אור ברסלב
דברי שאול עהת ומגילות על פרשת כי תצא

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת כי תצא

על פרשת שופטים

ולקחת לך לאשה. ברש"י לא דברה תור' אלא כנגד היצה"ר. כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה אם נרצה להעתיק האדם מהמנהג אשר מושרש בקרבו או אם נרצ' להעתיקו מהיפך אל היפך כמה יכבד הדבר וצריך להעתיקו מעט מעט עד אשר יעקור מנהגו הרע וכמו כן תורתינו הקדוש' אשר דרכיה דרכי נועם לא רצה להעתיק האדם מתאותו העצומ' מהיפך אל היפך כי אם מעט מעט למען יתרגל בעבודת ד' עד כי יעמיק בו ושב והי' לו לטבע שני' ולכך אם יצוה התור' שאף שיחשוק לא ישאנה זה קש' מאד על האדם שתאוותו העצומ' יעצור בעד מצות ד' לכך התירו לשאנה אך באופן שתשב שלשים יום ובכתה את אבי' ואת אמה ובמעט מעט יתרגל ולא יחשוק בה וא"כ לא דברה תור' אלא כנגד יצה"ר שלא יעש' כמעשה היצר ואל תפן ליצר ודו"ק: ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים דקדקו המפרשים אמאי לא כתיב חדש ונקט ירח:

ולפענ"ד נראה דהנה נודע דאו"ה מונים לחמה וישראל ללבנה והנה כאן שרוצ' לגייר' שתשכח אביה ואמה ואלהיה ולקבל דת יהודית ולכך נקט שתבכ' ירח ימים להורות שתעזוב את אביה ואת אמה ואת דתם ומה נכבד בזה דרשת ר"ע אבי' זו ע"ז והיינו דלכך נקט בלשון ירח ודו"ק:

כי יהי' לאיש בן סורר ומורה לכאור' קש' לי דלמה לא למדו בחולין דף י"א דאזלינן בתר רובא מקרא דבן סורר ומורה והרי בעינן שיהי' בנו ממש ויגנוב משל אביו ואביו ואמו יתפשו בו וכדומ' כמבואר בקרא ובפרק בן סורר ומור' ומנ"ל דאביו הוא וע"כ דאזלינן בתר רובא:

ולפע"ד היה נראה כיון דבעינן שיתפשו בו אביו ואמו ויאמרו בנינו זה סורר ומורה והרי נתנה התור' לאביו שיכיר הבן וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני ב"ג וב"ח וא"כ מכ"ש שנתנה תור' נאמנות לאב לומר שזה בנו הוא וא"כ נעשה על פיו בן סורר ומורה והורגין אותו על פיו: ובזה מיושב לדעתי מ"ש רש"י בראש הפרש' דכל הנושא יפ"ת סופו להוליד בן סורר ומורה ולכך נסמכו פרשיות האלו וא"כ קש' למה הפסיק בפרשת בכור' בינותם ואין לומר דהאחת האהוב' והשנוא' מיירי ביפ"ת וכמ"ש רש"י דסופו לשנאת' דבאמת בקידושין דף ס"ח מוקי לה במילי אוחרי ולפמ"ש אתי שפיר דאחרי שגלתה התור' דיכיר משכחת לה בן סורר ומורה ולפי המסקנא דאזלי בתר רובא הוא רק הל"מ וא"כ עפ"י דין תור' צריך להיות עפ"י הכרת האב. אך עדיין לפי מה דאמר ר"ח בקידושין דף ס"ג וכן אמר רבא דאין האב נאמן לעונשין וגם למכות ומכ"ש למית' אינו נאמן א"כ אכתי קשה דנילף מכאן דאזלינן בתר רובא דאל"כ היאך סוקלין על ידו ואפשר לומר כיון דבתחל' מביאין אותו לב"ד ואומרים שבנינו זה סורר ומורה ומביאין עדים שגנב משל אביו ומלקין אותו כשאר חייבי מלקות אם כן כבר הוחזק בבן קודם שהגידו למית' ולכך נאמנים אח"כ אף לקטלא וכמ"ש הרמב"ם דאיסור בע"א הוחזק ועיין בפ"י בקידושין דף ס"ג שם והארכתי בזה הרבה והא דנאמן האב לענין מלקות הוא משום דהמלקות אינו בשביל שהוא אביו בודאי דאף אביו חזקה נתחייב מלקות רק דלענין מית' הצריכ' תור' שיהי' אביו בודאי ושפיר נאמנים כל שכבר החזיקוהו בבנו. ובזה נראה דלכך צריך בדיק' אם הקיף לכל הגיד לענין מית' ולא לענין מלקות הראשונה ועיין כ"מ פ"ז מהלכות ממרים ה"ז משום דבשלמא לענין מית' דבעי שיהי' ברשות האב וכל שיצא מרשות האב פטור וכל ימיו של בן סורר ומורה אינו רק על שלשה חדשים א"כ שפיר צריך בדיק' אבל המלקות הוא על שעש' דבר מכוער כזה שגנב ואכל א"כ אפשר שאף שאינו ברור אם אולי כבר יצא מרשות האב מכל מקום חייבתו התור' ודו"ק היטב כי אין כ"מ להאריך:

לא יוכל לבכר את בן האהוב' על פני בן השנוא' הבכור כי את הבכור בן השנוא' יכיר. עיין רמב"ן שכתב כי אינו נוהג רק בחיי הבכור ע"ש. ולפענ"ד ראי' ברור' ממה דאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכור' ועיין רמב"ן שם ודו"ק היטב. לא יוכל לבכר את בן האהוב'. נשאלתי הא יעקב אבינו ביכר בן האהוב' ונתן ליוסף הבכור'. והשבתי דח"ו לא מפני אהב' לרחל נתן כי אם בשביל שראובן בלבל היציע כדכתיב בפ' ויחי וכן אמר בדברי הימים א' סי' ה' ומצאתי בספורנו פרשת כי תצא שהעיר בזה וכתב דלא אסור רק אם עוש' מפני שנאת האם או אהבת האש' האחרת אבל אם עוש' בעבור שאינו נוהג כשור' רשאי ולכך שינה יעקב ונתן הבכור' לאחר ע"ש ובאמת גם זה אינו דלא תהוי בעבורי אחסנתא אף מברא בישא לברא טבא כמבואר סי' רפ"ב בטוש"ע חו"מ מיהו יש לומר כיון דכל הטעם הוא דלא ידעינן איזה זרע נפיק מיני' וזה דוקא לענין העברת נחלה אבל בכור' דאינו רק מתנה להבכור ולא לבן הבן וא"כ בכה"ג רשאי להעביר ועיין בגליון הש"ע שם מ"ש בזה דיוסף היה באמת הבכור דרחל הית' עקרת הבית ודו"ק וגם לפמ"ש היפ"ת דלבן חכם רשאי להעביר הנחל' א"כ יוסף דהי' בן זקונים ותרגם בן חכים א"כ רשאי להעביר ודו"ק: כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע הדבר יפלא דמ"ש מלחמ' משעת שלום צריך להשמר מכל רע ורש"י כתב דהשטן מקטרג בשעת הסכנה וזה אמת. אבל אינו ע"ד הפשט כי שמיר' מהרע צריך תמיד ועיין רמב"ן מ"ש בזה: ולפענ"ד דהנה דרך יוצאי מלחמה להיות כי במת ההיא הכל תלוי בהם כפי אומץ חילם ועז כחם וע"כ גם השר הצבא לא יעצור כח לעצור בעדם מעשות כל נבלה כי גם הוא עיניו תלויות בם כפי משטרם מפניהם וגם הוא רצונו שיעוררו חיל לעשות גבור' וע"כ הוא מניחם אחרי שרירות לבם למען יתעורר נפשם לעשות מלחמ' והכל תלוי כפי התנשאות נפשם וכבר נודע כי כל כחות הנפש נרפים הם נרפים אם הוא בעוצב ויגון והנה זה הכל באו"ה אשר לבבם יחשוב כי אך בידם תלוי נצחון המלחמ' אבל ישראל אשר ישועת' לו באלהים סלה וכל קיבוצם הוא אך קיבוץ לבבם הטהור באמונת ד' א"כ אדרבא הזהיר שלא יעשו כל דבר רע וע"ז אמר כי ד' מתהלך בקרב מחנך והי' מחניך קדוש ודו"ק:

ומ"ש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך הוא כעין מ"ש המפרשים בביאור והסר שטן מלפנינו ומלאחרינו כי לבית המשת' הולך השמש מלפני האיש ולבית הסוהר ילך מאחריו וז"ש גם כאן ושב מאחריך כי עד עכשיו שוכן ד' בקרבך ואם תחטא ילך מאחריך. והנה ברמב"ן מביא הספרי שיכול ממעשרות וטומאות וטהרות הכתוב מדבר ותמהני דהשתא קדלי דחזירי הותר להם אף בכל מלחמות מכ"ש שא"צ לזהר מטומא' וטהר' ואולי מיירי הספרי בשלל דידן דלא הותר להם ועיין חולין דף י"ז ולשיטת הרמב"ם דלא הותר רק לרעבו ולצמאו אתי שפיר. השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים וכו'. נשאלתי מאחד מבראד למה כפל לשון השמר בנגע הצרעת לשמור מאד כפל שמיר' למה לי והשבתי בזה בתכ"ד דהנה בנגע הצרעת כבר אמרו בשבת דף קל"ג דאי איכא אחר לעביד אחר ע"ש דכיון דאב לתקן בהרתו קא מכוין זה אין העשה דמילה דוח' וא"כ זה שאמר השמר בנגע הצרעת דהיינו שלא תתלוש סימני טומא' וע"ז הזהיר לשמור מאד ועשית ככל אשר יורו אתכם הכהנים דהיינו שלא לכוין לשום דבר רק כפי אשר יורו הכהנים ולא להתכוין לקוץ בהרתו ודו"ק: כי יקרא קן צפור וגו' עיין רמב"ן מה שהאריך בזה והביא דברי המורה שכתב שאין טעם למצות וכמ"ש במדרש וכי מה אכפת להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף וכו'. ולפענ"ד גם הרמב"ם מודה שיש טעם למצות כמ"ש בעצמו שהוא הולך על דרך שיש טעם למצות. רק דהענין הוא דהטעמים נמשכים אחרי המצות דלפי שהי' חפץ הקב"ה לזכות את ישראל בתור' ומצות וע"כ ברר להם את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו ונתן בהם טעם וגם בטבעם נתן בזה יותר הכשר לאכיל' מזה למען יהי להם לקיום המצות אבל לעתיד לבא שיתבטל המצות שלא יהי' להם שום בחיר' אל הרע לא שייך ענין מצות ולכך גם טבעי הבע"ח יזדככו ולא יהי' עב וגס בטבעם ולא יזיקו וכמו שישתנו הטבע שלא ירעו ולא ישחיתו וכמו שנאמר ושעשע יונק על חורפתן ויתבטלו האכזריות וקשי טבעם כמו כן באיכות יתבטל הנזק המגיע מהם ויהי' ראויים. לאכיל' וז"ש במדרש ויקרא רבה פ' שמיני רב אמר לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות ומביא דלעתיד לבא יהי' מותר בקריע' ונחיר' ותמה היפ"ת דאיך שייך שיותרו המצות לעתיד וגם נבילות וטריפות איך יותרו לעתיד לבא ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק:

באבן עזרא על פסוק וישבה בביתך ובכת' כתב אם קרובים אומרים והוא סתום כמ"ש במרגליות ולפע"ד צ"ל אם כי רבים אמרו וכו'. ולדעתי היינו שהבנים אומרים כי זה הבכי על אביה ואמה שלא בתיהדו ולדעתי הוא לבכות את אביה ואמה שיהרגו ודו"ק כי זה אמת:

ואת הבנים תקח לך. מצאתי בספר יסוד מורא הראב"ע בשער התשיעי וז"ל ואריכת ימים על שילוח הקן לא על לקיחת הבנים שהם רשות. הנה מזה מבואר שאם רצה לשלח האם והבנים רשאי וכן הסכים זקני הח"ץ ז"ל סי' פ"ג ועיין בחבורי יד שאול סי' רצ"ב ודו"ק:

לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך ברש"י זהו לאו הבא מכלל עשה והרמב"ם מנאו בכלל מ"ע ולפענ"ד נראה דהנה אם לא ילוה כלל ברבית לא יוודע איפוא אם מה שלא מלוה להישראל היא בשביל הריבית ובזה לא נצטווינו שנלוה בלא רבית ורשות בידינו שלא להלוות כלל ולעשות מסחר וקנין ולכך נצטווינו להלוות לנכרי שיהי' ניכר שמה שאינו מלוה לישראל הוא בשביל מצות התורה וא"כ יפה כוון רבינו במה שחשבו מ"ע וגם הספרי יפה נדרש דבזה יהי' לאו הבא מכלל עשה שע"י שמלוה לנכרי נדע כי מה שלא לות לישראל הוא הלאו של ריבית ובזה יש ליישב דברי הש"ס בב"מ דף ע' ואכ"מ. גם יש לי לומר דהתור' צות' שלא נלוה לישראל רק לעשות עם ישראל בשותפות כדרך היתר עיסקא שלנו ובזה יהי' עזר גדול להעני דאנא בפרוט' ואתה ברגליך ולכך בנכרי דאסור לעשות עמו שותפות כדאמר שמואל לכך אמר לנכרי תשיך ודו"ק:

לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך:

דרשו בספרי זו מצות עשה וכ"כ הרמב"ם בפ"ה ממלוה ה"א והראב"ד השיגו. ולפענ"ד נראה לי דהנה הרמב"ן דקדק דע"ש בגזל וגניב' דאסור אף לעכו"ם ובריבית מותר אך לפענ"ד נראה דהנה באמת המהרש"ל הקש' דאיך שייך צווי על עכו"ם דהתור' לישראל נתנה. וכתב בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל שזה אינו מפאת העכו"ם רק מפאת הישראל שנטע בקרב לבבינו מדת הרחמנות ותחמלה ולא נגזול ולא נעשוק ע"ש ובתשוב' ובחידושי הארכת' הרב' בזה ולפ"ז ברבית דהוא מדעת שניהם א"כ לא שייך אכזריות וחמלה ששניתם מרוצים ורק שבישראל אסור משום שנצטווינו לחמול על הישראל אבל עכו"ם דלא נצטווינו עליו וא"כ לא שייך שהמצו' נאמר' עליו וכמ"ש מהרש"ל וז"ש לנכרי תשיך וא"כ שוב ע"כ דהוה מ"ע דאם לא הוה מצות עשה א"כ לא שייך הצווי לנכרי תשיך דאם לומר דהוא רשות מה רצת' התור' בזה לא לכתוב כלל וע"כ דהוא מ"ע דלא נימא דהאיסור רבית הוא בשביל שלא נתאכזר ואם כן גם בעכו"ם אסור לזה אמר שלא שייך בשביל זה המלוה רק בשביל הלוה וא"כ כל שהוא עכו"ם לא שייך זאת. וזה לדעתי מ"ש לנכרי תשיך והקש' הכ"מ דלפי דברי רבינו היה לו לכתוב לנכרי תישוך. ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הכוונה להורות שעיקר הלאו היא בשביל הלוה שאסור המלוה לקחת רבית מהלוה שלא ישכנו וא"כ כמו דלנכרי תשיך היינו שהנכרי לא נצטוו' שלא ילוה בריבית לישראל כמו כן כשהמלו' ישראל שמצוה להשיך לעכו"ם דהיינו שילוה לעכו"ם דהשתא עכו"ם בישראל מותר מכ"ש ישראל לעכו"ם. ובזה מיושב מה דק"ל טובא דלמא לנכרי תשיך רשות דהיינו דה"א דאסור כמו ריבית קמ"ל דשרי אבל מצוה לא ידענו וכעין זה כתבו התוס' בזבחים דף ס"ו ולפמ"ש אתי שפיר דשאני בלא יבדיל דה"א דמצוה להבדיל קמ"ל דא"צ שיבדיל אבל כאן הא באמת כתב לנכרי תשיך שקאי שמותר ללות מהעכו"ם והעכו"ם משיך אותו ורק דמזה נלמד דמכ"ש דמצוה בישראל להלוות לעכו"ם וא"כ זה לא שייך לומר דהוא רשות דבאמת לנכרי תשיך אינו רק רשות ודו"ק: ולפענ"ד היה נראה דהנה תוה"ק כתב' לנו דברים שנתנהג עם אחינו בני ברית וגם עם לא אשר מאנשי ברית הוא והכ' מאנשי בני ברית נצטוינו לחמול עליהם מצד האישות כי כל בני אדם חברים ונוסף ע"ז כי הדת תחברם אבל מי שאינו מאנשי הברית רק חברת אנושי לבד בזה כל שאינו גזל וחבלה שיש רע' גמור' רק שאינו מטיב לו וחומל עליו זה לא נצטוינו ולכך גזל וגניב' וכדומ' נצטוינו גם. לאשר לא מאנשי בריתנו שזה תכונה רע' בנפש אבל ריבית שאינו רק מצד מצות התור' שהתור' אסר' לנכו בני ברית ריבית א"כ כל שאינו מבני ברית אינו בכלל הצווי ולכך לנכרי תשיך בין העכו"ם לנו ובין להיפך הישראל לעכו"ם והבן בדברים. והנה עוד למלוה מלין דכבר ביארתי הא דאמרו כל מה דאסר רחמנא שרא לן כנגדו הוא משום דהרי אמרו אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי והתורה אסרה ואם לא נדע הטעם לא שייך לומר אפשי וע"כ התיר לנו כנגדו שנדע שטוב הוא והתורה אסרה וה"ה בריבית שלכך נצטווינו על ריבית עכו"ם כדי שנדע הטעם של רבית ומכל מקום לאחיך לא תשיך משום מצות התורה ודו"ק:

וגם לפמ"ש באו"ח סי' תרי"א בשם התה"ד דביוה"כ מותר ליגע באוכלין שלפי שבדיל מכל מאכל משא"כ בחמץ אסור ליגע דלא בדיל וא"כ גם כאן אם לא שרי לן כנגדו לא היה קלה כל כך לשמור המצו' משא"כ כשהותר כנגדו וא"כ לא בדיל מאיסור ולכך כיון שמצות לשוך בריבית ממילא מצוה שלא להשיך לישראל כדי שיקש' עלינו לקיים ומכל מקום נשמור לעשות כאשר צונו ד' אלקינו ובזה מיושב מה שהקש' הלח"מ מהא דאמרו בסנהדרין דתשובת מלוי בריבית שיקבלו שלא להלוות לעכו"ם בריבית אף דלרבינו היא מ"ע ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דכל עיקר המצו' כדי שיהי' הל"ת חמור יותר וכל שנכשל ולא נזהר מוטב יותר שלא ילוה לנכרי ויהי' בדיל מריבית ויקיים הל"ת דרבית ואף דעשה חמור מל"ת היינו כשהוא מ"ע בפ"ע אבל כל שעיקר המצות עשה הוא בשביל הל"ת הל"ת חמור יותר ודו"ק:

לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ראיתי בספר מצות השם להרב מוהר"ב מסקאהל שהקש' דלמא אינו רק שליל' דהא שמחוייב לתעבו בשביל שיצא בחרב קמ"ל דאינו מחויב לתעבו אבל מנ"ל שהוא חיוב לקרבו ע"ש ולא ידעתי מה קושיא דהא כל שהתור' התיר' שיבא דור שלישי ממילא מותר ובאמת אינו רק שליל' ואטו מחויב למצא דור שלישי של מצרי ואדומי ואינו רק רשות וז"ב ופשוט והוא בעצמו כתב דהוה לאו שאב"מ דאינו מחוייב להתחתן בהם רק שאם אינו מתחתן בשביל שחושב שמצוה לתעבם זה אסור וא"כ אינו רק שלילה ומצרי ראשין ושני הוה ודאי לאו הבא מכלל עשה כיון דגם השלישי אינו רק שלילה בלבד. ולנערה לא תעשה דבר אין לנער' חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה כי בשדה מצאה צעק' הנער' המאורס' ואין מושיע לה. וכתב הראב"ע והרמב"ן יתכן שצעק' והרמב"ן הוסיף שאף שצעק' לא היה מי שיושיע לה. וקשה לי טובא דהא אין שייך מית' עד שיתיר עצמו למית' וצריך שיאמר אעפ"כ וא"כ אם נרצ' לחייב' מית' ע"כ שעמדו עדים מרחוק והתרו בה שלא תעש' זאת והיא קבלה התרא' ואמר' אעפ"כ והרי בעי שיהי' תכ"ד להתראה כמבואר בסנהדרין דף מ"א וברמב"ם פי"ב מהלכות עדות וא"כ היאך שייך לומר שהית' אנוס' ולמה קבלה התרא' ואמרה אעפי"כ וא"ל דכל שהתרו בו ובה סגי בהבועל לבד שיקבל התרא' דמנ"ל זאת ולכאור' רציתי לומר דמיירי באשה חבירה דא"צ התרא' לריב"ח ועיין סנהדרין דף מ"א אבל זה דחוק ומה גם דהרי אנן לא קיי"ל כריב"ח. אך העיקר נראה דהתור' אמר' דאין לנערה חטא משפט מות והיינו שלא חטא' כלל שיגיע לה משפט מית' אם היו מתרין בה שבאמת צעק' ואין מושיע לה ועדיין צ"ע:

והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות בגיטין דף צ'. נחלקו ב"ש וב"ה ור"ע דב"ש ס"ל עד שימצא בה דבר ערוה בעדים וב"ה ס"ל או ערות או דבר ור"ע ס"ל דאפי' מצא נאה הימנה ע"ש. והנה אח"כ כתיב ושנא' האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות ומשמע דלא בעי ערוה או דבר רק סתם ושנא' ומזה ראי' למה שחלקו שם בין זווג ראשון לזווג שני דבזווג שני מותר אף לגרש ודו"ק ועיין בטוש"ע אהע"ז סי' קנ"ט. ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלת' יבמתו השער' ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל וגו' כבר דקדקו המפרשים דמה נשתנה המצו' הזו מכל המצות שהתור' לא נתנה רשות שאם לא ירצ' לעשות כן יעש' כן וכאן נתנה התור' הבריר' ביבום או בחליצ'. ולפענ"ד נראה דהנה הבחיר' חפשית ביד אדם אם לקיים המצו' או לא וכבר נודע מ"ש הרמב"ם בח' פרקים לאבות על מ"ש חז"ל שארבעים יום קודם יצירת הולד הקב"ה גוזר בת פלוני לפלוני ואמר שלא ימלט אם שמקיים המצוה בזה איש עושה עביר' דאם נושא אשה כשרה הוא מצוה ואם אשה פסול' היא עביר' והיאך שייך שהקב"ה יגזור והא הבחיר' חפשית ע"ש מ"ש בזה וכבר הארכתי בזה בפ' חיי שרה:

וכעת נראה כיון דאינו אמיר' בפועל וגם האדם אינו יודע מי בת זוגו א"כ הוא עושה מצד בחירתו רק שמד' מצעדי גבר כוננו שימצא בת זווגו ובאמת אם לפעמים לא מצא זאת מוכרח באמת לגרש' או שתמות וכדומ' ולפ"ז קשה ביבמ' שמוכרח ליבמ' לקיים המצו' וכופין אותו ליבמה ועיין יבמות דף ל"ט א"כ לא שייך לכאור' מצוה דאין לו בחיר' וע"כ נראה כיון דיש לו בריר' אם ביבום או בחליצ' שוב כל אחת משתיהן הוא חפשי בידו ושוב הוה בחיר' כנלפענ"ד ודו"ק היטב:

ושבית שביו. לפענ"ד הכוונה עפמ"ש בעשרה מאמרות דמה שאירע לפעמים שהנכרי מתגייר או שהישראל משתמד הוא בשביל שנכרי בא על בת ישראל או להיפך וצריך הטפה לחזור למקומה ע"ש וז"ש ושבית שביו אשר שבה ממך תחזור לקדושה:

ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך ולא אבה ד' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ד' אלקיך לך את הקלל' לברכ' הכוונה לפענ"ד דהנה לאשר הרמב"ם הקש' בספרו הי"ד הלכות תשוב' אם הקב"ה צוה למצרים להעביד את בני ישראל למה נענשו וכתבו כי לאשר היה בכללות וכל אחד היה יכול לפרוק מעל צווארו זאת ועשה רק למען העביד ולא שהיה מוכרח עי"ז יעו"ש ולפ"ז כאן יקשה דכיון דע"י בלעם בא ובלק שכר אותו א"כ אם היה מד' לקללם מה חטאו מזה בלק ובלעם ושאר העם לא עשו דבר לזה אמר כיון דלא אבה ד' לשמוע אל בלעם ויהפוך א"כ ראוי שיענשו דלא היו מוכרחים שהרי באמת לא רצה ד' לקללם והבן ודו"ק:

ולא אבה ד' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ד' אלקיך את הקלל' לברכ'. הראב"ע הרגיש שלא הפך שבלעם ברך:

ולפענ"ד הכוונה שמשה אמר שכ"כ אהב ד' אותך עד שלא רצה לשמוע אל בלעם שהוא יקלל והקב"ה יהפוך לברכ' שלא תצטער בעת שקלל וע"כ נתן ד' בלבו שהוא בעצמו יברך וז"ש ולא אבה ד' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ד' אלקיך היינו שהקב"ה יהפוך לברכ' לזה נתן טעם כי אהבך ד' אלקיך ולא רצה לצערך כלל ודו"ק:

לא יהיה כלי גבר על אשה. בתרגום יונתן לא יהי' גליין דציצית ותפילין דאינן תיקוני דגברא על אתתא ועיין במגן גבורים סי' י"ז באלף המגן שם ובסי' ל"ח באלף המגן דהלבוש כתב ג"כ כן והקשה ממיכל בת שאול שהיתה מנחת תפילין וכתב דהית' אשת מלך ודבריו צ"ע דלא מוזכר חילוק זה כמ"ש שם ועיין בנזיר דף נ"ט מ"ש רש"י מיעל אשת חבר הקני ושם ג"כ הית' אשה מפורסמת בשם ודוחק לחלק בין אשת מלך לשאר נשים. אך בגוף הקושיא אני תמה כעת דלק"מ דבאמת התרגום יונתן יפה כתב דלדידן דהוה מ"ע שהז"ג ולא ס"ל דנשים סומכות רשות וא"כ פשיטא דהוה שמלת גבר ולא הוה שמלת אשה לכך אסור משום לא ילבש גבר וכן להיפך אבל אם נימא דנשים חייבות בתפילין או עכ"פ רשות לא מקרי שמלת גבר ולפ"ז הא דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין אמרו בעירובין דף צ' דאתיא או כמ"ד דהוה מ"ע שלא הז"ג או דנשים סומכות רשות ושוב לא הוה שמלת גבר דהא באמת הוא בגד או תכשיט לאיש ולאשה ודו"ק היטב. איברא דקשה בהא דפריך בשבת דף ס"ב לעולא יקשה להס"ד דנשים פטורות דהוה מ"ע שהז"ג וא"כ אף דשאר דבר דהוה תכשיט לאיש הוה תכשיט לאשה כאן כיון דאסור ללבוש משום שמלת גבר שוב אסור' וצריך לומר כיון דאינה לובשת לשם תפילין רק משום בזיון תפילין בכה"ג לאו דלא ילבש גבר דהכל יודעים שהיא אשה ואינה רוצית ללבוש שמלת גבר רק משום בזיון תפילין ובזה יש ליישב מ"ש רש"י ולא מיחו בה חכמים ולא אמרינן דהוה כתוס' על התור' והתוס' תמהו על זה מהלני המלכ' וגם דכל שלא מחייבא הוה כשלא בזמנה דבעי כוונה ע"ש ובמהרש"א שם ולפמ"ש יש לומר דכיון דאסורות שוב הה כלי גבר ועוברת על בל תוסיף דאם אינה מצוית שיב הוה כלי גבר וע"כ שמתכוונת לשם מצוה ולא הוה בל תוסיף ודו"ק היטב:

אך גם בר"ה דף ל"ג לענין תקיעות כתב רש"י כן ושם ל"ש זאת ועיין במהרש"א בר"ה שם וצ"ע:

לא תתעב אדומי כי אחיך הוא דור שלישי יבא בקהל ד'. לפע"ד הטעם דמותר דור שלישי הוא דמצינו דכחות האב הוא נטוע ומשרש עד דור שלישי כדאשכחן דאמר אבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי ואמרו חז"ל ע"כ רחמי האב על הבן ועיין בב"ב פרק מי שמת האחין השותפין דהוא ג"כ עד שלש' דורות וכן אמרו חז"ל שאם הוא ובנו ובן בנו ת"ח שוב אין תור' פוסקת מזרעו והיינו משום שזה השרשה גמורה ולפ"ז הנה גם להיפך מה שהזהיר' התורה במצרי ואדומי הוא מכח שיש להם כחות ומדות מתועבות ולפ"ז כל שהוא ובנו ובן בנו גרים הרי הובדלו מדתם ויבדילו עצמם להיות גירי צדק לעבוד את ד' א"כ בלי ספק כי יעשו פרי צדקתו ולכך הותר להם לבא בקהל ד'. ובזה נבין היטב מה שעמוני ומואבי נאסרו לעולם והיינו משום דהם נאסרו בשביל שלא קדמו בלחם ובמים ושכרו את בלעם לקלל. והנה זה נאמר על כללות האומה שהם רעים וחטאים ואף אם היה אחד או עשרה וכדומה מקדמים בלחם ומים מכל מקום היו אסורים והתורה בכל מקום הולכת אחר הרוב וא"כ מה יושיענו זה שנבדלו מעדתם ונתגיירו אבל הפרט לא תוסיף תת כח על הכלל מכל מקום הכללות של האומה הם בזויים ורעים ודו"ק:

וראיתי בספר מצות השם שבמצוה תקס"ג תקס"ד הקש' דלמה מנה הרמב"ם ודעמיה מצרי ואדומי בל"ת והא אדרבא מהראוי לאסור מצרי ואדומי מק"ו דעמוני ומואבי עד עולם וא"כ יש לומר ניהו דהתירה התור' הוא רק שלילה ולא איסור ולפמ"ש אין מקום לדבריו דמצרי ואדומי כל שנבדל הפרט שוב מותרין הם וזה ענין הגירות שרצונם לפרוש מגלוליהם לעבוד את ד' האמת וגם לא הבינותי כלל דבריו דהוא בעצמו כתב שאינו מחוייב להתחתן רק שאם מונע להתחתן בשביל איסור זה אסרה תורת וא"כ כל המצוה אינו רק שלילה. וגם לפענ"ד עיקר המנין הוא שעד שלש' דורות אסורות ואף דהוה רק לאו הבא מכלל עשה ונחשב ללאו גמור וידעתי שבכמה מקומות לא משמע כן ואף דהוה רק לאו הבא מכלל עשה מכל מקום כיון שאחר שלשה אין מקום למנות דהא אינו מחוייב דוקא להתחתן א"כ עיקר הלאו הוא עד שלש' דורות ועיין קידושין דף ס"ח וביבמות בכמה מקומות ובפרט בדף ע"ח ועיין מלמ"ל פ"א מנערה ובפ"י כתובות מ"ם ובק"א מכל מקום יש מקום לומר כן וצ"ע:

ולנערה לא תעש' דבר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה הנה חז"ל בפסחים דף כ"ה אמרו מה בא ללמד ע"ש ולפענ"ד נראה ענין נכבד דהנה נחלקו הקדמונים אם באשה תהרג ואל תעבור. ולכאור' צריך ביאור ניהו דלא קעבדה מעשה הא הנאתה חשוב מעש' כמ"ש התוס' בב"ק דף ל"ב הנאה לתרוייהו אית להו וצריך לומר כמו דאנוס' לא נאסרה כדכתיב והיא לא נתפשה וא"כ מה נ"מ אם נאנסה בגוף או שנאנסה עפ"י שכל דכל שרוצה להרגה הרי השכל נאנס ואינה עושית ברצון נפש כי אם מפני פחד מיתה עושית ולא מקרי רצון וזה מ"ש כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש שגם זה רצח נפשה השכליות וא"כ זה מקרי אונס, ובזה נכון מ"ש על דבר אשר עינה ותמה הרמב"ן כיון שהיתה בעיר ולא צעקה א"כ היה רצון ולא מקרי עינוי ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עינה אותה ורצה להגיה רק כל שהיתה בעיר והיתה יכולה לצעוק שוב לא הית' אנוסה גמורה ומחוייבת ודו"ק:

ומ"ש צעקה הנערה הכוונה שצעקה בלב כמ"ש הזהר שצעק' מקרי בלב וכמ"ש צעק לבם ועיין אבן עזרא ורמב"ן ויש להעמיק עוד ע"פ מה דאמר רבא בכתובות דף נ"א דאשת ישראל שנאנסה אף שנתרצית אח"כ מותרת משום דיצרה אנסה ולפ"ז ז"ש הרי רצחה בנפש שנפש השכלית שבה נאנסה עפ"י שתחלתו היה באונס וזהו שהאריכה התור' לבאר כל כך מה שפטורה והלא אונס פטור ומה לה להתור' להמשיל לרוצח ואף שמקשינן נערה המאורסה לרוצח ורוצח לנערה המאורסה מכל מקום עפ"י פשט אינו מובן: ולפמ"ש אתי שפיר דהכתוב רצה לבאר אף שאח"כ נתרצית מכל מקום גם זה אונס מקרי שהרי רצח את נפשה וע"י אונס לבה נפתית ונתרצית וז"ש דבעיר חייבת על שלא צעקה והיינו בתחלת בעילה היה לה לצעוק אבל בשדה כיון דצעקה ואין מושיע לה א"כ אף שנתרצית אין פשע שרצחה הנפש וז"ש על דבר אשר עינה והיינו דבתחילת ביאה עינה אותה עכ"פ ומה דאמרו בפסחים דף כ"ה מ"ח דדמא דידך סומק טפי אף דאמרו בב"מ דף ע"א חייך קודמין היינו שם דוקא שאינו עושה שום מעשה רק שממילא חברו מת אבל לעשות מעשה שהרג חברו זה אסור ודו"ק ועיין תוס' שם. ויתכן להעמיק יותר ע"פ מה שאמרו חז"ל גדול המחטיאו יותר מההורגו והטעם שההורגו אינו הורג רק הגוף וזה המחטיאו מחטיא לנפש השכלי וא"כ כאן שאנסה הוה רציח' עכ"פ שאנס הנפש ודו"ק: מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא השיב לא חפצתי לקחתה ולקחתה במפיק ה' ואמר הרב החריף מו"ה דוד מאיר פריש נ"י דיין ב"ק ברעזאן ג' אלול תרט"ז ד' שופטים שהכוונה שהיא קובלת בב"ד על שאינו רוצה לקיים מצות יבום ולא אבה יבמי אבל הוא יתנצל שמצד שהיא לא מצאה חן בעיניו או שהיא מרשעת וכדומה אינו רוצה לקחתה וזהו במפיק ה"א שא"ר לקחת אותה לא מצד שא"ר לייבם ודפח"ח:

לא יוסיף פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקל' אחיך לעיניך. הכוונה לפענ"ד דהנה האב המצוה לבנו אף בעת כעסו על בנו ומיסרו כדי שייטיב לעשות אבל בכ"ז הוא בטבעו אוהבו ונמצא אם המכה יוסיף להכותו מפני שהוא נבזה בעיניו האב יתקצף עליו וזהו אומרו פן יוסיף להכותו מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך היינו שד' צוה להכותו בשביל שיהיה לו לכפרת עון ולא ישוב לכסלה אבל אתה מכהו מפני שנבזה בעיניך ודו"ק היטב:

כי קללת אלקים תלוי. לפענ"ד הכוונה שכבר נודע שכל תכלית הפעול' שיהיה הפועל ניכר בנפעל ולפ"ז כיון שבצלם אלקים עשה את האדם א"כ היה מחויב שיהי' ניכר הפועל בנפעל אבל אם האדם חוטא א"כ לא ניכר בודאי הפועל בנפעל ומבזה הצלם אלקים וא"כ זה שאמר כי קללת אלקים תלוי והיינו דהיא פחיתות בפעולת הבורא יתברך וז"ש ר"מ בזמן שאדם מצטער השכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי והיינו שזה כביכול חסרון בפעולתו יתברך והבן: ובדרך אחר נראה לבאר כל המקרא וכי יהי' באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי וגו' כל הענין נראה לפענ"ד דהנה הרמב"ם כתב בפ"ג ממלכים דהמלך יש לו רשות להרוג רבים ולהניחם תלויים ימים רבים. וזה שנים רבות שתמהתי ע"ז מיבמות דף ע"ט דפריך הש"ס והכתיב לא תלין ונדחקתי שם דזה בכלל תירוץ הש"ס אבל זה דחוק דשם שאני דהוה בכלל קידוש שם שמים והמלך יש לו רשות אף במה שאינו קידוש ש"ש. אך נראה דהנה באמת יש חילוק בין מי שנתחייב מית' בידי שמים דהיינו על חטא שחטא שמחויב תליה ובין מי שהמלך הרגו מצד שהעוה נגדו דכשחוטא לד' הנה לא עשה שום רע לד' חליל' כמאמר ואם רשעת מה תפעל לו וכביכול הקב"ה אין בו הפעליות ורק שפגם בנפשו וא"כ כל זמן שחי פגם בנפשו וחייבתו התור' תלייה אבל אחרי כי ימות ונתכפר לו דהרוגי ב"ד יש להם כפר' ושפיר נתכפר לו ובפרט שלא חייבו התור' מצד העונש רק בחיים חיותו אבל במתים חפשי כיון שמת פטור מן המצות ומהעונשים כל שנתכפר לו בהעונש אבל במלך בו"ד שיש לו רשות להרוג מי שחטא נגדו וא"כ אם התור' נתנה לו רשות להרוג מי שחטא נגדו בעודו בחיים בחיותו שנפשו וגופו יקר בעיני ד' ופיקוח נפש דוחה כל המצות ומכל מקום לא חסה התור' כדי שיהי' תיקון המדינה ונתנה רשות למלך להרוג כל מי שחוטא נגדו ומכ"ש לאחר מותו שיכול לתלותו כמה ימים וז"ב מאד. ומעתה דברי הרמב"ם נכונים דשפיר כתב שיש לו רשות לתלותו ימים רבים משא"כ בש"ס שם דשם המלך לא צוה לתלותם עבור כבודו רק על שחטא נגד ד' בזה שפיר הקשו והכתיב לא תלין נבלתו על העץ וע"ז אמרו דהיה בו קידוש השם שידעו כמה חס על נפשות גרים ומעת' יבואר הכתוב כמין חומר דהנה כבר הקדמנו דזה ההבדל שבין חוטא לד' ובין חוטא למלך כי החוטא לד' הוא פוגם בנפשו לא בד' כביכול כי לאיש כמוך רשעך ואם חטאת מה תפעל לו וא"כ לכך חס הקב"ה על נפשו לאחר שקיבל הדין אבל מי שחוטא למלך דזה רשות להניחו ימים רבים תלוי כי אם בעודו בחיים הרשות להרגו אף כי לאחר מותו שהניחו תלוי ומעת' אם יהי' מי שמחוייב מיתה מצד החטא להקב"ה יהיה חלילה נראה כאילו פעל הפעליות בהקב"ה וחטא נגדו וז"ש וכי יהיה באיש חטא משפט מות היינו שבו האיש החטא כמאמר לאיש כמוך רשעך לא בד' והומת ותלית אותו על עץ לא תלין נבלתו על העץ ולזה נתן הטעם כי קללת אלקים תלוי וכפירש"י שזה בזיון לד' שנראה כאילו ח"ו נתפעל בו ופגם בו ח"ו יתעל' הבורא. ומה מאד ימתק דברי התרגום על דחב קדם ד' אצטליב והיינו שאחרי שהחטיא לבורא א"כ יאמרו שכביכול נתפעל בזה וראיתי כתב בשם הגאון מוהר"ר משה סופר ז"ל שכתב ראיה דמלך מותר להלין המתים מדאמר יהוא פקדו את הארור' הזאת כי בת מלך היא ומשמע דאילו היה באיש אחר לא היה צריך לקברו ולדבריו קשה מ"ש בת מלך מאחרים. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שם לא הרג יהוא בשביל שחטאה נגדו דמעולם לא חטאתה נגדו רק שנקם נקמת ד' וכאשר אמר אח"כ דבר ד' הוא בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר איזבל ולכך צוה לפקדה ולקבר' וגם הביא ראיה מיהושיע שצוה לקבור את המתים המוקעים ולהסירם ואי ס"ד דאסור בדבר מה התפארות ליהושיע ובאמת ששם היו הרוגי מלך והיה בדין להניחם תלויים ועיין רמב"ן בתור' פרש' תצא אשר הרגיש בהך דיהושיע ומה שהביא מירושלמי פרק בתרא דיבמות שמלך ישראל העמיד שומרים על המתים שלשה ימים עד שתשתנה צורתם הוא ג"כ מפני דהרוגי מלך רשות ביד המלך להרגם הכלל הוא דיש הבדל בין מי שנהרג מצד חטאו למקום ובין הרוגי מלך בשביל כבודו או תיקון מדינה וז"ב ועיין רמב"ן במ"ש תירוץ על מה שהלין דוד והוא נגד הש"ס יבמות הנ"ל:

לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם. לדעתי הכוונה דהנה מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור וכתבו התוס' ריש ב"ב ד"ה אומר לו שבעל הכרם הוא המזיק דד"א שאמרו להרחיק הוא בשביל עבודת הכרם ואפי' ר"י מוד' דגירי דיליה הוא ע"ש וא"כ זה שאמר פן תקדש המלא' הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם והיינו שבאמת אינו חייב עד שיזרע חטה ושעור' וחרצן במפולת יד וא"כ הכרם יאסר הזרע ותבואת הכרם דהיינו החט' ושעור' שזורע ואשר יצמח אח"כ פרי תבואה ודו"ק היטב:

לא תטה משפט גר יתום וגו' וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ד' אלקיך משם על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה וגו' כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהי' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצוך לעשות אה הדבר הזה. הנה כתב תלמידי החריף המופלג מו"ה סענדיר שורשטיין נ"י שדקדק למה לעיל כתיב כי עבד היית במצרים ואח"כ כתיב בארץ מצרים וע"ז כתב דלעיל הוא חובת הגוף ע"כ לא תלה בארץ רק שהיה עבד ואמר מקומו הוא במצרים אבל כאן שעוללות תלוי בחובת הארץ ע"כ צוה שיזכר ההבדל בין ארץ מצרים שהיה ארץ מצרים וזכה לארץ הקדושה ויפה אמר והוא דבר הגון מאד גם הדקדוק ישר. והנה באמת גוף המקרא תמוה דמה שייך ללא חטה משפט שיזכור כי עבד היה במצרים ויפד' משם והלא מה שאינו מטה משפט הוא ממצות השכליות מכ"ש בגר יתום וגם חבלת בגד אלמנה זה ענין שכלי ולמה צריך לזכור שעבד היה במצוה חקיית שייך שיעשה זאת כמ"ש רש"י על פסוק הנ"ל ע"מ כן פדיתיך לשמור חוקיו אף שיש בהם חסרון כיס אבל הוא תימה דכאן היא מצוה שכליות וא"צ להזהיר כ"כ עי"ז אך נראה דהנה התור' רצת' להזהיר שאף מצוה שכלית לא יקיים מפני שהיא שכלית רק מפני שכן נצטוה מפי השם וכבר כתב הרמב"ם הלכות מלכים שאם ב"נ מקיימים המצוה מפני שהוא שכלית לא מפני שהוא מצות אלקי שצוה למשה אינו מחסידי אוה"ע וא"כ מכ"ש ישראל מחוייב לקיים מצות אלקים מצד שהיא מצוה מד'. והנה המדרש שמואל כתב לפרש מ"ש ממשפטיך לא סרתי כי אתה הוריתני מכל אורח רע כליתי רגלי למען אשמור דבריך דהכוונה שכל מצות שכליות עשה למען שד' צוה לא בשביל השכל לבד. ובזה פירשתי מ"ש אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו והיינו שאף העולה הניכרת להשכל מ"מ לא בשביל זה לא עשיתי רק משום בדרכיו הלכו. ובזה יתפרש כל המאמר שם להמעיין ולפ"ז גם ענין השכלי לחק יחשב אחר שאין עושה זאת מפאת השכל רק מפאת הצווי אלקיי והוא חוקיי. ולזה אמר גם כאן האומנם שהיא מצוה שכלית שלא להטות משפט גר יתום ושלא לחבול בגד אלמנה בכ"ז אתה תעשה זאת בשביל שפדיתיך ממצרים וז"ש רש"י וצריך אתה לשמור חקיי ולכך כתיב כאן ויפדך משם ולהלן לא כתיב זאת והבן בדברים:

עוד נראה לי בזה דהכ' כבר הארכתי בזה בדרוש לשבת שובה שנה זו תרי"ג דהקב"ה דן את הפעול' בעצמותה ואיכותה והפועל והנה עד"מ מי שמזיק לעשיר מנה אין שוה למי שמזיק היתום והאלמנה אשר לא היה להם רק זאת ואם אבדו זאת לא יוכלו קום ותהיה הרע' לצמיתות ולזה אמר לא תטה משפט גר יתום ואף שלעשיר ג"כ אסור להטות מכל מקום לא תעריך העני לעשיר ובעני העול יותר וע"ז אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ד' אלקיך משם והכוונה למ"ש בהגד' ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים וכמ"ש האר"י שהגיעו עד שער החמשים לטומאה ואם היו מגיעים לשער החמשים היו משוקעים בטומא' ולא יכלו קום ונמצא הגאול' של מצרים גדול' מכל הגאולות ולא נערוך אותה בבחינת הגאולה זמניות כי אם נצחיות וזהו מ"ש אהיה אשר אהיה והיינו אם אהיה עמם ביצ"מ אהיה עמהם אח"כ ואם לא חליל' ישוקעו בטומא' לאין מרפא ולזה אמר כי גם בהטיית גר יתום תזכור מה שהטית כעת לא על אותו עת בלבד עשיתי כי אם הטייה עולמית ודו"ק:

והנה מה שצוה לא תפאר ולא תעולל לדעתי ע"ד מ"ש זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטיחים ופירש הרמב"ן לאשר היו פורשי מכמורות בימים ונחלים היו נותנים להם דגים קטנים ואבטיחים וקישואים לאשר היו לרוב היו מעניקים גם לעבדיהם היהודים הפחותים והקטנים והנה מזה למדה תורה שישאיר עוללות בכרם לגר וליתום ולאלמנה האומללים ויזכרו כי היו עבדים בארץ מצרים והמצריים נתנו להם דגים קטנים ואבטיחים וה"ה כאן יוכלו להתנדב בעוללות שהם אילנות קטנים שאין להם כתף יתנדבו להאומללים שבהם והבן:

עוד נראה לי כי לאשר כתיב כי לא כארץ מצרים אשר השקית ברגליך ופירש"י מהספרי ששם היו צריכים לעבוד בעצמם וארץ ישראל ד' אלקיך דורש אותה ולזה אמר שתכיר ההבדל ששם היית עבד לארץ מצרים והיית צריך לעבוד ולעמול עד אשר נצמח ולהשקות את האדמ' וכאן למטר השמים תשת' מים:

מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת. לפענ"ד נראה דהנה בירושלמי פ"ד דב"מ אמרו דלא שייך שיהא הן שלך הן כל שבשעת אמירה חשב בלבו שיהיה באמת כן ואח"כ יכול לחזור בו ע"ש בה"ב ובירושלמי במס' שביעית מפורש יותר ולפ"ז זהו במבטיח לחברו אבל בנודר לגבוה אמר שלא יעשה כן ומוצא שפתיך תשמור כאשר נדרת ואף שבעת שנדרת היית שלם:

והטעם נראה לפענ"ד נכון דהנה בין אדם לחברו עיקר הענין שחברו יתפייס בזה וא"כ כל שהבטיח לו ואז היה לבו שלם אף שאח"כ חזר בו מכל מקום חבירו סמך אז ע"ז ונתפייס וא"כ עשה עכ"פ אז טוב' לחבירו אבל בהקב"ה כביכול לא שייך זאת דמי ביקש זאת מידו שידור כלל וז"ש וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא וא"כ מה בצע בנדרך ולכך כל שנדרתי צריך אתה לקיים נדרך וז"ש בקהלת ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא כי למה יקצוף אלקים על קולך והיינו שלא תוכל להתנצל לפני המלאך כי באמת רציתי ואח"כ אין לאל ידך כי למה יקצוף אלקים על קולך והיינו שלמה נדרת כלל ודו"ק היטב:

כי ד' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך. הכוונה לפענ"ד ע"פ מה שפירשתי במה שתקנו בנשמת ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע פודה ומציל ומפרנס ומרחם בכל עת צרה וצוקה אין לנו מלך אלא אתה ודו"ז הגאון יעב"ץ בסדורו תמה בזה דמה זו שבח שבעת צרה וצוקה אין לנו מלך אלא אתה הא יפתח אמר ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם וא"כ הרי זו גריעותא. ואמרתי דהנה כבר נודע מ"ש המתפקרים כי שתי רשויות יש ופועל הטוב אינו פועל הרע לזה נראה שבא לשלול שכביכול אינו רק פועל אחד שעוש' פעולות חלוקות ולזה אמר ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע ולזה בא להודות ואמר שאתה פודה ומציל ומפרנס ומרחם וגם בכל עת צרה וצוקה כביכול מאתך בא ואין לנו מלך אלא אתה ומידך זאת לנו וז"ש כי ד' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך והוא פועל הטוב וגם לתת אויביך לפניך והוא פועל הרע לאויבים והכל מעש' ידי יוצר ודו"ק היטב:

לא יומתו אבות על בנים עיין אבן עזרא שכתב ותועי רוח ישאלו כאן כתיב לא יומתו ובמקום אחר כתיב פוקד עון אבות ושאלתם תוהו. ותמהני דזה קושית הש"ס בסנהדרין דף כ"ג ע"ב ומ"ש האבן עזרא באמת ע"פ פשטת הכתוב הוא כן אבל חז"ל קבלו דכל שאוחזין מעשה אבותיהם גם הם נענשו ועיין מגלת אסתר בשרש השני שכתב שפשוטו של מקרא דקאי על עדות שלא יומתו מעדות בנים והביא מקרא דדברי הימים וכתבתי בגליון המגלת אסתר דכוונתו לדברי הימים ב' כ"ה ועיין בספר עשרה מאמרות מאמר חקור דין פי"ג ועיין יחזקאל ח"י דישראל טענו אל ד' מדוע לא ישא בן בעון אב והוא השיב דבן לא ישא בעון האב וגו' הרי מבואר דגם הקב"ה אינו מעניש הבן בעון האב והן נסתר מחמתו דברי האבן עזרא ודו"ק:

בספרי וז"ל וירקה בפניו יכול בפניו ממש ת"ל לעיני הזקנים מכאן אמרו חלצה ורקקה ולא קרא' חליצתה כשירה ובפנים יפות נדחק מאד דמהיכן מוכח זאת. ואעתיק כאן מ"ש לי אבי מורי הרב הגאון נ"י ך' אלול תר"ו וז"ל הזהב הגאון זלה"ה העתיק רק ראש דברי הספרי ובאמת הספרי הביא כל המשנה רקקה וקראה ולא חלצה פסולה חלצה וקראה ולא רקקה ר"א אומר פסול' ור"ע אומר כשר' ומפורש במשנה טעמא דר"א דכל מעש' מעכב ור"ע ס"ל דוקא מעשה באיש מעכב לא מה שאינו מעש' באיש כמו רקיקה דאינו מעש' באיש ולפ"ז אם נימא דבעינן רקיקה בפניו ממש הו"ל מעש' באיש ומעכב וז"ש בספרי יכול בפניו ממש ת"ל לעיני הזקנים מכאן אמרו וכו' וכו' עד ור"ע אומר כשר' ודו"ק כי ברור הוא לפענ"ד עכ"ל הזהב. ובאמת שדפח"ח אבל צ"ע בהא דמבואר באהע"ז אם סומא חולץ ודעת הרמב"ם והראב"ד שצריך היבם לראות הרוק ועיין ב"ש שם ס"ק מ"ח שנדחק בירקה בפניו והיינו נגד פניו ולא הזכיר כלל דברי הספרי שאמר יכול בפניו ת"ל לעיני הזקנים ועיין תוס' יבמות דף ק"א ע"א ד"ה זקני וצע"ג ועיין בר"ש:

פרשה תצא על פסוק וירקה בפניו שפירש ע"ג קרקע וביאר המזרחי דבפניו היינו לנגד פניו אף דהיה לו למכתב לפניו אפ"ה כיון דקאי על לעיני הזקנים דאמר בספרי אינו בפניו ממש ועיין בספרי זרע אברהם על הספרי שנדפס מחדש. ובגוף דברי הספרי הנ"ל היה נראה לי דלכאור' גוף דבריו צריכין ביאור דמנ"ל להוציא מפשטא דקרא דכתיב וירקה בפניו ולומר דהכוונה לעיני הזקנים דכתיב לעיל מיניה וכבר אמרו דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ולמה נעקרו מפשטיה ונדרוש אלפני פניו. אך נראה דמכאן ראיה ברורה למ"ש הרמב"ם פ"ה מחובל ה"ז דבושת משלם ע"פ עצמו משום שהבושת לא הגיעה לאדם אלא בשע' שהוד' לפנינו שהוא חבל בו שהמחבל שלא חבל בו בפני אדם אין לו בושת והודאתו בב"ד היה שבייש אותו עכ"ל והראב"ד השיג עליו ועיין כ"מ שם וא"כ כיון דעיקר הטעם דהרקיק' הוא בשביל הבזיון של החולץ ועיין במזרחי וג"א שם ולפ"ז כיון דעיקר הבזיון הוא בשע' שהוא בפני אדם ולכך שפיר אמר דיכול שתרוק בפניו ת"ל לעיני הזקנים והיינו דעיקר הבזיון הוא בשביל שהוא בפני הזקנים אבל אין נ"מ אם תרוק בפניו ממש או נגד פניו וכל שהב"ד רואין ועיקר הבזיון הוא דמה שאומרת בפני הב"ד ככה יעש' לאיש וזהו עיקר הבזיון ולכך גם בלא רקקה אינו מעכב דהא אם גם באמת רקקה כל שלא אמרה בפני הב"ד אין בזיון ועיקר הבזיון היא במה שאמר' בפני ב"ד ככה יעש' לאיש וא"כ לכך הרקיקה אינו מעכב. ובלא"ה נראה לי הכוונה דכל דבעי בפניו ממש היאך שייך שאם לא רקקה כלל דיהיה כשר דבשלמא באם סגי במה שתרוק לפניו ולפני הב"ד א"כ כל שאמר' ככה יעש' לאיש והיה לו בזיון סגי בדיעבד אבל אם נימא דרקיק' בפניו ממש בעינן א"כ איך שייך כל הראוי לבילה הא מכל מקום לא היה רקיקה בפניו ממש. וזה לדעתי מה שאמר דכל שהוא מעש' באיש מעכב והיינו מה שמחוסר מעש' לא שייך כל הראוי רק דבעי שתהי' כך ודו"ק היטב:

ועיין תוס' יבמות דף ק"ה שהקשו דמ"ש קריאה מרקיק' דגם קריא' עקימת שפתיו הוה מעש' ולפענ"ד נראה לפמ"ש התוס' בסנהדרין דף ס"ה דשאני עדים זוממים שע"י עקימת שפתים נגמר המעשה ע"ש א"כ כאן הקריא' מאן יבמי לא נעש' החליצ' ע"י זה רק שהיא מספרה לפני ב"ד שזה אינו רוצ' ליבמ' והב"ד אומרים לו שיחלוץ אבל לא בעקימת שפתיה נעש' המעש' ואדרבא תיא מבקשת שייבמה והרי אמר' ככה יעש' לאיש אשר לא יבנה ודו"ק:

זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע לפענ"ד הכוונה דהנה דרך לוחמי מלחמ' כשרוצים לתפוס את השונא אז אם יכלו ללחום את שר הצבא העורך המלחמ' וממילא ינוסו כל אנשי החיל ויש כי יפתו את החיל אשר יסוגו אחור ויהיו עבדים לו והנה זה שרוצה לפתות את אנשי החיל הוא בתחל' מפתה האנשים אשר הם פחות ערך ולא יבינו מעלת המלך וגם הם קלי הדעת ומה אכפת להם במלך ועבודתו ואז נמשכו אחת לאחת מאנשי החיל עד אשר שר החיל נשאר לבד במעט חיל ואין לאל ידו להושיע כן היה הענין בעמלק שהוא לא לחם עם ישראל כלל כי אם פתה לב אנשי ישראל הרשעים והחטאים אשר פלט' הענן אשר זה דרכם כסל למו להמשך אחרי ישראל כיונה פותה אין לב ובמעט קט ניקל להם לשוב מאחרי ד' ותורתו ח"ש ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ובספרי אמרו אלו הרשעים שהומכר מהמקום וממילא נשארו ישראל בלי עם וז"ש ואתה עיף ויגע והחיל עזבו אותך ונשארתי לבדך עיף ויגע. וזה לדעתי המליצ' מ"ש והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' דהנה כן ארחות אנשים כאלו אשר הם נעים ונדים ע"פ רוח ורואים אם זה גובר אף הם יסוגו אחור וישיבו אליו ואם זה ינצח שבים אליו והבן בדברים: זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים וגו' והיה בהניח ד' אלקיך לך מכל אויביך תמח' את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח. פירשתי בשבת פרשת זכור שנת תר"ו בכמה אופנים. אופן אחד דהנה האלשיך כתב והי' לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם הוא עד שאדם עוש' קשר בבגד שלא ישכח איזה דבר וזה יועיל אם בשעת שעוש' הקשר אז מחשבתו היה שיזכור הדבר לא כן אם במקר' נקשר לו הבגד לא יוכל לזכור עי"ז וז"ש והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם היינו כי הציצית הם לזכר על התרי"ג המצות ולכך צריך שיהיו לציצית וראיתם וזכרתם ודפח"ח. ומעת' גם כאן אמר זכור את אשר עשה לך עמלק היינו אם תזכור בכל יום מה שעש' לך עמלק אז כשהי' בהניח אלקיך לך תמחה את זכר עמלק ולא תשכח לא כן אם לא תעשה שתזכור אז תשכח: או יאמר דהנה עמלק עשה רע לישראל שקרך בדרך וכפירש"י שקררם בפני הבריות וגם הניף ידו על ד' כמ"ש כי יד על כס יה כמ"ש בשם כבוד אבי הגאון נ"י שהניח ידו על כס יה במה שזרק המילות כלפי שמים ואף שכביכול להקב"ה לא פגע ולא נגע אבל עכ"פ הגם בכבוד שמים עד שמלחמ' לד' בעמלק מדור דור ע"כ שכביכול עשה רושם בעולמות עליונים מה שאין הפה יכול לחשוב. וע"ז אמר זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' והיה בהניח לך תראה שתמח' את זכר עמלק מתחת השמים היינו במה שכביכול עשה רושם וזכר תחת השמים ואם היא קצת רחוק מהפשט אבל הענין נכון:

או יאמר דהנה הזכיר' על שני פנים שאדם זוכר מה שצריך לעשות או שזוכר מה שעש' לו אדם איזה דבר וצריך להשיבו כגמולו והנ"מ בין שתי הזכירות שזה צריך לזכור שהוא צריך לעשות וזה א"צ לזכור רק שלא ישכח ולכך בזכיר' על שבת זה צריך לזכור כדי שישמור השבת. וזה אפשר הכוונה שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו והיינו שהזכיר' היא כדי לשמור ועיין באבן עזרא פרש' יתרו גבי מה שהאריך בין השינוים שבעשרת הדברות פרשת יתרו לפרש' ואתחנן ובעמלק הזכיר' היא רק שלא ישכח. ויש ליישב בזה לשון הילקוט שביאר ג"כ השתי זכירות האלו ואינו לפני כעת:

או יאמר דהנה מה שפעל ועש' עמלק לא נוכל להבחין כל כך בעת היותינו בארץ הטמא' לא נוכל להבין הפגם והחסרון לזה הבטיח השם כאשר יזכר בעת הגלות אז כשהי' בהניח לנו ויטהרו רעיוני לבבינו אז נמח' את זכר עמלק ומעצמינו לא נשכח מה שעשה לנו. ויש להמתיק הדבר דהנה מי שטרוד על המחיה ועל הכלכל' כ"ש בהיותו עבד לאיש אחר אז לא יזכור כלל מה שחרף אותו חברו כי נפשו מרה לו על עצמו והוא נכנע לקורות הימים אבל בעת כי ימצא פדות והרווחה או אז יזכור כל אשר עשה לו רעהו. לזה אמר זכור את אשר עשה לך עמלק והיינו אף בעת עבדותך וענייך לזה אמר כי בהניח ד' אלקיך לך תמח' את זכר עמלק לא תשכח מעצמך:

או יאמר ע"פ משל לסוחר אחד שפגעו בו לסטים בדרך ורצו לשללו ולבזזו וינצל עפ"י נס שנמלט ובבואו לביתו סיפר את כל הקורות וכל השומע אומר מי יודע אם היה לסטים הרגיל ובקי בעבוד' אולי לנסותך בא וכדומ' לימים נשמע כי סוחר אחד נהרג בדרך ע"י לסטים ואח"כ תפשו את הלסטים והביאו לעירו לעשות בו משפט המרצח וכאשר הביאו אז רץ הסוחר לראות מי הוא וראה כי זה הוא הרוצח אשר רצה להרוג אותו אז פתח פיו בשבח ותוד' לד' לאמר אם זה הסוחר שעבר עם שיירא גדול' והיה להם ממון הרב' לפדות נפשם ובכל זה נהרג אני נסעתי לבדי ולא היה לי מעות כל כך ואין איש אתי לולא ד' שהיה לי אז בודאי היה עוש' לי כמו שעש' לו. וכמו כן בעת בא עמלק להלחם ומאז ועד עתה עברו עלינו צרות רבות סבבוני יאמר נא ישראל וא"כ בעת הניח ד' לנו א"כ לא יזכרו מעשה עמלק כלל לזה אמר שבעת שמחתם יזכרו מה שעש' להם עמלק אשר קרך בדרך כמ"ש רש"י שהוא התחיל לקרר בפני העולם וגם ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע כ"ז יש לך לזכור בעת השמח' למען תרגיש מה שעש' לך למחות את שמו:

או יאמר כי הנה יש צר ואויב וכבר אמרו כי צר בפה ואויב בלב והנה השונאים האלו חלוקים בשמן וטעמן כי הצר בפועל בלי ספק יותר רע מאשר בלב אמנם יש צד להיפך כי מהשונא בנגלה נוכל להשמר משא"כ מהשונא בלב והנה עמלק יותר מאשר עשה לנו היה בלבו ובלבו היה לעקור ולאבד חליל' כל איש ישראל כי הוא שונא הדת ולזה אמר זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך וע"כ אומר לך כי האומנם לא עשה לך כל כך כאשר עשו יתר השונאים בכ"ז תמחה את זכר עמלק לא תשכח כי הוא שונא לך בלב לא תשאיר לו שארית כי מי יודע מה בלבו בכל עוד שיוכל למצוא לך דבר ע"כ תמחה את זכר עמלק מתחת השמים: כי תועבת ד' אלקיך כל עושה אלה כל עושה עול. הכוונה לדעתי ע"ד מ"ש הק"א פ"ק דעול נקרא מי שהוא תמיד והוא שם התואר על משקל אכלן דברן לא מעול שהוא שם הפועל בעת שיפעול ע"ש וגם כאן כיון שאסרו אף להשהות בתוך ביתו וז"ש כל עושה עול לא מעול רק שהוא שם התואר והבן:

כי יפול הנופל ממנו. עיין אבן עזרא שכתב נקרא על שם סופו וכו' ומלות רבות יקרא ע"ש סופם ולא נדע אם כן הוא דרך הלשון או הוא דברי נבואה כמו וירדוף עד דן עד נחל אשכול וגו' עיין בכתובות דף יו"ד ע"ב אלמנה על שם העתיד ומביא ראיה מאשור ע"ש וברש"י ותוס' שם וצ"ע למה לא מייתי כל הני קראי. אך בגוף הדבר נראה לי שהטעם כי לפי שהתור' היתה כתובה אלפים שנה קודם שנברא העולם והקב"ה הביט בתור' וברא העולם וכמ"ש במדרש וא"כ עיקר התור' היתה בפני עצמה ורק אח"כ כשנתנה התורה נתפרש' באופן שיהיה הכוונה כפי הצורך לעולם וא"כ לכך נכתב' ע"ש העתיד ואך בזה ניכר מעלת התורה משאר מניחי הדתות ששאר מניחי הדתות הם לפי הזמן והמקום ונמצא כי הזמן והמקום הם סבות להדת אבל הדת האלקיית לא תשתנה ולא תתחלף ורק לפי הזמן והמקום כן יתפרש דברי תור' וכן הית' כתובה התורה מקודם שנברא העולם והיה לה כוונות רבות סודות נעלמות ובהתגלות העולם תתפרש התור' כפי שנתנה לנו בהר סיני ועיין בחסד לאברהם הספרדי שביאר דמ"ש בע"ז שאלמלא לא היו חוטאים לא היו מתים ופריך התם מהא דנתנה מצות יבום או פרשת רוצח ואמרו דעל תנאי הית' ופירש הכוונה שאם לא היה מית' אז הית' נתפרשה בכוונה אחרת כפי הסוד שהית' צירופי אותיות וכשנתחדש מית' אזי מתפרשת כפי שהוא ודו"ק:

חסלת פרשת תצא:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה