אור ברסלב

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

מגילת איכה

מגילת רות

בעזה"י מגלת איכה בפתיחה למגלת איכה רבתי בפתיחה דר"י דסכנין בשם ר"ש בפסוקי קהלת דריש שם ותשבר כד על מבוע תרין אמוראי חד אמר כד של ברוך על מבועו של ירמי' וחד אמר כדו של ירמי' על מבועו של ברוך הה"ד מפיו יקרא אלי וכן הוא במדרש קהלת על פסוק הזה ואין לו מובן ועיין מ"כ. ולפענ"ד הכוונה דהנה ירמי' היה הנביא וברוך היה הכותב והאומר מפיו והנה זה נודע בחוש שכשם שהאומר אי אפשר לומר דבר בלתי שמוע מפי הנביא האומר לו כמו כן להיפך גם הנביא בעצמו אם יש לו להשפיע על הנשפע והוא מגיד דבר נבואתו אז יש לו כח להשפיע אבל אם אין שומע ואין מי יגיד דבר נבואתו גם הנביא בעצמו אין לו כח להשפיע נבואתי וכבר דרשו חז"ל על משה רבינו לך רד מגדולתך שכל זמן שהיו ישראל נזופין לא נתגל' עליו השכינה וכלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל והענין כי כח הנבואיי הוא רק בשיש שומעים הנבואה וזה שנחלקו כאן חד אמר כד של ברוך על מבועו של ירמ' והיינו דאם ירמי' לא היה נובע מעייני נבואתו אין לברוך כח לאמר ע"ד שאמרו אם רבי לא שנה ר"ח מנין לו וחד אמר כדו של ירמיה על מבועו של ברוך והיינו דהעיקר הנבואה הוא להשמיע לעם הנבואה ואם ברוך לא היה יכול להגיד כי בני ישראל לא אבו שמוע אז נפסק כח הנבואה של ירמיה וזה שכתוב מפיו יקרא אלי והיינו שברוך היה המגיד והכותב והמשמיע לעם וכיון שלא שמע נפסק הכח הנבואיי והבן:

וגם בפשיטות יש לומר כי כל זמן ששכל האנושי חוקר עם תלמידו אז שכלו מתחדר יותר ויוכל להשכיל עי"ז יותר לא כן אם אינו רק בפני עצמו אז השכל האנושי לואה וזה אמרם ומתלמידי יותר מכולם שהשכל מתחדד יותר ולכך ותשבר כדו של ירמיה על מבועו של ברוך וזה גלוי בעליל לכל מבין ומשכיל שכל עוד שילמדו ממנו הוא יתחדד יותר וילטוש רעיוניו יותר מאד ודו"ק: שם במדרש בפתיח' אם ראית עירות שנתלשו ממקומן בא"י דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים שנאמר ויאמר ד' על עזבם את תורתי ועיין מ"כ ומשנת דר"א שנדחקו למצוא משמעות מהכתוב וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי הכוונה עפמ"ש רבינו יונה הובא בר"ן בנדרים דף פ"א בהא דדרשו שם על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחלה דהכוונה לפי שראו אותן עוסקים בתורה והיו החכמים והנביאים תמהים על מה שאבדה הארץ עד שבא הקב"ה ופירשה שהוא יודע מעמקי הלב שלא היה התורה חשובה בעיניהם כ"כ עד שלא ברכו בתורה שלא היו עוסקים לשמה ע"ש ודפח"ח והם נאים ראויים למי שאמרן. והנה אם אמנם דבר גדול דיבר הרר"י ז"ל בכ"ז אינו מובן מה הכוונה שלא ברכו בתורה תחלה לעוסקים שלא לשמה. אך לפענ"ד נראה דהנה עינינו הרואות עוד היום כי מעלת התור' ירדה עד לעפר בכ"ז אם יאמרו לאדם שילמד למען יהי' גדול הדור ומופלג אז יתאמץ בכל עוז שילמד לבנו אך בעוד שאינו יודע אם יצליח בתור' הוא חושב בלבו מי יודע אם יהיה גדול הדור למה זה אתן לכסף מוצא על לא תועלת: והנה כל זה מחמת שאין אנו מבינים מעלת התור' וערבות' ומתיקותה ואינו רק הנאת העוה"ז שיקרא רבי ויהיה לו כבוד אבל אם נזכה להבין מעלת התורה בעצמותה אז כל אדם היה משתדל למען השיג אפס קצה מחכמת התורה וזהו הענין שלא ברכו בתור' תחילה והיינו שהאמת שהיו עוסקין בתורה היינו מי שכבר הבין בתורה זה עסק בה אבל להחזיק הנערים בתורה ולהעמיד להם סופרים ומלמדים שאלו גדיים יהיו תיישים זה לא עשו על כי היה שלא לשמה רק בשביל כבוד ולכך לא ברכו בתורה תחלה והיא מליצה נפלאה שלא ראו להתחיל בתורה דהיינו שיהיו בעלי תורה. ומה נכבד שם דברי רז"ל שאמרו שם דלכך אין ת"ח מצויין להיות ביניהם ת"ח משום שלא ברכו בתורה תחלה דהיינו שלא נחשב בעיני הת"ח העניני התורה שיראו שבניהם ילמדו וישמעו וז"ש כאן שלכך נתלשו עיירות ממקומן בא"י והיא מליצה נפלאה שאינם במעלתם הראשונה וע"ז אמר שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים והיינו דדריש מקרא דעל עזבם את תורתי ודו"ק היטב:

קרא עלי מועד לשבור בחורי. פירשתי דהנה אמרו חז"ל תמוז דהאי שתא מלוי' מלייא ובליל ת"ב שהיה המרגלים אז נקבע ת"ב ועל שם זה נקרא ת"ב מועד ועיין ט"ז שאין לומר ענינו דנקרא מועד והנה כבר אמרו חז"ל דשבת קביע וקיימא ולכך אומרים מקדש השבת אבל יו"ט דישראל הוא דמקדשי להו לכך אומרים מקדש ישראל והזמנים ולפ"ז כאן אמר שהמועד קרא עלי' והיינו לא שישראל קבעו המועד רק השי"ת קבע המועד מימות המרגלים ואילך וזהו מליצ' יפה שהקב"ה קרא עלי מועד. והנה בזה יש לפרש מה דאמרו בתענית דף כ"ז דר"י אמר אילו הוית התם הוה קבענא לה בעשירי ורבנן אמרו אפ"ה אתחלתא בפורענותא עדיפא ומהראוי להבין דמה בכך דהוה אתחלתא דפורענותא אפ"ה רובו של היכל נשרף בעשירי וצדקו דברי ר"י אמנם ביאור הדבר נראה לפענ"ד דבאמת מהראוי להבין למה נשרף רובו של היכל בעשירי והלא ראוי שיהיו בת"ב דקרא עלי מועד ממרגלים. אמנם נראה דהנה הר"ן בדרושים כתב על מאמר בניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאל דהנה כמו שיותר ניקל להחם מים חמין שכבר נתחממו ונתקררו ממים צוננים שמעולם לא היו אצל אש כמו כן קשה על הקב"ה לשנות הטבע ולכך כל שכבר נעשה ביום זה נס היום הזה הוכן כבר לזה ולכך בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל ע"ש והנה כי כן אם במד' טובה קשה לשנות אף כי במדה פורעניות ולכך באמת ההיכל נגזר בעשירי להשרף רק שקשה לשנות ולכך התחיל בתשעה באב לעת ערב שאז כבר הוכנה הזמן להיות פורעניות וע"כ החלה הפורעניות לבא וא"כ זה שאמרו אתחלתא דפורענותא עדיפא והיינו שאדרבא מדראינו שרובו של היכל נשרף בעשירי ע"כ שכן גזרה חכמת הבורא ואפ"ה התחילה לעת ערב וע"כ משום שאז היה נכון ממרגלים ואילך להיות פורעניות וא"כ לכך אתחלתא עדיפא שאל"כ היה קשה כביכול לפני המקום להיות פורעניות גדול כזה. ובזה מיושב הא דאמרו במגלה דף ה' באלו אמרו מאחרין ולא מקדימין בת"ב משום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן והקשה בטורי אבן ת"ל דמהראוי להיות בעשירי כדאמר ר"י ואתחלתא דפורענותא כיון דנדחה מהראוי לאחרו וכבר כתבתי בזה דברים רבים. ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא מזה מוכח דאין ראוי לקבוע בעשירי שהרי חזינן שהתחיל לעת ערב ולכך הוצרכו לומר הטעם דאקדומי פורענותא לא מקדמינן והנה במה שנקרא אתחלתא דפורעניתא ואקדומי פורעניתא נראה לפענ"ד ע"פ מה שפירשתי הא דאמרו ביבמות אין פורעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל שנאמר אך תראו תקחו מוסר והנה צריך ביאור למה דוקא בשביל ישראל. ואמרתי בזה דהנה פורעניות נקרא לפי שע"י יסורין נפרע החוב והוקל ממה שהיה וע"כ נקרא פורעניות וכן מצאתי בצל"ח ברכות הטעם שנקרא פורענות. והנה כבר כתבתי בפרשת אחרי שבישראל נפרע מעט מעט כדי שיקחו מוסר אבל בגוים אינו כן וז"ש אין פורעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל שנאמר אך תראו תקחו מוסר ומעתה זה שאמר אתחלתא דפורעניתא עדיפא והיינו שמהראוי לאיש השלם שלא לאחר הפרעון אף רגע ולכך טוב יותר לצום ולהתענות לכלות פשע תיכף בת"ב אבל אקדומי פורעניתא לא מקדמינן כמשפט שאמרו אין אדם פורע תוך זמנו. ובזה יש מקום ליישב קושית הטורי אבן דבאמת אם חל הפרעון בשבת אז בודאי אסור לאחר רק משום דאקדומי פורעניתא לא מקדמינן לכך נתאחר ודו"ק:

במדרש בפתיחה אילו זכיתם הייתם קוראים בתור' וקראתם בעצם היום הזה ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים קראתי למאהבי ועיין ביפ"ע שנדחק. ולפענ"ד לפמ"ש האבודרהם דעשר' בטבת אלו היה יכול לחול בשבת היה מתענין בו לפי שכתיב בעצם היום הזה ולפ"ז כל שכתוב בעצם היום הזה הוא דוקא ובירושלמי עירובין פ' שליש' אמרו קראתי למאהבי המה רמוני שהיו אומרים לי לעשות שני י"ט של גליות ע"ש ולזה אמר שאם היו זוכים לא היו קוראים יו"ט רק בעצם היום הזה ואלו שלא זכו קוראים קראתי למאהבי דהיינו שני י"ט של גליות ודו"ק:

שם אלו זכיתם הייתם קוראים במסילה נעל' ועכשיו אתם קוראים סלה כל אבירי לפענ"ד הכונה דכבר נודע מ"ש הרמב"ם דדרך הממוצע הוא טוב רק דאם נטה הרבה לקצה אחד צריך להכריע לקצה אחר שיבא להממוצע. וזה המליצה במסילה נעלה היינו שלא נטה ימין ושמאל רק בדרך הממוצע שהיא המסילה הנכונה אבל עכשיו אתם קוראים סלה כל אבירי והיינו כמ"ש רש"י שהוא לשון חמס כמו סולו סולו המסלה היינו שצריכין לנטות לקצה האחרון שנשתנה המסלה ודו"ק: שם אילו זכיתם הייתם קוראים אש תמיד תוקד על המזבח ועכשיו אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי דהכונה למ"ש האריז"ל דלכך אש למעל' אש אוכלה אש משום שהאש רוחני אינו פוגע בגשם ולכך אינו מכלהו לכך אש תמיד תוקד על המזבח ולא היה מכלה אבל אחרי שלא זכיתם אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי שהיה אש של מעלה מכלה העצמות ודו"ק:

בפתיחה רחב"פ פתח איש חכם נשפט וכו' אמר הקב"ה לא גזרתי מיתה לב"נ אלא בחרב מזה מבואר מ"ש הרמב"ם פ"ו ממלכים ה"ג שהמלכות אינו רשאי להרוג רק בחרב והכ"מ לא הראה מקורו אמנם באמת הרמב"ם כתב על מלכי ישראל לכך אין ראיה מהמדרש דשם אמר לב"נ:

שם אלו זכיתם הייתם קוראים כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו ועכשיו אתם קוראים בתורה טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה. לפענ"ד הכונה דהנה אומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אך לפענ"ד נראה דיוה"כ מכפר גם ע"ז דיוה"כ מכפר גם על חטא זה שהרי מאמין שיוה"כ מכפר על עבירות דאם עושה תשובה בצירוף יוה"כ מכפר וז"ש כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם שהייתי אומר לפני ד' תטהרו והיינו שאמרו שיחטאו וישיבו לד' וז"ש שאם זכיתם היה מועיל יוה"כ אף על מה שאמרו אחטא ואשוב אבל כעת אף שטומאתה בשוליה לא זכר' אחרית' ולא אמרו אחטא ואשוב אפ"ה לא הועיל לכם ודו"ק:

סלה כל אבירי אדני בקרבי. לפענ"ד הכוונה דהנה ישראל היו מתפארים שר' בקרבם וכביכול הקב"ה שוכן בתוכם כמ"ש הרמב"ן על פסוק ולדבקה בו שהקב"ה נעשה אכסניא בתוך הקדושים והם נעשין מעון לשכינה ובעת הגולה כביכול סלה ד' כל אבירי מה שהי' לו התחזקות שאדני בקרבו וז"ש במדרש בני כפוי טובה שהקב"ה אמר למענכם שולחתי בבלה למען ישגיח עליהם והם אומרים סילה כל אבירי אדני בקרבי ודו"ק:

מ"ש קרא עלי מועד לשבור בחורי היינו ע"פ מה שפירשתי שסלה אדני בקרבי והיינו שבזמן שהתרפית ביום צרה צר כחחה והנה ד' סלה כל אבירי כל התחזקות שלי והנה האדם בימי בחרותו יש לו כח יותר וז"ש קרא עלי מועד לשבור בחורי ודו"ק:

והנה במדרש דרשו שתמוז דהאי שתא מלוי מליא והיינו ע"ד שפירשתי שאף שהקב"ה חוזר מרע' בכ"ז אם כבר עשה פועל דמיון קשה לחזור ולכך כשקרא מועד ותמוז דהאי שתא מלוי מליא קשה שיחזור ודו"ק:

כי גדול כים שברך. במדרש מי שירפא שבר הים הוא ירפא שברך ע"ש מ"ש בישועת יעקב לדו"ז בזה. ולפענ"ד נראת עפ"י דרכו דהנה במ"ק אמרו ראויה היה שתשרה שכינה על רבינו אלא שבבל גרמה לו ואקשיה ממה דכתיב היה היה דבר ד' אל יחזקאל ומשני מה היה היה שהיה כבר ובזהר כתוב שכיון שהיה על הים השכינה שורה ואינו מובן. אמנם נראה דהנה מה דהשכינה אין שורה בחו"ל. הוא כמ"ש הרמב"ם במורה דשכינה היינו התמדת ההשגחה ע"ש ועיין שו"ת נו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' ק"ז:

ולפענ"ד הדברים כפשטם שבא"י ראינו השגחת הבורא עלינו תמיד אבל בח"ל בעוה"ר סר צל ההשגחתו מעלינו ובעוה"ר הסתרת פנים יש ולכך אין השכינה שורה ולפ"ז הרי אמרו בירושלמי בע"ז פ"ג דהכל מודים בים דאינו שולט רק הקב"ה א"כ שם ניכר ההשגח' והכל מודים בזה וא"כ לכך השכינה שור' שם ששם האומות ג"כ מודים דהשי"ת הוא האדון והמושל והנה אמרו חז"ל בשעה שנשא שלמה את בת פרעה בא גבריאל ונעץ קנה בים ועליו נבנה כרך רומי א"כ כל שנבנה עליו כרך שוב או"ה אין מודים שהשכינה שורה שם וחושבים שמקרה הטבע הוא המנהיג כביכול א"כ יש שבר להים ולכך מי שירפא שבר הים דלעתיד יהיה ניכר ההשגחה שמלכות רומי עתידה שתפול והוא ירפא שברך שיהיה ניכר השגחת הבורא והשכינה שור' בתוכינו כי"ר:

ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון העלו עפר על ראשם. עיין ישועת יעקב שנדפס במגלת איכה שהטיב לראות בזה דעפר הוא חלק החומר והוא חלק הגוף וראש מורה על הצורה והנה הצדיקים משעבדים חלק החומר אל הצורה וכל כוונתם אף בעניני הגוף הוא רק שיהיה לעבודת השם לחלק הצורה אבל בעוה"ר הם העלו עפר על ראשם והיינו ששעבדו הכח השכלי להעפר ע"ש ודפח"ח. ולפענ"ד זה היה ענין שאמרו בתענית דף ט"ז שנותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא והיינו שנחלקו שם חד אמר שנחשבנו לפניך כאפר וחד אמר שיזכור עקידת יצחק. ולפענ"ד הוא הדבר אשר כוונו שח"א להורות שנחשבנו לפניך כאפר והיינו אפר עצמות אדם כמ"ש התוס' ד"ה ונתנו שהיינו שכביכול החלק השכלי נעשה אפר וחד אמר שיזכור לנו עקידת יצחק שיצחק נעקד ע"ג הר המוריה ושעבד חלק הגוף להצורה. וזה לדעתי מ"ש למה נותנין אחרים משום שאינו דומה מתבייש עצמו למתבייש מאחרים והיינו שאם היו נותנין מעצמם היו אומרים שבענוותם מחשיבים עצמן כאלו שעבדו חלק השכלי להחומר אבל באמת לא כן הוא ולכך נתביישו מאחרים שאחרים חושבים ששעבדו חלק השכלי להחומר וזה בזיון וקצף וכדי בזיון וקצף ודו"ק:

זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו מימי קדם בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה ראוה צרים שחקו על משבתיה עיין רש"י שפירש בשם המדרש שבארצם לא שמרו את השבת והשמיטה ואח"כ היו שומרים. להבין הדברים כבר נודע מ"ש המקובלים שכל ההשפעה היה לישראל והאומות היו יונקים תמצית ההשפע' ועיין רש"י בפ' בחקותי ופניתי אליכם ועיין שו"ת נוב"י מהד"ת חלק או"ח סי' ק"ז שפיר' בזה גלות השכינה שכעת ההשפע' היא לאו"ה ואנו יונקים תמצית ההשפע' והנה השבת היה מורה על ההשפעה שהרי מהשבת נתברך כל ששת ימי החול כמבואר בזה וכן מהשמטה שהי' בשבעה שנים מזה היה הברכה על כל השנים כמ"ש וצויתי את ברכתי לכם וגו' והנה ירושלים זוכרת בימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם והיה לה כל ההשפע' וממנה ינקו כל האו"ה ועתה בימי עניה ומרודיה העיקר ההשפעה להאו"ה ואינם מניחים אפי' תמצית ההשפעה לישראל וז"ש בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה דהיינו אף עזר מצד אין לה ולכך ראוה צרים שחקו על משבתיה והיינו שמי גרם לה שתסתלק ההשפע' ממנה הוא מה שלא שמרו השבת שממנו נשתלשל ההשפעה על ישראל בימי החול ולכך רצו לשמור שבת בגול' אבל שם לא הועיל לה ודו"ק: עוד נראה לי ע"פ מ"ש הרמב"ן בפרש' אחרי כי עיקר כל המצות אף חובת הגוף עיקר הוא בארץ ורק שאנו מצווים לעשותם בחו"ל כדי שלא יהי' עלינו חדשים בבואינו לא"י ע"ש ולפ"ז כל שלא שמרו בא"י ורוצים לשמור בחו"ל והאומות אינם מאמינים שיחזרו וסוברים כי ח"ו אבד' תקותה ולכך שחקו על משבתיה למה להם שמירת שבת ודו"ק היטב:

שלח אש בעצמותי. במדרש אלו זכיתם הייתם קוראין אש תמיד תוקד על המזבח ועכשיו אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי. לבאר הדברים נראה לפענ"ד עפמ"ש האר"י דלכך אש שלמעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה משום שהוא אינו גשם ואינו מכלה אבל אש הגשמי פוגע בגשמי ומכלה וז"ש אלו זכיתם הייתם קוראים אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה ומ"מ אינו מכלה כדאמרו סוף חגיגה ועיין תוס' שם אבל אם לא זכינו ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה וכלה אותו אף שהיה אש רוחני מכל מקום כלה ודו"ק:

באהל בת ציון שפך כאש חמתו. עיין רש"י שסירס המקרא ששפך חמתו כאש ולפענ"ד נראה ע"פ מה דאמרו אשו משום חציו והענין הוא דיש שני ענינים דיש שהורג בחרב ויש שהורג באש שמצות אש והנ"מ בזה דבחרב כשרוצ' יוכל להפסיק אבל החץ כשמשליך החץ אף דבעי למהדר לא מצי הדר כדאמרו בכתובות דף ל"א וגם האש הוא כן כשכבר האש שולט קשה לכבותו וז"ש שפך כאש חמתו שכמעט קשה לכבותו ודו"ק:

היה אדני כאויב בלע ישראל בלע כל ארמנותיה. הכוונה שכבר אמרו ששפך חמתו על עצים ואבנים אבל באמת זהו כשישראל ניצולו אבל באמת בלע ישראל ובלע כל ארמנותיה נמצא שהיה כאויב מתנקם ולזה אמר וירב בבת יהודה תאניה ואניה ודו"ק:

אני הגבר ראה עני בשבט עברתו אותי נהג ויולך חושך ולא אור אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום. לדעתי תפס מליצ' יקרה עד"מ התינוקות בבית רבם יש אשר רק אם הרב מורה להם השבט מוסר או אז ישתקו וישיבו לקחת מוסר לשמוע. לזה אמר אני הגבר אשר ראה עני בשבט עברתו תיכף ומיד הרגשתי בעצמי ובכ"ז לא הועיל לי אותי נהג ויולך וגו' אך בו ישוב יהפוך ידו כל היום ויכני מכת רצח אף כי כבר הרגשתי ודו"ק והבן:

נחלתינו נהפכה לזרים. במדרש ירמי' אמר נחלתינו נהפכה לזרים ישעי' אמר בית קדשינו ותפארתינו וגו' אסף אמר אלקים באו גוים בנחלתך לא על נחלתינו ולא על בית תפארתינו אלא על נחלתך הכוונה לפענ"ד כי בבהמ"ק היו מקומות מקודשות אחת גדולה מאחרת עד"מ היה עזרת נשים ועזרת לוים ועזרת כהנים וכדומה ההיכל אשר רק ד' לבד היה בה ולא בא בה שום אדם רק הכה"ג בא לפני ולפנים והנה ירמי' קונן על נחלתינו שהיה ג"כ קודש ונהפכה לזרים וישעי' הוסיף בית קדשינו ותפארתינו אשר הללוך אבותינו אבל אסף הוסיף אלקים באו גוים בנחלתיך היינו מה שהוא נחלתך לבד דהיינו לפני ולפנים והבן:

בפתיחה דר' יצחק אילו זכיתם הייתם קוראים בתור' במסיל' נעל' ועכשיו אתם קוראים סלה כל אבירי ד' בקרבי הוא משולל ביאור ולפענ"ד נראה דהנה ביאור ההבדל שבין מסל' לדרך הוא שהדרך הוא דרך כבוש' לרבים ומסיל' הוא מעבר קטן וצר והנה בדרך הכבוש' עולה כל איש בין ביום בין בליל' שמוצא תמיד עוברים ושבים וגם לא ירא משום דבר כי היא דרך כבוש' לא כן מסילה לזה צריך שיהיה האיש גבור חיל ובוטח ואינו מפחד והנה אז בצאתם ממצרים אז בקשו שדרך המלך נלך ובאה התשובה שלא ילכו וע"ז בקשו שעכ"פ במסלה נעל' שבטחו בכחם הגדול כי גם במסילה לא יקרם שוד ושבר ועכשיו הם קוראים סלה כל אבירי ד' בקרבי והיינו שאף בביתם סלה. או ירצה שסלה כל אבירות שהיה להם בקרב לבם ויראו מקול עלה נדף:

שם אלו זכיתם הייתם קוראים ונזכרתם לפני ד' אלקיכם ועכשיו אתם קורים זכר' ירושלים ימי עניה ומרודיה. הכוונה לפענ"ד כי דרך האב להזכיר תמיד את בנו ולפרוש עליו כנפי רחמיו אף כי אין הבן מתעורר לבקש ממנו ומכ"ש באם שומע קול בכייתו לאמר הושיעני והנה גם אנחנו כשהיינו בנים למקום ובא' עת צרה או מלחמ' אם זכינו היינו קורים ונזכרתם לפני ד' אלקיכם אף שלא היינו מעוררים כלל ועכשיו אנו קורים זכר' ירושלים ימי עניה ומרודיה ומכל מקום לא זכתה שתבנה ותושע:

שם אלו זכיתם הייתם קוראים והתהלכתי בתוככם ועכשיו שלא זכיתם אתם קורים ויצא מן בת ציון כל הדרה עיין יפ"ע שהקש' דניהו שגלה השכינה מציון מכל מקום אינו סותר למאמר והתהלכתי בתוככם דבכל מקום שגלו שכינה עמהם. ולפענ"ד נראה דהנה הרמב"ן מפרש ולדבקה בו ע"ד שכתב הכוזר שהצדיקים הם בעצמם כעשו מעון לשכינה וכביכול הקב"ה בקרבם וז"ש אלו זכיתם הייתם קורין והתהלכתי בתוככם היינו שלא זו שקדושתו היה בציון אלא אף אתם תזכו שתהיו בעצמכם מעון לשכינה ועכשיו קורים ויצא מן בת ציון כל הדרה היינו של"מ שאינו בקרב אנשיה אלא אף מציון עצמ' הלכ' כל הדר' ודו"ק: שם ר' חנינא בר פפא פתח מעדה בגד ביום קרה וגו' עיין כל המאמר לפענ"ד ביאור הענין דהנה אמרו בב"מ דף ע"ג דכל דהחמיץ היין קלקולו בתוכו ופרש"י שמתחל' היה חומץ רק שלא ניכר ולכך כל שהוא כעת חומץ גם מעיקרא היה חומץ. והנה כבר נודע מה שאמרו ביומא ראשונים שנתגל' עונם נתגלה קיצם אחרונים שלא נתגלו עונם לא נתגל' קיצם וביאור הענין ביארו המפורשים שכ"ז שהחולי בתוך הגוף ולא יצא לחוץ להתעפש ולהתפשט בכלה אבל אם כבר החל' לצאת ע"פ החוץ אז יוכל הרופא לרפאותו ולהוציא חלאתו מתוכו. וזה לדעתי מה שאמר יחזקאל כ"ד הוי עיר הדמים סיר אשר חלאתה בה וחלאתה לא יצאה ממנה לנתחי' לנתחי' הוציאה. ולפענ"ד הוא הדבר אשר דברתי כי אם היו מכירין החולי וכבר התחיל החול' לצאת ע"י אבר בגלוי אז היו הרופאים יכלו לרפאות' ולהוציא כל המחל' ע"י אותו אבר ששמה לה מקום והיו נרפא מצרעתו אבל אם לא יצא' לחוץ נתעפש כל הגוף וקשה להוציאו כמו כן חלי הנפש אם היו מכירים עונם היו יכולים להרפא מזה אבל אם היה טינא בקרב לבם ובפיהם ובשפתם כבדו ד' ולבם רחוק ממנו אז כתעפשו עד אשר חטאו כלם ולא היה להם מקום להרפא מחטאתם וז"ש עיר אשר חלאת' בה וכדדרשו לעיל מיניה בפתיח' דר' אביתו והיינו דזוהמא בתוכ' כמ"ש המ"כ וחלאתה לא יצאת ממנה ע"כ לנתחי' לנתחי' הוציא' מטלית מטלית היו גולים ע"ש ומעת' ז"ש שישראל בשע' שאמרו אלה אלקיך ישראל הנה חטא העגל כבר נתנו הכוזרי והאבן עזרא מסוה על פניהם שכוונו לכבוד שוכן בתוך גויה והנה עוד לא ניכר אם היה טינא בלבם אבל לאחר שעבדו ע"ז בימי נבוכדנצר אז כבר ניכר שעובדי ע"ז בפרהסיא היו ושוב יכול להרפא וז"ש שהעד' נבוכדנצר מהם לבוש מלכות וכהונה והיינו שגל' חרפתם מה שעד עכשיו היה עצור' בקרב לבותם. וז"ש ביום קרה על שהיו קוראים לעגל אלה אלהיך ישראל והיינו שאז ניכר שמתחל' רעים היו. וז"ש חומץ על נתר שבדק חביות ראשונה ומצא חומץ וכו' אמר הא מסתייעא דכולה בישא והיינו שהחומץ נגל' שהי' קלקולו בתוכו כמו כן גם ישראל ניכרו עי"ז וזה מה שדרשו בפתיח' שם ויגל את מסך יהוד' דגלי כסיא ועיין ביפ"ע שגיל' מה שהי' מכוס' והיינו שגיל' קלונם לעין כל: שם ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים כפר' זו שהיא מלחכת בפיה. הוא משולל ביאור לאיז' צורך דימו אות' לפר' אמנם נראה דהכ' הפר' בשע' שאוכלת ומלחכת בפיה עי"ז נעש' מגואל ומשוקץ כמ"ש רש"י בפסוק כתבנית שור אוכל עשב וכבר כתבתי בח"כ כאן ונמצא לא ניכר בעת שפר' מלחכת שרוצית לעשות מגואל רק שהיא מלחכת ועי"ז נעש' משוקץ. כמו כן אילו לא היו רוצים לשמוע להנביאים היה ניכר הבזיון אבל באמת הם כבדו בפיהם להנביאים רק שבלבם לא אבו שמוע. וז"ש ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו. ולכאור' הוא מוקש' דאחר שאמר שמלעיבים במלאכי אלקים למה חזרו ומתעתעים בנביאיו אמנם באמת אדרב' הם כבדו בפיהם. ולזה אמר שהיא כפר' המלחכת בפיה ובכ"ז נעש' מגואל ומשוקץ. וז"ש אח"כ שהיו מרמזין בעיניהם ומורין באצבעותיהם ואומרים החזון אשר הוא חוזה לימים רבים הוא וא"כ היו מודים בהנביאים רק שרחקו לימים רבים ועי"ז העונש חזק שאלו היו כופרים בנבואה לא היה קשה כל כך ודו"ק:

שם שן רוע' ורגל מועדת אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע כשבאת לרעות אותנו השן אכל' ומדק' אחרי' ולמה שן רוע' אוכלת אותנו ורגל רופסת אותנו מפני בטחונה של ע"ז על שבגדנו בצורנו. הכונה לפענ"ד ע"ד שנודע מפי סופרים ומפי ספרים שבעת שהיינו בא"י היה עיקר ההשפע' לנו ותמצית ההשפע' קבלו האומות לא כן עכשיו שהם יש להם עיקר ההשפע' ומשם ימשך לנו תמצית ההשפע' מקצת מן המקצת וז"ש כשבאת לרעות אותנו השן אכל' ומדק' אחריה לקח הדמיון כמו שהשן לוקח כל המאכל ומדק' ומשברה כמו כן העיקר לוקח השן שהוא משל על האומות ומה שמדקת ומשברת זה שייך לנו ועוד הוסיפ' שאף אותו המקצת לוקחת לעצמ' וז"ש ולמה שן רוע' אותנו ורגל רופסת אותנו וע"ז השיב מפני בטחונה של ע"ז על שבגדנו בצורנו:

שם זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זה סנהדרין שהן קרוין לבן של ישראל וכיון שהן מכעיסים אותי לית לבי לחוקקי ישראל אמר הקב"ה כי נגע עד לבך זה בהמ"ק. הענין נראה לפענ"ד דהנה באמת הבהמ"ק שנחרב אמרו ששפך חמתו על עצים ואבנים ולכאור' יחשבו ישראל כי היה זאת להם לפליט' אבל באמת אחרי העיון היטב באמת הבהמ"ק גרמ' להם כל הצרות והענין שבאמת הסנהדרין שהיו יושבין בלשכת הגזית ושאבו רוח הקודש ושפע קדוש' משם נפוץ ע"פ כל העם אבל אחרי כי נחרב הבהמ"ק אז נהרס כל היסוד והסנהדרין גלו או אז נתבטל כל הענין עד שגרמ' גלות כל ישראל וז"ש זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך והיינו זה סנהדרין. לזה אמר הטעם כיון שהם מכעיסין אותי למה לבי לחוקקי ישראל אמר הקב"ה כי נגע עד לבך זה בהמ"ק והיינו שבהמ"ק גרם לך מה שסנהדרין לא זכו לרוה"ק ומשם נמשך כל הצרות ודו"ק:

אמרו בגוים לא יוסיפו לגור פני ד' חלקם לא יוסיף להביטם. הענין לדעתי כי לאשר אמרו חז"ל חבור עצבים אפרים הנח לו ודרשו דאף שישראל עובדין ע"ז אם חבורים הם דהיינו ששלום בינותם הנח לו ע"ש וא"כ זה שאמרו הגוים שלא יוסיפו לגור ונתנו הטעם שפני ד' חלקם ואין להם אחדות וע"כ לא יוסיף להביטם. ומה נכבד המליצ' כי לאשר כתיב יאר ד' פניו אליך וישם לך שלום וא"כ אם פני ד' חלקם לא יוסיף להביטם ודו"ק:

שבתם וקימתם הביט' אני מנגינתם תשיב להם גמול ד' כמעש' ידיהם. הכוונה לדעתי כי לאשר הרמב"ם בספרו הי"ד כתב כי עיקר עונש של פרעה והמצרים היה לאשר כל אחד היה יכול להתנצל ולא לעשות רע לאמר שלא היה הכוונה רק על הכלל והראב"ד כתב שעיקר הוא מה שתוסיפו על גזירת הבורא יעו"ש ולזה אמר כי אחרי שהוסיפו על הכוונה א"כ לא כוונו לעשות גזירת הבורא רק מפני ששנאו את ישראל ע"כ אמר כיון שאני מנגינתם ע"כ תשיב להם גמול כמעש' ידיהם כי לא כוונו למען שמו רק לכוונת הרע ודו"ק:

יתן למכהו לחי ישבע בחרפ'.הכוונה לדעתי שמלמד לאנוש בינה מוסר השכל שבבוא עליו הצרה לא יחפש חפש מחופש להקל מעליו הצער כי אז יהי' מוכרח לבא עליו עוד צרה ח"ו כי הקב"ה שולח היסורים לנקות מעון ואם לא ירגיש בצערו אז צריך עוד יסורים וכמ"ש בעקיד' בביאור הכתוב וימאן להתנחם כי אמר כי ארד אל בני אבל שאול' יעו"ש ולפ"ז אמר גם כאן כי יתן למכהו לחי וישבע בחרפה והיינו שמשביע נפשו בחרפ' למען יכופר עונו בזה ולא יחפש למצוא מקום להקל מעליו הצר' כי אז חליל' יוסיף עליו יסורים חלילה והבן: בפתיחה על פסוק כה אמר ד' צבאות התבוננו וקראו למקוננות ר"י אמר למלך שהי' לו שני בנים כעס על הראשון נטל את המקל וחבטו והגלהו אמר אוי לזה מאיזה שלוה נגל' כעס על השני וכו' אמר אנא הוא דתרבות בישא כך כשגלו עשרת השבטים והתחיל הקב"ה אומר להם את הפסוק הזה אוי להם כי נדדו ממני וכיון שגלו יהודה ובנימין כביכול הקב"ה אומר אוי לי על שברי. הכוונה לפענ"ד ע"פ מ"ש התוס' ביבמות דף י"ט על הא דאמרו אוי לו על אשתו דלשון אוי לא יצדק רק באם אינו פושע בדבר יכול להתאונן אוי לי אבל כשפשע א"כ מה יתאונן והא הוא גרם כן ע"ש וגם כאן כשכעס על הראשון וחשב האב שהבן גרם לו כל זאת שפיר קינן עליו אוי לזה מאיזה שלוה נגל' אבל אח"כ אמר אנא הוא דתרבות בישא והיינו שאני גרמתי לי והיאך שייך לשון אוי ע"ז החוטא ולכך כשגלו עשרת השבטים התחיל הקב"ה ואמר אוי להם שכביכול קינן על הם שאוי להם כי נדדו ממני היינו שהם הפושעים אבל כשגלו יהודה ובנימין אז כביכול הקב"ה קינן עליהם אוי לי על שברי היינו שכיון שאני גדלתי ורוממתי שיפשעו בי א"כ ל"ש לשון אוי עליהם ודו"ק:

שם על פסוק מעד' בגד ביום קרה וכו' ד"א וכו' יום שנזדווג נבוכדנצר לישראל העדה מהם שני לבושין בגדי כהונה ובגדי מלכות וכו' ושר בשירים על לב רע אמר ר"ב כל דזמר זמרא לא עייל באודנא דרקדה כל דזמר זמרא ברא דטפשא לא שמע. הכוונה לדעתי דהנה כבר אמרו אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחל' והענין הוא דהנה הקב"ה אינו חפץ במיתתן של רשעים כ"א בתשובתן והנה שולח להם יסורים כדי שיתעוררו משינת האיולת וישיבו ואם אינם מתעוררים עדיין הוא מייסר אותם במוסר אכזריות ואם גם באלה לא יוסרו אז הוא מייסר אותם עד כלות הנפש חליל' וע"כ דימה הכתוב ענין הלז כמו אדם שרוצ' להראות לחברו רמז שירגיש בקרירות הוא מסיר ממנו בגד ומרגיש בקרירות כמו כן כשמזדווג להם נבוכדנצר העד' מהם שני לבושין בגדי כהונה ובגדי מלכות כדי שישיבו ואח"כ כשלא נתעוררו אז הרא' להם רמז יותר חזק כמו חומץ על נתר שהנתר נמס ונשחת בבוא עליו החומץ והוא מרגיש מאד בבא עליו החומץ כך שלח עליהם יסורים רעים ונאמנים כדי שיתעוררו בתשוב' אבל הם לא הרגישו וע"ז אמר ושר בשירים על לב רע ולזה אמר ר"ב מליצה נפלאה שכל דזמר זמרה לא עייל באודנא דרקד' והיינו שמדרך כל איש משכיל שבשמוע האיש אך קול לבד של זמרה הוא רץ תיכף לשמוע אולי הוא מטיב נגן אבל הבן כסיל אף שישיר בשירים נעימים הוא מסיר אזנו משמוע ואינו מרגיש כמו כן היו הם בלתי מרגישים אף שהכם הכה ופצוע ולא שמו על לב עד שפגע בנפשם ודו"ק: איכה יועם זהב ישנא הכתם הטוב תשתפככ' אבני קודש בראש כל חוצות בני ציון הייקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש הכונה שכל דבר השכיח ומצוי אינו חשוב כל כך לזה אמר שלפעמים ימצא שיועם זהב וישנא הכתם ולא יהיה חשוב כ"כ זה אינו מן התימ' בעת תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות א"כ הוא שכיח אבל מה שיפלא מאד בני ציון היקרים שיקר הוא בלה"ק שאינו במציאות כלל ואפ"ה נחשבו לכלי חרש זה פלא מאד:

שם על פסוק השביעני במרורים ממה שהשביעני בלילי יו"ט הראשון של פסח הרוני לענה בליל ט"ב הוה ליל' הראשונה של פסח הוא ליל ט"ב וע"ז אמר ירמיה איכה ישבה בדד הסיום משולל ביאור דמה שייך לזה שירמיה מקונן איכה ישבה בדד:

והנראה בזה דהנה אם אדם רוצה לעורר קינים על הצרות שקרה לו אז כשרוצה להראות לעיני העמים צער ופגע אשר קרהו הוא צריך מקודם להראות כמה יקר הדבר הלז כשהיה ועי"ז מובן ההפסד שקרה לו באבדו החמדה הלז וכן אנחנו בענינינו אם אנחנו רוצים לומר קינה ונהי על חורבן בית קדשינו אז צריכין אנו להראות מקודם מעלת העיר והקדש אז אנו צריכין לקונן על אבדן כלי חמדה כמוה ולכך כשירמי' רצה לעורר קינים אמר איכה ישבה בדד העיר רבתי עם והיינו כפי ריבוי עם שהי' בקרב' ועתה ישבה בדר וכמו כן הצרות שפגע אותנו בט"ב הוא בא בליל פסח להעריך הצרה מול הגדול' והכבוד שהיו לנו אז בצאתינו ממצרים ועתה נהפך לבלהות בצאתינו מירושלים וכמו שעש' המקונן פיוט בצאתי ממצרים בצאתי מירושלים להעריך האבל נגד השמחה. וזה מה שאמר זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדה אשר היה לה מימי קדם היינו כשהוא זוכרת עני' ומרודיה היא זוכרת מקדם מעלתה אשר היה לה מקדם למען עורר אבל כבד מאד:

עוד נראה לי דהנה מבואר בברכות דף י"ב דאין מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח וא"כ המרור שהוא זכר על השיעבוד של מצרים ע"כ שזה לא היה גאול' שלימ' שאל"כ אין מקום להזכיר עוד ובזה מובן המאמר:

ואומר אבד נצחי ותוחלת ומד'. ירצ' שהכוונה שהקב"ה הוא נצחונו של ישראל דהיינו שבטחונו תמיד על ד' אלקיו ושם כשנתייאש מבטחונו אמר שאבד נצחי דהיינו שאבד בטחונו באלקים ואין לו תקוה חלילה לד' אבל ראה אחר כך כי חסדי ד' לא תמנו:

מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו נחפשה דרכינו ונחקור' וגו'. הכוונה לפענ"ד עפמ"ש במאור עינים בהדרת זקנים בשאלה ג' שם ששאל המלך על מה יתאונן אדם חי והשיב על פגעי אוהביו וכו' כי על כל נפשות מת או שכבר שמו על משענתם אין משפט בכי ע"ש ולפ"ז זהו בעניני הגוף אבל על חטאיו כיון שיכול לתקן ע"י תשוב' לזה בודאי צריך להתאונן לזה אמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו ואמר הטעם משום דנחפשה דרכינו ונחקור' ונשוב' אל ד' והיינו כי יש תקוה ודו"ק:

או יאמר שאם כל אדם לא ירצ' להתאונן רק על עצמו בלבד לא יועיל רק להשתתף ולעמוד על נפשם כל הציבור ואל כביר לא ימאס וז"ש מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו דהיינו חסרונותיו שלו לבדו רק נחפש' דרכינו ונחקור' ונשוב' כמשפט אם ניקב הספינה וכל אחד לא ירצ' לתקן רק מקום מושבו שאז יעל' בספינה מים וישטופוהו ויעבורו משא"כ באם ישתדלו ביחד ודו"ק היטב: ומי ישוה לך ואנחמך. במדרש לכשאשוה לך אנחמך כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה הדתות המזוייפות ידמו עצמם לדת אלקית ויגביהו עוף כי אך בזה יעלו על מרומי השלמות והכ' בעינינו לא נוכל להכריע אותם כי בזמן הגלות הם מצליחים וידמו בנפשם כי אך דתם הוא העיקרי המצלחת אותם אבל לכשיבא העת יתרא' האמת והמופת החותך כל שהתכלית הפעולה ידמה יותר להפועל השלם וכל אשר יתדמה יותר להפועל השלם זהו המופת כי אך אליו שייך תהלת הדת והנה לאשר אח"כ יתדמה יותר פעולת הנפש הישראלי להבורא יתברך ויתעל' אז יוודע כי אך דתם היא הדת האלקי. וזה אמרו כשאשוה לך היינו שאם נראה תכלית הפעול' בכל מה שהרבו הדתות המזויפות להניח עקרים אשר בו יעלו במעלת השלימות וכאשר יענו אותם ענוים קשים בזה יתרצ' האל וכאשר יתרא' כי הם בסתר המדרגה ולא הגביהו עוף במעלות השלימות יודע כי לא בזה בחר ד' אבל נפש הישראלי תעצם ע"י המצות אלקי בתכלית השלימות ויעלו במעלות האושר ויתדמו להבורא כביכול וזה מורה שהדת האלקי היה בידם והוא הביאם לכל זה ודו"ק היטב:

קרא עלי מועד. במדרש הובא בפ"ד דרוש עצב כפוי טובה בני כפוי טובה אני אמרתי למענכם שולחתי בבלה ואתם אומרים קרא עלי מועד והיא תמוה והנראה דהנה כבר נודע מ"ש על קרא עלי מועד דאותה שתא מלוי מליא והי' בט"ב וקבע הקב"ה בכיה לדורות דשני החורבנות היו בט"ב ובאמת כיון דיכולין לעבר השנה שוב לא היה מגיע ט"ב באותה שנה מה שהי' בעת המרגלים וא"ל דאין מעברין בח"ל ובא"י לא היה מי שמעבר ובפרט בחורבן שני לא היה בא"י מי שמעבר דזה אינו דכבר אמרו בירושלמי פ"ו מנדרים ה"ח דכשאין מי שמעבר בא"י יכולין לעבר בחו"ל והטעם נראה דעיקר הטעם דעיבור השנה בא"י הוא משום דמציון תצא תורה דשם השפעת השכינה ולפ"ז כיון דכל מקום שגלו ישראל השכינה גלה עמהם יכולין לעבר אף בחוץ לארץ:

ומעתה זה שאמר אני אמרתי למענכם שולחתי בבלה וא"כ תוכלו לעבר השנה ושוב לא שייך קרא עלי מועד דהית' יכולה להתעבר והקב"ה אומר דעיקר הקביעות היא כפי שישראל מעברין ועיין רמב"ן במנין המצות מ"ע קנ"ג:

ובפשיטות יש לומר דכבר אמרו במגילה דף כ"ט בא ורא' כמה חביבין ישראל שכל מקום שגלו שכינה עמהם וכו' גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שולחתי בבלה וא"כ עכ"פ ניכר מזה שאינו חשוב לפניו מה שגלה את ישראל ואינו חפץ בגלותם והיאך אפשר שיהי' יום מועד לפניו שנאמר קרא עלי מועד ומזה למד המרדכי שיש לו דין מועד לענין תחנה וע"כ שגם זה טובתן של ישראל ולא כאשר חשבו ישראל ולכך נקראו כפוי טובה ודו"ק:

זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה ראו' צרים שחקו על משבתיה. לפענ"ד הכוונה בזה דהנה באמת השבתות והמועדים שניתנו לנו הנה אם באיכותם ובעצמותם אם ברוחניות אם בגשמיות הם בימי הגלות ובח"ל הורדו ממעלתם עשר מעלות אחורנית מאשר היו עת היינו בירושלים הלא נראה בגשמי מה נהדר היה המועד פסח שבועות וסוכות עת כי ישבנו בבתינו ובארצינו והיינו שמחים באכלינו על שלחנינו ועתה בבוא מועד אכתי עבדי אחשורוש אנן וזהו הגשמי וברוחני ירדנו פלאים כי בעת היינו מקריבים הקרבנות במועדו כמשפטו היה היום מתקדש ועלה למעל' עד למרב' ואין אתנו יודע עד כמה היה מעלת המועדים והימים ההמה והנה עת כי ירדנו פלאים והיו הצרים רואים כמה היינו מכבדין השבתות והמועדים והמה לא ידעו ולא הבינו מעלת המועדים והשבתים האלה ע"כ שחקו עלינו וזה שכתוב זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה היא זוכרת כל מחמדיה אשר היו מימי קדם והיינו שהיא זוכרת מה יקרו מעלת הימים האלה ושפע טובם אשר השפיעו טוב עלינו בימי קדם בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה ראי' צרים שחקו על משבתיה כי לא ידעו כלל טובם ומהותם ומה נשתנו אלה הימים משאר הימים והבן היו צריה לראש אויביה שלו כי ד' הוגה על רוב פשעיה במדרש יכול על מגן ת"ל על רוב פשעי' הענין תמוה והאריכו בזה הקדמונים. ולדעתי נראה דהנה כבר דרשו על קרא דהיו צריה לראש שכל המיצר לישראל נעשה ראש והטעם בזה נראה לפענ"ד דהנה הקב"ה שהוא רחום וחנון כשרואה שפשעו בני ישראל רבו כמו רבו עד שכמעט אין די במספר המכות והיסורים חלילה מה עוש' הקב"ה מגדיל היסורים אשר יהי' הכפרה ע"י הגדלת היסורים וכבר אמרו חז"ל במדרש שוחר טוב והובא בילקוט על פסוק אל באפך תוכיחני אר"א למה"ד למלך שכעס על בנו וכו' ר' לוי אמר משל למלך שכעס על בנו ונשבע להכותו מאה הכאות אמר המלך אם ילקה בני מאה מלקיות כלום יש לו חיים מה עש' נטל החבל וכפלו על מאה נמצא לא הזיק בנו ולא בטל את גזרתו ועיין בינה לעיתים דרוש כ"ה ח"א מ"ש בזה. ומעתה גם כאן הנה נודע שהאדם יתפעל אם אויבו נעשה לראש יותר מהכאות שמכהו וע"כ הקב"ה מגדיל עלינו אויב ועי"ז נתכפר עונותינו ולכך כל המיצר לישראל נעש' ראש וז"ב: ולפ"ז הנה עינינו הרואות שהמיצר נעש' לראש אולי היינו חושבים לפי שאנו צריכים למי שיכה אותנו והמיצר בודאי יכה אותנו כי צורר הוא לנו ע"כ הקב"ה הגדילו לא למען שיהי' הוא הצר רק כדי שיצר לנו אבל אין תועלת מגיע לנו במה שזה נעשה צר לזה אמר יכול על מגן ת"ל על רוב פשעי' והיינו שזה רחמים וחסד על רוב פשעינו שנתכפר בהגדלת הצער ולא נזוק כל כך וז"ב ודו"ק:

לאמותם יאמרו איה דגן ויין בהתעטפם כחלל ברחובות עיר הכוונה לדעתי שרצ' לצייר כמה גדול הכאב כי הנה בעת החרבן ילד שהי' מתענג על כל טוב ואכל לחם ושתה יין ובעת החרבן הילד לא הבין כלל למה לא יתנו לו לחם ויין והוא אינו מבין וכמה גדול הצער של האם שלא תוכל להכין להילד שאין לה אף לחם שעורים ולא מים לשתות והבן:

הרגת ביום אפך טבחת לא חמלת הכוונה לדעתי דהנה אמרו כשהרג ראשו של אחד מהם כבר נח רוגזיה ודוקא הרג אבל פצע לא ואמר כאן מליצ' נפלא' שאף שהרגת ביום אפך טבחת ולא בפציעה לבד כ"א בהריג' ממש ואפ"ה לא חמלת ולא נח כעסך. ויצא מבת ציון במדרש מן בת כתיב אר"א יש לנו מנה אחת יפה זה הקב"ה שכתוב ד' מנת חלקי וכוסי כל הדרה זה הקב"ה וכו'. הכוונה נראה לפענ"ד עפמ"ש בצהר התיב' לחלק בין היכא דכתיב מן ובין היכא דכתיב במ"ם לבד כמו מבת וכדומה דמן הוא ענין נפרד מהדבר ובמ"ם לבד הוא חלק מחלקי הדבר שאינו נפרד והנה הקב"ה כביכול הוא דבוק בישראל כשזוכים ולפעמים הם נפרדים ולכך בא לפרש הקרי והכתיב דכתיב מבת ומשמע דבר שאינו נפרד ומן משמע דבר הנפרד. לזה אמר יש לנו מנה אחת יפה זה הקב"ה שנאמר ד' מנת חלקי ולכך שייך לשון מבת ומן בת ודו"ק היטב:

וזה דמסיים בסוף המאמר וכיון שגלו תנוקות גלתה שכינה עמהם הדא הוא דכתיב עולליה הלכו שבי לפני צר ויצא מבת ציון והיינו דעולליה הם דברים נפרדים ונופל לשון מן אבל כיון שגלתה שכינה עמהם לכך כתיב מבת ציון ודו"ק היטב:

ובזה מבואר היטב מה שדרש בפתיח' אילו זכיתם הייתם קורים והתהלכתי בתוככם עכשיו אתם קורים ויצא מן בת ציון כל הדרה והיינו שוהתהלכתי בתוככם משמע שהצדיקים נעשו מעון לשכינה כמ"ש הכוזר והרמב"ן על פסוק ולדבק' בו ולא שייך לשון מן שהוא מורה על נפרד אבל אם לא זכיתם ואינו בתוכם רק בציון א"כ הוה נפרד ולכך אתם קורים מן בת ציון דמן הוה לשון נפרד ודו"ק היטב ומדוקדק מה דנקט מן בת ציון ולא אמר שקורים מבת ציון ודו"ק היטב. במדרש על פסוק טומאת' בשוליה מצינו שסילוקן של צדיקים קש' לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תור' וחורבן בהמ"ק שבתוכחות כתיב והפלא ד' את מכותך ובחורבן בהמ"ק כתיב ותרד פלאים אבל בסילוקן של צדיקים כתיב לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכל כך למה ואבדה חכמת חכמיו וכו' וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי ע"פ מה שעינינו הרואות שהרופא כשיבא לבית החול' וישאל אותו על מה אתה נאנח וכואב והחול' ישיב לו אבר פלוני כואב לי ומיד ידע הרופא מה לעשות לו ויכתוב לו סם פלוני וכדומה ושב ורפא לו אבל זה שיחריד לב הרופא כשיבא לאיש אחד ורואה אותו בריא ושלם והחול' אינו יודע כלל חליו וסבתו והרופא לא יוכל למצוא איזה אבר שיחלה והחולה אינו יודע רק שכואב לו וא"י א זה מקום ואיזה אבר וסבת החולי אז הרופא לא יוכל לדעת מה יעשה לו וישאר נבוך ומשומם וזה לדעתי שבתוכחות אם אמנם נפלנו עשר מעלות אחורנית וכמו כן חורבן בהמ"ק אבל ידעו סבת החולי וע"כ יכלו למצוא עזר ותרופ' שכלם הרגישו החולי וידעו מקודם אבל סלוקן של צדיקים אינם מרגישין כלל החסרון ואיך יתרפא וזה שכתוב וכל כך למה ואבדה חכמת חכמיו שבאמת באבדן החכמים היו העם מרגישים. ג"כ אבל באמת לא נעדרו החכמים רק חכמת חכמיו נעדר דהיינו שבעוונות הדור אותן החכמים באמת לא נחשבו ובעוה"ר בדור הזה נתקיים בנו זאת שהחכמים בתלמוד וידם רב להם בתלמוד ובפוסקים לא נחשבו אך מדברים בשפת לועז ואטלקי וכדומה וא"כ באמת עוד ת"ל לא אלמן ישראל מהחכמים רק שחכמתם כאין נחשב. וזה מה שיוסיף להפליא העם הזה הפלא ופלא שלא נחסר להם כלל אך באמת מאין בא לישראל זאת הוא מסבת גלות והטלטול שרצו להתקרב להמלכים והשרים וקרבתם יחפצון ובעונותיהם רוצים לדמות עצמם אליהם וזה שמסיים המדרש ורוה"ק צווח ראה ד' את עניי כי הגדיל אויב והיינו שאך זה סבת החלי שלא נודע כלל ודו"ק היטב והמשכיל בעין פקוחה בדור הזה ימצא כי כן הוא. במדרש ידו פרש צר אתה מוצא בשעה שנכנסו האויבים לבהמ"ק נכנסו עמונים ומואבים עמהם והיו הכל רצין לבוז כסף וזהב ועמון ומואב רצין לבוז את התור' כדי לעקור לא יבא עמון ומואב בקהל ד'. הכוונה לדעתי כי יש שני מיני שונאים יש ששונא את חברו ורוצה לקחת כל ממונו ורכושו ויש שרוצ' להרוג אותו ויש שאינו רוצה ממונו ולא כופר כ"א לטול את נפשו ונשמתו והנה המין הא' והמין הב' יוכל לעשות אף בלא רצון הנגזל והנהרג אבל זה שרוצ' לשלול דתו ואמנתו לטול את נפשתו ונשמתו זה לא יוכל לאנסו שסוף סוף לא יקבל ברצון כ"א מחמת האונס וזה אינו יוכל רק אדרבא לקרבו ולהראות לו אהבתו עד כי ישלול ממנו כל הדת והנה כל האויבים לא רצו רק לטול ממונם של ישראל אבל עמון ומואב לא רצו הממון כ"א לשלול הדת ע"כ בזו את התור' וכל שישראל לא ילמדו תורה ממילא יתקרבו וידמו לעכו"ם. וזה לדעתי מה שהזהיר' התור' בעמון ומואב שלא ידרשו שלומם וטובתם כי כל האויבים שאינם שונאים אותם בלב ונפש כי אם לקחת ממונם ע"כ לא תעבה התור' אותם כל כך כי באמת כן רצה הקב"ה שבני ישראל יהיו בשבי' הם וממונם ישתעבד לאוה"ע אבל עמון ומואב ידע הקב"ה כי אין נפשם ולבם על ממון של ישראל רק על אמונתם ודתם ע"כ הזהיר' התור' שלא תדרוש שלומם וטובתם כי ישללו ממך דתך ואמונתך ולכך בעת החרבן בזזו את התור' וזה שכתוב במדרש כדי לעקור מה שכתוב לא תדרוש שלומם וטובתם ודו"ק היטב והבן הדברים. במדרש להשיב נפש עד כמה מתיישבת הנפש רבי אמר ככותבת ר"ח אמר כגרוגרת תמהני דהרי ביוה"כ ביתובי דעתא תליא מלתא דשם בעינוי תלה רחמנא וכל דלא מייתבא דעתי' עינוי הוה ולפ"ז ביוה"כ שיערו חכמים בכותבת וא"כ משמע דאינו משיב נפש רק בככותבת והיאך אמר ר"ח דבגרוגרות תליא רחמנא דהיא שליש ביצה וכותבת הוה ב' זיתים דהוה כביצה פחות מעט וכ"ת, דר"ח פליג גם ביוה"כ מלבד שלא מצינו זאת אף גם דכבר נודע מ"ש רבינו דבהל"מ לא מצינו פלוגתא כלל ועיין שו"ת חות יאיר סי' קצ"ב וא"ל דמשיב נפש אינו יתובי דעתא ומשיב נפש הוה בפחות מיתובי דעתא דמלבד דכל דמשיב נפש שוב לא מקרי עינוי אף גם דאיך שייך שרבי ור"ח יחלקו בשיעור גודל כזה וגם רבי באמת ס"ל דיתובי דעתא הוה שוה עם משיב נפש ור"ח יחלוק כ"כ דמשיב נפש אף בשליש ביצה דהוא שיעורא זוטא וצ"ע ועיין מג"א סי' תפ"ו וסי' תרי"ב:

אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום ארשב"ל מלמד שהקב"ה מתייאש מן הצדיקים בעולם הזה אבל חוזר ומרחם עליהם. נ"ל הענין עפמ"ש התורת חיים בביאור המאמר כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובים שבתחל' עלה בלבו לברא במדת הדין ולבסוף שיתף מדת הרחמים למדת הדין וא"כ מה עושה הקב"ה נותן הצדיק ביד מדה"ד והוא נושא כל מדת הדין של כל העולם עליו ועי"ז מדת הרחמים נתגלגל בעולם ולכך כל העולם ניזון בשביל חנינא שחנינא נשא כל מדה"ד והי' מתפרנס בקב חרובין יעו"ש ולפ"ז זה שקינן ירמיהו אני הגבר ראה עני אותי נהג וילך חושך ולא אור היינו שכל מדה"ד נתגבר עליו. לזה אמר אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום ולזה אמר שבעוה"ז הקב"ה מתייאש מן הצדיקים לפי שקיום העולם אינו יכול להתקיים בלתי חלק הצדיק למדה"ד, וכל העולם למדת הרחמים אבל לעתיד לבא ירחם על הצדיקים. נחנו פשענו ומרינו במדרש אמרו רבנן אינון דעבדין בישין אף למריהון קשין עיין יפ"ע מ"ש בזה ולפענ"ד ע"ד שאמרו סהדי שקרי אאוגרייהו זילי והיינו מי שעוש' עובדין בישין אפי' למריה שיצוהו לעשות זאת ק' עליו עוד שם אמרו במדרש ר"ה בשם ר"י נחנו פשענו ומרינו כמדתינו אתה לא סלחת כמדתך ר' לוי אמר נחנו פשענו ומרינו והחרבת מקדשך והוא משולל ביאור ועיין מתנות כהונה שאמר שסליח' מורה על הארכת העונש מזמן לזמן והיו מקום שלא יחרב המקדש ואעפ"כ החרבת מקדשך ולא סלחת. ובמח"כ אדרבא לפי שלא מחל לגמרי רק שהאריך הזמן ע"כ החריב המקדש ועיין עקיד' פ' תשא שער ארבע' וחמשים שפי' שלשון סליח' הוא נושא כל העון. לגמרי ואתי שפיר דברי המדרש שא"כ לא היה לו להחריב את המקדש ולפענ"ד כוונת ר' לוי שכנסת ישראל קובלים שבעוונותם שפשעו החריב הקב"ה את המקדש. לזה אמרו נחנו פשענו ומרינו היינו אנחנו חטאנו ומה לך לבהמ"ק וזה שאמר אתה לא סלחת שזה לא נקרא סליח' שמה זה מחילה שגבה ע"י בהמ"ק שחרב ולזה אמרו שחטאתם גדול כ"כ עד שנגרם להם חורבן בהמ"ק:

טומאתה בשוליה לא זכר' אחרית' ותרד פלאים אין מנחם לה ראה ד' את עניי כי הגדיל אויב. הכונה לדעתי ע"ד שאמר חבקוק תחריש כבלע רשע צדיק ממנו ופי' הרב מוהר"י פדוא בדרשותיו דהתרעומות היה דאף דבודאי לא חשיד קב"ה לעשות דינא בלא דיינא ובודאי חטאתינו גרמו אבל עיקר הצער שעכ"פ צדיקים אנחנו יותר ממה שעוש' אתנו רעה ולזה אמר למה תחריש כבלע רשע צדיק ממנו שעכ"פ צדיקי' אנחנו יותר מהם ע"ש ולזה אמר האמנם אמת נכון הדבר כי טומאתה בשוליה ולא זכרה אחרית' ולכך ותרד פלאים אין מנחם לה שבאמת חטאנו ונסכלנו. מאד אבל עיקר מה שמצער אותנו ראה ד' את עניי כי הגדיל אויב והוא בודאי גרוע הרב' ממנו. קראתי למאהבי המה רמוני במדרש רשב"י פתח בנביאי האמת שהיו מאתבין אותי להקב"ה המה רמוני שהיו מרמין בי ואומרים לי הפרישו תרומות ומעשרות וכי יש תרומות ומעשרות בבבל אלא בשביל לאהבני להקב"ה וכו' והדבר תמוה דא"כ מה היה הרמאות ופשיטא דלא אמרו שחייבין מהתור' רק מדרבנן וא"כ מה זה רמאות. וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי ע"פ מה דאמרו בירושלמי עירובין שצוו להם להפריש שתי חלות בסוריא ושני ימים טובים ומסיים בזה שע"ז קאי ואני נתתי להם חקים לא טובים והענין נראה לי ע"ד מה שעינינו הרואות שכל אדם שנתקלקל אצטמכתו הוא מואס במאכלים ערבים ומתוקים אף שהם טובים בעצמותם רק שהוא אינו מרגיש כעת טעם בזה. והנה כמו כן ענין המצית שלנו בעת שהיינו בבהמ"ק וכבוד קדושתו חופף עלינו היינו מרגישים טעם המצות וכמו שתקנו לנו בברכת התור' והערב לנו את דברי תורתך בפ בפינו והיינו שנרגיש בהם טעם ערב וא"כ אם היינו מרגישים בהם טעם היינו עושים משמרת למשמרת כי הרגשנו טעם המצוה וכמה טובה כפול' ומכופלת למקום עלינו והיינו מוסיפים סייגים וגדרים כמאמר הכתוב חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך אבל בעוה"ר לאחר שחרב הבהמ"ק פסק' הרגשת הנפש בהמצות והי' הכל למעמסה עלינו ולכך היו עלינו השני חלות והשני יו"ט למעמס' גדול'. וזהו שאמר ואני נתתי להם חוקים לא טובים היינו שלהם הם חוקים לא טובים שנתקלקל אצטומכתם ונכבה תשוקת השכל ואור נשמתם וזה שמקונן כנסת ישראל קראתי למאהבי היינו לאותם החכמים והנביאים שתקנו להם תרומות ומעשרות והבינו מה טובים ומה יפים ורצו לאהבני כמשפט האב שרוצ' להלעיט לבנו מהמאכלים ערבים שקץ בהם התינוק לחולשת שכלו ולזה אמר המה רמוני שאני חשבתי שרמוני בזה כי לא הרגשתי בתם וכמו שאומרים לתינוק שאם תלמוד יקנו לך מנעלים ואח"כ כשלומד ואינם קונים לו אז אומר שרמוהו ואז מבין שהלימוד יקר יתר מהמנעלים והבן בדברים:

על זה היה דוה לבינו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו אתה ד' לעולם תשב כסאך לדור ודור למה לנצח תשכחינו תעזבינו לאורך ימים. הכוונה לדעתי ע"ד מ"ש הרב בעל קול יעקב על הפסוק בני יצאוני ואינם אין נוטה עוד אהלי ומקים ירועיתי דהכוונה עד"מ איש אומן נפלא במלאכת הציור וכדומה ופתאום עזב את אשתו והיא לא ידעה איה איפוא וחקרה ודרש' ואין קול ואין עינה ותהי אלמנה חיות כמה שנים לימים רבים בא איש אחר מארץ מרחק והגיד לה כי ראה בעל' באיזה העיר ותשאל אותו מתי יבוא לביתו ויאמר לה מי יודע אם ישוב עוד לראות את ארץ מולדתו ותאמר לו איך יוכל לעשות מלאכה על האבנים אם כל כלי מלאכתו היקרים נשארו בבית ויצחק האיש לקראת' ויאמר מה תחשבי כי בעלך עוד עושה מלאכה פתוחי האבנים הוא שם נושא סבל על כתף וכבר שכח כל המלאכ' ויהי כשמעה זאת ותתחלחל מאד ותאמר עתה אבדה תקותי כי עד הנה חשבתי כי בודאי יבא לביתו כי לא יוכל לעשות מלאכ' והוא אומן בלא כלים אבל אחרי כי שבת ממלאכתו אפס תקותי והנה כי כן כל עוד שבני ישראל היו עוד בתכונת יקרתם אז היה מקום לאמור כי ישוב ויבקש מאת ד' ויעתר להם לשוב אל נוהו לא כן אחרי כי אינם עוד על מתכונתם ויבקשו כל תאוות הגשמיות וא"כ מאין יבא עזרם וז"ש בני יצאוני ואינם וא"כ אין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי עכ"ד כפי העול' על זכרוני והנה בעקבותיו נלך לאמר כי זאת גם בני ישראל בוכים ואומרים אהה אוי לנו על שברינו כי כל תקוותינו הית' כי ד' לא ינוח את הר קדשו בציון וירושלים וא"כ עוד ישוב לראות בבנית ציון ולרעות את צאן קדשו ולזה אמר ע"ז היה דוה לבנו אחרי כי ראינו כי הר ציון ששמם שועלים הלכו בו כי זה מופת כי סלק שכינתו מכל וכל עד כי השועלים מצאו קן להם בהר ציון וא"כ אחרי כי עזב את הר קדשו וסילק שכינה למרום ומה לו עוד בבית יתודה לזה אמר אתה ד' לעולם תשב כסאך לדור ודור אבל למה לנצח תשכחנו היינו כי מי יודע אם יעש' עוד שכינתו בתחתונים ולזה נבקש השיבנו ד' אליך ונשוב' היינו אם לא נזכה. כי תשוב אלינו עכ"פ השיבנו ד' אליך ונשוב' חדש ימינו כקדם בעוד לא עשיתי מעון בתחתונים ולזה אמר כי מאס מאסתנו היינו שתמאס ודי בזיון וקצף וכבר לקחנו כפלים כעל חטאתינו בזה שרק מאס מאסתנו עכ"פ נזכ' לשוב אליך והבן בדברים:

לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לו אסר הוגה ד' ביום חרון אפו ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה הכוונה לדעתי דהנה כבר אמרו אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלי והענין הוא דאין הקב"ה חפץ במיתתן של רשעים כ"א בשובו מדרכיו וחיה ולכך שולח עליו יסורים שירגיש בחטאו וישוב וזהו ההבדל שאמרו בע"ז שבישראל נפרע מעט מעט ובאומות העולם נפרע בבת אחת משום שאוה"ע אין העונש למען ישובו רק ע"ד נקמה ולכך מניח הקב"ה שיעשו כעבות עגלה חטא' ואח"כ יעניש אותם לכלותם בבת אחת אבל הקב"ה לגבי ישראל עמו פורע מהם מעט מעט למען ירגישו בחטאם אולי ישובו וגם כי ניקל להם שיענשו מעט מעט כמו הפורע חוב במעט מעט שניקל עליו ועיין פ' אחרי מ"ש בזה ולפ"ז זה שאמר לא אליכם כל עוברי דרך ודרשו חז"ל דקאי על עוברי דת תורה והיינו שלא יתנהג בכם בחרון אף כל כך כמו שנהג בי שפתח במדת הדין בגופי וז"ש אשר עולל לי אשר הוגה ד' ביום חרון אפו וז"ש ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה והיינו שפתח תיכף בגופי. ולזה אמר נשקד עול פשעי בידו היינו שלא נפרע ממנו מעט מעט כי אם נשקד עול פשעי בידו:

בפתיחה אילו זכיתם הייתם קורים בתור' וקראתם בעצם היום הזה עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קורים קראתי למאהבי הכוונה לפענ"ד דהנה במדרש דרשו קראתי למאהבי דקאי על נביאי האמת שהיו מתקנים להם תרומות ומעשרות בגול' ובמקום אחר מפורש שהיו מתקנים להם שני ימים טובים של גליות וישראל קראו תגר שסבורים מקבלים שכר על שניהם וכדאמרו בירושלמי פ"ג דעירובין ובמדרש שיר השירים על פסוק בני אמי נחרי בי והנה האבודרהם כתב דאם היה עשר' בטבת יכול לחול בשבת היו מתענים בו משום דכתיב בעצם היום הזה ולפ"ז כל דכתיב וקראתם בעצם היום הזה לא היה יכול לעשות שני ימים טובים וא"כ אילו זכו היו קורים בתור' וקראתם בעצם היום הזה דהיינו דוקא בעצם היום הזה אבל כיון שלא זכו תקנו להם נביאים שני יו"ט וז"ש קראתי למאהבי המה רמוני שסבור' לקבל שכר על שניהם ודו"ק:

בפתיחה ר' אבהי פתח דרכך ומענלך עשו לך וכו' זאת רעתך כי מר כי נגע אל לבך זו סנהדרי גדול' שהם קרויין לבן של ישראל שנאמר לבי לחוקקי ישראל וכיון שהם מכעיסים אותי לית לבי לחוקקי ישראל אמר הקב"ה כי נגע אל לבך זה בהמ"ק שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים הכוונה לדעתי כי למה שלמדנו רבינו זקנינו הח"ץ ז"ל סי' ע"ג שכל חיות של אדם ובע"ח הכל תלוי בלב כמו שהאריך שם מפי ספרים וספרים שזאת היא מקור החיות ועינינו הרואות שהלב לא יכול לסבול שום ענין שנוגע בו ואם יגע בלב שום דבר המעכבו או אז יגוע וימות כמ"ש הח"ץ שם בשם הזהר וז"ש זאת רעתך כי מר כי נגע אל לבך והיינו שבבוא איזה דבר אל הלב או אז לא יוסיף עוד לחיות והכ' לבן ישראל הם הסנהדרין שהם מקור חיות הנפש וכן הבהמ"ק שמשם נשתלשל שפע קדוש' וחיות בכל ישראל אבל אם הסנהדרין נתבטלו והבמ"ק נחרב אז אין רעה גדול' מזו. וזה שדרשו ד"א כי נגע אל לבך זה הקב"ה אר"ח היכן מצינו שנקרא הקב"ה לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וחלקי אלקים לעולם והיינו כשם שהגוף אינו יכול לחיות בלי הלב כמו כן הנפש הישראלי חם אין לי שרש חיות מד' אינו יכול לחיות ומטעם זה נקרא הקב"ה לבן של ישראל כמ"ש דודי זקני הגאון מו"ה שאול ז"ל בספר בנין אריאל פ' האזינו יעו"ש ודו"ק:

שם ר' אלכסנדר פתח והצרוע אשר בו הנגע וכו' וראשו יהי' פרוע הוא שנאמר ויגל את מסך יהוד' גלי כסיא ועל שפם יעט' כיון שגלו ישראל לבין האומות לא יכלו להוציא דבר תור' מפיהם. מ"ש גלי דכסיא נדחקו בזה המ"כ ויפ"ע ע"ש ולפענ"ד נראה ע"פ מה דאמרו בנדרים דף פ"א על מה אבד' הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשו עד שבא הקב"ה ופירש' בעצמו על עזבם את תורתי וביאר הר"ן בשם רבינו יונה שבאמת שמרו התור' רק שלא חשבו אותה וזה לא נגל' לשום בן אדם עד שגל' הקב"ה והנה אח"כ כגל' לעין כל שבעת באו לארצות גוים ואז לא יכלו להוציא דבר תור' מפיהם שאם היו לומדים לשמה והי' בחשיבות אצלם אז לא עזבו את התור' אף בארצות הגוים וגם הית' תורתם משתמרת אבל כיון שלא למדו רק משים גאות והתפארות וכיון שגלו ולא היו להם שום תועלת וכבוד המדומ' בזה לא היה תורתם משמרת בקרבם וז"ש ויגל את מסך יהוד' גלי דכסיא היינו שגלי מה שהי' נכס' עד הנה ולא ידע שום אדם מה בלבם יאתה נגל' לעין כל כי לא חשבו את התור' ולכך על שפם יעט' שלא יכלו להוציא דברי תור' מפיהם ודו"ק:

שוב מצאתי תשלום זה המדרש בפתיח' שם בפתיחתא דר' יוחנן דפתח במשא גי חזיון שם דרשו ויגל את מסך יהוד' גלי דכסיא ותבט אל נשק בית' יער תני רשב"י כלי זיין היו להם לישראל בסיני ושם המפורש חקוק עליו וכשחטאו ניטל מהם הה"ד ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב כיצד ניטל מהם ר"א ורבנן ר"א אמר מאליו היה נקלף ורבנן אמרי מלאך היה יורד ומקלפו. ולדעתי ביאור הדברים כי ישראל בעת שקבלו התור' בהר סיני זה היה חרבם ומגינם וכלי זיינם שנבחרו לד' מכל האומות והקב"ה הבדילו לו לעם וז"ש כלי זיין ניתן להם בהר סיני ושם המפורש חקוק עליו והכוונה ששם מפורש יוצא מפי ד' כי ישראל עם סגולתו והוא להם לאלהים אבל כשחטאו ניטל מהם ששכחו: וזה שדרש למעל' שכשבאו בין האומות לא היו יכולים להוציא דברי תור' מפיהם ששכחו ואמרו חז"ל שאלמלא לא נשתברו הלוחות היו לומדין תור' ולא משכחין ואז בעת שחטאו ירד שכח' להם וז"ש ר"א מאליו היה נקלף ורבנן אמרו מלאך היה יורד ומקלפו והיינו שהקב"ה נטלו מהם בחטאם ודו"ק: שם בפתיח' בפסיק על ההרים אשא נהי אמרו שהי' ירמיהו בחזירתו מצא אצבעות מקוטעים מושלכים והי' מלקטם ומגפפם ומנשקם וכו' ונותנן לתוך טליתו וצ"ע הא כהן הוה ועצם כשעור' מטמא במגע ובמשא אולי כיון שהי' מת מצו' היה מותר לטמא להם. ובזה מיושב מה דאמרו במדרש איכ' יועם זהב שהי' ירמיהו נטל שני רביעית של דם מיאשיהו וק' הא רביעית דם מטמא. ולפמ"ש אתי שפיר דהי' מת מצוה וגם היה מלך והי' מותר לטמאות לכבודו ואף דמת מצוה קונה מקומו כל מקום כאן אפשר דהי' בתוך התחום דמוליכין אותו לעיר כמבואר סי' שס"ג ודו"ק:

מקרא עלי מועד לשבור בחירי במדרש והובא בפרשת דרכים דרך עוצב קרא עלי מועד לשבור בחורי אמר הקב"ה כפויי טובה אני כתבתי עליכם אשר תקראו אותם מקראי קודש ואתם אומרים קרא עלי מועד. והנראה לפענ"ד בפשיטות דהנה אמרו בתענית דף כ"ט תמוז דהאי שתא מלויי עליא דכתיב קרא עלי מועד ועי"ז נקבע בת"ב והרי כבר נודע מ"ש במדרש פרש' ואתחנן על פסוק אשר לו אלקים קרובים אליו כי הקב"ה ופמליא שלו שואלין לב"ד של מטה אימתי נקבע החדש וז"ש אשר תקראו אותם מקראי קודש ולפ"ז מה שמלויי מליא ונתגלגל חוב' ליום חייב ישראל בעצמם עשו זאת שקביעות החדש תלוי בב"ד של מטה ונמצא שהקב"ה כביכול שולח למטה והמה גרמו זאת והם אומרים קרא עלי מועד והם באמת קראו עלי מועד ודו"ק:

בפתיחה אילו זכיתם הייתם קוראים אש על המזבח תוקד לא תכב' ועכשיו שלא זכיתם אתם קורים ממרום שלח אש בעצמותי:

הכוונה לפענ"ד דהנה אמרו סוף חגיג' דפושעי ישראל אין אש של גיהנם שולטת בהם ק"ו ממזבח הזהב וכתבו התו' דבמדרש יש שהי' משה מתמי' איך לא תשרף והשיבו לו דאש שלמעל' אש אוכל' אש ואינו נשרף. ולזה אמרו אלו זכיתם הייתם קוראים אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה דמכל מקום אינו נכוית ועכשיו אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי וירדכ' ושלט' אש שלמעל' לרדות אותו ועיין שו"ת מהרי"ט ח"א סי' ק' ובאו"ח סי' ח' מ"ש בזה דפושעי ישראל אין אור של גהינם שולטת ויש להמתיק עוד ע"פ דברי המהרי"ט ואין להאריך. ובשם כבוד דו"ז הגאון אבד"ק לבוב זצ"ל שמעתי כי אמר דאעפ"י שאש יורד מן השמים מצות להביא מן ההדיוט ונמצא בחר השי"ת באש הדיוט יותר מאש שמים וכאן ממרום שלח אש בעצמותי ורצ' בשל שמים יותר מאש של הדיוט ודו"ק: שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ גם עליך תעבר כוס תשכרי ותתערי תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך פקד עונך בת אדום וגלה על חטאתיך הכוונה לפענ"ד למ"ש הראב"ד פ"ז מהלכות תשוב' בקושית הרמב"ם ממצרים שנפרעו על שנשתעבדו בישראל והשיב אף שגזר הבורא יתברך שיעבדו אך הם הוסיפו להשתעבד ועוד שהבורא נפרע ברע ע"י רע ממנו וכשנשלם רעתו נפקד גם ממנו וז"ש לו שישי ושמחי בת אדום היינו כי רעתכי אז תעלוזי ומזה נגלה כי בחפצך להרע ולכך גם עליך תעבר כוס וגם תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך ולכך פקד עונך בת אדום כי הקב"ה נפרע ברע ע"י רע ממנו ואח"כ נפרע ע"י אחר הרע ממנו כדבר האמור בראב"ד. במדרש על פסוק כל היום דוה יומו של הקב"ה אלף שנה נגזר שיהי' בגלות כן מבואר במדרש אם בפתיח' או בגוף המדרש ואין הזמן מסכים כעת לחפש להיות כי היום עיוה"כ שנת תר"ג בהתפללי תפלת מנחה נפל בדעתי במה שתקנו לנו אנשי כנה"ג את צמח דוד עבדך מהר' תצמיח וקרנו תרום בישועתיך כי לישועתך קוינו כל היום דהנה קרן דוד תלוי כביכול בישועת ד' שכל זמן שאין הכסא שלם ואין השם שלם לא יצמח קרן דוד ולכך נבקש וקרנו תרום בישועתיך שאתה תעזור לך בעצמך כביכול וזה שאנו מסיימים כי לישועתך קוינו כל היום היינו שיומו של הקב"ה נגזר עלינו שנהי' בגלות וגלינו מעל שלחן אבינו והנה בעונינו שרבו יצאו עה שיצאו ויה"ר שיושיע למען שמו וירם קרן דוד אמן. במדרש על פסוק מחוץ שכלת חרב בבית כמות ז"ש מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה והוא תמו' דמה מביא ראי' מפסוק על פסוק ולפענ"ד נראה דהנה למית' ההכרחיות אין מנוס ממנו בין בבית בין בשדה ומלאה"מ מ"ל הכא ומ"ל התם אבל המיתה מקרית ע"י חרב וכדומ' יש לו בית מנוס לבא בחדר סגור ומסוגר וז"ש הנביא שכל כך גדלי הצר' והאימ' שאף שמחוץ שכל' חרב היה נחשב בבית כמות שהוא כולל שאי אפשר להמלט ממנו וז"ש המדרש זה שאמר משה רבינו מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה שכל כך גדלה האימ' אף בחדרי חדרים ודו"ק:

סלה כל אבירי ד' בקרבי הכוונה לדעתי דהנה הכוזר כתב כי הצדיקים כשזוכים למעל' גדול' נעשים בעצמם מעון לשכינה ועיין רמב"ן על פסוק ולדבק' בו והנה בעת שנחרב הבהמ"ק היה מקום עוד שהשכינה תהי' שרוי' בקרב הצדיקים ולזה אמר סלה כל אבירי אותן שהי' אדני בקרבי היינו בקרב האבירים האלה. וזה שאמר קרא עלי מועד לשבור בחורי ודו"ק:

במדרש גדול סילוקן של צדיקים יותר משריפת בית אלקינו ובש"ס ר"ה אמרו בדף ח"י דשקול' כשריפת בית אלקינו וכבר תמהו בזה וכבר כתבתי בזה כמה דברים.. וכעת נראה לי ע"פ מה שמצאתי דבר נפלא בתוס' יבמות דף ק"ד שכתבו דהא דאמרו במדרש דחכמ' וענוה שקולים אף שענוה יותר גדולה היינו דזה בלא זה לא סגי והוה כשקול ולפ"ז גם כאן ניהו דסילוקן של צדיקים קשה יותר אבל שריפת בית אלקינו בלי מיתת צדיקים לא סגי ולכך שם דנחרב בית אלקינו היה צריך עוד מיתת צדיקים וזה שהזכיר שם כל ארבע' צומות בהדדי ודו"ק:

בפתיחה בפסיק לכן כה אמר ד' הוי עיר הדמים ע"ש שדרש לפי שהיו כל ישראל אומרים נבוכדנצר כנס כל ממון שבעולם ולממון שלנו הוא צריך אמר הקב"ה חייכם שאני עוש' ממונכם חביב עליו כמו בשמים הללו שהן עולים בסעוד' והוא משולל ביאור. ולפענ"ד ע"פ מה שפירשו מ"ש בתוכח' ועבדת את אויבך וגו' ובעירום ובחוסר כל והכוונה שאף זה מן התוכחה שהאויב שאין לו כל הוא דוחק יותר וינקש לכל אשר יש לו להשבוי כי הוא בעירום ובחוסר כל וכמדומ' שהבינה לעיתים פירש כן ולפ"ז זהו שישראל יתנחמו נבוכדנצר כנס כל הממון א"כ לא יצר ויציק כל כך כי א"צ כל כך ולזה אמר הקב"ה שיהי' חביב כמו הבשמים והדמיון שלאחת משתי פנים יאכל האדם המאכל ויקנח כל מה שמצא בתוך הקדיר' והכלי אם שהוא רעב מאד וישביע נפשו או שהמאכל חביב עליו ומתובל בבשמים ורווחא לבסומא שכיחא ומעת' זה שאמר הקב"ה שיהי' חביב כמו בשמים שעולים בסעוד' וינקש לכל אשר להם ודו"ק:

מי ירפא לך במדרש ריב"ל אמר ירפא לך נביאיך. והיא תמוה וכבר כתבתי בזה ולפע"ד הכוונה דלע"ל גם הנביאי השקר אשר התעו את ישראל יתרפאו כי יכירו וידעו כח אלקי ויכירו נבואתו של הקב"ה וז"ש מי ירפא לך נביאיך היינו שהנביאים ירפאו ויגידו לך אמת. השבעני במרורים הרוני לענה:

במדרש מה שהשביעני במרורים בלילי פסח הרוני לענה בליל ט"ב שמעתי בשם הגאון בעל או"ת שאמר בהיותו טליא בהיות בווינא בבית הגאון מו"ה שמשון מווינא ז"ל ע"פ מה דאמרו דלא לכרוך אינש מצת בהדי מרור דלא ליתי מרור דרשות ומבטל מצה דמצות ולכך אוכלין שתי פעמים מרור וא"כ זה שהרוני לענה בליל ט"ב עי"כ השביעני במרורים שני מרורים ודו"ק ודפח"ח. אמנם לי נראה ע"ד פשט דהנה בטעם שמרור בזמן הזה דרבנן נראה לפענ"ד דהכ' ענין מה שנצטוינו לזכור יציאת מצרים נראה לפענ"ד טעמים רבים לזה דהנה עד"מ אדם שהי' עני ואביון והי' משרת בחבלי עוני ופתאום עזרו ד' והצליחו והי' אדם גדול קצין ושר והי' משפטו שביום שעל' לגדול' אותו יום עש' משתה ויו"ט והי' לובש אותו בגדים שהי' הולך לבוש בעת עניו למען הגדל שמחתו והנה קרה אח"כ שהי' יורד מנכסיו ולא היה עשיר כל כך הנה אם כי אמנם עוד עשה המשת' אבל לא היה צריך ללבוש הבגדי צואה שיזכור ימי עניו כי כבר זכרם כי גם בלי זה לא זרחה עליו שמש ההצלח' כל כך. והנה כי כן בימים שבהמ"ק היה קיים ברצות הקב"ה להגדיל הנס ע"כ צוה להזכיר יצ"מ גם במרור למען שיזכירו ימי עניים ומרודה אבל אח"כ בזמן שנחרב הבהמ"ק לא היו צריכים להגדיל הנס במרור כי גם בלא זה מבינים הנס יען כי גם עתה עבדי אחשורוש אנן ע"כ מרור בזמן הזה דרבנן. וז"ש מה שהשביעני במרורים היינו שמה שמוכרח אני לאכול שתי פעמים מרור הוא משום שהרוני לענה ואין המרור רק דרבנן ומבטל מצה דאורייתא וזה ע"ד הנכון. גם יש לומר כי המרורים שני פעמים הם זכר להנס וזכר להחורבן שהרוני לענה וא"כ לכך השביעני במרורים. עוד נר' לי דהנה מה שקבע הקב"ה לזכור הנס הוא לפי שרא' הקב"ה שהגליות יגדל מאד ואולי יתייאשו מן הרחמים ומגאול' ע"כ צוה להם לזכור הנס שכימי מצרים יראנו נפלאות עוד וע"כ ציה לעשות זכר למרור ג"כ כי דרך האדם כך שבעת שפלותו וירידתו הוא זוכר שכבר היה עוד מושפל יותר בימים הקדמונים וד' עזרו ובזה מקבל תנחומים שעוד ישיב ד' את שבותו ושב ורפא לו וע"כ מה שהשביעני במרורים שצוה לי לעשות מרורים שתי פעמים משים שידע הקב"ה שירוהו לענה בלילי ט"ב ויהי' המקדש חרב ויגדל התמרורים מאד ע"כ קבע לחוק שיזכור שכבר המר לנו שדי ובכ"ז נגאלנו כן יגאלנו ד' צבאות. עוד נראה לי דהנה הקב"ה חשש שאולי שע"י שיהיו ישראל בגדולי ושרר' ישכחו עוד ימי ענים וישמן ישורון ויבעט ע"כ צוהו שבעת שמחתו יזכיר לו ימי עניו ומרודו למען ישפל גאוותו בזכרו שכבר היה עני ואביון בימים הקדמונים וירא לאמר פן יקראהו עוד כזה וכזה וע"כ מה שהשביעני במרורים משום שהרוני לענה וידע שישראל יחטאו ויגלו וע"כ צוה להזכירם בהמרור להיות שבט מוסר שלא יחטא ויגלו ובזה ישיבו מעין ולא יזידו לעשות כזאת ויגאלו גאול' השלימ' אמן במהר' בימינו:

איכה יועם זהב ישנה הכתם הטוב תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות בני ציון היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש הכוונה לדעתי דהנה דברים יקרים אשר לא שכיחים יש להם מעלה וחסרון מעל' מצד יקרותם וחסרון כי מסתמא כשאינם שכיחים לא נצרכים כל כך כמ"ש החובת הלבבות שכל הצורך יותר לבריאת אדם הוא שכיח כמו האויר ששכיח יותר ואחריו מים ואחריו אוכל ולפ"ז אם הדברים הייקרים נתרבו עד שישנם רבים במציאות אז אינם נחשבים כי כל חשיבותם ומעלתם אינו רק מה שאינם שכיחים ולזה אמר איכה יועם זהב וגו' אם תשתפכנה בראש כל חוצות אז אינם נחשבים לכלום ולזה אמר שגדול' מזאת מצינו שבני ציון היקרים המסולאים בפז אפ"ה נחשבו לכלי חרש ודו"ק היטב. בפתיחה בפסוק אפרים לשמה תהי' אתה מוצא כשגלו עשרת השבטים לא גלו יהוד' ובנימן והיו אומרים עשרת השבטים מפני מה הגלה אותנו והם לא הגלה מפני שהם בני פלטין שלו דלמא משוא פנים יש בדבר וכו' וכיון שחטאו הגל' אותם אמרו עשרת השבטים הא אלהינו הא אלהינו הא תקיף הא תקיף הא קשיט הא קשוט. להבין אלו הג' לשונות לפענ"ד דהנה כבר נודע מ"ש בעקרים דג' תקנות יש לנו תקות החסר שיתחסר עמנו ותקות הכבוד שאיך יעש' למען כבוד שמו והקוות ההבטח' והנה כבר כתב שזכות תקות ההבטח' יגדל מעל כולם כי לפעמים יחרה אף ד' ולא ירצ' להתחסד כמ"ש וחטאתכם מנעו הטוב מכם וגם לא ישגיח על חילול השם וכבודו רק תקות ההבטח' זה נשאר לנו וכבר הארכתי בזה בכמה עקומות. והנה לדעתי גם עשרת השבטים פחדו מזה כי יתחסד עם בני פלטין שלו דהיינו יהוד' ובנימין ונשאר ההבטח' קיימת לקצת השבטים וכמו שאמר הקב"ה ואעש' אותך לגוי גדול וכפרש"י שם וא"כ ישאר הבטחתו וכבודו וחסדו קיים ע"כ אמרו שלכך לא גלה בנימין ויהודה מפני שהם בני פלטין שלו ומשא פנים יש כאן והיינו שרוצ' להערים כביכול על שבועתו והבטחתו ולקיים בבני פלטין שלו ולא נשאר להם תקנה ואח"כ כשראו שגם הם גלו א"כ ידעו שיתקיים כל התקוות וז"ש הא אלהינו דהוא תקות החסד שאל הוא מדת החסד הא תקיף שהיא תקות הכבוד למען כבוד שמו הגדול והנורא הא קשוט תקות ההבטח' וח"ו לא ישא פנים ולא יערים על שבועתו והבטחתו כי הוא אל אמונה ודו"ק היטב. בפתיחה בפסוק הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד קריה שחנה בה דוד קרי' דלא חנה בה אלא דוד קריה שעש' אות' דוד לקסריקיטין שלו והוא משולל ביאור. ולפענ"ד דהנה אריאל קאי על בהמ"ק ועיין רש"י ישעי' כ"ט וכבר נודע דאין ישיב' בעזרה אלא למלכי בית דוד וא"כ זה שאמר קריה דלא חנה בה אלא דוד היינו שמלכי בית דוד יש להם ישיב' וחניה בה וז"ש שעש' אותה דוד לקסריקיטין שלו והיינו כפירוש מ"כ חדר ומשכן לקיסר וזה קאי על בהמ"ק ודו"ק כי זה כיון אמת ת"ל:

בסוף הפתיח' על ההרים אשא בכי אמר שם שהי' ירמי' מוצא אצבעות מקוטעין מושלכין בהרים והי' מלקטן ומגפפן ומנשקן ונותנן לתוך טליתו ותמהני דירמיה היה כהן והיאך נטמא ואף אם נימא דמת מצוה היה קש' הא מת מצוה קונה מקומו וכבר אמרו לר"ע דעל כל פסיע' ופסיע' כאילו שופך דמים ובאמת יש מקים לומר דאבר שחסר אינו מטמא אבל אכתי אין הדבר ברור וגם עכ"פ מת מצוה קונה מקומו וצ"ע כעת. במדרש היא ישבה בגוים לא מצא' מנוח ר"י וכו' בשם ר"ל אמר חלו מצא' מנוח לא הית' חוזרת ודכוותה ולא מצא' היונה מנוח ודכוותה ובגוים ההם לא תרגיע ולא תמצא מנוח עיין יפה נוף דבשלמא בישראל קמ"ל שלא מצאו מנוח דאי מצאו מנוח אפשר שנטמאו ביניהם אבל ביונה מה נ"מ בזה. ולפענ"ד כיון המדרש למה שאמר במדרש רבה פ' לך לך פל"ט כל העופות כשתן יגיעין נוחין ע"ג סלע והיונה כשהיא יגעה פורחת באחת ונוחית באחת והתוס' הביא' בשבת דף מ"ט וכנסת ישראל נדמ' ליונה וא"כ כפי הראות שהיונה אין לה מנוח אף שהיא נוחה וכן ישראל אין להם מנוח אף שנראה שיושבת שקט' וז"ש היא ישבה בגוים ונדמ' שהיא יושבת שקט' וכ"ז לא מצאה מנוח וז"ש המדרש ודכוות' ולא מצאה היונה מנוח כי היונה בטבע' אינה מוצאת מנוחה שלימה ודו"ק היטב כי היא כיון אמת לדעתי. ולפמ"ש בחידושי לפרש המדרש הלז שהיונה כל מנוחת' היא אך עומדת על מנת לכתף וכל העיפית עומדים על מנת לפיש כמו כן ישראל בגלות מה שמוצאין מנוח' הוא רק למען יוכלו לסבול עול הגלות וז"ש נוחין באחת ופורחין באחת וא"כ גם כאן הכוונה שאינו מנוח' שלימ' ודו"ק היטב:

במדרש חטא חטאה ירושלים וכי אומות העולם אינם חוטאין אלא אומות העולם חוטאין ואינן כלום אבל ישראל חטאו ולקו:

הכוונה לפענ"ד דנראה ההבדל שבין בגד משי לבגד פשתן ניכר אם נפל עליו כתם שבמשי יוכר החסרון מאד משא"כ בבגד פשתן וז"ש חטא חטאה ירושלים ע"כ לנדה הית' היינו שניכר הקלקול והשחת' מאד עד שהי' לנדה לברר ולקנח הכתם אבל או"ה הם אינם כלום והם כבגד פשתן אשר הכתם אינו ניכר משא"כ נפש הישראלי הזכה בכתם קטן ניכר השחתה וצריך כיבוס רב לנקות הצחן ודו"ק: שם ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב אמר ר"ל כשהפורעניות באה אין מרגיש בה אלא יעקב מ"ט ויבער ביעקב כאש להבה וכשהטוב' באה אין מרגיש בה אלא יעקב הה"ד יגל יעקב ישמח ישראל הכוונה לדעתי כי העניני העוה"ז אם לטובה אם לרע' חלילה אינו מרגיש כל כך האיש השלם והצדיק כי בעת הטוב' הוא האוהב הסתפקות ואינו אוכל רק לשובע נפשו וכן בכל תאוות העוה"ז אינו מרגיש כ"כ ורק איש ההמוני הוא ברבות הטוב' מרבה להתענג וכמו כן להיפוך חליל' בעת צרה האיש השלם שמעולם לא הרוה בתענוגים לא יצר וירגיש כ"כ בעניו כי אם יש לו פת במלח ומים די לו אבל ההמוני אשר לבו הלך כפעם בפעם לאכול ולשתות הרב' עתה יצר לו וירגיש בחסרון וכבר נודע כי יעקב ישראל יעקב היא כינוי על ההמון האנשים וישראל הוא שם חשוב וז"ש כשהפורעניות בא לעולם אין מרגיש אלא יעקב וז"ש ויבער ביעקב כאש להבת אכל' סביב והיא מליצת נפלא' כי מי מרגיש יותר האש בלי ספק היותר קרוב למאכולת אש וכשהטובה באה אין מרגיש בה אלא יעקב שנאמר יגל יעקב ישמח ישראל וכבר נודע מ"ש הר"י גאנח הבדל שבין שחוק לשמחה כי שמחה היא מלשון הסתפקות ושחוק הוא עודף כמו טפח שוחק ע"ש ולפ"ז גילה היא ג"כ יותר משמחה ששמחה היא הסתפקות ודו"ק:

דרך קשתו כאויב ניצב ימינו כצר במדרש דרך קשתו כאויב זה פרעה שנאמר אמר אויב נצב ימינו כצר זה המן שנאמר איש צר ואויב לדעתי קשיא למדרש דצר ואויב הם שני ענינים וכבר נודע מ"ש הברבנאל דאויב נקרא בלב וצר הוא בפועל וכבר פרשתי במגלת אסתר במה שאמרו איש צר ואויב דבקש' להראות על אחשורוש ובא מלאך וסטרה והראת' על המן דהמן היה צר בפועל ואחשורוש היה אויב בלב וכמאמרם משל לתל וחריץ. ולפ"ז ז"ש שכאן היה שניהם להקב"ה דרך קשתו כאויב ודרש על פרעה דאמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל והיינו דאויב אינו מרא' מה ששונא בפועל והוא מתנצל שאינו רודף להרג רק לחלק שלל אבל נצב ימינו היינו בפועל כצר וע"כ דרשו בהמן שהי' צר בפועל וזה שדרשו אמר אויב על עשו שנאמר יען אמר האויב וזה ביחזקאל סי' ל"ו ושם כתיב אח"כ האח עליכם ובמות עילם הית' לנו למורש' והיינו שעשיו מתנצל ששמחתו העיקרי הוא על שבמות עילם הית' לו למורש' ובאמת זה שוא ששמחתו העיקר על מפלתינו ח"ו ולכך נקרא אויב ודו"ק:

זנח ד' מזבחו נאר מקדשו במדרש אתה מוצא בשע' שנכנסו גוים לבהמ"ק נתנו ידיהם תחת ערפיהם והפכו פניהם כלפי מעל' וחרפו וגדפו ועשו מסגרי של גליאסן שלהן וראשן בארץ הדא הוא דכתיב הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה קול נתנו שבית ד' כיום מועד ר"ח ור"א וכו' מכח אותו קול נפלה בבל דכתיב נפלה נפלה בבל וכל פסילי אלהיה שבר לארץ המדרש סתום וחתום ולפענ"ד היא מליצ' נפלא' דהנה הקרבנות שאנו היינו מקריבים במקדש ביום מועד אף כי הבהמות הם בע"ח גשמי ובכ"ז היינו מתקרבים אליו בזה ונמצא ענין שלמטה היה מועיל לעלות מעל' מעל' והנה הגוים שנכנסו למקדש גם הם חשבו בהבליהם יבדל הטמא מהטהור שבגלולי הבליהם לא די שחרבו למטה המקדש כי גם רצו להושיט ידיהם למעל' וכבר אמר יודע כמביא למעל' שכביכול חשבו לדקור עצמן ועיין רש"י שם ובמפרשים והנה זה שאמר שנתנו ידיהם תחת ערפיהם וכבר נודע כי הידים לפנים והעורף מאחוריו והם רצו לעלות ממט' למעל' ע"כ הפכו ידיהם תחת ערפיהם והפכו פניהם כלפי מעלה. וזה שכתוב ועשו מסגר של גליאסין וראשן בארץ וכפירוש המ"כ שהפכו פניהם כלפי מעל' והיינו ממטה למעל' וזה שכתוב שאחר שהסגיר חומות ארמנותי' חשבו לעלות ממט' למעל' שהפסילים היו עומדים למעל' וז"ש אח"כ שגם מלכות זו כן עשת' וז"ש מקול שלהם נפלה בבל והיינו דגם בבבל היה כן שנפל' בבל ואח"כ פסילי אלהיהם שבר לארץ והיו ג"כ ממטה למעל' וזה שכתוב בסוף שאף הן נפלו מאותו קול והביא הפסוק קול שאון מעיר קול מהיכל קול ד' משלם גמול לאויביו והיינו שהעיר היא מלמט' להיכל וכשיהי' אתערות' אתערות' דלתת' ויעל' הקול מעיר יעל' להיכל וקול ד' משלם גמול לאויביו ודו"ק כי לדעתי היא נקוד' נפלאה. חשב ד' להשחית בת ציון נטה קו אר"י לא מן כדין אלא מן עלמא כן הגיה באות אמת עיין במ"כ הדא הוא דכתיב כי על אפו וכו' אר"א כאדם שעובר במקום מטונף ועקם את חוטמו. הכוונה לפענ"ד דק' לי' אם היה על אפו וחמתו מני אז שבנה ציון א"כ למה בנה אותו וע"ז אמר שגם בבו"ד מצינו כן שלפעמים צריך לעבור במקום מטונף ומעקם את חוטמו וק' למה הלך שצריך לעקם את חוטמו וע"כ שצריך לילך שם ועוקם חוטמו וכביכול גם בהקב"ה הוא כן. עוד נ"ל דק' לי' להמדרש מה דכתיב על אפו ואיך נודע בהשם שכועס דבאדם נראה בפניו אבל כביכול בהקב"ה לא שייך זאת ורק ממה שנראה מהרושם שעוש' וכבר כתבתי כן בשם הגאון מוהר"ץ העליר בעהמ"ח טיב גיטין שפי' בזה כל אף עושה רושם והיינו שאל"כ מה ניכר שכועס וזה שאמר כי על אפו וממה ניכר מהחרבן שעש' אח"כ ניכר שהי' על אפו וזה שאמר כאדם שעובר במקום מטונף ועוקם חוטמו והענין אם אחד שהוא תותרן שאינו מרגיש ריח רע אם הולך במקום מטונף לא יוכל להרגיש כלל אבל כשרוא' שאחד הלך ועקם חוטמו ע"כ שריח רע היה שם ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה