אור ברסלב

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

השמטות

על פרשת ברכה

השמטה [השמטה לפ' וירא] מי מלל לאברהם הניק' בנים שרה כי ילדתי בן לזקוניו. הנראה בזה ע"פ מה שפרשתי מ"ש למה זה צחק' שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי ואח"כ כתיב ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי ירא' ויאמר לא כי צחקת. דהנה לכאור' יש לתת מסוה ע"פ שרה דהנה המלאכים לא אמרו רק והנה בן לשרה אשתך אבל לא ביארו שמאברהם תוליד ויוכל להיות שאברהם ימות ותנשא לאחר ואף שהקב"ה אמר לאברהם וגם נתתי ממנה לך בן כפי הנראה לא הגיד אברהם זאת לשרה כי בימי האבות טרם שנתנה התור' לא היה נביא רשאי לגלות נבואתו כמ"ש הרמב"ן על פסוק ותלך לדרוש את ד' וכ"כ הר"ן בדרשות ולפ"ז שרה כשמע' שהיא נתבשר' א"כ היה מקום שתירא שמא ימות אברהם ותנשא לאחר כי עפ"י טבע לא יוכל אברהם להוליד ועל הנס לא הובטח שהיא לא ידע' אבל לפ"ז לא היה לה לצחוק ולאמר אחרי בלותי הית' לי עדנה וע"ז א מר הקב"ה למה זה צחק' שרה לאמר האף אומנם אלד ואני זקנתי היינו שע"ז לא היה לה לצחוק וע"ז התנצל' שרה שלא צחק' רק שירא' על שאדוני זקן ואולי לא תלד ממנו וע"ז אמר לא כי צחקת וע"כ אמר' צחוק עשה לי אלקים ולזה ביאר' דבריה מי מלל לאברהם הניק' בנים שרה ילדתי בן לזקוניו היינו כי היא לא ידעה כלל אם תוליד מאברהם או מאחר ודו"ק והבן הדברים. ע"כ קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם עיין אלשי"ך שכתב כי שבע בקמ"ץ הוא מלשון שבוע' ולכך קראוהו שבע בקמ"ץ שאם על שם שבע היה לו לנקוט בצייר"י. ודבריו תמוהים. מאד מלבד דיש ט"ס בדבריו ושבע מלשון שבעת היה צריך להיות בסגו"ל ופת"ח אף גם דבאמת נקרא באר שבע בסגו"ל כמבואר בפ' תולדות ויקרא אות' שבע' ע"כ נקרא שם העיר באר שבע ומיין ראב"ע שם וכאן ותמצא ששבוע' עיקרו שבע' ובפ' תולדות כתיב קצת בע"א:

והאלקים נסה את אברהם. עיין ראב"ע שתמה שלמה לא ביאר' התור' צדקת יצחק שיותר היה מצדקתו של אברהם וע"כ כתב שיצחק לא ידע כלל וחליל' חליל' מלומר כדברים האל' אך באמת שמעתי בשם הגאון בעל קצוה"ח והמדומ' שכן מצאתי במהראנ"ח שאמר במ"ש גבי דמא בן נתינה לשנה נולדה לו פרה אדומ' שהקב"ה רצה להראות שהוא נפסד מעות בשביל מצוה שכליות כיבוד אב וישראל נתנו לו מעות בעבור מצוה חוקיית ודפח"ח:

ולפ"ז הנה יצחק קיים מצות כיבוד שהוא עשה רצון אביו ויצחק באמת לא שמע מד' רק שהאמין לאביו וקיים מצות כיבוד וזה מצוה שכליות אבל אברהם קיים מצוה חוקיית שבאמת כביכול גם הקב"ה לא עלת' על דעתו כאשר היה בסוף רק לנסיון עשה כן ודו"ק:

וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק לכאור' צריך ביאור דמה ענין שנשא את עיניו וירא את המקום מרחוק מה נ"מ בין קרוב לרחוק. ולפענ"ד נראה דהנה כתיב אח"כ ויקרא את שם המקום ההוא ד' ירא' אשר יאמר היום בהר ד' ירא' וביאור הענין נראה לפענ"ד דהנה באמת המקום הלז היה בו השראת קדוש' הגדול' אמנם עוד לא נתגל' הקדוש' שם רק לאתר זמן רב כאשר נבנה שם המקדש ונתקרבו שם הקרבנות המקום נתקדש והנה בעת שרא' המקום הבין אברהם שזה המקום מקום מוכן לקדוש' ולהשראת שכינה אמנם הבין ברוח שכלו שעוד לא נשלם הענין וזה ע"ד מי שרואה עלם משכיל וכאשר ישים עין ולב עליו יבין בדעו ושכלו כי העלם הלז יגדל מאוד בתורה כי יש לו כלים לאחוז בסנסני התור' אמנם עוד לא הבשילו אשכלותיו ענבים וכמו כן ראה המקום שהוא מוכשר להשראת קדוש' ולהקרבת חרבנו וז"ש וישא אברהם את עיניו וירא את מקום מרחוק והיינו שעודנו רחוק וכעין מ"ש אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב וע"כ אמר ונשוב' אליכם ופרש"י בשם המדרש שנתנבא שישיבו שניהם והיינו שהבין שכעת עוד לא נכשר המקום שיהי' בו השראת קדוש' שיעקד יצחק שם לעול' וע"כ אח"כ כשרא' שלא יקרב יצחק אמר ד' ירא' וכתרגומו הכא יהון פלחין דרי' והיינו שעוד לא נתמלא השלמת הקדוש' רק ברבות הימים לעתיד יהון פלחי' דרי' ודו"ק:

וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו לכאור' קש' דהא אילו של אברהם היה מעשרת הדברים שנבראו בע"ש בין השמשות וא"כ היה זקן ואיך כשר להקרב' והא איל בן שתי שנים או ג' לכל היותר והיאך מוכשר לקרבן ומכאן ראי' ברור' למ"ש המלמ"ל פ"ב מאיסורי מזבח ה"ו דתרי גווני זקנה יש זקן בשנים וזה אינו פסול רק מדרבנן מפני הכבוד ויש זקן שהוא תש כח ורותח וזה פסול מה"ת ע"ש ובפ"א מפרה והנה כבר נודע כי קרן מורה על תוקף של הדבר כמ"ש בשו"ת הריב"ש על נשבע לו בחיי הקרן שהיינו תוקף הדבר וכחו הוא נקרא קרן כי כחו של שור הוא בקרן ולפ"ז כאן שנאחז בסבך בקרניו היינו בתקפו ולכך הקריבו לעול'. ומ"ש נאחז בסבך בקרניו לפענ"ד נראה עפמ"ש בכתובות דף ק"ז הניח מעותיו על קרן הצבי ופירש בשיט' מקובצת שם שהצבי שמזדקן הקרן מועיל לו הרב' והוא הולך למקום לבל ירא' ובל ימצא ותוקע קרנו שם באחד מנקיקי הסלעים כדי שלא ימצא לעולם ע"ש בשם דורשי רשומות ולפ"ז גם זה האיל היה נסתר מששת ימי בראשית ונאחז בסבך בקרניו שלא ירא' ולא ימצא והי' מוכן לזה ולכך כאשר ראה אברהם את האיל הבין שהאיל מוכן לזה. וז"ש במדרש שהי' האיל רץ לאברהם והשטן מסבכו ומערבבו באילנות והיינו שהשטן רצה שיסבך קרניו בבל ירא' ובלי מצא אבל אברהם ראה אותו והבין שמוכן לזה ודו"ק היטב:

והנה לשון איל אחר נדחקו רש"י והתרגום והראב"ע ולפענ"ד נראה עפמ"ש בשם המדרש שהי' השטן רצה לערבבו ולפענ"ד נראה דהשטן הבין שאיל מוכן מששת ימי בראשית ורצה להביא איל אחר כדי שיטעה אברהם ויבין שזה האיל הנבחר אבל אברהם הבין וז"ש וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו היינו שהשטן הביא לו איל אחר והסביכו וערבבו בין אילנות בקרניו אבל אברהם אבינו ידע ברוח הקודש ולקח לו לעול' והיינו דכתיב ויקח את האיל בה"א הידוע והיינו מה שהי' מוכן מששת ימי בראשית ודו"ק כי היא הערה נפלא' אשר כמדומ' שלא קדמני שום אדם בזה. ויקרא את שם המקום ההוא ד' ירא' אשר יאמר היום בהר ד' ירא'. לפענ"ד הכונה ע"ד מ"ש והיום הזה תאמרנה ופי' הראב"ע שהיום עצמו יהי' נזכר בפי כל וכ"כ הבינה לעיתים על מה נכבד היום הזה שהיום שנתחדש בו איזה ענין גדול היום בעצמו נתכבד ולזה אמר אשר יאמר היום והיינו שהיום גופא יאמר בפי כל בהר ד' ירא' ודו"ק:

יושב פתח האהל פרש"י ישב כתיב א"ל אתה סי' לבניך שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינים והם יושבים שנאמר אלקים נצב בעדת אל והוא תמוה מה ענין דיינים לישיבת אברהם והנראה בזה דהנה אמרו במדרש שאמר אברהם עד עכשיו היו באים אצלי ערלים ועכשיו משנימול אינם באים אצלי א"ל הקב"ה עד עכשיו באו ערלים אצלך עכשיו אני בא אצלך הה"ד וירא אליו ד' וביארתי דהנה אריסטו לא הבין רק עד גלגל הירח ואמר הרמב"ם במור' לפי שלא היה נימול לא זכה להבין יותר רק מתגלגל הירח ולמטה אבל בשמים לא הבין ולכך כל שלא נימול היה רק ערלים באו אצלו ולא היה יכול להבין רק שהיא אל עולם אבל מה שבשמים לא הבין ולאחר שמל הקב"ה בא אצלו וכוונתו שהבין גם מה שבשמים עד כסא הכבוד כביכול ותנת אמרו חז"ל מעולם לא ירדה השכינה למטה מעשר' ולא ירדו משה ואליהו למעל' מעשר' רק דאשתרבובי הוו משתרבבו והענין הוא שיש השגה שאדם משיג מעצמו וזה נקרא השגת עלי' ויש שמשיג רק ממה שמושפע עליו שפע אלקי כענין הנביא ולכך חכם עדיף מנביא שהנביא אינו משיג רק מה שנשתרבב כביכול כסא כבודו אליו והחכם עולה למעל' אך גבול שם שיותר מעשר' לא יוכל האנושי להשיג וגם השי"ת כביכול לא ירד להשפיע על בני אדם שאינם נביאים וחכמים רק שמשתרבב כמו האנשים שעולים בעליי' וזה שעל העליי' יורד מטה מטה והם מזדווגים יחד והנה ז"ש וירא אליו ד' שכביכול הקב"ה ירד מטה והשפיע עליו שפע הנבוא' וז"ש אתה סימן לבניך דהיינו שהדיינים יש להם כח להבין מה שבארץ אבל לפעמים הדבר סתום ואי אפשר לעמוד ע"ז לכוין האמת אם לא בעזר האלקי וזה שאמר אתה סימן לבניך שגם בניך יהיו יושבים ואני אעמוד עליהם שנאמר אלקים נצב בעדת אל ושופע עליו השפעת שכל אלקי ודו"ק:

עוד נראה לי עפמ"ש ששמעתי בש"ק פ' וירא שנת כתר בשם ש"ב הגאון מו"ה ליביש אבד"ק סטאניסלב במה דכתיב ויכל לדבר אתו ויעל אלקים מעל אברהם והדבר יפלא דבכמה מקומות שדיבר הקב"ה עם אברהם ולא כתיב כן ואמר הוא ע"פ מה דאמרו ביבמות דף ע"א ערל' שלא בזמנה לא מעכבא דכל דלאו בר מהולי הוא כמו קטן ערל לא מקרי ערל רק בהגיע זמנו למול אז נקרא ערל כשלא מל ולפ"ז עד שלא נצטווה על המיל' לא היה מעכב הערל' שלא יוכל לסבול עול קדושת הקב"ה כביכול המדבר עמו אבל כל שנצטוו' תיכף משכל' לדבר אז תיכף נסתלק שכינת קדשו מעליו לכך כתיב ויכל לדבר אתו ויעל מעליו אלקים עכ"ד ודפח"ח וש"י ולפ"ז גם אברהם אבינו מאז שזכה להמול אז היה קשה עליו לדבר עם הערלים טרם שהכניס' בברית וז"ש עד עכשיו עוברים ושבים אצלי אבל עכשיו משאני נימול אינם באים אצלי והיינו שלא אוכל לסבול אותם והשיב לו הקב"ה עד עכשיו ערלים באים אצלך עכשיו אני מדבר עמך שנא' וירא אליו ד' וזה לדעתי הסימן להדיינים דהנה הזהר כתב בהא דכתיב אלקים נצב בעדת אל והכתיב לא ישב בקרב ביתי עוש' רמיה דובר שקרים לא יכון לנגד עיני והרי בע"ד אחד מהם משקר בודאי ולפעמים שניהם משקרים וכתב דבאמת כ"ז שהבעלי דינים טוענים אין הקב"ה כביכול שם אבל לאחר שנסתלקו הבעלי דינים ויצאו לחוץ והדיינים יושבים וחוקרים אז אלקים נצב בעדת אל ע"ש וא"כ זהו הסימן כמו שבאברהם משנצטווו' על המיל' לא היה יכול השכינה להיות אצלו עד שמל כמו כן הדיינים עד שהבע"ד שם לא יכול הקב"ה להיות רק כשנסתלקו אז הקב"ה נצב בעדת אל ודו"ק היטב כי נעים ונחמד:

חלילה לך מעשות כדבר הזה עיין רש"י ובמדרש תנחומא ובחידושי רי"ף באגדות בע"ז דף ד'. ולפענ"ד נראה דלפי מה שאמרו במדרש דכבר עשה במבול והפלג' א"כ אמר כביכול כדרך שאמרו דכל ששינה נעשה לו כהיתר וא"כ חליל' לך מעשות כדבר הזה שתעש' זה בהרגל ע"ד היתר ואם שגיתי ד' יכפר בעד': ד' ירא' אשר יאמר היום בהר ד' ירא' עיין רש"' וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי עפמ"ש התוס' יו"ט ביבמות פי"ב משנה ו' בשם הגור ארי' במ"ש ש שם שהיו אומרים חלוץ הנעל שלכאור' היה מהראוי שיאמרו בית חלוץ הנעל כמ"ש ונקרא בית חלוץ הנעל וכתב דמדכתיב ונקרא משמע שיאמרו חלוץ הנעל ועי"ז יהי' הבית נקרא בית חלוץ הנעל דאל"כ היה לו לכתוב ויקראו בית חלוץ הנעל עכ"ד ודפח"ח. וז"ש ד' ירא' ועי"ז יאמר היום בהר ד' יראה ודו"ק: ויאמר בי נשבעתי נאום ד' הכוונה לפענ"ד כי באמת כל השבועות שהאדם נשבע הוא באלקות כמ"ש והנשבע נשבע באלקי אמן והיינו כביכול כמו ששמו קיים כן יהי' קיים השבוע' והנה כביכול הקב"ה כאשר ירצ' לשבע ישבע כביכול בשמו הגדול דהוא שם הויה שהוא הגדול שבשמות וז"ש בי נשבעתי נאום ד' ודו"ק והבן:

[השמטה לפ' חיי שרה]:

נתתי כסף השדה קח ממני עיין רש"י ולפענ"ד ע"פ מה דאמרו בירושלמי סוף פ"ח דשביעית לענין דמי שביעית שכל שזה רוצה ליתן וזה רוצה לתת לו הפירות לא מקרי דמי שביעית שזה נחשב באדם חשוב כאלו כבר נתן וא"כ גם כאן כיון שעפרון אמר השדה נתתי לך והיינו דהוי כאלו כבר נתן לו ע"ז א"ל גם הוא שגם הכסף כבר נתן לו ודו"ק:

ואברהם זקן בא בימים. לדעתי הכוונה ע"פ מה שפרשתי עד אברהם לא הוה זקנה דהיינו שלא נעתקו ממדרגה למדרג' ולא הוה זקנה רק בימים ושנים ולא בהשגות שכליות וז"ש ואברהם זקן דהיינו אין זקנת אלא מי שקנה חכמ' וגם בא בימים ודו"ק:

והנה במדרש אמרו בא בימים בהימים שנאמר והגיעו הימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ ופרשתי עפמ"ש לפרש הא דכתיב ותשחק ליום אחרון וביארתי בהספד דהיינו עפמ"ש החובת הלבבות המשל במלך הודו שהי' מסגל כל מה שבמדינה לחוץ למדינתו ע"ש וז"ש ותשחק ליום אחרון וגם כאן בא בימים היינו שהגיע לאותן הימים שתאמר אין לי בהם חפץ לנפשי והי' שמח שהגיע למה שעתיד לשמוח בעוה"ב והעוה"ז אין לו בהם חפץ כמ"ש החובת הלבבות. מד' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דיבר ד' במדרש אמרו מהיכן יצא מהר המוריה וחד אמר יצא ותהי אשת לבן אדוניך והוא סתום וכבר כתבתי בזה וכעת נראה עפמ"ש המי נפתוח בהקדמתו להבדיל בין דיבור לאמירה שדיבור אינו התחל' להדיבור עצמו ואמיר' הוא לנוכח מי שמדבר עמו ע"ש ואני מוסיף דדיבור הוא בכללות ולא בפרטות ובפרטות יתכן לשון אמירה והנה באמת נודע קושית הרמב"ם דאיך שייך שבת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני והא הוה ענין בחירה ע"ש וגם כאן קש' היאך שייך מד' יצא הדבר. אמנם באמת דיבור אינו אמירה ברורה ורק בכללות שתהי' אשה לבן אדוניך ולא ביאר למי מהבנים כי אברהם היה לו בן ישמעאל ובני פלגשים ושפיר דיבר ד' בכללות שתהי' אשה לבן אדוניך אבל ליצחק לא ביאר ונמצא שיצחק היה לו הבחיר' ודו"ק ועיין רש"י אשר דיבר לי היינו עליו ולצרכו ויתכן עפ"ז דדיבור אינו לנוכח רק דיבר עליו לצרכו ודו"ק:

אנכי בדרך נחני ד'. עיין מנחת יהוד' שהביא בשם חומש הספרדי שכתוב ואנכי וה"פ ואנכי בכלל צדיק וחסיד ולכך יש בו נגינת רביע כלומר שאינו סמוך לתיבה שלאחריו עכ"ל והוא פלא שיהי' ו' מה שבכל החומשים שלפנינו אינו כתוב. אנכי בדרך נחני ד' בית אחי אדוני עיין רש"י בדרך היינו הדרך הישר והפשוט. עיין בהקדמת התוס' יו"ט לספרו אורחת חיים שהאריך שם בפסוק הלז והנה במדרש אמרו מכאן שקפצה לו הארץ ולפענ"ד נראה הכוונה דהנה במדינת הגר אשר הרים סביב לה וכשאדם רוצה לעבור ממקום למקום הוא צריך לסבב הרבה כדי שלא יצטרך לקפץ הרים וגבעות אבל האיש הבקי בדרך ורוצה לקצר דרכו יכול לעבור ע"פ ההרים ואז לא יצטרך לעבור דרך ארוך אמנם להדרך הלז לא יוכל לבא כי עם בדרך עקלתון לדלג על ההרים אבל כאן שקפצה לו הארץ א"כ היא עבר בדרך מישור ובכ"ז בא בקצרה וז"ש אנכי בדרך היינו בדרך הפשוט והישר ומכל מקום באתי לבית אחי אדוני ומכאן מוכיח שקפצה לו הארץ עוד נראה לי דהנה מד' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ ולפ"ז האדם שנוסע בדרך לא ידע אם מד' הוא ואולי ד' אינו חפץ בזה כלל אבל כאן שקפצ' לו הארץ פה ע"כ שד' נחהו באותו הדרך ז"ש אנכי בדרך היינו שזהו ע"כ הדרך הישר שהרי נחני ד' בית אחי אדוני ודו"ק:

ולרבקה אח ושמו לבן. דרשו במדרש שהי' מלובן ברשע.

הכוונה לפענ"ד דהנה כתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ראינו דהלבן הוא ענין חשיבות וכתיב בכל עת יהיו בגדיך לבנים וקאי על מצות ומע"ט והנה יש שתי מיני רשעים יש רשע שהוא רשע בגלוי ויש רשע שמתעטף בחשיבות ומראה טלפיו כחזיר שכשר הוא והוא יוכל להיות רמאי וזה היה לבן הרמאי שהי' מעטף עצמו בלבנים. וז"ש מלובן ברשע ודו"ק: אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי במדרש הובא ברש"י אלי כתיב מלמד שהי' לו בת ומחזר להשיא' ליצחק. והיא תימה מדוע כתיב כאן ולא כתיב באמיר' שאמר לאברהם אלי וכבר כתבתי בזה וכעת נראה דהנה יש עוד שינוי בין אמירת אברהם לאליעזר שהוא אמר אל ארצי ואל מולדתי אלך ואליעזר בסיפורו אמר אל בית אבי תלך ואל משפחתי ועיין רמב"ן ובמדרש. ולפענ"ד נראה דהנה באמת כשאמר לו אל ארצי ואל מולדתי הנה אם אינו מבית אביו וממשפחתו באמת שייך לומר אולי לא תאבה האש' ללכת אחרי דמי מכיר לאברהם שגר בארץ נכריה והי' מובדל מהעמים וא"כ מי ומי ירצ' לעקור דירתו ומשכנו ושפיר שאל אליעזר אולי לא תאבה האשה אבל לאחר שראה אליעזר שאברהם כיון אל ארצו ואל מולדתו למשפחת אביו ועיין רמב"ן ומדרש וא"כ מה זו שאלה אולי לא תלך דהא משפחתו ובית אביו ידעו והכירו את אברהם ואת גדלו ומי לא ירצה להתחתן עמו וע"כ שאליעזר נתכוין אולי לא ירצו להתחתן כדי שישיא בתו ולכך כתיב כאן אלי ודו"ק:

וע"ד תורני נראה דהנה כבר הבאתי קושית המקנה בסימן ל"ה בק"א כיון דאברהם שלח לאליעזר ויצחק לא א"ל ע"כ שיצחק עשה שליח לאברהם ואברהם לאליעזר והרי מילי לא ממסרי לשליח וכבר כתבתי בזה ליישב. אך כעת נראה דכל הטעם הוא דאולי לא תרצה לקדש עצמה והו"ל מילי גרידא וזה שייך במי ששולח לקדש אשה מיוחדת אבל כאן ששלח סתם לקדש לו אשה מארצו ומולדתו וא"כ עכ"פ בלי ספק אחת תתרצה להתקדש לו ושוב לא הוה מילי גרידא ולפ"ז זהו באמירת אברהם שא"ל שילך לארצו ולמולדתו ובלי ספק ימצא הרבה וגם אליעזר לא נסתפק רק שמא לא תרצה ללכת אחריו ושאל ההשב אשיב את בנך שמה והיינו שבין כך ובין כך בודא ימצא אשה שתתקדש רק אם ישיב בנו שמה א"כ שפיר הוה שליחות אבל אח"כ כשאמר לבית אבי וגם אמר אולי לא תלך האשה אחרי א"כ שוב הוה מילי ולא מהני השליחות ע"כ דרשו שמצא עלילה להשיא בתו ואליעזר היה ת"ח דולה ומשקה מתורת רבו:

עוד הארכתי עפ"י דברי הנוב"י סי' ס"ב שהקש' דהו"ל תופס לבע"ח וכאן לא שייך מיגו דזכי לנפשיה שהרי הוא היה עבד ואברהם לא רצה לדבק בו וא"כ ה"ה אותה אשה שתתקדש ליצחק ג"כ אינה ראוי' לאליעזר וא"ל כמ"ש הנוב"י שם שהרי האשה באמת נתרצית שאם לא תאבה האשה ללכת אחריו שיב הו"ל תופס לבע"ח וזה דרך דרוש ואעפ"כ כיון שנפל בדעתי אמרתי לרשום אף שאין זה מדרכי. במדרש רבה כתיב עוז והדר לבושה כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבא ומראה להם הקב"ה עד שהן בעוה"ז מתן שכרן מה הוא עתיד לתת להם לעתיד לבא ונפשן שבע' והם ישינים לפענ"ד הכוונה ע"ד מה שראיתי בסידורו של שבת ח"א שורש ראשון ענף ב' בשם הגאון החסיד אבד"ק אפטא זצ"ל שאמר שמה שאמר במדרש ע"פ זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב אמר הקב"ה למשה לך אמור לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי להם כבר קיימתי לבניהם זה היה כדמות עילה שהקב"ה מצא שירצה משה רבינו למות שהרי הוא צריך לקיים שליחות של הקב"ה שהקב"ה שולחו להאבות שיאמר להם זאת ולקיים מצוה מסר משה רבינו נפשו וגופו וע"כ רצה למות ודפח"ח:

והוא הוסיף שלפי שהקב"ה צוהו שיכתוב בתור' וימת משה והי' הס"ת חסר א"כ שוב מסר נפשו וכתב וימת משה כדי שיתרצה למות כי אין הקב"ה גוזר מיתה על הצדיק עד שיתרצה בעצמו ע"ש ודפח"ח. ולפ"ז נראה לפענ"ד בכל הצדיקים שהקב"ה קשה עליו לגזור מית' עד שיתרצו והצדיקים במה יתרצו ללכת שם אחרי ששם כבר לא יקיימו המצות ע"כ הקב"ה מראה להם שכרם שעתיד ליתן להם וא"כ הרי בזה גופא מקיימין רצון הבורא שהרי הקב"ה רוצה בטובתן ושכרן שנ צדיקים והוא מוכן ומתוקן להם וא"כ בזה גופא יתרצו כדי להשלים רצונו של הבורא יתברך:

וז"ש שמראה להם בעוה"ז מתן שכרן מה הוא עתיד ליתן להם לעתיד לבא וא"כ עי"ז נפשם שבעה והם ישינים. עוד נראה לפענ"ד בענין הזה ועוד נוסיף עליו מה שאמר במדרש שם אח"כ אר"א משל למלך שעשה סעודה וזימן אורחים והראה להם מה שהם אוכלים ושותים ושבעה נפשם וישנו להם כך הקב"ה מראה להם לצדיקים עד שהם בעוה"ז מתן שכרן מה שהוא עתיד ליתן להם לעתיד לבא והם ישינים והדברים צריכין ביאור דמה מתן שכרן ומאי מה שעתיד ליתן להם. והיפ"ת כתב כי לעתיד לבא היינו לאחר התחיה ובעקבותיו נלך בהקדם מה ששמעתי בשם הרב המגיד מדובנא ז"ל במה שאנו מבקשים ונזכה ונחי' ונירש טובה וברכה לשני ימות המשיח וכמה אמוראים אמרו ייתי ולא אחמיני' ואמר הוא ע"פ משל שנגיד אחד עשה משתה וביקש עשירים ועניים והנה קרה שעשיר אחד קדם לבא ובבואו ועוד לא התקבצו אנשים אל המשת' א"ל הנגיד שילך לחדר אחד וישן על המטה כבודה ובהתקבץ אנשי הקרואים יעוררו אותו והנה עני אחד קדם ג"כ לבא וכשמעו זאת הלך גם הוא לישן באיזה מקום ונרדם וישן והניחו לישן אותו והקיץ ונפשו ריקה ולעשיר הקיצו בבוא זמן המשתה כמו כן האמוראים שבטחו בצדקתם שבודאי יעיררו אותם ע"כ אמרו דייתי ולא אחמיניה ולמה להם כל הצרות אשר ישמעו אבל אנו מבקשים ונזכה ונחיה כי פן לא נזכה שיעוררו אותנו. והנה זהו כעין הלציי אמנם לפענ"ד במדרש הזה מבואר זאת דהנה באמת עיקר התשלום גמול הוא לאחר התחי' והנה הקב"ה יודע כי יתמשך הרבה הגלות ולמען לא יהיו עיני הצדיקים כלות ומייחלות לאמר מתי נעורר מעפר ונזכה לשמוח במתן שכרינו ע"כ הקב"ה מראה להם בעת מיתתם מה שעתיד ליתן להם לעתיד לבא דהיינו בזמן התחיי' ונפשם שבע' והם ישינים כמשפט העשיר שישן בבטח שיקיצו אותו לעת המשת' וז"ש במשל למלך שזימן אורחים על המשת' והרא' להם מה שהם אוכלים ושותים ונפשם שבעה וישנים להם: ולכאור' המשל לא יתכן כלל שכיון שעשה משתה להם איך ישנו ולא יאכלו כי בכך יטרח. ולפמ"ש אתי שפיר שזימן את האורחים והנה לא להם לבדם עשה משתה כי גם לבני עירו והנה האורחים קדמו לבא ע"כ מרא' להם מה שהם אוכלים ונפשם שבעה וישנו עד עת שיבואו כלם ויקיצו אותם כמו כן נפש הצדיקים שבע' וישינים ובזה דומה המשל לנמשל והיפ"ת הקש' דבמשל משמע שהשינה מונעת מהם המאכל ואילו בנמשל מה שנפשם שבעה זה גופא מה שיקבלו שכרם: ולפמ"ש אתי שפיר דמתן שכרם לעתיד לבא זה עיקר שכר ולכך ישנים עד יקיצו ישיני עפר ועיין מה שהביא המדרש מה שנזדמן להני שלשה בעת המיתה שלשה פסוקים ויש לכוין במ"ש בדרך השני אמנם לפי דרך הראשון בודאי אתי שפיר שעי"ז רצו למות. וזהו מ"ש בן עזאי יקר בעיני ד' המותה לחסידיו ואימתי הקב"ה מראה להם מה שמתוקן להם סמוך למיתתן והוא משולל ביאור. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כבר נודע שדרשו על יקר בעיני ד' המותה לחסידיו שקשה בעיני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים אם לא שירצו בפיהם כמ"ש יעקב ושכבתי עם אבותי ולכך אמר שבזה יתרצו אל אדוניהם שמראה להם מתן שכרן המתוקן להם והקב"ה חפץ להשתעשע בהם וא"כ אך בזה ירצו להשלים חפץ הבורא יתברך כנלפענ"ד שכמעט קרוב לאמת הוא. או יאמר ע"פ מה שאמרו במדרש רבה פ' ברכה שטען משה רבינו (שכתוב בתורה ביומו תתן שכרו ולמה לא יתן לו שכרו בעוה"ז וכן הקשו המפרשים על הא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא והא כתיב ביומו תתן שכרו והנה כ"ז שהאדם חי ויוכל לתהות על הראשונות אי אפשר לשלם שכרו והוה כלא נגמר הפעולה אבל קודם מותו הוה כמכוש האחרון וע"ז כתב המדרש שהקב"ה מראה להם שכרם שעתיד ליתן להם ומזה נפשם שבעה וישינים וזה עצמו קיבול שכרם ודו"ק:

ותשא רבקה את עיניה במדרש רבה ראתה שידו שטוח בתפלה אמרה ודאי אדם גדול הוא לכך שאלה עליו ביאור המאמר לפענ"ד עפ"י מ"ש בספר באר שבע בדפוס פפד"מ דף פ"ט על מה שמצינו שהאבות היו פורשין ידיהם למעלה בעת התפלה וכמ"ש אברהם הרימותי ידי אל ד' ותרגם אונקלוס ארימותי ידוי בצלו וביצחק אמרו שידו שטוחה בתפלה ומשה רבינו אמר כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד' ולמה אנו אין עושין כן וגם אמרו שרבא פכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמיה מריה וכ"כ הרמב"ם ויהיו ידיו כפותין על לבו כעבד לפני רבו וע"ש שנדחק בזה. ולפענ"ד נראה דהנה כבר אמרו בשבת דף פ"ט שא"ל הקב"ה למשה היה לך לעזרני ומצינו שהצדיקים כביכול מוסיפים כח בפמליא של מעל' ולפ"ז נראה לי דזה היה הרמז במה שפירשו כפיהם למעלה להורות שבכח זכותם וצדקתם כביכול מוסיפים כח בפמלי' ש"מ וא"כ זה באבות הקדושים ומשה רבינו ע"ה שידעו שכחם רב ונלבב. ולזה אמר כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל והיינו שזכותו הושיע' להם ולכך כתב בפרקי דר"א שכל ישראל כשראו שפירש משה ידיו היו הם ג"כ פורשים כפיהם והיינו שהיו מהמסייעים לדבר מצוה והכינו לבבם לד' שזכות משה הושיע' להם אבל אח"כ שנתקטנו הדורות החזיק רבא לעצמו כקטן ולא פירש כפיו רק פכר ידיה כאילו אין בכחו לעשות כלום וכעבדא קמיה מריה וא"כ זה שאנן יתמי דיתמי נוהגין כרבא וז"ב. ומעת' זה שאמר' כיון שראת' שידו שטוח' בתפל' הבינה שאדם גדול הוא דאל"כ לא פרש ידיו לד'. ולפענ"ד נראה עוד טעם מה שידיו כפותין לפי שבזמן הגול' אנו מכונים בשם אסירי התקוה ולכך מרמז בזה שידיו כפותין ימין על שמאל משא"כ באבות הקדושים ומשה רבינו ע"ה וגם בזמן שבהמ"ק קיים שלא היינו צריכין להיות ידינו כפותים וגם נראה רמז מה שאמר כעבדא קמי' מרי' דהיינו לרמז שבזמן שהמקדש קיים היה השפע ברכ' והצלח' היו האומות ינקו מתמצית ההשפע' ומשחרב הבהמ"ק אנחנו יונקים תמצית ההשפע' מאתם וכמ"ש הספרים. והנה לפענ"ד הדבר דומ' למי שעוש' סעוד' שהבנים ישבו על השלחן ועבדים עומדים מבחוץ כמו כן בעבדותינו אנחנו נדמינו לעבדא קמי' מרי' ולכך ידינו כפותין דזה מור' על פסוקת ההצלח' שהצלח' הזמנית בכתוב מכונה בשם יד כמו יד חרוצים כחי ועוצם ידי וכדומ' ולכך פכר ידיה משא"כ אבות הקדושים ידם רמה והם הם השואבים ממעייני ההצלח' והברכ' ומהם מריקים לכל העולם ולכך הבינה שאדם גדול הוא שהוא הוא השולח ידו להריק ההצלח' וממנו ישאבון כל העם ודו"ק היטב כי הדברים שמחים לפענ"ד. ואמרו במדרש דכשהאדם נולד ידיו פרושות כאלו רוצ' לבלוע כל העולם כולו אבל כשמת ידיו שטוחות שאינו לוקח כלום ונשאר הכל וזה מסכים למ"ש:

ויקח אשה ושמה קטור' במדרש שחזר ולקח' לאחר שגרש'. הנה בגוים אין דין גירושין נוהג רק שמגרשים זה את זה ונפרדו איש מעל אחיו וכמ"ש הרמב"ם פ"ט ממלכים ומקורו בירושלמי פ"ק דקידושין ה"א ולכך כששלח להגר מעל פניו זו היו הגירושין וזה שאמר' גרש את האמ' הזאת ובזה כתבתי מ"ש רבינו חננאל שאברהם גרש את שרה קודם שבא למצרים והובא בבחיי וקש' הא אין גירושין לב"נ רק שיפרדו והרי לא נתפרדו אבל לפענ"ד במה שצוה לומר אחי הוא והוא גם הוא אמר אחותי היא זה הוה כפירוד ודו"ק היטב וכמו בעבד דאמרו ביתא דבית פלן ודו"ק היטב:

(השמטה לפרשת בא) ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו. ובתרגום מבוכרא דפרעה דעתיד למיתב על כורסי מלכותי' והוא לכאור' תמוה דמשמע דפרע' היה לו בן בכור והרי המהרי"ל הביא מדרש על פסוק לא יכבה בליל' נרה דבתיה בת פרעה היא בכור' והית' צריכה למות ורק בשביל שעשת' טוב' עם משה רבינו ע"כ לא יכב' בליל' נרה ומזה למד המהרי"ל דנקב' בכור' צריכ' להתענות וכן קי"ל סי' ת"ע באו"ח וכאן מבואר דהבן של פרעה הוא בכור. ולולא דבריו הקדושים של המהרי"ל הייתי אומר אדרב' נקב' בכור' א"צ להתענות ובתיה הית' בכור' ורק דמבואר במדרש דבית שאין שם בכור הגדול שבבית מת ולכך הבכור של פרעה היושב על כסאו והוא הגדול שבבית והוא היה מת דהוה כאלו אין בכור בבית ולכך גם פרעה ביקש על עצמו וברכתם גם אותי שהיה בכור כמ"ש רש"י וגם כיון שהי' גדול הבית אך דברי מהרי"ל צ"ע ואולי יפרש מהרי"ל דבכור פרע' לאו דוקא רק דבכור פרעה היינו השר שבבית כמו שכתוב אף אני בכור אתנהו דבכור היינו שרר' והיינו מי שהוא גדול בבית ובתיה הית' ניצלת לפי שגדל' את משה ודו"ק:

גם אתה תתן בידינו. עיין רמב"ן שכתב כי לא עלה על דעת מש"ר לקחת מעמו. וצ"ע דהא בע"ז דף כ"ג מקשה מהך קרא ומשמע דרצה להקריב ממש וצע"ג: במדרש תנחומא שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו על שלא קבלו מרות של הקב"ה ע"ש. לכאור' הוציא הכתוב מפשוטו ולפענ"ד הכוונה דהנה פירש"י בפרש' וילך על כתוב העידותי בכם את השמים שמא שינו מדותם שלא להאיר ביום וגם בחוה"ל האריך במשל נמרץ שהמלך צוה לשריו שיוליכו על כתיפו בן המלך ובאופן שגם הוא ישמור להם חוק שהבטיחם ואמרו לו עבדיו שאם לא תשמור הבטחתך גם אנחנו לא נשמור הבטחתינו והנה יום וליל' חוק נתן להם שלא ישנו את תפקידם להאיר לאדם והיינו כשישמור האדם מה שמופקד ולזה קשה להמדרש איך שלח חשך ויחשיך לזה אמר ולא מרו את דברו שהיינו לפי שהם לא קבלו מרות של הקב"ה לכך הפרו גם הם חוקם ודו"ק:

ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף הנה הקדים המזוזות להמשקוף ומשה רבינו אמר לישראל ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם על המשקוף ועל שתי המזוזות הקדים המשקוף להמזוזות ומצאתי בילקוט שדייק מזה דכשר בין כך ובין כך אבל מכל מקום תמוה דלמה שינה משה רבינו מאמר ד' וגם למה צוה לקחת אגודת אזוב ועיין באלשיך. ולפענ"ד נראה דבאמת דרשו במדרש דמשקוף ושתי המזוזות הם אברהם יצחק ויעקב והכוונה לפענ"ד דכבר נודע דאברהם היה חסד ויצחק דין ויעקב היה כלול משניהם חסד ודין והנה הקב"ה צוה שיתנו מתחל' על שתי המזוזות והיינו לא כלל מדתו של יצחק במדתו של יעקב שעכ"פ ימזוג רחמים בדין ואח"כ יבואו אל מדת החסד של אברהם שהוא כולו חסד ומשה רבינו חשב מחשבות וצוה שיקח אגודת אזוב שהם שלשה גבעולים שגם זה רמז על אברהם יצחק ויעקב וא"כ יכללו כלם יחד וכשיטבלו בדם אשר בסף אז יגיעו אל המשקוף ואל שתי המזוזות ביחד יותר וז"ש והגעתם וזהו לפענ"ד הרמז במה שאמרו בר"ר פי"א דמצות אזוב שלש' קלחים ובהן שלש' גבעולים ר"י אומר מצות אזוב שלש' ושיריו שנים וגרדומיו כל שהו והובא בסוכה דף י"ג והיינו דאגודת אזוב היו שלש' קלחים ושלש' גבעולים דהשרשים הן שלש' גבעולים יוצאים ממנה שהוא רמז על כהנים לוים וישראלים וגם אוריין תליתאי וכדומה כמה דברים שהן משולשים בישראל והם מפאת השרשים שיסודתם בני אברהם יצחק ויעקב וע"ז אמר ר"י דמצות אזוב שלש' גבעולים ושיריו שנים והיינו דגם זכות שנים מועיל וגרדומיו כ"ש והיינו אם חטאו כ"כ עד שתמה זכות אבות מ"מ כ"ש כשר כן נראה לי רמז נכון. ויתכן יותר לפמ"ש האלשיך דמשקוף ושתי המזוזות רמז להקב"ה ומשה ואהרן א"כ רצה משה רבינו להזכיר זכות אבות ע"כ צוה שיקחו אגודת אזוב ויהי' המזל שלש' אבות ולזה אמר שבזה הגיעו אל המשקוף ואל שתי המזוזות והיינו שבזכות האבות תוכלו להגיע עד כסא הכבוד והאלשיך נתקש' מדוע לא צוה הקב"ה לרמז לשלש' אבות ולפמ"ש אתי שפיר שהקב"ה אמר בסתם המשקיף ושתי המזוזות שהן שלש' ומרומז על שלש' יהי' איזה שיהי' ומשה רבינו בחכמתו וקדושתו צוה להוסיף אגודת אזוב כדי שיזכו להגיע אל זה כנלפענ"ד נכון ואם שהוא ע"ד רמז מכל מקום הענין נכון ודו"ק:

(השמטה לפ' תשא) סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכ'. הכוונה שכל שסרו מן הדרך אשר צויתים תיכף עשו להם עגל מסכ' והדבר דומה למי שנוטה מעט מדרך המלך ולא יוכל לבא אל דרך המלך תיכף הולך דרך עקלקלות ודו"ק:

ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק וגו' ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטא' גדול' לדעתי הכוונה דהנה משה רבינו בתחל' ניס' את ישראל לראות אם עודם בחומר הגדול ולהוט אחר ע"ז שאז לא ישתקו לו כשיקח צלמם וישרוף ויטחן אותו וכיון שרא' ששתקו ולא ענו לו ע"כ שלא היו להוטים כ"כ ע"כ שאל לאהרן מה עשה לך העם הזה היינו שחשבתי בתחל' מי יודע כמה לחצו אותך עד שעשית להם ע"ז אבל כיון שרא' ששתקו ע"כ שלא היה תגבורת החטא כל כך וכפי התנצלות של הכוזר ואבן עזרא כי רצו בכבוד שוכן בתוך גויה ע"כ שאל מה עשה לך העם הזה וכפירש"י כמה יסורים סבלת ובאמת השיב לו אהרן כי רצו בכבוד שוכן בתוך הגויה ע"כ אמר הכתוב כי ראה משה את העם כי פרוע הוא היינו כמו אדם שאינו עומד על דעתו ואין לו דעה מיושבת ואהרן פרעה לשמצ' בקמיהם כי הם יאמרו שחשבו לע"ז אבל לא היה כ"כ ברע ולכך אמר מי לד' אלי והרא' שלא עמד איש בפניו כאשר הרג אותם ובזה הרא' אותותיו אותות שלא כוונו כ"כ ברע ומה שאמר משה אתם חטאתם חטא' גדול' ירצה כי לפי מעלתם הגדול' להם נחשב גם זה לחטא' גדול' כנלפענ"ד:

ב"ה ארשום מה שחדשתי בשנת תרכ"ד בהו"ר שאמרתי על ס"ת שנתנו בבהכ"נ רבים. הנה תקנו לנו ברכות התור' א' לעסוק בדברי תור' ואח"כ והערב ואח"כ אשר בחר בנו ואמרו דאשר בחר בנו זהו מעול' שבברכות. ואמרתי דהנה אמרו בנדרים דף כ"ב דהפלפול ניתן למשה ומשה נהג טובת עין ונתנה לישראל והטעם נראה לפענ"ד ע"פ מה שאמרו במדרש על פסוק אכתוב להם רובי תורתי כדי שלא יאמרו אוה"ע שלהם ניתנה התור' ע"כ לא כתב התור' שבע"פ כדי שידעו שלישראל נתנה ע"ש ובתוס' גיטין דף מ"ט מובא בקצר' בהקדמת הסמ"ג ולפ"ז לכך לא ניתן הפלפול כדי שישראל יוציאו הפלפול וידעו שלהם ניתנה התור' והנה נחלקו הפוסקים אי ע"ז בשיתוף נאסר לב"נ והארכתי בזה בתשוב' ולדעתי מה שהותר לב"נ הוא הכל משום חביבות ישראל כדי שידעו אוה"ע שישראל נבדלו מהם. ומטעם זה נראה לי מ"ש הרמב"ם הלכות מלכים שחסידי או"ה המקיימים מצות ב"נ מצד הכרע הדעת אינם נקראים חסידים רק אם יקיימו מפאת שהקב"ה צוה כן למשה ע"ש והיינו שאם יקיימו מצד הכרע הדעת לא יכירו ההבדל שבין ישראל להם. ובזה יתבארו הברכות דהנה הט"ז כתב בסי' מ"ז באו"ח דלעסוק היינו הפלפול שאדם מטריח ומיגע עצמו בזה ולפ"ז ז"ש וצונו לעסוק בד"ת היינו שלנו נתן הפלפול ולא לאוה"ע ולכך אנו מבקשים והערב נא ד' אלקינו את דברי תורתך בפינו וז"ש ונהי' יודעי שמך ולומדי תורתך והיינו שלנו אסור בשיתוף רק שמך בלבד ולומדי תורתיך וז"ש אשר בחר בנו מכל העמים וז"ש שזו מעול' שבברכות שהיא המבדיל בינינו ובין האוה"ע ומרא' חיבתינו לפני השי"ת ודו"ק:

עוד אמרתי ע"פ מה שפירשתי מ"ש במדרש דבשעה שרצ' הקב"ה לברוא את האדם נעשו כתים כתים צדק אמר יברא שכלו מלא חסדים וצדקות אבל שלום אמר אל יברא שכלו מלא קטטות ואמת אמר ג"כ אל יברא שכלו מלא שקרים מה עשה השליך אמת ארצ' א"ל אתה מבזה תכשיט שלך א"ל רצוני שתעל' אמת מן הארץ והנה דברי הקצה"ח בהקדמתו ידועים והארכתי בזה בכמה מקומות והוספתי דבאמת כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל מרומז בתור' בהתגים ולפופות ועקומות וכדומ' רק שהי' בכח כמ"ש התוספות יו"ט בהקדמתו לזרעים שגם למשה רבינו הרא' דהיינו בכח ולא בפועל ורק התלמיד ותיק זכה להוציאו וכל שהוציאו קבלו למעל' מה שקיימו למט' ונעש' תורת ד' וישבתי בזה קושית התוס' בשבת דף פ"ח דהם באמת קיימו מה שקבלו כבר בכח וא"כ ז"ש רצוני שתעל' אמת מן הארץ והיינו שיבינו מה שנרמז בכח ובזה מובן הברכות שזה העסק בד"ת דהיינו הפלפול זה מרומז בתור' וז"ש והערב נא ד' אלקינו את דברי תורתיך שזה תור' שלך וז"ש ונתן לנו את תורתו שאנחנו נוכל לבאר ד"ת כפי הבנת אנושי והבן:

והנה מה שתקנו ברכות על קריא' בספר אשר בחר בנו ואשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו פירשתי ע"פ מה שביארתי בביאור מ"ש ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים וביארתי ע"פ דברי הכתר שמעת הבריא' נבחר אחד ללב וכלם הם קליפות והארכתי בזה בדברי נועם ומעת' ז"ש אשר בחר בנו מכל העמים דהם הקליפות ואנחנו הלב וז"ש וחיי עולם נטע בתוכינו היינו שכמו שהלב הוא מקור החיות וכל האיברים הם השומרים הלב כמו כן חיי עולם נטע בתוכינו שאנחנו הלב. עוד אמרתי ע"פ מה שפירשתי מ"ש במדרש ששאל משה להקב"ה מה עשית וא"ל חטאו של אדה"ר גרם לך שנאמר הן האדם היה כאחד ממנו וגו' וביארתי ע"פ מ"ש אין קדוש כד' כי אין בלתך וביארתי דהנה ההבדל שבין הקב"ה למעש' בו"ד הוא דהנה האומן הפועל פעול' אח"כ כשכבר גמר הפעולה נתקיים מעצמות' ואף שימות הפועל אבל הנבראים כלם כל שיפסוק השגחת הבורא בכל רגע ורגע תפסק חיותו וז"ש כי אין בלתך היינו בלי השגחתך אין ואפס המה וז"ש כל הנשמ' תהלל יה ודרשו חז"ל על כל נשימה תהלל יה והיינו שצריך השגח' על כל נשימ' ונשימ' וזה שתקנו וכל החיים יודוך סלה האל ישועתינו ועזרתינו סלה והיינו שעזרתינו אתה בכל רגע ורגע וזה הנקרא סלה והנה לדעתי לכך מת אדם הראשון דהנה קודם החטא היה אדם הראשון נברא בלי שינוי והעתק והי' נוכל לחשוב אותו אלקי וכמו שרצו המלאכים לומר לפניו שיר' והרא' להם הקב"ה שישן וז"ש אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו והיינו שכביכול היה נערך כמו אבן השעות ולא נשתנה והי' נראה כאילו היה פעולת בו"ד שא"צ להאומן אח"כ וז"ש הן האדם היה כאחד ממנו ואכל וחי לעולם ויוכל לצמוח טעות מזה וגם משה רבינו שנזדכך כמלאכי מרום והם חטאו חשש הקב"ה שלא יטעו בו וז"ש חטאו של אדה"ר גרם לך וז"ש וחיי עולם נטע בתוכינו שבאמת בעת שנתן התור' היה ע"ד שיפסוק היצה"ר ונחי' לעולם וז"ש אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון וכדרשת חז"ל כאדה"ר וגם לעת התחי' נהג כן:

והנה אמרתי לקשר התור' סופ' לתחלת' דהנה אמרו חז"ל והביטו אחרי משה שחשדוהו באשת איש וביאר המור' שהיינו שחשדוהו שמקבל הנבוא' ע"י אמצעי. והנה באמת זה שהעיד' התור' ולא קם נביא בישראל כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים והיינו בלי אמצעי. והטעם נראה לי שהרי כל העולם כולו נברא בזכות משה כמו שדרשו בראשית בשביל תור' שנקראת ראשית ובשביל משה וא"כ כיון שכל העולם לא נברא רק בשביל משה איך שייך שיהי' הוא מקבל ע"י אמצעי וזה הקישור של סוף התור' לבראשית. ובזה אמרתי מ"ש ביום השמיני עצרת תהי' לכם ודרשו חז"ל שבקש שיעשו לו סעוד' קטנה כדי שאהנה ממך והכוונה לפענ"ד דהנה הרמב"ן כתב דששת ימי הבריא' מורים על הששת אלפים עולם ע"ש בפ' בראשית ושבת מורה על השביעי והנה אם נימא דחד חרוב כדאמרו בר"ה א"כ יהי' יום השמיני מנוח' לחיי עולמים ואז נהי' נהנים מזיו השכינה בלי אמצעי. ובזה יש לפרש מה שאמרו בערכין במקדש היה שבע' נימין ובעוה"ב שמונה ולעתיד יהי' עשר ששבע' מור' על עוה"ז שהי' שבע' ימים ושמונה מור' שיהי' חד חרוב ויהיה שמנה ועשר מור' מספר השלם שהרי לאחר עשר' חוזר המספר וכמ"ש הכוזר שמזה ראי' שהעולם מחודש ולעתיד יתגל' אמונת החדוש ויתקשר סיום התור' לתחלתו וגם המפטיר:

עוד יש לקשר סוף התור' לתחלתו עפמ"ש למעל' בשם הכוזר שבתחלת הבריא' נבחר הלב והיתר הם קליפות והנה גם הברואים מורים ע"ז שהאדם שהוא מובחר הבריא' נברא אחרון להורות שזה תכלית הבריא' והוא הלב ומשה רבינו היה הלב שבכל היצורים ומקושר סופו לתחלתו. והנה מה שאמרו בע"ז דף ג' כלום כפית עלינו ההר כגיגית והקשו בתוספות הא גם ישראל יש להם מודע' רבה. והנראה בזה דהנה באמת קשה מה הועיל הכפייה הא יש להם טענת מודעא. אך באמת נראה דטענת מודעא הוא שהיו מוכרחים והם נבראים שיהי' להם בחיר' והנה כבר אמרו כי בעת נתינת התור' נעקר יצה"ר מקרבם וא"כ לא היה להם בחיר' כמלאכי מרום וכמ"ש אני אמרתי אלקים אתם וגו' ולכך אז היה טוב להם הכפייה ואח"כ כשחטאו וחזר הבחיר' היה להם טענת מודעא ומעת' זה שטענו כלום כפית עלינו היינו אם אנחנו במדרג' הזאת כאשר היו ישראל בעת שכפו עליהם ההר כגיגית שלא היה להם בחיר' כלל ודו"ק והבן בדברים: ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם מחלליה מות יומת כי כל העוש' בה מלאכ' ונכרת'. כבר כתבתי בזה דהך כי אינו משמש בד' לשונות. ולפענ"ד נראה ע"פ מה שמצאתי בכוונת האר"י ז"ל בדפוס לבוב דף ס"ט לפרש מ"ש ואתה תדבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו והקש' מה לשון ואתה תדבר וכתב כי באמת יש בענין שביתת שבת שתי בחינות אחד למען ינוח מעבוד' אשר עמל בכל השבוע והב' לשבות לשם ד' שיהיה מורה על חידוש העולם:

והנה מבואר במדרש שמשה רבינו אמר לפרעה שינוחו בשבת וע"ז נאמר ישמח משה במתנת חלקו ולזה אמר ואתה תדבר היינו שאף שאמרת השבית' כדי שימצאו מנוח לגופם אתה בעצמך תדבר אך את שבתותי תשמורו והיינו לשם ד' שיהי' אות ביני וביניה' ע"ש ודפח"ח. ולפ"ז ז"ש ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם היינו שלא תחשוב שהיא אך לתועלת גופך בלבד והנ"מ אם הוא רק למצוא מנוח לגוף א"כ אם אין רצונו לנוח ואמר אי אפשי בתקנתי הו"א דשומעין לו לזה הזהיר שלא כן הוא שתשמרו כי קודש היא לכם ולזה אמר מחלליה מות יומת. ולזה נתן טעם שהרי כל העוש' מלאכ' ונכרת' הנפש ואם לא היה רק מפני מנוחת הגוף למה יכרת הנפש ומה לו לנפש בזה וע"כ שהוא מצד קדוש' וזה נכון. ובזה נראה מ"ש ושמרו בני ישראל את השבת וגו' כי ששת ימים עשה די את השמים וגו' והיינו שיהי' השמיר' לא למנוחת הגוף רק לדעת שיש חידוש העולם והקב"ה שבת בו ודו"ק:

ובזה שתקנו ישמח משה במתנת חלקו וגו' כליל תפארת בראשו נתת לו והיינו שמשה בחר מצד מנוחת הגוף אבל אתה נתת לו כליל תפארת כמ"ש האר"י כי הוא בחינת תפארת מלכות ודו"ק:

אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ד' לפניך וחנותי את אשר אחון ופירש"י אעפ"י שאינו כדאי רק מתנת חנם. ולפענ"ד נראה ע"פ מה שהוגד לי בשם ההפלא' ואולי נכתב בספרו במה שתקנו אל הורית לנו לומר שלש עשר' מדות. וביאר הוא דהנה אמרו בר"ה שהקב"ה נתעטף כש"ץ ואמר יעשו כן ואני מוחל להם והקשו כולם מה לשון יעשו וביאר המהר"ם שיף דאינו סגי באמיר' רק שיעשו כן כאמרם הדבק במדותיו מה הוא רחום וכו'. וע"ז אמר ההפלא' שמוכרח שסגי באמיר' לבד שהרי המד' הראשונה מתחלת מאל שכ"כ בתוס' ר"ה שנמנה מאל והרי זה אי אפשר לעשות כן וע"כ שסגי באמיר' וז"ש אל היינו המד' של אל הורית לנו לומר שלש עשר' ודפח"ח וז"ש אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ד' לפניך והנה זה אי אפשר שתעש' כן וע"כ וחנותי את אשר אחון אעפ"י שאינו כדאי ודו"ק:

בענין המסוה נראה לפענ"ד לפי שאמרו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו וא"כ חשבוהו לאיש כמו שאר כל איש וע"כ עשו העגל לכך נתן ד' מסוה על פניו שיכירו ישראל כי נבדל הוא משאר אנשים וקרן אור פניו ונתייראו לגשת אליו א"כ לא יבואו עוד לכלל טעות ודו"ק: (השמטה לפ' אמור) במדרש רבה אמור אל הכהנים ואמרת במלאכים נאמר בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין העליונים שאין בהם יצה"ר במאמר אחד יש די אבל התחתונים שיש בהם יצה"ר בשתי אמירות והלואי יעמוד הכוונה לדעתי דהנה באמת מה שמזהירין האדם לשמור ולעשות כל דברי התור' נאמר בתור' אם תשמעו ואם לא תשמעו זהו שתי אמירות שנכתב הברכ' והקלל' וז"ש במלאכים א"צ רק אמיר' אחת שאין בהם יצה"ר וכל ששומעים מפי הקב"ה האמיר' די אבל תחתונים שיש בהם יצה"ר יש להם שתי אמירות והלואי שיעמוד וישמור המצוה ודו"ק:

במדרש ע"פ אמור אל הכהנים הה"ד יראת ד' טהור' מירא' שנתיירא אהרן לפני המקום זכה שניתן לו הפרש' הזאת שאינה זזה ממנו ומבניו עד עולם ואיזה זו פרשת המת. הדברים סתומים. ולבאר הדברים נראה לתת טעם מה שהחמיר' תור' בטומאת המת יותר משאר טומאות בע"ח וגם מה שהחמיר' תור' על הכהן ואסרו אף שיהי' מאהיל על המת והנראה ע"פ מ"ש העקיד' בביאור המאמר אשריכם ישראל כשהן עולים עולים עד לרקיע וכשהן יורדין יורדין עד לעפר וביאור הדברים דלכאור' לא שייך לשון אשריכם על כשהן יורדין אך ביאור הדבר ע"פ מה שנודע דיש דצח"מ והמדבר גדול שבכלם והכלל כל מי שצורתו חלוש' החומר יותר שלם והאדם שצורתו חשוב' ביותר החומר חלוש מאד והיהודים לעומת האומות ג"כ הם בדמות צור' לגבי חומר וכל שצורת היהודים יותר נכבד חומרם יותר חלוש ולפ"ז זה שאמר אשריכם שאם יורדים היינו שהצור' שלכם יותר נכבדת וכשנחלש החומר יותר גרוע יעו"ש דרוש נחמד ולפ"ז לכך טומאת מת יותר חמור שהצור' יותר נכבדת ולכך כשמתקלקל יש יותר טומא' במותם והנה הכהנים לנגד שאר ישראל צורתם יותר נכבדת ולכך נאסרו להאהיל וגם אף כלים באדם טמא ומעת' ז"ש יראת ד' טהור' עומדת לעד לדעתי תואר הצור' שהוא הנפש השכלית בתואר יראת ד' טהור' שהנשמ' טהור' היא ועומדת לעד וז"ש מפני הירא' שנתיירא אהרן מפני ד' והית' צורתו כל כך זכה וטהור' לכך זכה לכל בניו לדורותם אף שהם אינם קדושים כל כך שיזהרו מטומאת המת ודו"ק היטב:

במדרש ע"פ אמור אל הכהנים והובא באור החיים אמר הקב"ה למשה אין נאה ליוצא ונכנס לפני להסתכל במת ע"ש. לבאר הדברים נראה לפענ"ד ע"פ מ"ש הסתכל בשלש' דברים ואין אתה בא לידי עביר' מאין באת ולאן אתה הולך וכו' מאין באת מטפ' סרוח' וכו' ובמדרש שמואל הביא בשם המהר"ם אלמשונינו דשני ענינים הם דאדם מורכב מחומר וצור' ונגד הצור' דהוא הנשמ' הקדוש' אמר מאין באת דהיינו שהיא חצוב' מתחת כסא הכבוד וחוזרת למקומ' ונגד הגוף אמר שבא מטפ' סרוח' ולכך כפל הדברים ע"ש והנני יוסיף דבאמת ההמון שאינו מבין ענין הנשמ' והשגת אלקית לזה צריך שיקח מוסר ממה שבא מטפ' סרוח אבל האדם השלם אינו ראוי שיתעורר מפאת הגוף הנגוף רק מצד חלק אלוה ממעל והנה מה שצות' התור' לטמא למתים ומצות קבורת המת למען יתעורר האדם והחי יתן אל לבו סוף האדם למות וע"כ ירא מהחטא ולכך הכהנים הנגשים אל ד' ובפרט הכה"ג אשר נזר אלקיו על ראשו אין ראוי שיטמא ועי"ז יתעורר רק מצד דביקותו בעבודת אלקים וז"ש אין נאה ליוצא ונכנס לפני להסתכל במת ודו"ק: ובזה נראה לפרש מ"ש אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד והיינו שיתעורר מצד למודו וז"ש יקרא ק"ש ואם לאו יזכור לו יום המית' והיינו שק"ש מצד קבלת מלכותו ואם לא יוכל להתעורר מזה יזכור יום המית' והבן בדברים כי נעמו. ובגוף מ"ש בפ' אבות מאין באת ואח"כ ביאר מאין באת מטויפ' סרוח' שדקדקו למה כפל הדברים ולפענ"ד נראה ע"פ מה ששמעתי בשם הרב הקדוש מוהרצ"ה ז"ל מזידיטשוב שאמר בהא דאמרו אני ד' קודם שיחטא האדם והקש' הרא"ש דקודם שחטא למה צריך לרחם עליו ואמר הוא דהכוונה למ"ש בחוה"ל שאמר חסיד אחד לתלמידיו אם לא היה לכם שום עביר' הייתי מזהיר אתכם במה שגדול מן העביר' והוא הגאוה בשביל שאינכם בעלי עביר' יוכל להיות גאוה נמשכת ולפ"ז ז"ש אני ד' קודם שיחטא האדם ואז יוכל לבוא לידי גאוה. ולפ"ז זהו שהזהיר עקביא שהי' אדם גדול בי"ש שאין ראוי לנעול עזר' יותר מעקביא והזהיר שיסתכל מאין באת ולא יבא לידי עביר' והיינו אם לא יחטא לא יהי' לו גאוה ואח"כ כשיחטא יסתכל לאן הוא הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ודו"ק:

במדרש רבה וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות הקש' הב"י בסימן תקפ"א הלא תמיד כתיב ראשון וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי ע"פ מה שמצאתי במדרש רבה פרש' בא על פסוק החדש הזה לכם שדרש ט"ו מלכים עד שלמ' ואח"כ פוחת והולך ולפ"ז גם ט"ו דחג הסוכות מרמז ג"כ על ט"ו דורות וא"כ שפיר מקש' למה כתיב ראשון והלא ט"ו הוא וע"ז משני ראשון לחשבון עונות שאח"כ פחתו והלכו והתחיל לחשב עונות ודו"ק:

במה שנקרא חג השבועות עצרת נשאל הגאון בקדושת לוי בפ' זו מחכמי ליטא למה נקרא עצרת וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה ע"פ מה שאמרו משה הוסיף יום אחד מדעתו וביאר בהקדמת הבית שמואל באהע"ז דהוא כדי שיתטהרו מפליטת ש"ז וא"כ יתאחר מתן תור' וזהו שנקרא עצרת מלשון כי אשה עצור' לנו ועיין ברש"י בקידושין דף ו' עצורתי מהו וגם כאן נעצר מתן תור' יום אחד ומחשש טומאת ש"ז שזה נכלל בלשון כי אשה עצור' לנו ודו"ק היטב:

השמטה לפ' שלח) שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען. עיין רש"י אני איני מצוה אותך אם תרצ' שלח. הכוונה לפענ"ד לפמ"ש הרמב"ן הובא בט"ז יו"ד סי' של"ו דמצד הבטחון החזק שראוי להיות לאדם לא יחפוץ להתרפאות ע"י רופא שהקב"ה הוא הרופא הנאמן רק שהתור' השקיפ' ע"פ כל העולם שלא כל איש ראוי לזה ואין בטחונו חזק לכך הרשת התור' להרופא לרפאות לא שהרש' להחול' להתרפאות ע"ש וה"ה כאן אם היה בטחונם חזק לא היו צריכין לשלח לתור את הארץ רק שהתור' אמר' שאם לא יהי' בטחונם חזק ויבאו למשה לא ימנע מהם וז"ש שלח לך לדעתך אם תרצ' שלח ודו"ק:

ובגוף הענין תמהו המפרשים דבכתוב מבואר שד' צוה לשלח וגם תמהו דהמרגלים לא שקרו בדבר ובמה היה החטא גדול גם תמוה דיהושע שרא' העונש של המרגלים למה שלח הוא מרגלים. אמנם נראה דבר חדש דהנה לפענ"ד הקב"ה צוה שיתורו את ארץ כנען הטוב' היא או רעה אבל לא צוה שיתורו את האנשים והמרגלים טעו שהרי משה אמר וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק היא הרפ' וחשבו שצוה אותם גם לתור את האנשים אבל באמת עיקר הכוונה מה שצוה לתור האנשים הוא לשפוט על בחינת ארץ שהרי רש"י פירש יש ארץ מגדלת גבורים וסימן מסר להם אם בפרזים יושבים ע"כ גבורים הם והיינו שעי"ז יודע תכונת הארץ אבל לא יתיראו מן האנשים כי לד' המלחמ' וא"כ כשבאו למשה ואמרו טוב' הארץ מאד אפס כי עז העם בזה חטאו שהרי ע"ז לא צוה אותם כלל וז"ש אח"כ שאמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו ואח"כ כתיב ויוציאו דבת הארץ והיינו שאח"כ הוסיפו ברשעם והוציאו דבה על הארץ ג"כ וזה היה שקר וז"ש אח"כ והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ וישיבו וילונו את כל העד' להוציא דבה על הארץ והיינו שמשה רבינו לא צוה לתור רק הארץ והם לא די שתרו האנשים אף גם שהוציאו דבה על הארץ וא"כ בזה הגדילו החטא ולכך יהושיע לא שלח רק לתור את הארץ ובזה יפה עשה ודו"ק היטב כי לפענ"ד הוא ענין חדש. ויקרא משה ליהושע בן נון יהושע עיין רש"י מ"ש שביקש יה יושיעך מעצת מרגלים כ"כ בזה וכעת נראה ע"פ מ"ש בתשוב' אחת במ"ש במדרש שיעקב bטל וא"ו דאליהו למשכון שיהי' בטוח על הגאול' וביארתי דהענין הוא דהנה הפוסקים כתבו דלכך יש לכתוב בגט אליהו חסר וא"ו משום דמשחרב ביהמ"ק די לעולם שישתמש רק בשתי אותיות לבד וזה לדעתי מה שנטל משכון הוא"ו דכ"ז שאין הגאול' ובהמ"ק חרב די שיקרא בשם אליה לבד אבל כשיהי' הגאול' יקרא בשלש' אותיות והנה כאן שבעצת מרגלים היו במדבר ולא ילכו לא"י ואין בהמ"ק אז די לעולם שישתמש בשתי אותיות וז"ש יה היינו החצי שם יושיעך מעצת מרגלים אבל כשיושיעך אז יהושע מכניס ויקרא בשם יהושע דהיינו שלש' אותיות ודו"ק היטב. בתרגום יונתן כד חמי משה ענותנותיה דיהושuע אמר יה יושיעך מעצת מרגלים. הכוונה לדעתי ע"פ מה שהארכתי בדרוש של שבת תשוב' כי הקב"ה מניח את אדם לעמוד נגד יצרו הרע עד מקום שידו מגעת ואח"כ כשרוא' הקב"ה שכל' כל כחותיו אז הקב"ה מסיעו ולפ"ז כשרא' הקב"ה ענותנותו ואין בכחו לעמוד נגד המרגלים בקש שהקב"ה יסייעו. אמנם עוד לאלוה מילין דהנה המפרשים כתבו דמה שלא רצה משה ללכת בשליחות של הקב"ה הוא משום שלא ראה בעצמו איז' כח חדש שנתחדש לו וע"כ לא רצה אבל באמת נתחדש לו כחות אבל ברוב ענותנותו לא מצא בנפשו עוז. וזה לדעתי מ"ש לו הקב"ה הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא והוא יוצא לקראתיך וראך ושמח בלבו והכוונה שלרוב ענוות משה לא מצא בנפשו כח גבור' ורוח ד' שיעורר לעשות כזאת אבל אהרן מצא בנפשו עוז ע"י שרא' פני משה והוא כבר קבל כח ע"ד שאמר רבי האי דמחדדינא מחברי' על שראיתי לר"מ מאחוריי שהשלימים מקבלים כח השפע' במה שמסתכלים ע"פ הרב גדול הדור וז"ש לו שאהרן אחיך כאשר ירא' אותך ושמח בלבו והיינו שירגיש בנעשו כח ועוז וישער לעצמו כמה גדול כחך. וזה לדעתי מ"ש ביומא שלכך נענש שאול על ששתק בשמעו שאמרו בני בליעל מה יושיענו זה ויהי כמחריש והיינו ששאול נהפך לבו לאיש אחר כמו שהבטיח לו שמואל ונהפכת לאיש אחר ובכ"ז היה עניו ונחבא אל הכלים לשאול באורים ותומים כדרשת חז"ל וזה ענוה פסול' שאחרי שהרגיש בנפשו כח ותעצומות לא היה לו להחריש כשהבני בליעל אמרו לו מה יושיענו זה. וזה לדעתי מה שנקראו בני בליעל שהנה בליעל דרשו דהיינו בלי עול והנה באמת תשועת ישראל לא היה ע"י המלך כי אם עפ"י ד' וכשבני בליעל דהיינו בלי עול שלא האמינו בתשועת ד' ואמרו מה יושיענו זה והיינו שתלו התשוע' ע"י המלך ולא מד' ולכך בזהו מה יושיענו זה לא היה לו לשתוק כיון שהרגיש בנפשו כח אלקי ע"כ נענש וז"ש כד חמי משה ענותנותיה דיהושע והיינו שמרוב ענותנותו לא ימצא בנפשו כח לעמוד נגד המרגלים אף שנתחרש לו כח אלקי ע"כ ביקש שד' יושיעו מעצת מרגלים וילבשהו כח וגבור' ורוח אלקים יתחדש בו:

ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם עיין רש"י. ולפענ"ד ע"פ מה ששמעתי לפרש מ"ש יחזקאל כ"ז וגמדים במגדולתיך היו ומה זה שבח לצור וגם למה לא כתיב להיפך היו גמדים במגדולתך כמ"ש שם כל הפרש' היה קודם יעו"ש וע"ז פירש דהנה כל דבר הגבוה מאד האדם ירא' בעיניו דנראה לו קטן מאד כמו הכוכבים שנראים קטנים לפי ראות בני אדם והם גדולים מאד כמו כן כל הדברים לפי ריחוקם מעין נראו קטנים ולפ"ז שבח שכ"כ היו גבוהים החומות עד שכשהי' אדם עומד על המגדל היה נראה קטן כאילו היה גומד וז"ש במדים במגדולתיך היו היינו שנראו כגמדים בזה ודפח"ח ולפ"ז זה שאמרו וכן היינו בעיניהם כ"כ יש שם הרים גבוהים כשהיינו עומדים על הר היינו נראים כחגבים וכמו כן להיפך כשהם היו עומדים על הר אף שהם ענקים הגדולים בכ"ז היו מן הנפילים לפי ערך רחוקם מן העין ודו"ק:

על כנפי בגדיהם לדורותם. אמרו במדרש הובא בילקוט דור תם מגזל וג"ע ושפיכות דמים ועיין מ"א סי' כ' שכתב לבאר זאת. ולפענ"ד נראה דהנה מצות ציצית הוא וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ואמרו חז"ל עינא ולבא תרי סרסורי דעביר' נינהו והנה אמרו חז"ל ביומא טוב מרא' עינים מהלך נפש טוב מרא' עינים באש' יותר מגופ' של מעש' ועיין בתוס' ישנים ובהרמב"ח שזה מוסר לבלתי יסתכל בעריות והענין הוא ע"ד מ"ש דיש בהנאת עולם הזה טוב ערב מועיל והערב הוא מה שיערב יותר קודם שיגיע לגוף הדבר מאחר שהשיגו ולפ"ז זה האות שתאות המשגל הוא מגונה שהרי טוב מרא' עינים באש' מהלך נפש וא"כ ניכר שאך תאות ערב הוא וכמ"ש ר"י האש' מלא צוא' והכל רצים אחריה והיינו שזה גופא מופת הוא שהוא אך טוב למראית עינים שהרי הכל רצים אחריה והיינו בעוד שלא משיגים אות' ולפ"ז יהי' עכ"פ ענין ציצית מוסר השכל לשמור עצמו מג"ע שזה אמרו וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכבר כתב הרמב"ם והובא בטור וש"ע אהע"ז סי' כ"ג ס"ז שלבם של חסידים פונים מדברי הבאי לדברי אמת שהם אוחזות לבב הקדושים ועיין פכ"א מא"ב שכתב שלא תמצא ג"ע במי שעוסק בד"ת לשמ' יעו"ש דבריו הנעימים וא"כ איפוא הציצית הם שמיר' מג"ע וכמו שמצינו במנחות דף מ"ד באותו איש שכפ' יצרו ולא חטא ע"י שרא' ציצית וכעדים נדמו לו. והנה גזל וש"ד נראה לפענ"ד עפמ"ש החינוך שהלבן רמז לגוף שהוא שהארץ שנברא משלג שתחת כסא הכבוד והחוטין רמז לגוף כדאמרו בהמפלת שני זרועותיו כשני חוטין של זהורית והתכלת רמז לנפש שהרי תכלת דומ' לים וכו' עד דומ' לכסא הכבוד ולכך התכלת נכרך על הלבן שהנפש היא עליונית והגוף הוא תחתון יעו"ש בפרשת שלח ולפ"ז הנה כיון שתכלת דומ' לרקיע השמים ורקיע דומ' לכסא הכבוד הנה בזה פשיטא שיהי' נזהר משמץ ע"ז חליל' וש"ד ג"כ נזהר שהרי האדם מורכב מגוף ונפש שהקב"ה צוה שיהיו נקשרים יחד. ולדעתי לכך מצות ציצית שידח' כלאים וגם מצותו שיהיו שזורין דהנה כבר נודע מ"ש הטור סימן ה' בביאור ברכת אשר יצר ועיין ד"מ שם שהביא המדרש שמפליא לעשות קאי על מה שהרכיב הגוף בנפש ע"ש ובאמת הגוף והנפש הם הפכיים זה מושך למעל' וזה מושך למט' וחרבן הגוף בתיקון הנפש וכן להיפך וא"כ איפוא הם כלאים רק ע"י שרצ' הקב"ה לזכות את הנפש ע"כ צוה שתעל' להגוף ותזככו וא"כ זה רמז למצות ציצית שהוא מתכלת ומלבן והוא רמז לגוף ונפש שהם מקושרים יחד ולכך בעינן שזורים יחד וא"כ ממילא נזהר מש"ד שהאדם מורכב מגוף ונפש ודו"ק היטב:

והנה ע"ש על כנפי בגדיהם לדורותם נראה לפענ"ד דהנה כבר אמרו הסתכל בשלש' דברים ואין אתה בא לידי עביר' מה למעל' ומה למט' ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון והכוונה במצות ציצית הוא במה שקושרין אותו בכנפי בגד להורות שיסתכל למט' מאין והנה הבגד ע"י הציצית נתעל' וזה רמז שהגוף והוא המכס' אשר נשמתו ושכלו מתכס' בו נתעל' ע"י המצות וזה הענין שאמרו קשר עליון דאורייתא והיינו שע"י המצות נתקשר הרוחני בגופני ונעש' הגוף תיק ונרתק לשכינה וזה הענין באותו תלמוד שטפחו לו ציצית על פניו שזכר שיש לו קשר עליון וטפח לו ע"פ והוא רמוז בפרשת ציצית וראיתם וכו' והייתם קדושים וזהו מ"ש במ"ר תולדות פס"ה ס"י ונשא השעיר עליו זהו עשיה שנאמר הן עשו אחי איש שעיר את כל עונותם עונות תם שנאמר ויעקב איש תם והיינו עונות ג"ע וש"ד וע"ז שנקרא תם ודו"ק:

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. הנה אמרו חז"ל עינא ולבא תרי סירסורי דחטוא' ולפענ"ד נראה בהא דאמרו שורייקא דעינא בלבא תליא והיינו דהנה יש עין טוב' ועין רעה והדבר תלוי בהלב שאם יש לו לב טוב אז העין שלו ג"כ טוב ואם חליל' להיפך אז יש לו עין רעה. וזהו המליצ' שורייקא דעינא בלבא תליא כפי מה שהוא בלב וגם לענין אמונה אם בלבבו מאמין בד' אז אין עינו מקנא ונוטר ומאמין שהכל בא בהשגח' וז"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ובזה פירשתי פעם אחת בהספד על אדם כשר ושמו מרדכי שזה מ"ש ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש תכלת והענין הוא מליצ' שהנה המע"ט נקראים בגדים כמ"ש בכל עת יהיו בגדיך לבינים ועיין שבת דף קנ"ג ובתב"ש בחידושיו בבכ"ש שם וז"ש ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש תכלת היינו שהי' לבוש בגדים נאים ומלובש במעש"ט וכדדרשו תכלת דומ' לרקיע וכו': המוצאים אותו מקושש וגו' כי לא פורש מה יעש' לו. הכוונה לפענ"ד ע"פ מה ששמעתי בשם הרב בעל לב ארי' ז"ל שפירש מ"ש חי ד' כי בן מות האיש העוש' זאת ואת הכבש' ישלם ארבעתים עקב אשר עשה הדבר הזה ואמר כי מצינו שלמגדר מלתא עונשין מית' אף שאינו חייב כ"כ כמו מי שהטיח עם אשתו או שרכב על סוס בשבת אמנם המגדר עלתא לא שייך רק במצאו אותו בעת שעש' אבל אם דנין אח"כ על מה שעש' לא ש שייך מגדר מלתא לזה אמר חי ד' כי בן מות האיש העוש' זאת היינו בשעת עשייה אבל ארבעתים ישלם עקב אשר עשה ודפח"ח והנה כאן לא פירש מה יעש' לו לכך אמר הכתוב שרצו לדונו למגדר מלתא ולזה אמר המוצאים אותו מקושש היינו בעת שמצאו אותו מקושש ודו"ק היטב: למה נסמכ' פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקת' בצרעת ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. עיין עקיד' שבאמת אין הסדר כמו שהי' מקודם שהרי אמרו במדרש שוחר טוב מזמור ג' לא ידע אנוש ערכ' א"ר אלעזר לא ניתנה פרישיותיה של תור' על הסדר שאלמלא נתנה על הסדר כל מי שקורא בהם יכול להיות מחיה מתים לפיכך נתעלם סדור' של תור' ולפ"ז אין סדר בתור' כלל אבל באמת חליל' שתהי' התור' לא על הסדר כלל רק שהסדר אשר היה לה מכבר זה אין לה אבל גם כעת נסדר' בסדר אחר ע"ש ויפה כיון שהרי דרשו סמוכים מן התור' שנאמר סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר ולפענ"ד יש לומר דזה מה דאמרו ביבמות דף ג' אפי' למ"ד דלא דריש בכל התור' כלה סמוכין במשנה תור' דריש ולכאור' הוא תימ' רבה דודאי התורה כלה בסמוכות ישר ולא עוד שהר' משנה תור' משה אמרו והקב"ה סדר' אח"כ וצוה לכתבו בספר כמ"ש הרמב"ן בהקדמתו וא"כ עכ"פ לא תהא תור' שלימ' שוה למשנה תור' אבל באמת הדבר נכון שגוף התור' נשתנה סדרו מכאשר היה ולכן יש לומר דלא דרשינן סמוכין אבל משנה תור' שמשה רבינו סדרו וא"כ הוא הסמיך לענינינו ענין בענין שבו לא שייך שיוכל להחיות מתים שלא היה כחו גדול כ"כ וא"כ אדרבא במשנה תור' ודאי דרשינן סמוכין ודו"ק היטב:

ושעיר עזים אחד לחטאת. עיין רש"י חטת חסר אלף שאינו כשאר חטאת שכל חטאת שבתור' הבא' עם עול' החטאת קודמת לעול' וזו עולה קודמת לחטאת. לפענ"ד ביאור הדברים דהנה ענין חטאת ועול' אמרו בזבחים דף ו' דהעול' היא דורון והענין הוא דאחרי שחטא מלבד החטא אשר המרה פי ד' אף גם שלא קיים עכ"פ מצות השם ומהראוי שיעשה העבד מצות אדונו והוא לא די שלא קיים מצותו אף גם עוד המר' את פי ד' לכך צריך חטאת ועולי וכבר נדפס בשם הגאון מ"ש דין וחשבון כי דין הוא על העביר' וחשבון שבעוד שעש' עביר' היה יכול לקיים מצוה ולפ"ז העביר' גדול' מאשר ביטל מצות עשה בשב ואל תעש' לכך החטאת קודמת אבל בע"ז דבאמת החטא העצום על אשר עזב את ד' וכמ"ש אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים ולפ"ז כאן העול' קודם להחטאת שמה שעבד בורות נשברים אין כ"כ תפסד כמו אשר עזב האלקים חיים ומלך עולם ודו"ק:

ושמעו מצרים כי העלית בכחך וגו' ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ד' וגו' אשר עין בעין נראה אתה ד' וגו' והמת' את העם וגו' ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת עיין רש"י מ"ש בזה ויש להמתיק דבריו דבאמת יש מתפקרים ואומרים שאין כבודו לשם יתברך שישגיח על עולם השפל ועזב אלקים את הארץ ולפ"ז קלקלתם תקנתם שעכ"פ לא יתלו באין יכולת רק שיתלו כי עזב את הארץ אבל אחרי כי שמעו כי אתה ד' נראה עין בעין על ישראל ומכבודו חלק על ישראל להשגיח עליהם א"כ אם תהרגם כעת יתלו מבלי יכולת ודו"ק היטב:

למטה יוסף למט' מנש'. עיין ברבותינו בעלי התוספות על התור' שלפי שיוסף הוציא דבה ע"כ נזכר כאן על עטה מנש' שהוציאו דבה ובכ"מ הוא נזכר על מטה אפרים לפי שיהושע שהי' למט' אפרים לא הוציא דבה ודפח"ח:

וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות. עיין רמב"ן שכתב כפי משמעו הוא קרבן משומד לכל התור' בשוגג כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא רצה להיות כישראל כלל ויהי' כ"ז בשוגג כגון שיהי' ביחיד בתינוק שנשב' לבין העכו"ם ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התור' ולא הית' לדורות עולם ונשאלתי באסרו חג פסח שנת תרי"ד עש"ק שמיני ב' מר' מרדכי שאול מקראקא שדברי הרמב"ן מרפסן איגרי שאיך נחשב זאת לשוגג אם כל הקהל יחשבו שכבר עבר זמן התור' ולא הית' לדורות והלא זו אפיקורסית גמור' והתור' היא נצחיות ובזמנינו כל הרוצ' לחנק אומר כן ובאמת שזה תימ' רבה על אבי ראשי התורה והיראה שדבריו הקדושים יהי', כ"כ זרים ולכאור' רציתי לומר שהרמב"ן כיון שיחשבו שהתור' אינה נצחיות ח"ו ותשתנה לדורות ואף שהרמב"ם חשב' ביסודות התור' שלא תנוסח ולא תשתנה לעולם אבל העיקרים מאמר ד' חלק ע"ז ועיין מגן גבורים סי' י"ז אבל הרמב"ן אמר שיחשבו שכבר עבר זמן התור' וגם אי אפשר לומר שכיון למ"ש בב"ב דף ק"כ וקכ"א שדבר זה לא יהא נוהג לדורות ע"ש אבל זה אינו רק בהסבת נחל' ובכל המצוה נוהג לדורות כמ"ש שם בחד"א. אמנם באמת אחר העיון נתיישבתי דדברי הרמב"ן נכונים דאם באמת כשתבשו ושכחו התור' או שחשבו שבאמת אינו נוהג לדורות זה מקרי שוגג אבל אם באמת יודע שהתור' נוהגת לדורות רק שע"י שגבר עליו בולמוס התאות הוא רוצ' לפרוק עול ולומר שאינו נוהג לדורות ומתחזק עצמו בטענות מבהילות ודיעות משובשות שאינו נוהג לדורות שהרי רוא' שעכ"פ רוב העולם הם מחזיקים בתורת משה ואף שהוא אומר שטעו מכל מקום היה לו להיות מכלל הרוב ואחרי רבים להטות אבל כשכל הקהל יחשבו ויטעו שהתור' אינה נוהגת לדורות זה אינו רק שוגג ולא אפיקורסית כנלפענ"ד ליישב דברי הרמב"ן ודו"ק היטב ועיין עיקרים מאמר א' שכל הטוע' בעיונו לפרש אחת מהעיקרים בחילוף האמת רק שאינו מתכוין לעקיר הקבל' לא נקרא כופר ועיין בבאר שבע בחלק גבי האומר אין תחיית המתים מן התור' ע"ש וכ"כ הרדב"ז בחלק ד' סימן קפ"ז וכמ"ש סם בגליון וא"כ ה"ה אם טעו בענינים וחשבו דהתור' אינה נצחיות לא נקרא כופר ודו"ק:

עוד אני חושב דהרמב"ן כיון למה שרמז בכמ' מקומות שעיקר מצות התור' לא נתנה רק בא"י ובח"ל הוא רק להציב ציונים לארץ כמ"ש בספרו הובא ברש"י פרש' עקב ועיין רמב"ן פ' עקב ועיין שו"ת רדב"ז ח"ה סי' שני אלפים קנ"ד ודו"ק היטב:

(השמט' לפרשת קרח) ודתן ואבירם. במדרש והובא ברש"י דאוי לרשע אוי לשכינו. ונשאלתי בזה דאטו דתן ואבירם לא רשעים גמורים היו בפני עצמן שהוצרכו להענש בשביל השכינות יותר היה שייך הדרש על ר"ן האנשים ראשי סנהדראות שהיו כשרים לא כן דתן ואבירם. והשבתי בזה דהנה גם ברשעים יש מינים חלוקים יש רשע בעל תאוה אבל אינו מתכוין למרוד בד' וכמו שאמרו חז"ל לא עבדו ישראל לע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא אבל יש רשע שהוא פוקר ומין ומתכוין להכעיס לבורא והנה קרח ועדתו היו מהכת הפוקרים ובהחבולות של אפיקורסית ולצנות פקרו בד' ובמשה ולכך נענשו בעונש הגדול הלז שנבלעו שאול חיים אבל דתן ואבירם היו רשעים עוברי עביר' לתיאבון והם לא היו ראויין לעונש כזה רק דאוי לרשע אוי לשכנו ודו"ק: כי כל העד' כלם קדושים ובתוכם ד' ומדוע תתנשאו על קהל ד' ויאמר משה בקר ויודע ד' וגו' זאת עשו קחו לכם מחתות וגו' והיינו דהם טענו שכל קדושת הכהנים וגדולתם הוא אך מקדושת כל הקהל וע"כ טענו מדוע תתנשאו על קהל ד' וע"ז השיב כי באמת אדרבא אתם תלוי בנו שהרי אתם אסורים לעבוד ואנחנו נצטוינו לעבוד ולכך בקר ויודע ד' את אשר לו והיינו מי הנבחר לעבודתו ודו"ק היטב:

אם כמות כל האדם ימותון אלה עיין בבעל הטורים ב' כאן והשני והארץ כבגד תבל' ויושביה כמו כן ימותון ע"ש מ"ש בזה. ולפענ"ד הדבר פשוט דהנה הלשון כמות כל אדם ימותון היינו שיהי' מית' טבעיות דהיינו אפיסת כחות זהו מיתת כל אדם שבעת שמת נחלש ואפסו כל כחותיו וז"ש והארץ כבגד תבל' והיינו כמו הבגד שאפסו כחות המחזקים הבגד ונתבלה וז"ש ויושביה כמו כן ימותון והיינו שבני אדם ג"כ ימותו באפס כחותם אבל באנשי קרח נבלעו בעודם חיים וקיימים וז"ש וירדו חיים שאול' ודו"ק היטב:

ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי וקדשי בני ישראל לך נתתים למשח' ולבניך לחק עולם זה יהי' לך מקדש הקדשים וגו'. המעיין בכל הפרש' כאן ימצא לדעתי ענין והער' חדש' דהנה באמת כבר נודע כי כל ענין אשר האדם מקבל מחבירו אם במתנה יו בקבלת פרס על עבודתו אשר עובד אותו זה נחשב לנהמא דכסופא כי לעיני האדם נראה שזה עיקר מחיותו תלוי ביד זה והוא המחי' אותו והנה הכהנים שהיו מקבלים מישראל כ"ד מתנות כהונה היו נראים כמקבלים מתנה או לכל הפחות כמקבלים שכר מאת בני ישראל והקב"ה רצה שיהיו הכהנים מקודשים וחשובים ובני ישראל יכבדו אותם וחייבים לקדשם ולהדרם וע"כ נכתב כל הפרש' הזאת. והנה באמת כל מי שמהנה לחברו אם ע"י מתנה או שנותן לו לעבוד באמת שזה נקרא אדון וזה עבדו ומשרתו אך זה אם עכ"פ האדון יכול לעשות בעצמו זאת אם היה רוצ' ועכ"פ ע"י אנשי ביתו וקרוביו אבל דבר שאינו יכול לעשות וגם אינו יכול לאכול והוא מוכרח לתת אותו לזה שיעבוד ויעש' ויאכל הלזה יקרא עבד ומשרת והרי הוא נכבד יותר ממנו שהוא היה רוצ' מאוד לעשותו ואינו יכול. והנה גם בעניני העולם אם נבחר אחד לעבודת המלך אף שמקבל פרס מהעם והיינו שאנשי מדינה נותנים להמלך מס ומזה ינתן לכל אחד מהשרים פרס הנאמר שזה השר יקרא עבדו של אנשי המדינה והנה כי כן היו בהכהנים שאחרי שהם עובדים עבוד' ומקבלים כ"ד מתנות כהונה היה מקום לחשוב שהם עבדים לבני ישראל וזאת להם חלף עבודתם וע"כ אסר' התור' התרומ' לבני ישראל וכן הזרים אסורים לעבוד וכמו זר נחשבו וא"כ אין מקום לבני ישראל לחשוב כי הם עבדים להם ואדרבא הכהנים המה השרים והם מקבלים פרס מהמלך כי הקדשים והתרומות הם שייכים להקב"ה והם משלחן גבוה קא זכו וזהו ההבדל שבין כהנים ולוים שבלוים שניתן להם מעשר ראשון שמותר לזרים זה באמת רק שכר חלף עבודתם אבל הכהנים שלוחי דרחמנא הם ולא עבדי ושלוחי דישראל וז"ש בכל מקום השמר לך פן תעזוב אה הלוי כי הלוי באמת הוא עני ומקבל פרס משא"כ הכהן והמעיין בכל הפרש' כאן ימצא שהוא ענין נכבד וז"ש אני חלקם והיינו שאת' מקבל ממני כל המתנות וא"כ הוא גדול' ושרר' לא כמתנת בו"ד שחרפתם מרוב' ומתנתם מעוט' כ"א משח' לשרר' ולגדול' ודו"ק:

במדרש קרח שפקח היה ומנושאי ארון היה:

והוא תמוה דמה מעל' היא זו. ושמעתי מפי א"מ הגאון נ"י דאמר דהנה בארון כתיב ולבני קהת לא נתן עגלות כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו וביאור הענין דכל מה שיש קדוש' יתיר' זה צריך עבוד' יתיר' לשאת בכתף ולזה אמר שאחרי שבקשו כהונה אמר להם שילמדו מארון שכל שקדוש' יתיר' יש טרחא יתיר' ולזה אמר אחר שמנושאי ארון היה ועבודת הקדש עליהם ע"כ בכתף ישאו ודפח"ח. ואני אמרתי בזה דהנה הם טענו שלמה לא ניתנה כהונה גדול' להם שיעבדו והנה זה היה שייך אם כביכול היה צריך לעבודתינו וצוה שישמשו זה דוקא שייך לומר למה לא בחר בנו אבל אם כביכול א"צ לזה כלל והרי הארון היה נושא את נושאיו א"כ מה שייך להתלונן למה לא נשא הקב"ה אותם שמה זו שאל' לאלקים שלא רצה לבחור בו וז"ש מנושאי ארון היה וידע היטב שארון נשא את נושאיו א"כ איך שייך לבקש כהונה הא הקב"ה לא רצה בו ולשאת אותו וז"ש כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו היינו שהם נשאו את נושאיהם ודו"ק: עוד נראה לי כוונה עמוק' דהנה יש הבדל בין חכמת התור' לשאר חכמות שכל החכמות האדם מעמיק ומגדיל החכמ' ע"פ שכלו אבל חכמת התור' כל מה שמעמיק בה יותר מבין כמה עמוק חכמת התור' וכי עד עתה לא הבין מעלת התור' כלל וזהו המליצ' הארון נושא את נושאיו והיינו שנושא עול התור' היא עוד תגדל על זה והנה קרח טען כי כל העד' כלם קדושים א"כ לא הבין מעלת התור' וחכמת' שאם היה מבין היה יודע מעלת משה רבינו והשגתו בתור' כמה גדל' וז"ש ומנושאי ארון היה ודו"ק היטב:

וידבר ד' אל משה לאמר הבדלו מתוך העד' וגו' האיש אחד יחטא וגו' ויאמר ד' אל משה דבר וגו' הבדלו, כלם שאלו שזה נראה כחזר' ח"ו ולפע"ד בפשיטות דלאמר היינו לאחרים וא"כ גם בתחל' אמר הקב"ה למש' ולאהרן לאמר לאחרים הבדלו מתוך העד' ואח"כ ביאר הדברים והבן הדברים:

(השמט' לפ' חקת) במדרש רבה כל זה ניסיתי בחכמ' אמרתי אחכמ' והיא רחוק' ממני כתיב ויתן אלקים חכמ' לשלמ' וגו' מהו כחול וכו' אר"ל מה חול גדר לים כך הית' חכמ' גדור' לשלמ' מתלא אמרין דעת חסרת מה קנית דעה קנית מה חסרה עיר פרוצ' אין חומ' איש אשר אין מעצור לרוחו. והנה מה שאמר שהית' החכמ' גדור' לשלמה הוא משולל ביאור ומכ"ש מה שהביא המקרא עיר פרוצ' אין חומ' אין לו מובן כלל. והנראה בזה דהנה זה נודע כשם שהחכם אינו נקרא חכם אם לא הוציא כל מה שבכחו לדעת כמו כן לא יקרא החכם חכם כל שחוקר דבר שאין בכח שכל אנושי לחקור כמו הנמנעות שאי אפשר להשיג וכמו מה למעל' מה למטה וכדומ' שאין רשות לחקור שאם ירצ' האדם לחקור מה שאין בכחו יחלש שכלו אף מה שבכחו ניטל הימנו וכמ"ש המור'. והנה זה שנשתבח שלמ' המלך ע"ה שברוב חכמתו אף שהי' רוצ' לעמוד על כל דבר חכמ' בכ"ז מדד שכלו מקודם אותו דבר חכמ' אם היא לפי ערך חכמתו ואם היה למעל' מכח שכלו לא רצה לחקור והנה בהגיע לפרה אדומ' והבין שהוא למעל' מכח שכלו חוק שם לחכמתו לבלי לחקור וז"ש כל זה ניסיתי בחכמ' אבל בפר' אדומ' אמרתי אחכמ' והיא רחוק' ממני שהיא רחוק' מכח חכמת ע"כ לא רצה לחקור כלל וז"ש מה חול גדר לים אף כך הית' חכמ' גדור' לשלמ' וז"ש עיר פרוצ' אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו והיינו מי שאינו שם חק וגבול לחכמתו ומבקש לחקור במה שלא הורש' זהו משתבש מאד והוא כעיר פרוצ' אין חומ' ודו"ק:

ודברתם אל הסלע לעיניהם וגו'. ויאמר משה שמעו נא המורים וגו' יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. כולם תמהו על חטא של מי מריב'. והנראה בזה ע"פ מה שמצאתי בזהר פ' נשא בהאידרא דר' חזקי' אמר על מה שאמר ירמי' הנה לא ידעתי דבר וכי ירמי' לא היה ממלל עד עכשיו אלא מה בין דיבור לאמיר' אמיר' הוא דלא בעי לארמא קלא דבור בעי לארמא קלא ולאכרזי מילין דכתיב וידבר אלקים את כל הדברים האל' לאמר ותאנא כל עלמא שמעו האי דיבור ואזדעזא כל עלמא ולכך כתיב וידבר ולכך גם ירמי' אמר לא ידעתי דבר לאכרזא מלא ולאוכחא ברוח קודשא לעלמא ע"ש ודפח"ח. ובאמת שזה מסכים למ"ש חז"ל שדיבור הוא קשה. ובזה נראה לפענ"ד מה דדרשו חז"ל משה ידבר והאלקים יעננו בקול שאין המתרגם רשאי לתרגם ולהגביה קולו יותר מהמברך ועיין ברכות ריש פרק כיצד מברכין ובתוס' שם והיינו משום דכתיב ידבר ומשמע בקול וכתיב סתם והאלקים יעננו בקול משמע ג"כ קול סתם וע"כ דאינו רשאי יותר להגביה קולו מהמברך. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד והיינו שאף שאדבר בו בהרמת קול ומוכיח אותו בכ"ז זכור אזכרנו עוד והמו מעי עליו והנה כאן אמר ודברתם אל הסלע הבין משה שירים קולו להוכיח אותם וע"כ צווח שמעו נא המורים אבל באמת כוונת הש"י היה שלהסלע יגביה קולו להראות לעין כל שהי' נס ודו"ק:

שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים כלם תמהו מה היה החטא של מי מריב'. ולפענ"ד נראה דהנה מ"ש משה המן הסלע הזה נוציא לכם מים הוא תמוה דהא באמת השי"ת אמר שיתן להם מים מן הסלע. אמנם באמת משה רבינו רצה להגדיל הנס ולא יחשבו כי הסלע הזה יתן להם מים וע"ד שאמרו לא ערוד ממית וכו' וע"כ רצה לומר המן הסלע הזה נוציא לכם מים והיינו שהסלע בעצמו לא יתן להם מים רק השי"ת הוא שחידש זאת אבל מתוך הכעס שקצף עליהם שכח לומר להם הסיום וא"כ נשארו בני ישראל בטעותם שא"א שסלע יתן מים וא"כ כל שהכ' ונתן מים אז לא האמינו ישראל שהקב"ה חידש זאת וחשבו שהוא עפ"י טבע וז"ש יען לא האמנתם להקדישני ודו"ק היטב והנה נראה לי עוד בזה ע"פ מה שנודע מ"ש הט"ז באו"ח סי' תר"ע דהנס אי אפשר להיות בלי איזה ישות ואפיקי יהוד' כתב דזה דוקא גבי נביא אבל הקב"ה יכול לעשות מאין יש ע"ש והנה זה שטע' משה רבינו שהקב"ה א"ל שיתן מימיו והבין שהמים שיש להסלע מצד עצמו זה די בדיבור אבל להוציא מים אח"כ חדשות לזה צריך הכא' וע"כ הכה אבל באמת הכוונה היה שיתן מימיו לחוץ והסלע בעצמותו יתן מים וא"כ ז"ש יען לא האמנתם בי להקדישני שאני יכול לברוא יש מאין ודו"ק כי קצרתי: אכלה ער מואב עיין רש"י שם אות' המדינה קרוי ער בלשון עברי ולחיית בלשון ארמי עיין שפתי חכמים ולפענ"ד ק"ל לרש"י שכבר נודע שהתרגום לא ישנה שמות העצמיים שבמקרא ואיך תרגם לחיית ולזה כתב שכן נודע לי שבלשון ארמי נקרא לחיית מה שנקרא בלשון מקרא ער ועיין תרגום על פסוק במות הגיא ומרמתא לחוליא ולא נודע הכוונה של לחוליא ולפענ"ד צריך לומר ללחוליא והוא לחיית האמור כאן ודו"ק:

במדרש אמרו שכל הפרות בטלות ושלך קיים וכן יסד הפייט בפרשת פרה. ולפענ"ד הכוונה דהנה הרמב"ם פ"ג מפרה הלכ' ד' כתב דפרה עשירית עתיד המלך המשיח מהר' יגל' לעשות והנה המקור לא ידעתי כעת ובמשנה ותוספתא לא ראיתי בהחפזי והנה כ"ב אדר שני שנת תרי"ג עש"ק פ' פרה נתקשיתי דלמה יוצרך פרה לעתיד שהקב"ה יבער טומא' מן הארץ. ונזכרתי מ"ש בזכרי' י"ג ביום ההוא יהי' מקור נפתח לבית דוד ולירושלים לחטאת ולנדה אבל בתרגום יונתן וברש"י ורד"ק כלם מפרשים שיכפר חטאתם כמו שמכפר מי נדה ועיין יומא דף ע"ח וביחזקאל ל"ו אמר וזרקתי עליכם מים טהורים וגם בזה פירשו הת"י ורש"י ורד"ק דהוה כאלו זרק מי חטאת. וכפי הנראה לאחר שיעש' המלך המשיח עשירית אז יהי' רוח טהר' על הארץ. וכן מצאתי בבחיי פרש' חקת שנראה מדבריו כן אבל כתב עפ"י קבל' ואין לי עסק בנסתרות ולפענ"ד דפרה היה חקה ולמשה רבינו נגל' הטעם וא"כ יתכן שמלבד שהיא לטהר מטומא' צריך שיהי' פרה אדומ' וזה יהי' גם לעתיד ולכך אמרו שלך לא תהי' בטל' לעתיד שאת' ידעת הסוד מהפרה שתנהוג גם אח"כ:

במדרש רבה מה חול גדר לים כך הית' החכמ' גדור' לשלמ' וכו' עיר פרוצ' אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו הענין לפענ"ד דהחכם כל זמן שאין גדר לחכמתו ורוצ' להשיג יותר מכפי מה שבכחו גם מה שיכול להשיג אינו משיג וז"ש מה החול גדר לים שאל"כ היה נפרץ ונשטף כל העולם אף חכמתו של שלמ' הית' גדור' ולכך אמר אמרתי אחכמ' והיא רחוקה ממני וז"ש עיר פרוצ' אין חומ' איש אשר אין מעצור לרוח ודו"ק והבן:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה