב"ה עזרנו שנפזרנו לבין אומות רבים ואף אם עומדים עלינו במדינה זאת אנחנו בורחים למדינה אחרת ולזה אמר צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות וז"ש שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל וא"כ אם היה קוטף חליל' השורש לא היה לנו שום שורש חליל' וז"ש ארמי אובד אבי והיינו שרצה לשרש השורש ואח"כ ירדנו למצרים והיינו שם במתי מעט וא"כ אם אז חליל' היה לנו כליון חליל' היינו תמנו לגווע ולכך עלינו להודות שפרינו ורבינו הרבה והיינו לעם גוי גדול ועצום ורב ע"כ יש בכחנו לעמוד בין העמים ודו"ק היטב:

לא אכלתי באוני ממנו. פירש"י מכאן שאסור לאונן עיין מזרחי שדקדק מזה דאינו רק איסור בלבד לא מלקות והביא שכ"כ הסמ"ג משום דלא מצינו אזהרה בזה שאינו רק ודאי שלא עשה כהוגן והביא דברי הש"ס ביבמות דף ע"ג ומזה תמה על הרמב"ם פ"ג ממעשר שני שכתב דלוקי אם אוכל באנינות. ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי הרמב"ם בשרשיו שהקדים לספר המצות בשורש ח' ששם ביאר הדבר ועיין כ"מ שרמז לדבריו האלו בשרשיו וד' יודע שתיכף בראותי דברי המזרחי נזכרתי מדברי רבינו בשרשיו. ואני מוסיף שרבינו ביאר כן במצותיו מצוה ק"נ קנ"א קנ"ב ובאמת שגם התוס' ביבמות דף ע"ג ד"ה והיכן הרגישו בזה דבפסחים דף כ"ד מבואר דלא ביערתי הוא אזהרה ועיין במהרש"א. ובאמת שהרמב"ן בשרשיו שם תמה על הרמב"ם והרגיש בדברי הש"ס פסחים והביא דברי רש"י שם שפירש דנפקא מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך אבל באמת פשטת לשון הש"ס מור' כרבינו ועיין בצל"ח בפסחים שם שהאריך ג"כ בזה דפשטת הסוגיא מור' כדברי רבינו אך לפענ"ד נראה הדבר נכון דבאמת כל סברת רבינו כיון שהכתוב בא לשלול שלא עשה כן וכן ע"כ שע"ז מוזהר. ולפ"ז נראה לפענ"ד דהנה לא ביערתי ממנו בטמא יש לפרש ששניהם טמאים דהיינו טומאת הגוף וטומאת המעשר או טמא בטהור או טהור בטמא ולפ"ז שוב אין ראיה מהכתוב דיש לפרש טמא בטמא אבל כל שגילה וכתוב דלא תוכל לאכול בשעריך דגם טמא בטהור או והיפך מוזהר במעשר ממילא דהאי לא ביערתי ממנו נטמא קאי גם ע"ז. ובזה מבואר היטב לשון הש"ס ואמרו ביבמות שם לא ביערתי ממנו בטמא בין שאני טמא הוא טהור ובין שאני טהור והוא טמא והיינו דטמא יש לפרש בשניהם טמאים או אף באחד וע"ז שפיר אמר היכן מוזהר על אכילתו היינו שבאחד מהם טהור א"י זוב אזהר' דא"ל דמזה גופא ששולל שלא עשה כן ע"כ שמוזהר דזה אינו דיש לומר דבשניהם טמא מיירי ולא אחד מהם טהור וע"ז פריך דטומאת עצמו דהיינו טומאת הגוף בהדיא כתיב בה וא"כ יש אזהר' וע"ז אמר טומאת עצמו מנין והיינו דשמא לא באת הוידוי רק על אם הוא טהור שכבר הוזהר ומנ"ל בטומאת עצמו ע"ז אמר ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך ומעתה אחרי וגלת' התור' דגם זה מקרי טמא שוב לא ביערתי ממנו טמא יתפרש גם בזה כדברי הרמב"ם ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דכאן משמע דלא ביערתי אינו אזהר' ובפסחים מבואר שהיא אזהרה. ולפמ"ש אתי שפיר דאחרי דכתיב לא תוכל לאכול ממילא ילפינן דגם זה מקרי טמא. ובזה מיושב היטב קושית הרמב"ן דלמה לא אכלתי באוני ממנו כתב הרמב"ם דלוקה ואילו מדליק מעשר שני לא כתב שלוקה רק באוכל ממנו בטמא כמבואר ריש פ"ז ממעשר שני ה"א ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא מצינו שמוזהר רק ולא תוכל לאכול בשעריך וא"כ בשלמא על אכיל' מצינו אזהרה אבל על הדלק' לא מצינו אזהר' ואף שצות' התור' להתוודות מכלל שמוזהר ממנו היינו דלא נימא דהוה רק שלילה בלבד לזה מועיל מאחר שציונו להתוודות מכלל שאינו שליל' לבד רק שמוזהר ממנו אבל מכל מקום מלקות לא נוכל לחייב ובשלמא באנינות שלא מצינו שום אזהרה במקום אחר א"כ כיון שצונו להתוודות אינו שליל' ממילא היא אזהר' אבל בטומא' שמצינו לענין אכיל' שהזהירה התור' א"כ מצינו שהקפיד' תור' שלא לאכול בטומאה א"כ שוב יש לומר דמה שצות' התור' בהוידוי שנשלול ממנו שלא לעשות כך הוא משום שאסור לבער אבל אינו מחויב מלקות ולכך על אכיל' מצינו אזהרה בפירוש שפיר לוקה אבל לא ביערתי שכולל גם הדלקה ע"ז אינו לוקה. ובזה מדוקדק לשון הברייתא שאמר לא ביערתי ממנו בין שאני טמא וכו' והיכא מוזהר על אכילתו א"י וכו' הנה התחיל בביעור טמא ושבק ביעור ושאל על אכיל' וע"כ דהביעור אינו רק איסור בלבד ואכילה מוזהר ולוק' כנלפענ"ד ודו"ק היטב ודברי הסמ"ג בענין זה נאחזים בסבך ועיין בדרך מצותיך להפ"ד בח"ב מ"ש בזה ואכ"מ:

והנה בענין לא נתתי ממנו למת האריך ג"כ הרמב"ן על התור' שם והביא דברי הרמב"ם וכתב עליו שהן דברי הבאי ועיין כ"מ שכתב ליישב ודבריו תמוהים דאטו הרמב"ן אינו מביא דברי הירושלמי והספרי והש"ס דילן שכולם פירשו לא קניתי ארון ותכריכים למת וגם לחי אסור רק על מ"ש הרמב"ם דלמת היינו דבר שאין בו קיום לגוף ע"ז כתב הרמב"ן דהם דברי הבאי דמנ"ל דרש זה ובאמת שגם דברי הרמב"ן במסקנותו דחוקים דעיקר הדרש הוא שלא נתתי לאוננים אחרים וכדמסיים המשנה ובאמת שזה דוחק גדול ומחוורתא כמ"ש התוס' ביבמות דף ע"ג ד"ה נכסי כהן דלר"י דס"ל מעשר ממון הדיוט הוא מותר להוציאו בשאר צרכיו אף שאינו אכילה ושתיה [וא"כ עיקרו בשביל הנאה הוא א"כ גם בשאר הנאות סגי] משא"כ לר"מ דממון גבוה הוא דאסור ע"ש ולפ"ז הרמב"ם לשיטתו דס"ל ממון גבוה לכך אוסר גם לחי. ולפענ"ד יש לומר הסברא דאם ממון הדיוט למה לא יהיה יכול לעשות מה שירצ' משא"כ אם ממון גבוה הוא. מיהו יש לעיין דבגבולין כ"ע מודו דמע"ש ממון גבוה הוא כדאמר ר"ח וגם הלח"מ כתב בפ"ו ממצה דרבינו ס"ל מעשר שני ממון הדיוט הוא והארכתי בזה במקום אחר ואכ"מ ודו"ק:

ושמחת בכל הטוב וגו' אתה והלוי והגר אשר בקרבך. בדעת זקנים מרבותינו בעלי התוס' הביא קושיא דהא ביכורים לא ניתן רק לכהנים והשיב שרא' בירושלמי דהגר יוכל לומר לאבותינו והנה ביום ב' תבא י"א אלול שנת תרי"ז הקש' אותי הרב מוהרח"י נ"י ע"ב דלמה לא הקש' על לוי דהא ביכורים לא ניתן רק לכהנים ומה גם דבאמת רש"י פירש דזה קאי על הנותן כמ"ש רש"י דהלוי מחויב לתת ביכורים וא"כ ה"ה הגר ומה קושיא והרי גם תירוצו דקאי על הגר ודקארי לה מה קארי לה. והשבתי דקושיא חדא מתורצת בחברת' דבאמת להס"ד דהגר אינו יכול לומר לאבותינו א"כ ע"כ הך דהגר קאי על מי שנותנים לו וע"ז הקשה שפיר דהא אין נותנין לגר ולכך לא היה יכול להקשות מלוי דיש לומר כפירש"י שקאי על הנותן אבל הגר ממנ"פ על הנותן ל"מ קאי דהא אינו יכול לומר אשר נתת לאבותינו וע"ז תירץ דשפיר יכול הגר לומר לאבותינו ונמצא דקאי על הנותן כפירש"י:

השקיפה ממעון קדשך. עיין רש"י שכל השקפ' לרע'. שאלני הרב החריף מו"ה מאטיל פארילע ממקיליניץ בשנת תרכ"ד ח"י אלול ממה דכתיב עד ישקיף וירא ד' משמים והשבתי דגם שם השקפה לרע' דהיינו שישקיף ד' על האויבים ויכניעם כמ"ש תבא כל רעתם לפניך וגו' ודו"ק:

בענין הביכורים שנצטוינו מראשית פרי האדמה וכל תאנה שבכרה בראשונה לפע"ד ע"פ מה דאמרו מהיכן בעית למשרי המוציא מהיכא דקרים בישולא ולפענ"ד הענין מה שאנו מברכין המוציא לחם מן הארץ להורות לנו שנשגיח על התחלת הבריא' שהי' נפסד וכלה בארץ ומזה נצמח הלחם וע"כ מהיכא דקרים בישולא שאז לא היה רק מים וקמח ואח"כ כשנאפ' ויש לחם מתוקן עלינו לשבח לד' על שנתן לנו לחם טוב מן דבר נמאס ומוציא יקר מזולל ולכך גם הביכורים מצוה עלינו לספר בשבח הבורא ומתחיל בגנות וסיים בשבח להודות לנו שנדע לשבח לד' על מה שהי' לנו צרות רבות בתחל' ואח"כ באנו אל האדמ' וע"כ נצטווינו מראשית פרי האדמ' להורות על תחלת השמח' והכבוד למען נרגיש בהטוב אשר נתן לנו:

וד' האמירך היום להיות לו לעם סגול' כאשר דבר לך ולשמור כל מצותיו. דקדק היעלת חן דהיאך שייך שד' האמירך היום ולשמור כל מצותיו שזה מה שהאמירו הם להשי"ת אבל הקב"ה מה האמירם בזה. והנראה בזה דהנה רש"י פירש להיות לו לעם סגול' כאשר דבר לך והייתם לי סגולה ע"ש. והנה בח"ת פרשתי מה שאמר והייתם לי סגול' הוא עפמ"ש הגאון החסיד מוהרא"וו זלה"ה בביאור אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד וביאר הוא דהמלך מסגל אוצרות בדבר יקר מה שאינו בנמצא וא"כ כיון דיראת שמים מסור ביד אדם ולכך עושה ממנו אוצר. וז"ש והייתם לי סגול' כי לי כל הארץ ונמצא עיקר הסגול' שהוא אוצר לא שייך רק אם ישמעו בקולו ע"ש וז"ש גם כאן להיות לו לעם סגול' כאשר דיבר לך וע"ז שפיר אמר שהוא באופן ולשמור כל מצותיו שבזה יקראו סגול'. עוד נראה לי בזה ע"פ מה שתקנו לנו אנשי כנה"ג בקידוש אשר בחר בנו מכל העמים והקשו המפרשים הא כל האומות לא רצו לקבל התור' כלל. אך ביאור הענין אמרתי במקום אחר ע"פ הא דאמרו בע"ז דף ג' דהאוה"ע יטענו כלום כפית עלינו הר כגיגית וביאור הענין שבאמת ענין קיום התור' בכלל ובשלימות זה דבר קש' מאוד ובמה שכפה עליהם נתן הקב"ה בהם כח ועוז אשר יוכלו לעמוד על נפשם שיוכלו לקיים אם ירצו וזה שיטענו האוה"ע כלום כפית עלינו הר כגיגית ומעת' זה שתקנו אשר בחר בנו מכל העמים שנפש הישראלי מוכשר יותר לזה. וזה שאמר כאן וד' האמירך היום להיות לו לעם סגול' היינו שד' נתן בהם הכח שיהיו עם סגול' ולשמור כל מצותיו היינו שיוכלו לקיים כל המצות שזה דבר קש' לולי עזרת ד' בגבורים ודו"ק: עוד נראה לי עפמ"ש הכוזר במאמר שלישי סי' יו"ד שהקב"ה שם השבת והמועדים מהגדול שבסבות בהשאיר תארכם והדרכם שלולא כן היו האומות מחלקים את ישראל ביניהם לגודל דקות שכלם ואך הדת תפריד בינותם יעו"ש והארכתי בזה בכמה מקומות וגם בפרשת התוכחות כאן הארכתי בזה יעוין לקמן בפסוק והתמכרתם שם לעבדים וגו' וז"ש וד' האמירך היום להיות לו לעם סגול' היינו שלא יהיו אבודים בין האומות ונעשו עם בפני עצמן וזה שמפרש ובמה ולשמור כל מצותיו שזה תפריד בינותם ואך בזה יהיו לו לעם סגול' ודו"ק: וד' האמירך היום להיות לו לעם סגול' ולשמור כל מצותיו ולתתך עליון על כל הגוים לתהלה ולתפארת ולהיותך עם קדוש לד' אלקיך כאשר דבר הענין כפול:

ולפענ"ד הכוונה יש בעבדי המלך ובני מדינתו הבדל גדול דהחיל שלו מקבלים פרס ממנו ובני מדינתו אינם מקבלים פרס ממנו ומכל מקום הם לו לעבדים ונותנים לו מס וגם כשצריך להם כל בני מדינתו צריכי לשפוך נפשם עבור המלך והטעם שהמלך הוא בבחינת אב להמדינה ועושה להם כל הטובות ונעש' מחסה ומגן להם וא"כ גם הם בבחינת עבדים ובנים לו:

וזה לדעתי מה שאמר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים שלא על מנת לקבל פרס היינו כמו אנשי המדינה שאינם בני חילו שהם בבחינת עבדים ובנים וכמ"ש. וז"ש וד' האמירך היום לחיות לו לעם סגולה וגם לשמור כל מצותיו. והנה עינינו הרואות המלך בוחר לפעמים באנשי מדינה אחת יותר מאנשי מריב, אחרת אף שכלם בני מדינתו להיות מרגיש בם דקו השכל וחכמ' וגבור' ועצה למלחמ' וז"ש ולתתך עליון על כל הגוים וזה שאמר הטעם ולהיותך עם קדוש כי אתה בעצם בתכנית נפשך עם קדוש ולכך בחר בך יותר מכל העמים ודו"ק:

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. הכוונה לדעתי ע"ד מה שאמרו בעירובין כל הבורח מן השררה השרר' בורחת אחריו וכל הרודף אחר השרר' השרר' בורחת ממנו ע"ש בדף י"ג. ואמרתי בזה דלכאור' אין נ"מ דסוף סוף שניהם אין להם כבוד ואמרתי דהנ"מ היא באם ירצו לעמוד זה ישיגו הכבוד וזה יברח ממנו וז"ש ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך היינו אף שאתה לא תחפוץ בברכת הגשמיות הם ישיגוך ודו"ק:

ובאו עליך כל הברכו' האל' והשיגוך כי תשמע בקול די אלקיך. וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי עפ"י מה שאמרו בעירובין פ"ק כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו והבורח מן הכבוד הכבוד בורח' אחריו ולזה הבטיח הקב"ה שהברכות ירדפו אחריהם ותשיגם למלאות אסמיהם שבע אף שלא ירצו כ"כ:

וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך. הכוונה לדעתי ע"ד מה שאמרו במדרש רבה פ' ויחי ופרש' שמות על פסוק שר צבא ד' עתה באתי שר צבא של מעל' אני בכ"מ שאני נראה הקב"ה נראה בכ"מ שהי' ר"י ארוך נראה היה רבי נראה ועיין מ"כ שם שכתב שהכוונה כמו שר"י ארוך היו כל תלמודו מרבו וכל מה שהי' אומר היה כאלו שמעו אותו מפי רבו כמו כן המלאך אינו עושה דבר אלא מפי ד' כתלמיד מפי רבו ע"ש. ואני אומר עוד דהענין היא דכיון שהמלאך אין לו בחיר' על הרע א"כ בכ"מ שנראה שכינה עמו. ומעת' נראה לפענ"ד דזה כוונת הכתוב דאם נזכ' שימול לבבינו וכמ"ש הרמב"ן בפירושו שמילת הלב היינו שלא יהיו בעלי בחיר' על הרע אז נזכה לזה שכ"מ שנראה ישראל השכינה נראה עליו וז"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך ומה נכבד בזה דרשת חז"ל אלו תפילין שבראש דהנה כבר כתבתי בחידושי לאגדות בברכות דענין תפילין הוא שרשו טפלה וחיבור והתי"ו מתחלף בטי"ת וזה מורה על דביקות הגדול שיש בינינו לבין הקב"ה כביכול ופרשתי בזה המאמר המתמיה תפילין דמרי עלמא ע"ש וא"כ זה שאמר שאחר שנזכה כ"כ לדביקות אלקית א"כ בכ"מ שישראל נראה שם ד' נקרא עליו והבן בדברים כי נעמו:

עוד נראה לי דהנה יש בבעלי מלאכ' שני עניינים יש שאומנתו במלאכת היד כגון החייט והנגר והרצען וכדומה ויש שאינו עושה בידים זולת מה שמחשב במוח וממציא ענינים דקים ע"י השכל הישר שחננו אלקים והנה גם בבעלי מלחמ' נמצא כזה רב ההמון עיקר אומנתם במה שיש להם כח ללחום וידם רב להם אבל הממונה עליהם לראש הוא לבדו הוא החלוש ויוכל להיות לפעמים כי הוא איש חולי ידוע ומכל מקום יש בו כח להנהיגם בכל תכסיסי מלחמ' ע"פ השכל אנושי וכמ"ש כי בתחבולות תעש' לך מלחמ' והנה אוה"ע כל כחם אינו רק עפ"י שני דברים אלו אבל לעתיד לבא כשיתגל' זרוע אלקית אז יכירו וידעו כי ישראל אינם נוצחים בזרוע בשר והם מקדישים ידיהם לעושיהם וגם רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום ולא יועיל שום דבר כי אם את אשר יבחר ד' כן יקום ולפ"ז ז"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך והיינו שכל כלי יוצר עליך לא יצלח כי אם ברוח ד' צבאות וזה המליצ' ששם ד' נקרא עליו ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו וע"כ יראו ממך. ומה נכבד בזה המליצי אלו תפילין שבראש כי תפילין של יד ושל ראש הם שתי מצות והכוונה כי היד שמורה על כח ועוצם ידו לזה צות' להניח של יד להראות כי לא בכח יגבר איש ותפילין שבראש הוא להורות כי לא עפ"י שכל שבראש והוא במוח שהתפילין נתנין כנגד המוח להראות כי אין חכמה ואין עצה לנגד ד' וז"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך אלו תפילין שבראש דזה נגל' לכל העמים ולכך תפילין שבראש חשוב' יותר משל יד ועיין מג"א סי' כ"ה משום דגם מה שעוש' האדם מיד צריך ג"כ לעזר הראש והמוח וע"כ כשהתפילין של ראש מורה על זה שאין מועיל שום שכל ודעת נגד ד' ע"כ יפה דרשו אלו תפילין שבראש ודו"ק היטב:

ברוך אתת בבואך וברוך אתה בצאתך. דרשו חז"ל כשם שביאתו לעולם בלא חטא נראה לי דיצא להם דהרי באמת אמרו נוח לו לאדם שלא נברא וא"כ מה מעל' שיבא בעולם. אך התוס' כתבו דזה בסתם בני אדם אבל צדיק אשרי לו ואשרי לדורו וא"כ כשברוך ביציאתו מן העולם ממילא למפרע ברוך בבואו. ובזה מיושב קושית המזרחי דא"כ מה דריש ברוך אתה בבואך ולפמ"ש באמת בסתם בני אדם ארור הוא בבואו ורק בצדיק ברוך בבואו ודו"ק:

יירש הצלצל. עיין רש"י וראב"ע מ"ש בזה ועיין ב"ק דף קט"ז ע"ב ברש"י ותוס' ד"ה וחסינא ועיין בד"ה א' י"ג במפרש שם ד"ה ובשירים ובכינורו' ע"ש פסוק ח' ודו"ק: ארור האיש אשר יעש' פסל ומסכ' עיין ספורנו מ"ש בזה למה נכתב הארורים ולא הברכות שגם הברכות אמרו. ולפענ"ד הדבר פשוט דבשלמא בל"ת שייך לפרט אותן הארורים אבל בשליל' שלא עברו על אותן הדברים א"כ הרי הוא בכלל ברוך אשר יקים את ד"ת ומ"ט לפרוט דוקא אלו בלבד ורק לפי שהצורך לפרט הארורים האלה ע"כ ברכו אותן שאמרו הברכות נגד הארורים אבל התור' לא הוצרך לפרש רק הארורים אבל הברוכים ממילא הם בכלל ברוך:

והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה במדרש ע"י שאין מי שקונה ד"ת כמותכם. לפענ"ד הכוונה דהנה הרמב"ן מקש' בפסוק לחם לא אכלתם והרי מצינו אוכל בכסף תשבירני ואמרתי בזה עד"מ לאיש כפרי הוא לא יוכל לאכול מאכל דק והנה המן היה דקה מן הדק' וכ"ז שהיו בתכלית השלימות הרגישו טעם מן אבל כשנתגשמו שוב לא היה נוח להם טעם המן ורק מפני דוחק אכלו זאת והנה מי שהוא רך ומעונג לא יוכל לעבוד בפרך שגופו חלוש ולכך הבטיח' התור' והתמכרתם לעבדים ולשפחות ואין קונה שלא ירצו לקנותם לפי שאין קונה דת כמותכם וגופם חלושי מאכילות המן שלא ניתן המן אלא ללומדי תור' די להם בזה אבל הכפרי הגשמי זה לא סגי במן הדק והבן. והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה. כתב רש"י דאין לפרש ותתמכרתם שתהיו נמכרים לעבדים ולשפחות שהרי כתיב ואין קונה. ובאמת התרגום אונקלוס פירש כן ותזדבנון. ולדעתי יצא מכאן הדרש שאמרו במדרש ע"י שאין קונה ד"ת כמותכם. וביאור הענין דהנה אמרו בגיטין דף ל"ח דהגוי אינו קונה הגוי וכ"ש ישראל רק למעש' ידיו והטעם נראה לפענ"ד דהנה מעש' ידיו שפיר קנה בשביל שנתן מעות בעדו אבל גופו במה נחשב הוא יותר שיקנה גופו של חבירו ורק הישראל שיש לו נפש השכלי שייך שיקנה גופו שיש לו מעל' יתיר' ולכך גם עבד עברי אף שגופו קנוי אבל א"י להפקיעו מן המצות כמ"ש התוס' ריש פרק הערל דלענין זה לא נחשב המוכר יותר מן הקונה ולפ"ז זה שאמר והתמכרתם שם לעבדי' ולשפחות אבל אין קונה שהיינו שלא יהי' להם קנין בכם וע"ז ביאר הטעם במדרש ע"י שאין מי שקונה ד"ת כמותכם א"כ אין בכחם לקנות אתכם בגופם רק למע"י ודו"ק:

והנה בדברי עקיד' שכתב דכל שהצור' נכבדת החומר חלוש ע"ש וא"כ זה הוא הפירוש שע"י שצורתם נכבדת ע"כ החומר חלוש ולא ירצו לקנות אותם לעבדים כי אין כחם גדול וז"ש ע"י שאין קונה ד"ת כמותכם ודו"ק:

תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמח' ובטוב לבב מרוב כל ועבדת וגו'. הענין הוא כי שני מיני נסיונות לד' אם שבוחן את האדם בעושר וטוב לבב ואם רב לבבו מחמת העושר שולח עליו יסורים לנסותו לזה אמר תחת אשר לא עמדת על המבחן כאשר היה לך עושר לכך שולח עליך האויב שתעמוד על הנסיון ודו"ק:

והשיבך ד' מצרים באניות במדרש איכה דרשו בזה עניות בלא תורה ובלא מצות וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דקש' לי' להמדרש למה אמר באניות ומה נ"מ אם באני' או בדבר אחר וע"כ דרשו לדרש' ע"פ מה שמצאתי בדרשות הר"י אבן שועיב ז"ל פרשת וארא שפירש דרך אני' בלב ים שהוא הנשמ' העליונה אני' הבא' ממקום המים הנקראים ים ומשם משתלשלת ובאה בגוף האדם וחכם גדול מהאומות קרא הנפש אניה ואין ספק שקיבל זה מחכמי ישראל עכ"ל ע"ש. הנה שלך לפניך שאניה קאי על הנפש השכלי והנה כבר נודע מה שכתבו המקובלים והסכים אליהם פטאריס הפילוסיף מאמונת הגלגול בנפשות שהנפש אשר לא הלכ' בדרכי ד' תצטרך לגלגל שנית בגוף הנגוף וזהו אמרו והשיבך ד' מצרים באניות היינו שתצטרך האניות שהוא הנפש השכלי להתגלגל שנית להגוף והחומר הטמא' שמכונה בשם מצרים שהוא ארץ טמא' וע"ז אמר בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראות' היינו שהזהרתיך שלא תוסיף עוד לראות' ותשיבן מדרכך הרע' ולא שמעת. וזה שדרשו במדרש עני' בלא תור' ובלא מצות שלכך תצטרך להתגלגל שנית ושלישית כדדרשו על פעמים ושלש יפעל אל עם גבר. וזה לדעתי המליצ' שבספר יונה שכתב שם וד' הטיל רוח גדול' על הים ויהי סער גדול על הים והאני' חשבה להשבר והיינו עפמ"ש בשם הר"י שועיב דדרך אני' בלב ים שקאי על הנשמ' העליונה שבאה ממקום הים ואם הנפש חוטאת אז סער גדול על הים והאני' חשב' להשבר דהיינו הנפש חושב מחשבות להשבר ולהתקלקל וז"ש ויזעקו איש אל אלקיו ויטילו אח הכלים אשר באני' אל הים היינו שכל אחד חשב דרכו להשיב ממחשבותיו הרעים ולא לעשות רע בכליו הרעים למען הקל על הים ויש להאריך בזה ע"פ רמז אבל מפני שאין זה מדרכי וגם זה המעט לא כתבתי רך לחיבת פה קודש הר"י אבן שועיב תלמיד הרשב"א ז"ל לבנות ע"פ יסודותיו ע"כ דברי מעטים והמשכיל יבין אחר כמה שנים מצאתי בזהר פרשת נשא ובר"ח שער הירא' פרק י"ב שפירשו הכתובים של יונה, עד"ז ושמחתי: והשיבך ד' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראות' והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה הכוונה לפענ"ד דהנה שמעתי מפי דודי הרב החריף מו"ה יוסף נאטאנזאהן נ"י במ"ש חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים ואמר הוא דהנה עינינו הרואות לפעמים יש אדם גדול בחכמ' ואם תרצ' לדבר עמו בענינים פחותים ונקלים לא דעת ולא תבונה לו והוא משום שמעולם הרגיל נפשו בחכמ' ולכך אינו יודע בשאר ענינים ויש לו דקות השכל להשתמש בחכמ' ולא בדברים הפחותים וז"ש חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב ובל יתיצב לפני חשוכים והיינו שבזה יגדל מעלתו ויוכל לדבר עם מלכים ולא עם חשוכים ודפח"ח. ולזה אמר כאן דהנה מצינו בכוזרי שלכך נתן להם השבת שהדת תפרידם שלפי דקות שכל הישראלי היו השרים לוקחים אותם להשתמש בהם בשכליות והיו מתערבים עמהם אבל הדת הפרידם. ולפ"ז אמרה התור' שזה בהיותם ת"ח ויהי' להם דקות השכל אבל כשיהיו נפרדים מן התור' וממאסים בה מה יהי' בסופם ולזה אמר כי אחר שיאבדו דקות שכלם וכמאמרם והשיבך ד' מצרים באניות ודרשו בעניות מד"ת וממצות ואז ירצו להתמכר לעבדים ולשפחות למלאכות פחותות ובאמת לזה נפש הישראלי אינו מסוגל ואין קונה וזה שאמרו בתיקוני הזהר אן הוא רזא דפרקונא ואמר כי והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה דא הוא רזא דפרקונא והיינו שאם יחטאו וירצו לפרוק מעליהם עול תור' שוב לא יצליחו למלאכות פחיתות ודו"ק היטב:

והנה נסתפקתי לפי מה דקי"ל דנחלקו אי אהל זרוק שמיה אהל או לא היאך הדין לענין ישיבת מצרים אם בא באני' ובספינה אי עובר ואמרתי דמכל מקום רואה את הדרך וז"ש והשיבך ד' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לא תוסיף עוד לראות' ודו"ק ובמדרש דרשו בעניות מתור' ופרשתי דהנה הרמב"ם כתב בפ"ה ממלכים דדוקא יחיד אסור לשוב אבל רבים ע"י מלך וב"ד מותרים והנה כאן שהשיבם לרבים ע"ז אמר בעניות של תור' שלא יהי' ע"י מלך וב"ד ודו"ק: והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפילה. כבר נודע מה שדרשו חז"ל במגיל' ע"ז במה שהסומא צריך לנר כדי שאחרים יראו ויורו אותו. ולדעת זה מליצ' על התור' ע"ד מה שפרשתי מה שאמרו עתיד התור' שתשתכח מישראל שנאמר והפלא ד' את מכותך הפלא' זו איני יודע מהו כשהוא אומר ואבדה חכמת חכמיו וגו' הוי אומר הפלא' זו תור'. ופרשתי דהכוונה דהנה אם נמצאו גדולי ישראל אף שהם מעטים אחד בעיר עכ"פ כל איש יודע ספר יוכל ללמוד ממנו וישאל אותו ויורהו ואז גדיים נעשו תיישים אבל אם הגדולים נעדרו ח"ו אף מי שיודע ספר מה יעש' מי יאמר לו מאור תורת ד' ומי יורהו הדרך ולזה אמר כי עתידה תור' שתשתכח מישראלן ולזה אמר הפלא' זו איני יודע מה הוא והיינו שהרי התור' מונח ומי ימח' ללמוד וכל הרוצ' לזכות בתור' יבא ויזכ' לזה אמר שאבד' חכמת חכמיו, וא"כ לא יוכלו להבין מה שילמדו ולזה אמר כאן שימששו בצהרים כאשר ימשש עור באפיל' שלא יהי' מי שיאיר עיניו כנלפענ"ד ע"ד המליצ' ובעוה"ר כמעט נתקיים בנו וד' ירחם על תורתו. והיה כאשר ישיש ד' וגו' הכוונה לפענ"ד דהנה יש הבדל בין אב המכ' את בנו ובין אדון שמכה את עבדו שהאדון יוכל להיות שיכה ע"ד נקמת משא"כ האב שאינו מכה רק למען שיישיר הבן דרכו וא"כ מכ"ש בהקב"ה כי בו לא יתכן שום הפעליות והוא ודאי רק לטוב' וז"ש כאשר שש וגו' להיטיב שבודאי אינו רק לטובתכם שכביכול הקב"ה אינו מקבל הפעליות כן ישיש היינו שעל האופן הלז מכה ד' אתכם לא לנקמ' רק לטובתכם כדי שתשובו בתשובה שלימ' ודו"ק היטב. יפתח ד' לך את אוצרו הטוב. במדרש רבה כאן מעש' בגוי אחד ששאל את ריב"ז א"ל אנו יש לנו מועדות ואתם יש לכם מועדות אנו יש לנו קלנדא סטרגליא וקרטיסים ואתם יש לכם פסח ועצרת וסוכות איזה יום שאנו ואתם שמחים א"ל ריב"ז זה יום ירידת גשמים מנין שנאמר לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו מה כתיב אחריו מזמור הריעו לד' כל הארץ וגם במדרש רבה פ' בראשית פי"ג סי' ד' נמצא כן בשינוי לשון ועיין ביפ"ת מ"ש בזה. ולפענ"ד הפיליסוף תלה השמחה בהזמן ולכך אמר שנקרא מועדים והיינו שמועד נקרא הזמן המיועד וחשב שהוא הצלח' הזמניות וזה שאמר אנו יש לנו מועדים ואתם יש לכם מועדים ולא ידע כי מועדים שלנו הם נקראים מועדי ד' שאינן הצלחת הזמן כי אם מיד ד' אבל הוא חשב שהיא הצלח' הזמניות וא"כ אמר אתם שמחים ואנו שמחים והיינו שאין הצלחתינו שוות ובפרט כשזה קם זה נופל ונמצא אין אנו שמחים כאחת אימתי היום שאנו ואתם שמחים וע"ז אמר ביום ירידת גשמים והיינו שזו שמחה כוללת והיא באה מפאת הצלחת הארץ שהקב"ה גזר שהארץ תתן את יבול' וזה כולל לכולם ביחד וז"ש הריעו לד' כל הארץ שזה מחבר כללות הארץ והורה לו שאם השלום בארץ והם לאחדים כמו שהגשמים מתחברים את כל הארץ כמו כן האחדות מחבר את האנשים ולכך כלם שמחים:

וזה אמרתי בשנת תרכ"א בעת שנהיית' מטעם המלך ושריו להיות יום הוועד הנקרא לאנדסטאג שיהי' כל הארץ לאגוד' אחת שכולם שמחים. והפלא ד' את מכותך:

דרשו חז"ל שבת דף קל"ח דעתיד' תור' שתשתכח מישראל הפלא' זו איני יודע מהו כשהוא אומר ואבדה חכמת חכמיו הוי אומר הפלא' זו תור' והרי"ף בח"א תמה ע"ז דוהפלא ד' את מכותך קאי על היסורים והמכות שיהיו גדולים ונאמנים ע"ש ולפענ"ד נראה ע"פ מה דאמרו חז"ל אם רוא' אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתל' בביטול תור' ופירשו דהנה כבר אמרו רז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחל' וכו' והכוונה כי עיקר היסורין הוא לעורר אדם לתשוב' כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה וא"כ לכך עוררו ביסורים שבחוץ כדי שישים אל לבו אבל אם אינו מתעורר חליל' באים היסורים עליו וז"ש אם רוא' אדם שהיסורים באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תור' ולא ידע כלל מה חטא. ואני פירשתי ע"ד מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה סוף מסכת ברכות דעת לעשות לד' כשרוצ' הקב"ה להפרע מהם להנקם יזדמן להם ביטול תור' כדי שיבא עליהם העונש במשפט יעו"ש ואני המתקתי הדברים ע"פ מ"ש המהרי"ט בראשונות סי' ק' במה שהביא בשם הדורש ע"פ על מה אבד' הארץ על עזבם את תורתי דהדבר דומה למה שהי' מעשה שהמלך היה לו מנגן ואהב אותו ביותר וכל מה שעש' עול היה מוותר אבל כשנחתך ידו אמר המלך תלוהו ולכך כל שהי' לומד תור' היה מוותר לו הרב' אבל כשעזבו התור' אבד' הארץ ואף שהמהרי"ט האריך לדחות דבריו אבל מכל מקום יש להם תוך דאמרו במדרש הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו. וביאור הענין דכל זמן ששומרים התור' ולומדים אור התור' מחזירם למוטב וכמאמרם שמאור שבה מחזירם למוטב וע"ש במהרי"ט שפירש המאמר סוף חגיג' מה דלמדו וסלמנדרא ע"ש מליצ' נפלא' ולפ"ז כל שמבטל מהתור' נענש על הכל ולכך יתלה בביטול תורה וז"ש והפלא ד' את מכותך והיינו באמת היסורים יבאו עליו. ולזה אמר גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב' בספר התור' הזה יעלם ד' עליך ולזה אמר הפלא' זו איני יודע מהו והיינו שכ"ז שהוא לומד תור' לא יגדל הכאב כל כך:

ולזה אמר כשהוא אומר ואבדה חכמת חכמיו הוי אומר הפלא' זו תור' ולכך יענש ביסורים גדולים ונאמנים ודו"ק היטב:

שוב ראיתי באלשי"ך בפסוק על מה אבדה הארץ שכתב הקב"ה מאריך אפו ומשתעשע בם ומוותר על חטאיו ואולי להדורש הלז כוון המהרי"ט אבל לא סיימו קמיה: גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב' בספר התור' הזאת יעלם ד' עליך וגו' ודרשו חז"ל דקאי על מיתת צדיקים. לפענ"ד הכוונה בזה דהנה באמת כבר אמר הנביא והוא את חליינו נשא ובחבורתו נרפא לנו וביאור הענין דהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מייסר הצדיק למען יקחו הרשעים מוסר וישיבו בתשוב' אם בארזים נפל' וכו' והנה אם עושים תשוב' באמת הצדיק גורם ששבים בתשוב' וזהו טוב' גדול' להצדיק ואך כל ישעם וכל חפצם של הצדיקים להיטיב לבני דורם וכאשר צווח משה רבינו ע"ה מחני נא מספרך למען שהטיב לישראל אבל כשאינם שמים על לב ויצטרך הצדיק למות חלילה בעון הדור אז אם אמנם מיתת הצדיק מכפר אבל עכ"פ היסורים שהי' לו לחנם הית' וע"ז יצטרכו ישראל חליל' להתייסר ע"ז שהצדיק נלקה עבורם חנם ולא הועיל כלום. וז"ש כל חלי וכל מכת אשר לא כתוב בספר התור' הזאת והיינו שכל שגרמו שהצדיקים מתים א"כ החלי והמכ' שהי' להצדיקים היה על לא דבר וז"ש יעלם ד' עליך עד השמדך ודו"ק היטב:

והנה ראיתי בספר שלמה מולאדר שהביא בשם הגאון בעל נו"ב שאמר דמה דדרשו זו מיתת צדיקים הוא דלפי שבכל ספר וספר כתוב מיתת צדיקים בבראשית כתיב ממיתת אבות העולם ואדה"ר ונח וכדומ' ובספר שני כתוב שמת יוסף ואחיו ובספר השלישי מיתת נדב ואביהו ובספר רביעי מיתת אהרן אבל בס' חמישי לא כתיב כלל מית' דמ"ש וימת משה עדן לא כתבו ולכך אמר אשר לא כתוב בספר התור' הזאת. ובאמת שדפח"ח אבל הוא תמוה דבפרשת עקב כתיב שם מת אהרן ואם תאמר דאינו רק חוזר ושונה מה שכתוב בס' במדבר דא"כ גם בספר שמות אינו רק חוזר ומספר מה שמת יוסף ואחיו מ"ש בס' ראשון ויש לדחות. אך לפענ"ד לתקן דברי הגאון דבאמת מיתת צדיקים הוא או לכפר או בעון הדור שלא ירא' בעון הדור והנ"מ הוא דלכפר סגי באחד וע"כ כדי שלא ירא' בעון הדור ולכך תמצא דבכל הספרים כתיב מיתת צדיקים דהיינו שתים דגם בשמות כתיב וימת יוסף וכל אחיו אבל בספר דברים לא כתיב רק מיתת אהרן בלבד אבל זה אינו דא"כ גם בספר במדבר לא כתיב רק מיתת אהרן בלבד ואולי הא שם כתיב מיתת מרים ג"כ ועכ"פ גוף הפירוש דמיתת צדיקים היינו שנים זהו נכון דזה ודאי לקללה יחשב וזה שקבעו משה בתוכח' וזה נראה לפענ"ד במה שאמרו במגל' דקללות שבמשנה תור' משה מפי עצמו אמרן והיינו שלפי שלא רצה לכתוב מיתתו רק ברמז דגם כל חלי וכל מכה דהיינו מיתת צדיקים שרמז שגם הוא ימות דמ"ש אח"כ וימת משה הא לחד מ"ד יהושיע כתב כן ואף לר"ש עכ"פ אשתני כדאמרו בב"ב דף ט"ו וע"כ שפיר אמר אשר לא כתוב בספר התור' הזאת דהיינו שהוא לא כתבן ודו"ק היטב:

ובגוף הענין נראה לפענ"ד דא"א לכתוב מיתת צדיקים בתור' שהרי בא לכפר על עון תדבר או שלא ירא' בעון הדור וא"כ כל שהבחיר' חפשית ובידם לשוב לד' איך שייך שיכתוב מיתת צדיקים וכבר כתב האלשיך על פסוק מי זה אמר ותהי ד' לא צוה דכל שאינו רק במחשב' נשאר הבחיר' חפשית ולכך א"א לכתבו בספר דהוה כאמיר' בפירוש והי' מוכרח לעשות כן ונתבטל הבחיר' כנלפענ"ד: עוד נראה לי דהנה באמת התור' שבכתב הוא סתום וחתום ובלי הקבל' אין לה ביאור וכמ"ש בהקדמת הסמ"ג בכמ' מקומות לא ידענו פירוש המקרא זולת הקבל' ועיין בהקדמת המס"ע לחו"מ שמביאו ועד"מ ה' תפילין אלמלא הקבל' לא ידענו מהמצות תפילין ומה ענין לטוטפת ויש בה שמנה. דרך. כלל התור' שבכתב צריכ' לתור' שבע"פ וכפי קבלת חז"ל הנאמנה ולפי"ז במיתת צדיקים וכל צדיק וצדיק יש לו דרך אחר בפשט המקרא וכבר הורנו הר"ן בדרושיו שהתור' נתנה כפי שכל אנושי אף שהוא היפך שכל אלקית ולכך אמרו מאן נוכח נוכח רבה בר נחמיני ולפ"ז ז"ש גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התור' הזאת והיינו שע"י מיתת צדיקים לא נדע כוונת התור' ואשר לא כתוב בספר התור' כי אם בקבלת חז"ל התור' שבע"פ וכפי הפירושים שפירשו חז"ל ובמותם לא נדע דברי התור' ויש להעמיק עוד שבלי קבלת חז"ל הנאמנה מה ניקל לעשות מצות ועבירות כי ענין מצוה ועביר' הוא הכל כפי שקול אל דעות אף אם לענין האנושי נראה להיפך וא"כ איפוא במיתת הצדיקים נחשב כי אשר לא כתוב בספר התור' הזאת מהראוי לעשות והתור' הקדוש' באמת לא לכך כוונה ואין לנו לסור ימין ושמאל מקבלתם הנאמנה:

בדרך אחד יצאו אליך ובשבע' דרכים ינוסו לפניך הנה דקדק הרב מו"ה אברהם קאמף נ"י דצריך לכתוב מלפניך ולא לפניך והוא דקדוק עצום. והשבתיו ע"פ מ"ש בגליות דנשתכר דוד שלא היה צריך ללכת לאחריו ע"ש וה"ה כאן הבטיח' התור' שינוסו לפניהם ולא יצטרכו לחזור לאחוריהם. עוד אמרתי דהנה נודע בטכסיסי מלחמ' שאין מעמידין כולם במקום אחד כי אם בהרבה מקומות כדי שאף שיוכל האויב להפיל השונאים במקום אחד אבל יתגברו במקום אחר ולזה הבטיח' התור' שבדרך אחד יצאו אליך ותוכל להתגבר עליהם וכן להיפך שבשבע' דרכים ינוסו לפניך ותוכל לרדוף אחריהם ודו"ק:

סליק פרשת תבא:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה