דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת ויקהל
ששת ימים תעש' מלאכ' ויום השביעי שבת. עיין רש"י הקדים להם אזהרת שבת למלאכת המשכן לומר לך שאין מלאכת המשכן דוח' שבת עיין מזרחי למה הפך הדבר שהקב"ה הזהירו על המלאכת המשכן תחל' ואח"כ על השבת ולפענ"ד נראה ע"פ מה שראיתי בספר מירא דכיא ע"פ ולא תגעו בו בשם הרב מו"ה אהרן ליסער בביאור מה דאמרו במ"ק על פסוק חכמות בחוץ תרונה דרבי אמר לר"ח אם קרית לא שנית דהכוונה כל מי שלומד בפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ ולכאור' פשטת המאמר כר"ח ואמר הוא ע"פ מה שכתבו המדקדקים דכל פעול' שת"ו בראש' משמשת לזכר נוכח ולנקב' נסתר וא"כ זה שאמר לו שתרונה אינו קאי לנוכח לזכר רק נסתר ומוסב על התור' שהתור' מעצמ' תנגן ודפח"ח וכן הביא בשם המדקדק הגדול ר' זלמן הענא שאמר במ"ש ואל' המשפטים אשר תשים לפניהם שפירש"י השוה הכתוב אשה לאיש לכל הדינים שבתור' ולא נודע מאין למדו זאת ואמר הוא מלשון תשים שהוא נוכח לזכר ונסתר לנקב' ודפח"ח. ולפ"ז כאן כתיב תעש' שהיא נוכח לזכר וגם נסתר וקאי גם על הנקב' והיינו שבמלאכת המשכן גם הנקיבות נצטוו וכדכתיב בויקהל שבאו הנשים על האנשים והנה בתוספות קידושין דף ל"ד רצה ר"מ איש ירושלים לומר דמ"ע שהז"ג דליכא עשה בנשים שוב ידח' עשה הל"ת ולפ"ז במלאכת המשכן דיש עשה ובשבת ליכא רק ל"ת לנשים א"כ שוב ידח' העש' לגבי נשים ולזה אמרו כל העוש' מלאכ' יומת ול"ת שיש בו מית' חמור מצד עצמו ואינו דוח' ועיין רמב"ם פ"כ מהלכות שבת וזה שכתוב כל הנו. בו מלאכ' והיינו גם הנשים ולכך הקדים משה אזהרה שבת לפי שכאן צוה מלאכת המשכן גם לנשים ולכך הקדים שבת ודו"ק היטב:
ויום השביעי שבת לד' אלקיך. הנה בהא דכתיב ושבתה הארץ שבת לד' פרש"י לשם ד' לשם שבית' ושמעתי בשם דודי הרב מו"ה יוסף נ"ז כי' דהענין הוא די שסוחר שרוצה למהר מהלכו וע"כ מוכרח לשבות חצי יום שהסוסים ינוחו מעט למען יוכלו לרוץ אח"כ במהרה ונמצא שהשבית' היא בשביל שירוצו מהר אבל שביתת שבת הוא לא בשביל שיוכל לעשות אח"כ מלאכה רק לשם ד' ודפח"ח. ואני מוסיף דהנה תכלית השבת לזכור כי ששת ימים עשה ד' שמים וארץ וביום השביעי שבת והנה בהקב"ה כביכול לא היה השבית' למען יוכל אחר כך לעשות כי לא ייעף ולא יגע ורק שרצה כביכול לשבות ולכך גם אנחנו מחוייבים שיהי' השבית' לשם ד' ודו"ק היטב:
זהב וכסף ונחושת. האלשיך מביא מדרש רבה פמ"ט זהב זה אברהם שנבחן כבחון הזהב בכבשן אש כסף זה יצחק שנצרף ע"ג המזבח ככסף נחושת זה יעקב שנאמר נחשתי ויברכני ד' בגללך. ודקדק בזה למה באברהם אמר שנבחן כזהב וביצחק שנצרף ככסף וביעקב כנחושת וגם מה שהביא מנחשת ויברכני ד' בגללך היא תמוה מאד דכי לשון נופל על לשון דריש וכמעט אין לו הבנה. ולפענ"ד נראה דהנה כבר אמרו הכסף קונה את הזהב והנחושת את הכסף וביאור הענין דאף דזה ודאי דהזהב חשוב יותר מכסף וכסף יותר מנחושת מכל מקום הכסף קרוי פירי לגבי זהב לפי שיוצא בהוצא' וחריפא זבינא יותר מזהב וכן נחושת יותר מכסף ועיין ריש הזהב מה ששנה רבי בילדותו ובזקנותו והנה נחקור' נא מעלת הזהב ומעלת הכסף הנה הזהב בעוד לא קיבל צורת המטבע הוא זהב בעצמותו ומשקיבל צורת המטבע אף שקיבל צורה נכבדת ויש לו חשיבות מפאת הצור' מכל מקום יש בו שינוי השער בזולא ויוקרא אבל הכסף אדרבא משקיבל הצור' אין בו אחריות כ"כ אבל קודם שקיבל הצור' צריך לחשוב כמה יש בו כסף אם הוא מי"ג לייעונג או פחות או הרב' והנחושת שאין בו לא זה ולא זה מכל מקום יש בו מעל' שיוצא בהוצא' וגם הכפרי אשר לא ירצה לקבל שום מטבע של כסף ושל זהב מכל מקום נחושת יקבל שהוא עובר לסוחר כלם שווים בזה והנה כבר נודע כי כל אשר יש לו מעל' יתיר' מצד הצור' החומר חלוש יותר כמ"ש העקיד' על ביאור המאמר בן אדם מה יהי' עץ הגפן בתוך עצי היער ע"ש:
והנה אברהם היה לו שלימות המעלות והמדות והי' גומל חסדים טובים וכל המדות טרם קיבל עליו גירות למ"ד בכמ"ח שנים הכיר בוראו ואח"כ נוסף עליו שלימות בקבלו אמונת אלקית ונעש' גר צדק וקבל הצור' האלקית והנה זה דמיון לזהב שע"י הצור' עמד בנסיון גדול אם יתקיים אמונתו בו וכמאמר המדרש על פסוק אחות לנו קטנה וגו' נצור עלי' לוח ארז ע"ש בפי לך לך וא"כ זהו שנבחן כבחון זהב שקבל הצור' הנכבדת ביתר שאת ויתר עוז אבל יצחק היה כבר בטרם נוצר בבטן יהודי שהי' כבר בן אברהם ואדרבא שלימות האנושי היה חסר לו שהי' כלו דין וא"כ לזה נצטרף כצרוף הכסף לא מצד הצור' האלקית שזה היה לו בשלימות רק מצד חומר האנושי כמו שצורפין הכסף לבחון כמה יש בו כסף ויעקב שהי' כלול בהדרו כן בשלימות האלקית והאנושיי והי' כ"כ מפורסם בזה עד שגם לבן הכיר בו כי ברכת אלקים בו ואמר נחשתי ויברכני ד' בגללך היה דמיון הנחושת שיוצא בהוצאה וגם הכפרי יודע חשיבתו ודו"ק היטב. במדרש רבה בפרשתינו פ' נ"ח אמר משה לפני הקב"ה כתבת בתורתיך כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור הרי החח והנזם טבעת עגול וכומז והוא תימה כי מה ענין גניבה לכאן. והנראה כי רמז למה שאמר במדרש ששמטו אחת מטטרטמטין של מעל' בעת עשו העגל ולכך נתכפרו בתשלומי ד' וה' או לפמ"ש במדרש פרשת תרומ' שהזהב לא היה ראוי שיהי' בעולם כלל רק שהוצרך לבהמ"ק א"כ הם שעשו עגל זהב הרי גנבו הזהב שכל הזהב לא היה ראוי שישתמש בו העולם זולת למקדש ולכך שלמו ד' וה'. והמלאכה הית' דים לכל המלאכ' לעשות אות' והותר הכוונה לדעתי כי יש בחייטים האומנים הבקיאים שיודעים להעריך מלבוש לפי הראוי אף כי לפי ערך לא ניתן להם כ"כ אמות משי וכמדומ' רק בחכמתם יודעים לסדר ולהעריך הדברים שיהיו יפה והנה כאן סיפר כי החכמים היינו בעוצם חכמתם שמרבים העם להביא והעבירו קול שלא יביאו בא להשמיענו שלא תחשוב כי באמת היה די לכל אומן ואומן לעשות וע"ז בא להודיע שהיו מבינים, כ"כ עד כי באמת רק מפאת המלאכ' במה שידעו לסדר כל נתח למינהו ולכך הית' המלאכ' דים לכל עושי המלאכ' לא הדברים בכמותן רק בחכמת המלאכ' הדבר תלוי וז"ש מרבים העם להביא מדי העבוד' למלאכ' היינו כפי חכמת העבודת מרבים להביא לא לפי עצם הכמות והבן ומה שהקפידו על ריבוי הבא' היינו לפי שחשו שהעולם לא ירצו להביא רק הצורך לעבוד' וכ"א רוצה לזכות במשכן ואם יוותר לא יוודע של מי הוא ולשנות לצדק' אחרת אסור ולכך הקפידו על ריבוי ההבא' ודו"ק: אשר צבאו פתח אהל מועד עיין רש"י שהיו מקשטות עצמן ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והי' מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל וכו'. הענין נראה כי קדושת הזווג אם היא לכוונה טובה היא כעין ידיע' אלקית כמ"ש והאדם ידע את חוה אשתו ועיין רמב"ן מ"ש בשער הזווג והובא בשל"ה ובראשית חכמ' שלכך מותר לחשוב כל מחשבות טובות בעת הזווג ועיין ט"ז באו"ח סי' ג' וזה שהעיד הקב"ה על הנשים הכשרות שכל מחשבתם היה להעמיד רבבות צבאות למען תשרה שכינה שהרי אמרו שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות וכבר אמרו ביבמות דף ס"ז אם חסר אחד וזה לא עסק בפ"ו הרי גרם שתסתלק השכינה מישראל ע"ש וז"ש במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד שתשר' שכינה באהל מועד והעיד הקב"ה על כוונתם הטוב' וגם זה היה גורם לשרות השכינה ולכך קבלם ודו"ק היטב. מרבים העם להביא מדי העבוד' למלאכ' אשר צוה ד' לעשות אותה ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא והיא תמוה מה כל החרד' הזאת שמרבים להביא ואם יהי' מותר יחזירו להם או שיהי' לבדק הבית ולמה צוה משה שלא להביא והנראה בזה ע"פ מה דאמרו במס' שקלים פ"א אין אנו יכולין לעמוד על אופיא של אומה זו כשהן נתבעין לעגל נותנין וכשהן נתבעין למשכן נותנין וביאור המאמר דיש בנותני צדק' שקש' עליהם לתת רק שנותנין בשביל מצות צדק' ויש שהוא בטבע פזרן והנה המופת והמבחן לזה הוא כשרואין שנותנין לדבר עביר' ג"כ הוא מחמת פזרנות בטבע ואם אינו נותן לדבר עביר' רק למצוה יוכל להיות שהוא מצד מצות ד' וז"ש אין אנו יכולין לעמוד על אופיא של אומה זו כשהן נתבעין לעגל נותנין וא"כ אף שנתנו למשכן לא ניכר שניתן לשם צדקה ומעתה זהו שחרדו האנשים שמרבים העם להביא ומי יודע כוונתם אם אולי בטבעיהם פזרנים וע"ז היה המבחן שיצוה משה שלא ליתן לא נתנו ומזה המבחן שמצד מצות השם עשו וזה נראה לי מ"ש פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד והיינו ע"ד מ"ש במדרש מגלת אסתר דהשיב אחד לרשב"י במצות בוראי לית אנא רשי' והיינו שהי' קמצן ורק למצות הבורא נתן בפיזור ע"ש וז"ש פזר נתן לאביונים ולא פזר על דברים אחרים. לכך צדקתו עומדת לעד ובזה יש לפרש מ"ש בב"ב עד היכן כחה של צדקה והשיב פזר נתן לאביונים והיינו שאם הוא מפזר בטבע אין כ"כ המצוה בשלימות אבל אם הפיזור הוא לאביונים זה כח גדול וז"ש פזר נתן לאביונים ודו"ק:
חסלת פרשת ויקהל: