אור ברסלב
דברי שאול עהת ומגילות על פרשת משפטים

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת משפטים

על פרשת יתרו

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. לכאורה יפלא דהא על הדינים כבר נצטוו במרה כדאמרו בסנהדרין דף ג' ואולי מכאן ראי' למ"ש הרמב"ן בשורש י"ד בהשגותיו על ספר המצות להרמב"ם שלב"נ נאמרה מצות בכללות ונמנו כל הלאוין באחד משא"כ אח"כ כשבאו להר סיני נתבארו המצות בפרטיהן וגם במרה מה שהוסיפו על המצות הזהיר אותם באזהר' אחת בכללות ע"ש ולפ"ז אף שנצטוו על הדינים במרה אבל לא ביאר פרטי הדינים ודקדוקיהן וז"ש ואלה המשפטי' אשר תשים לפניהם ובגליון הרמב"ם הארכתי בדברי רמב"ן אלו ודו"ק ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. במכילתא ובילקוט ר"ע אומר למה נאמר לפי שהוא אומר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שנה ושלש ורבע עד שילמדו ע"ש. לפענ"ד ר"ע לשיטתו דאמרו במדרש רבה ותנחומא והובא בטוש"ע או"ח סי' קל"ט דקראו לו לקרות ולא רצה דלא סידר מקודם שלשה או ארבע' פעמים וכבר נחלקו במדרש אם הקב"ה סידר שלש' פעמי' התור' קודם שנתנה או ארבע פעמים ור"א ורבנן נחלקו בקרא דאז ראה ויספרה ועיין במ"ש במגן גבורים תימה בזה על הגאון קדוש עליון, מוהר"א ווילנא זצ"ל ע"ש וא"כ גם כאן אמר שישנה וישלש וירבע עד שילמדו ועיין בעירובין דף מ"ד ולדעתי מ"ש נמצא ביד אהרן ארבע' היה ג"כ מטעם זה דאהרן היה מלמדה אח"כ לישראל כדאמרו שם ודו"ק:

כי תקנה עבד עברי במכילתא ובילקוט רבי אומר יכול תקראנו עבד לשון בזיון ת"ל כי תקנה עבד עברי על כרחה התור' קרא' עבד והיא תמוה ומשולל ביאור ולפענ"ד נראה עפמ"ש בבעל המאור ריש פסחים בהא דאמרו דלעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהתור' אמרה אשר איננה טהור' וע"ז הקש' הא כמה פעמים כתבה התור' טמא וע"ז כתב דכל מקום שנצרך לדין פשיטא דהתור' תקרא טמא אבל שם שלא היה נוהג טומא' וטהר' ולא היה רק שם התואר בזה הקפיד' התיר' מלקראו בשם טמא והנה כאן קרא' התור' לעברי בשם עבד אף שבזיון הוא ולפ"ז ה"א דתור' למדה דמותר לקראו בשם בזיון וז"ש יכול תקראנו עבד לשון בזיון ת"ל כי תקנה עבד עברי והיינו שהתור' רמזה שאף שעבד הוא עברי ורק דכיון דיש דינים חלוקים בין עבד עברי לכנעני ע"כ קראו בשם עבד עברי וז"ש ע"כ התור' קראו עבד והיינו כיון שנצרך לדון שנדע משפט עבד עברי ודוק ועיין בפירוש זה ינחמינו על המכילתא שכתב כעין זה אבל לא נזכר מדברי בעל המאור הנ"ל ודו"ק:

ויצאה אשתו עמו כתב רש"י וכי מי הכניס שתצא אלא מגיד לך שהקונה עבד, עברי חייב במזונות אשתו ובניו ולפענ"ד מכאן ראי' ברור' לשיטת הרמב"ם ודעימי' דמזונות אשתו דבר תורה וכ"כ באהע"ז סי' ס"ט וא"כ קשה היאך יכלו הב"ד למכרו והא משועבד גופו לתת מזונות לאשתו וע"כ דרבו חייב במזונות אשתו ובניו של העבד וא"כ לא הפקיע השעבוד דיד' ועיין רמב"ן שכתב כי הוא מצד החמלה על האש' דמה תעש' ואין לה מי שיתן לה מזונות והוא לשיטתו דס"ל דמזונות אשתו הוא דרבנן כמ"ש בפסוק שארה כסות' ועונת' ע"ש אבל לשיטת הפוסקים דהוא מן התור' ממילא הוא מצד הדין ובזה נראה לפענ"ד דאם מזונות ד"ת ונימא דלא מצית לומר איני ניזונית ואיני עוש' שוב המעש' ידיה של בעל והרי היא נקנה לרבו א"כ ממילא מעשה ידיה של הרב והרמב"ן נסתפק שם בזה ולפמ"ש יש לומר דזה תלוי בזה דאם מזונות דבר תור' שוב לא יוכל לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וגם היא אפשר דלא יכולה להפקיע עצמה א"כ מעשה ידיה של רבו משא"כ לרמב"ן וצ"ע בזה אבל הגוף הדבר שכתבתי דמזה ראי' דמזונות אשתו דבר תורה נראה לפענ"ד דזה ראי' ברור' וכמ"ש דפשיטא דהתור' שדרכי' דרכי נועם לא תפקיע שעבוד האשה ובפרט דשעבוד' קודם ומה תעשה האש' הלזו אם הוא נמכר בגניבתו ולכך חייבו התורה במזונות אשתו ועיין שאלתות פרשת משפטים ובשאלות שלום שם כתבו להביא ראי' דמזונות דבר תור' ע"ש ומכאן לפענ"ד ראי' ברור' לזה ודו"ק היטב. ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי מה שפרטה התור' כל אלו האהבות ולא אמרה סתם שאם אמר לא אצא חפשי שירצע שהרי עיקר הרציע' על שהלך וקנה אדון לעצמו נראה לפענ"ד ע"פ מ"ש העיקרים וכ"כ העקיד' פרשה ואתחנן בביאור הכתוב שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך שהענין הוא כי הנה האהב' השלימ' הוא רק ליחיד והאהבה לרבים היא אינה אהב' שלימ' שמתחלקת לאנשים רבים ולכך כשאוהב לד' שהוא יחיד ומיוחד הוא אהב' גמור' וז"ש שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד על כן ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך וגו' ע"ש ולפ"ז זהו שרמזה התור' שאלמלא לא רצ' לעבוד ליצרו כי אם לד' אז לא היה אהבה המתחלקת כי כל האהבות בטלים נגד האהב' הכוללת לד' לבדו אבל אחרי כי נמכר להתאוות הגשמיות ולא רצה לצאת לחפשי א"כ האהבות יתחלקו לפי הצרכים והתאוות אשר יש לו לזה אמר ואם אמר יאמר העבד שהורה על הידוע דהיינו שהוא העבד הגמור שנמכר לעבוד עבודות העולם ויאמר אהבתי את אדוני ואת אשתי ואת בני שזה כולל כל הצרכי הגוף הנגוף ונמכר לתאוות ולפיהן יתחלקו אהבותיו וע"כ רמזה התיר' שירצעהו ועבדו לעולם והיינו שעכ"פ יאהב לאחד לבד לאדון שקנה לעצמו ולא ישתמש בתאוותי המגונות שבחר לו והבן בדברים. ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. עיין רש"י שהביא משמא דגמרא דקידושין מה ראה אוזן לרצע אוזן ששמע' על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע וכו'. והדבר תמוה דא"כ היה לו לרצע תיכף כשנמכר ועיין בחידושי רי"ף בקידושין שם וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דבאמת יפלא דכפי הראות הרציע' והעבדות לעולם היא קנס על שקנה אדון לעצמו וכיון שהיא כבר אמר אהבתי את אדוני וגו' לא אצא חפשי איך יקנסהו במה שרצונו שיהי' עבד והא אדרבא מהראוי שיקנסהו להיפך שילך חפשי ולא יהי' עבד אך נראה דבאמת כבר אמרו גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה והיינו דכבר נודע ע"פ חוש ושכל דיקשה לאדם להשתעבד לחבירו בע"כ שלו רק ע"פ ההכרח שמוכרח להשתעבד יותר ממה שרוצה לעבוד לחבירו מרצונו הטוב ולכך המצווה ועושה יותר תגדל השכר על קיום המצות ממי שאינו מצווה ועושה שזה עושה ברצון נפשו וזה ע"פ ההכרח ולפ"ז כשהעבד אומר אהבתי את אדוני וגו' לא אצא חפשי וא"כ ברצון נפשו הוא עושה להשתעבד ע"כ החכימ' התור' שבאותו דיבור בעצמו יהי' לו עונשו משלם וע"כ גזרה התור' שירצע אדוניו את אזנו במרצע שזה מורה סימן על עבדות כמ"ש בסיפורי הקורות שעד היום סימן לעבדות ברצעו את אזניו ועבדו לעולם והיינו שיהי' מוכרח להשתעבד לא שיעבוד מרצון נפשו ונמצא תקשה עליו העבוד' ואל ישעה בדברי שקר וכבר דרשו ועבדו לעולם שהוא חובה וזה לדעתי מ"ש אוזן ששמע' על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והיינו שע"כ אני מלככם כמ"ש רש"י בפרש' בהר והלך זה וקנה אדון לעצמו והיינו שקנה ברצון נפשו אדון לעצמו לא שהאדון קנה אותו וע"כ גזרה התור' רציע' ועבדות דהיינו שיהי' ברשות האדון ע"כ ולכך בתחל' כשנמכר מחמת דחקו או בגניבתו עכ"פ לא קנה אדון לעצמו וע"כ נמכר וא"כ מה שייך הקנס של רציעה ועבדות הא כבר נמכר לעבד אבל כשקונה אדון לעצמו שפיר שייך גזירת התור' ודו"ק היטב כי נחמד ונעים הוא והבן בדברים:

לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה עיין אונקלוס שכתב לית לי' רשו' לזבנה במשלטי' בה ובראשית ההשקפ' תמהתי דמה ענין למשלטה לבגדו שהיא מלשון בגידה ועמדתי בזה דהרי בקידושין דף ח"י נחלקו אי הפירוש בבגדו לשון בגיד' או לשון בגד היינו פרס טליתו עלי' והיינו כיון שפרס טליתו עליה האדון והוא שלט בה דענין פריסת טליתו היינו כל שקנה אותה והוא האדון והשליט עליה שוב לא יוכל למכר' וזה ענין לית לי' רשות למזבן במשלטיה בה היינו כל שכבר שלט בה ויהי' בבגדו מלשון בגד ובזה הבאתי ראי' למה שנחלקו רש"י ותוספות שם אי גרס דברי ר"ע על פרס טליתו עליה או דברי ר' אליעזר ולפמ"ש ע"כ ר' אליעזר ס"ל פרס טליתו דהרי אמרו בריש מגיל' דאונקלוס מפי ר"א ור"י קבל תרגומו וא"כ ע"כ ר"א דרש בבגדו לשון בגד ועיין בבעל הטורים דהביאו ג"כ דר"א ס"ל בבגדו לשון פרס טליתו עליה וכגירסת ר"ת ע"ש ועין בכורות דף ל"ד ברש"י ותוספות שם ובתוס' יו"ט פ"ד מכריתות משנה א' ודו"ק היטב:

ואשר לא צדה והאלקים אינה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה הענין נראה לי לדעתי דכבר נודע מ"ש הרמב"ן בטעם דהורג הנפש שנהרג עליו אף דבודאי זה נתחייב הריג' וכל מי שהורג מי שמתחייב הריג' למלכות אין עליו חטא אבל זהו כשעש' בשביל כן אבל זה לא נתכוין בשביל זה רק לנקום ולעשות נחת רוח ליצרו ע"ש בפרש' לך שהאריך בזה וזה תוכן דבריו ובאמת דבריו יתכנו במאד שנהרג עליו שהרי זה נתכוין לנקום בדמו של זה ולא לשם מצוה וגם לא ידע שזה נתחייב מיתה ואני מוסיף עוד דבמזיד יש לומר דזה לא נתחייב מיתה ומכל מקום הבחיר' נתונה ביד האדם ויוכל לשלוט בו אף שלא נתחייב רק צדיק גמור הקב"ה מצילו וכל שאינו צדיק גמור נופל ברשת זו טמנו לו שהרשות נתונה ביד האדם ועיין בזהר פ' וישב על פסוק ויצילהו מידם שבבור ניצול שעכ"פ ביד ד' היא אבל ביד בעל בחירה קשה להנצל אך כ"ז במזיד אבל בשוגג שוב היה מוכרח זה להיות נהרג וזה לדעתי מה שהקלה התור' בשוגג ולא יתחייב רק גלות וחפשה התור' עלילות להנצל ממות משום שזה נתחייב מיתה ובפרשת מסעי הארכתי בזה אמנם נראה דהדבר דומה למי שנתחייב משפט מות למלך ועומד להיות נידון בימים מועטים ועמד רוצח עליו והרגו והנה צריך להתבונן מה יעשה לו דלהורגו אי אפשר דגברא קטילא קטיל ולפוטרו אי אפשר דמכל מקום זה רוצח אף שעל' בידו בשר טלה מכל מקום הוא הרג נפש ולדעתי מהראוי לעשות לזה שיהי' עומד להיות נתלה או נהרג ובעת כבר מוכן להיות נתלה יעשהו חפשי שא"כ כבר קיבל עליו טעם מיתה שהוא סבר שיהרגוהו ויתלוהו וקבל טעם מיתה ומכל מקום מות ממש אי אפשר לדונו וכל העם ישמעו ויראו שהרי מכל מקום עומד להרג והנה הענין של גלות להעיר מקלט היה כן שהי' עומד בפחי נפש שמא ימצאהו הגואל הדם ויהרגהו וקיבל טעם מית' ומכל מקום כשניצל מידו מכל מקום לא הומת וזה שכתוב ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו דהיינו שזה באמת נתחייב מיתה וא"כ היה צריך זה להרג רק שזה לא ידע ולא נתכוין לשם מצוה ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה והיינו שיקבל טעם מיתה ומ"מ לא ימות וז"ב והבן בדברים ודו"ק:

רק שבתו יתן. שמעתי קושיא בשם הגאון פנים יפות שבש"ס סנהדרין דף ע"ז למדו מאם לא יהי' אסון דבמצות של מית' הכתוב מדבר ופריך הש"ס דהו"ל רודף והקש' הוא הא גם כאן חובשין אותו והו"ל ג"כ רוצח ורודף שניתן להצילו בנפשו ואמאי משלם שבת וריפוי וע"כ דיכול להציל באחד מאיבריו ולא זכיתי להבין דהחיוב מיתה על הכא' והשבת הוא שמבטלו ממלאכ' גם לאחר הכא' וכן הריפוי הוא מהחולי ואינו בא בב"א ובכה"ג כל דאינו מחמת חיוב מית' שמקודם חייב בתשלומין ועיין בטוש"ע חו"מ סי' ש"נ מחלוקת רבינו ישעי' ודעימיה ועיין בגליון הש"ך מ"ש בזה ואדרבא מדוקדק מ"ש רק שבתו יתן ורפא ירפא והיינו דעל הנזק פטור דחייב מיתה שוגגי' פטור רק שבתו יתן ורפא ירפא שזה בא אח"כ ודו"ק היטב. ועיין במכילתא ובילקוט דדרשו ולא ימות ונפל למשכב הא אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית פטור מריפוי ומן השבת והיינו דכבר נתחייב מיתה בחייבי מיתה שגגין ולפמ"ש צ"ע ודו"ק כי קצרתי: עין תחת עין וגו'. עיין ראב"ע ורמב"ן א"ש עליו ועיין באב"ע על פסוק וגם בעליו יומת ותראה שהאב"ע הרגיש בזה כי אין כופר למומת ב"ד והביא גם מ"ש בפסוק עין תחת עין וצ"ע:

עין תחת עין. לפענ"ד הטעם שדרשו חז"ל עין תחת עין ממון ולא עין ממש מלבד דחז"ל בב"ק פרק החובל דף פ"ד דרשו כמה דרשות דאי אפשר לומר עין ממש. לפענ"ד יש טעם נוסף דהנה אם יהי' עין ממש מה בצע לזה בשזה ג"כ אין לו עין והוא חסר מאור עינו ויחסר לחמו ופרנסתו וכעין שכתבו התוספות בכתובות דף ל"ב דאף דממונא לקולא לא שייך אתגורי אתגר דחס רחמנא אממונא דנחבל וה"ה כאן מה יועיל לו שגם זה אין לו עין אבל כשיתן לו דמי עינו וכל החמש' דברים אז יהי' במקום השלמת החסרון של עינו וז"ב מאוד. וגם יש לומר ע"פ מה ששמעתי מליצה נפלאה שאחד בא לדון עם חבירו שסטרו לו בפניו בחנם בלא דבר ופסקו הב"ד שיסטור לו גם כן בפניו וטען הלה הנה אני אסטיר אותו על אשר סטר אותי אבל עדיין הוא הוסיף לי יותר שאני סוטר אותו על מה שסטר לי והוא סטר לי בחנם על לא חמס בכפי והדמיון גם כאן דאם יתן עין תחת עין ממש א"כ עדן לא נשלם הכוונה שזה סימא עינו על שסימא עינו אבל עוד לא נשלם החפץ על מה שסימא עינו חנם אבל בדמי עינו ישלם החפץ והתכלית שיתן לו חמשה דברים וישלם לו דמי עינו וגם זה נכון. לחפשי ישלחנו תחת שינו. עיין רש"י דאם נאמר עין ולא נאמר שן הייתי אומר אפילו שן תינוק שיש לו חליפין לכך נאמר עין ועיין ש"ס קידושין דף כ"ד דאי כתב רחמנא שן ה"א אפילו שן דחלב ופירש"י שן שיניק בה דעתיד להחליפ' כגון בעבד קטן והוא תימה דאיך אפשר דקאי על עבד קטן כל כך שיונק עוד אבל לפענ"ד הדבר ברור דצריך לומר הגירסא דחלב בפ"א והיינו שיש לו חליפין וכמ"ש רש"י בחומש וא"כ גם כשאינו יונק בקטנותו מחליף השינים וז"ב לפענ"ד שוב מצאתי ביש"ש בקידושין פ"ק דנראה דגרס דחלף. ענש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים הכוונה לדעתי כי כבר כתב הרמב"ן כי זה אינו רק מצד קנס וזה נקרא בתורה עונש ע"ש ולפ"ז ה"א דיהי' דינו דמודה בקנס דפטור והיינו דאשר ירשיעון אלקים כתיב ואינו חייב רק מצד הב"ד ולזה אמר דענש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים והיינו דהנתינה יהי' בב"ד אבל החיוב הוא מצד בעל האשה ודו"ק:

וגם בעליו יומת. האונקלוס תרגום תקטיל והרמב"ן תמה דאינו רק במיתה בידי שמים וכתב דהכוונה שהי' ראוי למות רק שהתורה אמרה שיתן כופר ויפטר ואני מוסיף דלפמ"ש הרמב"ן בחידושיו לב"ב סוף פרק ג"פ דלכך נחתינן לנכסי' אף דפריעת בע"ח אינו רק מצוה משום דבמצוה מכין אותו עד שתצא נפשו והתור' אמרה ברור לו מיתה יפה וא"כ מוטב שלא נכהו ונכפהו לשלם יעו"ש ודפח"ח וה"ה כאן באמת מהראוי היה שיתחייב מית' רק דהתור' הטיל' עליו כופר וא"כ הוה כברור לו מיתה יפה ונכפהו שיתן כופר אמנם לפ"ז גם למ"ד כופרא כפרה מהראוי שנכפהו ע"ז ועיין ב"ק דף מ"ג וגם דברי רמב"ן שם על פסוק אם כופר יושת עליו ודו"ק כי יש להאריך בזה מיהו אנן לא קי"ל כאונקלוס כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו והי' כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני כבר כתבתי בזה כמה דברים וכעת נראה לי דהנה כבר אמר במגלת איכה נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת והענין הוא דאנחנו באמת פשענו ומרינו כדרכינו אבל אתה לא סלחת שהוא היפוך מדותיך שאתה מוחל וסולח ולפ"ז אם יבא העני לטעון למה יגרע מהעשיר בלי ספק יוכל להשיבו כי אתה בלי ספק אינך ראוי והעשיר ראוי אבל אם יבא העני לטעון אמת כי אני איני ראוי אבל אתה חנון ורחום אף שאיני כדאי ע"ז לא נמצא תשוב' וזהו המליצ' כי היא כסות' לבדה והי' כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני אף שאינו הגון כדדרשו חנון אף שאינו הגון ודו"ק:

והשביעית תשמטנה ונטשת' ענין שביעית מה שצותה התור' שיהי' הכל הפקר אמרתי ע"פ מה ששמעתי מאחד מהמשכילים תם וישר שאמר הטעם דהפקר ב"ד הפקר ע"ד פלוספי דהנה כבר כתב הכוזרי שענין דת אלקי לא תושג כי אם ע"פ מצות אלקי כי ע"פ שכל אנושי כבר הסכים ראש הפילוסופים שמהראוי שיחלקו כל אנשים בשוה מה שהשפיע השם ממדת טובו לעולם והתור' אלקית הזהיר' על זה שכל מה שביד האדם הוא שלו ולא תגע בו יד חבירו אם מחוט ועד שרוך נעל הא לך שמצוה אלקית לא תשיג ע"פ שכל אנושי ולפ"ז במקום שהפקירו חז"ל הדבר וראו בעין שכלם שמהראוי לענשו שלא יהי' שלו שוב חזר לשכל האנושי שמהראוי שיד כולם יהי' שוה בו עכ"ד. ואמרתי לו שכמה גדולים דברי חכמים אשר חכמים יגידו שהפקר ב"ד הפקר הוא אבל אינו עושה קנין כמ"ש הג"פ סי' ק"כ ובמקור חיים סי' תמ"ח ולפמ"ש יש טעם בו דהפקר מהראוי שיד כולם שוה בו ולא שיקנוהו לאחד בלבד ולכך הוה הפקר ולא קנין ובזה יש לומר בביאור דברי התוספות ביבמות דף פ"ט דמה שיהי' אח"כ שלו לא שייך הפקר ב"ד ולפמ"ש הטעה פשוט אלא שאין לערב ד"ת עם פלוסופיא ועכ"פ יש לומר הטעם בשמיטה דכיון שראתה עין החכמ' של הקב"ה שבשמטה אין לו לאדם להחזיק לו לבדו ממילא הוא הפקר ויד כל אדם שוה בו. במדרש רבה פרשה למ"ד אתה כוננת משרים ע"י הישרות שנתת באדם שע"י המשפטי' שנתת להם הם עושים מריבה זה עם זה ובאין לידי משפט והם עושין שלום. הכוונה לפענ"ד כי יש לנו מצות ועשית הישר והטוב וכל דיני בר מצרא וכדומ' אינו רק משום ועשית הישר והטוב ולפ"ז א"כ בא מריב' ע"י הישרות שבן המצרן בא לדון עם הלוקח ע"י הישרות שנתת שנתן הקב"ה לישראל ודו"ק:

עזוב תעזוב עמו. עיין אונקלוס שפירש משבק תשבק מה דבלבך עלוהי ותפרק עמיה הכוונה לדעתי שעיקר כוונת התור' היה שיקנה האדם מעלות ומדות טובות החמל' וחנינה והנה כאן לא היה הכוונה שתעזור לו ומ"מ תשנא אותו רק שעיקר הכוונה היה שתעזוב מה שבלבך עלוהי ותפרק עמי' ואף דשונא דקרא מיירי ברשע שמצוה לשנאותו כבר כתבו התוס' במס' פסחים דף קי"ג דמתוך שזה שונא את זה גם חבירו שונאו כמים הפנים לפנים ובאים לידי שנאה גמור' ושייך כפיית היצר וזה שאמר שמשבק תשבוק מה דבלבך עלוהי וא"כ גם חבירו לא ישנא אותו ומתוך כך יעזרו ותפרק עמו ונראה שדייק לה התרגום ממה דכתיב עמו ולא כתיב אתו וע"כ דאתי לאורויי שיהי' דומה לו כדדרשו עם החמור עם הדומ' לחמור שזה ההבדל שבין את לעם שעם מורה על ההדמות לו ושמעתי שכן ביאר האפיקי יהודה ביאור שמות הנרדפים שבין עם לאת ופירש בזה הך עם הדומה לחמור וה"ה כאן עמו דייק שיהא דומה לו ודו"ק:

ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיר לטוהר. הנה באמת שאסור לדרוש ולחקור בזה והוא מהדברים הנסתרים והנעלמים שאין לנו רשות לעיין בזה אך אגיד בקיצור מה שעלה ברעיוני ואם שגיתי אתי תלין משוגתי דהנה כבר נודע כי הספיר אינו מרא' שא"כ לא היה יכול לקבל מראות אחרות עד"מ אם הוא מראה לבן לא היה יכול לקבל שום מראה אחרת רק שהוא זוהר לבד וע"כ יכול לקבל כל המראות ועיין בחידושי לב"ב שפירשתי בזה מ"ש והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ודרשו אלו הדיינים וכתבתי כשם שהרקיע להיותו נעדר הגוונים יוכל לקבל כל המראות כמו כן הדיין צריך להיות נעדר הכוונות שאז יוכל לדון בדין אמת שאם יהי' לו כוונה ונטייה לאיזה צד אז יטה הדין והנה בתארי הפעולות של הש"י שנבוכו בו כל המתפלספים ותארו בתארי השלילה שלא שייך בו הארי החיובים ולפ"ז כיון שלא שייך בו שום הפעליות בו יתברך והוא עצם הפשוט וא"כ לכך יש בו כל המדות לאשר הוא עצם פשוט נעדר המדות וא"כ יוכל לקבל כל המדות ביחד ולא תפעל שום מדה יותר מחברתה וזהו אמרו ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו וגו' וכבר נודע מפי המורה שרגל הוא סיבה והיינו שהבינו בפעולתו והסיבות שיוצאים ממנו וראו כי היא כלבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר והיינו שהוא רק זוהר מקבל כל המדות ולא שייך הפעליות בו וזה שנקרא תארי השלילה לא תארי החיוב שחיוב לא שייך שא"כ כביכול היה נתפעל כפי הפעולות החלוקות וחליל' לאל מזה רק שהוא מקבל כל המדות והפעולות ולא שייך התפעליות והוא נדמה בזה ללבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר שהיא מקבל כל המראות והגוונים כנלפע"ד וד' הטוב יכפר בעד אם יצאתי מנקודת האמת אחר שעלה זאת בלבבי ראיתי במורה נבוכים שפירש כן בפכ"ח מהמאמר הראשון על אותו פסוק בעצמו על חומר ההיולי שמקבל כל הפעולות כמו לבנת הספיר שמקבל כל המראות ושמחתי מאד שזכיתי לכוין משפל מצבי להארז הגדול ומי כמוהו מורה אבל לפענ"ד מ"ש אני על תארי הפעולות הוא נכון מאד והוא הערה חדשה ודו"ק היטב. ובשר בשדה טריפ' לא האכלו לכלב תשליכון אותו עיין רש"י בשם המכילתא שבשכר שלא יחרץ כלב לשונו ניתן לו הטריפה בשכרו ונכבד מנכרי שלנכרי נביל' במכיר' ועיין פסחים דף כ"ב אותו אתה משליך לכלב ועיין רש"י ותוספות שם ולפענ"ד הטעם בזה עפ"י מה שמצאתי בספר קדושת לוי הנדפס בזאלקוויא שנת תקס"ו כרך קטן לבדו בהא דלא יחרץ כלב לשונו דלמה נקט דווקא כלב ואמר הוא דהנה מבואר בירושלמי דמאן דאכיל דלאו דידיה בעית לאסתכולי בי' והופך פניו וזה הסימן לענין ערלה ולפ"ז כיון דכל הבע"ח מקבלין ההשפע' מאדם ולכך אז שהיו ישראל ברום המעלה וקבלו ההשפע' מהם ולכך לא חרצו לשונם דבעיתי לאסתכולי בהו והנה כבר נודע מה שדרשו חז"ל על פסוק יודע צדיק דין דלים שהכלב מזונותיו מועטים ולכך השהן במעיו ולפ"ז כיון שהכלב הפחות שבמקבלים ע"כ אמר הכתוב דגם הכלב שהיא הפחות שבמקבלים ולא היה בעית כ"כ לאסתכולי אפ"ה לא חרץ לשונו וכ"ש הגדול ממנו בקבלת ההשפעה ע"ש ודפח"ח. ובזה אני אומר דלכך הנבלה והטריפ' ניתן לעכו"ם להורות ניתן שבאמת עיקר ההשפע' היה שייך לנו והם צריכים לקבל מאתנו והדמיון בזה לבעה"ב המיסב עם אורחים שדרך העולם כל נתח טוב וכתף נותנין בשביל לאכל' לבעה"ב והגרוע לפני ב"ב וכדומה ובזה יוודע איפוא מי הנכבד ולכך כל דבר בריא ושלם ניתן לישראל לאכל' והנבלה וטריפ' ניתן לעכו"ם לאכל' ולכך בשר בשדה טריפ' ניתן לכלב כיון דהוא הפחות שמקבלים לכך מה שנטרף נותנים לו ולהנכרי א"כ אולי לא נטרף בשדה רק שיהי' לאכול לכלב שמזונותיו מועטין וז"ש בשכר שלא יחרץ כלב לשונו והיינו בשביל שהוא הפחות שבמקבלים לכך מה שנטרף נותנים להכלב ולהנכרי מוכרין שזה יש לו יותר השפע' יוכל ליתן דמים ולכך הגר הדומת לישראל בנתינה וקודם למכיר' לדברי ר"י ודו"ק היטב. ויתכן יותר דבאמת ע"כ לא אמרו דמאן דאכיל דלאו דידי' בעית לאסתכולי בי' רק בזה שנהנה מאחר דאין האחר נהנה אבל אם זה נהנה מזה שוב לא שייך בעית לאסתכולי ולפ"ז כל הבע"ח הכשרים האדם נהנה מהם ג"כ אבל הכלב שהוא טריפ' שוב אין נהנה מהם ישראל ולכך לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אך כיון שהכלב אינו נהנה כ"כ שמזונותיו מועטין שוב לא יהיה נכנע ע"כ צותה התורה שנשליך לו נבלה וטרפי ושוב יהי' נכנע וזהו השכר על שלא חרץ לשונו והבן הדברים ודוק אלקים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור. עיין רש"י שהביא משמא דגמרא דקאי על ברכת השם וע"כ לדעתי הזהיר גם על נשיא בעמך ע"ד שאמרו בקידושין דף ל"א כשהתחיל אנכי ולא יהי' לך אמרו א"ה לכבוד עצמו הוא דורש כיון ששמעו כבד את אביך ואת אמך וכו' מסוף דבריו ניכר שראש דבריו אמת וגם בכאן אחר שהזהיר על ברכת השם הזהיר שגם הנשיא בעמך לא תאור ודו"ק:

אם בעליו עמו לא ישלם. הטעם שפטרה תורה שאילה בבעלים נראה לפענ"ד להבין קצת ע"פ מה שנראה במדרש רבה בפרשתינו דלכך חייבה התור' השואל באונסין משום דלא היה לו לשאול בחנם ומהראוי שישכור אצל חבירו בשכר ולמה ירגיל עצמו לשאול חנם ע"כ החמיר' תורה עליו ע"ש במשל שהביא ע"ז ולפ"ז אם שאל גם הגוף א"כ גם הנשאל הרי זה מגונה שלמה השאיל גופו להיות משועבד לו ע"כ הוה פשיעת המשאיל גופו וכליו ולכך פטור וכעין מ"ש הרמב"ן דלכך פטור מתה מחמת מלאכה בשואל משום פשיעת המשאיל ומכ"ש כשהשאיל גופו וכן אם השכיר גופו וגם אם היה זה שאול לזה וזה לזה שוב ל"ש לקנוס שהרי כמות זה כן זה כאשר עשה כן יעש' לו וע"כ פטור ולכך גם בשאר שומרים פטור ודוק. וזה לדעתי מה שאמרו חז"ל בשואל שלכך חייב שכל הנאה שלו והיינו שלמה יהי' הוא לבדו נהנה ולא חבירו ועיין ריש פרק השואל שיש ליישב בזה קושית המהרש"א לענין קרנא בלא שבוע' וגם יש ליישב בזה דברי הר"ן דלכך שואל ספר פטור באונסין שהרי זה מצוה לכתוב ספרים ולהשאילן וע"ז נאמר עושה צדק' בכל עת וא"כ לא שייך בזה שכל הנאה שלו שהרי גם המשאיל נהנה ויתיישב בזה קושית הש"ך בחו"מ סי' ע"ב על הר"ן אמנם לפי שהוא דרך דרוש ע"כ קצרתי. במדרש ועוז מלך משפט אהב אתה כוננת משרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית אתה נתת ישרות באדם ע"ש שהאריך. לפענ"ד הכוונה דהנה יש יושר על שני פנים עד"מ דאמרו במכות אילו היינו בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם ואמרו להם אף אתם הייתם מרבים שופכי דמים בישראל ונמצא שבאמת מצד היושר ורחמנות מה לנו לחייב בדמו של זה הבזה נחיה את אשר נשפך דמו אך אם נשקיף ע"פ תיקון העולם אם לא נהרוג הרוצח אז יתרבה שופכי דמים ונמצא נעשה יושר מצד תיקון המדינה שנעשה משפט בעוברי עבירת והנה זה אם הדת עפ"י נימוס אנושי אשר תקצר להביא הכל על היושר הראוי אבל התור' הקדוש' השקיפה ע"פ שכל אלקתו ישרה הכלל הישראלי ונתן בהם רחמים ויושר אשר עי"ז נוכל להתנהג עפ"י היושר האמיתי וז"ש ועוז מלך משפט אהב היינו שמה שעושה המלך משפט זהו עוזו ותפארתו וזה היושר עפ"י תיקון העולם והמדינה אבל אתה כוננת משרים היינו שאתה נתת בלב יושר ורחמנות ע"כ משפט וצדקה ביעקב אתה עשית וכל מצות התור' היא אך לעורר מדת החמלה והאהב' שעי"ז נוכל לקיים היושר האמיתי והמעיין במדרש ימצא כי הדבר נכון מאוד ודו"ק היטב:

ממכילתא על פסוק זובח לאלהים יחרם כל המשתף שם שמים וד"א וכו' אותיותי' נכתבות בתור' לפי שיאמרו ישראל נצטוינו על ע"ז שיש בבורות וכו' ת"ל על ההרים הרמים וכו' שלא ענש אלא על הגלויים. והנה מ"ש אותיותיה נכתבות בתורה וכו' היא תמוה ועיין במפרש שם. ולפענ"ד נראה דהנה בסנהדרין דף מ"ג נחלקו ר"י ור"נ אם נענשו על הנסתרות ור"י ס"ל דלכך נקוד על עי"ן שבעד ועל לנו ולבנינו דלאחר שעברו הירדן נענשו ע"ז ולר"נ ס"ל דלא נענשו על הנסתרות עד עולם ועיין רש"י ותוס' מה שכתבו בזה. ולפענ"ד נראה דהנה הט"ז בסי' ער"ד ס"ק ז' ביו"ד הביא בשם התוס' זבחים שעזרא נקד הנקודות בתור' ואמר אם יאמר משה למה נקדת יאמר הלא לא מחקתי ובאמת לא נמצא בתוס' שלפנינו אבל כן הוא בפסקי תוספות במנחות בהקומץ וכן היא באבות דר' נתן ובמדרש רבה פ' במדבר פרשה ג' ע"ש ולפענ"ד נראה דזה תלוי בזה דאם נאמר דלא נענשו לעולם על הנסתרות א"כ מתחל' ננקד הנקודות בתורה שכך היא לעולם אבל אם בתחל' לא נענשו ואחר שעברו הירדן נענשו א"כ בתחל' לא נקוד רק עזרא נקד מבחוץ שמורה שנשתנה מכאשר היה ומעתה כאן שאמר שלא יאמרו ישראל מה נעשה על מה שטמון בבורות ולכך אמר שלכך כתיב על ההרים הרמים שלא נענשו על הנסתרות וז"ש אותיותיה כתובים בתורה שלא נענשו על הנסתרות. וראיתי במפרש שהביא דברי הזית רענן שכתב שלא נענשו על הנסתרות דדריש בלתי לד' לבדו הנסתרות לד' אלקינו ושמחתי מאד שבלי ספק שכוון לזה ויש להעמיק יותר דאף אם נימא דס"ל לר"נ ולר"י דהנקודות לא נכתבו בתור' אבל כאן דכתיב הרמז במקרא בלתי לד' לבדו א"כ זה שנקט המליצה אותיותיה נכתבות בתורה דהיינו הציונים והנקודות שנקראים אותיות נכתבות בתורה ודו"ק:

אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. הכוונה לדעתי ע"ז מ"ש בביאור ההבדל שבין חמס לגזלן דחמס היינו שאינו לוקח לעצמו כמו גזל שגזל מחבירו ונוטל לעצמו רק שחומס את האחר אבל הוא לא נהנה ובזה כתבתי דגם חז"ל שאמרו חמסן יהיב דמי הוא ג"כ מטעם זה דעכ"פ אינו נהנה שהרי נותן דמים רק שחומס את האחר שרוצה בחפץ שלו והארכתי בזה בפסוק מחמס אחיך יעקב והנה גם עד שקר אם אינו נוטל מעון אינו נקרא גזלן רק חמסן שהוא אינו נהנה ואף אם נימא דעכ"פ נהנה במה שהעיד שקר שמסתמא העיד בעד איזה מחיר עכ"פ מי שמעיד עם עד שקר וזה יודע באמת המעשה רק שמצטרף עם עד שקר וזה נקרא חמס שהב"ד אינם יודעים ששקר היא ומקבלים שני עדים והוא יודע שחבירו רשע ונמצא אף שהמעש' אמת מכל מקום חומס לחבירו אף שאליו אינו מגיע שום דבר וז"ש אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ועיין בש"ע חו"מ סי' ל"ד שמבואר שאסור להעיד עם עד שיודע שהוא פסול ולמדו הסמ"ק מהפסוק הלז כמ"ש בגליון הש"ך שם והש"ך נדחק בטעמו ולפמ"ש הוא מקרא מפורש שזה נקרא עד חמס ודו"ק:

במדרש מאי דכתיב עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי משל לסוחר שמבקש לילך לדרך עשה כל סחורות אבנים טובות ומרגליות בדרך פגעו בו לסטים א"ל מה בידך א"ל כלי זכוכית וכו' כך בעוה"ז מי שהוא עושה מצוה א"י מתן שכרה אבל לע"ל הן תמהין ממתן שכרה שאין העולם כולו יכול לקבלה לכך נאמר שמרו משפט ועשו צדקה לבאר הדברים נראה לפענ"ד עפמ"ש כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון וכתב הר"ן בדרשות דלכאור' היו לו לומר שישמעון את המשפטים ויאמרו עם חכם ונבון לא החקים שמשיבין עליהם ואמר דאדרבא בראותם החקים עד"מ ענין הקרבנות שכמו זר נחשב בעיניהם שע"י שהם מקריבי' השה הגשמי יתקרבו לחי עולמים והקב"ה שורה בתוכם וא"כ יבינו כי אין ענין המצות והחקים כמו דת הנימוסי שאין בהם ענין התקרבות למלך ואינו רק לתקנת המדינה אבל בהמצות וחקי התורה אנו מתקרבים לחי עולמים וא"כ יאמרו כי עם חכם ונבון הגוי הזה וקרבות יחפצון ע"ש ודפח"ח. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש בסוכה דף כ"ח דבר קטן הויות דאביי ורבא ודבר גדול מעשה מרכבה וכלם תמהו דהיאך יקרא להויות דאביי ורבא דבר קטן ועיין ריטב"א שם וכ"מ פ"ד מהלכות יסודי התור' מ"ש בשם המזרחי. אך נראה דבאמת הנושא של המשפטים הם מדברים מענינים הפחותים מהבלי בני אדם ועסקיהם אך כשנשקיף בעין ההשכלה איך עפ"י שמירת המשפטים האלה נתקרב לעבודת אלקים ואך בזה ישתתפו שמים וארץ כמ"ש חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו ד' יתן הטוב וארצינו תתן יבולה וכל אשר בשמים ישתעבדו לבני אדם והקב"ה כביכול מניע הגלגלים וכל אשר בשמים ממעל להשלים חפץ הצדיקים ועובדי ד' מזה נשכיל כי פי שנים ברוחה כי אין עיקר הכוונה במשפטים להשלים חברת בני אדם כי גם דת הנימוסי שבכל אומה יכול להשלים זאת רק שע"י עשות המשפטים נרכיב ונשתתף שמים וכל אשר בה עם הארץ ומלואה והענין הוא לדעתי כמו מי שרוצה לבנות בית שהאומן הבונה מצייר מקודם על לוח תכנית הבית הנקרא פלאן וכל נקודה ונקודה מה שנראה רושם קטן הוא רומז על חדר ותא אחת כמו כן מה שנראה המשפטים אך כרושם בעלמא בעוה"ז ושם בעוה"ב הוא מורה על עולם גדול ובזה יתקשר ויתאחד כל העולמות וז"ש דבר קטן הוויות דאביי ורבא ודבר גדול מעשה מרכבה והיינו אם לעיני אדם נראה דבר קטן הוויות דאביי ורבא הוא לפי אשר מוכה בתבלול ובסנורות אבל אם חזה יחזה איך יעשה פעולה להרכיב השמים עם הארץ אז יבינו הדברים לאשורן וזהו דבר גדול מעשה מרכבה מה שמורכב העולמות זה בזה וכפי מה שיעלו פה פעולה קטנה שם יהי' דבר גדול ויוריק עלינו שפעת טובו וכבר אמרו במדרש פ' אמור שהמטר יורד בזכות המשפט ואם אין משפט בזכות בהמה כמ"ש אדם ובהמה תושיע ד' ע"ש וז"ש בעוה"ז אין אדם יודע מתן שכרה ונראה ככלי זכוכית שגם זה צורך העולם אבל לעתיד לבא כשיראו מתן שכרה יבינו כמה יקר' המצו' והבן בדברים כי נעימים הם ועיין בעקידה שער ששה וארבעים ודו"ק:

במדרש רבה על פסיק הנה אנכי שולח מלאך מביא הפסוק אכן בגדה אשה וגו' ע"ש שהזונה הזו בשעה שיש לה אוהב והוא מכבדה היא מראית לחברותיה ואומרת ראו מה כבדני אוהבי ואתם בית ישראל לא עשיתם כן אלא עשיתי לכם ניסים וגבורות וכו' ולא הייתם כזונה לקלס אתנן הכוונה נראה לפענ"ד דהנה כבר נודע מ"ש עקידה על פסוק בתתך אתנן ואתנן לא ניתן לך לכן את זונה שמעי דבר ד' והוא אמר כי כל הדברים מגודרים בשם התכלית וגם המנאפת אם עושית בשביל לקבל אתנן לא בשם זונה תגודר כי אם בשם סוחר וזה שכתוב בתתך אתנן וגו' לכן את זונה היינו שאת נקראת בשם זונה ע"ש וז"ש כאן שהזונה בזמן שמכבדה אוהבה היא מראית לחברת' ראו מה כבדני האוהבי וא"כ הוא עכ"פ התנצלות שאינה זונה בעצם אבל ישראל שעזבו את ד' שנתן להם כל הטובות וההצלחות ועובדים לע"ז הם נקראות בשם זונה בעצם וז"ש המדרש ולא הייתם כזונה לקלס אתנן היינו שמתנצלת שאין כוונתה על הזנות בעצם כי אם בעבור האתנן ודו"ק:

כי אם צעק יצעק אלי. עיין רמב"ן ודבריו יקרים ואמיתיים ואני מוסיף נופך כי אדם אחר ישתדל לחפוש לו דברים אחרים להעזר מהם אבל זה היתום האומלל שאין לו שום ענין רק לצעוק לד' ולכך יענהו וז"ש כי אם צעק יצעק אלי והיינו שאם תענה אותו זה לא יוכל לעשות שום דבר תחבול' רק לצעוק לד' ע"כ שמוע אשמע צעקתו ודו"ק או יאמר כי אף שלהנצל מבעל בחירה קשה הדבר בכ"ז לגבי יתום שמוע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי וגו' ועיין זוהר על פסוק וישמע ראובן ויצילהו מידם ודו"ק:

בילקוט ויהי שם משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה וכי אפשר לילוד אשה להיות בלי מאכל ומשתה ארבעים יום אלא אזלת לקרתא הלך בנמוסיא. והיא תימה דמכל מקום הקושיא אינה מתורצת דהיאך יכול להיות בלי מאכל ובשו"ת שבות יעקב ח"א סוף חלק יו"ד נשאל בזה וכבר כתבתי בזה:

וכעת נראה לי דהנה בפסחים דף קי"ב אמרו בשעה שא"ל הקב"ה לאדם וקוץ ודרדר תצמיח לך אמר אדם הראשון אני וחמור נאכל באבוס אחד אר"ל הלואי עמדנו בראשונה וכבר כתבתי בזה כמה ענינים וכעת נראה לי דהנה האדם מחובר מגוף ונפש והנה מצד נפש השכלי היה יכול האדם לחיות בלי מאכל ומשתה והי' ניזון מזיו הרוחני כדרך שמלאכי השרת ניזונים כדאמרו ביומא לחם שמלאכי השרת ניזונין ממנו ועיין רמב"ן על התור' פרשת בא מה שכתב בזה ענין עמוק אמנם להיות הגוף מורכב עם הנפש ולזה צריך שיאכל וישתה והנה לפ"ז מי שנמשך הגוף אחר השכל זה א"צ כ"כ מזון ועינינו הרואות בהצדיקים גדולי הדור שלבם נמשך אחר השכל הם ממעטים במאכל ומשתה וכל הענינים ולא ילקחו רק מעט מכל אחד לסעד הנפש שלא יחלש וילאה ואבותינו ספרו לנו מהגאון החסיד מוהרא"וו זצ"ל כמה וכמה מאס בכל חמודות התבל ולא אכל רק מעט מכל אחד להחיות את נפשו ובתכלית הדקדוק לפי שכל מגמתו לא היה רק לילך אחר השכל וגם בזמנינו יש ויש אנשים הרבה שימאסו כל תאוות הזמן ולפעמים אנו רואים שבעת עסקם בלימוד כמעט שישכחו כל טרדת עולם ולפ"ז כמו שיש הבדל בין מאכל הכפרי למאכל המלך שזה הגס שבגסים וזה הדק שבדקים כמו כן יש הבדל בין מאכל אשר יאכל רק למען החיות את נפשו הוא לא יאכל רק מאכלים הדקים משא"כ איש אשר צריך להשביע נפשו הבהמיות הוא צריך למאכלים גסים ולזה נעצב אדם הראשון אני וחמור נאכל באבוס אחד והיינו שהחמור צריך להשביע נפשו החומריות ואני אשוה לו לזה אין כבודי האמנם זה הוא לאשר בעוה"ר נפלנו ממדרגתינו והרכבנו השכל בחומר וכפי מ"ש העקיד' אצל פטירה משה המליצ' שהרשעים קשה המיתה כפטורי בפי וושט שמה האריך אשר תכלית כל השלימות שישוב העפר על הארץ כאשר היה והרוח תשוב אל האלקים והיינו שלא יהי' ערבוב בהחלוקים והחלק השכלי יהי' בפני עצמו והחלק הבהמיי בפני עצמו וז"ש ר"ל הלואי עמדנו בראשונה והיינו אם לא היינו מרכיבים החלקים זה בזה כי אז כח השכלי לא היה צריך להמזון הגשמי ואז להגשם היה די בדברים הגשמיים וכל אחד יבא על מקומו והנה זה לפענ"ד מה שהלך אליהו בכח אכילה ארבעים יום והיינו שכ"כ הרגיל עצמו לדבק בד' אשר המזון לא היה צריך רק להנפש הבהמיי והי' די לו במעט כי כל ארבעים יום כמעט לא הרגיש בדברים הגשמיים כי נפשו היה דבק בעליון והנה משה רבינו ע"ה אבי הנביאים והחכמים הנה לו בודאי לא היה נצרך להנפש השכלי להמזון רק בעת פסקו מהנבוא' אז היה צריך למזון וכמ"ש הרמב"ם באגרתו החמודה לבנו רבינו אברהם החסיד ז"ל, דע בני כי המיתה האמור' בנביאים היא כאשר פסקו מעבודתם ונטרדו בעניני הגוף ולפ"ז מה שהי' משה בהר ארבעים יום זה אין חידוש לאשר נדבק נפשו באלקים ואדרבא כשבא למטה ונפסק מהשכל היה צריך להמזון וזהו מליצתם אזלת לקרתא הלך בנימוסיא והיינו שגם הגוף בבואו אל מקומו הגופני נתעוררו כחות הגוף לבקש אוכל אבל כשבא למעלה אז הגוף נעשה רוחני ונתעצם בנפשו עד שלא הרגיש כלל ודו"ק:

נעשה ונשמע במסרה נעש' ונשמע ונשמע קולו בבואו אל הקודש ונשמע פתגם המלך כי רבה הוא לדעתי הכוונה דהנה כבר כתב הרמב"ן ויתר מפרשים כי אנכי ולא יהי' לך שמעו מפי הגבור' שדיבר לכל ישראל וכביכול שמעו הקול כאלו מדבר עמם אבל השמנה דברות הנשארים שמעו הקול אבל לא נתייחד הדיבור להם רק שדיבר למשה והם שמעו הקול והנה ישראל בקשו רצונינו לראות מלכינו ו לשמוע מפיו וכדבר האמור פרשת יתרו ברש"י על פסוק כל אשר דיבר ד' נעשה והנה ז"ש נעש' ונשמע שישראל אמרו נעשה ונשמע אבל אמרו ונשמע קולו בבואו אל הקודש והיינו שעכ"פ נשמע קולו אף שלא יתייחד הדיבור לנו ועוד הוסיפו ונשמע פתגם המלך כי רבה היא והיינו שאנכי ולא יהי' לך שהיא הגדול' שבעשרת הדברות נשמע מפיו וזה רמז במגלת אסתר דהרי הדר קבלוהו בימי אחשורוש ע"כ אמרו ונשמע פתגם המלך כי רבה היא עוד יתכן דהנה ישראל שמעו במעמד הר סיני התור' והמצות וגם קבלוהו עליהם בימי אחשורוש ועוד עתידין לשמע שלישית לע"ל כדדרשו במדרש שיר השירים על פסוק ישקני מנשיקות פיהו והנה זה הסימן נעשה ונשמע הוא בהר סיני ונשמע קולו בבואו אל הקודש שהוא על גאולה העתיד' שישמיענו שנית בבואו אל הקודש וגם נשמע פתגם המלך כי רבה היא שקבלוהו עליהם מעצמם בימי אחשורוש ודו"ק:

ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם מכאן אמרו בב"ק דף מ"ו דהמוציא מחבירו עליו הראי' ולכאור' למה נאמר זה בעת הלך למרום אמנם נראה דהנה אמרו בר"ה דף כ"א ביקש קהלת להיות כמשה וגם ביקש לדון שלא בעדים והתרא' וא"כ נראה דמשה רבינו היה דן בלי עדים וכמו המשיח המקווה ובזה נראה דלכך לא רצה למנות דיינים משום דהדיינים לא יוכלו לדון בלי עדים עד שיתרו אמר לו שנבול תבול הקים דיינים שידונו בעדים ולפ"ז כשעלה למרום אמר להזקנים מי בעל דברים דהיינו שצריך להביא עדים ודו"ק: חסלת פרשת משפטים:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה