אור ברסלב
דברי שאול עהת ומגילות על פרשת בחקותי

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת בחקותי

על פרשת בהר

אם בחוקותי תלכו במדרש הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני לבית פלוני ולדירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבהמ"ד ולבהכ"נ כבר כתבתי בזה:

וכעת נראה לי עפמ"ש המורה דרגל היא הכוונה הסיב' כמו ויברך אותך לרגלי היינו בשבילי וסיבותי ע"ש ולפ"ז הנה נודע שהאדם כל היום מחשב סיבות והשתדלות רבות ובאמת רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום וז"ש בכל יום הייתי מחשב למקום ולדירה פלונית אני הולך היינו סיבות מסיבות שונות ולבסוף היו רגלי היינו הסיבות מביאות אותי לבהמ"ד והיינו שהקב"ה סיבת כל הסיבות הוא היפך כל סבותיו שם במדרש אם בחוקותי תלכו הה"ד חשבתי דרכי ואשיב' רגלי אל עדותיך אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב והולך למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לביהמ"ד ולבהכ"נ הה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי ע"פ מה דנדפס בשם הגאון מוהרא"ו זלה"ה בביאור דין וחשבון דדין היינו על מה שעבר עביר' וחשבון הוא על מה שלא עשה מצוה בעת שעבר עביר' וגם כאן התפאר דוד שחשב דרכיו שלא יענש על מה שלא עשה מצוה והיו רגליו מביאות אותו לבהמ"ד:

עוד נראה לי דהתאונן על עצמו דהנה כבר נודע מ"ש המפרשים לבאר מ"ש חלקי ד' אמרתי לשמור דבריך דהיינו שעיקר הוא מה שהאדם יש לו רצון לעשות רצון בוראו וז"ש חלקי ד' הוא מה שאמרתי לשמור דבריו כי גוף הפעול' ד' בעוזרו והנה זה שהתאונן על עצמו חשבתי דרכי היינו שלענין הזמנים אני חשבתי דרכי שהיינו שברצוני עשיתי ורציתי ללכת למקום ולדיר' פלונית אבל לעשות רצון בוראו לא היה ברצוני רק שהיו רגלי מביאות אותי לבהמ"ד אף שבלבי לא היה כן וז"ש ואשיב' רגלי אל עדותיך היינו כמו שאחד לוקח הדבר ומוליכו למה שהוא רוצה ודו"ק:

עוד נראה לי דכיון למ"ש עקביא הסתכל בשלש' דברים לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וז"ש דוד שבכל יום היה מחשב להיכן הולך ותפס בדרך מליצה למקום פלוני ולדיר' פלונית אני הולך והיינו שמשל הצדיקים בדירתם והרשעים בדירתם ודוד לא רצה להזכיר בפירוש להיכן הולך כי ברית כרותה לשפתים רק היה מחשב לאן הולך ובכל יום היה מחשב כן כי בכל יום היה מוכן לזה וע"כ אמר ואשיב' רגלי אל עדותיך. ויתכן יותר ע"פ מה שפרשתי וכן שמעתי לפרש הכוונה של המקרא מ"ש חשבתי דרכי והיינו שחשב שבודאי סופו יהי' שירצ' לשוב אל התור' וע"כ אמר מה שיעש' הזמן יעש' השכל וע"כ אמר חשתי ולא התמהמתי לעשות כן וז"ש כיון שחשב דרכו להיכן הולך לכך היו רגליו מביאות אותו לביהמ"ד ודו"ק: אם בחוקותי תלכו וגו'. הנה חז"ל דרשו בסנהדרין דף סמך חקותי שחקקתי בעולמי וגם כאן נראה לפענ"ד הכוונה כן דהנה כבר נודע דהקב"ה ברא הטבע שתהי' משועבד לשומרי התור' והדבר דומה למערכת הזייגער שאדם מעריכו על כ"ד שעות והוא הולך בסדר נכון עד תום מהלכו אבל אם נסבך קצת ונתקלקל אז משרכת דרכו והנה כי כן אם האדם לא יקלקל הית' הטבע משועבדת לשומרי התור' אבל אם מקלקל מעשיו אז נתקלקל הטבע ג"כ וז"ש אם בחקותי תלכו היינו שתלכו בחקותי שחקקתי בעולמי ואם מצותי תשמרו אז ונתתי גשמיכם בעתם ודו"ק:

עוד נראה לי דהנה בהלכות מלכים ביאר רבינו דאף ב"נ המקיים מצות רק בשביל הכרע הדעת אינו מהחסידים רק שצריך לקיים בשביל שכך נצטווה משה מפי ד' וא"כ מכ"ש ישראל ולזה אמר אם בחקותי תלכו ושמרתם מצותי היינו שמפני שהוא חק שחק' ד' לכך שומר מצותי ונתתי גשמיכם. או יאמר עד"מ שמלמדין לצבא המלחמה כי יקלעו אל המטרה בהנקודה האמצעית והיינו שעושין המטר' והמרכז ואח"כ מקלעין אבל אם יורה להכותל ובמקום שמפיל יעשה אח"כ המטרה זה לא נחשב לכלום ולכך אמר גם כאן אם בחקותי תלכו שאני עשיתי כבר המטר' ואתם צריכים לקלעות אל תכלית המטרה ודו"ק: אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמורו בסנהדרין דרשו חקות שחקקתי בהם כבר שמים וארץ ופרשתי דכמו שמציירין בית גדול על אברים שנקודת קלה יש בו חדר גדול וכל שמחסר נקוד' קלה מחסר בהבנין דבר גדול וכמו כן האדם שעולם נבנה על התור' והמצות ולכך צריך ללכת בחוקי התור' ולשמור המצות שאל"כ יתקלקל שמים וארץ וז"ש ע"מ שתהיו עמלים בתורה שהעולם נברא בזכות התור'. אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעיתם פרשתי ע"ד מ"ש בב"ב דף ע"ד היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי והענין הוא שהקב"ה ברא שהשמים ישפיעו הטוב ע"י הארץ שתתן יבולה וז"ש בחקותי דהיינו חקותי שחקקתי כבר ועי"ז יתחברו שמים וארץ והארץ תתן יבולה. או יאמר ע"ד מה שאמרו יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון והנה אם יעמול בתורה א"כ ל"צ לד"א וז"ש אם בחקותי תלכו אז והשיג לכם דיש את בציר דהיינו שלא יצטרך שיעמול בדיש ואח"כ בקציר שהרי עמל התורה לבדה תספוק לו ונתתי גשמיכם בעתם. עיין רש"י בלילי שבתות ובלילי רביעית:. עיין ספר חסידים סי' תקי"ז שחסידים הראשונים לא היו משמשים מטותיהם כי אם מרביעי ואילך ולילי שבתות ואז עת גשמים ולפענ"ד יש לומר בזה כי הגשם היורד על הארץ הוא ג"כ כדמות חיבור השמים על הארץ וגם השמוש מטה של הצדיקים נקרא ידיעה וחיבור כמ"ש השל"ה בשם הרמב"ן:

ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם. כתב הראב"ע כי טעם וישבתם לבטח בארצכם כי בימי הרעב יגלו בני אדם ממקומם כטעם לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה. ולפענ"ד כוונה עמוקה בזה דהנה השי"ת נתן כח הכנה בכל ארץ וארץ להוציא פריו ולהוציא מכח אל הפועל מה שנתן בה והנה אם האנשים היושבים עליה ראוים לאות' טובה א"כ הם יושבים והארץ תתן יבולה אבל אם האדם אינו ראוי אז מה לו להארץ הא אותה ארץ אינה מוכשרת לתת כחה להאנשים האלה וז"ש לא תוסיף תת כחה לך לכך נע ונד תהי' בארץ כי מה לך ולאותו ארץ אבל כשהם ראוים אמר להם כי אכלו לחמם לשובע ויאכלו קמעא ויתברך במעיהים כמו שהארץ מסוגלת בטבעה ולכך וישבתם לבטח בארצכם וז"ש אז תרצה הארץ את ימי שבתותיה והיינו כי מה שהארץ לא תתן כחה להם כעת היא על שלא נחה בימי השמיט' ונתנה יותר מכחה לכך תשבות כעת שלא תוסיף ולא תגרע מאשר בכחה יצתה וזה מה שאמר בפ' מסעי ולא תחנף הארץ וגו' ועיין רש"י ורמב"ן מה שהקשו דמה שייך חנופה בארץ ועיין בעקידה שם ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק:

ופניתי אליכם בת"כ משלו משל למה"ד למלך ששכר פועלים הרבה והי' שם פועל אחד ועשה עמו מלאכ' ימים רבים נכנסו הפועלים ליטול שכרם ונכנס אותו הפועל עמהם אמר המלך לאותו פועל בני אפנה לך הרובים הללו שעשו עמי מלאכה ממועטת אני נותן להם שכר מועט אבל את' חשבון רב אני עתיד לחשב עמך אף כך ישראל מבקשים שכר וכו' וא"ה מבקשים שכר והמקום אומר להם לישראל בני אפנה לכם וכו' עיין ק"א מ"ש בזה ותמה אני דהדברים כפשטן דהנה עינינו הרואות באיש שיש לו עסקים רבים והוא מוטרד זה דרכו ברצותו לעשות חשבון צריך לקחת לו מועד לחשוב חשבונות אבל אם הסך מעט אז בתוך המון הטרדות הוא מחשב כרגע ומשלם לו תיכף וזה הענין שאותם הפועלים שעשו מעט א"צ פנאי להם והוא משלם תיכף לא כן לאותו פועל שעשה ימים רבים לזה צריך פנאי לחשוב עמו וזה הדמיון כביכול בין א"ה לישראל והקב"ה אמר כלשון בני אדם ופניתי אליכם שצריך פנאי ומועד להם ודו"ק:

והתהלכתי בתוככם משלו משל למה"ד למלך שיצא לטייל עם אריסו בפרדיסו והי' אותו אריס מטמר מלפניו וא"ל המלך לאותו אריס מה לך מיטמר לפני הריני כיוצא בך כך עתיד הקב"ה מטייל עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבא וצדיקים רואים אותו ומזדעזעים מלפניו והקב"ה אומר להם לצדיקים מה לכם מזדעזעים מלפני הריני כיוצא בכם יכול לא יהי' מוראי עליכם ת"ל והייתי לכם לאלקים המאמר מתמיה מאד וצווח דרשוני וחיו ועמדתי מרעיד כשראיתי אותו דמלבד שהדבר יפלא דהקב"ה יאמר שהריני כיוצא בכם אף גם דסותר בתכ"ד דאמר תיכף יכול לא יהי' מוראי עליכם ת"ל וכו' הרי שיהיה מוראי עליהם. והנה הרבה דברים עלו במחשבה ומה שקרוב לפענ"ד יותר אל הפשט דהנה עינינו הרואות ששר גדול לפעמים ידבר ויטייל עם איש ניקל הערך ובפרטות עם המשמש אותו ואף כי ניקל הוא בערכו ולא יוכל לדבר עמו בענינים עמוקים יצמצם דיבורו ויכלכל שפתו לדבר אתו מה שיוכל להבין האיש הפחות והנה לדעתי הצדיקי' לע"ל כאשר יזדככו ויעשו גופם רוחני כמ"ש הרא"ה הנה אז יצמצם כביכול הקב"ה זיו יקרו וידבר עמהם ויוכלו להכיר אפס קצה מגדולת הבורא לפי ערכם וזה הטיול המוזכר כאן וזה שמשלו למלך שטייל עם אריסו בפרדיסו שהוא ניקל מאד לפי ערך המלך והאריס כאשר מזדעזע לפניו תמלך אמר לו שלא ירא כי הריני כיוצא בך וירצה דהנה אם היה שוה לו בערך אז היו מגודרים בשם שווים ואם היה האריס נתעל' ונעשה שר צבא גדול אז היה מגודר בשם שנעש' שוה למלך לא כן אם האריס במקומו ומדרגתו עומד רק שהמלך וויתר כבודו ומדבר עמו א"כ נקרא שהמלך עשה עצמו שוה לו וזה מאמרו מה אתה מזדעזע הריני כיוצא בך וזה הכוונה ג"כ בהנמשל שהצדיקים מתייראים מאד והקב"ה יאמר שכביכול צמצם מזיו שכינתו ונעשה כיוצא בהם וז"ש יכול לא יהי' מוראי עליכם ת"ל והייתי לכם לאלקים היינו שכביכול הקב"ה בכבודו הגדול היה כאשר היה לא ישתנה כביכול רק שוויתר מכבודו ומתהלך עמהם והבן בדברים. בתורת כהנים פרש' א' ונתנה הארץ יבולה לא כדרך שהוא עושה עכשיו אלא כדרך שהוא עושה בימי האדם הראשון ומנין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומא ת"ל זכר עשה לנפלאותיו וכו' והיא תימה ועיין בק"א. ולפענ"ד נראה דהנה הטעם דנשתנה סדר הבריא' שאינו עושה פירות בן יומא הוא משום דלאחר החטא שאדם נעשה עלול לחטא וע"כ למען חסדו של הקב"ה שרצת להעביר את אדם למען לא יהי' לבו פנוי לחטא ע"כ נתן עול גדול על צוארו שיטרד תמיד בהכנת מזונותיו וכמאמר וכי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך וכבר אמרו חז"ל שיגיעת שניהם משכחת עון ולכך הצדיקים שבדור שזוכים לנס אז נעשה להם נס שא"צ לעדור ולקצור ולזרוע וליטע שנתגדל בפ"א וכמעשה דחסידי האמור בתענית. וזה לדעתי מה שאמר זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ד' טרף נתן ליריאיו והיינו שהיראים מכין להם טרפם בלי יגיע' ח"ש כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שלא יצטרכו ליגע בעבור האדמה וז"ש שתתן יבולה כמו שהי' בימי אדם הראשון קודם החטא וז"ש שלעתיד שיזדכך רוחם ולא יחטאו עוד כמאמר ונתתי לכם לב בשר ולכך עתידה להיות נזרעת ועושות פירות ביום אחד וז"ש זכר עשה לנפלאותיו והיינו ממה שטרף נתן ליראיו ודו"ק: ובזה יבואר מ"ש ויתן להם עמל לאומים בעבור ישמרו חקיו והיינו שרצה שיהי' לבבם פנוי לעבודת ד' ע"כ נתן להם נחלת גוים ועמל לאומים מה שכבר עמלו וזרעו וקצרו למען לא יפרצו גם בעבודת האדמה. עוד נראה לי כוונת הת"כ הנ"ל דהנה לכך בימי אדם הראשון היה נזרעת ועושה פירות ביום אחד משום שמעש' ידי יוצר היה שא"צ הכנות ופעולות רבות אבל אח"כ שנתקללה האדמה שצריכ' לעבודת האדם אז הם נערכים כפי פעולת אדם שצריך הכנות רבות ופעולות ולכך כשהקב"ה נותן טרף ליראיו היה כמו שהי' קודם החטא שכיון שבא מיד ד' הכל נעשה ונגמר תיכף וז"ש זכר עשה לנפלאותיו ובמה שטרף נתן ליראיו ולכך גם לעתיד יהיה כן שהקב"ה. בעצמו יכין להם טרף והנה כבר נודע כי מאישי המין ילקח ראיה על כל המין ולכך כשהקב"ה עשה זכר נפלאותיו לצדיקים אישי המין ממנו ילקח ראיה לעתיד כשיהיה כל המין צדיקים וז"ש זכר עשה לנפלאותיו טרף נתן ליראיו ולכך יזכור לעולם בריתו. ואשבור מוטות עולכם משלו משל למה"ד לבעל הבית שהית' לו פרה חורשת והשאיל' לאחר להיות חורש בה והי' לאותו האיש עשרה בנים זה בא וחרש וישב לו וזה בא וחרש וישב לו עד שנתייגע' הפרה ורבצה לה נכנסו כל הפרות ואותה הפרה לא נכנסה לא הספיק בדעתו לקבל פיוס מאותו האיש אלא בא מיד ושיבר את העול וקצץ את הסמיונים כך ישראל בעוה"ז שולטן אחד בא ומשעבד והולך לו זה שולטן בא ומשעבד והולך לו והמענה ארוכה שנאמר על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם למחר כשיגיע הקץ אין הקב"ה אומר לאומות כך וכך עשיתם לבני אלא מיד הוא בא ושבר את העול ומקצץ את הסמיונים שנאמר ואשבור מוטות עולכם וכן הוא אומר ד' צדיק קצץ עבות רשעים והוא כולו מוקשה ומשולל ביאור ועיין ק"א. ולפענ"ד הכוונה דהנה כשאחד שואל לחבירו פרה שיהי' חורש בת הוא וב"ב בלי זמן מוגבל א"כ אין קץ להשאל' שאף שזה כבר חרש בה הא יש לו עוד בנים וב"ב רבים וגם יש עוד ימים ויוכל לחרוש בה כל פעם ופעם אבל מה הוא הגמר אם חורש בה כל כך עד שנתייגעה וא"י לעבוד עוד א"כ כל הזמן שאלתו שהרי לא נתנה לו רק לעבוד בה וכשהפר' א"י לעשות מלאכ' עוד הוא אומר לו כלום השאלתיך רק לעבוד בה והבהמ' אינה מוכשרת לזה כך ישראל נתנו לעבוד' שיעבדו בם אוה"ע בגלותם וא"כ אף שהם ביד אומה זו וכבר כלתה עבודתם בם וגם האומה כבר נתכל' ונאבדה או שנפסק שולטנות שלה מכל מקום עוד יש אומות שמשעבדים בה אבל כשהגיע הקץ והיינו שהקב"ה מחשב ויודע שעוד אין בם כח להיות עוד בגלות והם יגיעים מאד ממחרפיהם ומלוחציהם אז לא שייך לומר שהם משועבדים שעיקר שעבודם לא היה רק כשהם בכחם לסבול עול השיעבוד אבל כשאי אפשר להם הקב"ה ירחם עליהם וזה שאמר התו"כ מ"ש ואשבור מוטות עולכם והיינו לא שאשבור הגלות מצד אוה"ע ומצד המעבידים רק שהם אינם יכולים לעבוד עוד וז"ש שעד עכשיו המענה ארוכה אבל אח"כ אשבור מוטות עולכם ודו"ק:

והשבתי חיה רעה מן הארץ ר"ש אומר משביתן שלא יזיקו אמר ר"ש אימתי הוא שבחו של מקום בזמן שאין מזיקין או בזמן שיש מזיקין ואין מזיקין אמור בזמן שיש מזיקין ואין מזיקין וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת למשבית מזיקין מן העולם משביתן שלא יזיקו והיא תמוה מנ"ל זאת דליום השבת היינו שמשמע שמשביתן שלא יזיקו ודלמא משביתן מן העולם וגם מנ"ל דקאי ע"ז ועיין ק"א. ולפענ"ד הכוונה דהנה כבר נודע כי בשבת שולט מזל שבתאי שמורה על שממון וחורבן וישראל הגביר הקב"ה השבת להם יום שמחה וששון להרוס כח המזל ולפ"ז השבת יש לו כח שמשבית המזיקין שלא יזיקו שהרי אינו מבטל שלא ישמש שבתאי אז רק משמש ועושה פעולתו ולא יוכל להזיק לישראל וא"כ זה שאמר מזמור שיר ליום השבת ואם היה שבתאי שולט לא שייך מזמור וכמאמרם מזמור לדוד קינה מבע"ל וע"כ שיום השבת יש לו כח לבטל כח המזל וא"כ זה שאמר משבית מזיקין מן העולם משביתם שלא יזיקו ודו"ק היטב. במדרש רבה פי' ל"ו ר"י דסכנין בשם ר' לוי בהמות לא נבראו אלא בזכות יעקב הה"ד הנה בהמות אשר עשיתי עמך. הכוונה לפענ"ד דהנה בהמרכבה יש ארבע' פנים פני אדם ושור ואריה ונשר וע"ז הזהירו לא תעשון את השרויות אצלי והנה כבר נודע דדמות יעקב חקוקה תחת כסא הכבוד וא"כ פני אדם הוא בודאי פני יעקב וכבר אמרו בב"מ פרק השוכר את הפועלים דשופריה דיעקב מעין שופריה דאדה"ר וזה שנקרא פני אדם והנה כפי הנראה אגב שהית צריך להיות פני יעקב במרכבה נתחברו אלו השלשה מבהמה וחיה וז"ש בהמות לא נבראו אלא בזכות יעקב ולכך נצטרפו ביחד וז"ש הנה בהמות אשר עשיתי עמך והיינו שנתחברו ביחד:

וזה לדעתי מה שאסור לעשות פני אדם לבדו משום דעיקר הוא דמות יעקב והם טפלים לגבי' לכך פני אדם לחוד אסור ובארבעתן ביחד ג"כ עובר ודוק היטב ועיין ביו"ד סי' קמ"א ס"ד כנלפענ"ד ואם שגיתי ד' יכפר בעד: במדרש פרשה ל"ו מה הגפן הזה יש בה אשכולות גדולות וקטנות הגדול מחבירו נראה כאילו נמוך מחבירו כך ישראל כל מי שהוא יגע בתורה וגדול מחבירו נראה נמוך מחבירו עיין מ"כ ויד"מ שנדחקו דלמה באשכול הגדול מחברו נראה נמוך מחבירו ולפענ"ד הכוונה ע"ד, מ"ש החוקרים בענין השבולת שהשבולת השדופה וריקה היא עומדת בקומה זקופה לא כן השיבולת המליא' והרחב' לא תוכל לעמוד במישור זקוף גדול כי ע"י כבדות התבוא' תוכרח לשוח מעט למען כי היא נושאת הרבה וכמו כן האדם הריק מכל לא יכיר חסרונו ויעמוד בקומה זקופה לא כן האיש השלם הוא יודע ומכיר חסרונו וישוח וידכה. ולדעתי זה כונת המדרש שגם הגפן מי שנושא אשכולות רבות אז האשכול כל מה שגדול יותר ההכרח לשוח מעט ונראה כאילו הוא נמוך מחבירו וכמו כן מי שהוא גדול בתורה מכיר יותר חסרונו ובוא וראה כי לא נעלם דבר מהראשונים: ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו. ולפענ"ד הכוונה דכבר אמרו אוכל קמעא ומתברך במעיו ומטעם שהברכה שורה במעיו ולפ"ז הא כבר נודע דבדבר המפורסם לרבים לא שייך ברכה וכבר אמרו בב"מ דף למ"ד דלא ישטחנה לפני אורחים דמקלי קלי לה משום עינא בישא ולזה אמר כיון שיאפו עשר נשים בתנור אחד ואית ביה משום עינא בישא וגם בדבר שמדוד ונשקל אין הברכה מצויה כדאמרו בב"מ דף מ"ב וז"ש והשיבו לחמכם במשקל ולכך אמר ואכלתם ולא תשבעו ודו"ק:

ונסתם מפני אומה ואין רודף מבלי כח כן פרש"י והוא מהת"כ ובמזרחי יבק"א נדחקו בזה. ולפענ"ד הכוונה דק"ל מה שייך ניסה אם אין רודף והנה כבר נודע מ"ש במדרש וילכו בלא כח לפני רודף אמר הקב"ה אתם רודפתם רדיפה שלימ' והנה ראינו כי יש רדיפה שלימ' ורדיפ' חסירה וא"כ היה מקום לומר שיהי' רדיפ' חסירה ולכך ינוסו ומ"ש ואין רודף היינו רדיפה שלימה אך כאן באמת רדף בלי וא"ו ומורה שאין רדיפה כלל ולכך אמר ונסתם מפני אומה אבל אין רודף אף מבלי כח והיינו שאף רדיפה חסירה שהיא בלי כח ג"כ לא יהיה ודו"ק:

בתורת כהנים לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכי מה נשתייר להם שלא נגעלו ולא נמאסו והלא כל מתנות טובות שנתן להם נטל מהם ואלולי ספר תורה שנשתייר להם לא היה משונים מאו"ה כלום אלא לא מאסתים בימי אספסיינוס ולא געלתים בימי יון לכלותם בימי המן וכו' והוא תימה דמה תירץ על קושייתו דהא לא נשתייר לנו כלום ולא שייך בזה לא מאסתים ולא געלתים ועיין בקרבן אהרן מה שכתב בזה ולא תיקון כלום והמעיין ימצא כי נשאר עדיין בקושיא:

ולפענ"ד נראה ע"פ מה שכתב רש"י על פסוק ולא תגעל נפשי אתכם דהיינו פליטה דכל געילה לשון פליטת דבר הנבלע וכתב הרמב"ן דלא שייך לומר כי בשמרו המצות לא יגעל נפשו בנו וכן בעברנו על בריתו ונעשה ניאצות גדולות לבטוח כי לא מאסתים ולא געלתים וע"כ פירש הוא כי הענין סוד מסתרי התורה שהנפש אשר ממנה יבא המשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין אבל בכל עת יהיו בגדינו לבינים וחדשים ע"ש. וכפי הנראה רצה לפרש כי אף בהיותו בארץ אויביהם לא הגיע כ"כ הנאצית עד שיתיו מגואלים כל כך ככלי שמגעילים אותו ברותחין כי בכ"ז לא מאסם ולא גאלם כ"כ לכלותם חלילה: ומעתה ז"ש בתו"כ דהס"ד היה מפרש כפירוש הרמב"ן וא"כ היה הכוונה שלא מאסתים ולא געלתים היינו שיגעילם כ"כ להוציא מהם כל קדושתם וזה שמקשה וכי מה נשתייר להם והלא כל מתנות טובות שנתנו להם נטלו מהם והיינו כל ענין קדושה ועדי השלימות ניטל מהם עד שלולי הס"ת שנשתייר להם לא היו משונים מאו"ה כלום וא"כ לא שייך לא געלתים כי באמת געלם ברותחין והוציא מהם כל טוב ולא נשתייר להם כלום וע"ז אמר שבאמת לא קאי עליהם רק שהקב"ה לא מאסם ולא געלם בימי יון דהיינו להפליט מהם והיינו שאין נפשו קצת בהם כפרש"י ודו"ק:

ולדעתי לזה יסד הפייט כל מחמדינו טבועות וגנוזות ואין לנו שיור רק התורה הזאת זה מיוסד על לשון התוה"כ הנ"ל שוב ראיתי שיש לפרש דברי הרמב"ן כי לא געלתים הוא באמת פי' מאוסה ורק שמקשה היאך שייך לא תגעל נפשי והא אף בשעת קללה ונאצה שעשו כל התועבות כתיב לא תגעל נפשי אתכם אבל יתכן לפרש התו"כ שהי' משמע שלא געלתים הכוונה שלא געל אותם ולא הוציא מהם כל דבר טוב והא באמת הוציא מהם וע"ז פירש ולא געלתים לשון מאיסה שלא מאסם ולא געלם ודו"ק:

וזכרתי אני את בריתי יעקב וגו'. הנה התוכחות הללו נסתיימו בדברי נחמה ותוכחות שבמשנה תורה לא נסתימו בנחמה כלל וכ"כ בזה בפרשת כי תבא וכעת נראה לי דהנה כבר אמרו במגלת דהקללות שבת"כ הקב"ה אמרם ושבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן וביאור הענין נראה לפענ"ד דהנה הנביא שמגיד עתידות הוא יכול להגיד רע וטוב בבת אחת ולכך מצינו בפ' אחרי כי אמר הנביא רעות רבות וצרות אח"כ סיים בדבר טוב והיינו שהוא מגיד אשר יהי' וא"כ כאשר עתיד להיות רע ואח"כ יהי' טוב הוא מגיד כן אבל אם הנביא מגיד בתורת מוסר שלא יחטאו או שישובו א"כ לא שייך שיסיים בדבר טוב כי אינו מגיד זאת בתורת עתיד וגם הרע אינו החלטי עוד רק שישובו וא"כ איך שייך שיסיים בדבר טוב ומעתה זה הענין שהש"י אמר אותן התוכחות ע"ד הגדת עתידות שיהי' כן באחרית הימים ולכך סיים בדבר טוב אבל משה מפי עצמו אמרן והיינו לא בתורת נבואה לכך לא שייך לסיים בדבר טוב ודו"ק היטב:

והתודו את עיונם וגי' במעלם אשר מעלו בי אף אני אביא אותם בארץ אויביהם או אז יכנע לבבם הערל. כולם תמהו בזה דאחרי אשר התוודו על עיונם למה יניחם בגלות וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה ההבדל שבין תשוב' מאהב' ליראי נראה לי דבר חדש דהנה גם בדינא דמלכותא אשר המלך נתן פקוד' וכל העובר ענש יענש ואם ישוב מעונו יכופר לו להיות גם האיש השב ומתודה מעונו לא ישוב מחמת כי מבין כי עשה מעשה רק שמתיירא מפני חמת המלך אמנם לפי בו"ד די בזה ועכ"פ לא ישוב לכסלה וגם לא יפגע בו עוד בכבוד המלך לא כן הקב"ה ממ"ה העוונות לא יעשו בו כביכול רושם וכמאמר אם רשעת אללי לך אם צדקת מה תפעל לו ורק שהקב"ה רוצה שלא יעשו התועבות בעצם ונמצא כל שלא נגמר בלבבו כי עשה פשע מה מועיל תשובתו וזה הבדל שבין תשוב' מאהבה לתשובה מיראה שמחמת יראה אינו מבין שהוא חטא רק שמה יעשה שהקב"ה שתקיף צוה שיהי' כך ולכך אינו נחשב רק לשגגות שמתנצל ששוגג היה ולא שם על לב נגד מי חטא אבל תשובה מאהב' שמכיר עוצם החטא שאינו מהראוי שיעשה כי כל דרכי ד' צדיקים וישרים בלי ספק גדול עוני מנשוא ולכך נעשו כזכיות כי באמת אם צדקת מה תפעל לו ואם רשעת הכל אשר לכל לאדם כמוך רשעך וא"כ עיקר חפץ הבורא הוא שיהיה האדם אוהב השי"ת ויעשה משרים וזה כבר הכיר זאת ולכך נחשב כזכיות ומעתה ז"ש והתודו את עונם במעלם אשר מעלו בו היינו שהם לא יכירו עוצם החטא רק שעשו נגד רצון השי"ת וזה אומרו במעלם אשר מעלו בי ומי יוכל לדון עם שהתקיף ממנו א"כ לא הכירו שחטאו כלל בעצם ולכך לא יאבה ד' סלוח להם עד כי יגלם בגליות ואז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם היינו שיכירו וידעו כח החטא ואז יכפרו וירצו את עונם והבן בדברים. עוד יש להמתיק הדברים דז"ש ואף אשר הלכו עמי בקרי לא קאי על והתודו רק שהכתוב אומר כי מה שהתוודו והלכו עמי זה ג"כ בקרי דהיינו שלא מלבם רק מחמת יראה ודו"ק:

אך בכור אשר יבוכר לד' בבהמה לא יקדיש פירש"י לשם קרבן אחר לפי שאינו שלו והרמב"ן כתב שזה שלילה שא"צ להקדיש אותו כי הוא מעצמו לד' ובמשנה תורה אמר כל הזכר תקדיש לד' שיהא קודש ותנהוג בו קדוש' ותמהני שלא זכר שם שדברי רש"י מפורשין בערכין דף כ"ט ורבנן אל תקדיש מבעיא ליה ללאו תקדיש מבעיא ליה כדתניא מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש ור"י ס"ל אי לא מקדיש ליה לא קדיש קדושתו מרחם הוה וכיון דכי לא מקדיש ליה ג"כ קדוש לא צריך לאקדושיה הרי לך מבואר דלרבנן דקי"ל כוותיה כמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות בכורות ה"ד לא יקדיש ע"כ ללאו דאי אפשר לומר לשלילה דהרי באמת צריך להקדישו אלא אף להטור והרא"ש ביו"ד סי' ש"ו שפסקו דא"צ להקדישו אבל לא יקדיש מוקי ליה כר"י דאי אתה מקדישו לשם זבח אחר אבל אתה מקדישו הקדש עילוי ודברי הרמב"ן דתקדיש אתי שיתנהג בו בקדוש' אינו לשום מ"ד ודבריו צע"ג ודברי רש"י מפורשים. שוב ראיתי במנין המצות שבמצוה ל"ת מצוה ק"ז מנאה הרמב"ם בכלל המצות שלא לשנות מקדוש' לקדוש' מקרבן לקרבן בכל הקרבנות כמו שמרבינן מקרא דלא יקדיש איש אותו והרמב"ן לא העיר כלל בזה ועיין במצות עשה מצוה ע"ט שכלל ביחד לקדש בכורות ולהפרישם. שוב ראיתי במזרחי שהבין דברי הש"ס הנ"ל ולא הרגיש על הרמב"ן:

ואם את שדה מקנתו. עיין רש"י שהבדיל בין שדה מקנה לשדה אחוז' שבשדה אחוז' מוסיף חומש ובשד' מקנה אינו מוסיף חומש כמבואר בערכין דף י"ד בין לרבנן ובין לר"א ובמשנה לא הזכיר ר"א אלא החילוק הלז ובתוס' שם הרגישו מדוע לא קאמר גם ההבדל הלז שכתב רש"י וכתבו דרצה לומר החילוק כשהוא עצמו פודהו ועכ"פ היה לו לרש"י להזכיר גם החילוק הלז ועיין מלמ"ל פ"ד מהלכות ערכין הלכ' כ"ו שדקדק על מ"ש רש"י יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה והאריך לתמוה דהא הבדל יש דבשד' אחוז' הוא חמשים שקלים אבל בשד' מקנה פודין אותו בשויה. והנה שמעתי מכבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י דתמה עליו וכבר כתבתי בגליון הרמב"ם שלי דאשתמיטתי' להמלמ"ל דברי הש"ס הלז דנחלקו רבנן ור"א וס"ל לר"א דגם שדה מקנה נותן דעים הקצובים לשד' אחוז' והמלמ"ל לא ידע כלל שיהי' מ"ד דס"ל דשד' מקנה הוא כשד' אחוזה והיא תימה ובאמת רש"י כפי הנראה בפשטות הכתוב משמע ליה דנפד' כשד' אחוז' וזה דרכו לפרש אף שלא אליבא דהלכתא כמ"ש בכמה מקומות המזרחי. ובאמת שיפה תמה כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י על המלמ"ל שכל רז לא נעלם ממנו ואשתמיטתיה כל ההלכה אבל מכל מקום יש לתמוה על רש"י דאם נחית לבאר ההבדלים שבין שדה מקנה לשד' אחוזה היה לו לבאר עכ"פ ההבדל המוזכר במשנה והנה הרמב"ם סוף הלכות תמורה כתב הטעם דלכך במקדיש ביתו מוסיף חומש לפי שאפשר שיניחם על מחשבתו שהקדיש ויחוס על ממונו ויפד' בפחות משויו לכך אמר' תור' שאם יפד' לעצמו מוסיף חומש ואני תמה על דבריו דא"כ בשדה אחוז' מאי איכא למימר דשם הוא קצבה חמשים שקלים ולפי ערך השנים וא"כ למה יוסיף חומש מיהו יש לומר הגם בזה שייך שימדוד המקומות הראויין לזריעה בפחות משויו וינכה יותר וע"כ גזרה התורה דיוסיף חומש. אך לפ"ז היה נראה לי בשדה מקנה דשב ביובל לאשר קנהו מאתו והיינו לבעליו הראשונים ולא לאשר הקדיש וכמ"ש רש"י וא"כ פשיטא דלא שייך חומש בזה דפשיטא שזה לא יחוס על שדהו דהא לבסוף ישיב לבעליו הראשונים ולא יעש' קנוניא על דבר שאינו שלו ובזה נראה לפענ"ד דזה מאמר ר"א דכיון דהוא ס"ל דגם בשד' מקנה אינו נותן כדי שויו רק דמים הקצובים וא"כ שוב לא שייך שיחוס על שדהו דהא באמת צריך ליתן לפי ערך השנים וחמשים שקלים וא"כ כיון שצריך להחזירו לבעליו הראשונים פשיטא דלא שייך לומר שבשביל דבר מועט יעש' קנוניא על ההקדש וז"ש ר"א אחד שדה מקנה ואחד שדה אחוז' מה בין שדה מקנה לשד' אחוז' אלא שבשד' אחוז' נותן חומש וכו' והיינו דבזה לא שייך טעמו של הרמב"ם ולכך בשד' מקנה אינו נותן חומש ומיושב קושית התוס' דלכך לא אמר ר"א גם הנ"מ הלז דחוזרת ביובל דממילא נשמע דאל"כ היה צריך ליתן חומש ולפ"ז לרבנן דס"ל דבשד' מקנה נותן לפי שויו אז שייך שיחוס על כספו וירצ' לפדותו בפחות משויו וזה יש ריוח הרב' וחיישינן וזה שנסתפקו בש"ס אי רבנן ס"ל גז"ש ומפקין להו לחומש או דלמא לית ליה גז"ש וע"ז מסיק דלית ליה גז"ש דהו"ל שני כתובין. ובזה יש לישב קושית התוספות בהא דאמר דהוה שני כתובים דמה דמיון זה לזה הא בשד' מקנה איכא גז"ש ובמקדיש בית ליכא גז"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש הבדל בין שדה אחוז' לשד' מקנה דהא שדה אחוז' שייך חומש דהא יהי' שלו בהחלט משא"כ בשד' מקנה דאינו חלוט רק דמכל מקום אי לאו דהי' שני כתובין לא הוה מצי לחלק בין שדה מקנה לשד' אחוז' דיש לומר דגם בשד' אחוז' שייך קצת החשש של רבינו משום דעכ"פ יוכל לגרע מערך השנים וכפי המדידה וא"כ גם בשד' מקנה שייך זאת יותר דהא נותן בכדי שויו ואף שאינו חלוט מכל מקום עכ"פ בערך החשש של שדה אחוז' בדמים קצובים יש בשדה מקנה לפי שהוא בדמי שויו וע"כ אמר הש"ס דיש שני כתובין בשד' אחוז' ומקדיש ביתו ולא ראי זה כראי זה וא"כ לכך אין למדין ודו"ק היטב. מיהו קשה דלא שייך שני כתובים דהא אם היה כתוב אצל בית הייתי אומר דשד' אחת' כיון שהדמים קצובים אין צריך להוסיף חומש וצ"ע. ולפענ"ד הדבר תלוי במה שנחלקו התוספות בקידושין דף ל"ה בענין שני כתובין אם הוה מיעוט לשאר דברים או דאין למדין דדלמא גלי קרא וכבר האריכו בזה בעלי הכללים א"כ יש לומר דשני כתובין הוה מיעוטא ואין להאריך בזה דבאמת דברי הרמב"ם תמוהים שנתן טעם לקרא ואנן לא דרשינן טעמא כלל וכבר השיבותי בתשוב' גם על טעם שלו שכתב לענין תמור' ודו"ק היטב:

חסלת פרשת בחקותי:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה