דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת אמור
בני אהרן. בני אהרן אינם מטמאות למתים אבל בנות אהרן מטמאות למתים עיין קרבן אהרן בת"כ שהביא בשם ג"א דלמה לא אמרינן דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתור'. ולכאור' אין טעם לקושיא דגזירת הכתוב הוא דכל מצות ל"ת הן מצות חוץ מטומאת מתים ובל תקיפו ובל תשחיתו. אמנם נראה דהרי ביבמות דף פ"ה אמרו דבלאו שאינו שוה בכל לא אמרו דהשוה הכתוב ואי לא כתיב בני אהרן הוי מחייבי מלא יקחו ע"ש א"כ אצטריך לזה ולל"ב דאמר דלא יקח הוה ילפינן מטומא' א"כ בטומא' גזירת הכתוב ובאמת שלפענ"ד הטעם הוא פשוט דהרי בנות כהנות שנשאת לזר איננה עוד קדושה בכהונה שהרי אסורה לאכול בתרומ' וקדשים שיוצאת מרשות הכהן ונעשית זרה וא"כ לא שייך לומר שהבנות אהרן יהיו מוזהרות על הטומא' ואח"כ כשתנשא תהי' מותרת שנעשית זרה ולא מצינו כהן שנעשה זר ולכך אינם מצוות על קדושת כהונה ומה שאוכלת בתרומה הוא משום דלא גרעה מילידי ביתו של כהן. וזה לדעתי מה שאמרו דלאו שאינו שוה בכל לא שייך בנשים והיינו איסור כהונה כמ"ש רש"י והיינו כמ"ש כיון דהוא איסור כהונה איך שייך בבנות אהרן הא אח"כ תהי' זרה ומה דמרבה מלא יקחו היינו כיון דהכהן מוזהר שלא ישאנה כשהיא חללה כמו כן היא מוזהרת והיינו שלא ישאנה ואז לא תצא מרשות עדן ועיקר הצווי עליו שהיא תמיד באזהרתו וממילא היא מוזהרת. וזה לדעתי מ"ש הרא"ם בתו"י בנדרים דף צ' דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים והיינו שהיא אינה מצווית כלל רק שהיא מוזהר וכל דלגביה לא שייך האיסור דאינה נאמנת לגביה ממילא לגבי דיד' לא שייך האיסור דשויא חתיכ' דאיסורא דהיא מצד עצמת אינה מוזהרת. ובזה מיושב מה שהקשו בתוס' דהא מסיק דכל דהוא מוזהר היא מוזהרת ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עיקר האזהר' היא עליו ובכה"ג שהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת ועיין בחידושי הרשב"א בנדרים שם שהעתיק בהדיא בשם הר"א דאינה מוזהרה מכהן אלא היכא שהוא מוזהר והביא הך דיבמות מלא יקחו ודבריו תמוהין דמביא ראי' לסתור דמשם כתבו התוס' דעת הר"א ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא הן הן דברי הר"א דכל שכבר נשאת לכהן היא נעשית זרה ורק שהוא מצווה וממילא היא מוזהרת ובכה"ג לא שייך שויא אנפשא חתיכה דאיסורא דהיא זרה באמת לא יטמא בעל בעמיו להחלו בת"כ דרשו בזה מה ת"ל לפי שנאמר לאמו ולאביו וגו' מטמא להם בין פסולים בין כשרים יכול אף לאשתו יטמא בין כשיר' בין פסול' ת"ל וכו' ובקרבן אהרן נדחק בזה בלשון מה ת"ל וגם מהיכן הוציא זה דלפסול' אינו מטמא ועיין רא"ם. ולפענ"ד נראה בפשיטות דהנה מקודם דריש הת"כ כי אם לשארו הקרוב אליו אין שארו אלא אשתו הקרוב' לא את הארוס' וכתב בקרבן אהרן דמה דדריש דאין שארו אלא אשתו בלשון שלילי הוא לפי שכל הקרובים שלו מצד אב ואם הם תמיד קרובים ולא יתרחקו משא"כ הקרובים מצד אישות יתרחקו ולזה כאן שכתיב בשארו הקרוב אליו דמשמע בעת קרבותו נעשה שארו זו אשתו ולכך בעת ארוס' דלא נתקרב' עדן או כשגרש' שסרה הקורבא אינו מטמא ע"ש ודפח"ח. ולפ"ז באשתו הפסול' דאינו קורבה שלימ' ובמקום שקידושין תופסין בח"ל דלא מקרי רק ארוס' ולא נשוא' א"כ פשיטא דאינו מטמא לה ומכ"ש במקום שאין קידושין תופסין ולזה פריך מה ת"ל היינו דכבר נתמעט כמו ארוס' ולזה אמר דה"א כמו באביו ואמו אף בפסולין ה"ה בזה ולא נדרוש טעמא דקראי לזה כתיב בעל בעמיו והיינו דבפסול' לא נקרא בעלה דאישות אין לה ולכך נתמעט ולא דמי לקורבת אביו ואמו שקורבתם לא תתרחק לעולם וכמ"ש הקרבן אהרן. שוב ראיתי בש"ס יבמות דף כ"ב ע"ב סד"א הואיל וכתיב לשארו ואמר מר שארו זו אשתו וכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו וגו' הא כיצד מטמא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסול' ה"נ מטמא לאחיו כשר, ולא לאח פסול קמ"ל ואימא ה"נ התם לאפוקי קיימא הכא אחיו הוא והוא הדבר אשר דברתי דשם הקורבות מצד אישות עומד להתפרד דלאפוקי קיימא משא"כ אח דלעולם אחיו הוא ושמחתי מאד שזכיתי להבין דברי חז"ל אשרי מי שהוגה בם לשמה:
וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדוש יהי' לך. הכוונה דהנה כבר אמרו הדבק לשחוור וכו' ועינינו הרואות שאף איש היותר גדול מהעבד של השר והעבד אין לו חלק עשירית ממה שיש לו לאיש הלז בכ"ז יכבד עבד השר לא בשביל מעלתו כ"א למה שהוא משמש השר וזה שאמר כאן וקדשתו לא בשביל מעלתו רק כי את לחם אלקיך הוא מקריב לכך קדוש יהיה לך ומה נכבד דרשת חז"ל וקדשתו בע"כ שאם היה מצד כבודו יכול למחול על כבודו אבל אם הכבוד מצד מעלת השם יתברך אין בידו למחול וכה"ג חלקו בקידושין דף ל"ב בין מלך לת"ח ע"ש ודו"ק ומתו בו כי יחללוהו עיין רש"י דהוא מית' בידי שמים והקש' המזרחי מנ"ל למדרש זאת וסתם מיתה היא חנק ולפענ"ד דייק לי' ממה דכתיב ומתו במלאפו"ם דאם היה צווי לב"ד היה לו לנקוד בקמץ דמשמע צווי ומדנקט ומתו משמע דלא צווי הוא רק שימות בידי שמים ולפענ"ד כיון אמת היא ודו"ק:
כבש תמים בן שנתו. עיין אבן עזרא שכתב דהמכחישים אמרו כי בן שנתו אין כבן שנה דשנתו היינו שעוד אין לו שנה ובן שנה היינו שיש לו שנה והנה לא קראו בחנוכת המזבח כבש אחד בן שנתו לעולה ובפ' אחרונה כתיב כבשים בני שנה שנים עשר והנה יפה כתב לסכור פי דוברי שקר אבל מכל מקים הנה נראה לעין שיש הבדל בין שנתו לשנה. ולפענ"ד מכאן ראי' למ"ש התוס' בערכין דף ח"י ד"ה שנתו דיש מפרשים דשנתו אינו מתחיל מיום הלידה כי אם מיום הרצא' לקרבן ולפ"ז משכחת לה שהוא בן שנה ומכל מקום אינו כשלם שנתו לעול' דהיינו הרצאה לקרבן שהוא מיום השמיני ונמצא מדוקדק הכתוב שבן שנתו לעול' היינו לענין הרצא' עוד לא נשלם השנה אבל בסוף הפרשה שמחשב סכום הכבשים שפיר קרי להו בני שנה שיש להם שנה תמימ' מהליד' ומה שהביאו ראיה מהא דאמרו שעות פוסלות בקדשים דהיינו משעת לידה לא זכיתי להבין קושייתם דיש לומר דאם נימא דמחשבינן משעת הרצאה שוב הוה השעות פוסלות בקדשים מיום הרצאה אמנם אף לשיטת התוספות דמשעת לידה מונין נראה לפענ"ד דההבדל שבין בן שנה לשנתו היא בפשיטות דשנתו דרשינן ולא שנות עולם וא"כ משכחת לה שהוא בן שנה שנת עולם ועוד לא מלא שנה להליד' וזהו דקאמר שנתו ולא של מנין עולם. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דלמה לי' קרא דשנתו ולא של עולם תיפוק לי' דהרי בקרבן ר"ח כתיב בן שנה ואם נימא דלענין עולם מנינן א"כ תיכף כשנכנס ר"ה הוא בן שני שנים ואנן בן שנה בעינן וכן הקש' בספר לחמי תודה משמא דנפשי' ע"ש בסוף הספר והניח בקושיא ולא נזכר מדברי התו' הנ"ל ולפמ"ש אתי שפיר דאם לא כתיב בן שנתו א"כ בן שנה היינו שכבר עבר שנה ולא היה מפסל אם הוא יותר משנת עולם כל שאינו שתי שנים ולכך אצטריך למכתב בן שנתו ולכך כל שהוא יותר משנתו מפסל וז"ב מאד מאד ועיין מלמ"ל פ"ג מאיסורי מזבח ה"ח ועכ"פ דברי המקרא מדוקדקים הדק היטב. במדרש וכי ראשון הוא והלא חמשה עשר הוא אלא ראשון לחשבון עוונות ועיין בב"י סי' תקפ"א ובט"ז מ"ש בזה וגם אני כתבתי בזה וכעת נראה דהנה נדפס בשם הגאון התנא האלקי מו"ה אלי' ווילנא זצלה"ה בשנות אליהו לבאר מה שאמרו לתת דין וחשבון וביאר ההבדל שבין דין לחשבון דדין פירושו על מה שעש' עביר' וחשבון היינו על מה שהי' לו באותו העת עון ועת לעשות מצוה והאדם אין חפשי מבלי לקיים מצוה בכל רגע וא"כ זה נקרא חשבון ע"ש ודפח"ח ולפ"ז תא כל הטעם דראשון לחשבון עוונות הוא לפי שכל הימים שבין יוה"כ לסוכות הוא טרוד במצות סוכה ולולב ולכך אין מחשבן והנה קי"ל כל הטרוד במצוה ולא עשה מצוה פטור ומשום דכל דטרוד וחשב לעשות מצוה אף שלא עשה ואף שעש' המצוה בעביר' פטור ולפ"ז ל"ש ראשון לחשבון עוונות שא"א לחשוב מה שלא עשה מצוה עד הנה שהרי היה טרוד במצות אף שלא עשה מצוה פטור ולכך אין מחשבין עד היום שהוא ראשון לחשבון וחשבון עוונות שכל שכבר קיים המצוה שוב אינו טרוד בדבר מצוה כלל ולא ניתן לדחות אצלו ולכך חייב ודו"ק:
ויש להוסיף עוד נופך דהנה באמת שלוחי מצוה אינן ניזוקין ולפ"ז אם אינן ניזוקין בגופם אף כי בנפשם שאינם ניזוקים ומעתה לכך כל שאדם טרוד בדבר מצוה הקב"ה בעזרו שלא יזדמן לו דבר רע ולכך כל זמן שהם טרודי' בדבר מצוה בימי' האלו ולא יזדמן להם דבר רע ולכך פטורים מחשבון עוונות ולפ"ז זהו כשמחשב לדבר מצוה אבל אם לא חשב לשם מצוה רק לשם יהורא וגאוה שיהי' לו אתרוג נאה להתפאר בפני הבריות ובפני אנשי ביתו כי יש לו אתרוג נאה וכבר כתב השל"ה בשם האר"י ז"ל כי אתר"ג ר"ת אל תבואני רגל גאוה וא"כ שוב לא נתכוין לשם מצוה עכ"פ אינו משומר שלא יחטא ולפ"ז זהו המופת אם באמת אין אדם חוטא בימים האלו ע"כ שמתכוין לעשות מצוה והקב"ה מצילו מחטא אבל אם לא נתכוין לשם מצוה אז עלול לחטא ונמצא לפ"ז שזה גופא ראשון לחשבון עוונות שכל הימים האלו הוא טרוד בדבר מצוה ובבא יום טוב אז המופת למפרע אם נתכוין לעשות מצוה ואם חליל' לא נתכוין לדבר מצוה אז המצות האלו הן מקטריגיו וזה שאמרו ראשון לחשבון עוונות שאיך היה מתכווין למצוה שאז לא נזדמן לידו דבר חטא ומכ"ש באם עושה המצוה גופא בעביר' עד"מ שגזל לולב או שאר המינים שלא יצא המצו' ואיך ישמרהו מהחטא וזהו שמביא במדרש משל שהמצוה גופא קטרוג שלו וזה שאמר ראשון לחשבון עוונות ודוק. אמנם לפענ"ד נראה ענין דין וחשבון דהנה הרי"ף פירש פ"ק דר"ה הא דאמרו מעביר ראשון ראשון וכך היא המד' דהענין הוא מי שלא חטא מעודו ונכשל בחטא אז לא נחשב אותה החטא לו והקב"ה מעבירו וכך היא עדתו של הקב"ה שלא לחשבו כדכתיב הן אל יפעל פעמים שלש עם גבר ואמר רבא דאי איכא רובא עוונות מחשב בהדיהו והביא פירוש בשם הגאון דמיירי באדם שהוא קבוע במצות ושומר חמורות ובעיתים חוטא בקלות מדתו של הקב"ה שלא לחשוב אותו החטא ותלוי ועומד עד שימות אם נמצא זכיותיו מרובין מחובותיו הרי גברו זכיותיו ואינם נחשבים לכלום ומעבירם ראשון ראשון ואם לאו מחשב גם אותן עבירות ע"ש והר"ן נדחק מה בין אותן שני הפירושים ואני מתפלא שההבדל רב בניהם דלפירוש הראשון דוקא באדם שלא חטא מעודו ונכשל בחטא ודוקא שלש עונות לא מחשב ואח"כ מחשב גם אותן שלש חטאות גם בעוה"ז ולפירוש הגאון אף שעוש' קצת חטאות רק שהוא ירא שמים ושומר חמורות אז לא נחשב ואף הרב' חטאים קלים לא יתחשב עד יום מותו כן נראה למעיין היטב. אך לפענ"ד היה נראה פירוש ממוצע שבאמת זה נראה דכל ששומר חמורות ובעיתים נכשל בקלות הקב"ה מעבירם כדברי הגאון רק מה שלא נתן הגאון קצב' בזה נכונים דברי הרי"ף שרק שלש חטאות כדאמרו ביומא דף פ"ו פעם ראשונה שניה ושלישית מוחלין פעם רביעית אין מוחלין לו והענין נראה לפענ"ד דתלוי במחלוקת רבי ורשב"ג אי בתרי זימני נתחזק או דבעינן תלתא זימני והרי קי"ל בווסתות ושור המועד כרשב"ג וכדאמרו ביבמות דף ס"ד ולפ"ז גם העונות כל זמן שנכשל בעיתים בקלות אין הקב"ה מחשבו שלש פעמים דלא קבע לו וסת לחטא ויש לומר דיצרו תקפו ולא ישוב לכסל' אבל כשחטא שלש' פעמים אז נעש' שור המועד וכל שחטא בפעם רביעית אין מוחלין לו והיינו שמצד עצמו נעש' מועד ועלול לחטא וז"ב ולפענ"ד היא ענין נכבד. ולפ"ז זהו ענין דין וחשבון שמחשבין על חטאתו שחטא אם נמצא זכיותיו מרובין מחובותיו אז אין מחשבין החטאים הקלים ואם לאו מחשבין ומענישים אותו על החטאים האלו ומצטרפים וז"ש ר"י ובך היא המד' היינו שבאמת לא נקבעו בתרי זימני רק בשלש' ועל ארבע' לא אשיבנה וז"ב ונכון לפענ"ד ומעת' לאחר יוה"כ שכבר נתכפר לו כל החטאים והרי הוא כקטן שנולד א"כ הקב"ה מחשיבהו כל יום כאלו עבר עביר' אחת ולכך מיום ד' ואילך מתחיל החשבון וז"ש ראשון לחשבון עונות ודו"ק היטב כי אף שהוא עפ"י דרוש הוא ענין נכבד לפענ"ד: במדרש על פסוק ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות. והנה השאל' תמוה כמ"ש הב"י והט"ז סי' תרפ"א דכן דרך המקרא לומר ביום הראשון וגם התירוץ תמוה וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה כל ימי הייתי תוהה דהמעיין בפרש' ירא' שבתחל' הזכיר כבר חג הסוכות שמונת ימים עד שמיני העצרת וסיים אלה מועדי ד' וגו' ואח"כ מתחיל אך בחמש' עשר יום לחודש ומתחיל בענין הלולב והרוא' סובר שזה ענין אחר והלא הוא מה שהוזכר למעל' ולמה לא כלל למעל'. אמנם נראה דהנה באמת פסח וסוכות היה שבע' ושמונה והנה ביום מקריבין קרבנות ובליל' במה נודע איפה מה שנעש' יו"ט והנה שבועות הוא בשביל מתן תור' ומתן תור' היה ביום לכך אין שום זכר בליל' אבל בפסח דהי' ע"ש יציאת מצרים והנה מכות בכורות היה בליל' וגאול' השלימ' היה בצפרא לכך צותה התור' שבליל' נאכל מצות ופסח ומרור ויש בו זכרון למה שנעש' בליל' וביום מקריבים קרבנות לזכר היום ולכך צותה התור' בליל' שניה להתחיל לספור ספירת השבע' שבועות והקציר' מצותה בליל' כדי שנזכור ענין הליל' שהי' התחל' ליציא' ועיקר הוא בשביל מתן תור'. והנה בסוכות שהוא ע"ש כי בסוכות הושבתי והנה הישיב' היה ביום ובליל' ולכך מצוה לישב בסוכ' יום וליל' ולישן בה ובזה כיכר הנס והזכר ולפ"ז לא נודע מצות היום ע"כ צות' לקחת לולב שאינו נוהג רק ביום שעשיית מצותה הוא ביום יותר מבליל' ולפ"ז לאחר שסיים המועד דסוכות שהוא על מה שאנו עושין ביום ובליל' ויום וליל' שווים התחיל לומר אך בחמש' עשר וגו' ולקחתם לכם ביום הראשון והיינו שזה הענין הוא רק ליום והנה זה רצה המדרש להורות דהנה הזכר לסוכות שאנו עושים הוא שהקב"ה הושיב אותנו היה בחמש' עשר לחודש ונמצא שלזה אמר בראשון והלא ט"ו הוא ולמה עשה ביום ולא בליל' דלדרש אין נ"מ בין יום לליל' דבשלמא כשמתחיל ענין חדש לחוג שבעת ימים עיקר המצות הן ביום אבל כיון שעשיית סוכות הוא בשביל זכר לסוכות יום וליל' שוים ולמה כתיב ביום הראשון וע"כ אמר ראשון לחשבון עונות וכבר נודע מ"ש יצחק דל פלגא דלילותא שאין עושין עבירות ונמצא שהחשבון עבירות מתחיל מביום ודו"ק היטב כי המעיין ירא' כי ענין נכבד הוא וכבר ראיתי בפירוש האגד' הנדפס מהגאון מוהרא"וו זלה"ה שביאר מה נשתנה הליל' הזה מכל הלילות שהכוונה דבליל' לא נמצא ענין מצוה רק בתדירות אבל לא בפרטות דעיקר המצוה ביום ע"ש וזה מסכים למ"ש ודו"ק היטב:
דרשו במדרש ע"פ ולקחהם לכם ביום הראשון ראשון לחשבון עונות והוא תמוה דאטו כל הימים אלו מיוה"כ ועד סוכות ד' ימים המה הפקר חליל' וכבר האריך בזה השל"ה וכתב שהם עוסקים במצות. ולפענ"ד נראה דהא אמרו דאין לך אדם שאינו מחוייב עשה וכמ"ש המג"א סי' א' והיינו דכל יום הוא עובר בעשה ולפ"ז הא אמרו ביומא דף פ"ו דבציבור מרביעית ואילך מתחיל החשבון דעד ארבע' הקב"ה מוחל לכך אחר יוה"כ דהקב"ה מוחל עונות א"כ מתחיל החשבון מעון רביעי ולכך אחר הד' ימים מתחיל החשבון ועיין רמב"ם פ"ג מתשוב' ודו"ק:
והנה כבר אמרו הגדול מי שחטאתיו ספורות וא"כ כל השנה אנו
מלוכלכים בחטא ועון ולא נוכל למנות החטאים אבל אחר יוה"כ שנמחלו העונות והם ימים טרודים במצות ואינם עושים עבירות ולכך ראשון לחשבון עונות שביום הראשון נוכל לחשב העונות שעוד לא נתלכלך בחטא ופשע:
ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו כי נזר שמן משחת אלקיו עליו אני ד'. הכוונה לפענ"ד דהנה הרמב"ם כתב באגרתו החמוד' כי המית' האמור בנביאים היא הפסקת שפע אלקי בעת עסקם בעניני העולם זה נקרא מית' בנביאים ע"ש לשונו הזהב ולפ"ז כפי הנראה מהכתוב מה שצוה לכהנים שלא יטמאו למת זולת לשבע' מתים הקרובים ולכהן גדול אף לאותן הקרובים לא יטמא הוא לפי שהם דבקים באלקים חי ולעמוד לשרת לפניו ע"כ צריכין שלא יפסקו דיבוק קדושת האלקית מעליהם והם אין להם קרובים כי הקורב' מצד הגוף אבל מצד הנפש אין לו קורב' והם כיון שנשפע עליהם שפע אלקית לא שייך שום קורב' מכ"ש כהן גדול אשר נזר אלקיו על ראשו וזה שכתוב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו היינו שבעת צאתו מן המקדש ויטרד בעניני העולם ובקורבת הגוף יפסק מעליו הדיבוק האלקי ולזה סיים כי נזר שמן משחת אלקיו עליו אני ד' והבן. אח"כ הוגד לי כי בספר החינוך כתב טעם זה שלכך הכה"ג אינו מטמא לקרובים שאף בחייהם היו נבדלים ממנו ואינם קרוביו ושמחתי מאוד כי זכיתי לכוין לזה. ובזה יש לפרש הא דאמרו בזבחים דף ק"ב מי ראה את הנגע משה זר היה ואהרן קרוב והקשו כולם דלמה לא אמר במשה טעם דקרוב. ולפמ"ש יש לומר דלפמ"ש הברבנאל ודעימיה שמשה רבינו נזדכך גופו עד שנעש' רוחני בחיים חיותו א"כ לא שייך טעם קורב' כ"כ והוצרך לומר שזר היה ודו"ק:
ונקדשתי בתוך בני ישראל המוצי' אתכם מארץ מצרים פירשתי דהכוונה דמי שמוסר נפשו על קדושת השם הנה אינו מוסר רק גופו אבל כשמתו תעל' מעל' וכשהוציאנו ממצרים הנה היה חירות הגוף והנפש שהיה שקוע בטומאה ונמצא שעשיתי למענך יותר ודו"ק:
במדרש בפרש' כ"ו בסופו הא למדת שאפי' יהא אדם קצר ונתמנה למלך נעשה ארוך. ביאור הענין נראה לי דהנה הבאתי כמה פעמים מש המפרשים בטעם שמשה רבינו לא רצה לילך לפרעה בשליחות של הקב"ה משום דמי שנתמנה לענין מינוי איזה דבר הקב"ה נוטע בלבבו כח ואומץ והוא מוצא בנפשו עוז לענין תלז וזה האות ומופת כי ד' בחר בו ולכך משה רבינו בענוותו הגדול' לא מצא בלבבו כח לעמוד בהיכל המלך פרעה ולכך נסוג אחור מהשליחות ע"ש. וזה לדעתי גם כאן הכוונה שאפי' אם האדם קצר היינו שמטבעו הוא קצר וקטן בעיניו משנתמנה למלך נעשה ארוך ובטבעו מוצא עצמו ארוך בדורו וגם בדוד אף שהי' רועה הזמין לו הקב"ה הארי והדוב והרהיב בנפשו עוז למען מצוא חיל לערוך קרב נגד הפלשתי ומעצמו נתעורר לזה:
ושור ושה שרוע וקלוט נדב' תעש' אותו ולנדר לא ירצ'. שמעתי מפי אבי מורי הרב הגאון נ"י שאמר הטעם בזה דהנה שרוע וקלוט פירושו שהוא גדול הכמות וקטן הכמות והנה כבר נודע מ"ש במלות הגיון להרמב"ם שגדול וקטן לא יאמר כלו במאמר המצטרף שיש קטנים או גדולים במין הלז שאל"כ לא שייך גדול וקטן ולפ"ז בשלמא בנדר שיוכל לבחור במין הכשבים והעזים איזה שירצ' ובמין נמצאו מינים ממינים שונים והוא בוחר גדול וקטן שייך הדבר שהוא מום אבל נדב' שאמר הרי זו לא שייך שרוע וקלוט ודפח"ח ודו"ק: ועיין רמב"ן שנדחק למה דוקא נדב' ולא נדר ולפמ"ש אבי מורי נ"י אתי שפיר. ולדעתי הפירוש דעיקר הפסול לפי שאינו נאה להיות שרוע וקלוט להקרב' משום הקריבהו נא לפחתך א"כ זה להקריב למזבח אבל לבדק הבית כשר ועיין רש"י ורמב"ן שפירשו דנדב' היינו לבדק הבית אבל נדר היינו למזבח ודו"ק: עד ממחרת השבת תספרו חמשים יום והקרבתם מנח' חדש' לד'. מה שהי' חג השבועות רק יום אחד ונשתנה מפסח וסיכות נראה לי דבשלמא בפסח שהוא זכר ליציאת מצרים וא"כ היום ראשון הוא היציא' ובשביעי באו להים ואמרו שיר' וא"כ שייך זכר לשני הזמנים האלו וכן בסוכות זכר לענני כבוד ויום השמיני עצרת אבל חג השבועות שניתן לנו התור' א"כ איך אפשר לעשות עוד יום אחד שבועות דאין לנו יום אחר שיהי' כמוהו ואיזה דמות תערכו לו ולכך לא היה רק יום אחד וכן ר"ה שהוא זכר ליום הבריא' ואיך אפשר שיהי' יום אחר שוה לו וכן יום הכיפורים שיום זה נקבע לסליחה ומחיל' ומה דמות תערוך ליום זה ודו"ק:
עצרת בקדושת לוי הביא שהקשו לו במדינת ליטא למה נקרא עצרת. וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי לפי שאסור בזיוג זולת כשנזדמנה טבילת מצוה שהתיר בכתבים והוא מלשון כי אשה עצורה לנו ועיין רש"י קידושין דף ו' ד"ה עצורתי ודו"ק:
וכל מלאכ' לא תעשי בעצם היום הזה כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם וגו' כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרת' מעמיה וכל הנפש אשר תעש' כל מלאכ' בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. הלשון כי כל הנפש אשר לא תעוב' בעצם היום הזה אינו מקושר יפה ומה לשון כי משמש כאן וגם לשון בעצם היום הזה שכתוב כאן יותר משאר המועדות צריך ביאור ועיין רמב"ן מ"ש בזה. ולפענ"ד נראה עפמ"ש בשבועות דף י"ב דאף רבי דס"ל יוה"כ מכפר אף בלא תשוב' מוד' רבי בכרת דיומא דאי לא תימא הכי כרת דיומא לרבי היאך משכחת לה ע"ש ופירש"י כרת דיומא מלאכ' ועינוי והיינו דשאר עבירות יוה"כ מכפר אבל מה שנצטוה לעשות ביום הזה א"כ זה מתנאי היום וגדריו ואיך אפשר שיכפר הא אינו יום הכיפור בלי זה ולפ"ז זהו מ"ש הכתוב וכל מלאכ' לא תעשו בעצם היום הזה היינו דלא תימא כיון דיוה"כ הוא מכפר גם ע"ז לזה אמר כיון דבזה גופא נקרא יום הכיפורים במה שאסור במלאכ' ומתענה וא"כ זה מעצומו של יום ואם לא עשה זאת אינו נקרא יום הכיפורים לזה אמר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרת' כי זהו עצומו של יום וכל הנפש אשר תעש' מלאכ' בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא ולכך נקט עצם היום. ובזה נראה לי מה דפירש רש"י על והאבדתי לפ' שהוא אומר כרת בכ"מ וא"י מהו לכך כתיב והאבדתי. והיא תמוה דלמה שינה כאן מלמעל' דלענין העינוי כתיב כרת ולפמ"ש יש לומר דהתור' בא לשלול דלא תימא דכרת דעינוי משכחת לה כשחנקתו אומצא א"כ נכרת מאיליו בעוה"ז ע"י אומצא ובעה"ב ג"כ נכרת לכך כתיב במלאכ' והאבדתי דמשמע שהקב"ה מאביד והיינו דכרת דיומא אינו מכפר כלל. והנה בחג השבועות נזכר ג"כ בעצם היום הזה ונדחק הרמב"ן ג"כ בזה. ולפענ"ד נראה ע"פ מ"ש בשו"ת הריב"ש סי' צ"ו שלא תלה הכתוב חג השבועות בשביל שהוא מתן תור' רק בחמשים יום תלוי ע"ש ועיין חק יעקב סי' תצ"ד ובחידושי הארכתי בזה ומעת' ז"ש בעצם היום הזה שאינו תלוי בשום ענין רק בעצומו של יום יהי' באיז' זמן שיהי' עוד נראה לי דבר נכון מ"ש בחג השבועות ויוה"כ בעצם היום הזה ע"פ מ"ש האבודרהם והובא בב"י או"ח סי' תק"נ דאם היה עשר' בטבת חל בשבת היו מתענים משום דכתיב בעצם היום הזה סמך מלך בבל ולפ"ז לכך כתיב ביוה"כ בעצם היום הזה להורות דאף כשחל בשבת דצריך להתענות דמן התור' אסור להתענות בשבת ולא מתענין רק יוה"כ ומטעם זה נראה לי דלכך לא תקנו שני ימים יוה"כ משום דבעינן ביום הזה דוקא ובשבועות משום דיום השני הוא מתן תור' קבעו יו"ט שני ודו"ק] וגם בחג השבועות כתיב בעצם היום הזה להורות שלא כדעת הצדוקים שהיו אומרי' שעצרת אחר השבת כדאמרו בחגיג' דף י"ז ולכך כתיב בעצם היום הזה ודו"ק כי נפלא היא ת"ל וראיתי בברכי יוסף סי' תק"כ שהקש' על אבודרהם מהא דאמרו בכתובות דף ה' אלא מעת' יוה"כ שחל להיות בשני בשבת ידח' והיאך ידחה והא כתיב בעצם היום הזה ולק"מ לפענ"ד דשם מקש' דהיה לו לדחות הקביעות שלא יחול בשני וכמו דדחי הקביעות בשביל ירקא ומתיא וכדומ' ועיין פ"י שם ובזה לא שייך בעצם היום הזה דאם לא יחול כן שוב היוה"כ הוא בעצם היום ודוקא כשחל בשבת ונדח' אמרינן דלא נדח' ויתענה בשבת דכתיב בעצם היום הזה ותדע דגם עשר' בטבת גופא דכתיב בעצם היום הזה ואפ"ה לא חל בשבת לעולם ועדיין קשה דמכל מקום איך נדחה יוה"כ כדאמרו בר"ה דף כ"א ובמדרש פ' בראשית פי"א וז"ב ודו"ק:
מועדי ד' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי. כבר נודע דרשת חז"ל אתם ואפי' שוגגים אתם ואפי' מוטעים וכו'. הכוונה לדעתי דהנה נשכיל מדרשת חז"ל בכמה מקומות שהעולם כולו לא נברא רק בשביל ישראל כמאמרם בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית וגם ישראל עצמם כלם לא נבראו רק בשביל שיקיימו התור' והמצות כמאמרם כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה: ומעת' נשכיל מזה טעם למה שכל קביעות מיעדים תלוי כפי הב"ד ובמדרש מצינו שאמר הקב"ה אני ואתם נרד לב"ד שלמט' והענין ההוא נמתיק ע"פ מה שנראה כי ישים אדם מועד על ראש שמחתו ביום חתונתו או חתונת בניו ישים למועד שמור יום המוגבל והנה נודע כי ביום חתונה דרך להכין כירה גדול' ולחוג בקהל עם ולהרבות בכל מיני שמח' ולפעמים יקר' כי ינצו אנשים מחותנים ויתקלקל כל הסעוד' וכל הענין ולכאור' יפלא אחרי כי כבר הכינו את אשר יביאו וכל ההוצאות אשר עלו למעל' ראש ואיך יתקלקל כל הענין בעבור דבר קטן אבל המשכיל יודע היטב כי כל השמח' אך נצמחת לבעבור כי הגיע מועד אשר קרא עליו מועד לשבור בחוריו ואם לא ייטב לו גוף הענין איך יערב לו אכול ושתה אחרי כי זה לא לתכלית הוא אך לעורר השמח' שמחת לבו ואם לא יוכשר הענין לפניו מה בצע בכל השמחות אשר היא רק כסניף לעיקר השמח' והתכלית כן כל בריאת העולם אחרי כי כל התכלית אך בשביל התור' והמצות ואחרי כי לפי ראות הב"ד לא יוכשר היום הזה להיות יום מועד מה בצע ביום הזה וכל השמח' אשר אך כסניף להתכלית הנרצ' ולכך כל מוסדות הזמן ינתקו כמו שידח' לפעמים החופ' על זמן אחר כי לא נשלם התכלית עוד וזה שאמרו מועדי ד' אשר תקראו אותם מקראי קודש היינו שמקיימים המצות ונתקדש היום עי"ז אלה הם מועדי וא"כ איפוא יפה דרשו חז"ל אתם אפי' מוטעים כי כל חפץ ותור המוגבל אך ע"י מקראי קודש וזהו העיקר של המועד והבן בדברים. וזה לדעתי מה שאמרו בקדשים דשנתו ולא שנות עולם וכן בכמה דברים בעניני מצות דשנתו שלו ולא של עולם ולא נודע הטעם ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר בהמצוה לפי זמן של המצוה בעצמ' ומה לנו בזמנו של עולם אחר שלא יכשרו כפי ענין המצוה ודו"ק:
עוד נראה לי דהנה במלך בו"ד איש לא יבא לפניו עד ישים לו זמן מתי יבא לבקש מלפניו אבל הקב"ה לא קבע הזמן רק בזמן שישראל יקבעו שהוא זמן המוגבל להתקרב לפניו אז יתקרב והרי נדרים ונדבות שהקב"ה לא קבע זמן כלל והתור שיגביל האדם הוא התור המוגבל וז"ש מלבד כל מתנותיכם וכל נדריכם והיינו ראו כמה חביבים אתם שאתם תגבילו המועד וגם תוכלו לבא לפניו אף אם לא נתן לכם זמן כלל כגון נדרים ונדבות ודו"ק:
והנה בכל
המועדים מצינו הכנה דפסח היה טעון ביקור ד' ימים ושבועות היו סופרים שבע' שבועות מקודם ובסוכות היה ר"ה ויוה"כ מקודם וד' ימים לביקור וזה נראה לפענ"ד הא דדרשו במדרש וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא והיינו דמסתבר שנמשך לימי החודש דמקודם ולא שייך ראשון דמשמע שהוא מספר בפני עצמו וזה לא יתכן ולכך אמר ראשון לחשבון עונות והט"ז בסי' תקפ"א כתב דראשון לא שייך רק כשיש שני אחריו אבל לולב שלא היה בגבולין רק יום אחד לא שייך ראשון וכ"כ העקיד' פ' אמור והנה לפ"ז במקדש היה שייך לשון ראשון. וזה נראה לפענ"ד הא דאמרו במדרש פרשה אמור בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון יביא ראשון שנאמר אני ראשון והיינו דגם בהשי"ת הוא ראשון בלי שני בעצם שאין דומ' לו ויפרע מראשון מעשיו שנקרא ראשון והיינו שגם עשיו לא היה ראשון כמשל השפופרת ויבנה לכם ראשון שנאמר כסא כבוד מרום מראשון והיינו שאחרי שבהמ"ק הראשון לא היה דומה להשני ומכ"ש לאחרון לא שייך ראשון ויביא לכם ראשון שנאמר ראשון לציון הנה הנם וגם אח"כ כשיבנה המקדש ולירושלים מבשר אתן והיינו שבאמת במקדש היה שייך בלולב ראשון שבמקדש היה נוהג שבע' וא"כ ראשון לציון הנה הנם וגם אח"כ כשיבנה המקדש ולירושלים מבשר אתן יתקיים הראשון בקדמותו ודו"ק כי בזה יתיישבו כל מנין הראשון דאל"כ רק שיחי' דראשון ראשון נקט בלי טעם ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק:
ודרך אגב אבאר מה דדרשו במדרש ובפייט בסוכות מביאו דהקב"ה יעש' סעוד' לצדיקים מלויתן ומעורו יעש' סוכה שנאמר התמלא בסכות עורו ואמרתי בזה בחג הסוכות שנת תר"ז דהכוונה דהנה האדם מחובר מגוף ונפש וכל אחד מושך לשרשו והנה קיום המצות אינו רק כל זמן שהגוף מחובר עם הנפש אבל כשיפרד הנפש מהגוף במתים חפשי משום דעיקר רצון הקב"ה שהשכל יגבר על החומר העכור. וזה לדעתי מה שהלל כשהיה שמח שמחת בית השואבה אמר אם אני כאן הכל כאן והיינו שכבר נודע התבדל שבין אני לאנכי שאנכי לא שייך רק על הנפש ואני שייך על הגוף ועיין באפיקי יהודא שהאריך בזה ועיין בצהר התיב' ביאור מלת אנכי ולפ"ז אמר הלל כשאני כאן כל זמן שהגוף קיים הכל כאן אבל בלי הגוף לא יתכן שמחת הנפש דמה רבותא בנפש שאצול' מתחת כסא הכבוד רק כל זמן שמחובר לגוף ומגביר השכל על הגוף זה עיקר תכלית הבריא' וכבר נודע דשמחת בית השואבה היה ששאבו רוה"ק והנה לעתיד נזכה שגם הגוף יהי' דבר רוחני כמ"ש הרא"ה הובא בעיקרים שהם עתידים להתחדש כמותם שגוף הצדיקים יהיה כמו גוף אליהו. וזה לדעתי סעודת לויתן דהוא ענין חיבור כדכתיב כמער איש ולויות ולויתן הוא חיבור וזה הסעוד' שהגוף יתחבר עם הנפש ויזדכך והנה הגוף היא כמו תיק התפילין דהוא תשמיש קדוש' וכמו סוכה שהיא תשמישי מצוה וז"ש שמעור של לויתן יהי' סוכה ודו"ק:
ויצא בן אשה הישראלית. מצאתי בתוספתא סוף עדיות מה משה רבינו לא גלה ממזרים אליהו הנביא לכ"ש. והיא תימה דלמה היה לו למשה לגלות והנראה דכוון התוספתא למה שדרשו שהוא היה בן המצרי שהרגו משה ושם כתיב וירא כי אין איש ופירשו שאין יוצא ממנו כשר לעולם א"כ ראה ברוח הקודש שזה יהי' פסול ואפ"ה לבא לפומא לא גלי עד שבא העת וראו הכל בפסולו ודו"ק: ויצא בן האש' הישראלית והוא בן איש מצרי. עיין רש"י וברמב"ן על התור' שנדחקו למה נקרא בן מצרי והא נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ע"ש מה שהביא בשם רבותינו הצרפתים. ולפענ"ד מכאן ראיה ברור' לשיטת התוספות בקידושין דף ע"ה ע"ב ד"ה ור"י ובמהרש"א שם דצריך שיתגייר ועד שלא יתגייר הרי הוא נכרי גמור וא"כ שפיר נקרא בן מצרי וז"ב ודו"ק וז"ש בתוך בני ישראל ודריש בת"כ מלמד שנתגייר והרמב"ן נדחק למה צריך גירות ולפמ"ש אתי שפיר:
איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו ונוקב שם ד' מות יומת רגם ירגמו אותו כל העדה. מה שכפל בזה וכבר אמר דין המקלל שיוציאו אותו כבר כתבתי בזה. וכעת נראה דהנה עינינו הרואות גם במלך בו"ד אם יהי' לאיש איזה דבר לבא אל המלך ויריב עמו כי העביר עליו הדרך או אף מדינה אחת אז אף אם בני מדינה אחרת מעבדי המלך ועמו עומדין אין להם משפטים אם לא זעקו בקול על האיש המבזה מלך אבל אם יבזהו בדברים הנוגעים אל המלך וענין מלכותו הלא אז מן הדין כי יעמדו עליו כל אנשים וישסעוהו כשסע הגדי ואם לא יחרפוהו גם הם מהראוי שיענשו אחרי כי לא חשו לכבוד המלך ומלכותו וזה לפענ"ד מ"ש רגום ירגמו אותם ופירש"י שיאמרו לו אין אנו נענשים במיתתך אתה גרמת לך והיינו כי אם לא יבין ההבדל שבין מקלל בשאר שמות הקדושים לשם הויה יתברך כי כל השמות הקדושים הם רק תארי הפעולות והמקובלים יקראו להם ספירות אשר כל אחד רומז לאיזה מדה ממדותיו של הקב"ה ועיין בשו"ת הריב"ש סי' קנ"ז וא"כ לכך איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו והיינו שאין אחרים נענשו בעבורן כי כביכול לא היקל בכבוד העצם בשם הנכבד רק שלפי שכלו חשב שלא נתמלא' לו מבוקשו והיה כי ירעב והתקצף וקילל במלכו ובאלקיו אבל בנקבו שם ד' שזה מקלל עצם האלקית כביכול אז מחוייבים כל העד' לרגמו שאל"כ ענוש יענשו והנה זה המקלל נקב שם ד' ולכך כתיב ויניחוהו במשמר לפרוש להם עפ"י ד' ובמקושש כתיב לפרוש לו ועיין רש"י מה שהביא משמא דגמרא. ולפמ"ש יש לומר דבמקושש שאלו מה יעש' לו אבל הם אינם נענשים ע"ז וכאן שאלו מה יעש' להם והיינו שחשבו עצמם כמקילים בכבוד ד' אם לא יענישו אותו וע"ז אמר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם ורגמו אותו כל העד' ובזה יפטרו מהעונש אשר להם ודו"ק היטב: איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו ונוקב שם ד' מות יומת. עיין עקיד' ור"י אברבנאל שכתבו דאיש איש כי יקלל אלקיו היינו אף משאר העמים שיקלל אלקיו ונשא חטאו לפי נימוס הדת שלהם ואף כי ונוקב שם ד' ולפי דרכם אמרתי להמתיק הדברים עפמ"ש האלשיך לפרש הפסוק כי חולת אהב' אני שהענין הוא דהנה אוה"ע אינו עובד לאלקיו רק בעת ייטיב לו והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלקיו אבל היהודי אף כי יצר לו בכ"ז יתפלל ויבקש מאת הקב"ה והדמיון בזה למי שנפשו קשור' באהבת נפש אחד אף כי יחלה חולי מות עי"ז בכ"ז עוד אהבתו תקוע בלבו וזהו אמרו כי חולת אהב' אני ודפח"ח וזהו אמרו איש איש כי יקלל אלקיו והיינו בעת שצר לו בכ"ז ונשא חטאו אף כי נפש הישראלי שנוקב שם ד' מות יומת שהם לא אלקים רק בשביל שהטיב להם אבל הקב"ה הוא אלקי אמת וצריכין להיות חולת אהבתו ודו"ק:
וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן ובני ישראל עשו כאשר צוה ד' את משה ופירש האבן עזרא שעשו מאותו היום כמשפט הזה בחובל ותמה הרמב"ן אינו נכון שיהי' כתוב כן על העתיד. ולפענ"ד דבר גדול השמיענו התור' בזה דהנה מ"ש האבן עזרא בחובל כיון למ"ש לעיל בפסוק ט"ז שיתכן שאלו השני אנשים הניצים הכו זה את זה והנה בכתובות דף למ"ד אמרו ר"א אמר בזר שאכל תרומ' משלו וקרע שיראין של חבירו וע"ש בתוס' דכל דהמית' לשמים הוה מיתה ותשלומין לאחד וע"ש בשם הריב"א דבכל מקום מית' לזה ותשלומין לזה חייב רק דרודף שאני כיון דניתן להצילו בנפשו לכל אדם וחייב מית' אף לבעל הכלים הלז א"כ הוה מית' ותשלומין לאחד ולפ"ז כאן במקלל שכל ישראל חייבין לרגמו וא"כ היה מית' ותשלומין לאחד שגם אותו שהכה היה חייב לרגמו שוב פטור כאן מתשלומין ומעת' יהא כל האמור שהוציאו את המקלל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן ולכך היה פטור מהתשלומין אבל מהיום והלאה עשו כאשר צוה ד' את משה לקיים מצות חובל ודו"ק:
ובגוף כוונת הכתוב נראה לי דהנה בהא דכתיב ויניחוהו לפרוש להם על פי ד' ודרשו חז"ל דהוראת שעה הית' ונסתפקו אם חייב מית' כלל נראה לי דהספק היה דאדרבא זה נראה כפחיתות וגרעון כביכול דהרשע המקלל אלקים כביכול עת עשה לאלקים ויושב בשמים ישחק ולכך נסתפקו אם חייב מית' בזה ובאמת עיקר החיוב רק בשבילנו ע"ד אם אדם נקלה יפעור פיו נגד אדם גדול לפי גודל פחיתותו גם בושתו קטן כי במה נחשב הוא ולזה אמרו הכל לפי המבייש והמתבייש וא"כ הש"י כביכול שאין בו שום הפעליות א"כ מה עוש' לו. אמנה באמת עיקר החיוב הוא בשבילנו שקילל אלקינו אשר אך בו נתימר כל היום והוא קדושינו וע"ד מי שמבזה אדם גדול וצדיק שאף שהוא עניו ולא יתפעל בכ"ז האיש השומע ירגז מאד לאשר ביזה אדם גדול אף כי המבדיל באלפי אלפים הבדלות אשר קלל שם אל חי חלקינו צורינו וזה אומרו איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו וע"ד שפירש העקיד' שבכל עם ועם מי אשר יקלל אלקיו ונשא חטאו ולכך ונוקב שם ד' מות יומת [ואף כי חוששני מחטאת שעש' קדש חול ועיין ירושלמי סוכה פ"ה ובשו"ת אא"ז בעל שער אפרים על מה שדרש הדורש תעבדון אלקים על ההר הזה שקאי על העגל יעו"ש] ומעתה זה שצוה הכתוב שכל העד' ירגמו אותו ולזה אמר ובני ישראל עשו כא שר צוה ד' דהיינו רק כאשר צוה ד' אבל לא בשביל ד' כי כביכול לא אכפת לו כלל רק בשביל העד' כי חרף מערכות אלקים צבאות ולפענ"ד היא כוונה אמיתית ואם אולי שגיתי ד' הטוב יכפר בעד:
והנה בביאור ענין לויתן שכתבתי למעל' אחר זמן רב מצאתי בשיטה מקובצת בב"ב ר"פ הספינה שכתב שם בשם רבינו דוד בר"י החסיד ז"ל בספר לבנת הספיר שכתב דלויתן היינו מה שיתחבר הגוף עם הנפש ביחד ויאכלו וישיגו מתענוגי העוה"ב איש איש לפי מדרגתו והביא בש"מ שם שיש שפירשו שלויתן היינו חיבור הנפש דהיינו השכל האלקי או החומר עם הצור' ע"ש וכפי הנראה נחלקו במה שנחלקו הרמב"ם עם הראב"ד בהלכות תשוב' בביאור ענין הסעוד' שלהראב"ד הדברים כפשטן ולהרמב"ם היא מליל' על השגת השכל הפועל ואני הראיתי על הגליון שכדברי רבינו מבואר בזהר פ' תולדות ממש כלשונו. ועכ"פ זכיתי לכוין לדעת הגדולים דלויתן היינו חיבור הגוף עם הנפש ושמחתי מאד: ולפענ"ד להוסיף בזה דהנה כבר נודע דכל מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי ביה והנה הנפש כל זמן שהוא בגוף נמשך אחר הגוף אז אכול דלאו דיליה ובהית לאסתכולי ביה וע"כ תמאס חברת הגוף וכן להיפך הגוף ימאס ובהית לאסתכולי ביה אבל לעתיד כשתזדכך הגוף ויהי' רוחני אז יהי' סעודת לויתן שהנפש עם הגוף הם נמשכים לתכלית אחד ולא תגעל הנפש חברת הגוף וזה ענין סעודת לויתן. חסלת פרשת אמור: