דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת וארא
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ד' לא נודעתי להם עיין רש"י שהאריך בזה ולפענ"ד נראה דהנה כבר כתבתי כמה פעמים בשם הת"ח שפירש בהא דכל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש דהענין הוא דהקב"ה שיתף מדת הרחמים למדת הדין והנה נתן לחלק מדת הדין הצדיק ועי"ז כל העולם בחלקו של מדת הרחמים והנה לכך אברהם יצחק ויעקב בכל מה שעבר עליהם המדת הדין ולא נהנו מעוה"ז כחוט השערה וזהו שעמדה לנו ולאבותינו מדור דור לקבל חלק מדת הרחמי וז"ש הקב"ה וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי דהיינו במדת הדין ושמי ד' לא נודעתי להם היינו שחלק מדת הרחמים לא נודע להם וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו' לכן אמור לבני ישראל ומה נכבד דרשת רבותינו שהביא רש"י ויתישבו קושיותיו עליהם ודוק. עוד נראה דהנה זה כלל גדול שמאתו לא תצא הרעות כביכול וכל הרעות שהם למראית עינים אינם רעות באמת וטובות נסתרותיהם והנה משה רבינו אמר למה הרעות ולא הבין שהם טובות נסתרות וע"כ גילה לו הקב"ה שזה לתכלית טוב ולזה אמר לו שהאבות הבינו זאת ולא הרהרו אחריו שהבינו שהכל הם טובות נסתרות אשר תצמח לבניהם אחריהם ודו"ק:
העתירו אל ד' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי וגו' הנה ביקש פרעה בלשון הסרה שיסיר ממנו ומשה אמר לו למתי אעתיר לך להכרית הצפרדעים תפס לשון הכרתה ואח"ר כשא"ל למחר א"ל משה כדבריך למען תדע כי אין כד' אלקינו וסרו הצפרדעים וגו' הנה כתיב לשון הסרה והלא דבר היא וכבר העירו בזה המפורשים וגם הקשו למה אמר וסרו כי אחרי שהבטיח לו לפשות בקשתו שוב ממילא היא בודאי זאת שיסיר הצפרדעים. והנראה בזה דהנה הראב"ע כתב בשם רבינו שמואל בן חפני שמה שהרחיב לו פרעה הזמן למחר ואין מנהג האדם לבקש רק שיסיר ממנו המכה מיד וכתב כי פרעה חשב כי מערכת כוכבי שמים הביאו הצפרדעים על מצרים ומשה היה יודע זאת וחשב כי עתה הגיע עת סורם וע"כ נסהו ואמר למחר יעו"ש והנה ההבדל שבין מלת סר לבין מלת הכרתה היא כי תיבת סור נאמר על הסרה ממקום למקום והכרתה הוא שנכרת מכל וכל ולפ"ז פרעה שחשב שמערכת כוכבי שמים הביאם כעת על מצרים ואח"כ יסירו משם על ארץ אחרת א"כ לא ביקש רק שיסיר הצפרדעים ממנו אבל משה רבינו אמר התפאר עלי למתי אעתיר לך להכרית הצפרדעים היינו שיכריתם מכל וכל כי אחרי שד' הביאם יוכל להכריתם כי מהמערכת השמים אין בידם להכרית רק להביאם למקום אחר לכך נקט משה לשון הכרתה אבל אחרי כי פרעה לא האמין ורצה לנסותו להרחיב לו הזמן למחר אמר לו משה כדבריך למען תדע כי אין כד' אלקינו אך כיון שיהיה זה למחר שוב א"צ שיכרתו מכל וכל רק וסרו הצפרדעים אחרי כי כבר ניסיתי במה שהרחבתי הזמן ולכך היה אח"כ באמת רק הסרה שהרי מתו ונבאש הארץ כי לא נכרתה מכל וכל רק סרו ממקום למקום ודו"ק: לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח לד' אלקינו הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלוני דקדקו המפורשים לשון לא נכון לעשות כן היה לו לכתוב מבלתי יכולת אבל לא נכון משמע שאסור מצד הדין. ולפענ"ד עפמ"ש הראב"ע בטעם מה שנקרא תועבת מצרים כי כל ארצות בזבחם יתעבו כל דבר היוצא מן החי ע"ש ולפ"ז כיון שנמאס להדיוט אין בדין שיעלה לגבוה ולכך לא נכון לעשות כן במקומותם משום הקריבהו נא לפחתיך וכמבואר ביו"ד סי' ק"ד לענין עכבר בשמן ולכך צריך להקריב במקום שאין מצרים שם אינו נמאס הצאן כי בעצם טוב ויפה הוא ודוק. וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה והיא תמיה דאדרבא בשביל זה היה לו להוציא אותם ואיך התפעל מזה להכביד את לבו וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה מה שהכביד פרעה לבו אחרי כל האותות שראה הוא דכבר כתב הרמב"ם בספר היד בהלכות יסודי התורה דלכך הבטיח הקב"ה למשה שיאמינו בו לא בשביל האותות שכל המאמין בשביל האות יוכל להכחיש שאולי ע"י נס או כשוף ושאר תחבולות עשה לא כן המאמין בשביל עצמיות האיש שהוא נביא אמת ע"ש ולפ"ז הנה פרעה חשב לאשר שלח הקב"ה שיעשו אותות ולא האמין במציאות ד' רק בשביל האותות אדרבא בשביל זה חשב כי ח"ו בכישוף ותחבולה עושה זאת שחנו עפ"י הטבע שהמכה יבדיל בין בני ישראל למצרים וע"כ במרמה ותחבולה וז"ש והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה עד"מ מי שהוא איש חיל גבור מלחמה בערכו קרב עם שכנגדו ונוצח אם חבירו רואה שגם מאנשיו כמה מתו רק שאותו ואת חילו שלח ידו לבלתי השאיר לו שורש אז אומר בלבו כי זה ידו עשה לו חיל אבל אם יראה שמצידו לא יבצר אחד אזי יאמר בלבו כי מכשף הוא זולת אם כבר מפורסם לאיש חיל יאמין כי כחו ועוצם ידו עשה לו זאת ולכך פרעה שלא האמין זאת ע"כ זה היה לו למוקש במה שראה שלא שלטה המכה בבני ישראל וזה שאמר לו הקב"ה והפליתי ביום ההיא למען תדע כי אני ד' והיינו שתאמין כי אני ד' וכביכול אני אני הוא עושה חיל לא בחרב וחנית והבן:
העתירו אל ד' ורב מהיות קולות אלקים וברד. עיין רש"י שכתב ורב די לו במה שהוריד כבר וזה פשוטו של מקרא אבל בתרגום אונקלוס ראיתי דבר פלא צלי קדם ד' וסגי קדמוהי רווח דלא יהון עלנא קלנא דלוונו כאילין מן קדם ד' והוא פלא דהוסיף דברים רבים במקרא ומה הכוונה בזה והתימה על רש"י והרמב"ן שזה דרכם להביא התרגום ולפרשו וכאן החרישו ממנו והנראה בזה שהתרגום מפרש שפרעה כאן לאחר שהכיר בעצמו שחטא כעת כמו שאמר חטאתי הפעם ד' הצדיק ואני ועמי הרשעים ובפרט שהי' מחמש מכות אחרונות שחזק בעצמו לבו ולא היה מד' כמ"ש רש"י בשם המדרש וא"כ לא מצא מקום בעצמו שיבקש ממשה שיסירם מכל וכל והבין כי ראוי הוא לאותה מכה רק שביקש מאתו שאף שיהי' המכה מ"מ לא יהי' כל כך בחוזק וז"ש ורב מהיות קולות אלקים והיינו שלא יהי' סואן ברעש וז"ש התרגום וסגי קדמוהי רווח והיינו שיהי' רב חסד מלפניו במה שיוותר שלא יהיו הקולות כ"כ בחוזק ולכך כתיב קלנא דלוונו והיינו קולות הארורות היינו מה שבאו בחוזק ואחרי כי יקל עלי אני אשלח אתכם אבל משה רבינו בידעו כי יחזק את לבו אמר לו ראה גם ראה אתה אינך מבקש רק שלא יהיו כ"כ בחוזק ואף בזה די לך ותשלח את העם אני אמרתי לך כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' הקולות יחדלון והיינו שיפסוק לגמרי והברד לא יהי' עוד כלל למען תדע כי לד' הארץ היינו לא למענך רק שתדע כי ד' הוא השליט בארץ ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תראון מפני אלקים והיינו אף שיהי' כן שיפסקו ובכ"ז לא תיראון מפני אלקים וז"ש אח"כ וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ובכ"ז ויוסף לחטוא ויכבד לבו הוא ועבדיו והבן בדברים כי נכון מאוד והתרגום נתכוין לפרש המקרא באופן נאות ויפה ודו"ק: למען תדעון אשר יפלה ד' וגו'. במסורה ארבעה תדעון חד הכא וחד למען תדעון כי ד' שלחני וחד למען תדעון כי אל חי בקרבכם וחד תדעון שדון והובא באלשיך פרשה קרח ולפענ"ד נראה דהנה אלו שלשה עיקרים אשר כל יסוד הדת כשען עליהן השגחה ושכר ועונש ונבוא' וזה אומרו למען תדעון אשר יפלה ד' וזהו ההשגח' ולמען תדעון כי ד' שלחני זה מורה על הנבואה ולמען תדעון כי אל חי בקרבכם זהו שכר ותדעון שדון היא על עונש ודו"ק:
ואני אקשה כתב רש"י וז"ל מאחר שהרשיע והתריס כנגדו וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות ע"ז לתת לב שלם לשוב טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי ותכירו את גבורתי עיין עקידה שהאריך דלמה לא יסתפק הש"י בעובדי ע"ז אף שאינם שבים בתשוב' שלימ' ובישראל עם מרעיתו שייך הקפדה בכה"ג לא באומות עע"ז ע"ש שהאריך ואני אומר שלא זכיתי להבין דבריו ובאמת כבר האריך העיקרים דמה מועיל ענין תשוב' הישוב נפש הנרצח או הישוב שבת נשמר אחרי שכבר חללו ובתשוב' מאהב' יש לומר דנעשה כזכיות אבל תשוב' מירא' מה מועיל התשוב' והעל' שזה חסד מאת האלקים שמקבל תשוב' קלה כמות שהיא ולפ"ז זהו לישראל עמו שאהבם ורוצ' בתשובתם אבל באומות ע"ז לא עשה כן לכל גוי ורוצ' בתשוב' שלימ' אבל כל שגלוי לפניו שאינם עושים תשוב' שלימ' אינו מקבל תשוב' גרוע' ובפרט בדבר שבין אדם לחבירו שהם עשו רעות עם ישראל ומה מועיל תשובתם הגרועה כנלפענ"ד ובגוף המקרא נראה לפענ"ד דהנה הרמב"ם האריך בהלכות תשוב' דלמ' נענשו מצרים על ששעבדו בישראל הא השי"ת גזר עליהם שישתעבדו בהם וכתב שכל אחד מהמצריים היה להם מקום שלא ירצו להשתעבד בהם וכ"כ בשמונה פרקיו לאבות יעו"ש והנה לכאור' זה יתכן על אנשי מצרים אבל פרעה שהוא המלך הוא היה מוכרח לגזור עליהם שיעבוד שע"י המלך אנשי מדינה משעבדים בהם ולזה לא מועיל התנצלות של הרמב"ם אך לפ"ז כיון שהש"י אמר לו שישלח את עמו שוב היה לו לשלחם ומה שלא שלחם אח"כ ע"כ שברצונו להשתעבד בם לא מצד ציווי השי"ת וז"ש ואני אקשה את לב פרעה וז"ש רש"י מאחר שהרשיע והתריס כנגדי והיינו שכל שגיל' דעתו שאינו רוצה לשלחם א"כ מגיע לו עונש למפרע על שהשתעבד בם וז"ש ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והיינו שע"י שהוא לא ירצ' לשלחם שוב יוכל להעניש כל ארץ מצרים כמ"ש הרמב"ם עוד נראה לי בכוונת הכתוב דהנה כבר נתקשו כולם בטעם התכבד' וגם אני כתבתי בזה דברים רבים. וכעת נראה לי ע"פ מה ששמעתי בשם הגאון הצדיק מו"ה אהרן ז"ל אבד"ק רישא שאמר לפרש הא דאמרו ארורים הרשעים שמהפכים מדת הרחמים למדת הדין ואמר דהכוונה לפי שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחל' ותחל' נענש בביצתו ובשורו ואח"כ ביסורים ואחר כך בגופו ונמצא שאם היה שב בתשוב' אז היה לו לחסד מה שלא פגע בנפשות תחל' אבל אח"כ נהפך עליו לרועץ שנענש בכל בממונו ובגופו ודפח"ח ולפ"ז גם בפרעה היה ראוי שיהי' פוגע בנפשות תחלה וכמו שנטבעו אח"כ רק שהקב"ה לרוב רחמיו לא רצה לפגוע בנפשות תחלה אולי ישיבו אבל כאשר ראה פרעה שאינו פוגע בנפשות תיכף חשב שמבלי יכולת כביכול לעשות כן ע"כ לא הרגם וע"כ נתקשה לשלחם ובזה גופא הכביד לבו וז"ש ואני אקשה את לב פרעה והיינו לא שאקשה את לבו רק שע"י שהרביתי אותותי ואת מופתי בארץ מצרים ע"כ לא ישמע אליכם פרעה ואח"כ נהפך לו לרועץ שעי"כ נענש בממון ונתייסר ביסורים וגופו לא פלט שנטבעו כולם והבן כי נכון הוא. עוד נראה לי בטעם ההכבדה דבר חדש דהנה באמת כת המתפקרים אומרים דיש שתי רשויות פועל הטוב ופועל הרע והנה אם היה הקב"ה מוציא את בני ישראל תיכף ששלח לפרעה היה פרעי חושב שאינו רק פועל הטוב בלבד אבל אינו יכול לפעול רע כביכול ולכך שלח עליו יסורין להראות לו כוחו וגבורתו והנה כשרא' פרע' ששלח עליו יסורים ומכל מקום לא הוציא את בני ישראל חשב בלבו כי אינו רק פועל הרע אבל אין בכוחו לפעול טוב ולהציל בני ישראל ממנו וע"כ מצא מקום להכביד את לבו וזה היה ענין ההכבד' ובזה יבואר הכתוב כמין חומר שאמר ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאותי היינו שעש' שתי הענינים לפעול הרע לפרע' והטוב להוציא את בני ישראל וז"ש וידעו כי אני ד' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם היינו לעשות שתי הענינים לפעול הרע והטוב ודו"ק:
כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך. תמהו המפורשים דמה עדיפותא של מכה זו שנקרא כל מגפותי ועיין רש"י ומפרשי' נדחקו בזה וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי ג"כ ע"ד מה שכתבתי רק באופן אחר דהנה רש"י כתב דבחמש ראשונות הכביד מעצמו את לבו ובחמש אחרונות הכביד הקב"ה את לבו והנה ההבדל ביניהם היא דבחמש ראשונות היה בידו לשוב בתשוב' שלימ' ונמצא כל אחת ואחת הית' מכה בפני עצמה ובעת שהית' מכה זו משמשת עוד לא היה מוכרח שיהי' מכה אחרת שהרי ביד פרע' לשלחם אבל בחמש אחרונות אז תיכף נודע שישלח עוד ארבע' אחרים והנה הברד היה מתחמש האחרונות שהרי השחין היה ג"כ מחמש אחרונות רק שלא היה התרא' בזה ולכך בברד אמר לו ידוע תדע כי בפעם הזאת אנכי שולח את כל מגפותי אל לבך והיינו שלא תוכל לשוב עוד והרי בודאי משלח את כל מגפותי עוד וז"ש לו כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך בדבר ותכחד מן הארץ כי למה אייסרך עוד והיינו כי בא להתנצל כי נודע מ"ש רז"ל שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה ולפ"ז זהו כשביד האדם לשוב אבל כל שמנע ממנו דרכי התשוב' א"כ למה יתייסר ביסורין עוד חנם ואח"כ יפגע בנפשות היה לו לפגוע בנפשות תחל' לכך בא כמתנצל כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך בדבר ותכחד מן הארץ כי למה אייסרך עוד אבל בעבור זאת העמדתיך למען הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ ולכך אייסרך מקודם וז"ב ודו"ק:
במדרש רבה פרשה ג' על פסוק כי העושק יהולל חכם אמר נוח לו לשלמה שיהי' גורף ביבין ואל יכתוב עליו ותהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו עיין יפ"ת והכוונה לדעתי דהנה מ"ש גורף ביבין בכוונה דיש שהוא שותה שיכור והוא מתגולל בצואה וטיט ורפש וההבדל ביניהם שזה גורף מדעתו הביבין והוא שליט ברוחו אם לגרוף או לא וזה שהוא שותה שיכור חובק אשפתות טיט וצואה שלא מדעתו וכאילו הטיח והרפש מושלין עליו וז"ש נוח לו לשלמה שיהי' גורף ביבין והיינו שהוא יהי' עכ"פ השליט ולא שיכתוב עליו שנשים הטו את לבבו והיינו שהם משלו עליו ולקחו ותטו לבבו ויש להעמיק יותר שבאמת אם היה מיישר אותם ומגייר אותם היה הוא מנקה אותם מצואתם והי' גורף ביבין שהם לנקותם מאמונתם הנפסדות ועתה ההפך עליו שנשים משלו בו ודו"ק: או יאמר עפמ"ש בהא דאמרו בע"ז תורה מפואר' בכלי מכוער ופירשתי ע"ד מ"ש העקידה פרשת פנחס על פסוק מה יהי' עץ הגפן בתוך עצי היער והאריך שם דבארבע המיני' דצח"מ כל שצורתו יותר גדולה הנה כשיפסד ויחלש צורתו חומרו יותר נפסד ועינינו הרואות שבכלות צורת הדומם חומרו ישאר קיים משא"כ בצומח ואף כי החי והמדבר ע"ש שהאריך וזה לדעתי מ"ש כל ת"ח שאין בו דיע' נבלה טובה עמנו כי החי כשיפסד אז נהנה נבלתו שזה החומר שלו טובה יותר מאשר יפסד הת"ח שצורתו נכבדת שחומרו חלוש ומצאתי במתנות כהונה ריש ויקרא שרמז לזה ונהניתי מאוד:. וזה שאמרו תורה מפואר' בכלי מכוער והיינו שכל שהצור' יותר נכבד הגוף חלש יותר והנה גם בהמדבר לפי שכלו כן יהי' חומרו והכפריים שצורתם חלוש הבנין גופם יותר חזק מהאיש המשכיל וזה שנקרא התור' תושי' שמתשת כחו של אדם וז"ש נוח לו שיהי' גורף ביבין כאיש. ההמוניי משיכתוב שנשיו הטו את לבבו ובזה אור שכלו וגם חומר גופו נחלשו שניהם והבן הדברים ודו"ק:
ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמ' אשר הם עליה שמעתי בשם הגאון החסיד האלקי מוהר"ר אליהו זצ"ל מווילנא שאמר לפי שהערוב היה כל מיני חיות הרעות והנה בתוך החיות יש חיה ששמה אבני השדה ופרשו המפרשים שהיא חיה שקשור' חציה בארץ ואם נפסק הקשר היא מתה וא"כ היאך הית' באה החיה הלזו ולכך אמר שבא עם האדמ' אשר תחתי' וז"ש בערוב וגם האדמ' אשר הם עלי' ודפח"ח. ולפענ"ד פשוט דהנה הכתוב אמר שהערוב יבא בבתי מצרים ולפ"ז אותם המצרים שאינם בבתיהם רק בעירות אחרות או בגושן היאך ירגישו הם וגם יוכלו להניח בתיהם ולבא לגשן וע"ז אמר שיבואו בבתי מצרים וגם האדמ' אשר הם עליה והיינו בכל מקום שהם ישלטו הערוב בהם וז"ש ושמתי עדות בין עמי והיינו שגם בגושן אשר היה שם יהודי לא היה הערוב ובאותו מקום אשר היה שם המצרי היה הערוב על האדמה אשר הם עליה וההבדל ניכר שהבדיל ד' באותו מקום בעצמו ודו"ק:
וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ד' לא נודעתי להם עיין רש"י ורמב"ן מה שכתבו בזה ולפענ"ד נראה ע"פ מה שפרשתי הכתוב שדי לא מצאנוהו שגיא כח דהנה חכמי טבעיים אמרו שהאדם נמצא לפעמים שנושא בעת שהיא בהול על ממונו בדליקה וכמדומ' משא שלא יכול לסבול בעת הרווחה משום שהוא עצור כחו וכ"ז שאינו צריך אינו רוצה להוציא מה שבכח אל הפועל והנה כביכול הקב"ה הוא רוצה גם כן בטבע כי אלהים בגמטריא הטבע והיינו שכ"ז שהוא יוכל לעשות עפ"י טבע אינו רוצה שיעשה ע"פ הנס וזה לדעתי שם שד"י שפירשו מלשון שיש די והיינו שא"צ להראות כחו וגבורתו שיש די מה שהוא עושה עפ"י טבע להספיק זולת בשאינו די עפ"י טבע הוא מוכרח לעשות בנס וז"ש שדי לא מצאנוהו שגיא כח ותנה כאן שמשה רבינו טען למה הרעות והצל לא הצלת וע"כ אמר לו הקב"ה עתה תראה אשר אעש' לפרעה כי ביד חזקה ישלחם והבינו שהי' מדת הדין צועק מה נשתנו אלו מאלו הללו והללו עובדי ע"ז והי' צריך כח גדול וז"ש וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי והיינו שלהם היה די באל שדי לשדד המערכות משום שצדקתם הגדול היה כל כך עד שעפ"י הטבע מעותדים הם לכל טוב אבל שמי ד' לא נודעתי להם והיינו שלא הוצרך להוודע ברב כחו שהיא שם הויה שמורה על היה הווה ויהי' וזה שכתוב לא נודעתי והיינו שהי' בכח ולא הוצאתי לפועל ודו"ק:
או יאמר ע"פ מה שפרשתי במקום אחר כי שם הויה הוא שם המיוחד וע"ז אמר ד' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן והיינו שלא יוכל לייחס לשים נברא זה השם וז"ש ושמי ד' לא נודעתי להם שאך זה שמו המיוחד ודוק:
או יאמר עפמ"ש הכוזרי כי שם הוית לא נוכל לדעת בלי טעם וראי' ע"ש והנה לאברהם ויצחק ויעקב אחרי שלא ראו באספקלריא המאיר' וגם כל ימיהם היה להם יסורים אבל לא הכירו שם הויה בטעם וראי' וז"ש וארא אל אברהם באל שדי אבל שמי ד' לא נודעתי להם שלא הכירו אותי לא בטעם ולא בראי' ודו"ק: הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאוד אשר לא היה כמוהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה במדרש רבה אינו אומר אשר לא היה במצרים כמוהו אלא אשר לא היה כמוהו במצרים שלא היה כמוהו בעולם ולא במצרים והרמב"ן תמה ע"ז וכתב שלא הבין הכוונה. ולפענ"ד הכוונה דקשה לי' להמדרש דהנה כתיב אשר לא היה כמוהו במצרים והרי במצרים אינו יורד עטר וברד אין שם והרי כאן היה אחת שהיא שתים דהיינו שהי' ברד וקילות וגם היה בהפלג' גדול' והרי מהכתוב מסיוע שעיקר היה מה שהי' בהפלג' כזו מעולם והרי במצרים לא היה מעולם ברד, וא"כ איך אמר שלא היה כמותו ומשמע הא פחות מזה הברד היה שם והרי לא היה כלל וגם מקטין הברד שהדבר אשר יפלא במצרים יוכל להיות שבשאר ארצות היה ברד זה ובאמת לא היה כזה בשאר ארצות ע"כ אמר המדרש שאילו היה כתיב שבמצרים לא היה כזה היה קשה אבל עכשיו שכתוב להיפך אשר לא היה כמותו במצרים משמע שלא היה כמותו בשאר ארצות ומה גם במצרים וא"כ הכתוב רוצה להפליג הדבר שלא היה כמוהו ואף כי בארץ מצרים והבן הדברים כי נכונים:
ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני אלקים והפשת' והשעור' נכת' כי השעור' אביב והפשת' גבעול והחט' והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה. הנה הכתובים האלו באו בתוך הכתובים בלתי מקושר כלל לתקודם והנמשך ועיין בראב"ע ורמב"ן ולפענ"ד נראה דהנה בהא דאמרו בר"ה דף ט"ז אני ד' קודם שיחטא וכתב הרא"ש דאף בע"ז דמצטרף הקב"ה מחשב' רעה למעשה מכל מקום קודם שחטא אינו מצטרף והנה העולם מקשים מהא דאמרו בקידושין דף מ"ם ודלמא מהרהר בע"ז הוה וראיתי בספר לחם יהוד' הספרדי שכתב דניהו דאין מענישין כל עוד שלא בא לידי מעש' מ"מ לעשות לו נס שיאריך ימים בזה ודאי אין עושין לו ע"ש והנה כאן ידע משה רבינו שלא ישיבו לד' ויתחרטו תיכף כאשר אמר לו טרם תיראון מפני ד' אלקים ולכך אמר שאף שלא יראו מפני ד' בכ"ז לא יצטרף להם למעשה כל עוד שלא נתחרטו בפועל אף שחושבים רע לזה אמר והפשת' והשעור' נכת' כי כבר השעור' אביב וא"כ לעשות נס פשיטא שלא יעש' על מה שהם מחשבים רע אף שלא בא למעשה אבל החטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה וא"כ יוכל להיות בהם נס וזה שדרשו פלאי פלאות נעשו בהם מפני שכל שיוכל להיות עפ"י טבע שלא יוכו אינו מצטרף למעשה ודו"ק: וידבר ד' אל משה לאמר אני ד' דבר אל פרעה את כל אשר אני דובר אליך ויאמר משה לפני ד' הן אני ערל שפתים ואיך ישמעני פרעה ויאמר ד' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו. הנה לא ידעתי מה חידש לו כעת דהוא טען שערל שפתים הוא ולא יכין לדבר כן לפני המלך והשיב לו שידבר את כל אשר אצוך ורש"י כתב שאהרן יהי' מתנבא לא הועיל דעכ"פ משה היה צריך לדבר ג"כ והרי הוא ערל שפתים. אך לפענ"ד נראה ענין חדש דהנה באמת הקב"ה אמר לו שיקש' לב פרעה וגם רצה שישלח בני ישראל לגמרי ובהגידם לפני פרעה שינו ולא אמרו רק שיעבדו את ה' וישובו וכפי הנראה כבשו נבואת ד' חלילה והיא בעצמו צוה שיעשו כן קשה למה אמר להם כל ענין ולפרעה לא אמרו כל הענין וע"כ נראה לפענ"ד דבאמת משה רבינו אמר כל הנבוא' כולו בלשון הקודש ולא הבינו שום דבר שפרעה לא ידע בלשון הקודש דגם פרעה שהי' בימי יוסף לא ידע לשון הקודש וא"כ הוא אמר כל הנבוא' כולה בשלימות ואהרן היה מתורגמנו והוא הסביר לפרע' מה מדבר לו בשם ד' וא"כ לפרעה לא היה נצדך רק שישלח את בני ישראל ולא הסביר לו רק תוכן הדברי' ונמצא היה משה רבינו אלקים לפרע' שהוא לא העלים דבר גם לא הבינו שהיא ערל שפתים שאם לא הבינו לשוב לא הבינו אם היא דובר צחות או ערל שפה ואהרן פירש לו הכוונה וזה שאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה אתה תדבר את כל אשר אצוך דהיינו הדבר בשלימות ואהרן אחיך יהי' נביאך שאינו אומר רק המכוון שזה היה באמת ההבדל שבין נבואת משה לשאר נביאים שהוא אמר בזה הדבר לפי שהשכינה הית' מדברת מתוך גרונו היה מדבר כל הדבר בשלימות אבל אהרן היה בדמות כל הנביאים והי' מתנבא בכה דהיינו המכוון מדבריו וזהו שאמר ראה נתתיך אלקים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך וזה לדעתי מה שאמר הכתוב הוא אהרן ומשה אשר אמר ד' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם הם המדברים אל פרע' מלך מצרים להוציא את בני ישראל הוא משה ואהרן ולכאור' הוא יתור לשון ולפמ"ש בא ליישב שלא ירא' כאילו כבשו נביאתם שהקב"ה אמר להם שיוציאו את בני ישראל על צבאותם והיינו בחיליהן כמ"ש התרגום והם לא אמרו רק שיוציא בני ישראל ממצרים ואח"כ ישיבו לזה אמר שלא היה סתיר' שבאמת אמר להם שיוציאו לגמרי ורק לפרעה לא אמרו רק שיוציאו וזה שהקדים בכתוב הראשון אהרן למשה ואח"כ משה לאהרן היינו שבא להורות שלא תחשוב שאהרן לא ידע מזה שצוה להוציא לחלוטין לזה הקדים אהרן למשה שבאמת אהרן ידע כמו משה ובהגד' לפרעה הקדים משה לאהרן שבאמת משה אמר כל הענין רק שלא הבינו ממנו רק מה שאהרן הסביר להוציא את בני ישראל ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא והערות חדשות ת"ל. וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ד' עיין רש"י ולפענ"ד עפמ"ש הזהר לפרש מה דכתיב והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלקים דהכוונה שאלקים הוא מדת הדין הוא ד' מדת הרחמים דאתכלל בחדא ע"ש וגם כאן קשה שדיבר אל שאלקים הוא ד' והיינו שח"ו שאין הבדל לבין אלקים לבין הוי"ה וכל הפרש' יורה ע"ז שלאבות לא נתגלה, רק במדת הדין וכעת נתגלה במדת הרחמים והכל אחת:
הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור והמט' אשר נהפך לנחש תקח בידיך לא נודע מה זה האות שהמט' אשר נהפך לנחש תקח בידיך ולא די לו באם יאמר שיקח לו המט' אלקים ולפענ"ד רמז דהנה הבה"ג כתב בפרק אין עומדין שאמרו במערבא כל מי שנשכו ערוד אם הוא קודם למים מת ערוד ואם ערוד קודם למים מת האדם ורחב"ד דנשכו ערוד זימן לו הקב"ה מעיין תחת עקבו ונגעו רגליו במים ומת ערוד וכמדומ' שכן הוא בירושלמי בברכות שם ולפ"ז הנה מה שעש' הקב"ה האות הראשון בנחש מבואר במדרש שמצרים נמשלו לנחש כמ"ש קולה כנחש ילך והקב"ה הרא' לו שהמצרים נושכין את ישראל כנחש ולזה אמר הנה הוא יוצא המימה והיינו שכשם שדימהו לנחש כמו כן רמז לו שהוא יוצא המימה וקידם עצמו למעיין למען המית כביכול לישראל לזה אמר שיקח לו המט' אשר נהפך לנחש ומרמז לו שיקדים לקראתו ויגיד לו כי לא יועיל לו כל הצטדקות והשתדלות נגד דבר ד' ודו"ק היטב כי הוא רמז נפלא ת"ל. וז"ש רש"י ולא שת לבו גם לזאת היינו לא למופת הדם ולא למופת המט' ורבים תמהו דמה ענינו למט' ולפמ"ש כיון דנהפך לדם שוב לא היה לו מים ולכך אח"כ כשנהפך למים לא שת לבו לא למופת הדם ולא למופת המט' שרמז ג"כ לזה ודו"ק: במדרש תנחומא על פסוק ויבא משה ואהרן לפני פרעה ויעשו כל אשר צוה ד' ויט אהרן את מטהו אמרו במדרש תחל' וסוף הית' מכה זו ואחר כך חזר ואמר לפרעה ויש לך מכה שניה ועשה כל המעשים לפניו ולא השגיח. ונשאלתי בזה דאין לו שום ביאור והמדרש אומר דרשוני. ולפענ"ד נראה דהנה על המט' היה כתיב כל המכות כדאמרו במדרש רבה שם. והכוונה לפענ"ד היה דרמז למ"ש הרמב"ן בפרש' לך דכל מה שהוא בפועל דמיון יתקיים הדבר וא"כ הקב"ה שהכביד לב פרעה א"כ עשה מעש' בפועל דמיון והרא' לו במט' כתוב כל המכות מתחל' ועד סוף כדי שיתקיים וזה שצוה הקב"ה שיקח המט' עמו שנעשה לנחש לפי שמצרים נמשלו לנחש כדאמרו במדרש על פסוק קולה כנחש ילך א"כ רמז לו שבאות' מכה יכהו. ולפ"ז הנה המט' בעצמו היה כולל כל המכות רק שאח"כ סדר בפרטות כל המכות אחת לאחת והנה כשבאו לפני פרעה בתחל' השליכו המט' ואח"כ אמרו לו כל מכה בפרטות וז"ש המדרש שתחל' ואחרונה היה המכ' זו והיינו שאותו מטה רומז על כל המכות רק שאח"כ חזר ואמר לפרעה ויש לך מכה שניה היינו שאח"כ פרט לו בפרוטרוט המכ' דהיינו דם צפרדע וכן כולם וז"ש שעש' כל המעשים לפניו והיינו שהרא' לו בפרטות כל מכה ומכ' בפני עצמ' ולא השגיח וזה עד"מ שהאדם בבוא לעיר גדול' מתחל' מראין לו בכללות העיר ואח"כ מראין לו בפרטות כל בית ובית וכל החידושים הנמצאים בו וה"ה בזה ואף שכתוב מטה אהרן לפענ"ד פשט הכתובים מורים שזה היה מטה משה שהקב"ה צוה לו ליקח המט' האלקים בידו וראיתי בכלי יקר שמט' אהרן אינו אותו מטה משה ואני אומר הדרש' תדרוש אבל פשט הכתובים נראה כמ"ש ועכ"פ זה ודאי דבמטה שהשליך לפני פרעה היה כתיב אותן המכות שע"כ השליך אותו לפני פרעה ועיין בהגהת מיימוני פ"ו מחמץ ומצ':
וירא פרעה כי חדל המטר. הנה תימה דאחר שרא' זאת היאך תוסיף לחטוא אך נראה כי באמת במצרים אין המטר יורד רק הנילוס משקה אותם והנה לאחר שהיו קולות וברד ומטר היה גם כן הנה פרעה לא ביקש רק מהיות קולות אלקים וברד אבל המטר רצה שירד כי יתקיימו בהם את החט' והכוסמת אבל כיון שרא' פרעה שחדל המטר ג"כ אז מצא תואנה בלבו והכביד לבו ודו"ק:
ורב מהיות קולות אלקים וברד. בתרגום אונקלוס וסגי קדמוהי רווח דלא יהון עלנא קלין דלווט כאלין מן קדם ד' הוא תמוה דהתרגום הוסיף כאן על המקרא ולא נודע תרגומו וכבר כתבתי בזה וכעת נראה דהנה פרעה היה עוד ברשעתו ואף שהוכרח להודות כי הוא ועמו הרשעים בכ"ז רצה שכל שישיב לד' יהיו הקולות האל' אף שכבר שברו כל עץ וכל עשב רצה שירא' ד' כחו הגדול שכאשר יחדלו הקולות וישלח העם יהיו הקולות האלו נהפך לברכ' ויהיו גשמי ברכ' ואך בזה ניכר כח ד' וז"ש וסגי קדמוהי רווח והיינו שביד ד' יכולת דלא יהון עלנא קלין דלווט כאלין מן קדם ד' והיינו שאותן הקולות לא יהיו קללות וע"ז יש לראותם והנה משה רבינו הבין כי עוד לא ישיבו לד' ונמצא כי לא יהפכו לברכ' ע"כ אמר לו הקולות יחדלון והברד לא יהי' עוד למען תדע כי לד' הארץ אבל אתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ד' ע"כ והפשת' והשעור' נכתה והיינו לא אף שהי' מקום שיהפכו הקולות לברכ' בכ"ז זהו כשהי' באמת שב בתשוב' אבל באמת אתה ועבדיך טרם תיראון מפני ד' אלקים לכך כל מה שנלק' כבר ליתא בחזרה וזה הטעם של הפסוקים האלו:
חסלת פרשת וארא: