דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
מגילת רות
ויהי בימי שפוט השופטים אוי לדור ששפטו את שופטיהם ואוי לדור ששופטיו צריכין להשפט שנאמר וגם אל שופטיהם לא שמעו. עיין בכתנות אור פרשת במדבר שתמה דמהקרא אין ראי' לזה ששופטיו צריכין להשפט ולפענ"ד נראה ע"פ מה שפרשתי הא דכתיב לא יסור שבט מיהוד' ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים ופרשתי ע"פ מה ששמעתי לפרש הפסוק במשלי תחת גער' במבין מהכות כסיל מאה דהכוונה דהמשכיל יפעול יותר בגערתו ממה שהכסיל מכה את בנו ורגז ושחק ואין נחת דבאמת אם צריכין להכותו אז אין תקוה כל כך כמו מי שדי לו אם גוערין בו. והנה במשרת המלך יש ג"כ שתי ענינים כי המלך המשכיל די לו במה שמזהיר העם שלא יעבטין אורחותם ויש שאין לו כח להנהיג המדינה בזה רק שהמדינה חוטאים ועברו ונענשו והנה גם אנו בעבדותינו אף שהיו לנו ראשי הגול' בבבל ונשיא בא"י אבל לא היה להם שבט המשר' כ"כ עד שיהי' די בגער' שלא יעשו רק כשחטאו היה שבט מושל בידם להעניש וז"ש לא יסור שבט מיהוד' ומחוקק מבין רגליו כדדרשו חז"ל בסנהדרין דף ה' דקאי על ראשי גליות שרודין בשבט עד כי יבא שילה זה א"ל לייסר בשבט כמ"ש בישעי' סי' י"א למשמע אזן יוכיח והכה בשבט פיו וז"ש ולו יקהת עמים היינו שישמעו לעצתו כל העמים. וזה לדעתי מה שאמרו בברכות שמור רגליך באשר תלך אל בית אלקים מתת הכסילים זבח אל תהיו ככסילים שחוטאים ומביאין קרבן והיינו שישמור רגליו שלא ימעדו אשוריו כלל ולא יחטא. וזה יותר טוב מאם יחטא ויצטרך לקרבן ומעת' ז"ש שיש הבדל גם בענין משרת הדת שיש אשר א"צ כלל לייסר החוטאים רק שע"י שהם יודעים כי להם כח לייסר ע"כ ישובו מחטא ויש אשר אין בידם כח להיות עומד על משמרת רק שהם צריכים לייסר במשפט היסורים. וז"ש אוי לדור ששפטו את שופטיהם והדמיון בזה למי שהוא מלמד לבני ישראל הנה כל זמן שהמלמד בעצמו שומר ידו מעשות כל רע אז יבוש התלמיד מפני שלא יפול אור פניו ומוסרו אבל באם המלמד בעצמו ירד להשתקע בתאוות הגשמיות אז לא יבוש הנער מפניו ולא ירצ' ללמוד ממנו אף את הטוב והנה כמו כן אם השופטים צדיקים ולא עשו כל רע אז העם שומעים לקולם אבל כשהם בעצמם עושים כל רע וכשדיין אומר טול קיסם מבין עיניך הוא משיב לו טול קורה מבין שיניך וכדדרשת חז"ל בב"ב דף ט"ו הנה העם שופטים את שופטיהם וז"ש ואוי לדור ששופטיו צריכין להשפט שאל"כ היה די להם בהיותם גוערים בעם שלא יחטאו וז"ש וגם אל השופטים לא שמעו והיינו שבשביל שהשופטים בעצמם צריכים להשפט ע"כ צריך הדיין לשפוט את העם וליסרם בעונש בעבור כי חלפו חוק וז"ש ויהי בימי שפוט השופטים. ויהי בימי שפוט השופטים וגו' במדרש רבה שאל רבי לרבי בצלאל מ"ד כי זנתה אמם אפשר שרה אמנו הית' זונה א"ל ח"ו אלא אימתי ד"ת מתבזין בפני ע"ה בשע' שבעליהן מבזין אותם אתא ר"י בר אבדימי ועבדי' שמועה אימתי ד"ת נעשין כזונות בפני ע"ה בזמן שבעליהן מבזין אותן. הנה מה דאמר ועבדי' שמועה היא תמוה ועיין מ"ש ביפ"ע. ולפענ"ד נראה דהנה שמעתי בשם הגאון בעל סמיכת חכמים על ברכות שכתב לפרש הא דאמרו בברכות דף כ' דרש ר"ע זמנין א"ל משמי' דר"א וזמנין משמי' דר"א אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כתיב בתורתיך לא ישא פנים וגו'. ודקדק מ"ש זימנין משמי' דר"א וזענין משמי' דר"א וכתב ע"פ הא דאמרו בב"ב דניתנה נבוא' לחכמים ומפ' הש"ס דזמנין א"ל משמי' דהל"מ כמו זה האמורא וע"כ שזכ' לכוין בנבוא' הנה נראה דמלתא דתלוי בסברא או פי' המקרא יכול להיות שיכוין הקטן להגדול אף שאינו נביא אבל דבר שא"ל רמז בקרא כל ששניהם מכוונים זה לזה ע"כ שהיא נבוא' דאל"כ במה היו יכולין לכוין והנה שם המאמר הוא דבר שאין לו שום רמז ולכך א"ל זמנין משמי' דר"א וזמנין משמי' דר"א להורות שזכו לכוין כמו נבוא' ודפח"ח ואני מוסיף דכן יתפרש גם כאן המאמר בפסחים דף קי"ט המאמר הארוך שאין לו שום רמז וד' יודע שגם לי היה קשה הדקדוק הלז ופרשתי בשביל דר"א ור"א היו חברים גרסו ביחד לא היה נודע לפעמים מי ומי האומר וע"כ נתחלף לפעמים בשביל זה או בשביל ועכ"פ דברי הגאון נכונים ולפ"ז נראה לי דגם כאן רבי ור"ב היו המחדשים זאת ור"י בר אבדימי היה אחר הדור הזה וכיון ג"כ לזה א"כ עבדי' שמועה שאם היה מכוין לפי' המקרא לא היה תימה כל כך שזכה לכוין לדעת רבי ור"ב אבל הוא לא פי' המקרא רק כיון להמאמר הלז בסתם א"כ זכה לכוין כמפי השמוע' והיינו כהל"מ שאין לו שום רמז רק ששמעו וקבלו כן ודו"ק:
ויהי בימי שפוט השופטים במדרש אמר ר' אבא כתיב האזכה במאזני רשע אפשר כן שדור שמדותיו שקר זוכה אלא ובכיס אבני מרמה והוא פלאי ועיין ביפ"ע מ"ש בזה ולפענ"ד נראה דהנה ההבדל שבין מאזני רשע לאבני מרמה הוא שבמאזנים תלוי השקר והרשע במאזנים עצמם שמצד אחד עב ומצד השני דק וא"כ יש הבדל רב ולא ישקול בשווי משא"כ באבנים שיש אבן גדול ואבן קטן ושיקל לעצמו בקטן ולאחרים בגדול או להיפך עכ"פ מצד עצם אבנים היה יכול להיות המשקל יפה רק שמרמה בשתיהן לכך נקרא אבני מרמה אבל במאזנים נקרא מאזני רשע שבמאזנים עצמם הרשע ומעת' ק"ל לר"א בר"ב במ"ש האזנה במאזני רשע והדר אמר ובכיס אבני מרמה והא מאזני רשע הם גרועי' יותר מאבני מרמ' ולכך אמר שאדרבא שזה בדרך לא זו שלא יזכה במאזני רשע אף כי באבני מרמ' גם כן לא יזכה ודו"ק:
ובזה נראה מ"ס במדרש אף משה רמזה להם לישראל בתור' לא יהי' לך בכסך והוא תמוה דהכי צריך להביא ראי' דאסור לעשות אבני מרמה ומה לשון רמיז' שרמז משה ולפמ"ש אתי שפיר דמשה רבינו רמז שבכיס כתיב אבן ואבן ואינו כל כך גדול החטא כמאזני רשע וכמ"ש, עוד נראה לי בדרך אחר בכוונת המדרש עפמ"ש בחידושי תורה לפרש המקרא הלז בפ' תצא לא יהי' לך בכיסך אבן ואבן וגו' כי תועבת ד' אלקיך כל עושה אלה דהרי כבר דרשו חז"ל שאסור להשהות מדה חסירה בבית אף שאינו שוקל ולכאור' לפמ"ש דאל יאמר אדם אי אפשר בבשר חזיר אלא אפשי והתור' אסרת' אם הן הו"א להיפך הא דלא יהי' לו מדה חסיר' לא יגדל הזכות כל כך מאשר יש לו ולא הונה אך כבר נודע מ"ש רבינו הגדול בשמנה פרקים לחלק דדוקא במצות השמעיות יותר טוב להתאוות לעשות ולהמנע בשביל המצוה של הקב"ה אבל במצות השכליות כגון בגזיל' וגניב' וכדומ' המתאו' לעשות רע נפשו חולה מאוד ונפש רשע אותה רע ולכך הזהיר' התור' שאף בכיס לא יהי' אבן ואבן אף שלא ישקול בו:
ומעת' זה שאמר האזכה במאזני רשע ודרש ר"ב אפשר כן שדור שמדותיו של שקר זוכה היינו אם באמת שוקל במדות רשע ושקר שהרי אם כל הדור עושין כן ושוקלין בו פשיטא שלא יזכה אלא ובכיסך אבני מרמה היינו שאף אם הם בכיס לבד ולא שקל בהם אפ"ה רע מאוד:
וז"ש אף משה רמזת בתור' לא יהי' לך בכיסך לא יהי' לך בביתך היינו אף שאינו שוקל בהן אפ"ה שנאוי ומשוקץ הוא יען כי היא מהמצות השכליות וכדבר האמור ודו"ק:
ותרא כי מתאמצת ללכת אתה ותחדל לדבר אליה שמעתי בשם הגאון אזולאי ז"ל שנדפס בספרו שמחת הרגל שאמר לפרש עפ"י מה דאמרו גבי ר"ל בב"מ דף פ"ו דמיד דקיבל עליו ללמוד חלש ולא יכול לעלות והנה כאן ברות מיד שקבלה עליה הגירות הית' צריכ' להתאמץ ללכת וז"ש ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל לדבר אליה שהבינה שקבל' הגירות בלב שלם ואני אמרתי לפרש ע"פ מה דאמרו ביבמות דף מ"ז דאין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו ולמדו מזה דכתיב ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל לדבר ולא נודע מהיכן יצא לו זאת. אמנם נראה דכל הטעם הוא שאם ירב' עליו שמא ע"י מורא יפרוש ונדח' מתחת כנפי השכינה והנה ברות התחיל' נעמי לומר לה עניני עונשי המצות כדדרשו מאשר תלכי אלך והנה רות באמת כששמעה זאת נהפך עליה דעתה והוצרכ' להתאמץ שתתגייר. וז"ש ותרא כי מתאמצת היא ללכת והיינו שרעיוני' נבוכים וחפשה צדדים שתמצא עוז בנפשה להתרצות להתגייר ע"כ חדלה לדבר אליה. ויתכן יותר כי תיבת מתאמצת הוא על משקל מתעשר מתרושש והיינו שהית' נראה כמתאמצת אבל תתחיל' לחזור ע"כ חדלה לדבר אלי' ודו"ק לכנה שובנה אשה אל בית אמה במדרש רות מעש' באבטימוס הגרדי שמתה לו אמו וכו' ולא כתיב אשה לבית אמה א"ל יפה אמרת שאין אבות לגוי והוא תימה דביבמות דף ס"ב מבואר דיש אבות לגוי ומתייחס אחריו וקיים פו"ר וכן קי"ל ואיך קאמר דאין אבות לגוי ולכאור' רציתי לומר לפמ"ש הפרמ"ג בסי' ס"ב דבב"נ לא אזלינן אחר הרוב דדוקא בישראל גלת' התור' דאזלינן בתר רובא דכתיב אחרי רבים להטות ולא בב"נ א"כ מכ"ש ברובא דליתא קמן וא"כ לכך אין אבות לגוי דדלמא לאו אביו הוא משא"כ אמו דהיא וודאית והש"ס לא קאמר רק דמתייחס אחריו וכל שבאמת הוליד קיים פו"ר וכשידע בבירור שכלו לו חדשיו שודאי בנו הוא קיים פו"ר וגם כשנתגייר אחריו יש לו דין ישראל וקיים פו"ר. אמנם נראה דאף אם נימא דאזלינן בתר רובא מכל מקום לר"מ דחייש למיעוטא ועכ"פ ברובא דליתא קמן ודאי חייש למיעוטא ולכך ר"מ לשיטתו שפיר אמר דאין אבות לגוי דאף דהישראל היכא דלא אפשר מוכרח ללכת בתר הרוב אבל בגוי לא אזיל בתר הרוב ודו"ק אמנם אי קשיא הא קשיא דבסנהדרין דף נ"ח ובירושלמי דיבמות פרק נושאין ובמדרש רבת פ' בראשית פח"י נחלקו ר"מ ורבנן בב"נ וס"ל לר"מ דב"נ הנושא אחותו מן האב יוציא ורבנן ס"ל דיקיים דאין אבות לגוי ע"ש וקשה הא ר"מ ס"ל בעצמו דאין אבות לגוי וכ"כ טעמו של ר"מ וצ"ע כה יעשה ד' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני וביניך במדרש אמרה לה בתי כל מה שאת יכול' לסגל מצות וצדקות סגלי בעוה"ז אבל לעתיד לבא כי המות יפריד ביני וביניך והוא תמוה דהא זה מאמר רות והמדרש דרשו על נעמי והנרא בזה דהנה המקרא כה יעשה ד' לי הוא תמוה ורש"י פי' שאמרה כאשר התחיל להרע כה יוסיף והוא תמוה למה קלל' עצמה ללא צורך ונראה דהנה במדרש דריש כי אל אשר תלכי אלך שזה תשוב' אל מה שאמרה לה נעמי אסור לנו לצאת חוץ לתחום ועל זה השיב' רות אל אשר תלכי אלך כמו שפי' רש"י וק' להו מה הוא מה שאמרה כה יעשה ד' לי וכה יוסיף וע"ז דרשו דלפי שנעמי אמר לה שתסגל מצית ומעשים טובים בעוה"ז לפי שבעוה"ב אין שייך עשייה כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם. וזה לדעתי הענין שאמרה כי המות יפריד ביני וביניך כי כל אחד לפי מה שהכין לו בעוה"ז יהיה לו בעוה"ב וכמאמרם מי שטרח בע"ש יאכל בשבת ולכך ע"ז שאמרה לה נעמי שתסגל מצות ומעשים טובים בעוה"ז ע"כ השיבה כה יעשה ד' לי וכה יוסיף היינו שבקש' שהקב"ה יעזור לה להוסיף מצות ומעשים טובים וע"ז אמרה כי המות יפריד ביני וביניך וא"כ ראוי לי שאסגל הרב' כדי שיהי' לי על עוה"ב. ובביאור המקרא נראה לפענ"ד כי לפמ"ש כי המות יפריד בין האנשים וכל איש לפי מה שהבין ופעל מצות ומעשים טובים בעוה"ז יהי' לו שכר בעוה"ב ע"כ רות בענות רוחה בקש' באשר תמית אמות היינו שבקש' שתמות במקום חמות' הצדיקת ולזה נתנה הטעם באמר' כה יעש' ד' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני וביניך היינו שאף שזה יהי' בודאי הפרד' בינה ובינה עכ"פ תזכה שעכ"פ תמות ותקבר ביחד עם חמות':
כי המות יפריד ביני וביניך לפענ"ד הכוונה על מ"ש במדרש רות פ"ג במעש' דר"ש בר חלפתא דאמרה אשתו לרבי שלא יוכל למלאות לו שכל צדיק וצדיק יש לו מדור בפ"ע ע"ש וא"כ זה שאמר' שהמות יפריד ביני וביניך שלא יוכל האחד למלאות לחבירו לעוה"ב ודו"ק:
כי המות יפריד ביני וביניך הכוונה כי כל כך היתה אדוק' בה וחביב' עליה כל כך עד כי היו דומות לנפש אחת בשתי גופות אשר לא ניכר ההפרד' רק בהמות שאז תתפרד החבילה כי לאחר שימותו שתיהן שוב יתלכדו הנפשות ורק המות עושה הפרדה שאחד נשאר בחיים עוד: וה' ענה בי במדרש ד"א וד' ענה בי כל ענינו לא היה אלא בי לפי שבעוה"ז וד' ענה בי אבל לעתיד לבא מה כתיב וששתי עליכם להטיב אתכם והיא משולל ביאור והנראה בזה דהנה בצל"ח פסחים דף מ"ט הביא בשם הרב המוכיח ר' אפרים רישר זלה"ה שאמר הביאור בעוה"ז על הטוב' מברך הטוב והמטיב ועל הרע' דיין האמת ובעוה"ב מברכין הטוב והמטיב ואמר שהכוונה שבעוה"ז יש דברים שאדם חושב שהם רעות עצמיות ולבסוף נצמח טובות גדולות עי"ז ולכך נחלק הרעות והטובות אבל לעוה"ב נזכה שנבין שכל הרעות המה לתכלית הטוב וגם הרעות אינם מוחלטות כי אם טובות ע"ש ודפח"ח:
וזה הכוונה שהיא הבינה שהם רעות ובאמת ד' חשב לטוב' וזה אמר לפי שבעוה"ז וד' ענה. בי אבל לעתיד לבא כתיב וששתי עליכם להיטיב אתכם שיהי' כל הענינים אך לתכלית הטוב:
ויאכל בועז וישת ויטב לו. במדרש למה ויטב לבו שבירך על מזונו. והוא פלאי השאלה והתשוב' והכוונה לפענ"ד דהנה כבר נודע ההבדל שבין שמחת הגוף לשמחת הנפש ששמחת הגוף הוא רק בעודו עוסק בהשמח' עד"מ בעת אכלו ושתו ואח"כ הקיץ ונפשו ריקה אבל שמחת הנפש כל עוד שיזכור כי עשה מצוה ישמח לבבו וכבר המליץ הבינה לעיתים ע"ז וצדיקים יעלצו וישישו בשמוח' היינו שישישו על אשר שמחו כבר ע"ש. והנה גם בשמחת הגוף אם אוכל ושותה למלאות כריסו אזי אין השמח' רק בעודו אוכל אבל אם אוכל ושותה למען יוכל ללמוד ולעבוד את ד' ע"ד המבואר באו"ח סי' רל"א אז הוא מגודר בשם שמחת הנפש ולכך כאן שכתוב ויאכל בועז וישת ויטב לבו היה קש' ולמה ויטב לבו כאומר אם כבר אכל ושתה מה הטיב לבו וע"ז אמר שבירך על מזונו היינו שבזה האות והמופת כי אכל לשם המצוה ובירך לד' כי הכין לו מזון וזהו כל שמחת הנפש ודו"ק:
ולכך אמר אח"כ שעסק בתור' והיינו שבזה שמח על שהגוף נהנה כבר ויוכל לעסוק בתור' ועבוד'. במדרש רבה רות שמע' עמי ואדברה מאין זכיתם שתקראו עמי מואדברה ממה שדברתם בסיני ואמרתם כל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע והוא תמוה דואדברה משמע שאני מדבר והמדרש פי' ואדבר' מה שישראל דברו. והנראה דהכוונה שישראל הקדימו נעשה לנשמע והכוונה שאף שלא ידעו מה יצוה להם אפ"ה הם היו נכונים לכל אשר יצוה וזה שבח גדול להם עד שאמרו מי גילה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו. וז"ש מאין זכיתם שתקראו עמי ממה שהסכימו למה שאמר שישמעו ואדבר' היינו שלא ידעו מה שידבר ובכל זה הסכימו לשמוע ויהיו ואדבר' כפשוטו ודו"ק:
כי שמעה בשדי מואב כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם ואמרו במדרש ששמע' מהרוכלין המחזירין בעיירות ומה שמעת כי פקד ד' את עמו וכו' כל אחד אומר כי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב וכתוב אחד אומר כי לא יטוש ד' את עמו בעבור הגדול שמו אמר רשב"נ פעמים שהיא עושה בעבור עמו ונחלתו פעמים שהוא עוש' בעבור שמו הגדול והוא תמוה דמה בעי הכא בזה. והנראה ע"פ מה שפרשתי גוף הפסוק כי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב בהקדם מה שנשאלתי בהבדל השמות של נטיש' ועזיב' ואמרתי דעזיב' נופל בדבר שהאדם עוזב הדבר והדבר אינו נעתק ממקומו ונטיש' הוא ענין נפיצ' שנפוצו ונטושו והבאתי ראיות מהמקראות והנה ענין הגלות הוא אם שהשי"ת משלח את עמו לארצות אחרות או שכביכול הוא עזב אותם והולך לו. וזה כי לא יטוש ד' את עמו היינו שיפוצו אם שנחלתו לא יעזוב שהוא כביכול יעזוב את העיר והנה המופת אם פוקד את עמו או שעושה בעבור שמו הגדול הוא אם שנותן שובע בא"י ואין ישראל צריכים למצוא מחייתם בארצות אחרות ששם יש שובע או שבא"י באמת רעב ורק במדינות אחרות יש שובע כמו שהי' שבר במצרים ומשם מוצאין להם מזון והנה כאן כתיב כי שמעה כי פקד ד' את עמו ולזה אמר המדרש דמהיכן ידעה כי פקד ד' את עמו ולזה אמר ששמע' מהרוכלין המחזירין בעיירות היינו לא שהיו מחזרין למצוא מזון בעיירות אחרות רק אדרבא הביאו הרוכלין בשמים ותמרוקי הנשים למדינות אחרות ואמרו לה כי יש שובע בא"י וידע' כי הוא בשביל עמו והדמיון בזה לאב כי ימרוד בנו בו ומגרשו מאתו אם ישוב בתשוב' שלימ' אביו מחזירו אצלו ואם ישיב בתשובה אף כי רחמיו על בנו בכ"ז יצווה לאחד במקום שבנו שם שיזונו למען לא ידע כי אביו ניחם עליו וכן בזה כשישראל זכאים מרא' להם חיב' יתיר' ופוקד אותם במקומם בשובע וכל טוב לא כן אם הם רעים וחטאים חליל' אז נותן השפע במדינות אחרות והם יונקים מתמצית ההשפע' וז"ש ר' איבו כשישראל זכאין בעבור עמו ונחלתו וכו' ובאו רבנן וביארו כשישראל זכאין בא"י ואם לאו בח"ל בשביל שמו הגדול ע"ש במדרש ועיין ביפ"ע ובמשנת דר"א מ"ש בזה המאמר שנדחקו ולפמ"ש אתי שפיר כמין חומר ועיין אלשיך בירמי' על פסוק מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי שפי' דהנה במקדש היה הקב"ה מגלה את העם מעל אדמתם מפני שהמקום קדוש וז"ש מי יתנני במדבר ואני אעזב' את עמי והיו הם יושבים במקומם ואני עוזב אותם לא כן אם המקום קדוש בהכרח להגלות אותם לפ"ז יתפרשו הכתוב כי לא יטוש ד' את עמו והיינו שיגל' את עמו וגם הוא נחלתו לא יעזוב ודו"ק: ישלם ד' פעלך ותהי משכורתך שלימ' וגו' תחת אשר באת. במדרש א"ר חסא תחת אשר באת והוא תמוה וכבר כתבתי כמה פעמים. וכעת נראה לי עפמ"ש ביבמות גרים דווים וסחופים בעוה"ז על ששיהו לבא תחת כנפי השכינה שנאמר אשר באת ופרש"י אשר מהרת והתוספות תמהו עליו ובאמת שהוא תימה דמנ"ל מאשר באת דמיהרת ולפענ"ד נראה דהנה באמת כבר דרשו על קרא דאשר ישנו פה ואיננו פה דקאי על נשמת הגרים שהיו גם כן במעמד הר סיני וא"כ אותו שמתגייר והי' בקרבו הנפש השכלי שעמד על הר סיני והי' מתנוסס בקרבו רוה אלקי ולא יכול לעמוד על נפשו ולהתגייר ויחר עד כה מה ראו שיהיו דווים וסחופים על ששהו לבא תחת כנפי השכינה והי' להם למהר בשביל שכבר ממרום הופיע עליהם ממאור קדשו ולפ"ז ברות דדרשו במדרש על קרא דאשר באת שהיום נתחדש' ההלכ' דעמוני ולא עמונית ואלמלא באת אתמול לא היו מקבלין אותה א"כ שוב מגיע לה שכר' ובאמת היה מתנוסס בקרב' רוח אלקים מאז הוכן לה הנפש הזאת אלא שלא קבלו מאתמול שלשום אותה ומעת' יפה אמר דכתיב אשר באת והיינו דלכך מגיע לה שכר אף ששהתה לבא משא"כ שאר גרים וז"ב ומעת' יפה דייק ר"ח אשר באת והיינו דלכך ישלם ד' פעלך ולא תהי' דווה וסחוף משים דלא היו מקבלין אותך עד כה ודו"ק:
ובפשיטות נראה לי דהנה בקרא כתיב ישלם ד' פעלך ותהי משכורתך שלימ' מעם ד' אלקי ישראל ובתחל' לא כתיב ד' אלקי ישראל משום דמה שעשת' את חמותה טרם שנתגייר' לא שייך לייחס עליה שם ד' אלקי ישראל ואחר שנתגייר' שייך לייחס עליה שם ד' אלקי ישראל. וע"ז בא ר"ח לומר שמ"ש ד' אלקי ישראל הוא תחת אשר באת ודו"ק והבן:
ישלם ד' פעלך ותהי משכירתך שלימ' מעם ד' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו הנה מה שקראו פעול' ומשכורת צריך ביאור. ולפענ"ד נראה דהנה עינינו הרואות בפועלים המתחנכים במלאכ' שנוסעים ממקום למקום להתרגל בעבוד' הנה זה דרכם בבואם לעיר הולכים איש איש לבעל מלאכתו לצורפים ולחורשים וכדומ' והמה עושים מתחל' מלאכ' אחת למען הראות פעולתם וכאשר ייטב לפני הבע"מ אז הוא שואל אותו מה שירצ' לקחת בשכירות כי ישב עמו איזה חדשים והנה בראשונה נקרא' פעול' כי לא יאות לקרוא בשם שכירות יען כי לא שכרו עוד אבל אח"כ כי הוטב פעולתו אז שוכרו ונקרא בשם משכורת והנה כי כן ברות היא הית' גיורת והנה מה שעשת' את חמות' טרם שנתגייר' זה נקרא פעול' אבל אח"כ בבוא' לחסות תחת צל כנפי השכינה אז המחיר אשר ייטיב ד' לה יקרא בשם שכירות כי נשכרת למלאכתו כביכול וז"ש הוגד הגד לי את אשר עשית עם חמותך ותלכי אל עם אשר לא ידעת א"כ איפוא שתים הנה מעשיך ועל הראשון אמר ישלם ד' פעלך ועל השני אמר ותהי משכורתך שלימ' מעם ד' אשר באת לחסות תחת כנפיו וזה לדעתי מה שהוסיף ר' חסא במדרש תחת אשר באת ותמהו המפרשים מה הוסיף ר' חסא על המקרא וכבר כתבתי בזה כמה דברים ולפמ"ש הכוונה דר' חסא מיישב דהמשכורת היא בשביל שבאת לחסות בכנפי השכינה שיתכן להגדר בשם שכירות:
ובפשיטות נראה לי הכוונה שתקבל השכר מאת ד' שבאת לחסות תחת כנפיו והוא שם התואר מן ד' אשר באת לחסות תחת כנפיו וע"ז הוסיף ר"ח ופי' דכוונת המקרא שהשכר היא תחת אשר באת לחסות והבן כי לדעתי כוונה נפלא' היא. עוד נראה לי בזה ע"פ מה ששמעתי אומרים בשם חכם אחד מחכמי אומות שאמר כאשר נרד לדעת בין הגר שבא לחסות תחת כנפי השכינה ובין מי שפורק דת יהדות ונעמע לעכו"ם הוא דמי שנתגייר טרם שמתגייר אם תשים לב עליו ועל מדותיו תמצא שהוא בר לבב אוהב את הבריות שומר נפשו מרע ואח"כ נתגייר הרי זה אות כי מפאת אשר אהב את ד אלהות ע"כ נתגייר לא כן מי שנטמא בינותם מתחל' פורק עול והוא בליעל מתאוה לכל רע ועושה כל התועבות אח"כ נטמע ביניהם וא"כ ניכר שאך בשאט בנפש למען יהיו לאל ידו לעשות כל רע ע"כ נשתמד וכדי בזיון וקצף עכ"ד וכל האומר דבר חכמה אף בא"ה נקרא חכם. והנה כאן שבאת להתגייר הנה טרם שנתגייר' ניכר מזג לבבה הטוב עם אלקים ואנשים ואיך התחסד' עם החיים והמתים ולבבה בוער להיות חוסה בצל כנפי השכינה ולהיות ענייה ומרודה הרי זה אות כי לבבה שלם עם ד'. וז"ש הגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך ותעזבי אביך ואמך וגו' וע"כ ניכר שבאת לחסות תחת כנפיו. וז"ש ישלם ד' פעלך תחת אשר באת והיינו שמתחלת ביאתך ניכר כי לשם שמים היה שהרי עשית מקודם מעשים טובים וזהו מה שהוסיף ר' חסא תחת אשר באת ויומתק יותר עפמ"ש הת"י ישלם ד' פעלך בעוה"ז ותהי משכורתך שלימה בעוה"ב והיינו כי שתים הנה קוראתה אחת מה שעשת' מקודם שנתגייר' על אותן פעולות שכרה תקבל בעוה"ז ועל מה שנתגייר' שכר מצוה בהאי עלמא ליכא תקבל משכורתה מבעל הגמול לעוה"ב א"כ יפה אמר ר"ח תחת אשר באת והיינו כי ע"ז תהי' משכורתה שלימ'. וזה לדעתי מה שאמרו ביבמות דף ט"ו מפני מה גרים דווים וסחופים בעוה"ז על ששיהו לבא תחת כנפי השכינה שנאמר תחת אשר באת ופרש"י שמהרת והתוס' הקשו עליו ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דהנה הגרים שלא נתגיירו לשם שמים רק מפאת סיב' א"כ עכ"פ בעוה"ז אינו מגיע לו שכר שהרי טרם שנתגיירו לא היו עושים פעול' טובה וזה האות כי לא נתגיירו בלב שלם שאל"כ גם בעודם נכרים היו באים בצל כנפי השכינה לעשות פעולות טובות משא"כ ברות שגם טרם שנתגיירה התחסדה עם החיים והמתים אך זה מעיד על בר לבבה עם ד' ואנשים והבן. ישלם ד' פעלך ותהי משכורתך שלימ' מעם ד' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו אמר ר' חסא תחת אשר באת לחסות תחת כנפיו כבר כתבתי בזה כמה ענינים וכעת נראה לי בפשיטות דהנה ישראל שמקיימין מצות יש להם שכר על שקיימו המצות אבל הגר מלבד השכר על המצוה עוד יש לו שכר נוסף על מה שבא להתגייר ולהיות יהודי שיוכל לקיים מצות וז"ש ישלם ד' פעלך ומכל מקום תהיה משכורתך שלימ' כלומר שלא יחסר דבר אף לאחר התשלומין וע"ז מפרש הא כבר נשתלם וזה אמר שמה שמשכורתו עדין שלמה תחת אשר באת לחסות תחת כנפיו: ויתכן עוד להעמיק בזה דהנה כבר אמר ר"י מריש הוה אמינא מאן דאמר לי דסומא פטור מן המצות דלא מפקדנא ועבדנא ועכשיו מאן דאמר לי' דאין הלכ' כר"י דמפקידנא ועבידנא דגדול המצווה ועוש' וע"ש בתוס' בקידושין דף ל"א דמשום דהיצר מתגבר ע"ז שמצוו' ולפ"ז הגר הוא אינו מצוו' ועושה א"כ כשמקיים המצו' יש לו שכר המצוה ועושה ושכר שאינו מצווה וא"כ ז"ש ישלם ד' פעלך ומ"מ ותהי משכורתך שלימה לזה אמר תחת אשר באת לחסות תחת כנפיו וז"ב ודו"ק היטב. או יאמר עפ"י מה שאמרו במדרש איכה רבתי על על פסוק חלקי אמרה נפשי והביא משל והנמשל הוא שכל או"ה הם תחת שרים וישראל לא רצו רק להיו' תחת ד' ולפ"ז הגר שהשלים ממשלת השם ורץ לחסות תחת כנפיו הנה תגדל שכרו ולזה אמר שתהי משכורתך שלימה מד' ולזה מפרש תחת אשר באת לחסות תחת כנפיו וידוע גם במלכות בו"ד שיגדל יותר אם אחד מבני מלכות אחרת יעשה לו איזה שירות או שיבא להיות תחת ממשלתו מעבדיו היושבים במלכותו שזה בא ממדינה אחרת ע"כ שמכיר ואוהב המלך הלז מאד וזה ענין הגר עם בני ישראל שבני ישראל הם מעולם תחת ממשלתו וזה הגר רץ לחסות והבן: אשר באת לחסות תחת כנפיו לפענ"ד הכוונה למ"ש תשל"ה במס' שבועות דף קט"ו דפוס קראטשין בשם התולעת יעקב שגרים הם תחת כנפי השכינה וישראל הם למעל' מהכנפיים והנה היא נתגייר' ואמרה שבאתי לחסות תחת כנפיו ועיין במדרש רות שדרש ע"ז שגדולים בעלי צדקה שאין חסים בשום צל רק בצל מי שאמר והיה העולם שנאמר מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון והיינו שהם אינם חסים תחת כנפי השכינה אבל הם חסים בצל כנפיו ישלם ד' פעלך וגו' תחת אשר באת לפענ"ד נראה דהנה אם האדם מקיים המצוה או הרב' כפי שחשב לעשות ועשה כך מקבל השכר אבל זהו באיש הישראלי אבל בגר שבא להתגייר א"י איזה מצוה שיזדמן וא"כ מחשב שיקיים כל המצוה ואז כל מצוה שמקיים משלמין לו בעדה ובעד כל המצות שרצה להתחייב וז"ש ישלם ד' פעלך והיינו מה שעשית וגם תהי משכורתך שלימה בשביל שבאת לחסות והי' בדעתך לקיים כל המצות שיזדמנו לך וזה שהוסיף ר"ח תחת אשר באת והיינו בשביל זה תהיה משכורתך שלימה ודו"ק היטב. במדרש על פסוק גשי הלום ד"א מדבר במנשה וכו' אמרו לפניו רבון העולמים אדם שהעמיד צלם לפניך בהיכל אתה מקבלו בתשובה א"ל אם איני מקבלו בתשוב' אני נועל דלת בפני כל בעל תשוב' מה עשה לו הקב"ה חתר חתיר' מתחת כסא כבודו במקום שאין מלאך יכול לשלוט. להבין הדברים נראה דהנה כבר נודע דתשובה מתוך יסורים וצרות זו היא תשוב' גרוע וכבר האריך בזה הר"ן בדרוש ואתחנן. והנה כאן אמר מנשה זכור אני קרה אותי בצר לך ומצאוך והיינו שאף תשובה גרועה מתוך יסורים והעמל ותלאה מכל מקום הקב"ה מקבלו. והנה הטעם שהיא נקראת תשוב' גרוע' הוא שע"פ הרוב אין שב בתשוב' שלימ' רק בשביל צרות ויסורין אבל אם באמת שב בתשוב' שלימ' אזי מועיל והנה המחשבות שבלב אינו נודע אף למלאך ולכך כתיב בצר לך ומצאוך הדברים האלה ושבת עד ד' אלקיך היינו שבזה אין לו תקנה רק שישוב בתשוב' שלימ' לפני ד' אלקיך שהוא היודע מחשבות. וזה שאמרו גדול' תשוב' שמגעת עד כסא הכבוד. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית המהרש"א ביומא דף צ"ח ע"א בהא דנחלקו בפסוק שובה ישראל עד ד' אלקיך אם תשוב' מגעת עד כסא הכבוד והקש' למה לא נחלקו בפסוק שבתורה ושבת עד ד' אלקיך. ולפמ"ש אתי שפיר דשם ודאי צריך להגיע לכסא כבודו שהיא תשובה מתוך הצרות ותשובה גרועה היא והנה גם כאן במנשה אחר שבאו עליו היסורים והוא שב ולכך לא רצו המלאכים לקבלו אבל הקב"ה יודע מחשבות שבלב ע"כ חתר חתירה במקום שאין מלאך יכול לשלוט דהיינו שתם אינם יודעים מחשבות שבלב והוא יודע ולכך כתיב ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תפלתו שהקב"ה ידע כי תשובתו באמת:
הלא שמעת בתי וגו' ואח"כ כתיב ברוכ' את לד' בתי ועוד כמה פעמים כתיב בתי:
לדעתי ירמוז למ"ש באבות דר"נ שדרך החכמים לקרוא לכל הנשים בשם בתי למען לא יגרו היצר כמו שאין אדם מרגיש בבתו כן אינן מרגישים בכל הנשים ולכך קראם בשם בת ע"ש. וא"כ בועז כי ראה אותה ושאל עליה כמ"ש הראב"ע כי הצורות משתנות לפי האקלימים והית' יפ"ת ע"כ קראה בשם בת ולא היה מרגיש בה. וזה שהעיד הכתוב על צדקת וקדושת האיש בועז כי עד שנשא אותה לאשה לא קראה בשם אשה כ"א בשם בת ואח"כ כתיב קניתי לי לאש' ודו"ק היטב. וז"ש תוקפו של יוסף ענותנותו של בועז והיינו שיוסף הרגיש בה ובועז לא הרגיש כלל וגם אז קרא' בשם בת ולכך תקפו של בועז ענותנותו של פלטי שהוא לאחר שנשאה לא הרגיש בה. ובפשיטות יש לומר כי יוסף עכ"פ היה נחשב לו לבגידה באדוניו כמ"ש הן אדוני לא ידע אתי מה בבית ויוכל להיות כי גם זאת עמדה נגד פניו אבל בועז לא היה לו מה לירא וזה בועז בערך פלטי לא נחשב עוד יען כי בועז היה מתיירא כי אולי ישחית נחלתו כי בתורת יבום היה צריך לשאול את פלוני אלמוני וגם כי הית' מואביה וביבום הותרה ואולי עשה כן מפני הבושה שישחית נחלתו אבל פלטי ששאול השיאה אליו ואפ"ה לא בא עליה זה לא עשה רק מפני יראת ד' ודו"ק היטב:
וישלוף בעלו עיין רש"י רבותינו נחלקו בדבר מי שלף למי יש אומרים בועז לגואל ויש אומרים גואל לבועז. ובאמת שכן הוא בב"מ דף מ"ז אבל לא זכיתי להבין דמה ענינו לקונה ומקנה הא בועז והגואל היו צריכין לקנות השדה של נעמי וגם את רות ומה שייך לומר שבועז הקנה לגואל או להיפך והא הם לא קנו זה מזה רק שגואל סלק כחו שהיה יכול לקנות ומסרו לבועז והיכי בזה שייך קנין הא הוה דבר שאב"מ וגם קנין דברים בעלמא וצע"ג:
ויאמר לקוצרים ד' עמכם ויאמרו לו יברכך ד' הנה הם עשו כהוגן שהקדימו יברכך קודם השם כמו דאמרו לא יאמר לד' עולה שמא ימות אבל הוא אמר להיפך משום שיקר בעיני ד' המותה לחסידיו:
לא אוכל לגאול פן אשחית נחלתי. לפענ"ד הכוונה ע"ד שכתב באהל יעקב בפסוק מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והקשה דלא מצינו בכל התורה שיתן התורה הבחירה לאדם שאם לא יאב' לקיים מצוה זו שיעשה מצוה אחרת ומה נשתנה מצות יבום שאם לא רצה שיוכל לחלוץ והתורה אמרה שיוכל לקיים בזה ואמר הוא דהכוונה שבאמת אמר אבא שאול כל הכונס לשם נוי כאילו פוגע בערוה וא"כ לפעמים שלא יוכל האדם לכוין לשם מצות יבום ואז פוגע בערוה וע"כ התורה אמרה שאם לא יוכל לעמוד על נפשו לכוין לשם מצוה אז עכ"פ יחלוץ. וז"ש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל היינו שאין בכחו לייבם לשם מצוה להקים לאחיו שם בישראל ע"כ לא אבה יבמי ודפח"ח. ולפ"ז זהו שטען פלוני אלמוני שלא יוכל לגאול שאין בכחו לזה פן אשחית את נחלתי דהוה כאילו פוגע בערוה והו"ל ח"כ וישחית נחלתו וז"ש בועז שאני מתכוין לשם מצוה כי קניתי היום את כל אשר לאלימלך ולא נתכוונתי דוקא בשביל לישא אחרת. וז"ש וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי להקים שם המת על נחלתו וא"כ מזה מופת חותך שלא נתכוין לשם נוי רק בשביל שקנה כל הדברים קנה גם את רות המואביה וגם הוא ידע בנפשו שאין בלבו רמיה שהרי אמר חי ד' שכבי עד הבוקר וא"כ מופת גדול שיכול לכבוש את יצרו ולא נתכוין רק לשם מצוה וכבר אמרו שנשבע ליצרו שהיצה"ר רצה להשיאו לדבר עביר' והוא כבש את יצרו ולכך המתין עד למחר למען הראות אותותיו אותות כי לא נתכוין לשם נוי חלילה רק לשם עצות יבום וז"ש הזקנים שיהיה ביתו כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה דהיינו שגם היא כוונה לשם מצות יבום ויתודה קיים מצות יבום תחלה. עוד היה נראה לי בביאור כל הענין דהנה כבר אמרו חז"ל במס' יבמות דף ע"ז שנחלקו בועז ופלוני אלמוני אי עמוני ולא עמונית ובועז הכריע דעמוני ולא עמונית ולפ"ז קשה דהא אמרו שם דת"ח שאמר דבר אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו וא"כ כאן שנשאה למה נאמן וא"ל דכל שנימא עמוני אף עמונית בכלל שוב לא היתה אשת מחלון כלל ולא שייך לאסור משום שהיא אשת מחלון:
דזה אינו דניהו דלא הוה ערוה דלא תפסי קידושי מחלון כלל אבל עכ"פ לבועז אסור' משום דלא תפסי בה קידושין. וראיתי במהרש"א בחידושי אגדות ביבמות שם דברים תמוהים לפענ"ד שכתב דלכך לא הביאו ראיה מהא דנשאה בועז וע"כ דעמוני ולא עמונית משים דיש לומר דמצות עשה דיבום דוחה הלא תעש' דעמוני ועמונית ע"ש שהאריך בזה ודבריו תמוהים מאד דאם נימא דעמונית ג"כ אסור' שוב לא תפסי קידושי כלל ואין מ"ע דיבום כלל דהא לא היתה אשת מחלון כלל ופשיטא דמ"ע דיבום לא שייך במקום דלא תפסי קידושין ולר"ע דאמר דח"ל לא תפסי קידושין לא שייך מצות יבום כלל כדאמרו ביבמות דף ט' ודף פ"ד וע"כ לפענ"ד דבריו תמוהים ועכ"פ מה שהקשיתי קשה. אך נראה ע"פ מה דאמרו בדף צ"ח שם דכל דהת"ח אמר עוד דבר אחד בהדי הך שוב לא שייך לומר דנוגע הוא דהרי ניכר שקיבל כך. ומעתה יש לומר דזה שהסמיך כאן וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו. ומעתה יש לומר דאף דידעו מחליפין מכל מקום נסתפקו במה שנחלקו רב ולוי אי בכליו של מקנה או בכליו של קונה וז"ש ויאמר הגואל לבועז קנה לך וישלוף נעלו לכל מר כדאית ליה וא"כ חידש לו דין דקנין חליפין וגם אמר שקנה אשת המת בחליפין דאף דאשה לא מקניא בחליפין אבל כאן קנה אותה אגב הנכסים שקנה וגם יבמה שאני וא"כ חידש דין אחר בזה ובזה נאמן הת"ח וז"ש עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך וגו' וגם את רות המואביה קניתי ודו"ק היטב כ' אף שהיא ע"ד דרוש לא נמנעתי לכותב' ולהקושיא היאך היה נאמן בועז העירני אחד מליטא הרב החריף מו"ה אברהם ראש ישיבה נ"י ד"ק הורדנקא והשבתי לו ת"ל תיכף כזה וכזה ודו"ק:
חסלת מגלת רות: