דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
מגלת אסתר
ויהי בימי אחשורוש איתא במדרש בשלש' מקומות הזהיר הקב"ה. שלא לשוב למצרים וכו' והדין ג' דכתיב והשיבך ד' מנכרים באניות והוא תימה דאדרבא שם מבואר דיחזרו למצרים והנראה בזה דהנה במה דאמרו בירושלמי לפרקמטיא אתה חוזר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים דאף אם שהה שם אח"כ ודר בה אינו עובר דעיקר מצות התור' שלא ידור בה אבל כל שההליכ' היה לפרקמטיא אף שנשתקע אח"כ אינו עובר ע"ש פ"ו ה"ח שאינו לוקה והנה כבר אמרו דמי שהלך בשידה תיבה ומגדל לבה"ק ופרעו ראש המגדל דאינו לוקה לפי שלא עבר בעת ההליכ' ולפ"ז כאן הקב"ה רצה להקל על חטאם ולכך הקב"ה ישיבם מצרים באניות ונמצא שהם לא הלכו ומה שמשתקעים שם אח"כ אינו עוברים ומזה נלמד שאסור לחזור למצרים והנה אם היו חוזרים לפרקמטיא היה ג"כ שרי אבל כיון שדרשו שם במדרש באניות באלף כמו בעניות בעיי"ן וא"כ לא היו יורדין להסתחר שם ולכך השיבם הקב"ה באניות כדי שיהי' לאו שאין בו מעש' ודו"ק כי אף שהוא ע"ד תורני מכ"מ הענין נכון: בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו. הכוונה כי לאשר מלך מעצמו ולא היה יורש עצר א"כ ע"כ שהיו לו עושר ונכסים והי' גבור ומוכתר במעלות עד שקבלו אותו עליהם ולכך הרא' להם את עושר כבוד מלכותו וגם יקר תפארת גדולתו מצד עצמו. ויהי בימי אחשורוש במדרש בשלשה מקומית הזהיר הקב"ה שלא לשוב למצרים כי אשר ראיתם את מצרים היום וגו' לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד והשיבך ד' מצרים באניות. לכאור' הפסוק השלישי משמע איפכא וכבר דקדקו המפרשים. אמנם הכוונה עפ"מ דאמרו בסוכ' דחטאו במה ששבו למצרים והביא עליהם הקב"ה האויב וחשב ללכת בחמשה ימים ובא בשלשה ע"ש. אמנם יש לומר בזה ע"פ מה דדרשו במדרש איכה באניות בעניות מתור' ועיין יפ"ע ופרשתי בחידושים שם דהכוונה ע"פ מ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים דלסחור' מותר לשוב וכאן שהיו עניים אסורים לשוב למצרים וזהו עניוות מתור' והיינו ע"י שהיו עניים ולא שייך לומר ששבו לסחור' ולכך היה עניות מתירה ודו"ק וא"כ זה שהזהיר' תור' שלא לשוב למצרים:
וכלים מכלים שונים במדרש הביא כליו וכלי עולם נמצא שלו יפין משל עולם הביא כליו וכלי בית המקדש ונמצאו נאים ויפים מכליו. והוא תמוה דמנ"ל זאת ועיין יפ"ע והנראה דק"ל על הפסוק דכבר נודע מ"ש המדקדק הגדול בצהר התיבה דתיבת מן הוא בענין נפרד אבל שמוש המ"ם משמע שהוא מדובק וחלק מחלקיו היא וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות ולפ"ז קשה ליה להמדרש אם הפירוש כפשוטו שהביא כמה כלים שונים א"כ הוה כל כלי נפרד לעצמו היה לו לכתוב וכלים מן כלים שונים וע"כ פירש שאותן הכלים בעצמם נשתנו שבערך כלי עולם נשתנו הכלים ליופי ובפני כלי המקדש נשתנו בעצמותם לגריעותא וא"כ אותן הכלים בעצמם נשתנו ויפול לשון מכלים ודו"ק היטב: ויין מלכות רב במדרש אית' להלן כתי' ולקבל אלפא חמרא שתי ברם הכא כתיב ויין מלכות רב כיד המלך ככוסות ביד המלך והוא תמוה ולפענ"ד נראה דק"ל הלשון ויין מלכות רב כיד המלך ולא כתיב עד כמה היה רב וע"ז משני דכיון דכתיב ולקבל אלפא חמרא שתי א"כ היה רב ככוסות ביד המלך שהוא רב מאד שהיו שותין לקבל אלפא ונמצא שהי' יין רב מאד ודו"ק ועיין יד"מ ומ"כ: ויין מלכות רב כיד המלך והשתי' כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש. הכוונה לדעתי כי יקרה בכמה מסיבות שאין הבעה"ב כופה לשתות לסבת שחסרו לו משקאות וגם ירא לריבוי הוצאות שישתו יותר מדאי אבל כאן אמר שהי' יין מלכות רב כיד המלך ורק שמה שהי' השתיה כדת בלי אונס היה לסבת כי כן היה רצון המלך לבל יכפה לאיש ואיש ויהי' כרצון הנפש ויתכן עפ"ז גם מה שאמר וכלים מכלים שונים כי היו גדולים וקטנים והי' כ"ז רק רק למען יהי' כרצון איש ואיש ולא יכפוהו לשתות רק כפי מה שרוצ' לא מפני צרת עין:
והשתיה כדת אין אונס כי כן יסר המלך על כל רב ביתו לעשות כרצין איש ואיש. במדרש א"ל הקב"ה אני איני יוצא ידי בריות ואתה מבקש לעשו' כרצון איש ואיש ע"ש שהאריך ולבסוף מסיק מי זה שעוש' רצון יריאיו זה הקב"ה שנאמר רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם. הכוונה לפענ"ד עפמ"ש פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצין וראיתי כתוב בשם הרב המגיד המפואר דק' דובנא ז"ל שאמר עד"מ אחד בא לבית נדיב וא"ל הנדיב שתה יין וא"ל שאין תאב כעת ואם רצונך שאשתה תן לי לאכול ואהי' תאב לשתות וענהו הנדיב זה אין חפצי אני חפץ להשקיט תשוקת האנשים אבל לא לעשות להם תשוק' כדי שאשקיטם אח"כ מתאוותם וכביכול הקב"ה כך מדתו להצדיק נותן לו משאלותיו אך יש שע"י שיש לו מנה מבקש מאתים א"כ אדרבא עי"ז ניתוסף לו תאוה אז הקב"ה קופץ ידו וע"כ נשבע הרצון וז"ש ומשביע לכל חי רצון ע"ש. ובזה פירשתי נפתלי שבע רצון היינו מפני שים ודרום ירשה והי' שבע רצון שלא רצה לבקש כמשפט הצדיקים שאינם מבקשים מותרות והנה אם הקב"ה רצונו שהצדיק יוצלח והוא אין לו רצון הקב"ה עושה לו רצון שירצ' והקב"ה יענהו שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים וז"ש רצין יראיו יעשה היינו שעושה להם רצון כדי ששועתם ישמע ויושיעם והנה המלך אחשורוש רצה שיעשה להם רצון ולכך לא אנס על השתיה שאז יהיו מוכרחים לשתות ולא ברצון אבל המלך היה חפץ שע"י שישתו יתעוררו שירצו לשתות וז"ש כי כן יסד המלך לעשות כרצון איש ואיש היינו שיהי' להם רצון ולזה אמר הקב"ה אני איני יוצא ידי בריות ואתה רוצה לעשות כרצון איש ואיש וזה א"א. ולזה מסיים מי זה שעושה רצון יראיו זה הקב"ה היינו שאף הקב"ה בכבודו א"י לעשות כן רק לצדיק שלא יבקש מותרות אבל לא למי שאינו צדיק שאז אדרבא משביע לכל חי רצון וירצה יותר והבן:
והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש. דרשו חז"ל כרצון מרדכי והמן שנקראו איש והוא תמוה ולפענ"ד נראה דהנה ענין המשת' מה שקרא המלך אף להיהודים להמשת' הוא כי רצה שיהיו כלם לעם אחד ויתאחדו לגוי אחד והנה כבר נודע כי גם האומות יודעים כי היהודי לא ישקר באמונתו אף אם ייסרוהו בעקרבים. יעמוד באמונתו חזק אך זהו כל עוד שיבין כי גזירה היא להעבירו אבל אם בחלקות ישית לו אז ימשוך כשור לטבח ולא ירגש ולכך הערים המלך מבלתי אנס ולכוף היהודים רק לעשות כרצון איש ואיש וזה נראה לי בכוונות חז"ל שלכך המליצו על מרדכי והמן כי מרדכי רצה שלא יאנסו אותם אולי עי"ז שלא יכופו יעמדו על משמרתם חזק ואלמלא נגדוהו וכו' והמן חשב להיפך כי אם לא יאנס אותם אז בודאי יתרצו. ויש להעמיק יותר שרצו לעשות כרצון איש ואיש כי גם עכשיו בעוה"ר אך בזה יתפס היהודי ברשת בעבור כי הזמן והעת הביא המבחן שכל איש ואיש בין גוי בין יהודי איש יקרא וע"כ כאשר נחשבו בעיני אומות לאנשים ע"כ יאחזו בחבליהם ויתפקרו בדת וזהו אמרם לעשות כרצון איש ואיש כי בין יהודי ובין גוי איש ואיש יקראו בשמותם ובעוה"ר אנו רואים זאת בעינינו כי במדינות אשר עול המלכות קשה על היהודים עודם היהודים על עמדם יעמודו ומה שחסד המלכים עלינו לטובה חושבים הם לפקח מעליהם עול דתם ונתקיים בנו מהרסייך ומחריביך ממך יצאו כי פריצי בני עמינו יתפקרו בזה וחושבים אך בזה להשיג קירבת השרים ונהפוך כי המלך יר"ה וכל השרים חפצים כי כל איש יתנהג באמונתי ודתו ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין לפענ"ד מה שנקראו יודעי עתים וההבדל שבין דת ודין הוא דהנה דת נקרא דת הנמוס שהוא משפט כתוב אילם דן הוא דלפעמים ישתנה הדת לפי העתים והזמנים וזה נקרא דין וע"כ שאל המלך להם דהנה משפט איש ההמוני' אינו נוגע רק לאותו האיש א"כ ע"ז שייך דת אבל אם להמלך דבר חק ומשפט לזה לא שייך שיהי' כדת הכתוב כי המלך ומשפטו הוא ענין שנוגע לכלל המדינה וא"כ אין בחק דת הנימוסיי לתת משפט כתוב למלך שזה ישתנה לפי העת והזמן שהמלך היא כמו שדנים לכללות העם וזה לא שייך לתת חק קצוב כי ישתנה לפי העת והמקום וז"ש ששאל לחכמים יודעי העתים כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין היינו דת הפרטי ודין שהוא משתנה לפי העת והזמן ובזה צדקו דברי ממוכן שאמר לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכ' וגו' והיינו שמשפט המלך אין להשקיף מה שנוגע למלך לבד כי אז לא היה רק כאחד העם וא"כ אין צריך רק דת והוא שאל ליודעי העתים וע"כ הביא כי שאל משפט המלך כדת מה לעשות היינו בכ"ף הדמיון לא הדת הפרטי וא"כ הוא חריצו' נפלא לממוכן ודו"ק היטב:
כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין עיין במדרש שנחלקו אי בדיניהם דיינינן מן הצד ועיין תוספת סנהדרין דף י"ז דלא שייך לא תענה על רב כל דדנין דינו של מלך זה כבודו שהם יגידו דעתם לפניו ולפ"ז כאן שהי' דבר המלך ולכך הביא לפני כל יודעי דת ודין שהם יגידו דבריהם בראשונה ופתח ממוכן שהיה הקטן תחל' ודו"ק:
ויאמר המלך לחכמים יודעי העיתים כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין נשאלתי בזה מה הלשון יודעי העיתים וגם מה סיים כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין. ואמרתי בזה דהנה דת ודין נראה לפענ"ד דהנה יש דת חקי ויש דת מגדר מלתא שהוא לפי צורך השעה והנה החק הנימיסי זה נקרא דת אבל הדת שהיא למגדר מלת' הנה בכלל דת אי אפשר לגדרו כי אינו דת כתוב אבל היא לפי שעה דין שדנין כן בעת ההיא וזה נכון למבין שדת נקרא דת בעצם ודין מה שהוא לפי שעה ולכך שאל ליודעי העיתים שהם הדנין לפי שעה וז"ש כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין ומה שאמר כדת מה לעשות היינו שהוא כף השימוש כדת ולא דת ממש:
כי יצא דבר המלכ' על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכ' לפניו ולא באה והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה לכל שרי המלך וכדי בזיון וקצף. נשאלתי מה טעם לאריכות דברים והיום הזה תאמרנה וכבר דברו המפרשים ונראה כי באמת השיב' למלך דברי בליעל כאמרם אחוררי' דמלכא אבא וכו' והנה זה לא שמעו כל הנשים רק השרי פרס ומדי ונשיתיהם אבל סתם נשים אינם יודעות זאת ולכך הנשים לא יאמרו רק המלך אמר להביא את ושתי ולא באה אבל השרות פרס ומדי תאמרנה אשר שמעו את דבר המלכ' וכדי בזיון וקצף:
כי יצא דבר המלכ' במדרש בלא דדין הות צריכ' וכו' כדאי בזיון הזה לקציפ' הזאת הענין נראה לפענ"ד דהנה כבר כתבתי רבות בזה שממוכן אמר לא על המלך לבדו שזה נראה כמקטין בחטא המלך. אמנם נראה דזה היה כוונה עמוק' דהנה היא בזתה מאד את המלך ונמצא אם יענשו אות' ע"ז ילמדו כל העם לבזות המלך ומלבד שיהי' לו למוקש אף גם שיהי' לו לחרפ' שיזכירו זאת וע"כ ביקש המלך כדת מה לעשות והיינו שיכסו החטא ובכ"ז יענישו אותה וע"כ הערים ממוכן לאמר שלא על המלך לבדו עות' ושתי כי על כל השרים ונמצא שאין צורך כלל להזכיר תחרפ' שעשת' למלך ושלח' לו דברי בזיונות רק במה שעות' ולא באה בזה ג"כ די וז"ש במדרש בלא דדין הוות צריכ' היינו בלי הבזיונות ג"כ הות צריכ' למות וז"ש כדאי בזיון זה היינו מה שלא באת היא לבדו כדי לה בזיון להקצף הלז והבן:
במדרש ערום ראה ונסתר זה שבנו יששכר פתאים עברו ונענשו זה שבעת שרי פרס ומדי. תכוונה לדעתי כי תיא שאל ליודעי העתים זה שבטו של יששכר כדדרש שם והם ראו כי אם יחרצו משפט מות אז יענשו אח"כ ודמה מדמם יבקש ע"כ השמטו עצמם וע"כ אמר ערום ראה ונסתר אבל פתאים שהוא מגזירת פתאום היינו שאינם עושים בישוב הדעת ועיין בכריתות דף ט' וברמב"ן פרשת בהעלותך עברו ונענשו שהרג שבעת שרי פרס ומדי:
כדת מה לעשות באלכ' ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש וגו' לא על המלך לבדו עות' ושתי המלכ' כי על כל השרים והעמים וגו' כי יצא דבר המלכ' על כל הנשים וגו' כולם תמהו על ממוכן שפקח היה מה ראה לשטות כזה שרצ' להגדיל העונש והקטינו במה שאמר שלא על המלך לבדו דמשמע שאינו חושש בכבוד המלך ולדעתי הכוונה כי הנה יש משפטים וחקים הקצובים ויש שהם לפי הוראת שעה ולמגדר מלתא כמאמרם לא שהדין כך אלא צורך שעה והנה יש בשתיהם להקל ולהחמיר כי בעונש הקצוב זה הוא בכל עת ובכל שעה אבל לא חמור כל כך אבל מגדר מלתא חמור מאד אבל אינו רק באות' שעה ובאותו זמן שפוגע בו אבל כשעבר זמן אין עליו משפט מגדר מלתא והנה כבר כתבו המפרשים כי המלך כאשר ראה כי כפי הוראת שעה ומגדר מלתא יתי' העונש חזק מאד וע"כ שאל כדת מה לעשות ועיין בעקיד' ולפ"ז יפה השיב ממוכן כי זה דוקא אם כבר עבר המגדר מלתא כגון אם לא היה החטא מגיע רק להמלך בלבדו אבל אם החטא מגיע גם לכל השרים והעמים א"כ הוה המגדר מלתא עדיין עומד ולזה אמר לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי אם על כל השרים ועל כל העמים וע"כ יצא דבר המלכות מלפניו ויכתב בדתי פרס ומדי אשר לא יעבור וגו' והבן. והנה בימי חורפי אמרתי ע"פ מ"ש הטור בחו"מ סי' תכ"ה דמגדר מלתא לא שייך רק לרבים ולא הנוגע ליחיד ע"ש ולכך אמר לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי אם על כל השרים אמנם אשר אמר שיכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור אשר לא תבא ושתי לפני המלך תמה היוסף לקח והמפרשים דמה שייטא לספרי פרס ומדי בזה. והנראה בזה דהנה כבר כתבו הראב"ע ויתר מפרשים שנשים היו באותו הדור בתכלית השפלות משועבדות לבעליהן כאחת המשרתות והשפחות וא"כ כשושתי העיזה פניה כל כך בבעל' א"כ יהיו כל הנשים מבזות בעליהן בעיניהן וא"כ ישתנה נימוסי דתי פרס ומדי וזה החטא גדול יותר כי נשתנה הדין וכבר כתב העקיד' כי חטא סדום אשר גדול עונם מנשוא היה לבעבור עשו כן הדין ולא חטאו להיותם חוטאים כי אם לאשר נראה להם הדין כך וגם היה לא חטאה כ"א לאשר חשבה כי ראוי שתהי' היא גדול' יותר ממנו כמ"ש חז"ל ששלח' לו אהוררי' דאבא וכו' וא"כ זה החטא לא ניתן למחיל' וע"כ אמר אשר יכתב בדתי פרס ומדי אשר לא תבא וע"כ ונשמע פתגם המלך וגו' וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן ויחזור הדין לכמו שהי' והבן כי הענין נכבד:
עוד נראה לי דבר חדש דהנה אין דרך המלך לעשות נקמ' כל כך בהדיוט שמרד בו כי אינו חושש ע"ז לא כן באדם שר וגדול בזה חושש המלך מאד וגם אין כבוד המלך להרג אדם הדיוט שמרד בו כדאמרו במדרש כאן על פסוק אחר הדברים האלה ע"ש בשם רן לוי והנה כאן שרצ' ממוכן להסיר כתר המלכות מעל ראשה וכיון שתהי' הדיוטת חשש שמא יניחה בחיים כי מה אכפת לי' לזה אמר שמרדה גם מצד ענין אישות ועי"ז גם שאר הנשים לא ישמעו לבעליהן ולכך מהכרח לעשות אח"כ משפט בשביל מרידת' באישות ג"כ ודו"ק כא על המלך לבדו עותה ושתי המלכ' כי על כל השרים ועל כל העמים הדבר יפלא באשר תמהו רבים וכן שלימים דנראה כמיקל בכבוד המלך וכבר כתבתי בזה כמה דברים וכעת נראה עפמ"ש במדרש במגלת אסתר על פסוק אחר הדברים האלה א"ר לוי זה שאמר תכתוב בפרוח רשעים כמו עשב לא נתגדל המן אלא לרעתו ולמה גדלו משל לגוליר שקלל לבנו של מלך אמר המלך אם אני הורגו הכל אומרים גוליר הרג עשה אותו הגמון ואח"כ התיז את ראשו ע"ש ולפ"ז חשש ממוכן אולי המלך יבוש לעשות דין לעצמו כי יאמרו אשה נצחתו ובישתו אשר על כן הרגה וכדי בזיון וקצף למלך גדול כמוהו לזה אמר לו ממוכן כך יהי' הבזיון שהרי לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי על כל השרים והיום הזה תאמרנה וכדי בזיון וקצף וא"כ כיון שלא יוכל להעלים הבזיון עוטב שיצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי פרס ומדי וגו' וזה שלא נזכר ענין הריגת' כי נתבייש המלך בזה ומה שהוכרח לפרטו פרסם הכותב ודו"ק:
לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי על כל השרים ועל כל העמים וגו'. הכוונה נראה לפענ"ד ע"ד מ"ש המעשי ד' לבאר הכתוב אנא חטא העם הזה חטא' גדול' שהכוונה שיקרה לפעמים כי המלך לא יוכל לענוש כי זה חטא חטא גדול שלא נוכל לענשו שאם נעניש אותו לפי ערך החטא אין מקום להענישו כל כך ואם נקטין העונש יהי' נראה אות כי לא הענישו כשיעור החטא לכך צריך להקל ולא לענשו כלל ח"ש אנא חטא העם הזה חטא' גדול' וא"א בדרך העונש לענשו ע"כ אם תשא חטאתם וגו' וז"ש ממוכן כי להעניש על שהעוה פני מלך זה אין לו שיעור אבל מה שחטא' נגד השרים והעמים בזה נוכל להעניש' וזה לדעתי מה שאמר עזרא בהתוודותו כי אתה חשבת למטה מעונינו והיינו שלא הענשת אותנו כי הוא למטה מעונינו ואינו כפי החטא ודו"ק:
עוד נ"ל כוונה עמוק' דהנה כאן היו שתי עונשים מצד שמרד' באישה ומצד שמרדה במלך והנה מצד שמרדה במלך אם אמת כי עונש חמור מגיע לה אבל מ"מ לא יודע אם כן מה מגיע לאשת הדיוט שתמרוד באישה ולכך כשהמלך אמר כדת מה לעשות אז ענהו ממוכן שלא על המלך לבדו עותה וגו' באמרם המלך אחשורוש וגו' אף כי אנחנו וא"כ במה יוודע איפוא העונש מצד האישות ולכך צוה שלא תבא לפני המלך ומלכות' יתן לרעות' וזה העונש מפאת האישות לא מצד מלכה ובזה יוודע איפוא העונש האישות ונוסרו כל הנשים ודו"ק:
או יאמר באופן אחר כי כבר אמרו חמורים דברי סופרים יותר מדברי תור' וכתבו המפרשים שהכוונה כי דברי תורה מצד מעלת הנותן אין צריך כל כך אזהר' ועונש חמור כי לא יהרסו לעלות אל ד' אבל דברי סופרים מצד חולשתם נגד דברי תור' צריך עונש רב למען יהיו נחשבים ולזה אמר כי האמנם שעל המלך ג"כ חטאה אבל להמלך לא יגיע כל כך נזק מצד מורא המלך הגדול אבל מה יעשו שרי המלך אשר יצא דבר המלכה עליהן ובזה יהיה להם כדי בזיון וקצף וע"כ צריכין לחוש לגדור פרצה הלז יותר מפרצת המלך ודו"ק:
לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכ' וגו' כבר כתבתי כמה ענינים בזה. וכעת נראה לי עפמ"ש בא"מ בהקדמ' בשם הקצה"ח ז"ל לפרש משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך שהמלך להיותו מתקבל להמדינה ע"פ בני המדינה א"כ אין לשנות חוקי ומשפטי המדינה כי חוקי המדינה קדמו לו אבל בן מלך שהוא יורש עצר ומלכותו אינו ע"פ קבלת המדינה א"כ יוכל לוותר קצת לפנים משורת הדין וז"ש משפטיך למלך תן וצדקתך לגן מלך. והנה כאן דרשו המולך שמלך מעצמו וא"כ אין לשנות הדין ולכך שאל ליודעי דת ודין כדת מה לעשות וז"ש כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין להיות שהנימוסים קדמו לו אך זה דבר שהוא מצד הדין אבל אם קרה דבר שהוא למגדר מלתא ואין מענשין ע"פ דין א"כ בזה יכול המלך לפסוק מעצמו כי בזה אין שייך חק ומשפט וז"ש ממוכן לא על המלך לבדו עותה כי על כל השרים ועל כל העמים יצא בזיון וקצף וא"כ יצא דבר המלכות מלפניו ויוכל לעשות בעצמו חק ומשפט וזה החק יכתב בדתי פרס ומדי שכן עושים בדבר כזה ולא יעבור ודו"ק היטב:
לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכ'. כבר כתבתי בזה דברים רבים שנראה שמקטין בכבוד המלך. גם נראה לפענ"ד ליישב שינוי הלשון שנמצא כאן שהקדים המלכ' ושתי ולפעמים כתיב ושתי המלכה וע"כ נ"ל ענין נכון דהנה כבר אמרו שאחשורוש מלך מעצמו והנה היא הית' בת מלכים וכפי הראות היתה יורשת עצר שהיה לה כמה מחוזות שהיא הית' מולכת מעצמ' וכשנשאת לאחשורוש נקראת מלכ' מפני שבעל' מלך גם מולכת מעצמה. והנה המשת שעש' אחשורוש בשביל שמלך וגם ושתי עשת' משת' עבור כבוד המלך ע"כ תיאר אותה ושתי המלכה שעשת' משת' נשים בבית המלך שזה היה בשביל מלוכת אחשורוש והיא קנתה תואר מלכה בשביל המלך ולכך צוה שתבוא ושתי המלכ' לפני המלך היינו מצד בחינת שהיא מלכה בשביל שנשאת למלך ומצד זה יוכל למשול בה. וז"ש להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות היינו שתהיה מלובשת בכתר המלכות שהיא בעצמה היה לה כתר מלכות ומכל מקום תבוא לפניו על שהוא גדול ממנה ומכחו זכתה להקרא בשם מלכה שמשל על קכ"ז מדינות ומלכותה מצד עצמה טפל' לזה ובזה מיושב לשון כתר מלכות שמה ענין כתר מלכות למלכ' ולפמ"ש אתי שפיר. ולכך כתיב ותמאן המלכה ושתי היינו שמצד שהיא מלכה בפני עצמה חשבה עצמ' לגדול ממנו לכך בער' בו חמתו וזה ששאל כדת מה לעשות במלכ' ושתי היינו שמצד בחינת שהיא מלכה מצד המלך ידע שחייבת מיתה אבל מצד שהיא מלכה בפני עצמה מה לעשות בזה. וע"ז אמר ממוכן שאם הית' החטא רק למלך לבדו אז אין רשות למלך לקחת מה שהיא מלכה בפני עצמה אבל הרי עותה לכל העמים ולכך צריך שיהי' הקנס ניכר וז"ש ומלכות' היינו מת שהיא מלכת בפני עצמה ינתן לרעות ותהי' מלכה בפני עצמ' ותירש זכות המלוכ' שהיה לושתי וזה המבואר במה שאמרו יבקשו למלך נערות יפות והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלוך תחת ושתי שלכאור' לא היה כל כך עצה שכליות שמי יאבה לזלזל בכבוד בתו שאם לא תיטב לא תמלוך וכבר דרשו ע"פ כל רוחו יוציא כסיל ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת היה לו כלם לנשים ונקראות בשם מלכות מצד שנשאו לאחשורוש אבל מה שנקראת ושתי מלכה מצד עצמה זה ינתן לאשר תמלוך תחת ושתי ולכך הוטב עצתם ומה שדרשו עליו וכסיל יפרוש אולת היינו שבהפקיד' לא נתבאר היטב הענין ע"כ נקראת אולת וזה שאמר ממוכן כי אם היה העוות משום ענין זלזול המלך הנה יש מקום לדון שגם היא מלכ' ואין הבזיון גדול כל כך אבל אם בא זלזול מצד אישות הנה בזה מה מועיל מה שהיא מלכה הא מכל מקום היא אשתו ומשועבדת לו וע"כ מלכותה יתן לרעותה הטוב' ממנה ודו"ק היטב. שוב מצאתי במגילה דף יו"ד שדרשו והאבדתי משם מלך ושרים מלך זה ושתי הרי דקראו לושתי בשם מלך אלמא שהיתה מולכת מצד עצמה:
לא על המלך לבדו עות' ושתי המלכ' כי על כל השרים. כלם תמהו דאדרבא היה מהראוי להגדיל פשעה במה שחטא' אל המלך וכבר כתבתי בזה והנראה בזה ע"פ מה דאמרו בכתובות דף מ"ם הכל לפי המבייש והמתבייש ופירש הרע"ב אדם בינוני שבייש בשתו מרוב' מאדם בזוי ומאדם חשוב ע"ש ועיין תוס' יו"ט והמתבייש לפי חשיבותו בושתו ולפ"ז המלך והמלכה הוה כאדם חשוב שמבזה אדם חשוב וא"כ אף שהמתבייש אדם חשוב אבל המבייש ג"כ אדם חשוב אבל בערך השרים והעמים שהמתבייש אדם חשוב והמבייש בערך המתבייש היה אדם בינוני שהרי שניהם חשובים א"כ מה שמגיע הבושת מהמביש לגבי השרים זה הוה כבושת אדם בינוני ובשתו מרוב' והשרים לפי ערך חשיבותם המתבייש חשוב וגם אם שרות פרס ומדי יביישו בעליהן הוה הביוש נצמח מאדם בינוני ודו"ק היטב ויתכן עוד יותר בהעמיק עוד שרצ' לרמוז עוד לעקץ את המלך דהנה אמרו דבור' אשה נביא' אשת לפידות ושמעתי אומרים שהנה יש לפעמים שהאש' נקראת בשם בעלה שאם בעלה מלך או רב האש' נקראת מלכה או רבנית ואם הוא נביא היא נקראת נביא' כמ"ש ואקרב אל הנביאה אבל שם היה להיפך שדבור' הית' נביאה בעצם והיתה אשת לפידות שנתעטר בה ע"כ ולפ"ז גם שם היו שרות פרס ומדי שהם היו שרות ובעליהן על ידן נתעטרו בתואר שרים והנה גם אחשורוש היה אהוררי' דאבי המלכה כמ"ש אהוררי' דאבא ורק אח"כ מלך מעצמו ונמצא ששרות' וגדולת' היה יותר גדול. והנה זה שאמר ממוכן לפי ששמע מהמלך שאמר כדת מה לעשות במלכ' ושתי על אשר לא עשת' את מאמר המלך אחשורוש הנה היה רוצה להענישה על אשר לא עשתה מאמרו והוא המלך והיא מתפארת בו אבל הוא רצה לרמוז שכוונה להבזות אותו שהיא המלכה וגדולתו תלוי בה וע"כ אמר לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה וגו' והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי לכל שרי המלך והיינו שיהי' להיפך ודו"ק:
ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו בש"ס פריך אמאי דלקה בו כולי האי. ושמעתי בשם הגאון מוהרא"וו ז"ל דאמר דיש הבדל בין קצף לחימ' דקצף היינו מה שבגלוי כקצף על פני המים וחימ' היינו מה שבפנים והנה דרך העולם דתחל' בוער בלבו ואח"כ מגלה ע"פ בגלוי אבל כל שקוצף בגלוי חמתו שככה וכאן היה להיפך שחמתו בערה בו וע"ז אמר דשלחה לו אהרורי' דאבא וזה בוש מלדבר בפה וחמתו בערה בו ודפח"ח. והנה זה סיוע למ"ש למעלה ת"ל במה שממוכן רמז לו ות"ל זכיתי לכוין לדבריו הקדושים:
אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור אשר לא תבא ושתי לפני המלך. הנה לכאור' היה יכול לפסיק להיפך שמוכרחת לבא ואם לא תבא מעצמה תבא ע"י כפייה ונגיש'. אך באמת לא היעיל בזה כי עכ"פ על מה שלא באה מה יהיה העונש וכבר יש בזיון וקצף וז"ש והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי ומה מועיל שתבא למחרת ואולי תתרצ' לבא מיראת העונש ועכ"פ כבר בזת' את המלך והעמים וגם אף אם המלך יהיה לו פיוס במה שהיכרחה לבא מה יעשו דלי העם שאין לאל ידם לכוף ולכך אמר להיפך שלא תבא ומלכות' יתן המלך לרעות' הטוב' ממנה וא"כ אז ישמע פתגם המלך על כל המדינה וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן ודו"ק:
ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה. בש"ס מגלה אמרו אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה ודחו זאת דלמא כדר"א דאמר מלמד שלכל אחד נדמית לו כאומתו ופירש"י שכולם אמרו משלנו היא והוא תמוה דאם במה שאמרו בפיהם א"כ יוכל להיות כפשוטו ג"כ שאמרו כל אחד שבחה. והנראה בזה דהנה במדרש אמרו נושאת חן בעיני כל רואיה בעיני העליונים ובעיני התחתונים כדכתיב ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם להבין מה הוא חן ושכל טוב. אמנם נראה לפמ"ש הרד"ק דשורש חן הוא מלשון חנם ע"ס. ולפ"ז כביכול אין אדם צדיק אשר יעש' טוב ולא יחטא נמצא גם הצדיק בעיני ד' הוא רק חן דהיינו חנם שלא יצא כל מה שצריך לעשות אבל בעיני האדם הוא שכל טוב וז"ש ומצא חן ושכל טוב והיינו בעיני אלקים הוא חן ובעיני אדם הוא שכל טוב והנה זה שאמרו שמצא' חן בעיני עליונים שלא היה כ"כ כפי שצריך ובעיני התחתונים לפי מה דאמרו שאסתר ירקרקת הית' רק שחוט של חסד משוך עליה א"כ היתה רק נושאת חן וז"ש שהיה ברוח הקודש דכתיב ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה והיינו שכלם היו רק מצד חן ולא מה שראוי וע"ז אמר דלמא כל אחד נדמ' לו כאומתו וזה היה באמת רק חן שהרי באמת לא הית' כלל ודו"ק:
ובהקבץ בתולות שנית וגו' במגיל' איתא דאזל שקל עצה ממרדכי א"ל אין אשה מתקנאת אלא בירך חברת'. ותמהו המפרשים הא מרדכי צוה עליה אשר לא הגיד ואיך נתן השתא עצה שתגיד. והנראה בזה דהנה בהא דכתיב ובכל יום ויום מרדכי מתהלך אמרו במדרש דהוא אחד משנים שרמזו להם וחשו שאמר שעתיד להיות גאול' על ידה ואמרו בע"ז ובי דביתהו דר"מ שר"מ אזל לנסות' אם נתעבד בה עביר' אז לא יוכל להיות נס והנה מרדכי שחש לזה ואמר שעתיד להיות נס על ידה לכך אמר לאחשורוש להקבץ בתולות שנית ואז ירא' שאסתר בצדקת' עומדת ואינה נהנית בבעילת הרשע. וזה לדעתי מה שבתחל' כתיב לא הגיד' אסתר ואח"כ כתיב אין אסתר מגדת ודרשו במדרש דאין לה והוה לה ופירש היפ"ת סוף פרש' נח דלא היא שליל' החלטית ואין לא הוה שליל' החלטית והנה כאן כתיב לא ואין וגם הרי אח"כ הגיד' אמנם נראה דהנה בתחלה כשנלקח' להגי טרם שבאה אל המלך רצה מרדכי שלא תגיד שליל' החלטית כי אמר אולי כשלא תגיד מולדת' יחשבו שהיא ממשפח' בזויה אך אח"כ כשנלקח' להמלך אז מרדכי חש שמא תהיה גאול' על ידה א"כ לא היה החלטית כי אולי עי"ז שתגיד מולדת' יבא הגאול' לכך נתן עצה שתגיד אבל אסתר עצמ' לא רצת' להגיד ולזה כתיב לעיל לא הגיד' אסתר כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד היינו שליל' החלטית אבל כאשר כבר נלקח' להמלך אז היה מרדכי בספק אולי תצטרך להגיד ולזה כתיב אין אסתר מגדת כאשר צוה עליה מרדכי והיינו כאשר מכבר צוה עליה שלא תגיד ואת מאמר מרדכי אסתר עוש' כאשר היתה באמנה אתו והיינו מצד שהיא גדל' אין מן היושר שלא תשמע לעצתו אבל מרדכי בעצמו היה בספק ולא היה החלטי והרי אח"כ צוה עליה שתגיד רק שרצ' לנסות' אם נהנית בזה או לא ודו"ק:
ובהגיע תור נער' ונער' וגו' ובזה הנער' באה אל המלך את כל אשר תאמר ינתן לה לבא עמה מבית הנשים עד בית המלך בערב היא באה ובבקר היא שבה וגו'. הנה כל האריכות שהאריך הכותב המגיל' לכאור' אך למותר למה לו כל זאת. והנראה בזה כי לכאור' נראה שהיה המלך עוש' עול גדול שבוחר כל הנערות ובועל אותן ואח"כ מחזירן והיה לו לבחור את כולן והנער' אשר תיטב בעיניו יותר יקחנה והשאר ישובו ולמה לו לבעול אותן ואח"כ שבו לביתם בבוש' וכלימ'. אך נראה דהנה בשביל הספק שמא תיטב בעיני המלך ותהי מלכ' וכל אחת קותה שתיטב בעיניו וע"כ משח' עצמ' בשמן ובבשמים וא"כ נכנס' על צד הספק הזה שמא תיטב בעיניו וע"כ הסכימ' בדעת' שתמחול על כבודה אף שתשוב בחזר' ועכ"פ זכת' שתבעל למלך וזה שכתוב ובזה הנער' באה אל המלך היינו מרצון הנפש וע"כ כל אשר תאמר ינתן לה למען תשוב ותתרצ' בלב שלם כענין שאמרו בגיטין דף מ"ז גבי לודאי שנתנו ביום מותם כל משאלותם כי היכי דליחול אדמייהו מכ"ש כאן ולזה סיפר הכתוב שאסתר לא עשת' כן ובאמת פי שנים ברוחה שבלבה לא רצתה שתהיה מלכ' וע"כ אמר' מי יתן והי' כי לא אהיה טוב בעיני המלך ויחזירני ובפני הבריות היתה מראית עצמה כאילו לא חששה לכל דבר ואף אם תשיב בחזרה לא אכפת לה כל שתעשי רצון המלך וע"כ היתה נושאת חן בעיני כל רואיה:
אין אסתר מגדת מולדת' ואת עמה כאשר צוה עליה מרדכי ואת מאמר מרדכי אסתר עוש' כאשר הית' באמנה אתו. הכוונה לדעתי כי לכאור' הדבר יפלא כיון שראו שלוקח' ממרדכי ומרדכי נודע שהוא יהודי ואיך יכלה להעלימ' מולדת' ועמה וגם ראו שעושית ושומעת תמיד לעצת מרדכי:
אבל ביאור הדבר כי אסתר אמר' לכל כי היא היתה יתומ' קטנה במות אביה ואמה ומרדכי לקח' אות' לגדל' ואינה יודעת מאיזה עם הוא ומי אביה ואמה והמעיין במקראי קודש ימצא כן שבמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת ונמצא כי יכל' להתנצל ולהעלים הדברים. וז"ש כאן אין אסתר מגדת מולדת ואת עמה כאשר צוה עליה מרדכי ולזה בא לתרץ שלא יקש' הא כבר נודע מולדתה אחרי שראו שכרוכה אחרי מרדכי וכל אשר יאמר תעשה ולזה אמר ואת מאמר מרדכי אסתר עוש' כאשר היתה באמנה אתו והיינו להיות כי אסתר נתגדלה בבית מרדכי ע"כ היא שומעת לעצתו אבל לא ידע' מי ומי מולדת' ועמה ודו"ק: אחר הדברים האל' גידל המלך אחשורוש:
במדרש עד היכן גידלו עד יעשו עץ גבוה חמשים אמה לפענ"ד הכוונה ע"ד מה שפירשתי הפסוק משגיא לגוים ויאבדם שהכוונה שהקב"ה נותן בלב הגוים גדלות וגיאות אשר יחשבו כי גדולים המה ולהם יאות המלוכה אך למען יסכסך אותם זה בזה שיאבדו ועד"ז הוא גדולת המן שנתן הקב"ה בלב המלך שיגדלהו וינשאהו כל כך עד שיחשוב בלבו שאך הוא ואפסו אין עוד ומלא לבבו לחשוב שיתלו למרדכי שהיה יושב בשער המלך. וכל זה היה מפאת שנתן הקב"ה בלבבם שיהיה נשא בעיניו ובעיניהם כל כך עד שזה היה סבת נפילתו ולזה אמר עד היכן גדלו עד יעשו עץ גבוה חמשים אמת ודו"ק היטב. ולפי מ"ש לקמן בביאור המאמר ויצא המן:
ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך למרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך ויהי כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו וימלא המן חמה:
הנראה בזה דהנה מבואר ביו"ד סימן קנ"ו ס"ג דאסור לומר שהוא עכו"ם כדי שלא יהרגוהו אבל אם משנה מלבושו כדי שלא יכירו שהוא יהודי מותר וכתב הש"ך דזה דוקא שיגזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי אבל אם גזרו שמד על כל מי שלא ילבש מלבוש עכו"ם יהרג ואל יעבור ע"ש ולפ"ז בעת ההיא שלא ידעו כלל מהיהודים שבאו מהגול' ולהמן נתוודע אח"כ שעם מרדכי הוא והוא והם יהודים א"כ היו היהודים משנים עצמם ולא אמרו שהם יהודים כי לא גזרו שמד אז על כל מי שלא ילבש לבוש עכו"ם כי לא ידעו כלל מהיהודים ובפרט מרדכי שהיה בחצר המלך שמותר לשנות מלבושו כמבואר ביו"ד סי' קע"ח אבל כאשר שאלו אליו מדוע אתה עובר את מצות המלך הוכרח להגיד להם שהוא יהודי ואינו מתכוין בשביל שום דבר רק בשביל שאסור להשתחוות א"כ נתגל' לו להמן כי הוא יהודי ועמו הם יהודים ואם כן שפיר ניבז בעיני המן לשלוח יד במרדכי לבדו כי היו היהודים בעת ההיא נבזים ושפלים והגידו לו עם מרדכי האומללים ע"כ בקש להשמיד כלם וידע כי לא יוכל למצא להם עילה ושחיתה כי אם בדת אלקי וכאמור בדניאל כי לא יכלו למצא עילה ושחית' כי אם בדת אלקית ולכך אמר המן ישנו עם אחד וכדרשת חז"ל ודתי המלך אינם עושים. ויש להמתיק הדבר ע"י שהגיד מרדכי כי הוא יהודי ימסור נפשו על זה ולכך הגיד כי עמי יהודים ואסורים לעבוד ע"ז ועי"ז מצא המן עליל' שדתי המלך אינם עושים:
לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי. הכוונה נראה לפענ"ד כי שאר האומות הנלחמים אינם נלחמם כי אם בחשבם לנפשם כי יש להם רכב וסוס רב וגם המורדים במלך אז יחשבו כי רבים עוזרים להם אז ירומו ראש במלך אבל איש יהודי באם יצוהו המלך מה שהוא נגד הדת ולא יאבה לקיים הוא לא יביט אם רבים עוזריו ואין בלבו להלחם והוא משליך נפשו מנגד עבור קידוש שמו לכך מרדכי בשאלם אותו מדוע אתה עובר את מצות המלך הוא לא שמע אליהם אבל לא כמורד במצות המלך כי אם לאשר הוא יהידי ואף אם הוא לבדו מ"מ אנוס ע"פ דיבור של מלך מלכי המלכים הקב"ה וזהו שאמר לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי הוא לבדו ואין עוזר ותומך כי אם אלקים חיים ומלך עולם:
כי הגיד להם אשר הוא יהודי, נשאלתי בזה איך שייך שלא הכירו את מרדכי שהוא יהודי דהא היהודי צרך להיות מובדל מהעכו"ם בכל ענין במלבושיו ושאר מעשיו כמבואר בטוש"ע יו"ד סימן קע"ח. והנה בהשקפ' ראשונה השבתי כיון שהיה מרדכי יושב בשער המלך אפשר דהותר לו לשנות קצת ממלבושיו כענין שהתירו לר' ראובן בן אצטרבולת לספר קומי שהיה קרוב בחצר המלך. אבל העיקר נראה לפענ"ד בפשוט כ' לאשר היה אז שעת השמד שגזרו להשתחות לצלם של המן והיה עת צרה ליעקב ובשעת השמד ודאי מותר לשנות מלבושיו שלא יכירו שהוא יהודי והמן העליל עליהם שאינם עושים דת המלך והיו ישראל מצניעין עצמם שלא יכירו בם ובכה"ג ודאי מותר כמ"ש הש"ך שם ס"ק ד' בשם אביו הגאון ז"ל ועיין בב"י ביו"ד סוף סימן קי"ז ובגליון הש"ך שם כתבתי דהמהרש"א בח"א בחולין דף ק"ז גבי מים הראשונים האכילו בשר חזיר לא נזכר מדברי הב"י הלז ומצאתי במהר"ם שיף שהרגיש בזה ע"ש ולכך הגיד מרדכי להם שהוא יהודי כי לאשר המלך צוה להם שיכרעו וישתחוו להמן וכל העובר מצות המלך חייב מיתה ובזה אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם כדי שלא יהרגהו כמבואר סי' קנ"ז ס"ב וז"ש אח"כ ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי שהרי כשלא כרעו תוכרחו להגיד שהם יהודים וע"כ נתגלו שהם יהודים כי במלבושים תיו יכולים לשנות ולא להגיד כמבואר בסימן קנ"ז שם ודו"ק היטב:
כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצל' יעמוד ליהודים ממקום אחר ואח ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות. הכוונה נראה לפענ"ד דהנה באמת אסתר עשת' איסור במה שנבעל' לנכרי רק שהיה בשביל הצלחת ישראל לפ"ז אם החרש תחרישי בעת הזאת אז רוח והצל' יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ולזה אמר הטעם ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות שאולי כל ענין מלכות ניתן לך שתהי' בך הצלת כל ישראל ואם לא תאבד את ובית אביך:
ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב וכראות המן את מרדכי יושב בשער המלך לא קם ולא זע ממנו וימלא המן חימה. הנה מה שדקדק וכתב ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב דמשמע דביום ההוא דיצא שמח ולאיזה צורך כתבו היה לו לכתוב ויצא המן שמח וטוב לב. ולדעתי נראה דהנה הרד"ק בשרש שמח הביא בשם הר"י דענין שמח' הוא ההסתפקות ושחוק הוא מלשון אמות שוחקות שהוא ענין עודף וכבר הארכתי בזה בכמ' מקומות. והנה המן הרשע כגובה אפו חשב בלבו כי כל הגדולות אשר היה לו עשרו ורוב בניו הכל אינו כפי הראוי לו והוא ראוי ליותר גדולה וכבוד. והנה אף שנשאו המלך על כל השרים אמר מפני שהוא נבון וחכם ראוי לזה וכ"ז אינו שוה לו אבל לאחר שקרא' אסתר להמלך עם המן אל הסעוד' א"כ השוות' אותו למלך א"כ מה לו עוד יקר וגדול' יותר והוא חשוב כמו המלך וגם בעיני המלכ' הוא כן ע"כ אז נתמלא סאתו. וזה שהעיד הכתוב ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב שאז הוד' בעצמו שכבר נתמלא סאתו וכיון שאז הגיע קיצו לפרוע לו כפל כל תגמולוהי ואין הקב"ה נפרע עד שנתמלא סאתו א"כ אז הגיע לזה וזה עצמו אשר חשב' אסתר להזמינו כי חשב' כי אולי עוד לא הגיע ספקו להנות מן העולם וע"כ אמר' לקרב קיצו וזה שהעיד הכתוב שכיון שכבר נתמלא ספקו ופגע תיכף במרדכי וימלא חימ' וכשהגיע לביתו וסיפר כבוד עשרו ורוב בניו ואשר נשאו על כל השרים ועבדי המלך וגם אל אסתר הוא קרוא עם המלך הוד' בעצמו כי כבר נתמלא סאתו אשר לא יקוה כלל ליתר שאת אבל כאשר אמר וכ"ז איננו שוה לי בכל עת אשר אני רוא' את מרדכי א"כ שוב לא נתמלא סאתו וע"כ נתן השי"ת בלב שריו לתת לו עצה שיעש' עץ והמלך יתל' אותו א"כ כבר שקט לבו כי חשב שבלי ספק המלך ימלא עצתו אז כבר נשלם לו כל חפצו ולכך התחיל באותו לילה מפלתו וזה שנתן הקב"ה בלב המלך אז באותו לילה לקרוא ספר הזכרונות והמן בא והיינו שאם לא היה נתמלא סאתו אז כיון שיש עדיין הכבוד הלז שהמלך חפץ ביקרו ולהלבישו בגדי המלך א"כ היה מוכרח להגיע להמן כאשר באמת חשב בלבו ולא היה אפשר לעשות כן לאדם אחר כי מזלו של המן שלט אז הגב' למעל' אבל כל שהגיע קיצו התחיל מפלתו ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא לדעתי ולפענ"ד מה שאמרו שאין הקב"ה נפרע מן האומ' עד שנתמלא' סאת' היינו שנותן לה כל השררות והכבוד וכל גדולת העוה"ז עד שיאמרו די ואז יפרע מהם. ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב וגו' ואח"כ אמרו ובא עם המלך שמח. לדעתי הכוונה כי כבר אמרו בסוט' דף ט' אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שנתמלא סאתו שנאמר במלאת ספקו יצר לו לדעתי הכוונה שהקב"ה קצב לאדם עד מתי יהי' בגדול' וכמות הגדול' ואיכות' והנה לפני שבר גאון וא"כ הקב"ה קצב לו עד כמה יהי' בגדולתו ומתי יפסוק ולכך אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא שמחתו וזה במלאת ספקו והיינו עד שיהי' לו כדי סיפוקו יצר לו אח"כ והנה הרד"ק הביא בשם הר"י אבן גנאח ההבדל שבין שחוק לשמח' משמח' היינו סיפוק והנה המן היה גדולתו נקצב עד שיתמלא ספקו דהיינו שהוא בעצמו מכיר ספקו וז"ש ויצא ביום ההוא שמח וטוב לב ואח"כ כאשר ראה שמרדכי לא קם ולא זע ממנו והוא מלא חימה אח"כ כתיב ויתאפק דהיינו שרצ' למלאות שמחתו ובא לביתו וסיפר להם את עשרו ורוב בניו ובכ"ז אינו שוה לו ואח"כ כאשר אמרו להמן בני ביתו שיצוה לתלות ובא עם המלך שמח והוא במחשב' הזאת הלך להמלך נמצא שנתמלא לו כל שמחתו כי הוא חשב שבודאי המלך יעש' כן ואח"כ בבוא להמלך ושאל לו מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו והוא חשב למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממנו א"כ נתמלא כל שאלתו שוב החל מפלתו ודו"ק תיטב:
ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קיבל וגו' ויגד לה מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן וגו' ולצוות עליה לבא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה. והענין תמות הכי חשב' שמרדכי מחוסר בגדים היה וגם מ"ש את כל אשר קרהו הוא תמוה דמרדכי הצדיק לא יחשוב שבא במקר' והכל בהשגח' ולפענ"ד נראה דהנה ענין מקר' הוא ענינו כמי שהולך בדרך ואגב הוא הולך אצל כפר ועיר אשר לא עיקר מהלכו שמת רק שאגב הילוכו בדרך הלז הוא הקיף ובא בכפר הל' וגם דיבר שם עם איזה איש אשר פגעו במהלכו ולא נסע במכוון לדבר עם האיש שלא היה נוסע רק שדרך אגב הוא עוש' גם זאת. והנה כמו כן אם חליל' כלה ונחרצ' על איזה עם שיכלו אז גם הטובים שבהם אף אם במכוין אינם תחת הגזיר' וזו הגזיר' תשלוט גם עליהם אם לא תהי' עיני ד' אליהם להצילם וז"ש קהלת כי מקר' בני אדם ואמר עת ופגע רע יקר' את כלם:
והנה אסתר בשמע' כל אשר עבר על מרדכי ועמו היא אמר' בנפש' אף אם חליל' כלה ונחרצ' על האומ' הישראלית להאבד אבל הצדיקים הגדולים כמו מרדכי אינו בכללם וע"ז שלח' להלביש בגדים למרדכי ולהסיר שקו מעליו היינו לנחמו שהוא אינו בכלל. וז"ש ויגד לה מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר שלחו ביחודים לאבדם וכו' והיינו שעל העם היה הגזיר' חרוצ' וגם הוא נלכד בשחיתותם והמקר' שלטה בו. וע"כ ביקש מאתה לבקש על עמה וינצל גם הוא בתוכם והיא חשב' בתחל' כי היא ובית' וקרוביה ינצלו וזה ששלח לה אל תדמי בנפשך וגו' והיינו אדרבא שהקב"ה ירגיש בצערם של ישראל בכללות ואותן החושבים להנצל במקר' אדרבא הם לא ינצלו כי לא התעוררו בתשובה והעם ינצל כי שבו לד' וע"כ כאשר הבינה זאת אמר' לך כנוס את כל היהודים ודו"ק:
אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצל' יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות. הכוונה לדעתי כי הנה כלם שואלים ודורשים מדוע לא נכתב השם במגל' ועיין ראב"ע ריש המגל' שכתב כי יש אומר שמקום אחר הוא השם וז"א כי זה אינו שם וגם מה לשון מקום אחר. ולפענ"ד נראה דהנה יש שתי מיני ניסיים אם הנסיים אשר למעל' מהטבע זה יתואר בשם נס ד' וזה שאמר ד' נסי והיינו שבזה ניכר השגחת השם ויש נס שהוא מעוטף במעט' הטבע כמו נס המגיל' הזאת שלעין האדם נראה כי יד הטבע מאהבת אסתר שלט' בכ"ז והנה זה מפני כי ישראל באותו הדור לא היו ראויים לנס למעל' מן הטבע והוצרך הקב"ה לעטוף במעטה הטבע וע"כ לא רצה הקב"ה שיזכור שמו על זה וע"כ הסתירו השם כאילו הוא כביכול ע"י הטבע. והנה כששלח לאסתר לבקש על עמה הית' אסתר חושבת ג"כ כי הוא רק עפ"י הטבע וע"כ אמר לה אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים היינו שתחשוב כי הוא רק טבע גמור' בלי שום עירוב נס זה אינו רק שהוא נס עפ"י טבע וע"כ אמר אם החרש תחרישי לעת כזאת א"כ ע"כ יעמוד רוח והצל' ליהודים ממקום אחר ויהי' שלא עפ"י טבע כי במקום שהקב"ה יוכל לעשות עפ"י טבע וישראל אינם ראויים קשה בעיניו לשנות הטבע אבל אם לא תרצי ע"כ יעש' למען שמו ויהיה שלא עפ"י טבע וא"כ את ובית אביך תאבדו כי מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות כי כל מלכותך היה רק שלא ישתנה הטבע וא"כ צריך שתהי' שלא ישתנה הטבע ויתכן יותר עפמ"ש העקיד' בשער כ"ח כי ענינים הכוללים לא יכריחו הגעת הפרטים ומה שהוא פעולת חלקיות ואם הגיע רצון אלקיי על אחד שיתעשר בסחור' אינם מוכרחים הסוחרים להסתחר עמו ויוכל להיות ע"י אחר וע"כ אמר שאף שהקב"ה חפץ שישראל ינצלו אינו מוכרח דוקא על ידך ויוכל להיות ממקום אחר ודו"ק: גם הנה העץ אשר הכין המן. דרשו חז"ל לו הכין ועיין תוס' שם ובמהרש"א בחידושי אגדות. ולפענ"ד נראה דהנה המן הכין העץ עוד קודם אשר המלך דיבר לו לעשות יקר למרדכי אבל המן בעת בא לבקש שיתלו למרדכי אז בפרק הזה סבב השי"ת שהמלך תידד שנתו ויבקש להטיב לאיש אשר הטיב עמו ונתגלגל הדבר מה שהוכרח המן לעשות למרדכי וא"כ אז לא מצא מקום לדבר שיתלו את מרדכי אחר שהמלך ביקש לעשות לו כבוד גדול כזה והנה אח"כ כשבא המן להמשת' והמלכ' אמר' למלך המן הרע הזה וכל הסיפור הודיע חרבונה כי העץ עומד וחשב המלך שעש' המן זאת אח"כ כשעש' למרדכי כל הכבוד והי' לבו דוה עליו על המן שעשה זאת בעקב' לתלות אותו וע"כ מלא המלך עליו חימ' ונמצא שמה שהכין העץ קודם זו הית' סבת מפלתו שאם לא היה מכין לא היה מלא לבבו לדרוש אח"כ מהמלך שיתל' עליו מרדכי ולא היה המן נתל' ורק ממה שכבר הכין העץ ע"כ בא לו הסיב' הלז ע"כ יפה דרש לו הכין וזה נכון:
עוד נראה לי דהנה מ"ש ובבקר אמור למלך שיתלו אותו נראה שהמן לא היה צריך כלל לשאול להמלך שהמלך מסר בידו טבעתו וכל אשר יחפוץ יעש' אבל לאחר שנדד שנת המלך ונתגל' שמרדכי היה גדול מהמן שהמן הכריז לפניו א"כ עליו לא היה לו רשות כלל והי' צריך לשאול להמלך ע"ז ולא להכין העץ תחלה וז"ש ובבקר אמור למלך והיינו שלא היה צריך לשאול רק להודיע להמלך אשר כן עשה אבל לאחר שהכריז לפני מרדכי א"כ היה זה פשיעות גמור שאיך מלא לבבו להכין העץ בלתי שאל' מאת המלך מה לעשות במרדכי וא"כ ע"י שהכין העץ ע"כ נגמר דינו כי הוא מורד במלכות וגם נתוודע הדבר כי מה שרצ' לאבד היהודים הוא בשביל ששונא מרדכי היהודי שהוא רע להיהודים ולא לטובת המלך נתכוין ע"כ לו הכין. ובזה נראה לי מ"ש ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם שהענין הוא שהמן כיון שהסיר המלך טבעתו היה היכולת ביד המן לעשות בם כרצונו ולפ"ז לאחר שנתברר כי המן נתל' ומסר המלך טבעתו למרדכי שוב ממילא מכתבים הראשונים בטלים כי המלך לא היה יודע רק המן עשה זאת והית' לו הרשות נתונה אבל אחר שנתברר שהמן בשנאתו למרדכי כתב זאת וכבר נתל' ונמסר הטבעת למרדכי א"כ שוב המכתבים הראשונים בטלים והמלך וכסאו נקי מזה ודו"ק:
יעשו עץ גבוה חמשים אמה ובבקר אמור למלך לתלות את מרדכי וגו' וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ. הדבר יפלא דמה היה העצ' נבער' ואם היה בידו לתלות אותו למה לא עשה כן תיכף ומה הוטב בעיניו העצ' כעת. אך נראה על שני פנים דהנה כפי הנראה מהמקרא לא היה המלך רשאי לעשות דין ומשפט להרוג איש וכדומ' לענשו וליסרו בלתי הושם הדבר לפני יודעי דת ודין וכמו שנאמר כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין כדת מה לעשות. וכפי הנראה אחר ששפטו הם עפ"י הדין אז קיים המלך את הדבר. ולפ"ז נראה כי עד עתה לא היה יכול לעשות כן כי המלך לא יחרוץ משפטו עד אשר יובא לפני היודע' דת ודין ומי יודע אם לו משפט מות וגם אם יפסקו לו משפט מות היה לבוז בעיניו שיהרוג מרדכי לבדו כמ"ש ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו וע"כ היה מניח הדבר לרוב גאותו והי' כובש כעסו והנה כעת אשר נתמלא חימ' וחשב לשכך כעסו במה שסיפר גדולתו ועושרו ואמר שבהעביר כל זאת על מחשבתו ובכ"ז לא ישקוט ולא ינוח ע"כ העמיקו עצה שיעשו עץ גבות חמשים אמה וכמשפט מי שנתחייב מיתה לתלותו בפרסום והוא יאמר למלך שמרדכי נתחייב מית' ע"פ יודעי דת ודין והמלך אין לו בזה רק לקיים הדברים וכשיאמר לו שיתל' יתלוהו תיכף והיודעי דת ודין לא ידעו כלל מזה ויחשבו שהמלך צוה לתלותו במה שמרד בהמן והמן היה גדול על כל השרים וד' חשב מחשבות להפר עצתו וז"ש חרבונה גם הנה העץ אשר הכין למרדכי והיינו שגיל' למלך כי לא היה ע"פ יודעי דת ודין רק ע"פ המן לבדו וזה שצוה המלך לתלותו על העץ אשר הכין לו. וזה לדעתי ג"כ באגרת הראשון שא"ל המלך שהעם לעשות בו כטוב בעיניך הסיר את טבעתו וכוונת המלך שהמן יציע הדברים לפני יודעי דת ודין והם יבינו הדברים אם ראוי ונכון לפי הזמן והעת כי היו יודעי עתים והמן עשה כטוב בעיניו לבדו ע"כ חרה לו למלך וע"ז אמר מי הוא זה ואיז' הוא אשר מלאו לבו לעשות כן ודו"ק:
עוד נראה לי בזה דתנה המן שכתב ועש' את כל המעשים וכתב על היהודים כטוב בעיניו חשב בלבו למה לא יחרד לב מרדכי אחרי כי יודע כמה נתכבד המן בבית המלך והמלכ' אין זאת כי אם האיש מרדכי הוא קרוב להמלכ' וא"כ אולי תעמוד בבקש' לפני המלך וע"כ אמר וכ"ז איננו שוה לי והנה כאשר סיפר לבני ביתו את כבוד עשרו ואת כל אשר נשאו המלך וגם אסתר לא קרא' למשת' כי אם אותו ע"כ הבין כי בלי ספק אסתר אינה קרובתו של מרדכי ולא מזרע היהודים דאל"כ למה לא קרא' גם אותו אל המשת' ע"כ אמרו שיאמר למלך לתלותו שעד הנה היה מתיירא אולי קרוב הוא למלכ' ועי"ז יהי' לבוז ויתחייב למלכות אבל עכשיו אמרו שע"כ אינה קרובתו ואינה מבני עמו וע"כ אמור למלך לתלותו והוא נתרצ' והכין לו לעצמו העץ ודו"ק אם מזרע היהודים מרדכי אשר תחילות לנפול לפניו לא תוכל לו חז"ל דרשו שאמרו לו דבר חכמ' ולא נודע מהו. ולפענ"ד נראה על פי מה שפירשתי מה שכתוב בד"ה ב' כ"ה ויתנם ביד דהנה אם היו המנצחים ראויים היה כתב ביד זה אבל כיון שהם אינם ראוים, רק שהמנוצחים הם כאש חמתם לכך כתיב ויתנם ביד והנה באוה"ע הלוחמים זה עם זה אינו מצד המנצחים רק שהם ראוים להיות מנוצחים אבל הם אמרו שאם הוא מזרע היהודים אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפל תפול לפניו שהעונש הוא מצד שהמנצחים המה ראויים לזה ודו"ק והבן:
לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה לדעתי הטעם כי לא הגיד' את עמה ואת מולדת' כי בסנהדרין אמרו על אסתר שלא מסר' עצמ' משום שקרקע עולם היה או שהנאת עצמו שאני ועיין בר"ן פ"ב דפסחים שהאריך דעיקר הוא משום שהנאת עצמו שאני והיינו שהמלך לא כיון בשביל העברת דת ע"ש. ולפ"ז אסתר חששה אולי ירצה להעביר על דת וא"כ תתחייב להרג והיא ראתה ברוה"ק כי על ידה יעמוד רווח והצלה ליהודים וע"כ לא הגיד' עמה ומולדתה ולכך ממילא לא שייך העברת דת דהא לא ידע שהיא מוזהרת דשמא אינה יהודית אבל לבסוף כי הוכרח' להגיד עמה ומולדתה וע"כ הגידה לו וגם כיון שהי' הצלת כל ישראל בזה הית' מותרת לו כמ"ש המהר"יק וכן נפסק להלכ' באהע"ז סי' קע"ח. ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה וגו' ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו וימלא המן חימה ואח"כ כתיב וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו וגו':
והוא תמוה למה לא כתיב למעלת כי לא קם ולא זע ממנו וגם כל הענין מוקשה כאשר עמדו כל המפרשים דמה ראה מרדכי למסור עצמו וכל ישראל בסכנה עצומ' ובשלמא כריעה והשתחוי' אסור עפ"י הדין ויהרג ואל יעבור אבל קימה והידור אינו מצווה ע"ז. והנראה דהנה במנות הלוי הביא בשם אחד מהחכמים שאחשורוש בעצמו צוה על מרדכי שלא יכרע ולא ישתחוה שלהיותו יהודי ולכך כתיב לא יכרע ולא כתיב לא כרע שזה היה מכלל הפקיד' של המלך והנה באמת בתחל' מרדכי בעצמו נזהר ורק כריע' והשתחויה ממנו ימנע כאשר היה מצווה מפי המלך שיהודי א"צ לכרוע ולהשתחוות אבל באמת כ"ז לא עשה רק לפנים אבל בלבו ביזה אותו בעצמו שאמר שהי' עבדו והרא' לו השטר מכיר' כמ"ש במגלה דף ט"ז והנה עבדי המלך בקשו לדעת אם אמת הטעם בשביל שהוא יהודי או אולי מפאת שאינו נחשב בעיניו. ח"ש ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי והנה המן הבין כי בשפלותו בעיניו לכך אין כורע ומשתחוה לו וז"ש וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו דהיינו לו בעצמו ולא בשביל הצלמים אשר היו עליו כמ"ש התוספת בסנהדרין דף ס"ב ע"ש אבל לא מצא מקום להגיד למלך כי עובר על דבריו שבאמת כריע' והשתחוי' לא היה עובר מצות המלך כי המלך באמת צוה שמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, וע"כ חשב עלילה על בני ישראל עם מרדכי אבל אחרי כי כבר עשה המן כל אשר ביכלתו אז לא היה לו למרדכי מה לירא מפניו כי כבר עשה כל חפצו וע"כ לא קם ולא זע ממנו וז"ב. ובזה מיושב מה דהקשו כל המפרשים למה לא אמר המן תיכף למלך שמרדכי אינו כורע ומשתחוה לו וגם למה לא הכין בתחלה עץ לתלות אותו ולפמ"ש אתי שפיר דבתחל' לא היה לו מקום כי לא עבר כלל מצות המלך אבל עכשיו כי לא קם ולא זע ממנו אז ניכר שהכריע' וההשתחוי' לא היו בשביל האיסור רק בשביל כי נבזה בעיניו ולכך לא נכנע לפניו ולכך אמרה לו זרש ואוהביו כי יעשה עץ ובבוקר אמור למלך ויתלו אותו על עברו צווי המלך ודו"ק:
ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות הכונה לדעתי כי אולי מה שזכית להגיע למלכות הוא בשביל הצלת היהודים ואם ריוח והצלה יעמוד להם ממקום אחר אולי לא תגיע למלכות עוד ולא תצלחי למלוכה. תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק המלך והוא מוקשה מה הוא נזק המלך שיש לו ממלכות רבות וגם תשובת המלך מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן השכח כי תמול שלשום כתב בעצמו ונתן טבעתו להמן לעשות כן וכבר התפלאו בזה המפרשים והנראה בזה דהנה הרמב"ן כתב בפרש' שמות גבי פרעה שע"כ יהי' בהסתר מעשהו כי ידע כי להרוג אומה אחת לא יניחו שום אומה ולשון ויירא כי יקהלו עליו כלם וע"כ עשה מעשהו בהשכל ובהסתר ע"ש שהאריך והנה גם כאן ידע המן כי אם יאמר להמלך שיהרוג אומה שלימה אף כי הם יהודים ידע כי לא יאבה המלך כי ירא המלך מפני שאר האומות כי יעמדו עליו וישסעוהו לאמר פן למחר יעבור עליה' כעסו וחרונו וע"כ השכיל המן הרע והטמין תחת חכו ולא אמר כי אם ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין כל העמים והיינו כי לא נכרו בחוצות ובגוים לא יתחשב ולמלך אין שוה להניחם וע"כ יכתב לאבדם והיינו בתחבולות שונות אשר לא יוכרו ויוודעו הדברים וישאר הדבר בהסתר והי' במחשך מעשיהם וע"כ נתרצ' המלך ונתן לו טבעתו וכיון שהשיג טבעתו צוה המן כי יעמדו כלם להרוג ולאבד את כל היהודים וידע בנפשו כי הגוים שונאי נפש ישראל המה ולא יצפצף אחד מהם עבורם וע"כ אמרה לו אסתר כי נמכרנו אני ועמי להרוג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק המלך היינו שהמלך יוכל להגיע אליו נזק רב כי יאספו עליו יתר הגוים ויסחבוהו אותו כי מי נתן למשיסה אומה שלימה בלי חקירה ודריש' וכשמוע דבריה היטב חרה לו ואמר מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן היינו שיכתוב הדבר בפרסום להרוג ולעקר אומה שלימה בפרסום רב. כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק המלך ויאמר המלך מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן. הכונה לדעתי דהנה המן אמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וגו' ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה ויאמר המלך הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך הענין נראה לפענ"ד דהנה עינינו הרואות השר שיש לו כפרים ועיירות רבות לפעמים מוכרח למכור אבל מה מוכר כל השדות והעיר והבתים אבל האנשים אין לו כח למכור כי אם לעבדים ולשפחות אבל לא להרוג ולאבד כי גם המוכר אין לו כח קנין עצמו על הנפש זולת בשימרוד ויעשה נבלה אשר ע"פ חוק אחת דתו להמית והנה המן מלא לבבו לקנות הנפשות להשמיד ולהרג וז"ש כי נמכרנו להשמיד וגו' ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי אבל כשמכר להשמיד זה אין למלך ג"כ כח להשמיד ואם יעשו זאת יקומו כל האומות ללחום את המלך כי גם המלך אין לו כח להשמיד אם אין להם חטא משפט מות וז"ש כי אין הצר שוה בנזק המלך ויתכן יותר להעמיק במ"ש כי אין הצר שוה בנזק המלך היינו כי אין הצר שוה כ"כ לעשות דבר אשר יגיע נזק והפסד למלך ודו"ק:
איש צר ואויב המן הרע
הזה. הכוונה לפענ"ד עפמ"ש הב"י באו"ח סי' תרצ"ב לפרש נוסח הברכ' המשלם גמול לכל אויבי נפשינו והנפרע לנו מצרינו שאויב נקרא אותם ששונאים לנו, מלב ונפש וצורר נקרא אותו שאינו עוש' משנאתו כי אם שדרכו לצורר תמיד או שעושה במצות אדוניו וז"ש צרור את המדינים כי צוררים הם לכם והיינו שלא תחשוב כי לא חשבו לשנאתכ' רק שצוררים הם לכם ושונאים אתכם. ולפ"ז בהמן היה מקום לחשוב כי עושה במצות אדוניו אחשורוש ולא נקרא רק צורר אבל אחר אשר אחשורוש אמר מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן א"כ נקרא המן צר ואויב ששונא מלב ונפש ולא מפאת מצות המלך. ומה נכבד דרשת חז"ל שבקש' להראות על אחשורוש ובא מלאך וסטר על פיה והראת' על המן והיינו שבאמת אחשורוש היה שונאם יותר מהמן כמשל הבעל התל והתרוץ ורק שבפני אסתר הסתיר אחשורוש הדבר וישם עצמו כאלו לא ידע ולכך באמת המן היה נקרא הצורר ואחשורוש האויב ולכך בקשה להראות על אחשורוש ולכך בא מלאך וסטר על פיה והראת' על המן שהוא צורר ואויב כיון שאחשורוש אמר שהוא לא ידע בכל זאת והבן בדברים. עד חצי המלכות ותעש. דרשו חז"ל הבנין בית המקדש ולפי הפשט קשה למה נקט חצי המלכות ולפענ"ד מזה ראי' למ"ש במגלה כי נראה שהית' ושתי מולכת מצד עצמה מלבד שהית' מלכה מצד המלכות של אחשורוש ולכך אמרו שתמלוך תחת ושתי והיינו שתהי' מולכת בפ"ע. וז"ש וישם כתר מלכות בראשה שלכאור' יפלא דלא נשמע מעולם שהמלכ' יושם כתר מלכות בראשה ולפמ"ש אתי שפיר דמלכה המולכת מפאת שבעל' מלך א"כ כתר מלכות שלו ומה לה בזה אבל מי שמולכת מצד עצמה א"כ ראוי שיושם כתר המלכות בראשה. ולפ"ז נראה לי שהיו שותפים במלוכ' אחשורוש ואסתר ולכך אמר עד חצי המלכות שיש בידו ודו"ק כי היא הערה חדשה:
ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם וגו' כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב. כלם תמהו בזה דמה זו תשוב' אדרבא מה יועיל אחרי שכבר נכתב בשם המלך להיפך ולדעתי הכוונה כי הוא אמר שיוכלו לכתוב כרצונם דאף שנכתב מקודם להיפך לא יקש' בעיניהם כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב ולהקשות עליו:
ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וגו' כי כתב אשר נכתב בשם המלך וגו' אין להשיב הנה הדבר יפלא דא"כ היאך השיבו המכתבים אבל נראה דהכוונה היא דהנה בעם המורדים במלך ומשפטם חרוץ מפי המלך והשרים להשמידם יש אשר אח"כ בהתגלות הדבר כי לא כנים הדברים יש אשר יבא מהמלך כי זה חפשי ממשפט המלך ויש אשר לא יתרא' כל כך צדקתו רק שיש לו מליצים בבית המלך ויוצא משפטו כי אמת שמחויב מית' אבל לא שאין לו רשות לעמוד על נפשו וכמו שהוא ביוצא לדון והוא אסור כדרך אסירי המלך ואין להם יד למלט על נפשם רק שנתן לו המלך חירות שאם יוכל למלט נפשו מהמות בתחבולות שונות אם ע"פ שיעמוד על נפשו וילחם נגד המשחיתים או ע"פ סיבה אחרת אין לו אשמה והנה כאן אחר שבדת פרס ומדי הדת נתנה כי יהרגו היהודים על אשר חטאו נגד המלך לא היה מקום לחזור מכל וכל כי לא נאוה לו רק שיוכלו היהודים למלט ולעמוד על נפשם וע"כ כשכתבו מרדכי ואסתר ליהודים כי הם יעמדו להליץ בעדם מצאו בנפשם עוז ללחום וד' עזרם וזה אמרו ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב וע"כ כתבו שניתן להם רשות לעמוד על נפשם למען מלט את נפשם וד' נתן חנם ופחדם על העמים. ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם הכונה. ע"ד מ"ש ולא אבה ד' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ד' אלקיך לך את הקלל' לברכ' לא תדרוש שלומם וטובתם ואמרתי ביאור הענין מה בעי בזה ואדרבא אם היה נתקיים קללתו היה רע ח"ו יותר וכבר דקדק בזה העקיד' והנראה בזה דהנה כבר אמרו מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו והענין הוא ע"פ משל באחד שנסע בדרך ופגע בו לסטים ורצו להרגו ובא אחד והצילו ובא לביתו ועשה משת' ושמח' וחבירו שהצילו ברצותו להגיד לו כל מה שאירע לו הוא מספר לו כל הקורות וכל גבורתו ותקפו של הלסטים ומה גדול הנס. והנה גם כאן הקב"ה רצ' להראות לישראל איך מחבבם והקים להם בלק ובלעם שרצו להשמיד והקב"ה הפך קללתם למען הראות משמחתם הגדול' ואיך עזרם ד'. וז"ש ויהפוך ד' אלקיך לך את הקלל' לברכ' ע"כ לא תדרוש שלומם וטובתם. וגם כאן אמר ביום אשר שברו אויבי היהודים ונהפוך והיינו שהדבר ניכר מפאת הפכו ודו"ק:
ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד מרדכי עליהם לדעתי תיבת מתיהדים על משקל מתעשר מתרושש דהיינו שנראה כן ואינו באמת כן ולכך גם כאן הכוונה מתיהדים ולא היה באמת כי אם מחמת אימת מרדכי היה. ושמעו הולך בכל המדינות כי האיש מרדכי הולך וגדול נראה לי הכוונה דהנה בפ' תבא בתוכחות כתיב הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעל' ואתה תרד מטה מטה. וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי עד"מ בעוף הפורח כל זמן שאנו רואין עפיפתו ובשעה שהוא עף לא נודע עד כמה יהי' עפיפת' אולי תעוף עד לשמים וכשתנוח מעפיפותה אז נדע שיעור העפיפה וכן אם אנו רואין אחד שנופל מעליה כל זמן שנראה אותו נופל יותר יגדל החרד' מי יודע אם לא יפול ומת או ישבור כל עצמותיו ולפעמים יקרה כי יפול לארץ ולא יקרה לו רע וד' ישמור כל עצמותיו והנה בבני אדם יש ג"כ כן יש אנשים המוצלחים ועולים עד לרקיע ויש שיורדים עד לעפר ולכך התור' אמרה הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעל' מעל' ואתה תרד מטה מטה ולא תדע עד כמה תהי' ירידתך כי עוד לא עמדו רגליך במישור לדעת כמה ירידתך וא"כ כל זמן שהוא עדיין בעפיפה לעלות על במתי ההצלח' לא תדע שיעור הצלחתו עד היכן תגיע: וז"ש כאן כי נפל פחד מרדכי עליהם ולזה נתן טעם כי האיש מרדכי הולך וגדול בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות כי האיש מרדכי הולך וגדול היינו שעודנה בעלייתו וחרדו מי יודע עד כמה תגדל הצלחתו כי הוא עוד לא הגיע לקץ הצלחתו ולכך נפל פחדו עליהם ודו"ק:
ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות לפענ"ד דהנה אמרו במדרש מלך בו"ד אם אדם לובש לבושו הוא מורד במלכות והטעם כי יחשוב עצמו ראוי למלכות אך אם המלך יחפוץ לתת לו יקר וגדולה אז לובשו לבוש מלכות כדי שיכבדוהו העם והנה מררכי זכה כי המלך חפץ ביקרו ולבש בגדי מלכות ואם סתם המלך קאי על הקב"ה שהוא מלך המלכים יתפרש יותר יפה שמרדכי לבש לבוש מלכות היינו חלוקא דרבנן ודו"ק היטב. וכל מעש' תקפו בגמרא איתא תוקפו של אחשורוש. הענין נראה לפענ"ד דהנה היוסף לקח האריך לבאר שככללות המגל' נראה כי יד אלקי עשת' זאת ומפרטי המגלה נראה כי ע"פ דרך הטבע היה זאת אבל בכללות נראה ע"פ כול' שהי' מאת ד'. ולפ"ז זה שנחלקו המ"ד מהיכן ניכר תוקפו של נס וכשתעיין במאמרי כלם תמצא שכ"א רצה למצוא מקום שבו תגלה ותרא' תוקפו של נס ודו"ק:
דברי שלום ואמת. לדעתי הכונה דהנה הבעל עקיד' כתב כי לשון אמת לא נופל על דבר שלא היה כבר וכעת המציא הממציא ע"ז לא שייך אמת כי אם טוב ושקר אבל כשכבר הדבר כתוב והוא מכוין למ"ש זה נקרא אמת ובזה פירש מ"ש רש"י פ' פנחס כך כתובה לפני במרום והיינו שזה נקרא אמת ולפ"ז כיון שאמרו חז"ל במגיל' דף זיי"ן דשלח' להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות שלחו הלא כתבתי לך שלישים וכו' עד שמצאו לה מקרא מן התור' וכיון שכבר כתוב בתורה א"כ לכך נקרא דברי שלום ואמת ולכך שלחה אגרת לקיים מה שכתוב כבר וזה נקרא אמת ודו"ק:
וז"ש חז"ל ואמת מלמד שצריכ' שרטוט כאמתה של תור' והיינו דכשם שהתור' היה כתוב' לפניו במרום ולכך נקראת אמת וכמו כן המגיל' ודו"ק:
וזה לדעתי מה שאמרו שדן דין אמת לאמתו ונדחקו התוס' במגיל' דף ט"ו מהו לאמתו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת התור' לא בשמים הוא וכפי ראות הדיין כך הרש' הקב"ה לדון וכבר האריך בזה הר"ן בדרושיו אבל אם זוכה האדם לכוין כפי מ"ש במרום זה נקרא דין אמת לאמתו כמו שהוא כתוב למעל' ודו"ק:
וזה לדעתי מה שאמרו ביבמות דף קי"ב רשום בכתב אמת וכי יש כתב שאינו של אמת ומשני כאן לאחר גזר דין שיש עמו שבוע' ועיין בירושלמי שם הובא בעין יעקב שם והיינו דכיון שכבר נגזר עם שבוע' הוה כאמת שהוא כבר נמצא וכעת נגזר בשבוע' ודו"ק:
לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם. הכונה לפענ"ד עפמ"ש הרמב"ן בליקוטיו שנדפסו כעת בריש מגיל' הובא בר"ן רפ"ק דמגל' דהמוקפין בתחל' לא רצו לעשות פורים אח"כ כי חשבו שהחומ' מבטח עוז להם ואח"כ האיר ד' עיניהם שמצאו רמז שגם הם יעשו יו"ט והר"ן כתב. שלא נמצא זאת. ובאמת שכן משמע בירושלמי פ"ק דמגל' כמ"ש בברכי יוסף סי' תרפ"ח ולפ"ז זהו שהאיר מרדכי עיניהם שלא ישימו מבטחם במקרה ובמגדל עוז רק מגדל עוז שם ד' כי הוא הושיעם. וזה שכתב להם שיקיימו דברי הפורים כאשר קימו הצומות וזעקתם ובין שיהי' הפירוש שקאי על הצומות שנתקנו על חורבן בהמ"ק ד' צומות או על מה שהתענו בימי מרדכי ועיין ראב"ע ורמב"ם הלכות תענית ובב"י סי' תרפ"ח מ"ש בשם השבולי לקט בשם רש"י עכ"פ זהו לאות כי אין להשים מבטח בחומה כי כלם היו בצר' ובימי החורבן החריבו האו"ה אף המוקפות חומה. וזה לדעתי מה שכתוב בירושלמי כי לכך תלו ענין מוקפות חומה בימי יהושיע ב"נ משום שנתנו כבוד לא"י שהית' חריב' בזמן הלז והיינו להורות נתן שהיא חריב' מחומותיה וא"כ כמה גדול הנס אף של המוקפים חומה ועיין בב"י סי' תרפ"ח ובט"ז מה שכתבו בזה ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק:
להיות עושים את ימי הפורים האלה בזמניהם ולא יעבור. בש"ס פריך ואימא שיתסר ושיבסר ומשני ולא יעבור כתיב ונשאלתי הא יעבור משמע כמ"ש חז"ל עובר לעשייתן מקרא דויעבור את הכושי. ולפענ"ד הכונה דאם יקראו מקודם אז יוכלו לקרוא אח"כ בזמנו ולא יעברו על המצוה אבל כל שקראו אחר הזמן שוב אין לו תקנה דכבר עברו הזמן וז"ש ולא יעבור ודו"ק כי קצרתי. וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדולת מרדכי אשר גדלו המלך הלא הם כתובים. על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו. הנה מ"ש כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש לא נודע על מה זה סובב הילך ולמה נכתב זאת פה הלא למעלה מקום שנזכר גדולת מרדכי היה לו לחשוב זאת. ולפענ"ד נראה שזה העתק' בקיצור ממ"ש בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס דהיינו שהי' כתוב שם שמרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וזה פרשת גדולתו אשר גדלו המלך שנעש' משנה למלך ומעשה תקפו וגבורתו היה במ"ש שגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו שזה מעש' תקפו וגבורתו ורצה הכותב המגל' להודיע משבחו של מרדכי שבכל עוצם גדולתו והתקרבותו אל המלך בכ"ז היו עינו ולבו להיות גדול ליהודים ודורש שלומם וטובתם מה שעינינו ראו בעוה"ר שבזמנינו אם יש לאיש יהודי מעט התקרבות לעכו"ם אז מדבר על היהודים תועה וכל מגמתו אך להתקרב אל עכו"ם וטוע' במחשבתו שבזה יתקרב אל העכו"ם במה שמתלוצץ מהיהודים ובאמת נהפך לו לרועץ שגם הגוי וכל מלך ומלך רוצה שכל איש יחזיק באמונתו. ולזה שייך היטב מ"ש כי מרדכי היהודי ולכאור' תואר יהודי לא שייך בזה דלנו א"צ להודיע שמרדכי היה יהודי רק שזה היה כתוב בדתי פרס ומדי אשר מרדכי היהודי היה משנה למלך ובכ"ז היה גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו ודורש טוב לעמו ומזה נודע שבחו של מרדכי וכמאמרם אין שבחה של מטרוניתא כשהיא משתבחת מאנשי אומת' כי אם כשנשתבחת מלא בני אומת' וגם כבוד היהודים שהיו משבחים למרדכי שהי' משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ואין דרך בני אדם לומר שזה חשוב בעיני המלך ובעיני אדם פחות המעל' וע"כ שגם היהודים היו בעת ההיא ברום המעל' כי ד' נתן חינם בעיני המלך והשרים וזה כל ענין המגל' לספרתו הנס ודו"ק היטב כי לפענ"ד הוא ענין נחמד מאד. כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש גזחול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו. הענין לפענ"ד כי באמת הדיין השלם והמשכיל אם יאבה לתת עין להתאהב אצל בני אדם ויפטר האנשים המתחייבים בדין האומנם בעת הזאת יתכבד מהם כי ירבה לסלוח אבל הוא מוסיף פשע כי עי"ז ירבו האנשים לפשוע וע"ד שאמרו במכות דף זיי"ן אף הם מרבין שופכי דמים בישראל אחרי כי לא יעשו דין בשופכי דמים אף הם ירבו לפשוע וא"כ הדיין המשכיל ודורש באמת הצלחת העם הוא לא ידרוש הפרט וישכיל להשים עין על הכלל ויעניש כל עושי רע ואף בזה ידרוש תקנת העם בכללות למען לא יזידון עוד. והדמיון בזה למי שנראה לו מחית בשר חי באבר אחד הרופא הסכל אשר יחוש לצער החול' לא יצוה לחתוך אותו ואז פשה יפשה בכל האברים לא כן הרופא החכם והמשכיל והדורש טובת החול' הוא יצוה לחתוך הבשר החי ואז ירפא החולה. והנה מרדכי ברום גדלו העניש למי שנתחייב ולכך לא היה רצוי לכל אחיו אבל העיד עליו הכותב המגל' שהוא דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו בכללות והבן בדברים ודו"ק וקרוב לזה שמעתי מפי דודי הרב החריף מו"ה יוסף נאטהנזאהן הלוי נ"י:
במה שתקנו בברכת המגל' האל הנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשינו בא"י האל הנפרע לנו מצרינו האל המושיע. והב"י סי' תרצ"ב האריך בלשונות הכפולות. ולפענ"ד דהנה המינים אומרים שפועל הטוב אינו פועל הרע ושתי רשויות ח"ו. וזה שתקנו האל הנפרע לנו מצרינו האל המושיע והיינו שהוא הוא ולא אחר ואין שני לו וגם שלא יחשבו העולם שלא מאהבת ישראל עשה זאת כי אם בשביל רעת הגוים כמ"ש אל תאמר בצדקתך וגו' וע"ז הביא ראי' שנפרע מצרינו ומשלם גמול לכל אויבי נפשינו וגמול כתב הב"י שהוא מה שמשלם מדה כנגד מדה וא"כ ניכר שבשביל ישראל הוא עושה ועיין בב"י סי' תרצ"ב שם ודו"ק:
[השמטה למגלת שיר השירים] מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב דרשו חז"ל בחגיגה בשעה שעלה לרגל לפענ"ד הביאור בזה ע"פ מ"ש השל"ה בחלק תורה שבכתב פ' שמות במ"ש במשה רבינו של נעליך מעל רגליך וביהושוע כתיב של נעלך בלא יו"ד וכתב כי יש שני נעלים נעל של בהמה דהיינו מנעלים שלובש ויש נעל עור עצמו ומשה רבינו נזדכך עד שהחומר נעשה רוחני וא"כ הסיר שני מיני נעלים אבל ביהושע שלא נזדכך לא הסיר רק הנעל של עור בהמה ע"ש. וזה לדעתי מה שכתוב וחלצה נעלו מעל רגלו והיינו שכיון שכבר מת ולא נשאר רק העור וע"י החליצ' נשמתו עולה למרום והוא תיקון לנפשו כמ"ש המקובלים לכך כתיב וחלצה נעלו שע"י שמסיר הנעל של עור בהמה שלובש האח החי וז"ש וחלצה נעלו וזה מה שאמרו חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל שלשה פעמים והיינו שהחי הוסר עור הבהמה והמת הוסר השני נעלים וזה חלוץ הנעל שלשה פעמים וז"ש מה יפו פעמיך בנעלים והיינו שבשעה שעלו לרגל והי' עליהם שני נעלים של בהמה ושל עור בשרו ובכ"ז כיון שעלייה היתה לשמה נתקדשו הנעלים והיו יפים וזה שאמר נעליכם ברגליכם והיינו שאז שיצאו ממצרים היו משוקעים בטומאה והיו בשני נעלים הגשמיים ודו"ק: חסלת בעה"י פירוש על חמש מגלות: