דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת בשלח
ויהי בשלח במדרש מי אמר ווי משה אמר ווי וכו' אמר משה צועק אני שנתייגעתי להוציא את ישראל ממצרים ואיני נכנס עמהם לארץ לכך ויהי בשלח לכאור' תמיה דאטו ע"י ששלח פרעה את העם לכך הוכרח לצעוק ווי וכבר נגזר עליו שלא יביאם. אך לפענ"ד נראה דהנה באמת כבר אמרו בפ"ק דסוטה דמה שעש' משה רבינו לא שלטו ידי זרים בו ולכך נגנז הארון ולפ"ז אם היה משה רבינו מוציאם ולא היה פרעה מתרצה כלל א"כ היה משה רבינו בכבודו המוציא מארץ מצרים א"כ לא היו שלטו ידי זרים במעשה ידיו והיו נכנסים תיכף לארץ אבל אחרי כי פרעה הוכרח להתרצות א"כ פרעה בעצמו שלחם וא"כ צעק משה רבינו ווי שבאמת ע"י היגיע' של משה רבינו הוכרח פרעה להתרצות והוא לא זכה להביאם לארץ ודו"ק:
שם במדרש רבה מהו ברוב עוזך יכחשו לך אויביך וכו' פרעה ע"י שאמר מי ד' חזר ואמר ד' הצדיק וע"י שאמר וגם את ישראל לא אשלח הוא היה מחזיר על פתחיהן של ישראל ואומר להם לכו לשלול הוי ברוב עוזך יכחשו לך אויביך. לפענ"ד הכוונה דהנה גוף הפסוק פירשתי אמרו לאלקים מה נורא מעשיך ברוב עוזך יכחשו לך אויביך דהנה כבר נודע מ"ש הרד"ק בתהילים קל"ט אשר יומרוך למזמה דהרשעים כופרים בהשגחה ע"י שאומרים כי אין כבוד הקב"ה לפי ערך גדולתו להשגיח בשפלים נמצא כביכול יגביהו אותו כדי שיוכלו לחשוב שמסיר השגחתו ולפ"ז ז"ש ברוב עוזך יכחשו לך אויביך היינו שע"י שאתה גדול מאד על ידי זה ימצא מקום לכחש לך ועז"א אמרו לאלקים מה נורא מעשיך והיינו שאתה באמת עם כל גדולתך בכ"ז אתה משגיח בתחתונים ח"ש במדרש הנצלבין צולבין את צולביהן וכו' והיינו שאת' משגיח בתחתונים וז"ש ברוב עוזך יכחשו לך אויביך והיינו שברוב עוזך ע"כ ימצאו מקום לכחש בך וזה שמביא מנבוכדנצר ולכך חשב תחל' כי רווה רביעאה דמי לבר אלהין היינו כביכול שלפי שאין הקב"ה משגיח בתחתונים ע"כ שלח בנ"י כביכול להשגיח עליהם וע"ז אמר לו המלאך תקן מליך וכי בר אית ליה וע"כ אמר ברוך אלההן דמשלח מלאכי' וכן פרעה שאמר מי ד' וחשב שהסיר השגחה הוכרח להודות ויתכן עוד יותר בפרעה שהקב"ה הכביד את לבו שלא ישמע וז"ש ברוב עוזך יכחשו לך אויביך והיינו שע"י רוב גדולתך וגבורתך יכחשו לך אויביך ודו"ק: ויהי בשלח. במדרש אמרו דלאחר שקיבל כל המכות ושלח את בני ישראל צווח פרעה ווי. הענין נראה לו דהנה אמרו במדרש ארורים הרשעים שמהפכים מדת הרחמים למדת הדין ושמעתי בשם הגאון מו"ה אהרן ז"ל איטינגא האבד"ק רישא שאמר דהכוונה שבאמת הקב"ה אינו פוגע בנפשות תחל' והטעם דאולי יתעורר האדם לעשות תשובה ולפ"ז זהו כשעושה תשובה אבל כשאינו עושה תשובה א"כ נלקה בכלם ואח"כ נפגע בנפשות וא"כ מה שהיה מתחלה מדת הרחמים נהפך לו עתה למדת הדין וזה שאמר ארורים הרשעים שמהפכים מדת רחמים לרוגז ודפח"ח ולפ"ז כאן שהקב"ה התרה בפרעה ולא רצה לפגוע בנפשות תחלה ולכך מכת בכורות היה האחרונה שבמכות א"כ כל עשרה מכות שקבל בתחלה היה לו מדת רחמים למען לא יצטרך לפגוע בנפשות תחלה אבל אחרי שהקב"ה הכביד את לבו והוצרך לפגוע בנפשות א"כ זהו שצווח ווי שקיבל כל המכות ופגע בנפשות ג"כ ואח"כ שלח את העם א"כ נהפך מדת הרחמים לרוגז וזה שצווח ווי ויהי בשלח ודו"ק:
במכילתא הפה שאמר לא אשלח הוא בעצמו אמר אשלח ומה שכר נטל ע"ז וכו' הפה שאמר מי ד' וגו' הוא אמר ד' הצדיק וגו' ומה שכר נטל ע"ז וכו' ותמה המפרש הנקרא זה ינחמנו היאך שייך שיטול שכר ע"ז ודי שיכפר הדיבור האחרון על הראשון אבל מה לו עוד לשכר. והנראה לי בזה דהנה באמת כבר אמרו ז"ל בקרובי אקדש כשהקב"ה עוש' דין הוא מתקדש ומתקלס והענין הוא כשם שהקב"ה מתקדש ע"י ניסיו ונפלאותיו כמו כן מתקדש במה שעושה דין שעי"ז כולם יודו ויברכו לשמו הגדול וניכר שהוא אלקים האחד האמיתי המשגיח והנה גם ברשעים ע"י שמעניש אותם על רשעתם בזה ניכר שאלקים הוא והרשע בעצמו יכיר וידע כח השגחה שהוא אל אמונה ואין עול וזה לדעתי הענין של הכבדה של פרעה שהקב"ה לרוב רחמיו וחסדיו לפי שהבין כי חטא של מצרים ושל פרעה גדול מאוד ע"כ נתן לו כח לעמוד בעשר מכות האלו למען יתברר מציאות הבורא וההשגחה והוא השליט בכל הארץ זה גופא הוא זכות לפרעה ולמצרים שעל ידם נתגלגל כל הטובות האלו שזכה העולם להם וז"ש בא אל פרעם כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו וגו' וידעתם כי אני ד' היינו שבזה יוודע לבניכם אחריכם כי אני ד' וא"כ זה גופא זכות לפרעה ולמצרים והנה אין מופת חותך יותר אם הרשע בעצמו שכפר באלה הענינים והוא בעצמו הודה אין לך ענין גדול מזה שגדולתו של מלך אינו מתברר מפי האוהבים שאולי יגדילו מעל לגבול רק ע"פ שונאיו בזה ניכר גדולתו ולכך כשהודה פרעה בזה גופא זכה לשכר וע"ש במכילתא דחשב והלך כל הדברים שחזר בו פרעה ותמצא כי הוא ענין נכבד:
ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם. והקש' באור החיים להגאון מוהר"ח בן עטר זצלה"ה דמה הלשון מזה אתכם ומה מורה זאת. ולפענ"ד נראה דהנה חז"ל בסוטה פ"ו דרשו דחכם לב יקח מצות זה משה שלקח עצמות יוסף לכנען. ולפענ"ד הכתוב נתן טעם מה שנתעורר לזה דהנה משה רבינו לא עלה לא"י וא"כ לא הביא עצמות יוסף לכנען רק שהעלם ממצרים והמדקדק בצוואת יוסף יראה שנתנבא על זה שכן צוה פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם והיינו שלא יעשו המוציאים רק ההעלאה מארץ מצרים ולא ההבאה לארץ כנען ולכך משה רבינו כי כבר נרמז לו שימות במדבר חכם לב לקח מצוה זו ובהעמיק יותר גם אותם אנשים היו מיתי מדבר רק בניהם אחריהם יביאו לארץ לכך לא אמר רק והעליתם את עצמותי מזה אתכם ומדוקדק לשון הכתוב אלא שעוד לא נגזר על הדור ההוא הרעה אבל משה רבינו כבר ידע בנפשו שימות במדבר ולכך אמר לו הקב"ה עתה תראה כמ"ש רש"י והמדרש ולכך לקח משה עצמותיו וז"ב:
דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות וגו' ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ וגו' וחזקתי את לב פרעה. כבר התפלאו המפרשים למה הוצרך הקב"ה להאריך כל כך שיטעה פרעה שהם נבוכים עד שיחזק לבו הלא ביד הקב"ה לחזק לבו בלי תחבולות אמנם נראה דהנה מה שהקשת לבו כבר התפלאו בזה הראשונים והאחרונים והנה הרמב"ם ראש המדברים בכל מקום כתב דיש כמה חטאים גדולים שגורמים שימנע הקב"ה האדם שיעשה תשובה ומענין זה היה פרעה וסייעתו ע"ש ובאמת הרב בעל העקידה בפ' וארא האריך לתמוה עליו ודחה דבריו לגמרי אבל כבר כתבתי בגליון הרמב"ם שהמעיין ברד"ק שמואל א' סי' ב' על פסוק כי חפץ ד' להמיתם שם ביאר דברי הרמב"ם אלו וכתב כי הקב"ה בוחן לבב הרשעים האלו שאין רצונם לעשות תשובה בלב שלם ע"כ מונע הקב"ה לעשות תשובה כדי שידע בני אדם שבשביל שלא רצו לעשות תשובה בלב שלם ע"כ מנע הקב"ה מהם התשובה ע"ש ובזה יתיישב כל קושית הרד"ק ואדרבא בזה יתיישב כמה דקדוקים והערות שעיקר היה בשביל שמאן לשלח את העם וז"ש כבד לב פרעה מאן לשלח העם וגו' והיינו שעיקר היה שלא רצה לעשות תשובה בלב שלם והנה זה שהרא' הקב"ה לבסוף כל המעשים שאחר ששלח העם כיון שנדמה לו שנבוכים במדבר מיד חפץ לעבוד בם עוד וע"כ נכבד לב פרעה וידעו כי אני ד' בוחן לבות בני האדם אם אמת הדבר ולבם נכון עמם או לא ודו"ק: ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. הכוונה לפענ"ד דהנה כבר אמרו כי ההבדל שבין הבורח להולך שההולך דעתו אל המקום שהוא הולך והבורח אינו יודע להיכן הולך רק שבורח ממקומו ולפ"ז כאן עשה הקב"ה בחכמה שהוליכם במדבר ולא ידעו ללכת וחשב פרעה כי ברח העם דהיינו שלא היה דעתם רק לברוח ממצרים ולא ללכת אל מקום הידוע להם ודו"ק היטב:
וחמושים עלו בני ישראל. עיין רש"י דפירש דחמושים מזויינים. לפענ"ד כוונת ד' היה להטעות לב מצרים שיחשבו שבחנית וחרב רוצים ללחום וא"כ הם חזקים מהם אבל באמת לא בחרב ובחנית ילחמו רק בתשועת ד' והחרב והחנית רק לכבוד כמו שכתב האלשיך ואשר חרב גאוותיך ובדרוש הארכתי בזה: ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ד' ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים וכו' הדבר יפלא דאחר שזעקו לד' ידברו כדברים האלה. וכבר התפלא בזה הרמב"ן וגם יקשה למה לא גער בהם משה רבינו ואדרבא השיבו כי ד' ילחם לכם ואתם תחרישון. והנראה בזה דהנה יש להקב"ה שתי עניני תשועות תשוע' נסיות ותשועה טבעיות וכבר נודע כי יקר בעיני ד' לפעול פעולה נסיות כל עוד שיוכל להיות בטבע ומטעם זה נראה שמה ששלח הקב"ה לפרעה שלח את עמי ויעבדני ולא לקחם ביד חזקה בלי שליחותו משום שרצה הקב"ה ללכת ע"פ טבעי שגם הוא נתרצה וכיון שסירב הוציאם ביד חזקה ולפ"ז בני ישראל באמת בטחו בד' ובפרט שכבר הראה להם אותותיו וכל מה שעש' לפרעה בשבילם רק שחששו שלא ירצה לעשות פעולה הנסיות כי אם יעשה מקודם הטבעיות ובני ישראל להיות נפשם שפל' וסבלו עול עבודת מצרים לבם יפחד לעשות מלחמ' כמ"ש הראב"ע וזה שצעקו אל ד' שיושיעם ע"פ נסיי וזה שאמרו המבלי אין קברים והיינו שאם יהי' ע"פ טבעיי נכונים לקברות יובלו יען כי אין לאל ידם לעשות מלחמה נגדם וזה שאמר משה התיצבו וראו את ישועת ד' ד' ילחם לכם ואתם תחרישון היינו שיהיה באמת ע"פ דרך נסיי והבן:
ויצעקו בני ישראל אל ד' ויאמרו אל משה המבלי אין קברים וגו'. עיין רש"י ורמב"ן דמי שאמר זה לא אמר זה. ולפענ"ד דהנה הזהר כתב דצעקה היא בלב כדכתיב צעקו לבם והעיד הכתוב שבאמת בני ישראל צעקו אל ד' ורק למען העיר את משה שיבקש רחמים עליהם ע"כ אמרו לו בדרך קנטור ולכך נאמר מה תצעק אלי היינו שמשה רבינו לא ידע כוונתם וצעק בלב שלם שיושיעם וע"ז אמר מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו:
והמים להם חמה במדרש חמה כתיב מלמד שהקב"ה נתמלא עליהם חימה שפסלו של מיכה עבר עמהם. ונשאלתי בזה דא"כ למה לא כתיב חמה בשעה שבאו אל המים וכבר כתבתי בזה. ובעת נראה לי עפמ"ש העקידה בביאור הכתוב האיש אחד יחטא ועל כל העד' תקצוף וכתב דאף דמצינו כמה פעמים שישראל נענשו בשביל חטא יחידי כמו בעכן וכדומה וכתב דדוק' כשהוא חוטא בחטא ההוא ועוד לא נבדל מעדת ישראל בזה הנה כל ישראל כגוף אחד מחובר מחלקים רבים ונענש הגוף בחוליהם אבל כשזה החוטא הולך ומבדיל עצמו בחטאו מעדת ישראל בזה נבדלו בני ישראל מחטאו ועונשו יעו"ש שהאריך ואני הארכתי בזה במקום אחר ולפ"ז בפסל מיכה שעבד ע"ז א"כ הוה חוטא מובדל מעדת ישראל שסר מאמונת ישראל לגמרי א"כ פשיטא שישראל לא יענשו בעבורם וא"כ בשעת ביאת כל ישראל לתוך המים אין מקום שיענשו כל ישראל עבור פסלו של מיכה ולכך לא כתיב שנתמלא חימה ולכך כתיב חומה מלא בוי"ו אבל כאן בהשיבם מן המים ושבטו של דן היו אחרונים א"כ מהראוי ששבט דן יאבדו בתוך המים בשביל החטא שלהם ועכ"פ משפחת מיכה ולכך כתיב חמה חסר ודו"ק:
עוד נראה לי עפמ"ש בהא דאמרו באשר הוא שם דאין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מה שהוא עכשיו והקשו מבן סורר ומורה דנידון ע"ש סופו וכתבו המפרשים וכמדומה שגם המזרחי כ"כ דבשלמא אותו אדם שיחטא מהראוי לענוש ע"ש סופו אבל שם בישמעאל דהמלאכים קטרגו שבניו יחטאו בזה אינו נענש עבור חטא בניו בעת הזאת שיעשו וישמעאל לא היו בחטא יעו"ש ולפ"ז מכ"ש שיענשו כל ישראל בשביל פסל מיכה ועדיין לא חטא בזה פשיטא שאין הקב"ה דן רק כפי מה שהוא אבל מי שהיה סופו לעבוד פסל מיכה שגם מיכה היה ביניהם במצרים וא"כ הוא וסייעתו היו ראוים לשטוף על שם סופם ולכך כתיב בשעת שובם מהמים חמה חסר ודו"ק:
והנה מה שהי' חימה הוא לפי שמדת הדין קטרג מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז כמבואר במדרש ולפ"ז אם הקב"ה היה מוותר למצרים לא היה מקום להכעס על ישראל ורק כיון שהטביע המצרים כמ"ש וישיבו המים ויכסו את הרכב וגו' ובני ישראל הלכו ביבש' בתוך הים והמים להם חמה היינו שנתמלא חמה על ישראל דמה נשתנו ממצרים ולפ"ז מיושב היטב מה דלא כתיב למעל' דשם כתיב שישראל הלכו ביבש' בתוך הים והמים להם חומה וא"כ עוד אין מקום לכעס דהקב"ה חפץ חסד ורצה לוותר על מה שעבדו ע"ז ועיקר הכעס לא נצמח רק אח"כ כשנטבע המצרים ובזה מדוקדק מ"ש והמים להם חמה דהיינו שהי' להם חמה עי"ז דמה נשתנו אלו מאלו והבן בדברים: מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו. הכוונה לדעתי כי באמת כשם שהיה יכולת ביד הקב"ה לבקע הים שיבואו בחרב' כמו כן היה יכולת בידם להעבירם בים ולא ישטופו אותם המים אך באמת להורות נתן אלקים כי הטבע כולו משועבד לאיש האלקים וכי אם רוצ' להחריב הים יצוה על הים שלא יהי' בו מים וז"ש מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו והיינו שישראל יוכלו ליסע אף בתוך הים שלא יבקע רק ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו להורות שבידך להעביר כל מציאות הטבע וכמדומ' שכן מבואר במדרש שעש' למש' רבינו שרו של ים והיינו שבידו להעבירו ולהחליפו כמו שביד השר להעביר העבד מעבדותו וזהו מה שתקנו אנשי כנה"ג מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה ולכאור' הא בקע לכל ישראל הים וגם משה בעצמו בקע ועיין חולין דף ז' דאלו במשה משה וששים רבוא ולפמ"ש אתי שפיר דבקע ים לפני משה היינו שבשביל שבידו להעביר המציאות כולו ע"כ נקר' כשם שבקע ים לפני משה ודו"ק היטב ועיין בעקידה פרש' בשלח: ויושע ד' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וגו' לפענ"ד דהנה כחולי הגופות כך חולי הנפשות והנה כבר נודע כי בחולי הגוף הבעלי הארס יסתכנו בראותם את דמות הנושך כמ"ש הרמב"ן בפרש' חקת על נחש נחושת ע"ש שהאריך והנה גם בחולי הנפשות יזיק גם אם ירא' האדם הרשע ואף אם מדבר ממנו והנה מצרים ואנשיה היו רעים וחטאים כל כך עד שגם המלאך לא יכול לכנס פן יתגשם ולכך כל זמן שראו אותם היה מזיק לישראל ראייתם ולכך תיכף כשראו את מצרים אמרו הלא טוב לנו עבוד את מצרים וגו' ומשה הבטיח להם שלא יוסיפו לראותם עוד ולכך כל זמן שהמצרים היו חיים לא הכירו ישראל בהניסים ונפלאות והיה מזיק לנפשם ולכך כיון שמתו ונשלכו כפגרים אז כתיב ויושע ד' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים והיינו תשועת הנפש וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים אז וירא ישראל את היד הגדול' והכירו בהניסים והנפלאות ובאו לכלל אמונה ולכך כתיב ויאמינו בד' ובמשה עבדו ואז נשאו לבם לומר שיר' וזה לדעתי מה שאמרו בסוף פרק המדיר הזהרו מבעלי ראתן וכו' והיינו שמא יזיק לנפש' וז"ש רש"י שיש להם שרץ במוחן דהיינו האפקורסות וכמ"ש במקומו שם. אז ישיר משה. עיין רש"י מ"ש ישיר בלשון עתיד ולפענ"ד הכוונה כי התור' הית' כתובה בשמים שני אלפים שנה טרם נוצר העולם והתור' כתבה כשלישי המדבר לא כמדבר בעדו ועיין רמב"ן בהקדמתו לפירוש התור' ולכך כתיב לאמר אז ישיר משה דהיינו כשיבקע הים ישיר משה ובני ישראל כזה וכזה והתור' נכתבה ומלפנים אותו גלה מה שישירו לעתיד ודו"ק:
אז ישיר משה. עיין רש"י מה לשון אז ולפענ"ד נראה דהנה כבר אמרו בערכין ובמגיל' דלכך לא אמרינן הלל בפורים דאכתי עבדי אחשורוש אנן ולפ"ז טרם שראו המצרים מת על שפת הים וא"כ היו חושבים כשם שאנו עולים בצד זה כך הם עולים בצד אחר כדאמרו בערכין דף י"ד וא"כ לא שייך שיר' אף שניצולו מים סוף אכתי עבדי פרעה אנן ולכך כשראו שמת על שפת הים שפיר אמרו שירה וזהו אז ישיר משה. ובזה הבינותי מ"ש בילקוט אמר אויב ארדוף זה היה צריך להיות תחלת השיר' ואין לו מובן על מה ולמה ולפמ"ש אתי שפיר דכ"ז שאמר אויב ארדוף אשיג אין מקום לשירה וא"כ זה תחלת השיר' ודו"ק: אז ישיר משה ובני ישראל את השיר' הזאת לד' ויאמרו לאמר אשיר' לד' וגו' עזי וזמרת יה ויהי לי לישוע'. הכוונה עפמ"ש התוספות בפסחים דכל השירות לשון נקיב' כמו נקיב' שיולדת וחוזרת ויולדת אבל השיר' האחרונה יהי' בלשון זכר ע"ש וזה אמר אז ישיר משה ובני ישראל את השיר' הזאת דהוא לשון נקיב' ויאמרו לאמר דהיינו לעתיד עזי וזמרת יה ויהי לי לישוע' שיהי' כזכר:
אז ישיר משה ובני ישראל את השיר' הזאת להבין מלת אז נראה לי עפמ"ש בפסחים דף קט"ז ד"ה ה"ג ונאמר בשם המכילתא דכל השירות בלשון נקב' חוץ מלעתיד שלא יהי' אחרי' צער אך הוא בלשון זכר ואני פירשתי דענין זכר הוא משפיע ונקב' מקבלת ההשפע' וא"כ הצריך לקבל השפע' זה נקרא חסר לפי שחסר לו ההשפע' משא"כ הזכר שהוא משפיע לכך כל השירות שיש אחריו צער לכך נקרא בלשון נקב' משא"כ בשיר דלעתיד ומעת' זה שאמר אז היינו בעת ההיא ישיר משה ובני ישראל את השיר' הזאת דהיינו הזאת שהיא לשון נקיב' ולכך סיים ד' ימלוך לעולם ועד דאז יהי' השיר' בלשון זכר ודו"ק:
אז ישיר משה ובני ישראל את השיר' הזאת לד' ויאמרו לאמר אשיר' לד' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. הנה מה שהתחיל בלשון ישיר ואח"כ אשיר' דמשמע הכל על לעתיד לפע"ד הכוונה דהנה רש"י פירש אז ישיר כשרא' הנס והכוונה כי באמת אמרו בערכין על ים בים סוף שאמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך המצרים עולים מצד אחר אבל משה רבינו ע"ה האמין בד' והשריש בקרבם רוח דעת ויראת ד' והתחיל לומר שיר' תיכף כשראה הנס ואמר אשיר' לד' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים והיינו אף שלא היה כן עדיין בכל זה האמין כי יהי' כן ואמר שיר' על העתיד וז"ש ויאמרו לאמר אשיר' לד' והיינו שבלי ספק ישירו אח"כ שסוס ורוכבו רמה בים ובזה נראה מ"ש אח"כ ותען להם מרים שירו לד' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים והיינו שהנשים שדעתן קלות ולא האמינו בעת ראותם הנס בתחלתו רק לבסוף כשראו הנס לכך אמרה שירו לד' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים והיינו שאחר שראו כי כבר נטבעו אז אמר השיר' כי כבר רמה בים ודו"ק היטב:
אשירה לד' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים עזי וזמרת יה ויהי לי לישוע' זה אלי ואנוהו. במדרש ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. הנה מה דנקט יחזקאל דוקא וגם גוף הענין מאין למדו זאת. נראה לפענ"ד ע"פ עה שביארתי הא דאמרו בחגיג' יחזקאל דומה לבן כפר וישעי' דומה לבן כרך וביארתי הדברים ע"פ מה ששמעתי בשם כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י במ"ש אם תרא' אותי לוקח מאתך יהי לך כן ואח"כ כתיב והנה רכב אש וסוסי אש וגו' ואלישע רוא' והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ואמר אבי מורי כפי מה שהבנתי מהמאמר הנאמר בשמו דהוא נתן לו מופת שידע אם יהי' לו כן והוא בזה דהנה האיש ההמוני וגם השלם שבאנשים אם לא זכה למעלות הנבוא' יתפעל מאד בראותו רכב אש וסוסי אש יוצא מן השמים וישכח כמעט כל התכלית שרבו נפרד ממנו ולא יתפעל כלל בזה אבל בזה נתן לו מופת שאליהו ידע את כל אשר יהי' בצאתו מהעולם הזה ואמר לו בזאת תבחן אם תרא' אותי לוקח מאתך ירצ' שבכל המראות שתרא' לא תתפעל כל כך מאשר תתפעל על הלקחי מאתך אז יהי לך כן ולזה מספר שאף שרא' רכב אש וסוסי אש בכ"ז אלישע רוא' והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו וע"כ מזה נודע שנח רוח אליהו על אלישע ודפח"ח. וזה נראה לי ההבדל שבין יחזקאל לישעיהו ע"ד שעינינו רואות אם יהי' עומד בשוק איזה ענין נכבד מפותח פתוחי חותם בציורים נחמדים אז האיש ההמוני והבן כפר לא יתפעל על יופי הציורים ועל דקות הפיתוחים אופן בתוך אופן רק על כמות המלאכה אבל האיש הנלבב המשכיל יתפעל על דקות הציורים אשר הוא פרח שושן ולזה ישעיהו אף שראה במראות הנבוא' מראות נפלאות לא התפעל בזה רק על אשר ראה ד' צבאות וז"ש אוי לי כי נדמיתי כי ד' צבאות ראו עיני הנה מה שנשתומם ונבהל לא היה רק על מה שרא' אלקים אבל יחזקאל סיפר כל המרכבה ונתפעל מקודם ולכך דמהו לבן כפר והנה מה נכבד בזה דרשת חז"ל דהנה בקריעת ים סוף ראו מעשי ד' ונפלאותיו והי' להם להשתומם על כי ראו על שסוס ורוכבו רמה בים והם ניצולו וגם בלי ספק ראו מלאכי צבאות ידודון ידודון ובכ"ז מבואר במדרש שהיו עיקר שירתם שאמרו זה אלי ואנוהו והנה נתפעלו על אשר ראו ד' וזהו שאמר הכתוב אשיר' לד' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים עזי וזמרת יה ויהי לי לישוע' ובכ"ז עיקר מה שהתעוררו עת באמרם זה אלי ואנוהו וע"כ יפה דרשו ראת' שפח' על הים מה שלא ראה יחזקאל והיינו שנתפעלו יותר ממה שנתפעל יחזקאל והבן בדברים כי נעימים הם:
זה אלי ואנוהו במדרש והובא ברש"י ראת' שפח' על הים מה שלא ראה יחזקאל. הענין נראה לפענ"ד דהנה בארתי מ"ש אלי אתה ואודך אלהי ארוממך ע"פ מ"ש הכוזר במאמר רביעי סי' ג' ואין מותר לכל מי שירצ' שיאמר אלקי וקדושי אלא דרך העברה בדרך הקבל' אך ע"ד האמתי לא יאמר אותו כי אם נביא או חסיד שידבק בו ענין האלקי וע"כ אמר' לנביא חלי נא פני ד' אלקיך עכ"ל הזהב. ולפ"ז אמר שאז בבהמ"ק אשר שם שורה השפע הקדוש' והיו אומרים ברוך הבא בשם ד' ברכנוכם מבית ד' וא"כ אז היה מותר להלל ולהודות בשם אלי אתה ואודך אלהי ארוממך כי אז נדבק ענין האלקי בכל הבא בבית ד' להקריב קרבן. וזה לדעתי מה שאמרו במדרש במה שאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק אף שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם והענין תמוה וע"פ מ"ש הכוזר אתי שפיר שיהי' נקרא אלקי של זה היחיד אינו נקרא בחייו כי אולי עוד יתפרד הדביקות כי ישגה עוד וא"כ אינו ראוי להקרא בשם אלקיו כי אם בכלל אלקי ישראל וא"כ אברהם שכבר מת שייך לומר אלקי אברהם שכבר נדבק בו ענין אלקי משא"כ באלקי יצחק אולי חליל' יתפרד מעליו שביב נוגה דיבוק אלקית וע"ז אמר לפי שעיניו כהו ונפרד מענין תעוה"ז בטוח היה שלא יתפרד מאתו דיבוק אלקי ומעת' גם כאן שאמר זה אלי קשה ליה להמדרש איך התירו לעצמם לומר זה אלי ואנוהו לומר שם אלקי ביחוד וע"ז אמר שראו מה שלא ראה יחזקאל ושאר הנביאים וא"כ היו בגדר הנבוא' והדיבוק אלקי בם ולכך יפה אמרו זה אלי והבן כי ענין נפלא הוא:
זה אלי ואנוהו. במדרש ראת' שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה אך בזה יוודע ההבדל שבין פעולת חכם להכסיל שבפעולתו לבד יהי' ניכר מי העוש' זאת וזה תכלית כל הפעולות שיהי' כח הפועל בנפעל ובזה ביארתי מה דאמרו ביומא דף ס"ט דאנשי כנה"ג החזירו העטרה ליושנה שירמי' לא אמר הגבור ודניאל לא אמר הנורא דאמרו איה נוראותיו ואיה גבורותיו והם אמרו דהן הן גבורותיו הן הן נוראותיו ואמר הש"ס ורבנן יודעין בבוראן שהוא אמיתי לפיכך לא כזבו בו. וביאור הענין נראה לפענ"ד דהנה כבר אמרנו שתכלית שלימות הפעול' שיהי' ניכר פעולתו בו ולפ"ז לכך לא אמרו הגבור והנור' דבעת שאנו בגול' במה ניכר שהבורא יתפעל זאת ובעוה"ר לא יוכל להראות פעולותיו באמת וכראוי לו ולזה אמרו אנשי כנה"ג שהן הן נוראותיו שאף בזה ניכר שמעש' ידי יוצר הם שאל"כ איך שה אחת יכולה לדור בין שבעים זאבים וע"ז אמרו שיודעין שהוא אמת לפיכך לא כזבו לו והדמיון בזה לפועל חכם שאמר עליו שלא יוכל לעשות אומנתו הראוי אליו מפני שיש לו סבות המונעות והנה בכל מה שיעש' הוא ניכר שחכם הוא אבל בכ"ז לא נראה אם חכמתו הוא בתכלית השלימות זולת בשעוש' פעולתו השלימ' כי בה יראה עוצם כחו ולפ"ז האומנם גם בגול' עשה הקב"ה מעשהו בחכמ' וגבור' אבל תכלית פעולתו באמת הוא רק כשישראל ישיבו לאדמתן בהר הקדש בירושלים ושם נראה חביון עוזו ולפ"ז זהו שאמרו שידעו בהקב"ה שהוא אמיתי לפיכך לא כזבו לו שאף שאמת הדבר שגם בעת גלותינו נראת' חכמתו הגדול' אבל לא במעש' כמו בעת היינו על אדמתינו והבן וזה לדעתי מה שאמרו בתענית שעתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והם מראים באצבע זה אלי והיינו שלעתיד יתגל' מעשהו בתכלית ויכירו כולם שזה אלי וז"ש ראת' שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל שהוא ראה בגלותינו והם ראו כשהוציאנו ממצרים. וזה לדעתי מה שאמר בלעם כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל היינו שבזה יהי' ניכר כח הפועל בנפעל שלא יהי מועיל כל נחש וקסם בישראל וזה לדעתי מה שאמר דוד [בתהלים ס"ח] לכו חזו מפעלות אלקים וגו' הפך ים ליבש' היינו שאז נראה פעולתו אבל באמת הוא מושל בגבורתו עולם עיניו בגוים תצפינה הסוררים אל ירומו למו סלה היינו שאף בעבדותינו לא עזבנו ד' ויראו את גבורתו שאל"כ איך שה אחת דרה בין שבעים זאבים וע"כ שעיניו בגוים תצפינה הסוררים אל ירומו למו סלה וכבר כתב במורה נבוכים שיוכל האיש לשער שיש מושל בארץ אף שלא יראהו כאשר ירא' שהשולחני יושב ולפניו כיס מלא מעות ואין איש לוקחו ע"כ שיש שופטים בארץ שאל"כ למה לא יהרגנו להאיש ויקחו המעות מידו ולזה אמר שגם בעת הגלות ניכר כי יד אלקי עלינו והוא צופ' שלא ירומו למו סלה והבן בדברים כי נעמו ת"ל וזה נראה לפענ"ד מה דאמרו במדרש פרש' בראשית שנחלקו המלאכים כתה זו אומרת אל יברא אדם שכולו מלא שקרים וחסר אמר יברא שכולו חסד ואמר הקב"ה מה אתם מדיינים כבר נעש' אדם והיינו שכל המחלוקת שלהם הית' שזה אמר שלא יברא שיהי' חסרון בפעול' שלא יהי' ניכר הפועל בהפעול' אחרי שהוא מלא שקר ולזה אמר שכיון שבריאת אדם הוא כך א"כ לא נקרא חסרון בפעול' שהאדם הוא רק מלא שקר וא"כ לא שייך חסרון בפועל וכמ"ש לעיל ולזה אמר מה אתם מדיינים כבר נעש' אדם והיינו שאם היה צרך לבראות היה חסרון בפעול' אבל אדם הפעול' היא כך ודו"ק: וזהו כוונת דוד המלך ע"ה ירא' אל עבדיך פעליך והיינו שיהי' נעש' הפעול' שפעולתך היא והדרך על בניהם ודו"ק:
וזה מה שתקנו אנשי כנה"ג בתפלת ר"ה וידע כל פעול כי אתה פעלתו היינו שבעת שימלוך ד' לעולם אז יהי' ניכר הפעול' כי פעל אות' ויהי' ניכר הפעול' בפועל:
תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן:
הענין נראה לפענ"ד דהנה כבר כתבו חכמי הטבע דלכך כשזורקין אבן למעל' קשה שיפול למעל' ותיכף נופל למט' משום דלמעל' הוא חוץ לטבעו דדרך האבן לנוח למט' בארץ ומה שעוש' חוץ לטבעו קשה מאד ולפ"ז כיון שתנאי התנה הקב"ה עם ים סוף שיקרע לישראל ולהמצרים שיטבעו בתוכו א"כ נתן בטבעו שיהי' שני הפכים לישראל יהי' נחרב בטבעו ולמצרים לטבוע בו וז"ש תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן מצד הטבע שלו והבן בדברים:
ימינך ש ד' נאדרי בכח ימינך ד' תרעץ אויב. לפענ"ד הכוונה דהנה בבו"ד צריך שיוציא מכח אל הפועל וא"כ לא ישובח מי שיאמר בכוחי עשיתי חיל עד שיוציא מכח אל הפועל כמו שנאמר אל יתהלל חוגר כמפתח כי מי לא ידע כי יוכל להיות כמה מניעות שלא יוכל להוציא מחשבתו אשר חשב לאור עולם לא כן הקב"ה כביכול אין בו שום הפעליות ואינו מקבל שינוי לכך ימינך ד' נאדרי בכח היינו בכחו לבד יוכל להתהלל ולזה אמר ימינך ד' תרעץ אויב היינו שלא יוכל להשתנות וז"ש וברוב גאונך תהרוס קמיך דהנה בשר ודם הלוחם עם חבירו צריך לסבות אמצעיות לכלי זיין וכדומ' להרוג את חבירו ולפעמים לא יצלח לו אבל הקב"ה כביכול מצד עצמותו בלבד יהרוס קמיו וזה שאמר וברוב גאונך תהרוס קמיך תשלח חרונך יאכלמו כקש ונמצא שכחו בלבד זו הפעול' השלימ' והפעול' היא מצדו ולכך ימינך ד' נאדרי בכח ודו"ק שוב מצאתי בבינה לעתים שכתב כעין זה ושמחתי עד מאוד:
אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל תאלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי: בילקוט זה היה ראוי להיות תחלת הפרש'. הדבר יפלא דמה ראה המדרש שזה היה ראוי להיות תחלת הפרש'. והנראה בזה דהנה פירוש המקרא נראה לפענ"ד ע"פ מה ששמעתי בביאור המקרא ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו ועל ירושלים ידו גורל גם אתה כאחד מהם ואמר דביאור הענין דהנביא קובל על רוע מעללי אדום שהיה אויב לישראל בעצם ולא היה רק למען בצע ע בצע כי אם בשביל שנאתו בעצם שהרי עמד מנגד ביום שבות זרים חילו וכשידו גורל על ירושלים גם הוא כאחד מהם וע"כ ששנאם בעצם ע"כ שמעתי. ובזה נראה לי דגם כאן הכוונה כן דאמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל והיינו שאין לבו על שלל שאחלק לאחרים והעיקר מה שאני רוצ' שתמלאמו נפשי וכיון שכ"כ גברה שנאתם א"כ זאת היה ראוי להיות תחלת השיר' ודו"ק:
ובזה מיושב מה דהתחיל תחל' בשלל ואח"כ מסיים תמלאמו נפשי ודרך הלוחמים בתחל' להכות הנפש ואח"כ לבוז שלל ולפמ"ש אתי שפיר דאמר שעיקר כוונתו לא על השלל כי אם על הנפש וכמו שכתבתי ודו"ק היטב:
ותען להם מרים שירו לד' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. פירשתי בהספד ביום שנפטר' זקינתי הצדיקת מרים ע"ה דהנה כבר נודע מ"ש רש"י בפסוק אל תביט אחריך שאת' הרשעת כמוהם אין לך רשות להביט במפלתם של רשעים ע"ש ולפ"ז ישראל שראו את המצרים מת על שפת הים ע"כ אמרו אשירה לד' כי גאה גאה וגו' ויהי לי לישוע' היינו שבזכותם היה ולפ"ז כבר אמרו שבזכות נשים צדקניות שבדור נגאלו כדאמר' מרים שירו לד' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים שבזכותכם נגאלנו. או יאמר דהנה ישראל אמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך הם עולים מצד אחר והנה רש"י כתב דאז ישיר היינו בתחלת עלייתן למים ואז לא נודע להם אם יעלו מצרים מצד אחר וע"כ אמרו בלשון עתיד אשיר' לד' והיינו שיהי' סוס ורוכבו רמה בים אבל מרים שאמר' שיר' אמר' בלשון עבר שירו לד' שכבר גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים והבן:
ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבש' במדרש אמרו אם בים למה ביבש ואם ביבש' למה בתוך הים אלא מכאן אתה למד שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן ואח"כ נעש' להם יבש' ולכאור' נראה כממעט את הנס דהיינו שלא נטבעו אבל מכל מקום היה להם מים. אך נראה דאדרבא זה מגדיל הנס ע"פ מה שאמרו בירושלמי ברכות פרק הרוא' ר"פ אמר בשר ודם יש לו פטרון ובאו השונאים ותפסוהו על פתח חצירו של פטרונו עד שציוח לפטרון עם דנפיק עברה החרב על צווארו והורגו אבל הקב"ה הציל יהושפט מחרב אדם הדא דתימא ויזעק יהושפט אל ד' מלמד שלא היה חסר אלא חתך ויסירם אלקים ממנו עכ"ל. עינינו הרואות כי יגדל יותר מי שמציל כשאינו חסר רק ההצלה והוא עומד בתוך המבוכ' וזה לדעתי מה שאמר דוד המלך ע"ה [תהלים י"ח] ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים ובמדרש נדרש ג"כ על קריעת ים סוף שכשהיו ישראל בתוך הים כלם אז הצילם ד' והוציאם לחרב' יעו"ש והיינו שאף שהיו כבר במים בכ"ז הצילם ד' וגם כאן אמרו שהיו שקועים בחוטמם במים והצילם ד' ודו"ק: והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו כל המחל' אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאיך. כולם הקשו דאם אין אחל' רפוא' למה לי'. ולפענ"ד נראה דהנה הרופא שנותן רפוא' להמחל' שיש בו יוכלו להבין מהרפוא' בחולת המכ' אם הוא מחל' חוש או שאר מחלות אבל מה שנותן לשמור הבריאות זה נעלם מההמון וזה ענין החוקים והמשפטים שהמשפטים נודע מהמשפט לשמור בו חולי הנפש אבל החק הוא לשמור בריאת הנפש זה נסתר ולא יבין רק הבורא יתברך וזה שכתוב והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו כל המחל' אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאיך היינו שמדת הבריאות שזה נקרא רפוא' קודם למכה וכעין החוקים ודו"ק היטב והבן הדברים לחם משנה וגו' על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים וגו'. במדרש אמרו דכל מעשה שבת כפול לחם משנה שני כבשים וכו' הכוונה לפענ"ד דהנה המורה כתב בטעם שני כרובים להורות כי כל דבר הנברא הוא זווג ואין אחד אלא אלקים וזה המופת ולפ"ז שבת שמורה על אחדותו יתברך ע"כ כל מעשה שבת כפול להורות שאחרי שהוא אדון כל לכך כל הדברים כפולים ודו"ק:
וילונו העם על משה לאמר מה נשתה ויורהו ד' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. לכאורה לא נודע מה שייך חק ומשפט לזה ועיין בדרושי הר"ן ולפענ"ד נראה רמז נפלא ע"פ מה שכתבו החוקרים במה שעינינו הרואות דבכל תאוות העוה"ז לא יתמלא הנפש משאול עוד וכבר אמרו אין אדם מת וחצי תאוותו בידו הוא לפי שהתשוקה שנטע הקב"ה בלב האדם הוא אך בשביל השגות המושכלות שזה עיקר תכלית האדם והדבר דומה למי שצמא למים ואינו יודע במה ישכך צמאו ושותה משקים ועוד ינוד לצמאו לפי שהצמאון לא ישכך כי אם במים כמו כן התאוה והתשוקה שבלב האדם לא ישכך בהבלי העוה"ז כ"א בהשגות המושכלות ובעשותו מצות ומעשים טובים. ובזה פרשתי מה שאמר הכתוב בפרשת ברכה נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ד' והיינו שנפתלי נשבע ברצונו לפי שמלא ברכת ד' שכל מה שסגל בירושת הארץ הוא היה אך למען השיג מושכלות ואוירא דארץ ישראל מחכים. וזה לדעתי מה שאמרו בשבת פרק כל כתבי כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שנאמר אז תתענג אל ד' עונג זה איני יודע מהו כשהוא אומר וקראת לשבת עונג הוי אומר עונג השבת והענין תמוה ולפמ"ש דהנה עינינו הרואות שהנפש לא יתמלא בכל שיש לו ויש לו מנה מבקש מאתים וגם בכל מה שאוכל למעדנים והנה הקיץ ונפשו ריקה משום שהשתוקקות שלו היא להשגות המושכלות והנה עונג שבת כתב רבינו יונה והובא בטור או"ח סי' ש"ו שיחשוב שכל ענינו נעשה כבר על צד היותר טוב וא"כ זה אי אפשר רק במה שמענג שבת שאל"כ נפשו לא תמלא שהקב"ה נטע בלבבו ההשתוקקות להשיג מושכלות אבל אם מענג את השבת וגם זה היא מצוה ועל ידי זה יוכל להשיג במושכלות א"כ נותנין לו כל משאלות לבו וזה שאמרו עונג זה איני יודע מה היא דהיינו איך אפשר שיתענג וגם הנפש תמלא ולא משתוקק כלל ולזה אמר כשהוא אומר וקראת לשבת עונג הוי אומר עונג זו שבת והיינו שאחר שמצוה להתעוג בשבת וא"כ זה גופא ההשתוקקות למושכלות ולכך נתן לו כל משאלות לבבו שיוכל להתענג ודו"ק:
וזה לדעתי מה שנחלקו ב"ש וב"ה בביצה דף ט"ז שב"ה אומרים ברוך ד' יום יום וב"ש אמרו מחד בשבא לשבתא והיינו שב"ש היה כח ההשתוקקות גדול והוצרכו לעשות מזה מצוה שיתמלא נפשו והכינו לשבת שאז ניתן לו משאלות לבבו אבל ב"ה היה להם כח נפלא שנפשם נתמלא ואמרו ברוך ד' יום יום ולא לבם הלך להתאוות למותרות ונסתפקו במה שיש להם לחם חקם ושמו כל מעיינם לתכלית האמיתי והבן בדברים כי נעמו. ומעתה כאן שצמאו ולא מצאו מים וע"כ התלוננו מה נשתה היינו לשכך צמאונם והורה ד' עץ וישלך אל המים וימתקו המים. ובזה נודע להם שכשם שהצמאון לא יוכל לשכך כי אם במים כמו כן הכח התשוק' שבלב אינו רק לתתור' וז"ש שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו שרק כח התור' תכב' אש התשוק' ומה נכבד דרשת חז"ל בב"ק דף פ"ב שצמאו למים של תורה והתקין להם משה שיקראו בתור' והיינו שהורה להם שכמו שבצמאון הגשמי לא ישכך רק במים כמו כן התשוק' שבלב לא ישכך כ"א בתור' וז"ש במשלי ולמה תשגה בני בזרת וגו' דדיה ירווך בכל עת וקאי על ה התיר' ועיין ברמב"ם סוף הלכות א"ב שכתב שיפנה לבו לד"ת ע"ש ודוק היטב כי נעים ונחמד הוא:
וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים ויבאו מרתה ולא יכלו לשתו' מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה וגו' ויורהו ד' עץ וישלך אל המים וימתקו המים ולפענ"ד נראה דהכתוב רצה לבאר הנס שהי' כאן שלא יאמר האומר שלא היה כל כך נס ופלא שאפשר שלא היו מרים כל כך לזה ספרה התור' שהלכו שלשת ימים בלא מים והנה כבר אמר שלמה המלך ע"ה נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק והנה הם שהלכו שלשת ימים בלי מים בלי ספק צמאו מאוד למים ובכ"ז לא יכלו לשתות בלי ספק כי לא היה ראויים לשתיה בשום אופן וז"ש ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים כי מרים המה והיינו שהיו מרים בהכלית המרירות ולכך נקרא העיר מרה ולזה אומר שהורהו ד' עץ וימתקו המים שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו וזה ברור מאד ודוק. זה אלי ואנוהו לדעתי אנוהו היינו אותיות אני והו שהם שתי שמות משמות ע"ב כמ"ש רש"י ותוס' בסיכה דף מ"ה גבי אני והו והושיעה נא וז"ש חז"ל התנא' לפניו במצות טלית נאה וכו' הנה תפס מצות שהם חובת הגוף שנוהג אף בחו"ל והיינו שאני והו מורה על הגלות כמ"ש התו' שם ודוק:
ובוקר וראיתם את כבוד ד' בשמעו את תלונתיכם על ה' ונחנו מה כי תלינו עלינו הדבר יפלא דמשה רבינו יתנצל שהתלונה הוא על ד' לא עליהם ומדרך האוהב נאמן שיחפ' על אוהבו הנאמן ויאמר כי הוא חף ונקי מכל רע על עצמו וישים כל התלונות ויאמר בו העון ועשה רבינו עשה בהיפך. והנראה בזה דהנה כפי הנראה מהכתובים תלונת בני ישראל היה לפי שלא האמינו כביכול ביכולת אלקי כ"כ וחשבו שמשה בעצמו הוציאם מארץ מצרים כמו שאמרו ולמה תוצאת אותנו מארץ מצרים וע"ז הודיעם משה רבינו שזה גופא התלונה על ד' שהוא הוציאם ונחנו מה היינו שאנחנו לא עשינו פת מאומה שיהי' חשובים בזה שעשינו דבר כזאת להוציא ממצרים ואנחנו רק שלוחים בדבר וא"כ כל מה שאתם מתלוננים היא על ד':
ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו ויאמר ד' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי ראו כיד' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים. הקש' המזרחי דמה ראי' ממה שנתן ביום הששי דשביעי מקודש אדרבא מזה ראי' דיום הששי מקודש וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה באמת יש לתמוה מה ראו על ככה לנסות אחרי ה' כי כבר היה להם לחם משנה על יום השביעי. אך נראה עפמ"ש ההפלא' לישב מה דשמרו האבות שבת והא ב"נ ששבת חייב מיתה וכתב דקודם מתן תורה היה הליל' הולך אחר היום ולכך לא שבתו ליל שביעי ויום שביעי ולא ה' השבית' יום וליל' והם נצטוו שיום וליל' לא ישבותו ע"ש ולפ"ז ישראל חשבו דלכך מצאו ביום הששי פעמים משום שיום ששי מקודש וברכו במשנה לחם וא"כ שבתו יום הששי ולילו וביום השביעי יצאו ללקוט וע"ז אמר הקב"ה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי שבמצות התור' יום הולך אחר הליל' וא"כ יום השביעי מקודש ולכך נתן להם ביום הששי כדי שיכינו על ליל שביעי ויומו וז"ש ראו כי ד' נתן לכם את יום השבת ע"כ הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים וזה שהקדים משה ששבתון. לד' מחר והיינו שלא יטעו שבששי הוא יום שבת. עוד נראה לי עפמ"ש הטור או"ח בסי' רפ"א ובב"י שם בשם אבודרהם שמשה בחר להם יום השבת למנוח' בעודם במצרים שינוחו יום אחד ותקן להם יום השבת ע"ש ולפ"ז חשבו שמצות שבת שצוה להם היה להם לזכרון על יום השבת שהי' להם במצרים והנה הם לא שבתו שם רק מעבודת עבד אבל לא מכל מלאכות ולכך הם כשראו שהי' להם ביום הששי פעמים חשבו כי השבת הוא רק למכוח' בלבד ולכך יצאו ללקוט ביום השביעי שאינו מלאכה כ"כ וגם זאת היא להם למנוח' ולכך אמר להם עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי היינו ליום השבת הוא מצות התור' לא לשם מנוח' בלבד וראו כי ד' נתן לכם יום השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים וע"כ שבו איש תחתיו ביום השביעי והיינו שמצות התור' לא לפי מחשבות לבבכם איזה מלאכ' אסור' כי אם כפי מצות התור' ודו"ק:
כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושיע כי מחה אמחה. מה שצוה לשום באזניו שמעתי מפי אבי מורי הרב הגאון ני' לפי שרבו של יואב טעה בין זכר בצר"י לזכר בקמ"ץ ע"כ אמר שצריך לשום באזניו משפט הקריא' שבכתב הוא בלי נקודות ודפח"ח. וזכורני ששנים רבות אח"כ מצאתי בברכת שמואל על התורה מהגאון בעל בה"ז שכתב זאת ע"ס. ולפענ"ד נראה דהנה בהא דאמרו במגיל' דבעי מוקף חומה מימות יהושע ב"ן נתקשו כלם מ"ט תלו ביהושע ולא במשה וכתב הברטנור' לפי שיהושע] התחיל ללחום בעמלק תלו על שמו וכן מצאתי במאירי במגיל' שכ"כ והבי' מדרש שדרש על כתיב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע מה נשתנית מצוה זאת שנאמר' בלשון זה יותר משאר מצות כשהתחיל יהושע בעמלק היה סבור שיהי' על ידו אמר הקב"ה למשה אמור לו כשיגיע זמנו של עמלק למחות מלפני יסא הוא נזכר עליו ולכך תלו במוקפת חומה מימות יהושע בן נון ע"ש. ולפענ"ד יש לומר משום דכבר נודע דהידיע' והבחיר' הם מתנגדים רק דכל מה שאינו פורש בפירוש הוא במחשב' הבחיר' מסור לאדם והנה אם היה כותב בפירוש זאת המלחמ' של המן דינה היה כאילו דיבר בפירוש שמה שכתוב בתור' הוה כאלו נדבר בפירוש ובפרט שהקב"ה אמרו ע"י נביאו משה רבינו וע"כ אמר שישים באזני יהושיע לבד לאוזן והי' ברמז על המלחמה הזאת וז"ש כתוב זאת זכרון בספר מה שנלחם עמלק כאן אבל מה שיהי' אח"כ שים באזני יהושיע כי מחה אמחה והיינו מחי' אחר מחי' אבל הטמין ברמז שלא יהו מוכרחין ודו"ק: ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ויאמר משה אל יהושיע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק וגו'. המעיין בכל הפרשה ימצא הדברים מכל צד מכמה קושיות. א' מדוע נתן משה ליהושיע המלחמ' והוא עלה ראש הגבע' וגם מה שהרים משה ידיו אל ד' ומה שהיו ידיו אמונה עד בא שמש לא נודע הטעם ומה שאמר ד' למשה כי יכתוב זאת זכרון בספר כי מחה אמחה את זכר עמלק ומה שקרא משה למזבח ד' ניסי והמעיין יראה כי כלו מקשה. ולפענ"ד הכוונה דהנה בעמלק היו שני ענינים אחד במה שקרך בדרך וכפירש"י שישראל היו צריכים לעלות לא"י והיו האומות מתייראים מפניהם ובא היא וקירר להם וגם ישראל בעצעם נפלו ממדרגתם אחר שב ראותם כי עמלק נלחם בם הורע כחם באמונתם ובעת ההיא לא היה להם זכות כי אם זכות אמונה כמ"ש הכתוב לכתך אחרי במדבר וגו' וגם עוד היה שנית במה שחתך המילות וזרק כלפי מעלה וכמדרשם והנה לפ"ז היה עמלק לוחם כביכול נגד ד' ונגד ישראל ולפ"ז מה שנלחם נגד ד' לא היה רק באותו העת שנלחם בהם אבל נגד ישראל עשה רעה לדור דור שבשביל זה נשארו ישראל במדבר וכמבואר במדרש וגרם להם רעה עד סוף כל הדורות שאלולי כן כבר עלו לא"י בשלשה ימים ולא היו נגלים לעולם ולפ"ז משה רבינו כי ידע בנפשו שימות במדבר לכך צוה שיהושיע שמכניסם לא"י ילחום עמו כי זה נגד שעשה לישראל רעה אבל מה שעשה נגד ד' בזה בחר משה רבינו לעצמו ועלה ראש הגבעה והרים ידו נגדם וזהו ידיו אמונה כי זה רמז למה שחתך המילות וזרק כלפי מעלה והיינו שהריעו יד בד' והנה מצינו שהקפיד הקב"ה בכבודן של צדיקים יותר מכבודו ולכך אמר הקב"ה שיכתוב זאת זכרון בספר שמחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים והיינו שהעיקר מה שעשה נגד עמו ישראל וגרם להם רעה לדורות ולכך אמר שישים באזני יהושיע היינו שעיקר המלחמה הוא בשביל ישראל וזה שאמר משה ד' ניסי שהקב"ה מקפיד על ישראל יותר מכבודו וא"כ ד' ניסי וזה שאמר כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדור דור ודוק. והנה מ"ש ד' ניסי יראה שהכוונה עפמ"ש האלשי"ך לפרש ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד דהכונה שהקב"ה תולה תמיד הנצחון שישראל נצחו וזה שאמר ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד שאתה השמדת וזה מ"ש וחמושים עלו בני ישראל דהיינו שהיו מזויינים כאלו הם נצחו אף שהקב"ה הוליך לפניהם בעמוד אש וענן אמנם במלחמת עמלק לפי שהרים ידו נגד ד' אמר ד' נסי שלא ישראל עשו זאת וז"ש ויחלוש יהושיע היינו רק החליש אבל הקב"ה מחה שמו מתחת השמים וז"ש ד' נסי ודוק:
כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושיע כי מחה אמחה נראה לפענ"ד ע"פ מה שאמרו במס' שמחות פ"א מעשה בבנו של פרנונוס בלוד שביטל מבית הספר ואירע לו אביו באזנו ופירש הרא"ש סוף מ"ק הלכה י"ד דהיינו שהפחידו לשלם לו מה שעש' כדרך שמכין התינוקות ומושכין אותם באזניהם ע"ש והנה יהושיע נצטווה על מחיית עמלק ומזהירו והפחידו שיהי' נזהר בזה כדרך שמושכין לתינוק באזניו וזהו מליצ' ושים באזני יהושיע דהיינו שתרא' להזהירו ולהפחידו על זה שלא יארע תקלה על ידו ובאמת שאול נכשל בזה ורמז התורה לזה ודו"ק: ויקראו את שמו מן כי לא ידעו מה הוא עיין רש"י מן הוא הכשר מזונות כמ"ש וימן להם. הכוונה דהנה המן היה משתנה לכמה טעמים א"כ היה עין היולי שיוכל לקבל כל הטעמים כמו שהארכתי בפסוק ועינו כעין הבדולח ושם ביארתי דהבדולח נעדר הגוונים לכך מקבל כל הגוונים יעו"ש וגם כאן שהי' מן רק הכשר מזונות ולכך היה משתנה לכל דבר שרוצה שאם היה איזה מאכל לא יכלו לקבל שיהי' בו שאר מאכלים ודו"ק:
ראו כי ד' נתן לכם את יום השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים לבאר הדבר שאמר להם ראו שיראו בחוש הראות שד' נותן להם השבת ולכאור' לא נודע במה יוודע איפוא זאת וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי ע"פ מ"ש הזהר במ"ש ויברך את יום השביעי והרי בכל יום יש מן ובשבת לא היה ובמה ברכו ואמרתי בזה עד"מ במי ששולח אחר חתן על יו"ט אז דרך העולם לשלוח אחריו איש אשר יוביל ויתן לו כסף על הוצאות ולכאור' למה ירבה בהוצאות כל כך והלא יכול לכתוב להחתן שיקח משם עגלה וכל אשר יוציא הוא על חשבונו אך אין זה דרך כבוד שהוא יצטרך לטפל בשכירות עגלה וכל הענינים על הדרך אף שאח"כ ישלם לו ובכ"ז אין זה דרך כבוד וע"כ דרך העולם ששולחין אחריו עגלה עם האיש והחתן אין לו רק לאכול ולשתות בכל הדרך ככל אוות נפשו. והנה הענין שבת ג"כ היא עד"ז שכל ימות השבוע אף למי שברכו ד' בעושר וכבוד בכ"ז כמה הרפתקאות דעדו עליו בכל רגע וגם במן שירד מן השמים כמה טרחות היה צריך לטרוח עליו וע"כ יום השבת שנבחר למנוחה ולעונג ולא יוסיף עצב עמה ע"כ נתן ביום הששי לחם יומים וכל אשר תאפו אפו והכל מתוקן לסעודה ומזה ניכר שד' נתן את יום השבת על כן הוא נותן ביום הששי לחם יומים ומה נכבד בזה דרוש שדרשו במדרש על פסוק ברכת ד' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה שקאי על השבת והיינו שרצה הקב"ה שיום השבת לא יהי' שום עצב וטורח ע"כ לא נתן המן ביום השבת. עוד נראה לי כוונה עמוק' דהנה כבר כתב הרמב"ן פרשה בראשית דששת ימי השבוע מורה על שיתא אלפי שנים והשבת מורה על העוה"ב ע"ש ולפ"ז הנה לכך ניתנו ימי השבוע לעבוד ולחרוש יען כי היא ניתן לפעולות האנושי אבל יום השבת שהיא מתת אלקים בלבד וכמו העולם העתיד שלא יהיו שום פעולה אנושית רק צד קים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה א"כ לכך לא ניתן לעבודת רק למנוח' והנה ז"ש ברכת ד' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה דקאי על השבת דהיינו דבזה לא יהי' שום מלאכ' ופעולה כמ"ש במקום אחר בשם אבי מורי הגאון כי' דעצב היא בלה"ק על פעולה ומלאכ' ובברכת ד' שהיא תעשיר בלבד' ולא יוסיף עצב דהיינו מלאכ' לא יתן ולא יוסיף מאומה ודפח"ח. וז"ש ראו כי ד' נתן לכם את השבת דהיינו שאינו תלוי בפעולות והשתדלות אנושי רק מעשה ידי יוצר בלבד ולכך הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים למען ינוחו ויהיו כברכו מיד ד' היא כי גם הוא שבת מכל מלאכתו ודו"ק:
כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדור דור לדעתי הכוונה ע"ד מ"ש הרד"ק בשורש אפל כל דבר שרוצה להגדיל סומך אותו אל השם כמו צדקתך כהררי אל ותהי לחרדת אלקים נפתולי אלקים ע"ש וכאן רצה להפליג שנשבע הקב"ה שלא יהי' הכסא שלם עד שינקום נקמתו מעמלק ולזה אמר כי יד על כס יה להגדיל הענין שנשבע בכס יה או שהרים עמלק ידו בכס יה לכך מלחמה לד' בעמלק מדור דור. ומפי כבוד אבי מורי הרב הגאון ני' שמעתי שהכוונה כמו מי שמניח ידו על המקום שמכסה המקום וזה שכתוב כי יד על כס יה שהניח ידו על כס יה ולכך אין השם שלם. עוד נראה לי ע"פ מה שפירשתי הא דתקנו אנשי כנה"ג בתפלה מפני היד שנשתלח' במקדשיך וביארתי דהנה עינינו הרואות גם בבני אדם אם בעל ואשתו קרה מריבה ביניהם ונתפרדו זה מזה לפעמים אף שברבו' הימים יתמשך האהב' בקרבם בכ"ז לא יתחברו יען כי חסר להם בית דירה אשר לא ימצאו מקום לשבת והנה כן כל העם וכן כל הגוי הזה מאז גלינו מעל שלחן אבינו אף שאולי היה מקום להתקבל תשובתינו ותפלתינו אבל כל עוד שלא נשלם המקדש על מכונו ע"כ אין לנו לבא אל מקים מקדשו וז"ש מפני היד שנשתלח' במקדשך ולכך אמר כי יד על כס יה היינו שאין הכסא שלם. חסלת פרשת בשלח: