דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת יתרו
וישמע יתרו כהן מדין במכילתא אמרו כומר לע"ז וכן הוא אומר ויהונתן בן גרשום בן מנשה היו כהנים עד גלות הארץ. והוא תמוה דלא היה לו להביא דכהנים היינו כומר לע"ז רק ממקרא הלז והי' לו להביא ממה דכתיב בתורה אדמת הכהנים וכמדומה וכבר התפלא בזה המפרש ינחמנו שם. ולפענ"ד הכוונה דהנה מבואר במכילתא דיתרו לא רצה ליתן לו צפורה לאשה עד שנשבע לו שהבן הראשון יהי' לע"ז. והנה אף שהדבר מתמיה מאוד על משה רבינו שיבטיח כזאת ועיין במפרש שם מ"מ כן היה ומזה נמשך שיהונתן בן גרשם בן מנשה שהכוונה לבן משה רק שכינה הכתוב מפני כבודו של משה כמ"ש רש"י שם היו כהנים לע"ז שכל השורש של ע"ז נמשך לבנו גרשם ולבן בנו עד סוף כל הדורות וא"כ זה שמביא ראי' שיתרו היה כומר לע"ז ולכך הבטיח משה רבינו שבן הראשון יהי' לע"ז שהוא שאב כל הזוהמא ומסרה לבנו עד סוף כל הדורות וזה שמביא ראיה ממקרא ויהונתן בן גרשום בן מנשה ודוק והבן כי אמתי הוא לפענ"ד. גר הייתי בארץ נכריה. במכילתא ובילקוט ר"א המודעי אומר בארץ נכריה אמר משה הואיל וכל העולם כלו עובדים ע"ז אני אעבוד למי שאמר והי' העולם שבשע' שאמר משה ליתרו תן לי צפורה בתך לאשה א"ל יתרו קבל דבר אחד וכו' א"ל מהו א"ל בן הראשון שיהי' לך יהי' לע"ז מכאן ואילך לשם שמים וקבל עליו. והיא מאמר סתום והיאך שייך שמשה רבינו קבל עליו כן שיהי' בנו פולח לע"ז ואזל ומוליד בן דקא פלח לע"ז וכבר טרחו בזה המפרשים אך לפענ"ד נראה דע"כ לא שייך זאת רק במי שיוכל לקחת ישראלית וגם להדריך בניו לעבודת ד' אבל אז היו כולם עובדי ע"ז וא"כ כל שראה משה רבינו שצפורה זווגו כדאמרו במדרש שלכך שב שם ואמר זווגי באה לכאן וא"כ הוא אינו עושה מעשה ורק שנשאר בגיותו כמו שהי' והרי באומות הלך אחר הזכר ואף שמשה רבינו נבדל והי' לו דין ישראל אף קודם מתן תורה ועיין רמב"ן פרשה אמור על פסוק ויקוב בן אשה הישראלית מכל מקום ניהו שהוא נתגייר לשם ד' אבל מכל מקום כל שלא מל בניו היו גוים וא"כ אין עליו חטא וז"ש משה כי גר הייתי בארץ נכריה התנצל במה שהניח גרשם להיות לע"ז יען כי כולם עובדי ע"ז היו והוא נתגייר לעבוד אלקי עולם א"כ עכ"פ אם בניו לא נתגיירו אין עליו חטא אחרי כי ראה כי בת זווגו היא צפורה ופשיטא שלא חייב למסור נפשו דאחרי שהוא בעצמו גר היה מה לי אם בניו לא יהיו גרים ובפרט שידע משה רבינו שאח"כ ימול אותם ויספחו אל נחלת בית יעקב כנ"ל לתת מסוה על פני אדונינו ומורינו משה רבינו ע"ה וז"ש במכילתא ובילקוט אמר משה כל העולם כולו עובדי ע"ז וכו' וכמ"ש ודו"ק ויתקשר כל המאמר כי לכאורה הוא מאמר שסותר עצמו שאחרי שאמר שיעבוד למי שאמר והי' העולם איך לא חש שיהי' בנו עובד ע"ז ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק:
עתה ידעתי כי גדול ד' מכל אלהים כי בדבר אשר זדו עליהם. כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי ע"פ מה שפרשתי מה דכתיב משגיא לגוים ויאבדם שהכוונה שהקב"ה נותן בלבם מחשבות ותחבולות שירצו להתגדל וע"י כך נאבדים עד"מ שהקב"ה נותן בלבם שירצו להיות עם בפ"ע ולהמליך עליהם מלך ועושים מלחמה ונאבדים כמו כן כאן כל ההכבד' של פרע' שהקב"ה נתן בלבו שיהי' גסות הרוח שבו טרדתו ולא ירצה לשלוח ישראל וזה שכתוב כי בדבר. אשר זדו עליהם היינו מה שהכביד לבם היה בזה עצמו שזדו עליהם המצרים להעביד אותם ולהיות מתנשאים עליהם בזה גופא הכביד לבם שלא ירפו מזה ועי"ז נוקשו ונלכדו אחר זמן רב מצאתי במדרש מגלת אסתר על פסוק אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן שם מבואר הדברים שכתבתי שע"י שהגדילו על כל השרים בזה מלא לבבו לאבד היהודים וע"כ נתלה ומביא שם מקרא דמשגיא לגוים ויאבדם ות"ל שכוונתי לאמת. עתה ידעתי כי גדול ד' מכל אלהים כי בדבר אשר זדו עליהם הכוונה ע"פ מה שמצאתי דבר נפלא בספר החינוך פ' תזריע במה שאמרו חז"ל במדרש ובתלמוד במדה שאדם מודד מודדין בה לא תחשוב שזה סובב הולך על הש"י שהקב"ה משלם לאדם כפי מה שעוש' ויתחייב מזה שהוא נוקם נקמתו כדרך בשר ודם חליל' לחשוב כזאת רק שהאדם כפי מה שעשה רע ממשיך עליו העונש והקב"ה מסתיר השגחתו ממנו ומעילא הוא מקבל הרע ע"י שחטא והקב"ה הוא הטוב ומאתו לא תצא הרע והשיגו מפאת המקבל ע"ש שהאריך ואני מוסיף דאדרבא עי"ז שמשלם מדה כנגד מדה ניכר שהקב"ה כביכול לא פעל לו כל זאת רק שהסתיר השגחתו וממילא נסתבב הרעה ע"י הרעה בעצמו וכבר כתבו הרמב"ן והקדמונים כי הכרת הוא מצד הטבע שעי"ז שעשה רע נכרתת הנפש וזה לדעתי מה שאמר בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד אודה ד' כצדקו והיינו שכביכול השי"ת לא גרם כ"ז שד' הוא הצדיק רק שמעשיו המקולקלים גרם. לו זאת ולפ"ז ז"ש עתה ידעתי כי גדול ד' מכל אלהים כי בדבר אשר זדו עליהם והיינו שהרע בא להם מאשר זדו עליהם ומה נכבד דרשת חז"ל קדירה שבשלו בה בה נתבשלו ומזה פירשו שהקב"ה מודד מדה כנגד מדה והבן בדברים כי יקרים הם:
אנשי אמת שונאי בצע. לפענ"ד הענין דאמרו בסנהדרין דף ו' דמשה רבינו אמר יקוב הדין את ההר אבל אהרן היה רודף שלום וכו' ועשה פשרה והענין הוא לפענ"ד דענין פשרה הוא למי שהוא מסטרא דחסד וא"י להעמיד הדין על תלה ועושה פשרה וזה מוותר קצת וזה מוותר קצת ונעשה שלום ביניהם והנה אהרן היה כהן והי' מסטרא דחסד ולכך היה אוהב שלום ועשה פשרה אבל משה רבינו ע"ה דהי' כולו אמת לא יכול לעשות פשרה והי' אומר יקוב הדין את ההר וז"ש לו יתרו שיבחר אנשי אמת שהם שונאי בצע דפשר' נק' בצוע שהי' כעין גזיל' שזה מתרצ' לוותר קצת וזה מתרצ' לוותר קצת אבל עפ"י הדין יוכל להיות שהאחד נגזל או ששניתם נגזלים ולכך לא יוכלו לבצוע והם שונאי בצע וגם כל שידעו הדין אי אפשר להם לבצוע והם שלמדו ממשה רבינו שלמד מפי הגבור' א"כ ידעו הדין בבירור ולכך לא יכלו לבצע ובמכילתא דרשו אנשי אמת כגון ר"ח בן דוסא וחביריו שונאי בצע ששונאים ממון עצמם וק"ו מממון של אחרים ותמה במפרש מה ענין ר"ח בן דוסא וחביריו לזה ולפענ"ד נראה דהנה כבר אמרו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין והכוונה לפענ"ד שבאמת מצד מדת הדין מהראוי שכל אחד יהי' לו אשר לו וכדדרשו על פסוק ישב עולם לפני אלקים ואמרו שבקשו מלאכי השרת ישב עולמו לפני אלקים והשיבם חסד ואמת מן ינצרוהו וא"כ מצד הדין מגיע לכל אחד מבאי עולם חלקו בצמצום וא"כ מה שיש לחבירו עודף והוא עשיר גדול בזה לוקח חלק של חבירו ולמשל אם אחד עשיר הוא לוקח ממון של עניים רבים וא"כ ר"ח בן דוסא שהי' איש אמת ורצה רק מה שמגיע לחלקו ולכך כל העולם ניזון בשביל חנינא שהרי לר"ח היה מגיע שכר גדול בעוה"ז אבל כשלא רצה נתנו לכל העולם וז"ש חנינא בני די לו בקב חרובין דהיינו חיי הצמצום וז"ש אנשי אמת כגון ר"ח בן דוסא וחביריו שהיו מאנשי אמת ולא רצה להנות יותר ממה שדי לו באמת וז"ש שונאי בצע ששונאין ממון עצמן והיינו מה שהגיע לו בעצמו מכ"ש ממון אחרים ולכך כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובים ודו"ק:
והנה בגוף המקרא אנשי אמת
שונאי בצע נראה לפענ"ד דהנה גדר אהבת אמת הוא שיאהב האמת לא לשום תועלת שלפעמים אדם מדבר אמת בעבור שיודע שיקבל תועלת אם יתרא' לאיש, אמת או שיוכל לבא לאיזה תועלת בשביל האמת אבל העיקר אהבת אמת לא לשום תכלית וסבה רק בעבור שהאמת הוא כן ואף אם האמת הוא נגד רצונו וכבודו לא יחוש כי האמת הוא מבקש וזה כוונת חז"ל שדן דין אמת לאמיתו היינו לא לשום תועלת והנה בצע בלה"ק מורה על תועלת כמ"ש מה בצע כי נהרוג את אחינו ותרגום אונקלוס מה הנא' נקבל והיינו כי בצע הוא תועלת והנא' ולכך הכסף נקרא בצע כי הוא תועלת לבני אדם ועיין רמב"ן כאן על שונאי בצע וז"ש אנשי אמת והיינו שאוהבים האמת ולא לשום תכלית והנא' רק בעבור האמת וז"ש שונאי בצע והיינו ששונאים איזה תועלת וזה שדרשו אף ממונם שונאים והיינו שאינם מתכוונים לשום תועלת כ"א האמת באשר הוא אמת ודו"ק: במדרש כשעלה משה למרום רצו מלאכי השרת לפגוע בו וצר הקב"ה קלסתר פניו של משה דומה לאברהם א"ל אי אתם בושים שאכלתם בביתו. הכוונה לפענ"ד דכבר האריך העקיד' בביאור אכילת המלאכים דהיינו דכשם דהגוף נהנה מהגשמיות של אכיל' כן הנפש נהנה מהמצות שנתקיים בעת הסעוד' שזה ענין רוחני ע"ש ולפ"ז מה שרצו לפגוע במשה היינו שמה לילוד אשה שיקבל התור' שא"י לקיים המצות ולפ"ז שפיר אמר להם שכיון שאכלתם בביתו ע"כ שנהניתם מהמצות שלו א"כ ע"כ שיוכל האדם לקיים המצות וא"כ מהראוי שיקבל התור' ודו"ק: במדרש רבה בפרשתינו רעך ורע אביך אל תעזוב זה הקב"ה שנקרא ריע ואם עזבת תן בלבך שלא תכנס לבית אחיך ביום אדך זה ישמעאל ועשו. הכוונה כי בזמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי מדרשות אין ידי עשו שולטות בו וכמ"ש הר"ן בדרושיו כי עשו יש לו יתרון רב על שאר האומות שגם הוא מבני הגביר' כמו יעקב משא"כ שאר אומות שהם מהפלגשים וישמעאל הרי השיא בתו לעשו ויש לו ג"כ יתר שאת על שאר אומות שהוא בכורו של אברהם. זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. לפענ"ד הכוונה דהנה כבר כתבו כלם בטעם המצות דהנה ענין המצות הוא אך לזכור ענין חידוש עולם או יציאת מצרים וכמו מצות שבת דהוא לרמז על חידוש עולם ולזכור יציאת מצרים וכדומה כל המצות והי' קשה על האדם לזכור הדבר ע"כ צוה הקב"ה לעשות פעול' לזה השבית' ממלאכ' ולקדש היום שע"כ יכול לזכור עי"ז המצו' בעצמות' וגם העשיה תעמוד במקום זכיר' ולפ"ז ענין השמיר' בא ממה שנצטווינו לזכור וקשה על האדם לזכור ע"כ נצטווינו בפעול' המעשיות שנשבות מכל מלאכ' ולקדשהו ולברכהו כדי שנזכור עי"ז וא"כ זכור ושמור בדיבור אחר נאמרו שע"י השמיר' נזכור השבת מה שמורה על חידוש העולם וזכר ליציאת מצרים. ובזה יתיישב לדעתי השינויים שבלוחות הראשונות כתיב על כן בירך ד' את יום השבת ויקדשהו ובלוחות השנית כתיב על כן צוה ד' אלקיך וגו' ועיין מורה נבוכים מ"ש בזה ובעיקרים והובאו בעקיד' פרש' ויקהל וגם העקידה האריך בזה ולפמ"ש הדברים נכונים ודו"ק:
לא תגנוב פירש"י בגונב נפשות מיירי עיין מכילתא פ' בשלח דאמר שיוסף קיים כל עשרת הדברות וחשיב לא תגנוב שלא גנב אצל פרעה שנאמר וילקט את כל הכסף הרי דלא תגנוב מיירי בגונב ממון ואולי דיוסף קודם מתן תורה היה לו עוד דין ב"נ וב"נ בודאי כל הגוזל או גונב ממון כאלו גנב נפשו והו"ל כגונב נפשות ואגב אבאר מה דאמרו שם לא תרצח והוא לא רצח את פוטיפרע ולא תנאף שלא נאף את אשת פוטיפרע ובמפרש זה ינחמנו נדחק:
ולפענ"ד הכוונה דהנה כשהי' רוצה לנאף את אשת פוטיפרע הית' בודאי מסכמת והיו הורגין את פוטיפר אבל הוא לא רצח לפיטיפר ולא נאף אשתו ודו"ק היטב. כי יבא אלי העם לדרוש אלהים כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו. הנה הלשון בא אלי הוא תמוה דהו"ל למימר יבואו אלי וגם מה הלשון ושפטתי בין איש ובין רעהו פשיטא ששופט בין איש ובין רעהו ולפענ"ד נראה דהנה בד"מ יש ענינים התלויים לפי משפט האיש עד"מ באיש אמיד דיינינן דהדבר שלו משא"כ באינו אמיד וכמו כן אם הוא מוחזק לשקרן או לא וכדומה ובאופן שאף שאותו עסק בא כבר לפני הדיין בכ"ז בניקל יוכל הדבר להשתנות לפי האיש והנושא כעת וז"ש משה שלכך רוב הטורח עליו שיבואו העם לדרוש את אלקים ובאופן אף שיהי' להם דבר בא אלי ירצה שכבר בא אליו כפעם בפעם בכ"ז ישתנה הדבר ושפטתי בין איש ובין רעהו ירצה שההבדל לפי האיש והיא מליצ' נפלא' שהוא שופט ומבדיל בין איש הלז לבין רעהו דהיינו שהאנשים שהיו מכבר היו בסוג אחר מהאנשים כעת ולפיהן ישתנה הדין ובזה אני מודיע חוקי האלהים ואת תורתיו שיבדל הדן וע"ד תורני נראה לי ע"פ מה דאמרו פרק אד"מ דף ל"ו דבד"מ וד"נ הרב ותלמידו מונין להם אחד ומסיק הש"ס דאם לגמרי' צריך ולסברי' לא צריך א"כ מונין להם שנים וכן קי"ל כמ"ש הרמב"ם פט"ו מסנהדרין הלכ' יו"ד ולפ"ז קודם שאמר להם כל התור' היה דן משה רבינו מסברת נפשו א"כ פשיטא דכל ישראל לסברתו היו צריכין דמי יחדש סברות מלבו כמו משה רבינו ע"ה וא"כ לכך היה דן יחידי דאף אם יושב עם אחרים מונה להם כאחת לכך נתן לו יתרו עצה שישאל דינים מפי ד' ויבחר אנשים חכמים ולא יהיו צריכים לסברתי' רק לגמרי' דידי' ושפיר יוכל למנות שופטים וז"ב ודו"ק בכל הפרש' ותמצא כי כוונתי לנכון והעירנו לזה מ"ש הלוית חן בפרשה הלז על דרך הלז אך לא דבריו דברינו והמעיין יבחר ודו"ק:
וגם לפי מה דמבואר ברמב"ם ובטוש"ע חו"מ סי' ח"י דדוקא בעת שלמדו ממנו הוא דנחשבים כאחת אבל לאחר שכבר למדו אעפ"י שהוא תלמידו כל שבשעת הדין א"צ ללמוד ממנו נחשב כשתים ולזה אמר שאם כבר תלמדם וידעו לדון אז שוב יוכלו להיות ב"ד לזה אמר משה כל דבר הקש' יביאון אלי דהיינו מה שלא למדו עדן אז שאינם נחשבים רק לאחת וא"כ שוב אין נ"מ בין דיינים רבים דכלם נחשבים כאחת. במדרש ארשב"נ מהו קול ד' בכח אפשר לומר כן וכו' והקב"ה שכתוב בו וכו' צריך לדבר בכח אלא קול ד' בכח בכח כל הקולות הדברים סתומים ולפענ"ד כבר נודע דכל הדברים ישנם בכח יותר מבפועל ועינינו הרואות כי כל אדם יש לו קול אבל אין יכול להוציא מה שבכחו אל הפועל וגם המנגן הגדול אשר יש לו קול עוד נשאר לו בכח יותר ממה שמוציא והקב"ה צווח בכל הקולות מה שיש בכח בכל הקולות זה הקול הוציא מכח אל הפועל ודו"ק:
ויאמר משה אל ד' לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדות' בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו ויאמר אליו ד' לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ד' פן יפרוץ בם. כבר כתבתי בזה כמה דברים וכעת נראה דהנה עבודת ד' מובדל מעבודת מלך בשר ודם המבדיל בכמה הבדלות והענין דמלך בו"ד האיש אשר יתאמץ וילבוש עוז ויראה להשתדל ע"י תחבולות שונות בעיני המלך והשרים ובפרט אם ישקוד על דלתי החכמה אז הוא נכון להיות מתנשא לראש לא כן עבודת הבורא מי שחשב בעצמו כי הוא הראוי לעלות בתר ד' והוא הקדוש אך הוא ירד ממעלתו מטה מטה וא רבא ע"י שפלותו בעיניו עי"ז עולה לראש והנה משה רבינו עוד לא הוכשר להיות בהר ד' רק ע"ז שאמר להקב"ה בענותנותו הגדול' לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדות' בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו והיינו שבענוותנותו תמה מאוד היאך ימלא לב האדם לעלות לד' והלא ההר קדוש מאוד מאוד ועל זה השיב לו הקב"ה לך רד ועלית אתה ואהרן עמך היינו שבזה גופא תוכל לעלות מפני שהבינות כי קדוש ההר מאד מאד וחשבת בעצמך כי אינך ראוי אבל הכהנים והעם אל יהרסו לעלות היינו שהם יחשבו כי הם נכונים לעלות ויהרסו לעלות ועל ידי זה ויפרוץ בהם ד' ודוק והבן הדברים:
ואשא אתכם על כנפי כשרים. לדעתי היא מליל נפלא' דכמו שהנשר כל זמן שעומד ע"ג קרקע אין לו כח לשאת רק בשע' שמעופף יכול לעופף עד למעל' למעל' כמו כן הקב"ה נושא את ישראל והיינו שהוא כינוי על שמתעורר עליהם רחמים וחסדים אבל באופן אם הם מנשאים עצמם אז הוא מגביה אותם ע"ד שאמר דצריך אתערותא דלתתא ואח"כ הוא אתערותא דלעילא ואתם צריכים לעוף מעצמכם ואז הקב"ה נושא אותם ודו"ק היטב:
לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשין לכם פירש"י כדמות שמשי המשמשין לפני במרום אלהי כסף שאם עשה כרובים של כסף הרי הן כאלהי כסף ואלהי זהב שאם עשה ארבע' כרובים הוה כאלהי זהב והוא מהמכילתא. והוא תמוה דמנ"ל להמכילתא דקאי על הכרובים. ולפענ"ד נראה עפמ"ש המור' בטעם דצוה לעשות שני כרובים משום דכל מה שהוא ריבוי מורה שאינו אלקות ולכך כדי שלא יטעו שהוא אלקות לכך עשה שנים ולפ"ז באמת יש לטעות חליל' באלקי רק משום שעש' שנים ניכר שאינו אלקי ולפ"ז כל שמשנה ממצות התור' ועשהו של כסף או ארבע' שוב יש לחוש שמא יטעו שהן אלקות ולכך אמר לא תעשון אתי היינו כדמות שמשי ולכך קאמר אלקי כסף ואלקי זהב והיינו שכל שאינו כמו שנצטווה שוב מקרי אלקי כסף וזהב ודו"ק:
וישב עשה את דברי העם אל ד' ויאמר ד' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ד'. כבר נודע מה שכתבו המפורשים מה הגיד שנית וגם אני כתבתי בזה. וכעת נראה ענין חדש דהנה בתחלת מתן תור' עוד נסתפקו העם בנבואת משה אם הוא אמת ואם אין חליל' וע"כ נתיישבו ואמרו לנסות את משה רבינו ואמרו בלשון סתום את כל אשר דיבר ה' נעש' והנה כאן יש פי שנים במובנם אם שרצונם לקבל כל אשר דיבר ד' אף ע"י משה רבינו או שרצונם לשמוע מפי ד' בדווקא ומשה לפי ענותנותו ותומתו השיב הדברים לד' כהווייתם והשי"ת יודע מחשבו' הבין כוונתם וע"כ אמר לו הנה אנכי בא אליך כו' בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם והיינו שלא יסתפקו בנבואתך וע"ז נתעורר משה והבין כוונתם ויגד משה את דברי העם היינו שביאר כוונתם כמשפט לשון הגדה שהוא ביאור והמשכ' והיינו שרצונם לראות מלכם כפירש"י וע"כ צוה הקב"ה שילך ויקדשם ולא יסתפקו עוד בנבואת משה ולכך בקשו תיכף דבר אתה עמנו ואל ידבר עמנו אלקים ודו"ק:
וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וגו' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות ויאמר משה אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא אלקים ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ולפענ"ד דהכ' שמעתי אומרים בשם כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י בהא דכתיב אם תרא' אותי לוקח מאתך יהי לך כן דהכוונה דהנה האיש ההמוני יתפעל מדברים גסים כמו מי שירא' רכב וסוסי אש שזה דבר המבהיל ובזה לא ירגיש עוד בכל מה שיהי' עוד שם ענינים דקים עברו משכיות לבב הנלבב החכם ולזה כיון שאליהו ידע את כל אשר יהי' בעת הפרדו אמר אם בכל הדברים המבהילים לא תרגיש בזה ועיקר תפלאותך יהי' על דבר המבהיל שתרא' אותי לוקח מאתך יהי לך כן שע"כ אתה כבר נשפע עליך רוח שכלי ולזה הכתוב מספר שאחרי שרא' רכב וסוסי אש יוצא מן השמים ואלישע רוא' והוא מצעק אבי אבי וע"כ שהרגיש בדבר היותר מבהיל ומחריד את הלקחו לשמים ודפח"ח. ולפ"ז מה שבא הקב"ה בקולות וברקים וענן כבד על ההר הוא שתהי' זאת למבחן אם ירגישו ההמון על הקולות והברקים לבד או על דברות קדשו הניתן משמי אש ולזה סיפר הכתוב שאחר שכל העם ראו את הקולות והלפידים וירא העם וינועו היינו שבאמת נזדעזעו אבל מכל מקום ויעמדו מרחוק שבכ"ז לא נתפעלו כ"כ ועמדו מרחוק אבל מה שהחריד לבם הוא דברות קדשו והבינו שאם ידבר עמם אלקים תצא נפשם שהי' מגיע עד כלות הנפש ולזה בקשו ממשה שידבר עמם שאל"כ תצא נפשם ולזה אמר להם משה אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא אלקים היינו מלשון נסיון שמנס' אותם האם הם מרגישים ממה שנתפעל נפשם ולזה אמר לבעבור תהי' יראתו על פניכם היינו שעיקר יחרדו מדברת קדשו ולזה אמר אח"כ אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם אחרי כי הרגשתם העיקר מה שהי' לכם להרגיש וראיתם כי אין לירא רק מד' לבדו ע"כ לא תעשון אתי וגו' מזבח אדמ' תעשו לי היינו כי אני איני צריך לשום דבר נוי רק מזבח אדמ' תעש' לי ובכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך כי כל ענינים המבהילים שהיו פה רק לבעבור נסות אתכם אבל לא אוסיף עוד להגלות לכם בכבוד ועוז וקולי קולות והבן הדברים כי נעימים המה. ובזה יתפרש מ"ש בברכות דף מ"ח גבי ר"ש דחמר מנ"ל הא א"ל מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע והיינו כדי שלא יתפעלו מדברים הגסים לכך בא בדממי דקה וזה מ"ש הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך ודו"ק: אנכי ד' אלקיך וגו'. הנה בענין הדברות נחלקו הקדמונים אם שמעו ישראל כל הדברות מפי ד' ודעת רבים ששמעו כולם רק ששני הדיבורים אנכי ולא יהי' לך היה הדיבור להם לנוכח והשאר היה למשה והם שמעו ועיין רמב"ן ועקיד'. ולפענ"ד נראה דהנה הכוזר כתב כי עצינו כמה פעמים שאמרו לנביא חל נא את פני ד' אלקיך ולא אמרו אלקינו משום שעל ישראל לא מתייחס רק בכללות אלקי ישראל אבל שיתייחס על הפרטי צריך להיות האדם הגדול והנבוא' תשר' עליו שבזה שייך שיתייחס שם ד' עליו בהלו נרו עלי ראשו והנה כאן זכו כל ישראל למדרגת הנבוא' ששמעו מפי ד' ולכך אמר בלשון נוכח לכל איש מישראל אנכי ד' אלקיך וזה לדעתי מ"ש אנכי ולא יהי' לך מפי הגבור' שמענו והיינו ששמענו מפי הגבור' שהתייחס אלקותו על כל אחד מישראל ולכך הזהירו על כל שמצא דמצא בע"ז שלא ימצא שאז נתרחק מהגדול' הלז מכל וכל ותהי להיפך וע"כ אותן שני הדברות דיבר עמם לנוכח כי אז מור' שעל כל פרט ופרט מישראל א"ל אנכי ד' אלקיך. וזה לדעתי מה שאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אשר בראתיך וכבר הקש' כן הראב"ע בשם חותנו הר"י הלוי ז"ל. ולפמ"ש אתי שפיר דע"י הבריא' לא זכו שיתייחס שם ד' על כל פרט רק בכללות אלקי ישראל אבל במה שהוציא מארץ מצרים הרי שם על כל פרט ופרט היה ההשגח' בפרטות ופסח ד' עליהם אני ולא מלאך וא"כ בדין הוא שיאמר אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ודו"ק היטב:
לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ד' אלקיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי ועוש' חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי. הנה מה שאמר לשונאי וכן לאוהבי הדברים סתומים. ולפענ"ד כוונה עמוק' בזה דהנה כבר הארכתי בזה בדרוש במ"ש הרמב"ם דחסידי או"ה יש להם חלק לעוה"ב והוא שיהיו עושים מצד מצות ד' אבל אם עושים כן מצד החכמ' שהוטב בעיניהם המצוה ולא מפאת שכן צוה הקב"ה אינו מחסידיהם ומזה הבאתי ראי' דמכ"ש לנו עם בני ישראל אם מקיימין מצות התור' לא מפאת המצוה שצוה הקב"ה שאינו נקרא יהודי ואינו שומר המצות ולכך כל המוד' בע"ז ככופר בכל התור' שאם מודים בע"ז א"כ כביכול אין כאן מצוה וא"כ כל המצות שמקיימין אינם עושים מצד מצות התור' המצווה אותם ואינם נקראים מצות והארכתי בזה. ובזה נראה מה שאמרו במכילתא דלא מצינו קנא' רק בע"ז ולפמ"ש אתי שפיר דלא שייך קנא' כי אם בע"ז שאחר שמודים בע"ז אז נתבטל כל המצות מכל וכל וזה שכתוב כי אנכי ד' אלקיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים וגו' לשונאי היינו מי שהוא שונא ד' ואינו מוד' באלקותו אז אך לשוא יעש' כל המצות כי אינם עצות כלל אם לא יקיימו מפאת המצווה ולכך כל המצות והעבירות לא נקרא שונאי ד' רק ששונא המצוה או שאוהב העביר' הלז אבל מי שמוד' בע"ז זה נקרא שונא הקב"ה יתברך וזה שכתוב ועוש' חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי היינו למי שאוהב הקב"ה ועל ידי זה שומר מצותיו שאל"כ אך לשוא יעש' המצות ורק אם שומר מצותיו מפאת המצווה אך לזה ייטיב ד' ויעש' חסד והבן הדברים:
ויאמר משה אל ד' לא יוכל העם לעלות כי אתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו ויאמר אליו ד' לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות. כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה כבר נודע כי לא כמלך בו"ד מלכותו יתברך והנה עלך בו"ד אף שאימתו גדול' על בני האדם בכ"ז יקטן אימתו על כל הקרוב קודם למשכן כבודו וזה לא יגדל בעיניו אימתו וכל הרחוק רחוק יותר תפול האימ' עליו אבל הקב"ה כל מי שקרוב כביכול אליו יתברך יותר יגדל האימ' והמלאכים והשרפים כל מי שיש לו מעל' יתיר' יגדל יותר האימ' ועיין חולין דף צ"ב ברוך אופנים הוא דאמרו לה יעו"ש ובתוס' שם. ובזה שמעתי בשם הרב הגאון אבד"ק פלאנטשא ז"ל שאמר לפרש מה לך הים כי תנוס הירדן יסוב לאחור כי תפס לו מליצ' ששאל הים שגדול יותר מהירדן כי תנוס והירדן רק יסוב לאחור וע"ז אמר מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלקי יעקב שבזה כל אשר מעשהו גדלה יותר יבין להיות חרד ונבהל מפני הדר קדשו ודפח"ח:
ולפ"ז זהו שאמר משה רבינו בענותו הגדול' ואמר שלא יוכל העם לעלות כי אתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו ואם הוא חרד כ"כ אשר לפי ענותו לא חשב עצמו למבין כלל ביראת ד' ואפ"ה יחרד מאוד אף כי האנשים הגדולים היותר מבינים אימת ד' וע"ז השיב לו השם שלא כן הוא כי מעלתו גדלה כל כך ע"כ יוכל הוא ואהרן לעלות אבל הכהנים והעם אל יהרסו לעלות כי לפי מדריגתם לא יבינו כ"כ להיות חרד מאימת ד' ולא נסו באלה ודו"ק: עוד נראה לי דהנה ד' אמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. וביאור הענין איך יצמח מזה שיבא אליו בעב הענן שיאמינו במעלת משה רבינו ע"ה. נראה לפענ"ד דהנה מה שבחר ד' בהר סיני אף שהוא הנמוך מכל ההרים ואמר שכל ההרים בעלי מומין נגדו הכוונה לפענ"ד דהנה כאן שרצ' הקב"ה להיות כל ישראל שומעין המצות מפי הקב"ה הנה בלי ספק מעלתם לא גדלה כ"כ שיוכלו להיות שומעים א"כ הוכרח הקב"ה כביכול לצמצם קדושתו וגדולתו ולהוריד הדברים שיבינו לפי כחם ואף שגדלם ונשאם עד שהיו במדרגת הנבוא' בכ"ז גם הנביא בעצמו לא יוכל לשמוע זולת מפי המלאך או אמצעי ובאספקלריא שאינה מאיר' ועכ"ז לא יעצרו כח ונשארו כאבן דומם וסר מעליהם הגשם וכל נשמ' אין בקרבם וכבר כתבו המפרשים שהנה אנכי בא אליך בעב הענן היינו שיעביב ויגשום הדברים שלא יהיו דקים כל כך בעבור ישמע העם ולפ"ז מזה ניכר מעלת משה רבינו ע"ה שאף אם הוריד עד כי ניתק עשר מעלות אחורנית כביכול וצמצם קדושתו להבינם בכ"ז לא יכלו קום ובקשו ממשה רבינו שישמע הדברים ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות א"כ מכ"ש שמשה רבינו שהביט באספקלריא המאיר' ועל' למרום ולא נבהל וחי' ע"כ כי מעלתו גבוה מאד. וזה אומרו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם והיינו שיראו אח"כ שמשה עלה למרום בלי אמצעי ע"כ שמעלתו גדלה מאד. ולזה נראה לפענ"ד שהי' הרמז במה שבחר בהר סיני לפי שהוא הנמוך וכאן הוצרך הקב"ה כביכול לרדת ממדריגתו ולא הקפיד המקום להגדיל מעלתו על ראש ההרים כ"א כל אשר יוכל להוריד עוז קדושתו כביכול עשה וזה שהגביל את ההר וקדשו והיינו שרמז להם שלא יעפילו לעלות רק יבינו כפי כחם ולפ"ז זה שמשה רבינו אמר לא יוכל העם לעלות היינו שאין בכחם לעלות שאת' העדות' בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו ואם כן הראת לדעת כי ברצונך הטוב להקטין מעלתך הנשגב' כפי אשר יוכלו כחות האנושי ושכלו לשאת ואיך יעלו ולזה השיב לו לך רד ועלית אתה ואהרן עמך היינו שלא לך ולאהרן הקטנתי קדושתי כי אתם תוכלו לעלות ולהבין היותר דק ונשגב רק הכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ד' פן יפרוץ בם והבן בדברים כי יקרים ונעימים הם ת"ל:
ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמע' ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. הנה לכאורה התשוב' אינו מעין השאל' ולפענ"ד נראה דהנה האב או המלמד להועיל באחזו שבט המוסר על התינוק וא"ל שיכהו ומרא' לו השבט הנה התינוק הסכל יחשוב כי שונא הוא לו ורוצ' להכותו מכות אכזריות אבל המשכיל יבין כי כל ענין ועיקר מגמת האב שהתינוק יתיירא מפני שבט וצא יפשע ואז לא יכהו וכבר אמר הנביא בשם ד' כי לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב מדרכיו וחיה והנה ישראל הבינו שהקב"ה בא עליהם ברעש גדול לבהלם ולייראם שימותו ח"ו ולכך אמרו קרב אתה ונשמע' ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות וע"ז השכילם משה רבינו ע"ה וא"ל אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא אלקים ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו אבל אין כוונתו להמית אתכם רק אדרבא שתתייראו מזה לבלתי תחטאו ואז תהי' חייכם ואורך ימיכם ע"י התור' והמצות:
או יאמר עפמ"ש במדרש שמואל בפ"א דאבות על הא דאמרו ויהי מורא שמים עליכם שפירש הר"י קארו ז"ל הקב"ה מתיירא עליכם שלא יבא עליכם רע כדרך האב שאוהב מאד לבנו ויירא מאוד עליו שלא יבא לו רע ומשתדל להצילו מכל נזק וכתב המדרש שמואל שזה על דבר העבר' כדרך דברה תור' בלשון בני אדם ואני אומר שבמחכ"ת הר"י קארו שלא אמר כלום כי איך שייך שהקב"ה יתיירא והוא יכול להצילו וא"צ לירא כלל חליל' לאל מהפעליות הלז אך יש לקיים דבריו דבמצות שניתן הבחיר' ליד האדם ואל"כ לא יהי' שכר ועונש שייך שפיר שהקב"ה מתיירא שלא יחטא האדם כמ"ש הבדרשי ידיע' משארת אפשרי הבחירות וז"ש אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא אלקים היינו שתיראו ועי"ז יגדל אתכם כפירש"י ולבעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו והיינו שהשתדל כ"כ לקבוע יראתו על פניכם לבלתי תחטאו שהקב"ה כביכול מתיירא מאוד שלא יחטאו בניו הנאהבים והנעימים ודו"ק:
כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלהים ואת תורתו. כבר כתבתי בזה דברים רבים כי לכאור' אין התשוב' מעין השאל' וגם למה לא עשה משה רבינו כן מקודם ומה חידש יתרו. וכעת נראה לי עפמ"ש הר"ן בדרושיו דהתור' ניתן כפי שכל האנושי ולכך אף שהקב"ה אמר טהור נחלקו מתיבתא דרקיע עליו כביכול ואמרו מאן נוכח נוכח רבה ב"נ והיינו שהתור' היא כפי אשר יגזרו שכלי אנושי דאל"כ מה נעש' בימים שלא יהיו כ"כ חכמים ע"כ גזרה התור' אחרי רבים להטות ע"ש והנה זהו אחרי מתן תור' ראה הקב"ה בחכמתו שא"א להגביל התור' כפי מהותה בעצם רק כאשר יגזור האיש כי המשפטים לארץ נתן ומי יעל' לנו השמים להורות כפי אשר הוא באמת זולת מאשר נראה לבני אדם אבל קודם מתן תור' היה התור' רק כפי שכל אלקית וא"כ לא היה יכול ליתנה רק למשה לבדו נתנה להבין ולהורות כאשר שמע מפי אלקים וע"כ יעץ אותו יתרו איעצך ויהי' אלקים עמך והיינו שימלך בגבור' וכפירש"י והיינו שהקב"ה מרשהו שידונו דיינים כפי שכל אנושתם ואז יוכל להיות כמה דיינים ודו"ק:
אנו יאמר דהנה כבר אמרו בב"ב דף ק"ל דאין למדין הלכ' ממשנה וגמרא ולא מפי תלמוד עד שיאמר הלכ' למעש' והיינו כמו שפירש רשב"ם דכל שבא לידי מעש' הרב' מדקדקין בה ואז יוכל לסמוך ע"ז ולפ"ז גם משה רבינו עשה כן שבעת בא הדבר הלכ' למעש' אז דקדק הרב' עד שהודיע חוקי אלקים ותורתיו ואז יוכלו לסמוך ע"ז למעש' אבל בעוד לא בא הדבר לידי מעש' לא יכלו תלמידיו דהיינו כל ישראל לסמוך ע"ז וז"ש כי יהי' להם דבר בא אלי והיינו כשאירע להם דבר הלכ' למעש' ושפטתי בין איש ובין רעהו ואז והודעתי את חוקי האלקים ותורותיו ולכך אמר יתרו שלא טוב הדבר כי נבל תבול רק שיורה להם מקודם הדברים הלכ' למעש' וז"ש במכילתא ובילקוט היה אתה לעם כלי מלא דבורים והיא תמוה ומ"כ בזה. וכעת ימתקו הדברים והיינו שלא יאחר לומר להם עד שיבואו האנשים למעש' רק מקודם. ומה נכבד הדברים שאמר כלי מלא דבורים כמו מי שמוכר משקה לא ימתין עד כי יבואו אליו לשתות אז ילך אחר כל כוס וכוס למרתף והוא יש לו כלי השואב יין או שאר משקים לתוכה וממנה יוריק לאנשים לכל אחד כוסו וכמו כן אתה תעש' ודו"ק:
ושפטו את העם בכל עת. במכילתא וילקוט ר"י אומר בני אדם הבטלים ממלאכתם יהיו דנין בכל עת והוא תימה למה ביארו כן ומה צורך בזה. ולפענ"ד הכוונה ע"פ מה דאמרו בשבת פ"א דף יו"ד ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכי מן הבקר עד הערב היה דן אלא כל הדן את הדין אמת לאמיתו נעש' שותף להקב"ה במעש' בראשית כתיב הכא מבקר ועד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר וכן הוא במכילתא בקצת שינוי. והוא תימה דאיך שייך הדמיון שע"י הדין נעש' שותף להקב"ה במעש' בראשית ולפענ"ד נראה דהנה כבר נודע מ"ש האבן עזרא במה דכתיב כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות דהנה במעש' בראשית לא נברא רק הדברים בכללות אבל בפרטיותן עוד לא פסקה מעש' בראשית ועוד נעשו המעשים וכן הושם בחק הטבע שהצמחים יוציאו פרטיותן מכללותן וכן כל הדברים וזה אשר ברא אלקים לעשות היינו שיעשו עוד ע"ש כי כן נראה בכוונתו ולפ"ז גם בתורתינו הקדוש' אמת כי ניתן מאת השם תור' שבכתב ותור' שבע"פ אבל כ"ז בכללות אבל בפרטות עוד צריך בירור וזיקוק כפי אשר חנן ד' לבני אדם שכל ובינה בתורתו הקדוש' ולפ"ז נמצא כי כל תלמיד ותיק שילמוד ומוציא דינים כפי הבנתו א"כ זהו חלקו בתורתו וזה נעש' שותף בתור' וזה דומה למעש' בראשית שעד היום היה מעש' בראשית ולפ"ז מה נכבד מ"ש כל הדן דין אמת לאמתו והיינו שהדיין בעת צרכו להדין יוכל להיות איזה כוונה או נטיה ח"ו לאיזה צד ואז אין אמת לאמתו אבל מי שמייגע לפסוק פסקי הלכות א"כ אז אין נ"מ לשום צד ואז נחקר הדין באמת א"כ אח"כ כשנפסק עי"ז אז נדמה למעש' בראשית וז"ש כל הדן דין אמת לאמתו היינו שדן את הדין אף בלי בא אליו הדברים לשפוט בני אדם נעש' שותף להקב"ה וז"ש יתרו שאחרי שצוהו לבחור אנשי אמת שונאי בצע והיינו שלא יטו הדין ח"ו וע"ז הוסיף להשכיל ושפטו את העם בכל עת היינו שלא יש בו דווקא ללמוד בעת צורכם לדון בין איש לרעהו רק שישפטו בכל עת היינו שילמדו הדינים קודם צרכם לדון וז"ש בני אדם הבטילים ממלאכתם שהיו דנים את העם בכל עת והיינו אחר שילמדו הדינים לעת מצוא להם המשפט שידעו לשפוט אם כן הם ישפטו באמת ובצדק והבן בדברים כי יקרים ואמתים המה:
ושפטו את העם בכל עת. לדעתי הכוונה ע"ד מ"ש הר"ן בדרושיו דרוש שופטים דהמלך היה מוחלק מדיני סנהדרין דהסנהדרין דנו לפי משפטי התור' והמלך לא היה לו כח לדון דיני התור' רק לפי הזמן והמקום ומגדר מלתא ע"ש שהאריך והנה קודם מתן תורה משה רבינו דן לפי נימוסי המדינה וכפי הזמן והמקום ולזה אמר שימנה דיינים ויודיע להם משפטי התור' אז ישפטו את העם בכל עת ודו"ק:
כי יבא אלי העם לדרוש אלקים וגו'. ק"ל איך היה משה רבינו יכול לדון והא כיון שעדיין לא הודיע דיני התור' א"כ אין איש שיכול לדון משה רבינו והרי קי"ל דכל מי שלא דנין גם הוא לא דן ועיין בסנהדרין ריש פ"ב גבי כה"ג ומלך דאמרינן דכל שלא דנין אותו לא דן ג"כ ואולי אמר להם קודם הדינין והמשפטים טרם בא הדין וא"כ אז יכול לדון אח"כ. וזה לדעתי מ"ש כי יבא אלי העם לדרוש את אלהים והיינו ששואלים ודורשים ממני הדינים שכשיבא אח"כ שיהי' להם דבר בא אלי והודעתי את חוקי אלקים ואת תורתיו ודו"ק: ואשא אתכם על כנפי נשרים. במכילתא ובילקוט מה נשתנה הנשר מכל העופות שכלם מתייראים מעוף אחר שהוא פורח על גביו ולכך נותנין את בניהם בין רגליהם אבל הנשר אינו מתיירא אלא מאדם שמא יזרוק בו חץ אמר מוטב שיכנס בי החץ ולא בבני וכו'. וצריך ביאור דמה נ"מ אם הקב"ה נושא אותם כנשר או כשאר עופות שעכ"פ כולן משמרין את בניהם כאשר יוכלו. אמנם ביאור הדבר דהני כבר נודע מ"ש הזהר על פסוק וישמע ראובן ויצילהו מידם דמה זו הצלה להשליך למקום נחשים ועקרבים וע"ז כתב דמיד אדם שהוא בעל בחירה קשה להנצל ע"ש ולזה כל העופות מתייראין מבעלי חיים וזה קל השמירה אבל הנשר שמתיירא מהאדם שהוא בעל בחיר' וזה קשה השמיר' ולזה אמר הקב"ה שישא אותם על כנפי נשרים ויצילם מבעלי הבחירה ודו"ק:
והייתם לי סגולה. אמרו שם ושם ריב"ק אמר כדי שתבקע אזן יכול כשם שהאשה מסגלת אחר בעלה והבן אחר אביו והעבד אחר אדוניו והשפחה אחר גבירתה יכול אף אתם מסגלים לי מאחורי ת"ל והייתם לי סגולה כי לי הארץ עיין בפירוש זה ינחמני מה שכתב בזה ובמחכ"ת לא זה ינחמני בפירוש המכילתא ולפענ"ד הכוונה דהנה כל הברואים אין אחד שלא יהי' צריך לחברו ולא זה הקטן לגדול כי אם גם להיפך כי אף שהאשה נראה שצריכ' יותר לעזר הבעל והיא נקראת כושל וכן העבד לגבי אדון בכ"ז גם הבעל צריך לעזר אשתו והאדון להעבד וכדומ' אבל הקב"ה כביכול לבני אדם הוא אינו צריך לשום דבר ורק שעוש' בעבור הדבר וז"ש והייתם לי סגול' היינו שאני מסגל אתכם אבל אתם אין מסגלים לי כי אם יצדק מה יפעל לו וז"ש כדי שתבקע אוזן והיינו לשבר האוזן שהוא כמו שהאש' מסגלת אחר בעלה אף שהיא הטפילה לבעלה וכן העבד לאדון בכ"ז הם מטפלים עכ"פ לזה אמר יכול אף אתם מסגלין לי ת"ל כי לי הארץ שאין אני צריך:
זכור את יום השבת לקדשו. ובמשנה תור' כתיב שמור ודרשו חז"ל שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו וראיתי ברמב"ן כאן שכתב ואני תמה אם נאמר זכור ושמור מפי הגבור' למה לא נאמר בלוחות הראשונות ויתכן שהי' בלוחות הראשונות ושניות כתוב זכור ומשה פירש לישראל כי שמור נאמר לבסוף וזו כוונתם באמת עכ"ל. ובזה הבינותי מה שתיקנו חז"ל בנוסח התפל' שבת בשחרית ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בתם שמירת שבת וכן כתוב בתורתך ושמרו בני ישראל את השבת והיא תימה שמלבד דמביא קרא לקרא וגם הלשון וכן כתוב בתורתך הא מה שנתן שני לוחות היא תורה ומה מוסיף וכן כתוב בתורתיך ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בתור' כתיב זכור ובראשונות ושניות לא כתיב רק זכור רק שמשה אמר שדיבור שמור נאמר ג"כ בזה וא"כ זה שתיקנו חז"ל ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת שהרי במשנה תורה בין זכור בין שמור ולזה מביא שכן כתוב בתורתיך בעצמו ושמרו בני ישראל את השבת ודו"ק: אך
העיקר נראה לפענ"ד ע"פ מה שהארכתי בתשוב' וכן דרשתי פה לבוב שבת שובה שנת תר"ט לכבוד החברה שומרי שבת בסוגיא דעירוב והוצא' לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ שמה ביארתי דהשבית' ממלאכ' שנצטווינו בשבת וביוה"כ אין שוה להם דבשבת נצטוינו בשביל שבו שבת אל מכל מלאכתו והיה יום מנוח' וצריכין אנו לענגו ולכך כתבה התור' שצריך לשבות אבל יוה"כ לא מצד מנוח' אנו צריכין לנוח שהרי אינו יום מנוח' וכבר כתב הלבוש ובמג"א סי' תקפ"ב שאם חל יוה"כ בשבת אין אומרים בו רצה במנוחתינו שאינו יום מכוח' שצריך לענות נפשו רק בשביל קדושת היום נצטוינו לשבות מכל מלאכ' וגזירת הכתוב הוא שזה היום קודש שלא תעשו בו כל מלאכ' ושם ביארתי הנ"מ לדינא בזה ולפ"ז יצא לנו דבשבת היא בשביל המנוח' שנצטוינו לנוח בו ולענגו להיות לזכר כי בו שבת צור עולמים ולפ"ז יש זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו והיינו שהשמיר' של שבת הוא בשביל שנצטוינו לזכור השבת ולענגו ולנוח בו. ובזה נראה לפענ"ד לבאר כל הנוסח שתקנו ישמח משה במתנת חלקו והיינו שמשה בחר להם שינוחו בשבת בעודם במצרים וכוון למצות ד' שנצטוה אח"כ על שמירת שבת ושמח נפשו בזה כמבואר במדרש ובטור סי' רפ"א ובב"י שם וא"כ זה שאמר ישמח משה במתנת חלקו וגו' ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת היינו שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו להורות שהשמיר' הוא בשביל המנוח' כמו שביקש משה מפרעה שיתן להם מנוח יום אחד מעבודתם ולזה סיים וכן כתוב בתורתיך ושמרו בני ישראל את השבת וגו' אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש והיינו שהשבית' על כי נצטוינו לנוח לזכר שהקב"ה שבת בו מעבודתו ודו"ק:
שוב ראיתי באבודרהם סדר שחרית של שבת שביאר וכן כתוב בתורתיך ושמרו בני ישראל כתב בזה"ל כי זה לא היה כתיב בהלוחות אלא בתור' הנה כפי הנראה כיון למ"ש למעל' בשם הרמב"ן וגם הוא מביא דברי הרמב"ן שם לעיל מיניה ושמחתי שכוונתי לדעתו הרמה אבל לפענ"ד הדרך השני נכון ג"כ ובזה יתכן מה שתקנו אח"כ ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג עם מקדשי שביעי דהיינו שלכך נצטווינו לשבות בשביל העונג והבן:
לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדות' בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו. הנראה אלי בביאור הענין דהגבלת ההר דהנה בביאור הענין שנתקשו דאיך הוה שבועות זמן מתן תורתינו והא ביום נ"א נתנה התור' ועיין מג"א וחק יעקב סי' תצ"ד. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה מה שניתן התור' בחמשים יום נראה לפענ"ד דרמז בזה שחמשים שערי בינה נבראו ומרומז כולם בתור' כמ"ש הרמב"ן בתור' בהקדמתו והנה היו החמשים יום כנגד החמשים שערים ובכל יום נפתח שער אחד עד שנשלם כל החמשים וכפי שנזדככו ישראל בכל יום נפתח להם שער אחר שער ולכך בהגיע תור החמשים יום שגם משה רבינו לא השיג השער החמשים כדאמרו בר"ה סוף פ"ק ותחסרהו מעט מאלקים א"כ נחסר לו שער הלז ולכך נתן התור' ביום החמשים וזה לדעתי מה שהוסיף משה רבינו יום אחד מדעתו והקש' הב"ש בהקדמתו לספר הב"ש דלמה הוסיף יום אחד לקבלת התורה והלא באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין. ולפמ"ש אתי שפיר דמשה רבינו היה חסר לו שער החמשים ורצ' שיתאחר עוד יום אחד כדי שיבין גם השער החמשים ולכך אחר יום אחד אבל הקב"ה באמת רצה שיהי' ביום החמשים ולכך העלים השער החמשים שיסגר ולא יתגל' לפי שרא' הקב"ה שבעוה"ז ובפרט שיהיו גליות ושעבודים אינו ראוי שיתגל' התור' בשלימותה וזה לדעתי מה שדרשו במדרש ישקני מנשיקות פיהו שלעתיד יתגל' התור' ויתן לנו התור' שנית והיינו שיתגל' כל השערים והנה לכך נתאחר על יום נ"א כי משה רבינו רצה שיתגל' כל החמשים שערים אבל באמת עיקר זמן מתן תורתינו היה מהראוי שיהי' ביום החמשים ודו"ק:
ומעת' זהו מה שאמרו לא יוכל העם לעלות דהנה הגבלת ההר היה כפי השגות כל איש ואיש בשערי התור' כן היה עלותו בתחתית ההר וא"כ אמר הקב"ה שלא יהרסו לעלות כי ע"י שירבו להשיג יותר משיעורי כל חד יפלו מהשיעור הראוי להם וכמו שהי' בארבע' שנכנסו לפרדס שרק אחד ומנו ר"ע ניצול ויצא בשלום וזה הציץ ונפגע וכדומ' ודו"ק היטב:
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. לפענ"ד הכוונה כמו שיש בכלל ישראל הכהנים הנגשים אל ד' והם עוסקים בעבודת ד' ולהיות מורי הוראות בישראל כי לזה נבחרו שבט לוי והמה מובדלים מכלל ישראל כמו כן רצה הקב"ה שיהי' עדת ישראל בכללות נבדל לעבודת ד' יותר מכל האומות וז"ש והייתם לי סגול' מכל העמים וז"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש היינו בערך העמים תהיו לי כל כללות ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש ודו"ק:
לא תגנוב בב"מ דף ס"א ע"ב לא תגנוב על מנת למיקט ובהגהת מהרי"פ גרס תגנובו כמ"ש בתוספת' פ"ו דב"ק וציין סנהדרין פ"ו וכוונתו דלא תגנוב מיירי בנפשות. ולפענ"ד נראה דלא תגנובו קאי שיגנב אותו והיינו על מנת למיקט שמצער אותו ולא נתכוין לגנוב החפץ. ועיין קצות החשן סי' שנ"ח דע"מ למיקט ג"כ איסור תור' והיינו דע"י שגנב למיקט לבסוף לא ירצ' להחזיר ויהי' גונב ממש ומצינו שגם התור' נתנה סייג כדאמרו באבות דר"נ ומוזכר במדרש רבה פ' נשא וה"ה כאן וכן ראיתי מעש' ונזכרתי הלכ' ודו"ק: לא תרצח וגו'. מה שבחמשת האחרונים לא כתיב שום דבר טעם הוא לפי שחמש' האחרוני' הם דברי' שכלים שאפי' לא נצטוו כל איש הישר הולך לא ירע ולא ישחית לכך הזהיר בפשיטות ול"צ לשום דבר טעם ודו"ק:
ובזה אני מבאר מ"ש בשבת דף למ"ד דבא לפני שמאי ואמר גיירני ע"מ שתלמדני כל התור' כול' כשאני עומד על רגל אחת ודחפו באמת הבנין וכשבא לפני הלל א"ל דעלך סני לחבירך לא תעביד זו היא כל התור' כולה דהענין הוא דבתור' יש שני חלקי מצות מצות שבין אדם למקום ומצות שבין אדם לחבירו והנה כבר נודע מ"ש המור' שרגל הוא סיב' והגר רצה שיאמר לו שכל התור' הוא לסב' אחת ולזה דחפו באמת הבנין שגם הבנין נשען על שני עמודים וכמ"ש בשלמה שהעמיד יכין ובועז והם שני עמודים וכשבא לפני הלל אמר לו שכל התורה הוא רק סיבה להעמיד חברת אנושי שלא ירעו ולא ישחיתו זה לזה ובאמת שגם הרב' מצות שבין אדם למקום נוסד על זה שמזכירו מה שהיה בארץ מצרים ולא יהיו כפויי טוב' וכל מצות שבת ומועדים הכל זכר ליציאת מצרים. ומזה נוכל להוציא שנכיר נודע בטוב' ולאהוב את הגר כמ"ש ואתם ידעתם את נפש הגר וגם מצות שחיט' היא למען נברור מית' יפה לבע"ח וצער בע"ח דאורייתא וכמ"ש החינוך וכדומ' וכל המצות על יסוד השלום נבנה אך אנחנו לא נדע וז"ש ואידך פירושא זיל גמור ודו"ק:
זכור את יום השבת לקדשו. בש"ס אמרו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. לפענ"ד הכוונה ע"פ מה שפירשתי הא דאמר לא משבת אתה מתיירא אלא מי שצוה על השבת. ולכאור' מה שייך מורא בשבת בשלמא במקדש מתיירא לעשות בו דבר בזוי אבל בשבת לא שייך זאת אמנם באמת נודע דמזל שבתאי שולט בשבת וזה מורה על השממון וחורבן ויוכל האדם להשיב שמה שנאסר מלאכ' בשבת הוא משום שאינו רואה סימן ברכ' בשביל שמזל שבתאי שולט לכך אמר לא משום שמזל שבתאי שולט רק בשביל קדושת שבת. ובזה פירשתי מה שתקנו ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג היינו שלא יאמרו כי מפני ששולט בו שממה רק בשביל קדושת שבת וישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג וזה אמרו ובשביעי רצית בו וקדשתו חמדת ימים אותו קראת שכל השבע בימות החול בא מן השבת וז"ש זכור ושמור בדיבור אחד היינו שלא בשביל השממה נאמרה שביתה ממלאכה רק בשביל שיום קדוש הוא ונצווינו לזכר יום השבת לקדשו ע"כ אסור במלאכה ודו"ק והבן:
חסלת פרשת יתרו: