דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת בהר
ושבתה הארץ שבת לד'. ופירש"י לשם ד' כדרך שנאמר בשבת בראשית הכוונה לפענ"ד דהנה בשבת מזל שבתאי שולט המור' על שממון וחרבה ובכ"ז הקב"ה נתן בו שפע ברכ' והצלח' והוא מקור כל השפע של ימות השבוע כן השמט' אף שהארץ תשם ולא יעבדו בה בכ"ז שם צוה ד' את הברכ' על כל השש שנים וזהו ושבת' הארץ שבת לד' לשם ד' כדרך שנאמר בשבת בראשית וגם לפמ"ש במקום אחר דשבת בראשית נצטוינו לשבות לא בעבור שיעבוד אח"כ ביום א' יותר כדרך השבית' כדי לעשות מלאכ' ולכך נאמר שבת לד' וה"ה בשמט' לפמ"ש דדרך העובד בשד' שעובדים שנה ונחים שנה כדי שתעש' אח"כ יותר תבוא' אבל מצות שמטה לא היה בשביל זה רק שבת לד' ודו"ק:
וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית. לכאור' קשה למה לא כתיב וברכתי אתכם בשנה הששית. אך נראה עפמ"ש רש"י ואכלתם לחמכם לשובע והיינו שאוכל קמעא והוא מתברך במעיו לפ"ז יש לומר דלא יתוסף התבוא' כלל רק כל שקמעא מתברך ממילא יספיק אותה התבוא' על שלש שנים וז"ש וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית היינו מה שהבטחתי לכם ברכ' שאוכל קמעא ומתברך במעיו זה יהי' בשנה הששית וזה יהיה מספיק להשלש שנים וז"ש ועשת את התבוא' לשלשה שנים ודו"ק:
לא תעשו לכם אלילים. נראה לי הסמיכות כי המשתחוה לאלילים הוא עוש' אלילים בדמות אדון והוא משתחוה כעבד לפני אדוניו ולכך אחר שאמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים ולכך אמר לא תשתחוה לאלילים ודו"ק: במדרש רבה פ' ל"ד ס'' י"ז איתבר נשדי' במגן אפוכי דילי' הן היא. עיין יפ"ת מ"ש בזה ומצאתי בשיטה מקובצת כתובות דף נו"ן שהביא המדרש הלז ומפרשו ע"ש ודו"ק:
כשכיר שנה בשנה יהי' עמו לא ירדנו בפרך לעיניך הדבר יפלא מאד דמה ענין זה לזה וכי בשביל ששכיר הוא לא ירדנו בפרך וגם הא כבר אמר לעיל כימי שכיר יהי' עמו ועיין ראב"ע. ולפענ"ד נראה דבאמת צריך ביאור מה זה שהקפיד' תורה אם עוד רבות בשנים וגו' ואם מעט נשאר בשנים. והנה ע"פ פשוט אמרתי עפמ"ש רש"י על וחשב עם קונהו שלא תבא עליו בעקיפין מפני חילול השם. והענין נראה לי להיות כי חדש' תור' שיצא ביובל ונמצא שאף שאדון קנהו לצמיתות יצא ביובל ולפ"ז אם יהי' מעט בשנים ולא יתן לו רק מעט לפי ערך שיש עוד ליובל או להיפך יחשוב האדון כי באו עליו בעקיפין בשביל שידם תקיפ' וע"כ אמר' תור' שיודיעו להאדון שלא קנהו רק עד היובל ולפי החשבון השנים נותנין לו ערך המעות זהו לפי פשוטו של המקרא. אמנם יש לומר דהנה ההבדל שבין עבד לשכיר שהעבד הוא קנין כספו בהחלט לאדון כמו שורו וחמורו ולכך הותר לו לעבדו בפרך בכנעני ולא יוקם כי כספו הוא משא"כ בשכיר שאינו בהחלט רק כפי שני שכירותו ולפ"ז אמר' תור' שאף שהוא עד היובל שלו בכ"ז אינו קנין כספו בהחלט כיון שיוכל לפדותו קודם היובל לכך אין לו שם עבד רק שכיר וז"ש התור' כשכיר שנה בשנה יהי' עמו והיינו שלא יהי' אצלו בגדר עבד רק בגדר שכיר כיון שיוכל לצאת מאתו ולכך לא ירדנו בפרך לעיניך כיון שיש לו בית מנוס להמלט והבן כי נכון הוא ת"ל: וחי אחיך עמך. בב"מ דף ס"ב דרשו חייך קודמין. לכאור' מזה ראיה ברור' למ"ש ר"ת הובא בתוס' ישנים יומא דף פ"ו ובהגמי"י הלכות ת"ת דדרך ארץ עיקר שהרי אמרו עם ד"א דעם היינו שזה עיקר וכאן דרשו ג"כ מעמך מיהו לפמ"ש התוספות בע"ז דף ו' ד"ה השתא יש ליישב מיהו גם דברי התוספות שם יש לפרש משום דעמך משמע שזה עיקר ודו"ק:
ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו כי לי בני ישראל עבדים וגו': לדעתי הכוונה כי כבר כתב הכוזר שמה שנבדלנו מכל אומה במצות וחוקים ע"כ לא יכלו לנו כי לולא כן לפי דקות השכי' אשר לנו היו האומות מחלקים אותנו להיות בביתם ליועצים ולממונים על כל אשר להם והדת תבדיל בינם ובינינו ע"ש והארכתי בזה בפרש' תבא ולפ"ז כאן חששה התורה שלא יטמע בין העכו"ם ע"כ אמרה התור' שיצא ביובל הוא ובניו שלא יטמע בין העכו"ם ויהיו הבנים אוחזם מעשה אבותיהם וז"ש כי לי בני ישראל עבדים וא"כ הדת תפריד ביניכם ובינם וז"ש בת"כ והובא ברש"י כאן כל המשעבדן למט' כאלו משעבדן למעל' והיינו כי מה שמשעבדם בגוף למט' עי"ז משעבדם למעלה הנפש שלהם שנטמע בין העכו"ם ולזה סמך לא תעשון לכם אלילים וגו' את שבתותי תשמורו והיינו כי כ"ז יבדיל ביניכם לבלתי תטמעו ביניהם ודו"ק:
ושדה מגרש עריהם לא ימכר מכר גזבר עיין רא"מ וקרבן אהרן שהאריכו דמנ"ל דקאי על מכר גזבר והנה בגליון החומש שלי פירשתי דהכוונה מדכתיב בלשון לא ימכר ולא כתיב לא ימכר משמע דקאי שלא ימכר ע"י אחרים והיינו מכר גזבר ובזה מיושב קושית הקרבן אהרן בת"כ שם ודו"ק:
במדרש פרש' ל"ד תני בשם ר"א נקמתן של ישראל ביד ענייהן דכתיב וקרא עליך אל ד' והיה בך חטא נקמתן של אדום ביד ישראל דכתיב ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל. הכוונה לפענ"ד ע"פ מ"ש היפ"ת בפרש' ויחי פ' צ"ח סי' י"ב בשם רבינו סעדיה כי ענין הנקמ' לפעמים הוא למען השקט לב העלוב כי ימצא מרגוע באשר נקם אף כי לא יתקן מה שעוות ע"ש והנה ענין זה הוא שיעש' בפני העלוב כדי שירא' וישמח לבבו. וזה לדעתי מה שאמר בתהילים ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע ויאמר אדם אך פרי לצדיק אך יש אלקים שופטים בארץ והיינו כי בזה שרוא' א"כ בא הענין בשתים אחת שהצדיק ישמח וישקט לבבו במה שחזה נקם וגם ידעו כי יש אלקים שופטים בארץ ומעתה זה שאמר ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל היינו במה שיראו ישראל אך בזה יהיה כיכר הנקמ' ולכך נקמתן של ישראל ביד ענייהן היינו במה שקורא העני אל ד' והיה בך חטא ובזה ישקט העלוב העני. וזה לדעתי מה שהקב"ה אמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים היינו שהקב"ה מרוב חבתו לישראל רצה שישקיט המיית לבבם ויחזו נקם במדינים ומשה רבינו אמר להם לתת נקמת ד' במדין היינו שכל כוונתם יהי' שכביכול ישקיט כעסו של הקב"ה בהם. וזה לדעתי ענין הלאוין של כקימ' ונטיר' שנקימ' היינו שמשקיט הנפש שהרי אינו שואל לו כדרך שלא שאל לו ובזה תשקט הנפש מכעסו ונטיר' היינו ששואל לו ואומר לו אף שלא שאלת לי אני אשאיל לך ונמצא שעוד לא נשקט הנפש מכעסה והוא נוטר לו השנאה ולפ"ז נטירה עוד גדול יותר מנקימ' שעכ"פ בנקימ' שקט כעסו והבן:
במדרש א"ל להלל להיכן הולך הלל א"ל לקבל אכסנאי בגו ביתאי א"ל וכי בכל יום אית לך אכסנאי א"ל הדא נפשא עליבתא דאיתא בגו ביתאי. הכוונה לדעתי דהנה האורח חשוב יותר מהאיש שרגיל אצלו יען שלא ירא' אותו כל כך בתדירות ולכך א"ל שהולך לקבל אכסנאי א"ל וכי בכל יום אית לך אכסנאי היינו שאם בכל יום יש לך אכסנאי לא שייך לקרותו אכסנאי ומה חשיבתו וע"ז השיב שהנפש מקרי אכסנאי שהיום הוא כאן ולמחר בקבר ונמצא בכל יום מקרי אכסנאי שאולי ילך מחר והבן בדברים:
והארץ לא תמכר לצמיתות כי גרים ותושבים אתם עמדי. המליצ' בזה נלפענ"ד ע"ד מה שאמר דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת וא"כ זה שאמר שאיך אפשר שבני אדם שאינם נצחיים יוכלו למכור הארץ לצמיתות אחר שהם גרים ותושבים ואינם נצחיים ודו"ק:
כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לפענ"ד הכוונה דהנה לפעמים יקרה כי אחד יש לו אח עשיר גדול והוא אינו עשיר אבל אינו נצרך לו כי הוא יש לו כפי מסת ידו ולפעמים כאשר נגנב או נאבד לזה האח מה שהיה לו אז נקרא שגם האח העשיר נקרא מך לפי שצריך להחזיק יד העני אחיו וא"כ אף שהוא לא הגיע לו שום הפסד בכ"ז נקרא מך לפי שצריך לעזור להאח השני ומכ"ש מי שיש לו קרובים רבים עניים וזה אמרו וכי ימוך אחיך עמך והיינו שלאשר שהוא כאחיך כי התורה רצתה לטעת בלב האדם החמלה אשר כל ישראל יהיו חבירים כאחד ויתדמו לאחים וזה אמרו וכי ימוך אחיך עמך היינו שלאשר שהוא עני ע"כ גם אתה נקרא מך עמו ולזה אמר ונמכר לך וגו' והחזקת בו ודו"ק:
בעשור לחודש ביום הכיפורים וכ' רש"י ממשמע שנא' ביוה"כ איני יודע שהיא עשירי לחודש מה ת"ל בעשור לחדש אלא לומר לך תקיע' בעשירי לחדש דוח' שבת בכל ארצכם ואין תקיעת ר"ה דוחה בכל ארצכם כי אם בב"ד לבד. ותמה המזרחי דהו"ל לומר להיפך ממשמע שנאמר בעשירי לחדש איני יודע שהיא יוה"כ ולפענ"ד נראה לי דהנה לכאורה אין קושיא דתרי בתורת כהנים דריש ביום ולא בלילה הכיפורים אפי' בשבת וא"כ אי כתיב בעשירי הו"א דשבת דקדושתו חמור' שבת עם יוה"כ לא לדחי ולכך אצטריך לכתוב הכיפורים שמכפר בודאי ביום הזה דוקא דהרי עצומו של יום מכפר וכבר כתב האבודרהם הובא בב"י או"ח סי' תק"ן דאם היה חל עשרה בטבת בשבת לא אפשר לדחותו משום דכתיב בעצם היום הזה מכ"ש ביוה"כ דכתיב בעצם היום הזה ועיין מ"ש בחידושי פ' אמור בזה ומעת' זה שמקשה להיפך ממשמע שנאמר ביוה"כ דמשמע ודאי בשבת ג"כ דעצומו של יום מכפר איני יודע שהיא עשירי לחדש ומיושב קושית המזרחי וע"ז משני דדוקא בעשירי היא דדוחה והיינו משום דבעינן בעצומו של יום משא"כ בר"ה דאינו דוחה שבת בכל ארצכם כי אם בב"ד לבד והנה הרמב"ן הקש' דהא תקיע' לאו מלאכ' היא כדאמרו בר"ה דף כ"ט ע"ב ועוד לאו מלאכ' היא דאיצטריך קרא למעוטי ולפענ"ד נראה עפ"מ שהקשו התוס' דאדרבא אם היה מלאכ' בודאי לא אצטריך קרא דהא מלאכה בודאי לא דחי שבת. ושמעתי מפי כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י דאמר עפ"י מה שהקש' הפ"י בפסחים דף ד' בהא דאמרו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכתב רש"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאי בשאר דבר היה לו לזרקו בים והקש' הפ"י דהא אחשבה התור' דצותת לבערו ומקרי מלאכ' ואמר כבוד אבי מורי הגאון דאדרבא הא דאחשבי' קרא היא משום דצות' לבערו ואם יהי' אסור לבערו בכל דבר שוב לא אחשבי' התור' דהיכן יבערנו ויתקיים מצות התורה וע"כ דיכול לזרקו לים לקיים מצות התורה וז"ב ולפ"ז לכאור' קשה מה שייך לומר וכי מלאכ' היא אצטריך קרא למעוטי הא אף אם אין מלאכה אצטריך קרא דהא אחשבי' וקראו מלאכ' אך זה אינו דאם לא היה מלאכ' והתור' אחשביה בר"ה של חול שוב בשבת א"צ קרא דהא חשוב מלאכה ע"י דאחשבי' בר"ה של חול אבל כי מלאכ' היא ואפ"ה מותר ביו"ט של חול הו"א דבשבת ע"כ מותר ואיצטריך קרא למעוטי אבל אם לאו מלאכ' הוא ועיקר נעשה מלאכ' בשביל דאחשבי' שוב ביו"ט של חול אין סברא לאסור רק בשבת ושוב לא אצטריך קרא למעט בשבת דהא מקרי מלאכ' ודפח"ח כי חריף הוא מאוד. ומעת' ביוה"כ דעצועו של יום הוא העיקר הכיפורים וא"כ שוב אצטריך קרא על שבת דהו"א דוקא בחול ולא בשבת משום דאחשבי' קרא ואצטריך קרא להתיר יוה"כ אף בשבת וז"ב:
במדרש כל מי שנותן פרוט' לעני הקב"ה נותן לו פרוטות וכי פרוטה נתן לו והלא חיים נתן לו כיצד היה ככר ביו"ד פרוטות ועני עומד ואין בידו אלא ט' פרוטות ובא אחד ונתן לו פרוטה ושבת נפשו עליו א"ל הקב"ה. אף אתה בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופך אני משיבה לך. והיא תמוה דהקב"ה לא מצא לברכו רק שימתין עד שנפשו מצפצפת לצאת ועיין באהל יעקב שהפליא בזה ולפענ"ד נראה דהנה במ"ש ונתתי משכני בתוכם ולא תגעל נפשי אתכם כתב האלשיך דבאמ' הנפש האלקי א"י להיות בגוף חומר העכור רק שלמדה ק"ו שאם השי"ת הוא בתוכם מכ"ש הנפש והנני יוסיף דבאמת כבר כתב הרמב"ן פרשת עקב בשם הכוזר שהצדיקים נעשו מעון לשכינה והיינו שהגוף הוא תיק התפילין שבמתים חפשי ועיקר המצות הוא ע"י הגוף:
וזה לדעתי המליצה שכמו ששם הוא לא נתן רק פרוטה ובכ"ז ע"י הפרוט' שבה נפשו שאל"כ לא היה לו לאכול כל שהככר ביו"ד פרוטות וכמו כן אם הנפש מצפצפת לעלות מהגוף הקב"ה משיבה שהגוף החומר העכור הוא התיק וע"י בא לו כל עשיית המצות ודו"ק היטב:
במדרש על פסוק וכי ימוך אחיך חמי שקיין חמי כרעין אמר הקב"ה לא דייך במה שלא נתת' לו כלום אלא במה שנתתי לו אתה משים בו עין רע וכו' עיין באהל יעקב מ"ש בזה. ואני אומר דהנה עינינו הרואות שכל החליים באים ע"י תפנוקים ומעדנים שהרי איש הכפרי שאוכל מאכלים גסים הוא יותר בריא לפ"ז העני שאוכל מאכלים גסים הוא בריא מצד טבעו וא"כ העשיר שאמר חמי שקיין הוא מכניס עין הרע במה שנתן לו הקב"ה מצד טבעו וז"ש והוליד בן ולא ישא בידו מאומה ונסיב מומא לנפשיה והיינו שבן העשיר שיותר מגודל בתפנוקים זה בודאי נסיב מומא לנפשיה ודו"ק והבן בדברים. וקרא עליך אל ד' והיה בך חטא אמרו בגמ' בכתובות דף ס"ח בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן היינו חוטאים שנאמר וקרא עליך אל ד' והי' בך חטא. לפענ"ד הכוונה בזה דהנה באמת מצות צדקה היא ככל מצות דצריך לקיים משום שהוא מצות ד' והנה בצדק' יש שעושים מפני רחמנות כדי להקל מעליהם ומעל נפשם צערם וזעקתם וכמ"ש בחוה"ל והמופת לזה בהיותו בוחר ואינו נותן לכל עני מפני שאומר בלבו ע"ז א"צ לרחם כל כך שיכול לעבוד עבודת עבד וכדומה ולפ"ז זהו גופא חטא שגם מה שנותן אינו נותן לשם מצוה רק להקל מעל עצמו צערו ולפ"ז זהו כשלא אסור ליתן לרמאי אבל אם אסור ליתן לרמאי שא"צ א"כ מה שאין נותן לזה הוא חושב שאולי א"צ ליטול והוא רמאי א"כ שוב מקיים מצות ד' וז"ש אלמלא הרמאין היינו חוטאין שנאמר וקרא עליך אל ד' והי' בך חטא והיינו שהי' קורא שאינו מתכוין למצות צדק' אבל כשיש רמאין נצלנו מזה ודו"ק: חסלת פרשת בהר: