אור ברסלב

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת מטות

על פרשת פנחס

כי ידור נדר דרשו חז"ל בדבר הנדור ולא בדבר האסור. ולפענ"ד יצא להם כן לדרוש דנדר לא קאי על להבא שעכשיו נודר נדר רק שמתפיס בדבר הנדור דהנה כבר נודע מ"ש העשר' מאמרות מאמר חקור דין ח"ב פ"ז זה כלל גדול בכל הפעלים בכל המקרא כי המקור הסמיך לעבר או לעתיד הוא שם הפועל יתואר בו נושא הפעול' ההיא אלא שבהתחנק הפועל יקדם אל הפעול' כמו אם שמע תשמעו וההפוך בהתאחרו עלי' כמו וישפוט שפוט עכ"ל וכבר האריך לבאר זאת בספר אור כשלמ' שער מקור נפתח וגם אני בעניי הארכתי בכלל הזה ולפ"ז קשה כאן דהא נדרים חלין על דבר מצוה וגם מתפיס בנדר הרי הוא כמוהו ואפי' מאה ואלף וא"כ למה התאחר התואר אל הפעול' שכתב ידור נדר והרי נדר הוא המקור וידור הוא הפעול' ובשלמא בהשבע שבוע' יתכן לפי שהיא רפיון הפעול' שמתפיס בשבוע' לאו כשבוע' כמ"ש רבא בשבועות דף כ' ואף לאביי דמתפיס בשבוע' כמוציא שבוע' מפיו מכל מקום אינו חל על דבר מצוה וא"כ אינו התחזקות הפעול' דהרי לא חל ע"ד מצו' משא"כ בנדרים דהוא חל אף על דבר מצו' וגם אפי' מאה שמתפיסים בו הרי הוא כמוהו א"כ הרי הוא ראוי להיות התואר קודם הפעול' וע"כ נראה לפענ"ד דמכאן יצא לחז"ל שדרשו דנדר לא קאי על מה שנודר כעת רק שיהי' בדבר הנדור ונמצא אינו ענין לתואר דזה דוקא אם הפעול' והתואר הם סובבים על ענין אחד כמו ובשל מבושל או שלח תשלח וכדומ' אבל כאן לא קאי התואר על מה שהוא כעת רק שיהי' בדבר הנדור וא"כ שוב שפיר הקדים הפעול' קודם וז"ב מאוד: ובזה מיושב קושית הר"ן ברי"ף ריש פ"ג דשבועות דמנ"ל לחז"ל לדרוש דידור נדר בדבר הנדור והא אצטריך למתפיס בנדר דהות כנדר דבשבוע' דליכא קרא לא נתרב' להתפס' ע"ש ובהגהת מהר"ם מטיקטין ז"ל ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא כיון דדרשו להתפס' א"כ הוה התחזקות הפעול' וקש' דידור נדר מורה על רפיון הפעול' וע"כ דרשו דנדר קאי על דבר הנדור ודו"ק והבן כמה עמקו דברי חז"ל ברוך שבחר בהם ו במשנתם:

איש כי ידור נדר. עיין רמב"ן שכתב דנשבע לקיים את המצו' ולא קיים אינו עובר ולא מתחייב משום שבוע' ולא מלקות ולא קרבן אלא דשרי לי' לזרוזי נפשי' ובאמת בר"ן נדרים דף ח' משמע דעובר בבל יחל וצ"ע ועיין בהלכות נדרים לרמב"ן ובריטב"א ונימוק"י מ"ש בזה וצ"ע. לא יחל דברו עיין רשב"ם שפירש לא יחל את נדרו עד לאחר הרגלים ולא יחל היינו כמו ויחל עד בוש דפירושו הוא המתנה והמפרש לשון חילול לפי הפשט טעות בידו. ותמהני שזה נגד הש"ס דקי"ל דעובר על בל יחל ובל תאחר הרי שבל יחל הוא חילול ולדידי' היינו בל תאחר. גם מה שפירש עד לאחר שלש רגלים במחכ"ת תמהני דזה בנדרי גבוה אבל נדרי הדיוט אינו תלוי בשלש רגלים ועיין ברמב"ם פט"ו מהלכות מעש' הקרבנות שם מבואר הדבר ואין הרמב"ם כעת לפני כי כותב אנכי בכפר לאבין סמוך ללבוב במרחץ חם והפשטן הגדול הראב"ע פירש מלשון חילול ועיין רשב"ם לעיל מיני' שפירש ג"כ דקאי על קרבנות ולפענ"ד אי אפשר לפרש כן וכן דרשו בספרי פ' מטות לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין הרי שהי' חכם לא יפר לעצמו וכ"כ הרמב"ם פ"ו משבועות ה"ב שהל"מ שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט בנפש אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו ומשמע דאף חכם אינו מתיר לעצמו וכפי הנראה מהרמב"ם הוא שהתור' גדרה גדר דאם נאמר דהחכם יתיר לעצמו ע"י פתח שוב יקיל לעצמו אף בלא חרטה ופתח ויקיל בנדרים וכענין שכתב הרמב"ם בטעם התמור' רע בטוב ומכאן הימה על המבי"ט שדעתו דכל אדם א"צ התרת חכם כל שמתחרט מנדר ובחידוש הארכתי בזה גם מ"ש רש"י בנדרים דף ס"ה שחכם יכול להתיר לעצמו הוא תמוה מהך דספרי:

בספרי מה הפרש בין נדרים לשבוע' נדרים כנודר בחיי המלך שבוע' נשבע במלך עצמו אעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר חי ד' וחי נפשך אם אעזבך והיא תמוה והנראה לי בזה דהנה כבר נודע מ"ש הרמב"ם פ"ב מה' מדע כי הקב"ה הוא וחייו ודעתו אחד ולפיכך נאמר חי פרע' בציר"י וחי נפשך בציר"י ואינו כן בד' כי שם כתוב בפת"ח והיינו לפי שהוא וחייו אחת והנה כבר נודע דשבוע' היא איסור גברא ונדר הוא איסור חפצא ולפ"ז הנדר הוה כנודר בחיי המלך היינו שכבר למדנו שהחיות של בו"ד הוא נפרד מעצמיים וא"כ כשזה אוסר עצמו בנדר והוא נודר לד' אבל הדבר האוסר הוא נפרד והוה כנודר בחיי המלך שהוא נפרד ממנו ועצמותו אבל שבוע' אינו איסור חפצא רק איסור גברא והיינו שהוא נשבע בשם ד' שלא יעש' כזאת וכדומ' ונמצא הוה כנשבע במלך שאין לו עסק בגוף הדבר רק שנשבע במלכו שיעש' או לא יעש' כן ולזה נתן רמז בחי ד' וחי נפשך והיינו שחי בפתח אינו נפרד מעצמותו ולכך כתיב חי ד' וחי נפשך בצייר"י שהוא נפרד כתוב אצל הנפש שזה נפרד והוא מורה שיש א זה הבדל ונשבע בחיי הנפש וא"כ חי ד' הוה כנשבע בהקב"ה עצמו וחי נפשך הוה כנשבע בחיי המלך וזה רמז על ההבדל הלז והבן כי נפלא הוא ת"ל ועיין בעקיד' פרש' מקץ ע"פ חי פרע' יעו"ש ודו"ק היטב כי גם ע"פ דרכו יש לפרש הספרי הלז ואכ"מ להאריך וגם לפי מה שמבואר בספרי שם דבנדר בעי שיתפיס בדבר הנדור משא"כ בשבוע' א"כ יתפרש ג"כ עד"ז הספרי וכנ"ל ודו"ק: בספרי וד' יסלח לה הרי שנדר' ובטל' בלבה והלכ' ועשת' מזידה מנין שצריכ' סליח' ת"ל וד' יסלח לה ק"ו מה אם נדרים מופרים צריכים סליח' ק"ו לנדרים שאינם מופרים כך היא הגירס' בספרי הישן. וראיתי בספרי עם פירוש זרע אברהם שמקשה דמה מועיל מה שבטל' בלבה אטו היא יכול' להפר לעצמ' מכ"ש בפה וגם היאך קרי לי' נדרים המופרים ע"ש שגרס ובטל בלבו שהאב בטל בלבו ועדיין קש' דהיאך מועיל הפרה בלב וכתב דיש מזה ראיה להרמב"ם דביטול מועיל אף בלב. ובמחכת ה דבריו תמוהים דהכוונה כפשוט' דמיירי בנדר' לאנס דמבואר בנדרים וכן קי"ל ביו"ד סי' רל"ב דנודרין להרגין ולחרמין ובלבד שיבטל בלב וא"כ בכה"ג אמר שאעפ"כ צריכ' סליח' שהאחר אינו יודע אם ביטל' בלב ועיין ברש"י על פסוק וד' יסלח לה במה הכתוב מדבר שנקט לענין בעל ותמה המזרחי והמהרש"א בסוף קידושין דהכתוב קאי על האב וגם על הש"ס קש' דלמה נקט הכתוב בבעל ולא נקט הדרש על מ"ש וד' יסלח לה באב וארוס וכבר כתבתי בזה כמה פעמים וכעת מצאתי בחידושי שיטה מקובצת בנזיר דף כ"ד שעמד בזה ע"ש:

החייתם כל נקבה. בספרי אמר שאמר פנחס משה רבינו עשינו כאשר צוויתנו. ותמה הרמב"ן דמה פקד משה שאמרו שעשו כאשר צוה וגם אם עשו כן מה כעס משה עליהם ע"ש. והנראה בזה דהנה השי"ת אמר נקום נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ד' והנה במה שהרגו הזכרים והחיו הנקיבות אם מפני נקמת ד' היה די בזכרים לבד כי נקיבות לאו בני מלחמ' וכיבוש הם כמ"ש בסנהדרין דף נ"ז וא"כ משום נקמת ד' היה די בהריגת הזכרים וז"ש משה רבינו עשינו כאשר צויתנו והיינו נקמת ד' וע"ז השיב משה רבינו הן הנה היו לבני ישראל למסר מעל בד' על דבר פעור וא"כ גם משום נקמת ד' כיון שגרמו להם מכשול שהחטיאו אותם בדבר פעור היו להם להרוג אותם ודו"ק כי קצרתי: האחיכם יבאו למלחמ' ואתם תשבו פה דקדק התוצאות חיים דעיקר התמיה היה על מה שהם ישבו פה וא"כ היה לו לומר להיפך אתם תשבו פה והאחיכם יבאו למלחמ'. ולפענ"ד הכוונה שהוא אמר שאחיהם לא יאבו ללכת למלחמ' כלל אם הם ישבו פה וזה אומרו האחיכם יבאו למלחמ' ואתם תשבו פה ירצו כשאתם תשבו פה לא אחיכם יבואו למלחמ' כלל וא"כ למה תניאון את לב בנ"י ודו"ק: האחיכם יבאו למלחמ' ואתם תשבו פה ולמה תניאון את לב בני ישראל. כבר כתבתי בזה בשם התוצאות חיים שדקדק דהא התמיה היה על מה שהם ישבו פה וא"כ היה לו להקדים האתם תשבו פה. ולפענ"ד נראה דבאמת נצחונם של ישראל אינם בזרוע בשר כי אם בזרוע של הקב"ה כביכול הוא הנלחם להם וכמ"ש משה רבינו ד' ילחם לכם ואתם תחרישון וכבר הארכתי בזה בשם האלשיך לפרש ואשר חרב גאוותך דהיינו כיון דישראל נושע בד' אשר הם הולכים בקרב בתכסיסי מלחמ' הוא רק בשביל שיוכלו להתפאר כי להם כח ועוז וז"ש ואשר חרב גאוותיך ודפח"ח:

ואני הארכתי בזה כי עיקר מה שהולכים במלחמ' הוא רק לקיבוץ ישראל א"כ נתקבץ כל הזכיות של ישראל שיש להם ביחד ובזה הזכות יעשו חיל לנצח ותהי להיפך אם חליל' חטאו ולפ"ז ז"ש להם משה רבינו שאם הם לא יאבו ללכת בקרב וע"כ שמתייראים ללכת בשביל שיחשבו שהם באים בזרוע בשר א"כ מסירים השגחת הבורא וא"כ ישחיתו לכל בני ישראל שאם הם ג"כ יחשבו כן שוב לא יושע ד' להם שעיקר הזכות שלהם שבוטחים בד' וז"ש האחיכם יבאו למלחמ' ואתם תשבו פה היינו שבשלמא אם היו באים בזרוע בשר אז היה שייך לומר שהם אינם רוצים לסכן נפשם אבל כיון שגם אחיהם לא יבואו למלחמ' רק שד' יושע להם וא"כ למת אתם תשבו פה ולפ"ז באמת אין התמיה על מה שהם ישבו פה שבאמת אין צורך לישראל כלל לבא במלחמ' אחרי שעיקר תלוי ע"פ השגחת הבורא רק שזכות הרבים תסייע להם וא"כ מה נ"מ בבואם למלחמ' וז"ש האחיכם יבואו למלחמ' ואתם תשבו פה הא בין כך ובין כך הרי אתם לא תצאו למלחמ' ולמה תניאון את לב בני ישראל כי יחשבו כי גם הם בוטחים בזרוע בשר ודו"ק היטב וזה לפענ"ד מה שאמרו במדרש דארבע' מלכים מה ששאל זה לא שאל זה דדוד שאל ארדוף אויבי ואשיגם וגו' עד חזקי' ששאל שהוא ישן על מטתו והקב"ה ילחם עבורו. והענין הוא דהנה באמת ישראל א"צ ללחום כלל דהם נושעים בד' אך כשהם זוכים הקב"ה מראה כאילו הם נוצחים בדרך הטבע כמ"ש ואשר חרב גאוותיך וכפירוש האלשיך ולפ"ז דוד בטח בצדקתו וצדקת הדור שהם ראויים ללחום וינצחו בדרך הטבע שיהי' נראה כאילו הם מצד גבורתם נוצחים וע"כ ביקש ארדוף אויבי ואשיגם אבל חזקי' שהי' בימים שקרב קיצם להגלות ע"כ ביקש שהקב"ה ילחום בעדו ויעש' למען כבוד שמו וגם נראה שאז שסנחריב ורבשקה פערו פיהם לבלי חק ואמרו שמי אדון להם ואמרו שהקב"ה כביכול לא יוכל להציל א"כ אם היו נוצחים כדרך חוגרי מלחמ' היה מקום לומר שבמקר' הטבע נצחו ובמה יוודע איפוא גדולת הבורא תברך וע"כ הוכרח שיהי' הנס שלא עפ"י טבע כלל יזה שביקש חזקי' שירא' הקב"ה כחו וגבורתו שידעו הכל, כי יד ד' הית' בם ודו"ק:

והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים במדרש תנחומא פרשת ואתחנן אמרו כעס הקב"ה על משה רבינו שקרא לאברהם וליצחק וליעקב אנשים חטאים וא"ל משה רבינו ממך למדתי מחתות החטאים האלה בנפשותם והשיב לו הקב"ה אני אמרתי בנפשותם ולא באבותם. כבר כתבתי למעלה בזה. וכעת נראה לי עפמ"ש בהבדל שבין חטאים לחוטאים דחוטאים היינו שחוטא במקרה וחטאים היינו שחוטאים בעצם ומגודר בשם חטאים וכמ"ש הרמב"ן על פסוק ואני תפלה שיכנו אדם במה שרגיל תדיר והארכתי בזה כמו שנדפס בשמי בקונטרס הנקוב בשם אמרות טהורות וכעת אוסיף דכל שנשתלשל החטא מאבות לבנים זה יגודר בשם חטאים שהם עצם החטא אבל מה שלא ישתלשל מדור דור זה נקרא חוטא שהוא החוטא ולפ"ז כאן שאמר והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים א"כ משמע שהוא משתלשל מדור דור וכביכול גם אברהם יצחק ויעקב היו חוטאים עד שמגודרים בניהם בשם חטאים ולא בשם חוטאים וע"ז כעס הקב"ה וע"ז אמר ממך למדתי שאמרת מחתות החטאים האלה בנפשותם וע"ז אמר ששם כתיב בנפשותם ולא באבותם וא"כ לא נשתלשל מאבותיהם ומה שנקרא חטאים הוא שב"כ נתעצמו בחטא עד שיתכנו בשם חטאים אבל משה רצה לומר שנקראו חטאים ע"ש שנשתלשל החטא מאבותיהם ע"כ כעס הקב"ה עליו ודו"ק היטב: והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים:

במדרש תנחומא פרשת ואתחנן שכעס הקב"ה ע"ז שקרא משה רבינו לאברהם יצחק ויעקב אנשים חטאים וא"ל משה רבינו ממך למדתי שאמרת מחתות החטאים האלה בנפשותם והשיב לו הקב"ה אני אמרתי בנפשותם ולא באבותם ועיין בשו"ת מהרי"ט צהלון סי' ק"ד שהביא המאמר הלז ונדחק בתלאי ע"ג תלאי שגנאי לת"ח לצאת בזה ולפענ"ד הכוונה דהנה הר"ן בדרשות כתב דלכך בחר אברהם אבינו בארץ מולדתו ולא בכנעניים אף דארץ מולדתו היו ג"כ עובדי ע"ז וכתב דחולי הנפשות כחולי הגוף ויש חלאים שיוכל האדם להוריש לבניו והיינו אותם שהם מצד מקרה גופו אבל מה שהוא מצד נפשו אינו מוריש לבניו וכמו כן המדות הפחותיות שבגוף זה יוכל להוריש ולכך כנעניים שהיו שטופי זימה וזה מפאת הגוף זה יוכל להוריש לבניו ולכך לא רצה לקחת אשה לבנו מאנשים כאלה אבל עובדי ע"ז שזה מצד הנפש זה אינו מוריש להבנים ולפ"ז כאן שצווח משה רבינו והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנסים חטאים זה מצד הגוף וא"כ יוכל להיות שירשו מאבותם וא"כ היה משמע כאילו פגע באבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב וע"כ כעס עליו אבל הקב"ה אמר בנפשותם שאנשי קרח חטאו מצד הנפש וחשבו שהם השיגו השגות מקריות ובאמת היו אצילי בני ישראל וא"כ בנפשותם ולא באבותם ודו"ק היטב:

והנה יש לדקדק דבתחל' אמר משה רבינו והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ד' על ישראל כי תשובון מאחריו ויסף עוד להניחו במדבר ושיחתם לכל העם הזה וא"כ בחטאתם יהיו חליל' החרון על כל העם. ואח"כ אמר להם ואם לא תעשון כן דעו חטאתכם אשר תמצא אתכם דמשמע שרק עליהם יחול העונש הלא דבר הוא ולפענ"ד הכוונה עדמ"ש העקיד' בפרשת קרח בביאור האיש א' יחטא ותורף דבריו דבאמת כל ישראל נמשלו לגוף אחד אשר בחלות אבר אחד יחלה כל הגוף אך זהו באם אינם רוצים לפרוש מעדת ד' אבל כשהם פורשים מעדת ד' והחטא הוא במה שנבדלו מקהל ד' אז על החוטא בלבד יתהי' העונש ע"ש והנה כאן הם היו רוצים לירש בעבר הירדן חלקם וא"כ אם ישראל היו הולכים לארץ אז אין עליהם העונש כי אם על גד וראובן לבדו אחרי שפירשו מעדת ד' אבל אם יניאן את לב העם אז יהי' העונש על כל ישראל ומעתה למעל' שאמרו ולמה תניאון את לב העם אז אמר ויסף עוד להניחו במדבר ושיחתם לכל העם הזה אבל כשאמרו שיחלצו לפני ד' ולא ישיבו עד התנחל בני ישראל אמר להם שאם לא יקיימו ככל אשר יצא מפיהם נמצא שעל ישראל לא יהי' העונש רק עליהם לבדם וז"ש ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם ירצה אחרי שפרשתם עצמכם מעליהם א"כ אתם לבדכם תשאו חטאתכם ודו"ק:

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ד' את משה אך את הזהב וגו' תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא. הנה מ"ש זאת חקת התור' לא נודע למה קראו חקה וגם מ"ש אך את הזהב מהו לשון אך ועמ"ש רש"י בזה וגו' אך במי נדה יתחטא פירשו חז"ל סוף ע"ז טביל' בארבעים סאה ומי נדה באמת היא הזאה ועיין מ"ש הראב"ע. ולפענ"ד נראה דהנה באמת משה רבינו צוה אותם על הזאת שלישי ושביעי ולזה בא אלעזר ואמר זאת חקת התור' אשר צוה ד' את משה היינו להזות באפר הפר' שזה חקת התור' ובאבן עזרא הרגיש קצת כי חקת התור' הפר' לאלעזר נתנה הנה הבין גם כן כי זאת חוקת התור' קאי על הפר' ומצאתי בספורנו שרמז ג"כ לזה אבל הכלים א"צ הזאה רק במי נדה תחטא וז"ש אך את הזהב ואת הכסף וגו' אך במי נדה יתחטא דהיינו טביל'. אמנם לפרש במי נדה כמשמעה וליישב דברי חז"ל והפשט ביחד נראה לפענ"ד דהנה הם נגעו בנפש ע"י חלל חרב והנה אדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבע' ולפ"ז אם הם יגעו בהכלים גם הכלים צריכין טומאת שבע'. ומעת' ז"ש אך את הזהב ואת הכסף וגו' שכל מה שחשב הם כלי מתנות תעבירו באש אך במי נדה יתחטא שהם צריכין באמת הזאה באפר פרה והנה זה שם שנטמאו במת וכל כלי מתכות נטמא באדם שנגע בכלים ועיין רמב"ם פ"ה מטומאת המת ובמל"מ באורך אבל שאר כלי עכו"ם שאינו נו רק מבליעת איסור זה א"צ הזאה רק טבילה במ"ם סאה ושפיר דרשו חז"ל אך במי נדה לענין טביל' ודו"ק היטב כי בזה יתיישב הפשט והדרש ביחד:

ועבר לכם כל חלוץ. עיין בבעל הטורים שכתב דרמז לזה דאמרו שבל הוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שלא תזקק ליבום ולחליצ' וגם במלחמת משה היה כן וז"ש ועבר לכם כל חלוץ. והיא לכאור' רמז רחוק וגם א"כ למה אמר דוקא לבני גד ובני ראובן והא בכל ישראל היה. כן ולפענ"ד ענין נכון דבאמת לכאור' זה היה מסיר הבטחון שהרי היו כותבין גט כריתות לאשתו והרי ישראל היו בטוחין בשם ד' כי יהי' בעזרם וצ"ל דגם הכהן משוח מלחמ' היה מכריז על כמה דברים והיינו שהתור' לא רצת' לסמוך על נס ובכ"ז הבטחון חזק וגם כבר אמרו כל הסומך עצמו על מנת שיעש' לו נס אין עושין לו נס וה"ה בזה והנה כבר אמרו בסוט' דף מ"ד דה"מ למלחמת הרשות אבל למלחמת מצוה הכל יוצאין אפי' חתן מחדרו ובזה נראה לי להבין דעת קדושים דלמה אמרו דוקא כל היוצא למלחמת בית דוד דהנה אמרו שם בסוט' דמלחמת דוד דלהרווחה ודאי נקרא מלחמת הרשות וא"כ לכך לא סמכו על הנס כיון דלא הוה שימר מצוה שלא ידעו רע דהיה להרווח' ולא היו מובטחין כל כך שלא יפול מהם אחד ולכך כתבו גט כריתות. ולפ"ז צריך ביאור דהרי אמרו שם דמלחמת יהושיע לכבש הוה דבר חיבה לכ"ע וא"כ למה היו צריכין לילך חלוץ דהיינו לכתוב גט כריתות וזה צוה משה ליהושיע לבית מלחמתו. אך נראה דבאמת שאר ישראל היו יוצאין לכבש אבל בני גד ובני ראובן שלקחו נחלתם ובאמת לא היו צריכין לילך רק שמשה רבינו קצף עליהם שלא יניאו את בני ישראל עכ"פ לא עדיף מהך דאמרו שם למעוטי נכרים דלא ליתי עלייהו דלמר קרי רשות ושוב צריכין לכתוב גט וז"ש ועבר לכם כל חלוץ לכם דייקא ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב מה שהקשו על בעל הטורים מהא דאמר בקידושין דף י"ג דמיתת הבעל נלמד מפן ימות במלחמ' ואיש אחר יקחנה והרי גט כריתות כתבו במלחמת משה וא"כ הגט מתיר ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עיקר הגט כריתות הוא כדי שלא תזקק ליבם וכמ"ש ועבר לכם כל חלוץ כמ"ש בבעל הטורים והרי שם מקש דלמא אחר יבם ומשני דיבם לא נקרא אחר וא"כ כיון דקאי במי שיש לו בנים ואינה זקוק' ליבם שוב לא כתבו גט כריתות ודו"ק ובתשוב' כתבתי בזה דברים רבים ובזה מיושב הא דיליף בפרק במה בהמ' גוף הדבר דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו מהא דאמר ישי ואת ערובתם תקח ודרשו דקאי על הגט ותמוה דא"כ למה לא כתבו הגט בעודם בביתם בצאתם למלחמה ורש"י נרגש שם וכתב שכתבו בצאתם או במלחמ' ואינו במשמע ועיין ח"א שהאריך בזה ולפמ"ש יש לומר דבאמת זה היה מלחמת חובה דהפלשתים נאספו עליהם ולא היו צריכין לגט כריתות אבל אח"כ כשיצא גלית ואמר למה תלחמו תנו לי איש אחד ונלחמ' יחד וזה היה ארבעים יום רצופים ושוב לא היה נחוץ שיהיו כולם שם רק אדם אחד מכל ישראל ושוב שפיר שלח ישי שיתנו גט כריתות ודו"ק היטב: ואתם חנו מחוץ למחנה. עיין רמב"ן בפסוק וכל אשר לא יבא באש כתב בסוף בזה"ל וכן בדין הטומא' שהזהירם עתה ואתם חנו מחוץ למחנה כי מלחמת סיחון ועוג היה כל ישראל וטומאה הותרה בציבור. והנה שאל אותי הרב מו"ה אברהם קאמפף מראווא נ"י דאיך שייך טומא' הותר' בציבור דזה שייך לענין שיהי' מותר להקריב קרבנות ציבור בטומא' אבל לא שגוף הטומא' הותר. ואמר שהדבר תימה רבה ואני אומר כי גם כאן קאי לענין מקדש וקדשיו דל"מ למה דאמר ר' ישמעאל בחולין דף ט"ז דבמדבר לא הותר בשר תאוה כי אם קדשים א"כ שייך טומא' הותר' בציבור אף לר"ע שם מ"מ כל ענין ואתם חנו מחוץ למחנה הוא ע"כ שלא יבואו למקדש דאל"כ מה בכך שיטמאו ולחולין מותר לאכול בטומא' ודוחק לומר דנ"מ לענין רגל שחייב לטהר דאינו דבר ברור אי היה מ"ע של תור' ועיין סוף טומאת אוכלין ובמלמ"ל שם וע"כ דמיירי לענין מקדש וקדשיו ושייך טומא' הותר' בציבור ושוב מצאתי במלמ"ל פ"ג מאבל שכתב בהדיא דלשיטת היריאים דעכו"ם אינם מטמאים אף במגע ומשא הא דאמרה תור' ואתם חנו מחוץ למחנה היינו בשביל מקדש וקדשיו וא"כ ממילא לא קשה על הרמב"ן. אך עדן צ"ע דלפי מאי דס"ל דטומא' אינו רק דחויה קשה קושית הרמב"ן ואולי דזה אינו רק מדרבנן ומדאורייתא לכ"ע הותר' בציבור ודו"ק:

אחר זמן רב מצאתי בשו"ת רדב"ז ח"ה סי' שני אלפים שהעיר בזה על הרמב"ן והנלפענ"ד כתבתי. אתם ושביכם. עיין רש"י לא שהגוים מקבלים טומא' וצריכין הזאה אלא מה אתם בני ברית אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו צריכין הזאה והוא מהספרי מה אתם בני ברית אף שביכם בני ברית ובילקוט מוסיף כשיבואו לברית ויטמאו מקבלין הזייה ע"ש והוא מספרי זוטא ע"ש וצ"ע דבנזיר דף ס"א פלפל הש"ס מנלן דעכו"ם לאו בר טמויי הוא ומביא מקרא דוהזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהר' יש לו טומא' ופריך ודלמא טהר' אין להם טומא' יש להם והרי בספרי זוטא אמרו שביכם לכשיבואו לברית ומטמא מקבלת הזייה ע"ש ועיין רש"י בשבת דף ס"ג ע"ב ד"ה אלו שלמד דאצעדה מטמא משום דכתיב אצעד' וצמיד ואחריו כתיב אתם ושביכם והתוספות השיגו שם דע"כ לא קאי על כל השבי דהא בהמ' לא בני קבולי טומא' היא ומריש הוה קשיא לי דהיו להם לומר דגם העכו"ם השבויים אינם מקבלים טומא'. אמנם יש לומר דס"ל דשביכם היינו כשיבאו לברית אבל עכ"פ ע"כ דלא קאי על כל מה ששבו דהא בהמ' בודאי לאו בר קבולי טומא' היא וע"כ דלא קאי ע"ז וא"כ ה"ה על אצעד' וצמיד לא קאי ואני תמה על רש"י דאחרי שהביא דברי הספרי דשביכם קאי על העכו"ם לכשיבאו לברית א"כ כיון דקאי על העכו"ם שיבאו לכלל ברית א"כ ממילא לא קאי על שביכם ששבו וצ"ע. אך מה שאני תמה דהרי כתיב איש אשר מצא כלי זהב אצעד' וצמיד והרי הזהב והכסף צוה להעביר באש וגם במי נדה יתחטאו ודרשו חז"ל שצריכין חיטוי והזייה א"כ מבואר דצריך טביל' והזייה א"כ דברי רש"י מבוארים רק מה שכתב תתחטאו אתם זה אינו מדוקדק דזה לא קאי על מה ששבו. שוב ראיתי בחידושי רשב"א בשבת דף ס"ג בהא דאמרו ההוא במדין כתיב דכתב דאין לילף מהך דכתיב ונקרב קרבן איש אשר מצא דההוא הוה לכפרה ואינו בכלל מ"ש תתחטאו אתם ושביכם דהא לאו בכלהו שבויים משתעי דהא בבהמ' ונפש אדם לאו בני טמויי נינהו והנה מ"ש נפש אדם שהביאו מן השבי במחכ"ת לא זכר מ"ש הספרי דקאי לכשיהיו בני ברית ועכ"פ מבואר שם דעבדים לאו בני טמויי נינהו וצ"ע דבנזיר שם מפלפל הש"ס בזה דעבדים לאו בני טמויי נינהו והרי הוא ספרי מפורש ואולי י"ל דדוקא לאחר שחדש' התור' דנכרי לא מטמא ואינו בר טהר' דרשינן אתם ושביכם כשיבואו לכלל ברית אבל בלי קרא היינו אומרים דבאמת הקרא מצריך טביל' להשבויים גם כן אף שלא באו לכלל ברית. וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. עיין רש"י מ"ש ודוקא כלי מתכות ולפענ"ד נראה דאף כלי חרס שנשתמש בו יין בצונן דמועיל מילוי ועירוי אף בכלי חרס כמבואר ביו"ד סי' קל"ה ועיין תוס' פסחים דף מ"ד דגם ביין הצריכו הגעל' ובזה סגי במילוי ועירוי ואדרבא עירוי בצונן יותר מועיל מהגעלה דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו ועיין ט"ז סי' קל"ח ובאו"ח סימן תנ"א ולכך כתיב תעבירו במים דבצונן שלא שהה מעת לעת סגי בהדח' ובאשתהי צריך מילוי ועירוי ובזה יתיישב מ"ש בפנים יפות להקשות למה לא כתיב בתורה דין כבוש כמבושל ולפמ"ש באמת בכבוש בצונן מועיל עירוי אף בשאר איסורים ואף שבש"ך סימן קל"ה ס"ק ל"ג נסתפק בזה מכל מקום באינו בן יומו מוד' וכאן הגעילו אב"י כמ"ש רש"י בפסוק אך את הזהב שהיה לאחר הזאת שלישי ושביעי ואף דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא כבר כתותי בתשובה ליישב זאת ואכ"מ ודו"ק:

זה הדבר אשר צוה ד' עיין רש"י משה נתנבא בכה ונביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר. המפרשים פירשו דלשון כה נאמר על ענין שאחד שולח שליח לדבר לחברו דברים שצריך לו אבל אינו מסדר הדברים בפרטות כי אם בכללות ענין מבוקשו אבל זה הדבר הוא בפרטות שלא יוסיף ולא יגרע ולא ישנה הלשון יעו"ש אמנם מה שנכתב דוקא בפרש' נדרים נראה לפענ"ד דהנה רש"י כתב שזה הדבר מיעוט שהחכם בלשון התר' דוקא ובעל ואב בלשון הפר' ואם שינו לא מועיל ולכך נכתב זה הדבר דהיינו שלא ישתנה הלשון ודו"ק: ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ד' וגו' לכפר על נפשותינו דרשו חז"ל שאמרו אם מידי עביר' יצאנו מידי הרהור לא יצאנו. ולפענ"ד הכוונה ע"פ מה שכתבו המפרשים דלכך מחשבה רעה אינו מצטרף ומחשב' טוב' מצטרף משום דבמחשבה טובה אף אם לא עשהו והיצר פתהו שלא לעשות עכ"פ המחשב' היה טוב' אבל מחשב' רעה אם לא עשהו והיה לו כח להתגבר על היצר זה דבר נפלא ע"ש וז"ש כאן שהקריבו קרבן תודה שאף שהיו להם יצר רע בכ"ז לא נפקד ממנו איש ודו"ק:

חסלת פרשת מטות:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה