אור ברסלב
דברי שאול עהת ומגילות על פרשת האזינו

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת האזינו

על פרשת וילך

האזינו השמים ואדבר' ותשמע הארץ אמרי פי וכל המאמר לפענ"ד מיוסד ע"ד מה שנודע דברי העקיד' בשער ט"ו ובפרשה מקץ ובכמה מאמרים כי יש הנהגה הטבעיות והנהג' השגחיות והנה גם הטבעיות משועבדות להנהג' השגחיות ואם יתרא' רושם בהנהג' השגחיות תתבטל הנה גם הטבעיות ובפרש' מקץ האריך כי יחס יש לשבטי יה שנים עשר עם הנהגת עולם כי הם י"ב מזלות ע"ש וא"כ איפוא ישראל אשר יש להם הנהגה השגחיות הם בערך הנהג' הטבעיות של כל האומות ולפעמים תתבטל כל הענין של הנהג' הטבעיות בשביל הנהגה השגחיות וזה שרצה משה רבינו להראות מעלת ישראל האומה הנכבד' נגד כל האומות אשר לפעמים על ידה תתבטל כל הנהג' השגחיות וכאשר יתקלקלו אף הנהג' הטבעיות יקלקלו חטאם מנעו הטוב מהם. ולזה אמר האזינו השמים ואדבר' ותשמע הארץ אמרי פי והיינו שהשמים והארץ שהם מערכת השמים וכסיליהם והארץ שהוא בודאי הנהג' הטבעיות מוכרחים לשמוע דבר ד'. וזה אמרו כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו והיינו כי תם מוכרחים להשתעבד ולבטל מציאותם נגד הנהג' השגחיות. ולזה אמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט והיינו שלא תתמה על החפץ אם ראה תרא' הנהג' הטבעיות כי נשחת' ואמר כי לא מיד ד' הוא כ"א מאשר קלקלו בעצמם וזה שיחת לו לא וז"ש הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך והיינו שהוא עשה כל הנהג' הטבעיות ואח"כ אמר זכור וגו' יצב גבולות עמים למספר בני ישראל והיינו שכל הנהג' הטבעיות הוא מסודר לפי ערך מספר בני ישראל המסודרי' בהנהג' השגחיות והבן. ועיין בהקדמת יד הקטנה שער הרביעי כי הרחיב הדיבור בזה וזה מ"ש עם נבל ולא חכם ותרגם אונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו והנה כבר נודע כי דברי האונקלוס תמוהים וכבר כתבתי בזה כמה דברים: וכעת אומר שרצה להורות כמה יתיר' חבתן של ישראל אם מקיימים התור' והמצות וכמה כחם נפסד אם מקלקלים המעשים והיינו שבאמת כל קלקול מעשיהם אם אינם מקיימים התור' הוא שהרעו כל הנהגה השגחיות וגם הנהג' הטבעיות נהפך להם לרועץ ובאמת לאחר שקבלו התור' והיו זכו עי"ז להנהגה השגחיות ולא חכימו להבין שזה כל תפארת בני ישראל. וזה לדעתי מה שביקש משה רבינו אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה ובמה יוודע איפוא כי נפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמ' ופירשו חז"ל שביקש שתשר' שכינה על ישראל ולא תשרה על אומות העולם. והכוונה כי כבר נודע מ"ש המור' כי שכינה היא כנוי לאור נברא או להשגחה וא"כ זה שביקש משה רבינו שיוודעו ע"פ תבל שהנהג' השגחיות שזה תואר לשכינה שישר' על ישראל היינו שעי"ז יתחדש הנהגה השגחיות ותתבטל כל מציאות הנהג' הטבעיות ונתרצ' לו השם במה שביקש הראני נא את כבודיך ואמר לו אני אעביר כל טובי על פניך והיינו שצדיק כמוך תוכל להעביר כל הנהגה הטבעיות אבל לא כל כללות ישראל כי אם אתה ואנשי מופת כמוך היודעים לשנות הנהג' הטבעיות כרפב"י וחביריו וזה היה ענין הנהגת המלאך שבא בימי יהושיע והיינו שמלאך כינוי לכחות הטבעיים כמ"ש הרמב"ם במורה והיינו שלא תמיד יזכו להנהג' השגחיית שתתבטל כל מציאות הנהג' הטבעיות רק לפעמים יש הנהג' השגחיות שהוא מעוטף תחת מעטה הטבעיות כמ"ש הרמב"ן כמה פעמים כי כל התור' מיוסד על נסים נסתרים שמעוטפים במעטף הטבעיים וזה ענין ערך מלאך שהוא אמצעי בין הקב"ה כביכול ובין האדם אשר למטה ולפעמים נראים לבני אדם כדמות אנשים ולפעמים כמלאכים וכמו שאמרו במדרש והיינו שלפעמים הם נסים נסתרים ונראה מעוטף בטבע והם נראים כאנשים ולפעמים רק השגחה ונראים כמלאכים ודו"ק היטב בכל מ"ש: האזינו השמים ואדבר' ותשמע הארץ אמרי פי. במדרש משה אמר האזינו השמים וגו' וישעי' אמר שמעו שמים והאזינו ארץ וכו' ד"א משה היה קרוב לשמים ואמר האזינו השמים ולפי שהי' רחוק מהארץ אמר ותשמע הארץ וישעי' היה רחוק מן השמים אמר שמעו שמים והי' קרוב לארץ ואמר האזינו ארץ. לבאר הענין נראה לפענ"ד דהנה הבעל עקיד' שער פ"ב האריך בביאור הכתוב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו דמשה רבינו בכל האותות ומופתים שעש' היה לו ידיע' ברור' בהשגת נבואתו וכל מפתחות ואוצרות חיצונות ופנימיות נמסרו בידו וכביכול כאילו לא היה צריך להתפלל לד' אלקיו והיה כשר לפני המלך וכל אשר יגזור אומר כן יקום ע"ש שהאריך בזה. ולפ"ז משה רבינו שהיה שליט על כל מערכת השמימות והיה בידו לגזור על כל צבא מרום במרום לכך הקדים השמים שישמעו אמרי פיו להורות שהוא שליט בשמי מעל כעל הארץ אבל ישעי' שהי' רחוק מן השמים והוא היה מהנביאים אשר היו צריכים תפל' ותחנה לפני ד' לכך תלה השמיע' בשמים ולזה מסיים כי פי ד' דיבר והיינו כי אין יכולת בידו לצוות על שמי מעל בלתי כי יחנן לד':

אך הענין מה שרצ' משה רבינו בזה להעיד שמים וארץ נראה לפענ"ד עפמ"ש במדרש מגלת אסתר על פסוק אם על המלך טוב יכתב לאבדם שאמר משה רבינו לאליהו זכור לטוב שילך וירא' אם בטיט היא חתומ' תפלתינו נשמעת ואם בדם נחתמה מה שהי' הוא וכתב היפה ענף שהטיט רמז ע"ד זכור כי עפר אנחנו והדם רמז לנפש כי הדם הוא הנפש והכוונה שאם נדונים בבחינת טיט והוא היצה"ר המטע' לאדם ע"ד אנחנו החומר אז יש להם תקוה ואם בבחינת הנפש שהיא יודעת וחוטאת אין מחיל' או שאם חטאו בבחינת הטיט שהיא החומריות שנהנו מסעודתו של אותו רשע יש להם תקוה ואם בבחינת דם שהוא עבירה באמונת הנפשות אין להם תקוה וזהו הדם דהיינו שחטאו בצלם ע"ש. ובזה פירשתי מ"ש במדרש ויקרא אני כתבתי עליך כי הנפש הוא הדם ואת יוצאת וחוטאת הוה ונפש כי תחטא. והכוונה דהא דם מורכב מחומר וצור' והחומר הוא מושך לצד טבעו להארץ והצורה נמשכת למעל' לשמי מעל' ולכך אם הנפש חוטאת שהיא מצד שמי מעל' זה גרע. וכזה פירש הרמב"ם על הרהורי עביר' קשים מעביר' ככתוב בדרשות הר"ן ואני פירשתי במקום אחר בד"א. והנה משה רבינו התרה בהם שמים וארץ והיינו אם אולי יעברו מצד שמימי או מצד החומר בחינת ארציי ועל שניהם הזהיר אותם. אמנם זה דרך כל אדם שאינו מבין כי אם דברים הקרובים לטבעו ולכך משה רבינו שנזדכך כל כך עד שהיה קרוב לשמים והיינו לשרפי מעל' לכך נתן האזנה לשמים והיינו שהאזנה קרוב יותר והוא חשב בענותו כי גם כל ישראל קרובים יותר לשמים מעל הארץ ויחטאו חלילה מצד מה שיש בהם מדקות העיון וכמו שפירשתי על הכתוב בראשו נגעו ולכך התחיל בהאזנה לשמים אבל ישעיהו שאז היו הדורות מתמעטים ודור המדבר היה דור דעה וחטאו בעגל בציור דק כמ"ש הכוזרי. אבל בדורו של ישעיהו שחטאו בגשמיות ומנשה עשה כל התועבות בחומריות ובגשמיות לכך נתן האזנה לארץ ודו"ק היטב:

ובגוף הכתוב נראה לפענ"ד עפ"מ שהאריך העיקרים במ"ב פי"ג שאחרי שהשם יתברך הוא האחד בתכלית הפשיטות והאחדות א"כ מהיכן נמצא הפעולות הרבות כי מהאחד לא ימצא אלא האחד והביא שמזה יצא שורש פורה רש ולענה דעת המינים שאמרו שיש שנים ופועל הטוב לא יפעול הרע ויש שתי פועלים וע"ז הכו החכמים השלימים על קדקדם כי אחר שאנו רואים כל הנמצא בעולם יגיעו לתכלית אחד א"כ אי אפשר לומר שהן שתים וע"כ הסכים אבן רש"ד שבפועל הכללי כהקב"ה לא יפול שאלת החכם אשר מאחד לא יצדק אלא אחד כי זה שייך בפועל פרטי לא פועל כללית כי לבעבור שיתקשרו כל חלקי המציאות כלם בכללות לכך יפול בזה ענין הרבוי. ואמר אבן רש"ד שהאל צוה אל ההתחלות שיצא אל הגלגלים שיתנועעו אלה התנועות ושבמצות המצוה עמדו השמים והארץ כמו שבמצות המלך הראשון במדינה עמדו המצווים המסודרים יעו"ש וע"ז שמח העיקרים כי הוכרח להודות אמונת החידוש כי אחר שהוא ע"ד המצוה ע"כ הוא חידוש כי ע"ד החיוב לא יפול לשון מצוה ע"ש. וזה נלפענ"ד כי משה רבינו רצה לקבוע להם אמונת החידוש כי אחר שהוא ע"ד המצוה ע"כ הוא חידוש לזה אמר האזינו השמים ואדבר' ותשמע הארץ אמרי פי כאילו יאמר בשם ד' שמצוה להם שיאזינו השמים ותשמע הארץ כמו שסיים בסוף כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו ומזה מבואר אמונת החידוש ולזה אמר שלא תפול ברשת זו טמנו המינים שאמרו שיש שתי רשויות ח"ו פועל הטוב ופועל הרע לזה אמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול וא"כ מאין בא הריבוי וע"כ שהריבוי בא מפאת המצוה וא"כ נודע אמונת החידוש ומציאות אל ולזה אמר הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך ודו"ק היטב:

האזינו השמים ואדבר' ותשמע הארץ. במדרש משה רבינו היה קרוב לשמים ע"כ נתן האזנה לשמים והשמיע' להארץ אבל ישעי' היה רחוק משמים ע"כ אמר שמעו שמים והאזינו ארץ. הענין הוא דהנה בספר חזון למועד הנדפס מחדש ראיתי שהאריך בזה שהנה החקיר' בחכמות יתכן על שני דרכים האחד קשה מאד לפתוח מהארץ ולעלות מעל' למעל' עד רום רק ע וזה יכבד על האדם אבל אם יוכל להתחיל בשמים ומשם ירד מטה לארץ היה ניקל עליו הדבר. והנה משה רבינו רצה בתחלתו ג"כ להתחיל ממט' למעל' ע"ז אמר לו הקב"ה של נעליך מעל רגליך היינו שלא תתחיל מעל הארץ שהוא בדמות רגל והרגל נושא הראש כי אם אדרבא הראש נושא את הרגל והשיכור אשר אין לו דעת יפול ע"ש שהאריך כי ע"י חכמת התורה נוכל לחקור ממעל' למט' והאריך שם בדברים נעימים ולפ"ז זהו מה שאמר משה היה קרוב לשמים והתחיל ממעל' למט' ע"כ אמר האזינו השמים ותשמע הארץ אבל ישעיהו אמר להיפך כי הוא התחיל ממט' למעל' ודו"ק היטב: יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. הכוונה לדעתי ע"פ מ"ש החוקרים ההבדל שבין גשם לטל שגשם הוא לחות הארץ העולה מעל' מעלה וחלקי מים זכים העולים וכאשר יתקבצו למעלה חום השמש יגרשם כי לא נשא אותם החום לשבת שם להיותו הפכיי וגרדו לארץ ולכן כאשר נתייבש האדמ' ולא יעלה לחות כ"כ לא ירדו גשמים אבל הטל אינו מלחות הארץ רק יורד מנטיפות הלחות החלק האויר הרחוק מאתנו ועומד קר ולח ומשם נטפו אגלי טל על הארץ ולכן תמיד עדי יום יום כהחם היום ירדו טפי טל מן חלק האויר המקורר והנה לפ"ז הגשם בא מן הארץ ויורד לארץ והטל יורד מחלקי האויר והנה כאן קרא משה לשמים ולארץ ולזה אמר שיערוף כמטר לקחי דהיינו שיהי' אתערות' דלתתא ואח"כ תזל כטל אמרתי שיהי' אחר כך אתערות' דלעילא ודו"ק:

יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. לפענ"ד נראה ע"פ מה דאמרו בנדרים דהפלפול ניתן למשה ונהג בו טובת עין ונתנה לישראל. והנה הפלפול אינו תמיד ולפעמים אין מקום לפלפל והוה כמו מטר שג"כ לפעמים יורד ולפעמים אינו יורד אבל אמרתי תזל כטל ודו"ק:

הלד' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם אונקלוס תרגם עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו. לבאר הדברים כבר כתבתי וכעת נראה לי ע"פ מ"ש בשם הרב הצדיק מוהר"מ פריסקר ז"ל לפרש מ"ש שאברהם קיים התור' עד שלא ניתנה התור' לפי שאיברים וגידים של אדם כנגד רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וכל אבר מוכן לפעולתו וז"ש שהיו כליותיו נובעות חכמ' והיינו שכ"כ נזדככו איבריו עד שהבין בעצמו מה שהאבר מוכן ע"ש. ולפ"ז ז"ש בניו מומם היינו ששחתו אבריהם עד שנשארו במומם וז"ש עם נבל היינו שאף שקבלו התור' בכ"ז לא חכימו ולא הבינו את אבריהם שמוכנים לעשות רצון קונם ונשארו במומם ודו"ק, ומ"ש הלא הוא אביך קנך נ"ל לפמ"ש אם אב אני איה כבודי ואם אדון אני איה מוראי. ופירשתי דהנה במצות ל"ת שייך מצד אדנות לפי שהוא אדון ואדון צריך העבד לירא מפניו שלא לבעט ומצד אב מחויב לכבדו לעשות כל אשר צוהו. וז"ש כאן הלא הוא אביך וגם קנך שקנה אותך להיות לו לעבד ומ"ש הוא עשך ויכוננך שברא כונניות באדם נראה לי עפמ"ש החובת הלבבות המשל שמסר המלך בנו לעבדיו ומשרתיו ופקד עליו שאם ישמור מצותם אז גם הם ישגיחו עליו לשמרו ואם לא א"צ השגח' ויאמרו לו עבדיו למה לא שמרת מצות המלך ואנחנו שמרנו מצותיו והנה הקב"ה ברא כונניות באדם מה שצורך לחיי אדם ע"פ האדמ' והאדם צריך לשמור מצות אלקים וז"ש הוא עשך ויכוננך ולמה לא שמרת כדרך ששמרו הם ודו"ק:

הלד' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך הכוונה לדעתי עפמ"ש החובת הלבבות במשל בעבדי המלך שצוה המלך שישאו את בנו על פני המים וצוה לעבדיו שיכבדו אותו גם צוה אותו שיכבד אותה במאכל ומשת' וכדומ' וזה השר מתעלם מעשות כזאת להם האין מן הדין שעבדיו יאמרו לו אתה האיש המתעלם ממצות המלך גם אנחנו נתעלם מעשות לך אשר צונו המלך ותטבע בנהר. כן גם כל הגוי הזה אם האדם יתעלם ממצות הבורא עליו אז גם הטבע תתעלם מעשות לו חק דבר יום ביומו אז יגוע ויחלש יעו"ש כי שניתי דבריו לאהבת הקיצור. והנה חז"ל דרשו על הוא עשך ויכוננך שברא הקב"ה כונניות באדם ע"ש וז"ש הלד' תגמלו זאת הלא הוא אביך קניך הוא עשך ויכוננך ואם הוא יתעלם ממך כדרך שאתה מתעלם ממנו או אז ישיגוך רע מאד. ומה נכבד בזה דברי התרגום שתרגם על עם נבל עמא דקבילו אוריית' והוא פלאי וכבר כתבתי בזה. ולפמ"ש אתי שפיר שהוא שאל אותם אחרי שקבלתם תורתו ומתעלמים ממנו האין מן הדין שיתעלם מהשלים לך כל עניני הטבע שאם יחסר אחת מהם יגוע אדם ואיו ודו"ק:

או יאמר דהנה כבר אמר הנביא אם אב אני איה כבודי ואם אדון אני איה מוראי. והענין דאנו יש לנו שני בחינות בחינת הבן ובחינת העבד בחינת הבן שמחוייב בכבוד אביו מצד השכל והקבלה ובחינת עבד שהבן מצד שהוא נולד ממנו אף שיהי' לו מורת רוח ממנו אהבת האב לבנו שמצד הטבע לא יניחהו לענוש אותו בחזק' לא כן העבד שהאדון יוכל לגרש אותו ולא ישלם לו ולא יזון אותו ואם אמר יאמר עשה עמי ואיני זנך רשאי לכך שאל אם אב אני איה כבודי שמצד תכונת הנפש הבן יכבד אב ואם אדון אני איה מוראי למה לא תתראו מפני. וז"ש הלד' תגמלו זאת הלא הוא אביך וגם קנך והיינו שהוא לך לאב ולאדון שקנך:

עם נבל ולא חכם. בתרגום אונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו והיא תימה וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי עפמ"ש בגוי נבל אכעיסם ופירש"י נבל אלו הכופרים וכן הוא אומר אמר נבל בלבו. והנה לפ"ז יש נבל שהוא נבזה ונמאס ויש נבל שהוא ע"ש כפירתו. והנה בעוה"ר המתפקרים והמתפרצים בעם שכופרים בתורת משה רבינו הם הנקראים נבלים וז"ש כבל ולא חכם היינו שאף שקבלו התורה ואפ"ה כופרים הם וזה שנקרא נבל וז"ש עמא דקבילו אורייתא ודו"ק:

או יאמר בדרך הלצה עפ"י מה שאומרים העולם דהמשכיל אף שהוא רשע בכ"ז יוכל לפעמים לעשות מעשה שייטב בעיני ד' וז"ש עם נבל שהם רשעים ולא חכם שיעש' לפעמים דבר טוב אף שהוא רשע ודו"ק:

עם נבל ולא חכם. בתרגום אונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו כבר כתבתי בזה כמה פעמים וכעת נראה לי דהנה כבר כתב הרמב"ן על פסיק קדושים תהיו דיכול האדם להיות נבל ברשות התור' ולכך הזהיר שיהיו קדושים אף במה שהתיר' התורה שאף שהתירה התור' לאכול אבל לא בדרך זולל וסובא וגם אף שהתיר' התור' לבא על אשתו אבל לא יהי' שטוף בזימ' וכדומ' ולפ"ז ז"ש עם נבל והיינו שהם נבלים ברשות התורה וז"ש עם נבל עמא דקבילו אורייתא והיינו שמקבלים התור' ואעפ"כ הם נבלים ברשות התור' וז"ש ולא חכם להבין כוונת ותכלית התור' ודו"ק:

או יאמר לדעתי דהנה כבר האריכו כל המפרשים שאנחנו מחוייבים לקיים התור' מצד האמונה ולא ע"י חקיר' שע"י החקיר' אי אפשר שלא יטה קצת מדרך התור' להפילוסופיא הארור' וגם רבים וגדולים מאנשי השם כמעט נטיו רגלם בחלקת הצורים אשר להפליסופיא והמליצו ע"ז וארשתיך לי באמונה היינו שאת' תהי' שלי ע"י אמונה ולא עפ"י חקיר' וז"ש עם נבל היינו שנטו מדרך התור' אל החקיר' וע"י כן יטו אל הרע' וינזרו לבושת וז"ש עמא דקבילו אורייתא והיינו שהם מחוייבין להאמין מצד התור' שקבלו עליהם ולא חכם והיינו לא ע"י שיחכמו דהמתחכם בתור' סופו ליפול ברע' וז"ש ולא חכימו ודו"ק היטב: עוד נראה לי עפמ"ש בקדושת לוי לפרש הא דאמרו אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התור' דיינו והקש' והיאך היו די אם לא היינו מקבלים את התור' מה לנו בהר סיני ובכל הטובות. וע"ז אמר דהנה כבר אמרו שאברהם אבינו היו כליותיו נובעות חכמה והיינו שלפי שהי' דק השכל וחף מכל תאות החומריות ע"כ היה כליותיו נובעות חכמ' וקיים כל התורה עד שלא ניתנה לפ"ז הרי אמרו ישראל שעמדו בהר סיני פסק' זוהמתן וכיון שכן היו יכולים לקיים את התור' אף שלא היה נותן להם התור' אלא שהקב"ה הטיב עמהם ונתן להם את התור' אשר אף הגס השכל שבהם נזדכך עד כי שמע התור' ע"ש ודפח"ח. ולפ"ז זה שאמר ראו גם ראו האבות הקדושים אף שלא קבלו התור' היו כליותם נובעות חכמ' וקיימו אתם שקבלתם את התור' ומכל מקום לא קיימתם עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו ודו"ק היטב:

או יאמר שאמר להם ע"ד מה שאמרו אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכח' וע"ש במדרש והארכתי שם בחידושי דיום הדין היינו שמעניש אותם על לא שמעם בקול ד' והתוכח' היא שאינו מעניש אותם רק שמפרט להם שיראו בעצמם למי חטאו לד' אשר גמלם כל טוב וז"ש הלד' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך והיטיב עמך ודו"ק היטב. הלד' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור וגו' בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. לבאר הדברים נרחיב הדיבור בדרך דרוש דהנה בפרש' עקב כתבתי לפרש הא דאמר שם מת אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו וגו' בעת ההיא הבדיל ד' את שבט לוי וכתבתי שם הרב' דרכים ואחד מהדרכים כי בימים הקדמונים היה אחד השלם ואחריו עוד אחד אשר כלול כל השלימות אח"כ כשנתקטנו הדורות ואין די באיש אחד או בשתים למלאות די סיפוק השלימות וצריך שיצטרפו אנשים רבים להשלים בכלם תורת האדם ע"ש שהארכתי בזה. וכעת אני אומר להעמיק בדברים דהנה כבר נודע מ"ש הכוזרי כי מראשית הבריא' היה כוונת הבריאה שיהי' אחד המיוחד הלב ושאר אנשים לא נבראו כי אם לצוות לזה שיהיו שומרים לו וכמו שהפרי נברא בשומרים וקליפות רבות ולפעמים הפרי קטן מאד ואין בו אלא שרף מעט והשאר הוא רק לשמור השרף שלא יאבד כמו כן כל האדם המה רק שומרים להאדם הלז והוא הלב והמה הקליפות והשומרים והארכתי בזה בפרשת קרח על הפסוק ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים ע"ש ולא אכפול הדברים. והנה כבר כתבתי שם כי כמו שהנקוד' האמצעית שבמרכז הוא קשה מאד למצוא שיש תוך ותוך תוכו והנקוד' האמצעית האמיתית הוא בתכלית הכוון כמו כן כל ישראל בערך האומות הם הפרי והאומות השומרים והקליפות וכן בערך זה הלוים לגבי ישראלים הם ג"כ בערך פרי לקליפות וכמו כן הכהנים לגבי הלוים ומזה נבחר הכה"ג שהוא העומד בנקוד' האמצעית והוא הפרי האמתי. והנה לפ"ז נבין מ"ש בזבחים דף ק' לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי והוא תימ' שכבר נתנה הכהונה לזרעו של אהרן ורש"י כתב בפירוש החומש שלא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם אחריהם שיולידו אחרי המשחתן אבל פנחס שנולד קודם ולא נמשח לא בא לכלל כהונה ואינו מובן דלמה יגרע מהתולדות שנולדו אחרי המשח'. אך לפענ"ד נראה דהנה אהרן קדוש ד' זכה שהי' כלול כל השלימות וכבר נודע מ"ש הרא"ש בתשוב' דבניו בעת שנמשחו בו ביום היה להם דין כהנים גדולים ולכך היה החטא שהלכו חסרי מעיל ע"ש ובמזרחי וביפ"ת והיינו שהם בפ"ע היה בהם כל השלימות וראוי להיות כהנים גדולים אבל בניהם אחריהם לא היו ראוים כלם שיהיו כהנים גדולים כי אם בצירוף אחיהם הכהנים היה נבחר מהם אחד שהי' גדול מהם והוא היה הכה"ג אבל היה צריך צירוף זכות שאר אחיו הכהנים ולפ"ז פנחס שלא נמשח לא זכה הוא שיהי' הוא כה"ג דהיינו שלא השיג עוד כל השלימות שיהי' הוא לבדו כהן לזה לא זכה עד שהרג לזמרי שם השיג כל תכלית השלימות ונעשה בעצמו כהן וז"ש לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי והיינו שיהי' הוא לבדו כהן כדרך שכתוב ויכהן אלעזר בנו תחתיו זה לא זכה עד שהרג לזמרי. ובזה נראה לפענ"ד מה שאמר הכתוב הנני נותן לו את בריתי שלום והית' לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל והיינו דהנה פנחס שתים היו עשיותיו אחת שקנא לאל ואחת שכפר על בני ישראל ונמצא שהיו עשיותיו בפרטות ובכללות שמה שקנא לשם האל היה הוא בעצמו לבדו ואין עוזר לו וגם עשה טוב' לכללות בית ישראל. ולכך נתן לו שני ענינים שלו לבדו נתנה הכהונה ולזרעו אחריו בכלל נתנה הכהונה לזה אמר הנני נותן לו את בריתי שלום היינו בשלימות לפי שקינא לאלקיו ואין איש עמו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם לפי שכיפר על בני ישראל ודו"ק היטב:

וזה לדעתי מ"ש במדרש כל הימים שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה לשמש בכהונה גדול' ר"ב בשם ר"ס מייתי לה מהדין קרא בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם ומשה איש האלקים בניו יקראו על שבט הלוי ולא נודע מהיכן הוכיחו מזה ועיין ביד"מ וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה משה רבינו בודאי היה כלול כל השלימות והי' ראוי להיות כה"ג רק שההבדל היה בין אהרן למשה שהבנים של אהרן הם עצמם ראויים להיות כה"ג ובניהם אחריהם עכ"פ בכללות היו כהנים ומשה רבינו בניו בעצמם יקראו על שבט הלוי ולא זכו להיות אף בצירוף כהנים רק לוים שהלוים הם בערך הקליפי לגבי כהונה והנה גם דוד המלך נבחר להיות לסגולה והוא הלב שמכל שבטי ישראל לא נבחר למלוכ' רק יהוד' ומשבט יהוד' לא נבחר רק מבני ישי ומבני ישי נבחר דוד והוא הלב וכלם קליפות ובאמת דוד היה לו כל השלימות אבל כל בית דוד יש להם כח הכנה שהם מזרע המלוכה. וזה לדעתי מה שאמר לו הקב"ה והגיד לך כי בית יעש' לך ד' ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם וז"ש דוד מי אנכי ומי ביתי כי הביאותני עד הלום ותקטן עוד זאת בעיניך ד' ותדבר גם על בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם ואין לו מובן. ולפענ"ד נראה דהנה פירשתי הא דדרשו אדם אתם אתם קרויין אדם ואין אוה"ע קרויין אדם שנאמר ואתן צאני אדם אתם. ולכאורה משולל ביאור דאוה"ע לא יקראו כלל בתורת האדם וע"ז ירעימו בקול עלינו. אך באמת נראה דהנה כבר כתבתי שכעת נתקטנו הדורות והולכים הלוך וחסור במעלות השלימות בכ"ז כאשר יקובץ אנשים רבים למאות ואלפים יוכל להתקבץ ביחד אדם אחד אשר יהיה שלם בתכלית השלימות. אך נראה דזה דוקא בישראל שיש להם דת אשר יקבצם ובהצטרף אשר ישמרו דתם כל אחד ואחד מה שמחזיק יוכל להיות שיהיו נקראו בכללות אדם תשלם אבל אוה"ע שאין להם דת אלקי ורק דת אנושי א"כ ל"ש צירוף שבהקבץ אנשים רבים יהיו לאגוד' אחת ויהי' אחד השלם שמי ומי יקבצם וכל איש אשר לו מדה או חכמ' למורש' היא לו לבדו וז"ש ואתן צאני אדם אתם היינו שאתם בהתקבץ ביחד יוכל להיות אדם אחד בשלימות שהדת מקבצם אבל באוה"ע כל אחד בפני עצמו ומי יקבצם ועיין רש"י והוא מהמדרש פרש' ויקרא שבעשיו כתיב נפשות וביעקב כתיב כל הנפש שביעקב נעשו לנפש אחת וז"ב. והנה גם בדוד אחרי שהבטיח לו שביתו יהי' נכון עד עולם הנה זה שאמר וזאת תורת האדם היינו שבמה שדיבר על בית עבדו למרחוק זאת תורת האדם:

ובזה מיושב קושית התוספות שהקשו בכמה מקומות ומהם ביבמות דף ס"א דר"מ אומר שגוי שעוסק בתור' הרי הוא ככת"ג שנאמר אשר יעש' אות' האדם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם הרי דאף גוי נקרא אדם. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שעוסק בתור' ומקיים הדת האלקי א"כ שפיר נעש' בצירוף אדם וזהו אשר יעש' האדם וחי ודו"ק:

והנה מכ"ז נראה כמה מעלת החבר' שמתחברים ביחד לדבר מצוה שבהצטרף זכות ומעלת כל אחד בפני עצמו נעש' בקיבוץ האדם השלם וחז"ל הגדילו מעלת תפלת ציבור באמרם הן אל כביר לא ימאס וה"ה בכל חבר'. ודוד המלך אמר בי יכתירו צדיקים והיינו שסביב סביב עוטרים על ידו הצדיקים והיו לאגוד' אחת. ומעת' ז"ש עם נבל ולא חכם היינו אף שקבלתם את התור' והדת מחבר אתכם בכ"ז לא חכם. ולזה אמר הוא עשך ויכוננך ודרשו חז"ל בחולין כרכא דכולא ביה ממנו כהנים ממנו לוים וכו' והיינו שאתם בכלל מקובץ מפרטים הרב' ונעשים ביחד האדם השלם. ולזה אמר זכור ימות עולם וגו' בהנחל עליון גוים יצב גבולות עמים למספר בני ישראל והיינו שישראל היו שבעים נפש ובהקבץ שבעים נפש נעש' מזה אדם השלם ואומות העולם הם שבעים אומות ואינם קרויים אדם שאינו מקיבץ. וע"כ ראוי שנהיה לאגוד' אחת ואז יהיה אחד השלם ודו"ק היטב:

והנה גם בימים יש לב וסגול' עד"מ שבת היא הלב של כל ימות השבוע וכן ר"ח ויו"ט והלב היותר נבחר הוא יוה"כ והוא נקרא שבת שבתון וזהו מה שאמר גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם. והכוונה לדעתי ע"ד מה שאמרתי כי דוד נבחר והוא הלב שבכל השבטים ומכל השבטים לא נבחר רק שבט יהוד' ומשבט יהוד' נבחר דוד וז"ש גלמי ראו עיניך היינו שבחרת בי להיות מלך ועל ספרך כלם יכתבו והשיב ימים יוצרו ולא אחד בהם והקרי הוא לו בוי"ו ופירש"י שבחר בשבת וביוה"כ וז"ש כמו שבחר בדוד מכל ישראל והוא הלב כמו כן בחר מהימים השבת ויוה"כ להיות לו לבד' והם השלימות מכל הימים. וזהו שאמרו בסנהדרין מה היום מיומים והשיב מה גבר בגוברין ועיין רש"י שם. וזה מה שאמרו משמת יוסי בן יועזר בטלו אשכולות ומפרשי' איש שהכל בו והיינו שעד ימיו היה איש אחד אשר היה כלול כל השלימות הרוחני אבל אח"כ בטלו והי' בצירוף אנשים רבים אדם השלם ודו"ק ועיין ביע"ד בדרוש ד' שדרש בז' אב בשנת תקל"ד:

בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי ע"פ מה דכתב רש"י ריש פרשה בראשית אמר ר"י לא היה צריך להתחיל התור' מבראשית אלא שאם יאמרו האוה"ע לסטים אתם אמור להם שברצונו נתן להאוה"ע וברצונו נטל' מהם. ולכאור' צריך ביאור דמהיכן יוכיחו ישראל שהקב"ה נטל מהם דלמא ישראל גזלו. אך נראה כיון דבתחלה הציב גבולות עמים מכוון למספר בני ישראל שהם שבעים ושבעים גבולות עשה להם ע"כ שעיקר הוא בשביל ישראל וז"ש שאל אביך ויגדך שבהנחל עליון גוים הציב גבולות עמים למספר בני ישראל וא"כ מזה מוכח שכל הטורח לא טרח רק בשבילך וז"ש זכור ימות עולם דלכך התחיל' התורה לספר כח מעשיו לעמו והתחיל מבראשית ודו"ק:

כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו. לפענ"ד הכוונה דהנה לפעמים רוצ' הנשר לסתור קינו ויקח הגוזליו על אברתו לסוכך עליהם כמו כן הקב"ה סותר לפעמים המקדש שהוא קינו ושופך חמתו על עצים ואבנים ומרחם על בניו. וז"ש כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף וסוכך עליהם וז"ש יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו ודו"ק:

אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. הדבר תמוה דבמית' כתיב בלשון עתיד אמית ולא כתיב אני ממית או המית וברפוא' כתיב מחצתי. וביאור הענין דהנה בשבת דף קנ"ב אמרו דעתידין צדיקים דהוו עפרא דכתיב וישוב העפר אל הארץ כשהי' ואח"כ אמרו דהאי ברשעים כתיב והדבר תמוה דהא כבר אמר דבצדיקים ג"כ כן. אמנם נראה ע"פ דברי בעל עקיד' דהפרידה שלימ' היה במשה שהעפר שב אל מקומו וברשעים הנפש מחובר אל הגוף וקשה ההפרד' ובבינונים אין הפרידה קשה כל כך וז"ש שברשעים אין הפריד' נוח' ובצדיקים ג"כ אין הפריד' שלימ' רק שעה קודם תחיית המתים שאז הקב"ה מפריד הפרד' שלימ' וז"ש אני אמית ואחיה היינו שהוא ישיב עפר אל הארץ והוא ימות לגמרי ובזה מבואר מה דאמרו בפסחים דף ס"ח רבא רמי כתיב אני אמית ואחיה וכתיב מחצתי ואני ארפא והיינו שזה סתירה דכאן כתיב בלשון עתיד ולזה אמר שזה באחר: ואויבינו פלילים כי מגפן סדום גפנם וגו' הפסוק קשה ההיתוך ואינו נמשך לא לקודם ולא לנמשך וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה הרמב"ן פירש על פסוק כי ציד בפיו שיכנו האיש על רגילותו תדיר כמו ואני תפל' שרגיל תדיר להתפלל היה נקרא איש תפל' כמו כן כי ציד בפיו יעו"ש וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות. והנה גם כאן אמר להיות כי האויבים הם רעים וצוררים מאד ושרשם רע ע"כ הורגלו ליסר אותנו ולעשות בנו שפטים עד כי יכונו בשם פלילים שה שהוא לשון שפטים. וז"ש ואויבינו פלילים לזה מפרש כי מגפן סדום גפנם ענבימו ענבי ראש וגו' חמת תנינים יינם ולכך נקראו בשם פלילים וזה נכון מאד:

ואויבינו פלילים וגו' וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי לפרש ע"פ מ"ש הר"ן דדרושים ע"פ בישעי' ולא יוסיף עוד להשען על מכהו ונשען על קדוש ישראל באמת והאריך הרב' ותוכן הדברים כי השכל יחשוב כי מה שבא לו רעה מהגוים הוא מצדם וע"כ יבקש מהם שיקלו עולם מעליו אבל באמת זה טעות כי הכל בא בהשגח' והם אינם רק אמצעיים על דרך מי שבא הפקיד' ממקום הגבוה להכות איזה איש מכות אכזריות ר"ל והנה בא ע"י אמצעיים רבים עד שהמכ' בעצם בא ע"י הסרדיוט הנקל' שהוא אין יכולת בידו לא לגרוע ולא להוסיף והנה האיש המוכ' והמעונה מבקש מהמכה שלא יתאכזר עליו והוא סכלות מאתו והוא צריך לבקש מגבוה מעל גבוה. כמו כן אנחנו בגלותינו מבקשים מהמכ' וצריך לבקש רחמים מד' ולכך לעתיד כשיפקחו עיני סכלותינו לא יוסיף עוד להשען על מכהו ונשען על קדוש ישראל באמת. ולזה גם כאן אמר איך ירדוף אחד אלף וגו' אם לא כי צורם מכרם והיינו שעיקרו בא מד' המשגיח והוא צוה להגוים שיעבדו בנו והם אינם רק אמצעיים שעל ידם נגמר החפץ. וז"ש ואויבינו פלילים הם אינם רק השופטים כמו השופט ששופט שזה האיש מחויב כך וכך ממון האם השופט מחייבו ברצונו רק שכך נתחייב עפ"י דין והוא אינו רק פוסק הדין שכך יתחייב וכמו כן האויבים אינם רק שופטים והם יחשבו כי הם המחייבים בעצמותם וזה סכלות מאתם שהחיוב בא מד' וצורנו מכרנו והם האמצעיים וכמ"ש ודו"ק:

מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב. עיין תרגום אונקלוס מדם קטילין ושבין לאעדאה כתרין מריש שנא' ובעלי דבבין. הכוונה לדעתי שפירש התרגום פרעות מלשון כי פרעה אהרן שהוא לשון גילוי והסר' וז"ש שהסיר כתרין מריש שנא' והיינו מראש פרעות אויב היה נגל' והוסר העטר' מראש האויב:

אראה מה אחריתם בתרגום ארי גלי קדמי והוא תימ' דבפסוק משמע דהכתוב אומר כמסתפק שירא' מה יהי' אחריתם ובתרגום מבאר דגלי קדמי. אך נראה דיפה כוון התרגום שהרי במקרא משמע שהקב"ה אומר שיספה עלימו רעות וגו' וכאילו כבר מוחלט שחטאו וע"כ תרגם שגלי קדמי והיינו כמ"ש האלשיך דכל שאינו מגיד בפה רק שנגל' לפניו ישנו בבחיר' לשוב ויהי' הכתוב שאמר וירא ד' וינאץ היינו שגלוי וידוע לפניו אף שלא אמר בפרסום שיחטאו שאז לא יהי' להם כח הבחיר' ודו"ק:

אם שנותי ברק חרבי. עיין אונקלוס שפירש שנותי מלשון שני' דהיינו פעם שני דלא כרש"י ורש"י לא הרגיש בזה וגם מראש פרעות אויב תרגם אונקלוס לאעדאה כתרין מעל רישא והיינו שפירש מראש דהיינו הכתר שעל הראש ופרעות מלשון מגול' דהיינו שגילה והסיר הכתר מעל הראש ורש"י לא הרגיש כלל בזה וצ"ע:

גם בחור גם בתול' יונק עם איש שיב' שמעתי קושיא בשם נד"ז הרב הגאון מוהרצ"ה נ"י במ"ש הס"ח דאין לומר שהשמח' במעוני כשיש נשים ואנשים ביחד והביא ראיה מהא דכתיב בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים הרי דשם כתיב עם ומשמע ביחד וכאן כתיב גם ולא עם ולמה לא הביא מקרא דתור' שכתב ו"כ כן והשבתי דל"ק דיש לומר דכאן אסור משום יחוד ולכך לא כתיב עם אבל שם דאיכא רבים כמ"ש בחורים וגם בתולות דלא שייך יחוד בתרי וכ"ש ברבים וע"כ דאינו ראוי שיהיו מעורבים אף דלא שייך יחוד ודו"ק:

חסלת פרשת האזינו:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה