דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת ברכה
וזאת הברכ' אשר בירך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו. הכוונה ע"ד מ"ש הכ"מ דלכך כתב הרמב"ם פ"ח מט"ל שספק בהרת הוא ספק אף שרבה ב"נ הכריע שטהור ויצא ב"ק משום שהיה סמוך למיתתו והוא בכלל לא בשמים היא וא"כ גם כאן שאמרו משה איש האלקים ושאל במדרש אם איש אינו אלקים ולזה אמר שהיה לפני מותו שהוא בכלל לא בשמים ודו"ק:
וזאת הברכ' אשר בירך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו: במדרש דרשו איש אלקים מחציו ולמט' איש מחציו ולמעל' אלקים והכוונה לפענ"ד למ"ש בעקיד' בביאור הענין שמשה רבינו מת ואליהו לא מת. ואמר הוא דההפרד' השלימ' שישוב העפר אל הארץ כמו שהי' והרוח תשוב אל אלקים זה המיתה המובחרת. אמנם באופן שלא יתערבו הכחות הנפשיות בהגופני שיהי' כל אחת בפ"ע ע"ש דרוש יקר ונשגב מאד מאד והארכתי בזה בכמ' מקומות והנה גם כאן לאחר שאמר דבירך לפני מותו ק"ל היאך שייך למשה רבינו מת לזה דרש איש אלקים מחציו ולמעלה אלקים ומחציו ולמט' איש והיינו שכחות הנפשיות וכחות הגוף לא נתערבו והית' כל אחת בפני עצמה ודו"ק היטב:
אש דת למו. אלמלא דת עמה אין אדם יכול לעמוד בה כך דרשו בספרי פרש' ברכ' פיסקא שמ"ג:
והוא משולל ביאור ולפענ"ד הכוונה דהנה כבר אמרו בשבת דף פ"ח שהמלאכים אמרו חמד' גנוז' יש לך ואתה מבקש ליתנה לבו"ד ומשה השיב להם תור' מה כתיב בה וכו' כלום למצרים ירדתם. וביאר היפ"ת והרב' מפרשים שבודאי גם המלאכים לא טעו בזה רק שטענו שרוחניות התור' ינתנו להם והקב"ה השיב שלפי שפשטיות התור' ע"כ לבני אדם ע"כ צריך ליתן להם התור' כול' עם כל רוחניות'. ומעת' כאן שאמר ואתא מרבבות קודש שהוא המלאכים ובכל זאת אש דת למו והיינו שאמר אלמלא דת שנתנה עמה אין אדם יכול לעמוד בה כי מצד קדושת' ורוחניות' ראוי יותר להמלאכים רק בשביל הדת התורי' שהוא ע"כ לבני אדם:
עוד נראה לי דהנה עינינו הרואות שהמים החמים העומדים אצל האש אי אפשר לשתותם כי חום גדול להם אבל כשנמזג אותם בצוננים אז הצונן מרפה קצת החמימות ויוכל לשתותם לזה אמר גם כאן שבאמת כוונות עמוקות ונעלמות יש בתור' שאין אדם יכול לעמוד בהם זולת כי הדת שמעורב בה על ידה נוכל להבין גם סודותיה וז"ש אלמלא דת שנתנה עמה אין אדם יכול לעמוד בה שהפשט מור' על הכוונה הצפונה ג"כ. עוד נראה לי ע"פ מה שמצאתי בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תרמ"ג שכתב דלכך לא נכתבו הנקודות בתורה שלפי שבאמת התור' יש לה צירופים הרב' וכל שהיה כתבו הנקוד' לא היה רק כפי הנקוד' והית' מוגבלת לכך לא כתיב בה נקוד' ע"ש ולפ"ז לולא שאנו מקובלים הנקודות כדי לדעת הדת שבה לא היה אדם יכול לעמוד בה כי יש לה צירופים הרב' ואין מי יודע אם כה ואם כה אבל כיון שלהדת צריך לדעת הנקודה ע"כ יכולין לעמוד על התור':
וע"ד המליצ' נראה לי שכוון למ"ש הכוזר כי לא יוכל להתקרב אל ד' כי אם עפ"י דת אל אשר זו תלמדינו הדרכים המסוקלים מכל נגף וא"כ אמר שאלמלא הדת לא היה אדם יכול לעמוד בה דהיינו להתקרב אל אלקים בלי ד"ת ודו"ק: מימינו אש דת למו. הכוונה שימין מור' על דבר המכוון והמזומן לעשות ועיין מדרש קהלת על פסוק לב חכם לימינו ואח"כ אמר שגם בצאתו לשעיר עיקר המכוון היה לישראל ודו"ק:
אף חובב עמים כל קדושיו בידיך והם תכו לרגליך ישא מדברותיך תור' צוה לנו משה מורש' קהלת יעקב ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל כבר כתבתי בזה כמה דברים. וכעת נראה לי דבר נפלא דהנה באמת בישראל נמצאו ובאו צדיקים ובינונים ורשעים ומכל מקום כל שאינו אפיקורס הוא בכלל ישראל והוא מושגח בהכלל וכבר נמצאו כמה הדיוטות שחיים וקיימים בזכות התור' וכבר אמרו אלמלא עליא לא מתקיימא אתכליא:
והענין הוא דבאמת להיות שקבלו התור' ביחד והתור' אי אפשר לקיים כי אם בכללות שיש כמה מצות שאי אפשר לקיים לאיש אחד ביחד עד"מ מצות חליצ' ויבום במי שיש לו בנים ומצות המלך אינו רק במלך וההדיוט יש לו כמה דברים שאינם במלך ולכך הם נקראים איש אחד כשם שאיש אחד יש לו איברים רבים וכל אבר מחזיק דבר אחד מהבריאות כמו כן ישראל כל איש מהם מחזיק ענין התור' ובכללות יתקיים כל התור'. וזה ההבדל שבין האוה"ע לישראל שאוה"ע אם נמצא איש קדוש ביניהם הוא נבדל מכל המון האומות להיות לבדו אבל ישראל איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק כי יש להם ענין תור' שנתערבו יחד. וזה הטעם לדעתי מת שאמרו במדרש מנח לא העמדתי מגינים וממך העמדתי מגינים והיינו שבאוה"ע א"א שהצדיק שבהם יכפר על עון הדור שאין לו שום התחברות בהם משא"כ בישראל שיש להם התחברות וכבר האריך הפייט ביום א' של סוכות בטעם הד' מינים שיתכפרו אלה באל' וז"ש כאן אף חובב עמים כל קדושיו בידיך היינו שאף שנמצא באוה"ע ג"כ צדיקים וקדושים אבל הם מובדלים אבל ישראל שתכו לרגליך ישא מדברותיך תור' צוה לנו משה לכך ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל היינו שכל ישראל יש להם התחברות ומתכפרים זה בזה והקב"ה נקרא מלך על כל ישראל. וזה לדעתי מה שאמרו דלולב צריך אגד היינו שיאגדו כל ישראל ביחד להתכפר אלה באל' ודו"ק:
יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר. במנחת יהוד' כתב בשם אבי העזרי שפירושו כמ"ש אל באפך תוכיחני ובחמתך תיסרני שפירושו כמו אל בחמתך תיסרני כן כאן וי"ו של ויהי כמו אל יהי מתיו מספר ודפח"ח:
וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך אשר נסיתו במס' תריבהו על מי מריב' האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה ענין מי מריב' היה מה שלא הקדישו את ד' לעיני ישראל. והנה במדרש פרשת ברכ' אמרו ובר לבב זה משה אר"י אפי' הדיוט וכו' ומשה אמר למה יחר' אפך בעמך אלא לבו ברור עליו שאינו תובע צורך עצמו אלא צורכן של ישראל. והנה גם במי מריב' יען ידעו בבר לבם שאינם מתכוונים רק לכבוד שם קדשו ע"כ לא דקדקו לאמר כהוגן ואמרו שמעו נא המורים וז"ש תומיך ואוריך לאיש חסידיך והיינו שראוי לתתו לאיש חסידיך שהרי נסיתו במס' תריבהו על מי מריב' ואף הדיוט היה גנאי לו באם יאמר שהוא המוציא וכפי פירוש הר"ח זאת היה עיקר חטאם אבל באמת בנקיון כפם שידעו שאין כוונתם רק לשם אלקים לבדו ולא דקדקו בדבריהם וז"ש האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו' כי שמרו אמרתיך וא"כ הוציאו בנסיון שאין כוונתם רק לד': עוד נראה לי דהנה בגיף החטא סל מי מריב' שכתב הר"ח שעיקר חטאם היה במה שאמרו נוציא לכם מים ותלו בעצמם. ולכאור' צריך ביאור הא מצינו כמה פעמים שהמלאך קורא עצמו בשם המשלח ואין בזה פשע ויעויין בעיקרים שהאריך בזה אך כבר כתבתי בפרשת וירא שזה דוקא כל שניכר לבני אדם שהוא מדבר בשם המשלח אבל כל שלא ניכר והאנשים חושבים שבשם עצמם מדברים גם להמלאך אין לדבר בשם המשלח. ומטעם זה נענשו המלאכים שאמרו כי משחיתים אנחנו ע"ש שהארכתי. ולפ"ז גם כאן אחר שאמרו שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים וישראל חשבו שהם הם המוציאים מים א"כ היה להם להודיעם שבשם ד' אמרו כזאת רק שבאו לכלל כעס ולא הזכירו. ולכך אמר השם יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל והם חשבו כי הם הם המוציאים ודו"ק כי הער' חדש' הוא בחטא מי מריב'. ולפ"ז באמת הקדושים האלו באמת להיות יודעים בבר לבבם כי מתכוונים לקדושת השם ע"כ לא דקדקו בדבריהם וז"ש תומיך ואוריך לאיש חסידיך אשר נסיתו במס' תריבהו על מי מריב' והיינו שכל חטאם היה שדברו בשם המשלח ודו"ק:
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. לפענ"ד
הכוונה ע"ד מ"ש החינוך הטעם שכהן גדול אסור לטמאות לכל הקרובים מפני שהוא קדוש וכבדל מהגשמי והנפשות אינן קרובות רק מצד הגוף יעו"ש ואני כוונתי לזה וכתבתי בזה במקום אחר וז"ש תומיך ואוריך לאיש חסידיך וגו' האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו דהיינו שאין שייך להם כלל והוא נבדל בפני עצמו והבן:
נפתלי שבע רצון. לפענ"ד ע"פ מ"ש לפרש מה דאמרו והם מדקדקים עד כזית ועד כביצ' דהענין הוא ע"פ מ"ש המור' לפרש אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו דהענין הוא דאם אדם לא ירצ' במותרות לא היה לו כלל מה לדאוג כי כל אחד מובטח לו כדי חיותו אך אם מבקש מותרות זה אולת ועי"ז עוש' אדם כל תפסלנות וז"ש שהתור' כתב' ואכלת ושבעת ותלה הברכ' כשישבע והנה הרעבתן לא יספיק לו אף לחם גדול וגם ירצ' בשר ושאר דברים אבל הא האדם השלם לא יחפוץ רק לשבוע כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר כי הוא רוצ' במותרות וז"ש הם מדקדקים עד כזית עד כביצ' וזה מליצ' נפלא' שמה שיתר מזה נחשב לתם למותרות וז"ש נפתלי שבע רצון והיינו שאינו נו רוצ' יותר ולזה מלא ברכת ד' שנותן תוד' על כל מה שיש לו בעולם ודו"ק: שומה זבולון בצאתיך ויששכר באהליך. לפענ"ד נראה דכבר נודע מ"ש הרד"ק בשם ר"י גאנח ההבדל שבין שחוק לשמח' ששמח' הוא מצומצם לא בהעדפ' אבל שחיק הוא מלשון טפח שוחק שהוא עודף יותר ע"ש ולפ"ז ז"ש שמח זבולון בצאתיך והיינו שתהי' בשמח' מצומצמת והטעם לפי שיששכר באהליך ואתה צריך לפרנס גם יששכר וע"כ צריך אתה לצמצם שלא תעדיף על חלקך ולא יהי' ליששכר במה להתפרנס. וזה לדעתי מה שאמרו במגיל' דף ו' זבולן מתרעם על מדותיו היה והיינו שנתרעם על מה שנקצב לו שמח' מצומצמת ולא בהפלג' ודו"ק: וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון עיין רמב"ן ריש פרש' בראשית שהביא מדרש דדרש בראשית בשביל משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו והיינו משום דכתיב כי שם חלקת מחוקק ספון דקאי על משה אבל לא הבינותי מ"ש שקטני אמנה רגילים במדרשים כאלו והלא מדרשי חז"ל הם. אך גוף המדרש לפענ"ד דק"ל לשון בראשית שאינו מדוקדק לברא כמו שהאריך רש"י ז"ל וע"כ דרש בראשית בשביל ראשית. אך בגוף כוונת המקרא נראה לפענ"ד דמשה רבינו נתן מסוה על פני גד דלכאור' נראה שרצו לבחור להם בעבר הירדן כדי שיהי' להם מרע' טוב ולא ילכו למלחמ' כמו שאמר להם משה בפרש' מטות. אך כשהלכו בראשי החיל מוכח שכל כוונתם היה בשביל שראו ששם חלקת מחוקק ספון וז"ש וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון שהרי ויתא ראשי עם צדקת ד' עשה כפירש"י שהלך לפני החיל וע"כ שכל כוונתו לא היה רק בשביל ששם חלקת מחוקק ספון וקרוב לזה פירש"י אלא שהטעמתי הדברים ודו"ק:
וימת שם משה עבד ד'. אמרו חז"ל בב"ב דף ט"ו ששמונה פסוקים מן וימת שם משה יחיד קורא אותן ופירש המרדכי דהיינו שגדול בתור' קורא אותן. ותמה זקני הגאון בשו"ת חכם צבי דהרי אמרו שם כמאן כר"י אפי' תימא ר"ש כיון דאשתני אשתני והרי משמע דאשתני לגריעותא ולמה יחיד דהיינו גדול הדור קורא אותן. וכבר כתבתי בזה הרב' דברים וכעת נראה לי דהני אמרו חז"ל כמה פעמים משה שפיר קאמרת ופירש"י שגדול הדור נקרא בשם משה וביאר המגלה עמוקות שבכל דור ודור יש בו ניצוץ ממשה רבינו וגדול שבדור הוא שמקבל ממשה רבינו דהתור' שלו ע"ש. ולפ"ז נראה לי לבל יזוח הגדול שבדור שיאמר שהוא בערך משה רבינו ע"כ תקנו שיקרא השמונה פסוקים שמת משה רבינו ולא קם עוד כמשה למען ידע שאך ניצוץ ממשה רבינו יש בו ולא יש בו אך אפס קצהו. ולפ"ז זהו שאמר כאן כר"י דהיינו שיהושיע כתבן ואף יהושיע קטן ממשה רבינו אף כי השאר וע"ז אמר דאף כר"ש כיון דאשתני שהקב"ה בעצמו אמרן ע"כ דלא קם עוד כמשה ודו"ק היטב. ויש להוסיף בזה ע"פ מה שאמרו פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור אמרו אוי לאות' בוש' ושמעתי בשם הקצה"ח שאמר שכיון שראו שבימי משה נתקטן הדור כל כך א"כ אח"כ בודאי יתקטן יותר ומי יודע למה נמשלנו כמאמר חז"ל כאותן שלא נתפרש שמותן:
וימת שם משה עבד ד'. העקיד' האריך דכיון דמשה רבינו ע"ה היה מובחר כל היצורים וידענו כי המות הוא תכלית הרע וא"כ למה אליהו ע"ה תלמיד תלמידו זכה שלא ימות ומשה רבינו לא זכה לזה ע"ש מ"ש בזה. ולפענ"ד נראה ע"פ מה דאמרו בסנהדרין דף כ"ב אברהם היה ראוי לשרוף בכבשן האש ויעקב פדה את אברהם יבואר היפ"ת דבאמת לפני הצדיקים הקרובים אל די הנה אם יזכה שימסור נפשו על קדושת השם אין לך טוב' גדול' מזו ומהשלימות יכסוף יותר מזה כמי שהולך לחופתו והוא יום חתונתו ויום שמחת לבו שזכ' להקריב נפשו וגופו ונשמתו לד'. אך מפני שהי' חסר עדיין השתלשלות בית ישראל אשר השתלשל ובא מבית יעקב ע"כ הוכרח לצאת מכבשן האש ע"ש. וזה לדעתי מה שנסתפקו חמו"ע אם יצילם ד' לא מפני קוטן הבטחון חליל' רק מפני כי זה היום שקוו למסור נפשם ונשמתם על קדושת השם אך לפי שנתפרסם האמונה האלקית עי"ז הוצרכו לצאת ובאמת לכך לא רצו לצאת עד שקרא להם המלך כי טובה להם המיתה מלכנוס עוד להעולם הזה החושך והמר. אך כאשר קרא המלך ונתפרסם השגחת הבורא הוכרחו לצאת. ולפ"ז משה רבינו ע"ה שביקש שישיג כבודו כאמרו הראני נא את כבודיך והשיב לו הקב"ה כי לא יראני האדם וחי. וביאור הדברים כי כל זמן שהוא מלובש בגוף הנגוף אף אם יהי' זך בתכלית הזכות בכ"ז כל זמן שמלובש בגוף קשה עליו לראות באור פני המלך וגם מפני כי הוכרח לתת התור' לבני ישראל ע"כ היה מוכרח להשאר בחיים וא"כ איפוא אחרי כי כתב הס"ת והשלים ונתנה להכהנים ולישראל שוב נבחר לו המית' מחיים ולכך מת וזה אשרו וכבודו:
וגם נראה לפענ"ד דהשכר הנצחי אשר עין לא ראת' אי אפשר לקבל בעוה"ז כל זמן שהוא בגוף ולכך הוכרח למות. וזה לדעתי מ"ש בב"ב וימת שם משה סמליון אומר וימת שם משה ספרא רבא דישראל והיינו שאחרי שהיה ספרא רבא דישראל ע"כ הוכרח להיות בחיים עד הנה וז"ש התוס' סמליון שם מלאך והיינו שהמלאך הבין שהשגת משה רבינו לא היה אפשר שיהי' בחיים חיותו בגוף ונפש. וז"ש שם לא מת משה כתיב הכא וימת שם משה וכתיב התם ויהי שם ארבעים יום מה להלן עומד ומשמש וכו' וקש' וכי בחנם חנטו חנטיא וכו' אלא שמור' שלא השיגו ההפסד והאבדון מהמות ואדרבא הוא עומד ומשמש והמות מור' על שלימותו וטובו ודו"ק:
ולא ידע איש את קבורתו. לפענ"ד הטעם בזה דהנה אמרו בפסיקתא דר"כ אמר רשב"י אם ניקב נקב מקבורתו של משה אין כל העולם כולו יכול לעמוד באור'. והכוונה לפענ"ד דהנה כבר נודע דחלוש הראות יזיק לו האור הנר וגם מי שיש לו עינים בריאות אם יסתכל הרב' בשמש עיניו כהות והטעם לפי שעיניו חלושות והאור הגדול מכהה האור הקטן כמו שהאבוק' מכהה אור הנר ומטעם זה נראה מה דאמרו שאור של ימי בראשית היה גדול' מאד ונסתכל הקב"ה ברשעים שאינם כדאים להשתמש בהם ע"כ עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. והענין הוא דכשם שהאור הגשמי כל מי שעיניו חלושות ביותר אור הגשמי מכהה עיניו כמו כן האור הגדול לרשעים שעיניהם חלושות מכהה עיניהם וע"כ שיער האור כפי הצורך לעולם ולפ"ז הצדיק שעיניו בהירות ובריאות הוא רוא' באור גדול ולכך במשה רבינו כי קרן עור פניו לפי שאורו היה גדול רק שישראל היה אז במדרג' גדול' לאחר מתן תור' היו יכולים להסתכל בעת שדיבר עמהם מהמצוה ואח"כ השיב המסוה על פניו ואחר כך כשחטאו ישראל ונפלו ממדריגתם ומשה רבינו ע"ה עלה ונתעל' יותר ע"כ לא יכלו להסתכל בצורתו. וזה היה מה שמת משה רבינו ע"ה כי לא היו כדאי לראות פניו ואורו הגדול הכהה עיניהם וזה לדעתי מה שאמרו במדרש א"ל משה להקב"ה מה עשיתי א"ל חטאו של אדם הראשון גרם לך שנאמר הן האדם היה כאחד ממנו. והענין הוא דאדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה כבר אמרו דתפוח עקבו מכהה גלגל החמ' והנה אחר החטא עוד נשאר קלסתר פניו הרב' יותר מכפי שהוא אור החמ' וא"כ לאחר שחטאו ולא הוליד כדמותו וכצלמו כדאמרו במדרש ע"כ בדמות וצלם ואח"כ בדמותו לבד וא"כ לא יכלו להסתכל באור פניו וכבר אמרו בפסיקתא כאן בשע' שהקב"ה נותן לצדיק אינו נוטלה הימנו עד שתרד עמו לקבר. א"כ ז"ש הן האדם היה כאחד ממנו והיינו כביכול בצלם אלקים ואין בני אדם כדאים להשתמש באור הגדול הלז וזה גרם מיתה לו ולבניו אחריו וזה שגרם מית' למשה רבינו וז"ש בפסיקתא שאלמלא ינקב קבורת משה לא היה יכול לעמוד באור' והיינו שהאור נגנז עמו והוא דומ' לאחד שיושב במחשכים שאם לפתאום יוציאותו ממחשכים לאורה היה מכהה עיניו כמו כן עינים חלושות אם היו רואים באור של משה רבינו היה מכהה עיניהם. ולכך נראה לפענ"ד דלכך לא ידע איש את קבורתו משום שלא יסתכלו בו שאולי היה נפתח קצת נקב היה מכהה עינים. וזה לדעתי הסמיכות שאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' והיינו שלפי רוב גדלו האור שלו חזק. וזה הסמיכות לבראשית דבשעת הבריא' היה האור גדול מאד ועמדו וגנזו לצדיקים וכמ"ש ודו"ק היטב:
ומשה בן מאה ועשרים שנה לא כהת' עינו ולא נס ליחה. הנה מה שכתב' התור' זאת לפענ"ד דהנה בעל ק"י בקהלת על פסוק כל עמת שבא כן ילך אמר כמה דאתי בחלוטין כן אזל בחלוטין וביאור הדברים דהקב"ה עוש' כן להקל מעל האדם צער פרידת הגוף מהנפש בשביל שכוחותיו נפסדים והולכים ע"כ אינו מצטער על עזבו את העולם וזה ברשעים שקש' להם הפריד' אבל הצדיקים אשר לא יקש' להם הפריד' לא יחסר כחותם ומכל טובם לעולם ע"ש. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש בשבת דף קנ"א שברזילי הגלעדי שטוף בזימ' היה שאמר אם אטעם עוד מכל אשר אוכל ולכאור' מנ"ל להעמיס עליו כזה. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה אם לא היה שטוף בזימ' ומתענג מתאות העולם היו כחותיו והנאותיו לא חסרים ואחר שהעיד שלא יטעם עוד ע"כ שבעל הנא' היה. ולפ"ז מצינו במשה רבינו שנצטער מאד על הפריד' מן העולם פן חליל' יעל' על לב האדם שהצטער על העוה"ז והנאותיו הכלות לזה העיד הכתוב שלא חסרו לו כל חושיו וכחותיו שלא כהת' עינו ולא נס ליחה ואם היה מצטער על הנאת העוה"ז היה מהראוי שכחותיו יתמעטו וע"כ שכל צערו לא היה בשביל זה רק שנתאוה לא"י לקיים מצות התלוים בה וכדדרשו בפ"ק דסיט':
ומשה בן מאה ועשרים שנה לא כהת' עינו ולא נס ליחה. בספרי אמר לא כהתה עינו מלמד שעיניהם של מתים כהת ולא נס ליחה ראב"י אומר אל תקרי לא נס ליחה אלא לא נס ליחה עכשיו כל הנוגע בבשרו של משה ליחה פורחת אילך ואילך. והוא משולל ביאור מהו אל תקרי ליחה אלא ליחה וכבר כתבו התוס' בערכין דף ט"ו ע"א ד"ה אל שאין כאן חילוף כלל ע"ש. ולפענ"ד נראה כוונה עמוק' בזה דהנה העין והיד וכל אבר בפני עצמו מתיחס להאדם עין של פלוני ידו ורגלו וכדומ' וגם דמעת עינו או ליחו וכדומ' מתיחס אליו. אך כל זה בעודו בחיים חיותו שהאדם בכללות הוא אדם ואיבריו מתייחסים אחריו אבל אחרי מותו מה שייך לומר עינו של פלוני מי הוא הפלוני אשר יפול עליו לומר עינו וידו וכדומ':
וזה מ"ש לא כהת' עינו והיינו שעיניהם של מתים כהות אבל משה רבינו שלא מת לכך לא כהת' עינו שכל ענין כהות עינים הוא כשאדם מזקין והולך למות גם בחיותו כבר החל פרוונקא דמותא ולכך משה רבינו שלא מת ועומד ומשמש לכך לא כהת' עינו והנה גם בלא נס ליח' באמת כפי הכתוב ליחה משמע דאינו מתייחס אחר האדם רק ליחה שם דבר ובאמת משה רבינו לא מת אבל באמת הקרי הוא ליחה בחולם דמשמע דליחה של משה לא נס והיינו שגם לאחר מותו למראית עין האדם עוד לא נס ליחה וז"ש אל תקרי לחה דהיינו שם דבר רק לא נס ליחה כאילו היה נכתב ליחו בוא"ו וז"ש עכשיו כל הנוגע בבשרו של משה ליחה פורחת שזה המופת של אמת ועוד הוא עומד ומשמש בנפש וגוף ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד:
ומשה בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס ליחה לפענ"ד נראה דגם זה משבח של משה רבינו דהנה עינינו הרואות בכל דבר וכל כלי אם ישתמשו בו אשר הוכן להשתמש לא יתקלקל הכלי עד כי יבא קיצו וכפי טיב החומר אשר ממנו נעשה אמנם אם ישתמש בו דבר שאינו כפי תשמישו במעט המים תתקלקל וכן כל העם הזה וכל הגוי הזה האדם נברא בכל איבריו אך לעבוד את הבורא ולהשתמש מעט בכל עניני עוה"ז את אשר צורך בו להחיות את נפשו והנה עינינו הרואות הכפריים והדומים להם המה לא יחלו כל כך כאשר אחד מבני עיירות והטעם שהם לא יקחו מן העולם כי אם הצורך והמוכשר להם אבל בני עיירות המפונקים המה ירצו לחיות חיים של תענוג ויאכלו מעדנים אשר הורכב מכמה הרכבות אשר לא כפי טבע הבריא' ועי"ז יחלו. והנה זה בהנהגת הגוף אף כי בעניני הנפש באמת אם היה האדם משתמש בעינים וידים ורגלים כפי הצורך והנאות היה טוב לפניהם אמנם אם ירצו להשתמש להנאת העוה"ז המותריים ע"כ יחלשו כוחות הגוף. והדמיון אם אדם משתמש בעינים בהצורך לבד אז העינים לא יחלשו כ"כ אבל מי שירצה לעיין תמיד בפיתוח חותם וציורים דקים תראה שבמעט השנים יתקלקל הראות והנה כי כן אם האדם היה משתמש אך לצרכי הנפש הנה באור פני מלך חיים ולא היה נחלש כלל ויראת ד' תוסיף ימים וגם אשר יקח מעט לחיות הגוף הכל טוב אבל האדם מחליף עולם עומד בעולם עובר ע"כ כשיבא להזקנה אז יחלש מאד מאד. וזה לדעתי מה שאמרו זקני ת"ח כל זמן שמזקינים דעתן מתיישבת וזקני ע"ה דעתן מטורפת והיינו משום שהת"ח אינו משתמש לצרכי הגוף כי אם מעט ע"כ הכלי גוף בעמדם יעמודו לא כן הע"ה כי אך בצרכי הגוף והבלי העוה"ז ישתמשו. ובזה נראה לפענ"ד דז"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים וכבר ביארו שהמלאך נקרא עומד והאדם מהלך והיינו שהאדם יש לו בחיר' ורצון והוא נעתיק ממדריג' למדריגה לא כן המלאך. ובזה ביארתי מ"ש רש"י בדניאל ז' על פסוק קרבת על חד מן קאמייא דהיינו המלאכים שאין להם קפצים וע"כ נקראו עומדים והיינו דקפצים הוא ההכרע שיש ברגלים והמלאך לא יתכן לשון קפיצ' שאין לו בחיר' אך לפי מ"ש אתי שפיר בדרך אחר שהאדם כל כחותיו יעתקו וע"כ יחלש ולא יעמוד על עמדו אבל המלאך נקרא עומד שעומד תמיד בכחו. וזה לדעתי מה שאמר אד"ה קודם החטא היה מגיע עד לשמים והיינו כל כחותיו שנתנה לו מעת הבריא' היה על התכונה ראשונה אבל לאחר החטא נתקלקל ונחלש. וזה לדעתי הטעם מה שהאדם יגע בעמדו לתפל' ולתור' ולתעוד' ובעמדו לסתור' וכדומ' לא יגע משום שהאדם כל כחות הגוף הם' רוצים לעזור להחומר אבל להנפש אין עוזר לו וכמו שפירשו על הפסוק עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו והיינו שהלב אין לו עוזר וסומך. וזה לדעתי מה שאמר דוד אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעל' את ירושלים על ראש שמחתי והיינו שבאמת הימין עוש' פעולתו בשלימות לצורך הגוף אבל לצורך הנפש יעש' פעולתו בעצלות וז"ש אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני והיינו שאני העליתי את ירושלים על ראש שמחתי וא"כ ירושלים היה לו לראש צרכי הגוף וע"כ לא ישכחהו נחזור לראש האדם באשר הוא אדם אם לא היה נוטה אל תאוות הגוף היו כלי הגוף נשמרים אצלו בתכלית השמיר' עד בא חליפתו ולא היה נחלש וע"כ נאמר באברהם ואברהם זקן בא בימים וד' בירך את אברהם בכל והיינו שכל כחות הגוף חיים וקיימים על משמרתן ולכך נאמר וימת אברהם זקן ושבע ימים ויאסף אל עמיו בשיבה טובה והיינו שלא נתלש כלל. וזה שהעיד' התור' על משה רבינו שאף שהי' במותו מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס ליחה משום שכל הכחות נשמרו בקרבו כי לא השתמש בהם רק לעבוד' ד' ומעט מן המעט לצורך חיות גופו. זה כתבתי ג' תצוה ז' אדר ראשון תרי"ג ביום שמת משה רבינו רבן של כל הנביאים זצלה"ה זי"ע. ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו':
ובילקוט אמר משה שמא משאמות לא תהי' התור' נקראת על שמי א"ל תהי' נקראת על שמך שנאמר זכרו תורת משה ולא עוד אשר צוה לא כתיב רק אשר עשה משה. לפענ"ד נראה דהנה כתבתי לפרש הא דאמרו הפלא' זו איני יודע מהו עפ"י מה שהאריך הר"ן דהתור' ניתנה כפי שכל אנושי וא"כ לכאור' לא משכחת לה כלל שכחת התור'. אך באמת כללי היסודות זה א"א לשנות רק שבפרטי הדברים אם יש ספק יוכל להכריע לפ"ז זהו ההבדל שבין משה לשאר נביאים ששאר נביאים אפשר לשנות אף היסוד אם יקום נביא אחר אבל נבואת משה בתורתו אי אפשר לשנות וזה שהבטיח לו הקב"ה זכרו תורת משה עבדי שהתור' שלו לא תוכל להשתנות. והנה כבר כתב בעל עקיד' שמשה רבינו היה כשר לפני המלך שלא צריך לתפל' רק שגזר שיהי' כן ונעש' וזה היה הבדל שאצל פרעה כתיב אשר שלחו ד' לעשות אבל אח"כ עשה משה מעצמו כפי שגזר כן יקום וא"כ זה מורה על מעלתו ומכ"ש שתורתו אי אפשר לשנות ובזה מבואר דברי המדרש ודו"ק:
עוד יתכן עפ"י מה שאמרו דאלמלא היה אהרן בדורו של יהוידע לא נחשב לכלום וא"כ זה שאמר משה שמא משאמות לא יהי' נקרא התור' על שמי והבטיחו הקב"ה. אמנם טעם הדבר הוא דבשלמא שאר נביאים לא סבבו התור' והמצו' אבל משה רבינו על ידו נסתבך התור' עד"מ שבת ופסח על ידו נעש' יציאת מצרים והמצו' באה על ידו וז"ש אשר דיבר לא כתיב רק אשר עשה ודו"ק:
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים וגו' ולכל היד החזק' ולכל המורא הגדול אשר עשה משה המפרשים תמהו דמצינו בכל הנביאים ובפרק ביהושוע שעש' נסים גדולים וכמ"ש ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו אשר ישמע ד' בקול איש כי ד' נלחם לישראל וכ"כ בזה וכעת נ"ל עפמ"ש בספר דברי שלום הספרדי לבאר הא דאמרו בראשית כמי מאמר הוא והקש' א"כ למה לא כתיב בו מאמר. וכתב דמאמר לא יתכן רק אם יש איזה חומר שמדבר אליו ולפ"ז בתחלת הבריא' לא שייך ענין אמיר' שלמי אמר שלא היה חומר קדום ולכך יתכן בזה בריאה וז"ש בראשית נמי מאמר הוא אבל לא יפול לשון אמיר' שלמי אמר ע"ש ודפח"ח. ובזה נראה לפענ"ד דזה הבדל שבין משה רבינו לשאר הנביאים דשאר הנביאים לא עשו יש מאין עד"מ יהושיע דדיבר לשמש שיעמוד בחצי השמים וא"כ לא עשה פעול' חדשה רק שהשמש לא שקע' וכן כל הנביאים אליהו החי' את הילד א"כ היה עכ"פ הילד מת והוא החי' אותו ועכ"פ החומר היה מקודם אבל משה רבינו שינה הטבע עד"מ קריעת ים סוף וכן כל המכות היה היפך החומר שהי' מקודם עד"מ שהמים נהפכו לדם ובזה לא יפול לשון אמיר' ולכך ביהושוע כתיב שדיבר יהושיע אבל במשה רבינו כתיב אשר עשה וז"ש בילקוט אשר דיבר משה אין כתיב אלא אשר עשה והיינו שלא יפול בזה דבר שהרי יעשה פעול' חדש' ולא היה אותו חומר וז"ש שמא משאמות לא יהי' נקרא על שמי והבטיח לו הקב"ה שיהי' נקרא על שמו והיינו שהוא עשה את הניסים ודו"ק:
עוד נראה לי דהנה לכאור' יפלא על עשה רבינו ששבר הלוחות מפני שישראל חוטאין ולמד ק"ו מפסח והיא תמוה דבפסח לא אכלוה ערלים אבל לא שרפו הפסח אבל כאן שבר הלוחות בשביל ישראל וכן לא יעש' אמנם באמת כבר נודע כי התכלית גדול מהמסבב והרי גם למשה רבינו אמר הקב"ה רד מגדולתך שלא נתתי לך גדול' בשבילך רק בשביל ישראל ולפ"ז גם הלוחות לא נעשו רק בשביל ישראל שנקראו ראשית וא"כ כל שישראל אינם ראויים א"כ גם תכלית הלוחות בטל. וז"ש ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל והיינו ששבר הלוחות כמ"ש רש"י והיינו משום שישראל הוא התכלית ולזה אמר בראשית ברא אלקים דהיינו שגם הוא בשביל ישראל שנקראו ראשית:
או יאמר עפמ"ש לפרש מ"ש וילך אחר האחד בדן דהיינו שעשה שנים למען יהי לאות כי לא אלקים הוא ואין אלקים אלא אחד אבל הם לא הלכו רק אחד בדן והנה הלוחות היו ג"כ שנים למען לא יחשבו לאלקות והנה כשחטאו בעגל שבר הלוחות שלא יחטאו גם בזה וזה הסמיכות לבראשית. ולא ידע איש את קבורתו: לפענ"ד הכוונה ע"פ מ"ש הרמב"ם באגרתו לבנו ר"א החסיד ז"ל שהמית' האמור' בנביאים הוא הפסקת הדביקות בהשם וביאור הענין כי לא שייך מיתה כל זמן שנפשו דבק' בד' לא ישלוט בו שום ענין מיתה שהוא הפסק הדביקות והפירוד כי אף שגופו מת נפשו חי' עודנה וא"כ משה רבינו שלא נפסק זיו השפעת הדביקות אלקי ממנו לכך לא ידע איש את קבורתו והיינו שלא השיג אדם מה ענין מיתתו משמשת ודו"ק:
עוד יש לומר ע"ד תורני דידוע דקבור' היא משום כפרה וצדיקים צריכין ג"כ כפרה משום דאין אדם צדיק בארץ כדאמרו בסנהדרין דף מ"ז ולפ"ז משה רבינו דאין מקום עפ"י שכל אנושי להבין במה היה חטאו של אדם הגדול הלז ועיין בעקיד' פ' חקת בדרוש מי מריבה שהאריך וא"כ זהו שלא ידע איש את קבורתו והיינו שלא הבינו טעמו ודו"ק:
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. לקשר סוף התור' לתחלתו כמ"ש כ"פ נראה כעת דהנה הרמב"ן בפ' בראשית כתב דלכך לא התחיל התור' בתחלת ספר בראשית וידבר אלקים אל משה את כל הדברים האלה לאמר משום שהתור' קדמה לבריאת עולם כמו שאמרו שהית' כתוב' באש שחור' ע"ג אש לבינה ומשה היה כמעתיק מספר קדמון ולכך כל תולדות דורות הראשונים ויחוס עצמו ותולדותיו כתב כשלישי המדבר וכל התור' כול' מבראשית עד לעיני כל ישראל מפי הקב"ה נאמר למשה כמ"ש גבי ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו ע"ש שהאריך בזה ודפח"ח. והנה בזה נתיישב מה שמשה רבינו בעצמו כתב אלו הפסוקים ולא קם עוד נביא בישראל כמשה שאין מגדר המוסר לכתוב שבחו בעצמו והאיש משה עניו מאד רק שהי' כמעתיק מספר קדמון ומשה מפי הגבורה שמע כן וכתב וכבר אמרו בב"ב דף ט"ו ג"כ לחד מ"ד דהקב"ה אמר ומשה כתב ומביא מתך דמפיו יקרא אלי וכוונתו ג"כ ע"ד הרמב"ן הנ"ל וא"כ זהו ענין קישור התור' וסופה נעוץ בתחלת' דכל התור' שמע מפי הגבור' וכתב כשלישי המדבר לא כמדבר בעדו ובזה מיושב הא דכתב רש"י דלא היה צריך התור' להתחיל מבראשית והק' הרמב"ן דמה קושיא דהא צריך לדעת דלא נחשוב שהעולם קדמון חליל' וזה יסוד מיסודי הדת ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא אם הית' התור' נכתבת בעת שכתב' משה רבינו שפיר נצרך לדעת אבל כיון שלא היה רק כמעתיק בלבד והתור' נכתבה קודם בריאת העולם אז לא היה צורך כלל לזה שלא היה מקום לומר שהעולם קדמון וא"כ שפיר מקשה דאחר שהתחיל מבראשית והיינו שכתב כמעתיק בלבד כמ"ש הרמב"ן שוב לא היה צריך כלל להתחיל מבראשית וז"ב מאד. ובזה אמרתי הא דאמרו בר"ה דף כ"א ביקש קהלת להיו' כמשה יצאה ב"ק ואמרה וכתוב יושר דברי אמת ולא קם עוד נביא בישראל כמשה וכבר כתבתי הרבה ענינים בזה וכעת נראה דהנה מה שביקש להיות כמשה אף שידע היטב שכתיב דלא קם נביא כמשה יש לומר דסבר דהתור' אמרה דלא קם היינו לעבר אבל להבא אפשר דיקום. אך נראה דזה טעות דדוקא אם התור' כתוב' בעת ההיא שפיר שייך לומר דלא קם כעת אבל יוכל לקום אחרי כן אבל כיון שהתור' נכתב' הרב' קודם העולם וא"כ לא שייך לומר דלא קם בעת ההיא דהא לא נברא העולם כלל וע"כ דנכתב' על העתיד דלא קם וא"כ אין הבדל בין זמן משה רבינו לאח"כ. והנה כבר נודע מ"ש העקיד' דלשון אמת לא יצדק רק מה שהי' כן כבר ונתאמת אח"כ וע"ש במ"ש רש"י בפנחס כך כתוב' לפני במרום והיינו דע"ז יפול לשון אמת ומעתה זה שיצא ב"ק ואמרה וכתוב יושר דברי אמת ולא קם עוד נביא דהיינו דהיושר שהוא התור' דברי אמת דהיינו שכך כתוב' קודם מ"ת וא"כ הך ולא קם קאי על כל הדורות וא"א להיות כמשה רבינו כלל ודו"ק היטב כי היא דבר נפלא ת"ל. וזה חדשתי בשמחת תורה שנת תר"ז לאנשי בהכ"נ שלי שבניתי ת"ל הנקרא אור הישר עוד נ"ל לקשר התור' סופה בתחלת' דתנה כלם הקשו דמצינו שנביאים אחרונים הוסיפו לעשות ממשה רבינו ע"ה וכבר האריך בזה העקיד' פ' נח. ולפענ"ד נראה דהנה אם נרצה לבחון חכם אחד או גבור בגבורתו וכדומה הדרך היותר נכון לעמוד על כור המבחן הוא לא בשנבחן אותם באיזה חכמה עמוקה או גבבור' גדולה כי אז החכם בתכלית החכמ' ואף מי שאינו חכם כ"כ או הגבור והחלש מעט כשצריך לבאר דבר גדול או אז יאסף כל כחו וכל חכמתו אבל החכם והגבור ניכר בסתם פעולה שהחכם יפלס כל פעולותיו בהשכל ומי שאינו משכיל כ"כ בדברים שא"צ חכמה ועמקות כ"כ או גבור' כ"כ אינו מכניס עצמו לעשותו כראוי וכן הנדיב לא ניכר נדיבותו בעת שהכל מפזרים כ"א בעת שהכל מכניסים והוא מפזר וכמו כן נראה שיש. עניני נסים חלוקים יש שהוא נס ניכר ונגל' שלא ע"פ טבע ויש שהוא נס נסתר ומעוטף במעטה הטבע והנה הנביאים האחרונים אשר לא היו גדולים כ"כ בנבוא' אז אם עושים נסים הם נסים גמורים שלא עפ"י הטבע אבל מי שבכחו לעשות נסים וא"כ כל מעשיו הם ע"פ נס נסתר ומעוטף בחכמת הטבע וכבר נודע מ"ש הרמב"ן כי כל התורה הם ניסים נסתרים והנה משה רבינו לא לבד שנגל' כחו אם יעשה נסים שלא ע"פ טבע כי גם מה שהוא עושה עפ"י טבע הם כלם נסים נסתרים וכביכול נדמה בזה לבורא יתברך שגם כל פעולותיו שיסד עפ"י טבע הוא העוש' בנס מעוטף עפ"י פלאי הטבע וז"ש ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ולזה חשב שלא עבד לכל האותות והמופתים אשר שלחו לעשות בארץ מצרים כי גם כל היד החזק' והמורא הגדול דהיינו אף עה שלא עשה עפ"י נס כמו ששבר הלוחות זה לא היה נס רק עפ"י הטבע ובאמת כמה גדולים מעשיו ששיבר הלוחות וכמה ידיו רב לו כמבואר במדרש שהקב"ה אחז טפחים ומשה טפחים וחטף משה רבינו השתי טפחים של הקב"ה וא"כ זה היה יותר מאשר עפ"י נס ממש וא"כ בזה כיכר כמה גדול כחו. ומעת' ז"ש בראשית שכבר נודע שבראשית ברא אלקים בגמטריא הטבע והיינו שכביכול נדמה לבוראו שפעל ועשה ע"פ טבע נסים נסתרים מעוטפים עפ"י טבע וזה נכון ועמוק מאד לפע"ד. ולא קם נביא וגו' ולכל היד החזק' וגו' לעיני כל ישראל לבאר הסמיכות לבראשית שהורגלו המפרשים לדבר בזה וגם אני הארכתי בזה וכעת נ"ל דהנה הרמב"ם כתב במורה שעש' חומה לתור' במה שהכריחו המתפקרים הקדמות והיא כתב שאין ראי' ממה שאחר הטבע למה שלמעל' מן הטבע ע"ש שהביא משל נפלא והארכתי בזה במק"א. ובזה פרשתי מ"ש אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה מאת ד' הית' זאת היא נפלאת בעינינו זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו דהנה לפמ"ש הרמב"ם א"כ מהאותות והמופתים אותם שהם למעל' מן הטבע מזה אות ומופת גם. על חידוש הבריא' שאחרי שאנו רואיה אותות הנעשים למעל' מהטבע וא"כ אין מקום להקשות ממה שאחר הטבע למי שעשה הטבע בעצמו והוא למעל' מהטבע והנה הרמב"ן כתב על ויקרא ד' לאור יום שיום הוא כינוי על הזמן שהיא מציאות כל העולם וז"ש אבן מאסו הבונים הית' לראש פנה שהוא למעל' מהטבע וניכר שזה מעשה ידי יוצר וז"ש מאת ד' הית' זאת ולכך מזה ניכר שזה היום דהיינו שכל מציאות עולם עשה ד' וז"ש נגיל' ונשמח' בו ודרשו במדרש א"י במי אם בו או ביום ולכך נאמר בו והיינו שמזה מוכח שהעולם מחודש מייצר ובורא ונשמחה בו ומעתה הנה כבר נודע מה שהאריכו כלם דכל המציאות משועבד להצדיק והצדיק יכול לשנות כל המציאות אות שהן משועבדות להם ולפ"ז משה רבינו שעש' כל האותות וכל היד החזק' והמורא הגדול אשר עשה משה וראינו שהמציאות משועבד להצדיק אף כי לצדיקו של עולם ולכך מזה מוכח שבראשית ברא אלקים והרי לתלמי הוצרכו לשנות שאלקים ברא בראשית מפני שהוא האמין בקדמות כמו שנודע שחכמי היוונים היה מאמינים בקדמות אבל כל ישראל המה ראו וידעו שהטבע משועבד להצדיק אף כי הקב"ה שיכול לשנות הטבע וא"כ אין קושיא ממה שלאחר הטבע על מה שלמעל' מהטבע ודו"ק היטב. ולא קם נביא וגו' אשר ידעו וגו' לכל האותות וגו' ולכל היד החזק' וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל הכוונה לפענ"ד, כי כבר נודע מ"ש הרמב"ן בפ' לך ע"פ והכנעני אז בארץ שאם יהי' הדבר בפועל הדמיון אז לא ישתנה בשום אופן ולפענ"ד כי כל האותות והמופתים אשר שלחו ד' לעשות בארץ מצרים היה בפועל הדמיון עד"מ שזרק הפיח הכבשן השמים ובזה היה פועל הדמיון לפעול המכה הזאת בכל ארץ מצרים וכדומ' והמעיין בפ' וארא בא ימצא כי הקב"ה עשה מקודם פועל הדמיון כדי שיוכל משה רבינו לעשות הדבר הגדול הלז. ובזה נראה לפענ"ד דבר חדש בע"ש חז"ל על בצלאל על שם חכמתו נקרא שאמר לו בצל אל היית דהנה כ"פ מצינו וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר והיינו שהראהו בהר פועל הדמיון שיהי' אח"כ בפועל ממש ולפ"ז בדבר שנתקש' משה רבינו ולא ידע איך לעשות ובצלאל ידע זה נקרא שהי' בצל אל כי לא היה בפועל דמיון שהרי משה רבינו נתקש' בזה ואף שהראו לו בפועל הדמיון ובצלאל לא ראה. ולפ"ז נראה לי מה שאמרו בעשר' מאמרות נברא העולם גם זה היה בפועל הדמיון כדי שיתקיים אח"כ וז"ש ויהי אור והיינו לאחר שאמר הקב"ה יתי אור אז היה אמירתו של הקב"ה פועל הדמיון כי כמו שאצל בו"ד הוכרח להיות פועל הדמיון במעשה קצת כמו כן אמירה של הקב"ה שהוה כמעשה היה בפועל הדמיון. ומעת' זהו קישור התור' סופו בתחל' כי כמו שלא קם נביא עוד בישראל כמשה שהראהו פועל הדמיון כמו כן תחלת בריאת העולם היה בפועל הדמיון ודו"ק היטב. ולא קם נביא וגו' פנים אל פנים להבין הענין פנים אל פנים נלפענ"ד דכבר נודע שיש שתי מיני ידיעות האחת לדעת מהמוקדם אל המאוחר והשנית מהמאוחר אל הקודם והנה בידיעת הקב"ה לא נוכל לדעת מהמוקדם אל המאוחר רק מהמאוחר אל המוקדם והיינו עד"מ מהפעולות אשר הקב"ה עושה נודע כי יש פועל מחדש וממציא וע"ד שמצאתי בספר תולדות יצחק פ' בראשית שמה שכתוב בראשית ברא אלקים היינו שמהבריא' שברא ניכר אלקותו יתברך כביכול ע"ש והיא הנקרא מהמאוחר אל המוקדם ולזה נראה ששיני לתלמי וכתבו אלקי' ברא בראשית והיינו שבשלמא לקהל בית ישראל מאמינים בני מאמינים די לנו בהוודע לנו מהמאוחר אל המוקדם מציאות אלקית אבל לתלמי וסייעתו הפלוסופי' המת מוכרחים לדעת מקודם הממציא והמחדש ולכך כתבו להם אלקים ברא בראשית והיינו שנודע לנו שאלקים ברא בראשית ומעת' נ"ל שזה היה ההבדל שבין נבואת משה רבינו ובין שאר הנביאים שהנביאים הכירו כח אלקי מהמאוחר אל המוקדם אבל משה רבינו זכה שראה ענין הנבוא' מהמוקדם. אל המאוחר וזה ענין פנים אל פנים שממש מבין מהמאוחר אל המוקדם זה אינו רואה פנים אל פנים דהיינו שיהי' הדבר מכוון ממש ובזה יש לקשר סיום התור' לתחלת' שדוקא משה ידע פנים אל פנים אבל לעיני כל ישראל היה בראשית ברא אלקים ודו"ק:
ולכל היד החזק' וגו' לעיני כל ישראל לחבר סוף התור' עם תחלתו בראשית ברא אלקים כ"כ כמה דברים וכעת נראה עפמ"ש בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ח"י בשם החכם הדורש שהטבע והאלקים ואלקים והטבע הוא אחד ואין שום טבע בעולם והאלקים פעל הטבע וע"ש בח"ץ שביאר הדברים והחזיק בידו שדבריו הם דברי אלקים חיים. והנה האפיקורסים אומרים כי הכל עפ"י טבע אבל אנו מאמינים שהקב"ה בורא הטבע ומחדש הטבע. וזה לדעתי מ"ש לתלמי המלך אלקים ברא בראשית לפי שתלמי היה מחכמי היוונים שאומרים שעיקר הוא ע"פ הטבע ולכך השרישו האמונה שאלקים ברא בראשית. והנה כבר אמרו שאלקים בגמטריא הטבע ולכך לעיני בני ישראל מאמינים בני מאמינים ידעו שבראשית ברא אלקים והיינו שהאלקים והטבע הם א' וההשגח' הוא הנקרא טבע ודו"ק היטב: לקשר סוף התורה עם תחלתה. ולפענ"ד עפמ"ש המאור שבה מחזיר' למוטב ופרשתי מה הלשון המאור ובארתי ע"פ מה שעינינו הרואות אם יבנה אדם פלטרין גדולים כל עוד שלא פתח חלונות אין הבנין שה כלום ונמצא האור עושה כל הבנין וגם בתור' הקדוש' לפעמים יוכל האדם ללמוד אם לא יאיר לו אור התור' להבין אז יצבור למודו הרב' ולא ידע מ"ק ולכך אמרו המאור שבו דעיקר הוא המאור שבה וכמו כן אם ילמוד ולא יעשה מע"ט כל הלימוד אינו שוה כלום והנה האור, נחלק דאם עושה חלון קטן אינו רואה כ"כ עד שיעשה אור גדול כמו כן בהתור' אין המאורות שוות וכמשה רבינו נפתח אור גדול וז"ש ולכל היד החזק' אשר עשה משה דהיינו שהי' משיג השגות גדולות וכ"ז משום שנפתח לו אור גדול בהתור' וז"ש בראשית בשביל התור' שנקראת ראשית: עוד נ"ל דכבר נודע מ"ש הרמב"ן דפועל הדמיון עי"ז יתקיים הדברים. וזה מ"ש שהקב"ה נסתכל בתור' וברא העולם והיינו שהתור' היה פועל הדמיון לכל מה שיקר' בדורות הבאים לדור דור וא"כ ז"ש ולכל האותות וגו' אשר עשה משה והיינו שנתקיימו כל האותות משום שכבר כתוב כן בתורה וז"ש בראשית בשביל התור' שנקראת ראשית ודו"ק:
ולא קם נביא עוד וגו' פנים אל פנים לכל האותות וגו' כבר נודע מה שהמפרשים נסתבכו במה כח הנסים האלו גדול יותר מניסי כל הנביאים והלא מצינו ביהושע שסיפר הכתוב ולא היה כיום ההוא לשמוע ד' בקול איש כי ד' נלחם לישראל. והענין נראה לפענ"ד דהנה כבר נודע מ"ש העקיד' על פסוק ומוראכם וחיתכם יהי' על כל חית הארץ דהענין הוא שאיש השלם השומר תמונתו וצלמו לעשות כפי אשר היה דבר אלקים גם הטבע משועבד למשמעתו כמו שאבריו מכבדים לנשא אותו ולהיות סרים למשמעת הנפש השכלי גם כל חקי טבע הקרובים והרחוקים שומרים משמעתו אל כל אשר יחפוץ יטנו ועיין באפיקי יהוד' דרוש מי מריב' שהאריך בזה כי יש טבע כולל וטבע מיוחד ונס והנה הנביאים לאשר לא הגיעו למדרגת משה א"כ כל ענינים היו אך ע"פ הנס והיינו כאשר חידש השי"ת נס עשה והגיד לנביאו כי כן יהי' אבל משה רבינו לאשר שמר תמונתו וצלמו ולא נטה ימין ושמאל א"כ גם מאשר עליו שפע אלקי האציל מרוח בינתו וצוה על הטבע לעשות ככל אשר יגזר והנה בזה היה כחו גדול שעשה כל הנסים ע"פ פקודתו וז"ש ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פא"פ לכל האותות והיינו שהקב"ה ידעו וחבבו ונתן בכחו ע"י ששמר תמונתו וצלמו. וזה הנרמז פנים אל פנים וע"כ עשה כל האותות. וזה לדעתי מ"ש בילקוט א"ל משה לפני הקב"ה שמא משאמות לא יהיו הנסים נקראים על שמי א"ל חייך שעל שמך הם נקראים שנאמר שלח משה עבדו וגו' ולא עוד אשר דיבר משה אין כתיב כאן אלא אשר עשה משה והדברים סתומים ולפמ"ש א"ש דה"א שהנס היה עפ"י ד' רק שמשה דיבר שיהי' כן ולכך אמר אשר עשה משה והיינו שהנס תי' ע"ד טבע מיוחד וזה לדעתי מ"ש משה התפאר עלי למתי אעתיר לך והיינו שהוא בעצמו יעשה כן ולכך אמר רק ביאור תשארנה שמשה אין ביכלתו לעקור מכל וכל ומוכרחים להיות נשארים באיזה מקום ודו"ק:
וזה לדעתי מ"ש שהי' צפרדע אחת ושרקה להרבה צפרדעות והיינו כי זה היה בכח משה רבינו שיפקוד על הטבע שיתפשט ולכך בכנים שלא היה יכול לברוא יש מאין שזה אינו בכח אנושי ע"כ שפטו כי אצבע אלקים היא. וזה לדעתי מ"ש בחולין דף פ"ו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובים והלשון די לו תמוה. ולפמ"ש באמת הצדיק יוכל לצוות על הטבע שתרחב ותתפשט מעל לגבול כדבר האמור ורק שחנינא היה די לו ולא רצה שתתפשט יותר ומדוקדק לשון די לו. וזה לדעתי מה שאמרו בתענית פ"ב בעובדא דר"ח דהראו לו דכל הצדיקים יהיו יושבים אתכא דד' רגלים והוא על ג' רגלים ואח"כ בקש רחמים ושקלו ואמרו שם דהי' הנס האחרון קשה מהראשון והיינו דהוא מצד ענווהו לא ערב לבבו לצוות על הטבע ולכך הוכרח לעשות לו נס מן השמים וא"כ נינו לו מזכיותיו וא"כ היה חסר עי"ז מעוה"ב וע"כ הוצרך לעשות לו נס לבקש רחמים שיטול ממנו והיינו אם כי קשה בעיני ד' לשנות הטבע ועשה שינוי כ"כ שניתן לו מן השמים ואח"כ נשתנה הדבר לקבלו בחזרה. וזה לדעתי מ"ש בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא וכבר תמה הרשב"א דאיך שייך דדבר גדול כזה שכל הצלחת אנושי תלוי בזה והתור' הבטיח' שכר וזה יהי' תלוי במזל. ולפמ"ש א"ש דבאמת הנס בודאי יוכל להיות ע"י זכות בלבד בלי צירוף המזל אבל בבא הדבר מהטבע המיוחד שנעש' ע"י צדיקים שזה צריך מזל והיינו שיהי' מוכן ע"פ טבע לאיזה דבר ואז יוכל הצדיק להרחיב ולהגדיל מעל לגבול והבן בדברים כי הוא ענין נכבד לא יערכנו זהב. ולכל היד החזק' ולכל המורא הגדול וגו' לעיני כל ישראל כ"כ למעל' בזה בענין הנסים שהאריך הרמב"ם בפהמ"ש על עשר' דברים שנבראו בה"ש דפי' שהכוונה שבעת הבריא' נתן בכח הטבע שבעת בא הדבר שתשתנה הטבע תשתנה ולא היה שינוי רצון וביאר הרמב"ם דענין עשיית הנביא לא היה רק מה שנתגל' לו קודם שנשתנה הטבע ועיין בתו' יו"ט מ"ש בזה בשם המאירי ומ"ש הוא בזה והארכתי בזה הרב' בכ"מ וכעת חדשות אני מגיד עפ"י מה שפרשתי הא דאמרו סוכ' מ"ט שיתין מששת ימי בראשית נבראו שבאמר חמוקי יריכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן חמוקי יריכיך אלו השיתין כמו חלאים שמחוללין ועומדין עד התהום מעשה ידי אמן אומנתו של הקב"ה תנא דבי ר"י בראשית ברא שית בתו' שם הקשו מהא דאמרו בדף נ"ג בשעה שכרה דוד השיתין בעא למשטפי' עלמא אמוראי נינהו אליבא דר"י וע"ש ברש"י בדף נ"ג שהקש' ג"כ קושיא זו ע"ש מ"ש בזה. ולפענ"ד נראה דהנה האלשיך פי' מ"ש עם נושע בד' מגן עזרך ואשר חרב גאוותיך וגו' דהענין הוא דבאמת לד' המלחמ' ומה שצוה לישראל ללכת למלחמ' בתכסיסי מלחמ' הוא רק שיהי' לכבוד ולתפארת לישראל שאוה"ע יכבדום כי גבורים הם ויראו מהם וז"ש עם נושע בד' ואשר חרב הוא גאוותיך שיכחשו אויביך לך ואני הסברתי הדבר למה זה דומה לאב המלמד לבנו דרשה שידרוש ברבים ובאמת הכל יודעים כי תורתו של אב הוא ובכ"ז הילד מתכבד בו שדרש ברבים והוצק חן בשפתותיו והנה כי כן אני אומר בנסים ונפלאות שנעשו ע"י נביאים באמת הכל מיד ד' ורק שבכ"ז תפארת הנביאים שהם עשו חיל והביאו הנס וכל ענין המכות הכל יודעים כי ד' פעל אותם ובכ"ז היה לכבוד למשה ואהרן שהם הביאו המכות ויתכן יותר שנודע שמה שיצא לפועל תגדל יותר ממה שבכח כי רק ביד ד' הכח והפועל אחת אבל באדם נמצא דברים רבים שישנם בכח ואי אפשר להוציאם אל הפועל ולכך גדול כח הנביא שמוציא הדברים מכח אל הפועל. וזה לדעתי מה שכתוב וירא ישראל את תיד הגדול' אשר עש' ד' במצרים ויראו העם את ד' ויאמינו בד' ובמשה עבדו והיינו שהאדם לא יבין מה שבכח רק מה שנגל' בפועל ולכך אחרי שמשה הביא המכות בפועל אז תבינו העם מה שהי' בכח ולכך יראו את ד' ויאמינו בד' ובמשה עבדו ודו"ק:
ומעתה גם בשיתין באמת הקב"ה נתן בראשית הבריא' שיהי' שיתין ורק שדוד הרא' לעין השמש הכח הזה שיצא לפועל שכר' השיתין ואלולא שהתנה הקב"ה כן בראשית הבריא' לא היה יכול דוד להוציא לפועל וא"כ שניהם אמת. וזה לדעתי הקישור בתור' סופו עם תחלתו שבאמת משה עשה לעיני כל ישראל ויצא מכח אל הפועל אבל העיקר היה מששת ימי בראשית וזה בראשית אל תקרי בראשית אלא ברא שית והיינו כמו השיתין שהיו מששת ימי הבריא' ודוד הוציאם מכח אל הפועל וכמו כן כל הניסים שעשה משה הוא רק הפרסום שמשה הרא' לעיני כל ישראל שלא יראו רק מה שיצא לפועל ודו"ק:
ולכל היד החזק' ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. בשנת תר"כ בש"ת אמרתי קישור לסוף התור' עם תחלתו דהנה במדרש אמרו בשע' שאמר הקב"ה למשה הן קרבו ימיך למות אמר משה מה עשיתי א"ל חטאו של אדם הראשון גרם לך שנאמר הן האדם היה כאחד ממנו ואמרתי בזה דהנה גם שם תמוה כמ"ש הביל"ע וכי כילות יש שם. ואמרתי בזה דהנה האדם לאחר שהי' לו נטוי' אל הרע לאחר שאכל מעץ הדעת א"כ חשש הקב"ה כביכול שמא הבאים אחריו יטעו בו ויחשבו לאלות לאשר הוא נצחי לכן גזר עליו מיתה שבזה מבורר שלא היה אלוה וזה שאמר הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע והיינו שיש לו נטוי' אל הרע והמלאכים לאחר שאין להם בחיר' אין לחוש אבל אדם הראשון שהי' לו בחיר' פן יקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם ויטעו בו. וזה לדעתי גם חטאו של משה רבינו שהי' מובחר כל היצורים ולכך מת וא"כ ז"ש וימת משה אף שלא קם כמשה רק כדי שידעו שבראשית ברא אלקים והוא ראשון ואחרון. או יאמר עפמ"ש דלתלמי כתבו אלקים ברא בראשית והתוס' נדחקו בזה דמ"ט ולפענ"ד נראה דהנה במ"ש בראשית ברא אלקים כתב רש"י דבראשית לא נמצא רק דבוק וצ"ל בראשית ברוא אלקים ולא ברא. אך לפענ"ד נראה דהנה בריאת שמים וארץ באמת לא יכול רק מי שהיא קדמון לכל נברא וז"ש בראשית היינו בית בעבור והיינו בכח הראשיות שיש לו להקב"ה בזה ברא אלקים את השמים ואת הארץ ואונקלוס מתרגם בקדמין ברא והיינו לפי שהוא קדמון ע"כ ברא ולפ"ז זהו לעיני כל ישראל שפיר שייך בראשית ברא אלקים שמאמינים שאלקים קדמון אבל תלמי שהי' תלמידו של אריסטו שלא האמין בזה וחשב שהעולם קדמון ע"כ הוצרכו לשנות אלקים ברא בראשית ודו"ק: עוד נראה לי עפמ"ש המבשר צדק להגאון בעל בת עיני שחש"ך ע"ל פנ"י תהו"ם ס"ת כלים ומש"ה לעינ"י כ"ל ישרא"ל הוא ר"ת כלים והוא סוד של תיקון שבירת כלים. והנה אם כי בסודם לא בא נפשי נראה לפענ"ד ע"פ מה שפרשתי מ"ש ר"מ סוף מסכת כלים אשריך כלים שנכנסת בטומא' ויצאת בטהר' שהכונה שכלי כל זמן שנגמר מוכשר לקבל טומא' וכשנשבר פקע טומאתו ובאדם הוא להיפך שנברא בטהר' ויוצא בטומא' אמנם זה בעוה"ז אבל לעתיד יצא בטהר' וזה סוד תיקון שבירת כלים ודו"ק:
במדרש פ' ברכ' על פסוק אשר עש' משה אמר משה שמא משאמות לא תהי' התור' נקראת על שמי א"ל הקב"ה לכשתמות תהי' נקראת על שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי ולא עוד אשר דיבר משה אין כתיב כאן רק אשר עשה משה. והיא תמוה דמה"ת לומר שלא יהי' נקרא על שמי כשתמות. והנה בפשיטות נראה לי דהנה במלכותא דארעא כשהמלך נותן יקר הנקרא [מאדעל] לאחד אז כשמת אותו האדם לוקחין ממנו זאת והי' כסבור משה רבינו ע"ה שלהבדיל באלפי אלפים הבדלות גם במותו יהי' נעדרת ממנו היקר והבטיח לו הקב"ה שיהי' בטוח שגם אח"כ יקרא על שמו. אמנם ביאור כל המאמר ע"ד מה שפירשו הא דתקנו הבוחר בשירי זמרה והגידו שיש צפור הנקרא בשם זמרה שהקב"ה נתן בו כח לזמר תמיד עד שנבקע כרסו מזמרתו. והנה משה חשש שמא הקב"ה נתן בו אותו כח וא"כ כשימות נפסק' כחו ולזה אמר שהבדל יש שם הקב"ה נתן בו כח להיות משורר אבל הצפור מעצמו לא עשה כלום אבל משה רבינו השלים נפשו עד שפעל ועשה כל טוב ולזה אמר אשר דיבר משה לא כתיב דהיינו שלא היה רק דיבור בעלמא אלא אשר עשה משה שהשלים נפשו בזה עד שהגיע לאותו מדרגה. וזה הקישור לבראשית דהיינו שהבריא' הית' בזכות משה וא"כ הוא השלים נפשו ודו"ק:
עוד יש לומר הקישור ע"פ מ"ש במקום אחר לבאר מ"ש היום מלאו ימי ושנותי שכביכול השלים התכלית וא"כ ה"א שכל שהשלים התכלית א"כ אח"כ לא יהי' נקרא על שמו ודו"ק:
עוד יש לומר עפמ"ש העקיד' דמיתת משה היה הפרד'
שלימ' וא"כ לכך חשב שלא יהי' נקרא על שמו שהרי עשה ע"פ גופו וכבר נפרד מגופו ולא יש התיחסות לגופו כלל משמת לכך א"ל שלא כתיב אשר דיבר שאין בין מתים לחיים בצדיקים רק הדיבור כדאמרו בירושלמי אבל כתיב אשר עשה והרי עשייתו הית' בכח נשמתו וזה הקישור שהרי העולם נברא בשביל משה ואז לא היה בהחומר רק בנשמתו בלבד:
במדרש הובא באבני שהם בן מאה ועשרים היום מלאו ימי ושנותי זש"ה ולא קם כמשה ע"ש ביאור ולפענ"ד דהנה אמר לא אוכל עוד לצאת ולבא מלמד שנסתמו ממנו מעיינות החכמ' ופירשתי במקום אחר דכיון שזה היה התכלית לכך מלאו ימי ושנותי ורק דקש' היאך אפשר שיסתום מעיינות החכמ' הא אין קץ וערך. אמנם צריך לומר דבעוה"ז כל שמיבש החומר אי אפשר להשיג יותר וזה שאמר הכתוב ולא קם נביא כמשה ולא יכול להשיג יותר ודו"ק:
שם באבני שהם ויתמו ימי בכי אבל משה ויהושע בן נון מלא רוח חכמ' ע"ש מ"ש בזה בשם זקני הגאון מו"ה הירץ אשכנזי ז"ל ולפענ"ד דהנה היאך תמו ימי בכי אבל משה וע"כ משום דיהושוע היה מלא רוח חכמ' והי' להם אחר ממי ללמוד ובאותן שלשים יום חזר יהושיע על תלמידו כמו דמצינו בפסחים דף ס"ו דחזר על תלמידו שלשים יום וזה הסמיכות לבראשית דהתור' נברא בזכות משה וא"כ כל מה שהי' יכול ללמוד למד וע"כ כשמת נסתם מעיינות החכמ' ודו"ק: ובקישור סוף התור' לתחלתו אמרתי ע"פ מה דאמרו במדרש שאמר משה להקב"ה מה עשיתי וא"ל חטאו של אדם הראשון גרם לך ופרשתי ע"פ מ"ש אחי אא"ז מהר"ל מפראג ז"ל בטעם דשאול באחת ועלת' לו ודוד בשתים ולא עלת' לו דהיינו שדוד לא חטא חטא בענין שנוגע למלך לבדו והי' לו מקיימים הרב' אבל שאול חטא בענין המלכות ולא היה לו מקיימים ודפח"ח. והארכתי בזה ולפ"ז נראה לי דלכך חטא של אדם הראשון גדול כל כך שהרי הוא נצטוה ועבר הוא וכל בע"ח ואשתו כלם אכלו כמבואר במדרש שכל הבע"ח אכלו ולא נשאר מקיים המצו' ולכך משה רבינו שחטא בענין הנבוא' שנאמר לו ואף ששאר פנביאים קיימו נבואתם אבל הוא היה כחו גדול מכל הנביאים ונמצא נבואתו נתבטל מכל וכל לכך היה חטאו גדול וזה שאמר חטאו של אדה"ר גרם לך וז"ש ולא קם נביא בישראל כמשה לכך מת משה וז"ש בראשית דהיינו בזכות משה שנקרא ראשית ולכך כל שחטא נתבטל כל ענין מציאות עולם ולכך לא מועיל תשוב':
עוד אמרתי ע"פ מ"ש עת לעשות לד' הפרו תורתיך ודקדק הזהר מה ענין לעשות ע"ש ואמרתי בזה ע"פ מה דכתיב אשר ברא אלקים לעשות ופי' האבן עזרא שבששת ימי הבריא' ברא כל מה שבצורך לברא ונתן בהם כח הכנה שמכאן ואילך עושים בעצמם והנה כבר נודע מ"ש הרמב"ן כי כל התור' הם נסים מעוטפים במעשה הטבע והענין דומה למי שעורך הכלי שעות שאם לא נתקלקל הוא מכה שעות כ"ד מהעריכ' ראשונה אבל אם נתקלקל קצת אז צריך עשיה חדש' והנה דרשו עת לעשות לד' הפרו תורתיך היינו לעשות כוונים לתור' וא"כ כל שהפרו תורתיך נתקלקל העריכ' הראשונה וצריך עשיי' חדש' וז"ש עת לעשות לד' והנה משה רבינו ע"ה על ידו נעשו נסים שלא ע"פ טבע כמו קריעת ים סוף והנה בזה לא שייך עשיי' אבל במה ששיבר הלוחות היה צריך עשיי' חדש' ולזה כתיב אשר עשה משה וז"ש במדרש אשר דיבר אין כתיב רק אשר עש'. וזהו הקישור אשר עש' משה בראשית ברא אלקים שהוא בגימטריא הטבע והיינו שהקב"ה נתן בכח הטבע שברא אלקים לעשות וכששיבר הלוחות היה צריך עשיי' חדש' ומני אז והלא' נעש' ממילא כל הענינים:. וזה שאמרו תן חלק לשבע' וגם לשמנה ודרשו שזה שמיני עצרת והיינו שבשבעת ימי בראשית היה הבריא' לעשות ומני אז והלא' נעש' ממילא כל ענינים וז"ש שמיני עצרת תהי' לכם והיינו שכבר נעש' ומוכן לכך וזהו הקישור שמבראשית עם שעיני עצרת תהי' לכם. זה פרשתי בש"ת שנת תרכ"ה:
חסלת פרשת ברכה ובעזר האל יתעלה נשלם כל החמשה חומשי תורה: