אור ברסלב

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת מסעי

על פרשת מטות

אלה מסעי בני ישראל וגו' ויכתוב משה את מסעיהם למוצאיהם עפ"י ד' עיין רש"י מ"ש בטעם שכתב המסעות ועיין רמב"ן מ"ש בשם המור' ולפענ"ד היה נראה דבר חדש דלפמ"ש היריאים והסמ"ג והגמי"י הטעם דדרין עכשיו במצרים דהכתוב לא אסר רק שמא"י למצרים אסור ובדרך הזה לא תוסיפו לראות' וא"כ כיון שלא אסר רק אותו הדרך שמא"י למצרים א"כ מסתבר שלא אסר רק באותו הדרך שנסעו ממצרים לארץ לכך נכתב בספר לדעת כל המסעות והמוצאות שהיו עפ"י ד' ואסור להם לשוב בדרך הזה למען דעת שהיה ענין נפלא וגדול עד שאסר לשוב בדרך הזה לעולם ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש:

ובגוף המקרא נראה לפענ"ד עפמ"ש רש"י שהעשר' מסעות שהי' עפ"י דיבור וגם העשר' מסעות שגרמו בחטאם שהוצרכו להתעכב והנה ז"ש ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם עפ"י ד' ואל' מסעיהם למוצאיהם היינו מה שהם גרמו בעצמם המוצא למסע ודו"ק:

או להורות בא שהיה המסע למוצא והמוצא למסע הכל עפ"י ד' ולכך נכתב עפ"י ד' באמצע הפסוק להורות ע"ז ודו"ק:

ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ד' ואלה מסעיהם למוצאיהם הכוונה לפענ"ד כי כבר אמרו סוף מעשה במחשב' תחלה שהמעשה שנגמר' בסוף זו היה תחלת מחשב' כמו האומן שרוצה לעשות שלחן הוא כורת עצים ומשפען ומחליקו ומזה עוש' שלחן שנמצא שתחל' עלה בלבו לעשות שלחן ואח"כ נגמר מלאכת השלחן שע"י שצריך לשלחן כורת עצים ומחליקן ומשפען שיהי' שלחן והנה הש"י עלה במחשבתו שיסעו לאיזה מקום וע"כ היו צריכין לצאת מאותו מקום שהיו בו וז"ש ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם עפ"י ד' היינו שם ד' היה עיקר המוצא למסעיהם ומהיכן ניכר המוצא ממה שאל' מסעיהם למוצאיהם שמסוף המעש' ניכר תחלת המחשב' שהי' כן ודו"ק:

ומחה על כתף ים כנרת כאשר אמרו קדמונינו תבירתא מגזרת ימחאו כף עכ"ל האבן עזרא וכתב במרגליות טובה אשר נדפס עם החומש כי מחה לשון מחאה כמו ואינש לא ימחה ומלת תבירתא שכתב כאן הוא ט"ס כי בקשתי בספר הארוך לפענ"ד צ"ל הערוך בעיי"ן ובפירושים ולא מצאתי בזה הפירוש בדברי רבותינו ואני חושב כי זה הפירוש היה קשה בעיניו ומי שהעתיק מספר ההיא כתב תבירתא בפנים שחשב שזה מן הספר ע"ש ובמ"כ לא ידע כוונת הראב"ע שכן דרכו לכתוב ע"ד מליצ' והכוונה שהוא מפרש מחה לשון שביר' כמו ימחאו כף והנה על ומחה כתב בניקוד תביר וז"ש כאשר אמרו קדמונינו תבירתא שהוא לשון שביר'. ומזה ראיה שהנקוד' טעמים היו מהקדמונים לא כאשר יחשוב ר"א בחור והבן:

אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושיע בן נון ונשיא אחד ונשיא אחד ממט' תקחו לנחול את הארץ עיין רש"י שכתב שכל נשיא ונשיא היה אפטרופס לשבטו ומחלק נחלת השבט למשפחות וגם לגברים ובורר לכל אחד חלקו ומה שהם עושים יהיו כאלו הם עושים שנעשים שלוחים ע"ש והיא מהש"ס קידושין דף מ"ב שלמד מכאן שליחות ואפטרופסות לזכות ע"מ לחוב ולחוב ע"מ לזכות. אמנם לפענ"ד נראה בשינוי הכתובים שכאן כתיב ינחלו לכם ובנשיא כתיב תקחו לנחול ע"פ דברי הש"ס בנדרים דף מ"ח ששותפים שנדרו הנא' שכותבין חלקם לנשיא וע"ש ברש"י ובר"ן שהנשיא הוא זוכה בשביל כולם ויהיו כולם שותפים בדבר ולזה אמר כאן שאלעזר ויהושיע ינחלו לכם והיינו שאלעזר ואהרן הם היו המחלקים הארץ ונחלו בשביל כל השבטים אבל כל שבט ושבט בחרו בנשיא שלהם שהוא ינחול כל החלק של שבטו והשבט כלו היו שותפים בדבר עד שבחר להם כל חלק וחלק בפני עצמו ולכך כתיב באלעזר ויהושיע אשר ינחלו לכם ובנשיא כתיב תקחו לנחול והיינו שהוא בעצמו היה הנוחל שהיו כותבים כל חלקם לנשיא. ובזה הבינותי דקדוק עצום שבמט' יהוד' ושמעון ובנימין לא כתיב שהי' נשיא רק סתם למט' יהוד' כלב וכן בשמעון ובנימין אבל אח"כ כתיב נשיא בכל אחד והוא תימה רבה מפני מה שינתה התורה ולפמ"ש הנה המעיין במקרא ימצא כי שמעון היה עם יהוד' חלק אחד כמ"ש ביהושיע ושופטים ששמעון אמר ליהוד' שיעל' עמו ועיין רש"י שם וגם בנימין היה חלקו סמוך ליהוד' כמו שדרשו שהי' בנימין מצטער על רצועה אחת שהיה עולה מחלקו של יהוד' וזה היה נקרא יהוד' ושאר השבטים היו נקרא גליל והנה אמרו בנדרים שם שאנשי גליל היו קנטרנים וכבר כתבו חלקם לנשיא והנה לזה מרמז הכתוב בכלם שם נשיא משא"כ באותן השלש' כנלפענ"ד ואם שגיתי ד' הטוב יכפר כי לדעתי כוונתי ענין יפה. שוב מצאתי בטור על התור' שהרגיש בקושיתי כפי הנראה ממרוצת דבריו:

ומה שהקש' שם דלמה רק ביהוד' ובנימין כתיב למט' יהוד' למט' בנימין ובשאר השבטים כתיב למט' בני לפענ"ד נראה דהנה כבר נודע כי הדורות הראשונים היו טובים מאלה וכל דור ודור מתמעט והולך ולפ"ז כיון שפרנס לפי הדור מסתמא אותן הנשיאים שהיו להם בעת צאתם ממצרים עד בואם לארץ היו גדולים יותר מאשר כתמנה להם בעת בואם אל הארץ וכבר אמרו בזהר כי לא יהיה כדור המדבר עד דייתי משיחא שהיה דור דיע' וא"כ בלי ספק הנשיאים שלהם היו גדולים יותר ולכך הנשיאים שנבחרו כאן היו לבני השבט שהשבטים עצמם היה להם נשיא יותר גדול אבל יהוד' שהיה להם הנשיא הזקן כלב שהי' בעת מרגלים הנשיא וכן בנימין אלידד שהוא אלדד הנביא שנבחר מהשבעים זקנים שהם אצילי בני ישראל כמ"ש הטור על התור' ושפיר כתיב למט' יהוד' למטה בנימין אבל שאר השבטים היו להם נשיאים חדשים והם היו לבני השבטים וזה קרוב לאמת לפענ"ד ודו"ק ועיין בביאורי מהרא"י שדקדק ג"כ מה שהקשיתי למה לא כתיב נשיא ביהוד' שמעון בנימין:

ואת הארץ אשר תפול לכם בנחל'. עיין רש"י מה שכתב למה נכתב כאן הגבולים ע"ש ועדיין קשה למה כתיב אח"כ ויצו משה וגו' לתת לתשעת המטות וחצי המט' כי לקחו מטה בני הראובני וגו' וזה אך למותר אחר שהודיע גבולי א"י למה חזר ואמר שזה לתשעה מטות. והנראה בזה עפמ"ש אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהי' וכתב רש"י שחסר המקום ע"ש. ושמעתי בשם הרב החסיד מוהר"ץ מלך מ"ק דינוב ז"ל שאמר שא"י היה ארץ צבי שנקמט וא"כ קודם שעל' הגורל לא היה מקום כלל ואח"כ נתפשט המקום ונעש' עי"ז מקום ודו"ק ודפח"ח ולפ"ז אם לא היה לוקחים בני גד ובני ראובן חלקם בעבר הירדן היה א"י מתפשט יותר אבל אחר שלקחו חלקם שוב לא היה צריך א"י להתפשט רק כפי שיעור תשע מטות וז"ש זאת הארץ אשר תנחלו והיינו כפי שיעור הצריכים לתשע המטות ולכך אמר כי לקחו מטה בני ראובן וגו' והיינו שלכך לא נתפשט כל כך וזה מ"ש לעתיד עתיד' א"י שתתפשט עד דמשק שנאמר הרחיבי מקום אהלך וגו' והיינו כמו שדרך בני אדם לעשות לקטן בגד וקומטין אותו שאם יגדל יפתח הקמטים וכמו כן באה"ק. וזה לדעתי מה שהיו בני גד ובני ראובן רצו לקחת חלקם בעבר הירדן לפי שראו אה"ק וחשבו שלא יהיה להם מקום להכיל והם לא ידעו שאם יצטרכו יתפשטו הקמטים ודו"ק:

במדרש רבה פכ"ג והקריתם לכם ערים וגו' א"ל תכין לך הדרך וגו' לכך אמר דוד טוב וישר ד' ע"כ יורה חטאים בדרך אם לרצחנין עשה שביל ודרך שיברחו וינצלו ק"ו לצדיקים עיין תוצאות חיים שדקדק מה ק"ל בפסוק טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך ולא כתיב חוטאים וכבר אמר' ברוריא מי כתיב חוטאים חטאים כתיב וכבר פירשתי באמרות טהורות ההבדל שבין חוטאים לחטאים שחוטאים היינו שחוטא במקר' וחטאים היינו מי שמתעצמים בחטא עד שמגודרים בשם החטא עצמו לא חוטאים והנה מי שהרג נפש בשגג' כבר פירשתי שהוא בלי ספק נולד במזל מאדים שהוא מוכן לרציח' רק שהיה יכול למלאות ידו במוהלא וטבחא כמ"ש העקיד' אבל בשוגג הוא מצד עצמו מוכן והארכתי בזה וזה נקרא חטאים לא חוטאים וז"ש ע"כ יורה חטאים בדרך אם לרצחנים עשה דרך ושביל דהיינו מי שמגודר בשם רצחן לא רוצח ע"ד שאמרו רובץ ולא רבצן ק"ו לצדיקים היינו מי שבא לו הרציחה במקר' שאירע לו אבל לא נתעצם כ"כ בחטאים שיהיה מגודר בשם רצחן שזה נקרא צדיק לגבי מי שמתעצם ברציח'. והנה לפענ"ד מה שאמרו תכין לך הדרך מזה יוצא מוסר השכל שהנה מי שחוטא בשגג' האמיתית לזה מועיל ערי מקלט אבל מי שחטא במזיד ואמר שוגג אני לזה לא יועיל עת מקלט והקב"ה מוציאו ביד גואל הדם ולא יניחו לברוח לערי מקלט ואף אם יברח יזמין לו השי"ת שירצ' לברוח מערי מקלט וימצאהו גואל הדם והנה בלי ספק הרוצח שנס לערי מקלט ומתיירא מפני גואל הדם זה מהרהר בתשוב' שלימ' כי כפשע בינו לבין המות וזה הוא נמשל למי שהי' קרוב למית' ומתווד' ומבקש מהקב"ה שיניחהו לחיות וכמו כן הרוצח הלז וזה שכתוב תכין לך הדרך שתרא' שיהי' לך מנוס ומפלט מהמות ודו"ק תיטב:

ועד אחד לא יענה בנפש למות. הנה מריש הוה קשיא לי דפשוטו דקרא כתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ונזכרתי דדרשו בסנהדרין דף ל"ז מקרא זה דעד אחד אינו עונה בנפש בין לזכות בין לחוב ע"ש. אבל אכתי צריך טעם דא"כ כיון שהטעם משום דמחזי כנוגע מה נ"מ בין ע"א או עדים שנים דבכלהו שייך הטעם וגם למה לחוב אינו עונה ולפמ"ש בתוספתא פרק ו' דסנהדרין דיכול לחזור עד גמר דין חיישינן דע"י שירצ' לזכות להבע"ד ישנה קצת בעדות אבל באמת דברי התוספתא תמוהין וסיהרין עצמם בתכ"ד ועיין במג"א שם וגם קשה מה לשון למות דכתיב דמשמע דוקא לחוב וברמב"ם פ"ה מהלכות עדות הרגיש בזה וכתב ומה זה שנאמר למות כלומר עד שהעיד בנפש למות לא יענה דבר אלא יענה וישתוק ועיין כ"מ שכתב שלדעת הרמב"ם שיעור הכתוב כך הוא עד המעיד למות לא יענה בנפש ע"ש:

ובאמת אם קבל' היא נקבל אבל פשטת הכתוב תמוה ולפענ"ד נראה לקיים דברי חכמים ע"ד שאמרו בכתובות דף כ"א דלא יעיד העד על חתימת העד השני דא"כ נפיק כל ממונא אפומא דחד סהדא נכי רבעא ולפ"ז נראה לי דזה שחדשה התור' דאם זה המעיד למות יחזור ויענה לזכות וא"כ חיישינן שהוא נוגע בעדות ורוצ' שלא יהרג הנידון אף שבאמת אינו יכול לחזור בו מכל מקום עכ"פ יותר נהרג האיש ע"י עדות השני שאינו מלמד זכות מזה שלמד זכות והוה כאילו נפיק נפשא עכ"פ תלתא חלקי נפשו ע"י זה וע"י עד השני שזה באמת רוצ' לזכותו וז"ש ועד אחד לא יענה בנפש למות היינו כיון שע"א אינו מועיל לענין מית' א"כ למה יועיל העד השני למות. ובזה מיושב דלכך אינו יכול לענות לחוב ובתשוב' הארכתי בזה בטעמו וכעת נראה דא"כ העד המעיד ונותן טעם לחוב יותר הועיל בעדותו מהשני וזה לא מועיל דאנן בעינן עפ"י שנים עדים יקום דבר שיהיו שניהם שווים בעדותם וז"ב וא"ל דא"כ כששניהם אומרים לזכות ולחוב יהיה מועיל דזה אינו דבאמת גם בזה שייך מחזי כנוגע בעדות וכן לחוב כיון דראו שקטל נפשא לא יראו לו זכות כדאמרו בר"ה דף כ"ו רק שהתור' לא רצת' לחדש רק דגם בעד אחד ואין כאן רק שני עדים יש איסור ג"כ דאז הוה כעד אחד עונה בנפש ודו"ק היטב:

גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו הוא ימיתנו עיין תרגום אונקלוס שכתב גאל דמא הוא יקטול ית קטולא כד אתחייב ליה מן דינא הוא יקטיליניה. ולא נודע פירושו דאם נתחייב בדין א"כ הב"ד ממיתין אותו ולמה הוצרך הגואל הדם להמית אותו ואולי כוונת התרגום שאם היה באופן שאם היה בעדים והתרא' היה נהרג בב"ד ממילא בשוגג רשות ביד גואל הדם או מצוה אבל אם הרג בעד אחד אינו הורגו הגואל הדם ועיין ברמב"ם פ"ו מהלכות רוצח ה"ה ובראב"ד וכ"מ ועיין ברש"י שפירש בפגעו בו אפי' בתוך ערי מקלט והוא תימה דהמקלט קולטו וצריך לומר דמיירי שהרג במזיד ואז אין המקלט קולטו ובזה עמדתי על כוונת התרגום שהרי הרב אומר כן בפ"א מהלכות רוצח ה"א כל הורג נפש מישראל וכו' ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף וכו' מצוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח וכו' לא רצה וכו' ב"ד ממיתין את הרוצח בסייף הרי דאף במזיד המצוה על גואל הדם וא"כ שפיר פירש האונקלוס שאם נתחייב מב"ד כגון במזיד שמצוה ביד גואל הדם בפגעו בו והיינו אף בתוך ערי מקלט ובאמת שהכתובים מורים כן דבמזיד מיירי שהרי קראו רוצח ואח"כ אמר בפירוש ואם בשנא' יהדפנו וגו' או באיב' הכהו וגו' גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו ע"ש הרי דמיירי במזיד ועיין ברמב"ן במנין מ"ע שלו סי' י"ג ובמגלת אסתר ובדרך מצותיך ובמלמ"ל פ"א מהלכות רוצח ועיין חידושי הר"ן בסנהדרין דף מ"ה ע"ב ובחמרא וחיי להכנה"ג ובחמר חורין עתיק שכלם השיגו על רש"י מסנהדרין הנ"ל וכתבו דאף בשוגג הדין כן אבל עיקר הוא במזיד וא"כ דברי התרגום נכונים: ולא תסוב נחל' ממט' למט' אחר עיין רמב"ן שהאריך בזה והקש' דנעקר הנחל' משבט לשבט והאריך בזה ליישב. והנה כתב כי על דעת רבותינו שדרשו דבר זה לא יהיה נוהג אלא בדור הזה יתכן שלא היה בכל הדור הבא בארץ יורשת נחל' בלתי בנות צלפחד ע"ש. ומאוד תמהני דא"כ דעיקר הקפידא לא היה רק לאותו הדור בעת החילוק והרי בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים כדאמרו בב"ב דף ק"כ ושם מוזכר המאמר שלא היה רק לאותו דור ועיין שו"ת תשב"ץ חלק ג' סי' שכ"ב מ"ש בזה והוא הביא דברי הש"ס בב"ב דף קט"ז והוא תמוה שיותר היה לו להביא אותו מאמר דדף ק"כ שרמז הרמב"ן שמשם מבואר שבאותו הדיר היה ביטול ירושת הבעל ולכך לא נהגו לדורות וצ"ע בזה. ולפענ"ד נראה ליישב מה שלא הקפיד' תור' בבנות צלפחד והתיר' להם להנשא לכל מי שירצו ובשאר בת יורשת הקפיד' התור' הוא דהנה באמת כבר כתב הרמב"ן דעיקר הקפידא היה על שעת החילוק שיהי' נודע נחלת כל אחת ואח"כ אין קפידא והדבר סתום. אך נראה דהנה כפי הנראה בכתוב עיקר הקפידא היה שמגורל נחלתם יגרע וכן דייקי בלשונם את אדוני צוה ד' לתת את הארץ בנחל' בגורל לבני ישראל וגו' ולכאור' לא נודע מה בזה שהי' בגורל או לא. אך נראה דבאמת הגורל היה בכללות עד"מ כל שבט עלה לו בגורל כך וכך בהר וכך וכך במישור וכדומ' ואח"כ חלקו לבתי אבות לפי הטף וכדומ' או לעולי מצרים או לבאי ארץ ולפ"ז שפיר טענו שאם יקחו ממנו' אחר ויהי' נחשב הנחל' למטה אחר אז לא יעל' הגורל לפ"ע מה שהיה ראוי לעלות כשהיו נושאין אנשים ממשפח' או מהמט' שלנו ונמצא יחסר לנו הגורל ערך החלוק' שהיה מגיע לבנות צלפחד ונצטרך לתת ז"ת משלנו ונמצא נחלתינו נגרע מאשר היה ראוי ולכך לא הקפידו רק למה שהיה בעת החלוק' כי אח"כ מה בכך שיגרע מה שיתנו לב עליהן כמו כן להיפך כשאש' ממט' אחר תקח ממטה אפרים יהיה להיפך אבל כאן בעת החילוק יגרע וזה התיקון אי אפשר לתקן זה היה טענת שבט יוסף. אבל באמת זה היה טעות דזה דוקא שאר בת יורשת נחל' היה מקום לומר דכל שתנשא לאחר שוב לא יעל' הגורל ע"ז אבל בבנות צלפחד שהקב"ה הבטיחם לתת להם אחוזת נחל' א"כ מה בכך שינשאו לשאר שבטים נחלתן לא יגרע וא"כ נא היה רק עצה טובה ולכך נשתנו בנות צלפחד מכל הבנות ובלא"ה נראה דבאמת הסבת נחל' יש מקום לבא משתי פנים אם שהאש' תמות מקודם וירש הבעל או שתוליד ויהיו הם היורשים והם נקראים ע"ש אביו כמ"ש רש"י ולפ"ז זה בשאר בנות יורשות אבל בבנות צלפחד שהיו יותר מארבעים שנה וע"פ נס הולידו שמצד הטבע לא היו יכולין ללדת כדאמרו בב"ב דף קי"ט ע"ב וא"כ עכ"פ לא היה ספק השקול דמצד הבנים מי יודע אם ילדו כלל ומצדה לחוש שמא תמות קודם אף דאמרו ריש הכותב דמית' שכיחא בנשים יותר מבאנשים היינו מצד שהם מסוכנות בליד' וכאן שע"פ טבע לא היו מולידות א"כ עכ"פ הוה ספק השקול ולשיטת הרמב"ם ספק מן התור' שרי ולכך הותר להם להנשא לכל מי שירצו משא"כ שאר בנות יורשות שרוב נשים מתעברות ויולדות ויהיה הסבת נחל' בבירור ע"פ רוב וע"ז חשש' התור' וגם היה מקום להם להתנות ע"מ שלא ירשנה הבעל ול"מ מתנה על מה שכתוב בתור' לעקור ירושת הבעל דהרי ידע דקמחיל וא"ל דעכ"פ הבנים לא ידעו ולא מחלו דהא מצד הטבע לא היה ראוי להוליד משא"כ בשאר בנות יורשת דהוה מתנה על מ"ש בתור' דהבנים אשר יולדו לא ידעו ולא קא מחלו ועיין בכתובות דף פ"ב ולכך הותרו בנות צלפחד ולא שאר בנות יורשת וע"ז ספרה התור' שבחן של בנות צלפחד שבכ"ז נשאו לבני משפחתן ומזה לדעתי יצא לחז"ל שהיו מותרות להנשא לכל והיה רק עצה טוב' דאל"כ מה שבחן של בנות צלפחד שקיימו מאמר השם ומשה עבדו ודו"ק:

עוד נראה בזה דבר נחמד דהנה בילדותי אמרתי בזה ליישב קושית הרמב"ם בענין ההכרח יצדק הידיע' עם הבחיר' וכוונתי בזה למ"ש הריב"ש בתשובתיו שהש"י ידע כפי מה שרא' שהאדם יתנהג שבבורא יתברך לא שייך הבדל שבין הכח אל הפועל ואין ידיעתו מכרחת את בחירת האדם כי מה שרא' שהאדם יבחר לנפשו זהו ידיעתו ולפ"ז כיון שפרשת בנות צלפחד כתובה לפניו במרום כמ"ש רש"י בפרשת פנחס על פסוק כן בנות צלפחד דוברות א"כ השי"ת ידע שמטה יוסף ישאלו כן והקב"ה ידע שינשאו לבני משפחתן ולא יסבו נחל' אבל אלו היה אומר שכן הדין שאי אפשר להם בשום פנים להנשא לאחר ודאי היו מוכרחים לעשות כן והקב"ה לא רצה לבטל בחירתם ולכך נתן להם הברירה וגם לפמ"ש הרמב"ם שידיעתו הוא בכולל והאיש הפרטי יוכל לשנות כמ"ש על מה שנענשו מצרים בעבדם עם ישראל ולפ"ז בשלמא הדין בכללות בכל בת יורשת נחלה היה מקום לומר שלא פרט בשם והיה מקום לקיים הבחיר' אבל על פרטות בנות צלפחד אי אפשר לומר בדרך החלט' רק דרך עצה טוב' והם בחרו בטוב ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד ועיין סנהדרין דף קי"א ע"ב דנפלה ליה בירוש' ופירש"י ע"י בת יורשת נחל' הרי דהוסב משבט לשבט ועיין רד"ק בשופטים על פסוק כי בן אשה אחרת אתה מ"ש בשם התרגום וכן מצאתי בשו"ת הרשב"א חלק תולדת אדם סי' שס"ג דהוה נימוסא דלא מסתחרא אחסנת' משבטא לשבטא:

ותהיינה אחל' תרצ' וגו' ובפרשת פנחס כתיב תרצה לבסוף וערש"י ששקולות היו ולפענד"נ דהנה כתיב יפה את רעיתי כתרצה וערש"י ובאלשיך מפרש דתרצה תיא מבנות צלפחד דשקולות היו רק בשביל שנולד' באחרונה הוא גרוע יותר וגם מקדש שני היה גרוע מראשון ע"ש ולפענ"ד שמרמז דמקדש שני היה חסר מראשון בה' דברים ולכך כתיב תרצ' כאן אחר מחל' לרמז על בית שני ודו"ק והבן:

חסלת פרשת מסעי:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה