אור ברסלב
דברי שאול עהת ומגילות דרשה למוצאי חג פסח

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

דרשה למוצאי חג פסח

דרשה מה שאמרתי אצל נתינת ס"ת

זה אמרתי במוצאי יו"ט חג פסח תרכ"ח בדרוש לס"ת שנתנו בבהכ"נ חסידים חוץ לעיר אור ליום ד' שמיני ב': כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלקינו בכל קראינו אליו לענ"ד הכוונה ע"ד מ"ש העקיד' פרש' האזינו שער קנ"ו במ"ש הלא תענה אבנר והוא השיבו מי אתה קראת אל המלך. ולכאורה אין התשוב' ממין השאל' ואמר הוא כי דרך המוסר שכאשר ירצה האדם לדבר אל המלך או אל שר הצבא לא יקרא אליהם בשמותם גם כי סגורים הם בחדרי מטותם אבל יקרא אל השוער והשוער לסריס והסריס לשר והשר להמלך אבל אם המלך מבקש דבר הוא קורא תיכף לשר והטעם כי דרך הגדול להחל בגדול והקטן בקטן ולכך דוד כי היה גדול החל לקרוא לאבנר תיכף אף כי היו האנשים פחות ערך עבדי אבנר בכ"ז הוא תחל בגדול ואבנר כששמע שאמר הלא תענה אבנר חשב כי בלי ספק צריך האיש להמלך שאם היה נצרך אל אבנר היה מתחיל לקרוא לעבדי אבנר ולזה הבין שע"כ שזה צריך אל המלך וע"כ החל באבנר. ולזה אמר מי אתה קראת אל המלך ולזה השיב לו שאין אני צריך להמלך רק אליך הלא איש אתה ומדוע לא שמרתם את אדוניכם וע"כ אליך אני קורא כי אתה הגדול בהם ודפח"ח:

והנה לפ"ז זה מעלתינו שאנחנו לפי דרך בו"ד היינו צריכים למליצים אם מתפללים ומבקשים מד' לא לבקש מד' בלי אמצעי ולזה אמר ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלקינו בכל קראינו אליו והיינו שאין אנחנו קוראיו רק אליו. ויתכן עוד יותר כי גם במשפטי בו"ד הוא ממנה שופטים בכל עיר ועיר וכל אשר לו הריב יבא ויציג בשער משפט והי' אם שמוע אין לו יצא להגבו' מעל גבו' ואם יצא גם שם חייב אז יערוך להמלך יר"ה טענותיו אבל שיערוך תיכף להמלך אין לו רשות אבל אנחנו אין לנו רשות כי אם נבקש ולהתחנן מלפניו ולא לבקש מהשרים והמלאכים המליצים וז"ש כד' אלקינו בכל קראינו אליו שהכוונה שכל הקריאות והאמירות לא יהי' רק לד': והנה האיר ד' עיני ומצאתי הדברים מפורשים בירושלמי פ"ט דברכות הלכ' ו' בשר ודם יש לו פטרון אם באת לו צרה אינו נכנס אצלו פתאום אלא בא ועמד על פתחו של פטרונו וקורא לעבדו או לבן ביתו והוא אומר איש פלוני עומד על פתח ביתך אבל הב"ה אינו כן אלא אם באת לו צרה לא מצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי מצווח ואני עונה לו מיד הה"ד כל אשר יקרא בשם ד' ימלט וכפי הנראה כוון למ"ש ודו"ק:

היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי ועתה למה נמות כי תאכלינו האש הגדול' הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ד' אלקינו עוד ומתנו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כמוני ויחי. הדברים תמוהים דאדרבא כל ישראל שדיבר עמהם אלקים ולא מתו מדוע נתייראו מהמיתה וכ"כ בזה. וכעת נראה לי ע"פ מ"ש בכתבי האר"י ז"ל דמה שאש של מעל' אינו מכלה ואש של מטה מכלה כל אשר יפגע בו הוא משום דאש של מעלה לא יתעצם ויתחבר בשום עצם חומרי ולא יתערב בחלקיו ולכן לא ישרפוהו משא"כ אש שלמט' נתעצם ונתעכב בחומרי ונכנס בחלקי העץ ויכלהו ע"ש ולפ"ז גם מה שישראל לא מתו כי שמעו קול אלקים חיים מדבר מתוך האש היא לפי שאש של מעלה לא נכנס בחלקי החומרי ולא נתעצם בהם ולכך לא נתכלו אבל אחר כי זכו ישראל במעמד הנבחר ושמעו קול אלהים חיים ונזדכך גופם עד שנעשו רוחני חשו שאם יוספים לשמוע ויתעצם האש שלמעל' ויכנס בהם ותאכלם האש הגדול' שגופם נזדכך ונעש' רוחני ואז תאכלם האש הגדול' וז"ש אם יוספים אנחנו לשמוע ונזדכך עוד יותר ונתעל' אז יתר מהקודם ואז תאכלנו האש הגדול' וז"ש כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים מדבר מתוך האש כמונו ויחי וע"כ שנזדככנו ועלינו במעל' על כל בשר ונעש' מבשר אור רוחני וא"כ שוב יש לחוש שלא תאכלנו האש הגדול' של קול אלקים חיים ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא:

ובזה מדוקדק מ"ש בתחל' היום חזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי ואח"כ כתיב כי מי כל בשר דבשר הוא רך יותר מאדם כדאמרו בריש סוטה על פסק דיבא כל בשר להשתחוות ע"ש ולאחר שנעשו רוחני אמר בשר והאדם אף גוי במשמע כמ"ש בב"ק דף ל"ח ובכמה מקומות ודו"ק היטב:

ותאמרו הן הראנו ד' אלקינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדול' וגו'. כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה כבר נודע מ"ש הרמב"ם בהא דאמר וישב הים לאיתנו לתנאו הראשון וביאר הענין כי הנס שיוצא מחקרי הטבע בע"כ מוכרח שישוב לטבעו שעי"כ נודע כי מה שיצא מחקי הטבע היה עפ"י נס ע"ש והנה גם כאן אמר כי לאשר כבר ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי הנה ע"כ מוכרחים למות אח"כ אם יוספים לשמוע כי במה יוודע איפוא אשר היה נס וז"ש ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדול' וע"כ קרב אתה ושמע ואז יהי' נודע הנס הגדול והמופת אשר עש' ד' והטבע תשוב לאיתנה הראשון וע"כ היטב בעיני הקב"ה ודו"ק:

היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי ועתה למה נמות כלם תמהו בזה דהיאך ימשך ממה שראו שדיבר אלקים את האדם וחי כי ימותו אם יוספים לשמוע וכבר כתבתי בזה וכעת אומר ע"פ מ"ש פ' יתרו וכל העם רואים את הקולות וגו' ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמע'. ולפענ"ד ביאור הדברים עפמ"ש דו"ז יעב"ץ ז"ל בסידור שבים הגדול יבואו בני אדם מהים וישירו בנעימות ואלמלא לא יכו בתוף לשתק הקול היו בני אדם מתים מכח הנעימות ע"ש וא"כ מכ"ש בנעימות דברות ד' היו מתים מתוך הנעימות וע"כ בא בקולות ולפידים שלא ירגישו בנעימות כ"כ ומ"מ חשו אח"כ כאשר הורגלו בקולו' שלא ימותו אח"כ מרוב הנעימות וכבר הורגלו בהקולות והלפידים. ובקשתם משם את ד' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך בצר לך ומצאוך כל הדברים האל' באחרית הימים ושבת עד ד' אלקיך ושמעת בקולו כי אל רחום ד' אלקיך. הנה באמת כבר נודע שהתשוב' שהאדם עושה מפני הרע' הבאה עליו איננה תשוב' מועיל' כמ"ש חכמי המוסר אך לפענ"ד זה דוקא אם אינו שב רק מפני היסורין והתלאות אשר עברו עליו הנה אינו מתחרט על העון רק מפני סיבת היסורים ואם לא היו לו יסורים לא שב או אם היה יודע כי אעפ"י שישוב לא יועיל לו אז לא היה שב זה לא נקרא תשוב' שאין לו חרטה על החטא אבל אם האדם כשבא עליו צרות אז הוא מתחרט על החטאים ואומר שחטאתיו גרמו לו זאת שהמרה את האדון בזה ודאי מועיל התשוב' והקב"ה מקבלה וז"ש ובקשתם משם את ד' אלקיך ומצאת ולזה אמר כי תדרשנו בכל לבבך היינו לא מפני יראת העונש רק מפני כי מתחרט שנתרחק מד' וז"ש בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ד' אלק"ך דהיינו שהוא לא שב מפני העונש רק עד ד' והיא התשוב' המעול'. ובזה פרשתי מה שיסדו בסליחות צרות רבות סבבוני קראנוך ד' אלקינו רחקת ממנו בעוונינו שבנו מאחריך תעינו ואבדנו. ונשאלתי לפרש ההמשך והשבתי תכ"ד דהנה כבר כתבתי דאף דתשוב' מתוך הצרות איננה טובה דוקא כשהוא בשביל היסורים אבל כששב בתשובה שלימ' טוב' והמופת לזה שאם אינו שב רק מחמת היסורין אז כשאינו מוצא הצלה אז נסוג אחור וינזר לבושת אבל מי שהוא שב מחמת שמכיר חטאו זה לא יעזוב דרכו הטוב אף כשאינו מוצא עזר ויתלה זה בסיבת עוונותיו כי רבו וז"ש צרות רבות סבבוני וע"כ קראנוך ד' אלקינו אבל לא מחמת שהתחרטו על חטאתינו והנה רחקת ממנו בעוונינו היינו שבסיבת עוונינו רחקת ממנו ע"כ שבנו מאחר כי לא היה תשוב' שלימ' וע"כ תעינו ואבדנו כי באמת לא זאת היא התשוב' כי אם מי ששב מחמת שמכיר כי חטא ושב ודו"ק ועיין בראשית חכמה פ"ד מיראה מ"ש בזה הענין וכפי הנראה גם הוא הבין כן ודו"ק לא תוסיפו עליו ראיתי בדעת זקנים לרבותינו בעלי התוספות שכתבו בזה"ל שאם תוסיפו תגרעו דכל המוסיף גורע שאם תעש' חמשת ציצית גרעת גם ארבע' שהרי אינם כלום מאחר שלא עשית המצו' כהלכת' וכן פרש"י חמש פרשיות שבתפילין וחמש מינים שבלולב אבל אם ישב ביום השמיני בסוכה לא בא השמיני לבטל השיעור ומה שעש' עשוי עכ"ל והמעיין בסנהדרין דף פ"ח ע"ב ימצא דזה מקרי גרוע ועומד ותפילין מקרי אם הוסיף גורע ע"ש וצע"ג: ויתעבר ד' בי למענכם. לפענ"ד הכוונה ע"ד מ"ש בתהילים ע"ח לכן שמע ד' ויתעבר וגו' ויצו שחקים ממעל וגו' וימטר עליהם מן וגו' ואף ד' אלקים עלה בהם והוא תמוה דמתחל' כתיב שהתעבר ואח"כ ויצו שחקים ממעל וא"כ אף לאחר שנתעבר המטיר להם מן ובמה נתעבר וגם מה הוסיף ואף ד' עלה בהם הא כתיב למעל' שהתעבר ולפענ"ד ענין עברה והתעבר הוא מלשון עבור שהאש' מתעברת ונושאת העיבור ט' חדשים עד שתלד וה"ה כביכול בהקב"ה כתיב המליצה שנתמלא חימה כאשה עוברה ונשא עד שאף ד' עלה בהם ויהרוג אותם ועיין ברכות כ"ט ע"ב וז"ש כאן ויתעבר ד' כפי' רש"י שמלא חימה כנלפענ"ד: ולא תתחתן בם בתך לא תקח לבנו וגו' כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתוצו וגו'. שמעתי בשם הרב המאה"ג החסיד מו"ה צבי אלימלך ז"ל אבד"ק ריניב שאמר על הך אם כה תעשו להם שהתרגום שינה בפירושו שהי' לו לתרגם אלהין כדין והוא תרגם ארי כדין ואמר דהנה כבר אמרו שהמים יכולין לנצח את האש אך זה כשהם מעורבים ביחד האש נתכבה במים אבל אם המים עומדים מרחוק והאש עומד מנגד הוא יוכל לייבש המים והנה כי כן הישראל עם האומות ג"כ כן אם מתחתנים ביחד המים שהם האוה"ע שנמשלו למים כדכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות דקאי על אוה"ע אז יוכלו לנצח את האש כדכתיב כי יסיר אבל כשעומדים מרחוק אז האש מנצח וז"ש כי אם כה תעשו להם היינו שלא תתחתן ולא תתערב בם אז מזבחותם תתוצין ותוכל לנצחם ודברי התרגם נכונים ודפח"ח: ואני אמרתי ע"ד מה שאמרו כי אתה עשית אתה גרמת לנו שאסרת לנו להתחתן באוה"ע וע"י כך הם שונאים אותנו ולפ"ז יוכלו ישראל להתנצל שלכך הם מתחתנים כדי שלא יהיו שונאים אותם ובאמת הוא להיפך שאם הישראל עומד חזק באמונתו לא יוכלו להרע לו וז"ש כי אם כה תעשו אז מזבחותם תתוצון אבל כשתתחבר להם אז ינצחו אותך לגמרי כי יחרה אף ד' בכם ודו"ק: ויתכן עוד יותר שזה שאמר להם כי עם קדוש אתה לד' אלקיך והיינו כמרא' לו שני הצדדים שאם יתחתן באומות ויהי' נאהב לאוה"ע אז יגרום שיחר' אף ד' ואם יהיה שנוא באוה"ע אז יהיה אהוב לד' ויהי' לו לעם סגול' וא"כ זהו כאומר לו ראה מה שתבחר לך שזה יותר טוב לך להיות אהוב לד' ממה שתהי' אהוב לאוה"ע ושנוא לד' ודו"ק היטב:

שמור את יום השבת. בש"ס אמרו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כבר כתבתי בזה בפרשת יתרו וכעת אני אומר עפמ"ש הכוזרי ששאל לחכם טעם של שבת וכתב בפשיטות שיהיה להם מנוח שאל"כ יוכלו הגופות מרוב עבודה אבל באמת זה אינו דא"כ למה בחר דוקא שבת וגם למה צוה לענג אותו וע"כ משום דמורה על חידוש העולם וקבלת מ"ש. ובזה פרשתי מה שתקנו ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג עם מקדשי שביעי דבזה ניכר שהטעם הוא משום קדושת השבת וקבלת מ"ש וז"ש ובשביעי רצית בו וקדשתו וע"כ משום חביבות יום השביעי וז"ש חמדת ימים אותו קראת וז"ש שזכור ושמור בדבור אחד שמזה מוכח טעם השבת ודו"ק:

שמור את יום השבת לקדשו. הכוונה לפענ"ד שיש אנשים שממתינים את יום השבת בשביל שכל השבוע הם טורחים ויגיעים מאוד מעבודתם והם מצפים ליום השבת בשביל הנאת הגוף אבל אין זה התכלית רק לצפות על יום השבת שיקדש אותו וזה שמור מלשון ואביו שמר דהוא לשון המתנה כדי שיקדשו וזה שתקנו עם מקדשי שביעי כולם ישבעו ויתענגו מטוביך היינו מטוב הרוחני לא מטוב הגופני ודו"ק:

שמור את יום השבת לקדשו בשבועת דף כ' אמרו שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו והני כסי הואיל ואתכהו בשמירה אתנהו בזכיר' והקשו בתוס' ונימא אפכא הואיל ולתנהו בזכירה לתנהו בשמירה והנראה לי ע"פ מה שפרשתי מה דכתיב בלשון מקור דהא לשון זכור ושמור הוא מקור דהנה במה דכתיב וביום השביעי שבת לד' אלקיך ולא אמר תשבות כדרך שאמר בששת הימים תעש' מלאכ'. ואמרתי דהנה הרמב"ן כתב על פסוק איש ציד דיכנו את האדם ברגילתו תדיר ע"ש וכמוהו שבתך בתוך מרמה ואני תפלה ע"ש וכבר בארתי דבריו באורך והמה בכתובי' בדרוש שדרשתי שנת ת"ר יו"ד בשבת חוה"מ דע"י שהוא רגיל תדיר מתעצם המקרה על העצם ונזכר עליו בשם וגדר ונקרא בשם המופשט והנה מצות השבת הוא כ"כ מצוה על שביתה עד שלא יכונה בשם שומרי שבת או זוכרי שבת רק בשם שבת בעצם וז"ש ויום השביעי שבת ולא יהי' שומר שבת רק השבת בעצם. וזה מה שאמרו וקראת לשבת ענג עונג זה שבת והיינו שיהי' נקרא בשם עונגי שבת ולא מענג השבת ולפ"ז כיון שגדר שבת הוא מקור שהוא עצם השבת וא"כ לכך אמר זכור ושמור לא שיזכר וישמר רק שהוא מקור הזכירה והשמירה ולפ"ז נראה לפענ"ד דלכך הני נשי הואיל ואתנהו בשמיר' אתנהו בזכירה דבשלמא אם היה תלוי בשם שומר וזוכר השבת אז הני נשי לתנייהו דהא הקפידה על הפועלים השבת דהיינו הזוכר והשומר אבל אם אמר זכור ושמור קאי על עצם השבת דאתנהו בזכיר' ושמירה וא"כ הני נשי ג"כ אתנהו בשמירה אתנהו בזכירה ודו"ק:

ובזה נראה לפענ"ד הא דכתיב אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ד' לפניך והיינו שכל המדות שהקב"ה נקרא רחום וחנון וכדומה כל השמות הקדושים אינם תדיר ולפעמים משתמש במדה זו ופעמים במדה הלז וא"כ לא נקרא בעצם בשם הזה וכביכול היא שמות התוארים אבל בשם הויה שהוא היה הוה ויהי' זה תדירי וז"ש אני ד' וכבודי לאחר לא אתן היינו שבזה משתמש תדיר ולפ"ז אמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ד' והיינו שכל השמות והמדות אראה לך רק שמקור השם העצמי הוא שם הויה ב"ה לא אראה לך והבן בדברים ואם שגיתי ד' יכפר ודו"ק: במדרש תנחומ' פ' ואתחנן בנשבע זה צדקיהו וכו' א"ל חזיתין מה עבד בי צדקיהו לא אשתבע לי א"ל צדקיהו אתשלית אשבועתי א"ל לסנהדרין מי מתשלין אשבועת א"ל מתשלין לסכנת נפשות אמר לי' אימתי א"ל ובו ביום א"ל בפניו או שלא בפניו א"ל בפניו א"ל ומ"ט לא אמריתן לצדקיהו מיד ישבו לארץ וכו' נשאלתי על לשון המדרש מה זה דא"ל ובו ביום דמשמע דצריך דוקא לשאול בו ביום. והנה בראשית ההשקפ' אמרתי לפי מה דמבואר בש"ס נדרים דף כ"ז דנודרין להרגין ולחרמין ודוקא דמחשב בלבו רק היום קי"ל ביו"ד סי' רל"ב סי"ד וא"כ כל שחשב שלא יאסר רק היום צריך לשאול אותו היום דאל"כ אין מקום לשאול אבל זה אינו דיכול לשאול גם אח"כ וגם אם היה סכנת נפשות בשעת השבוע' לא היה צריך לשאול ועיין בסי' רל"ב סי"ד בהג"ה ובסי' רל"ט. ויותר נראה דבאמת בשבוע' דעת רבים מהפוסקים דל"מ שאלה דשבועה כתיב בה לא ינקה ועיין סי' ר"ל בטוש"ע וא"כ זה ששאלו ומי מתשיל אשבועתא וע"ז השיבו דהי' סכנת נפשות דהי' יום אחד מדעתו אם לא שאל וע"ז שאל אימתי דהי' מחשב דניהו דיכול לתשל אשבועתא אבל צריך שיחול השבוע' על איזה ימים למען לא יהי' שבועת שוא וע"ז השיבו ובו ביום היינו דאף בו ביום יכול לשאל ולא מקרי שבועת שוא כל דהוה לצורך ואין לך צורך יותר מזה דהיה סכנת נפשות. אמנם העיקר נראה לי דהנה כפי הנראה מהש"ס נדרים דף ס"ה ובמדרש רבה מגלת איכה על פסוק ישבו לארץ שהיה סכנת נפשות לצדקיהו במה שלא יגלה וכמעט יצא מדעתו והנה תר"ן פרק שבועות שתים נסתפק במי שנשבע שלא יאכל ז' ימים דבודאי יסתכן אם ילקה לאלתר ויאכל או דלמא דכל זמן שלא מסתכן צריך להמתין וכשיבא לכלל סכנה אז ישאל על שבועתו וכתב דמכל מקום הדין עם הרמב"ם דהא עכ"פ הו"ל שבוע' לעבור על דברי תורה ונשמרתם מאד לנפשותיכ' ומעתה כאן שהיה סכנת נפשות כשלא יגלה הוה סבור דמכל מקום לא היה להם להתיר עד שיסתכן וע"ז השיבו דבו ביום יכול להתיר דהוה נשבע לעבור על דברי תור' ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כיון דהי' לו סכנה דידע שלא יוכל לעצור בנפשו שלא יגלה ואם לא יגלה אולי יסתכן ומ"ש בפניו או שלא בפניו היינו בפני המדיר או המשביע וא"ל מ"ט לא אמאריתין ליה שאסור שלא בפניו כדאמרו בנדרים דף ס"ה:

במדרש אבכיר ראיתי מובא ספרים בשעה שאמר הקב"ה אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים פתח ואמר משה רבינו ע"ה ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם שלא עשני גוי והיא תמוה ולפענ"ד נראה עפמ"ש שהקש' האבן עזרא למה לא כתיב אנכי ד' אלקיך אשר בראתיך אך נראה דבאמת מצד הבריא' גם העכו"ם נברא ולא שייך שבזה יתחייב הישראל יותר בעבוד' מהעכו"ם ע"ז אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכדי בשכר עבוד' וגם אז הבדילנו מכל העמים. ומעתה ז"ש משה ברוך אתה ד' שלא עשני גוי והיינו דלכך התחיל בהוצאה ממצרים וזה נכון (ומה שאמר בשלילה שלא עשני גוי ולא אמר שעשני ישראל עיין טו"ז באו"ח סי' מ"ו ולפע"ד בפשיטות דבאמת הבחיר' היא אם רוצה הוא יהודי ואם לא יאבה אינו יהודי וגם טרם שנימול עדין ערל הוא רק שגוי לא מקרי וערל ישראל מקרי:

כי לא ינק' ד' בתרגם אונקלוס כי לא יזכי ד' וכבר כתבתי בפרשת יתרו ולא הבינותי מה ענין נקוי לזיכוי. שוב בשנת תרכ"ד מצאתי בב"ב דף נ"ד האי מאן דזכי רוניא ופרש"י מכבד ומטהר את השדה ע"ש ומזה נראה דזכי היינו נקוי שמנק' וע"כ פירש כן התרגם ואולי כל לשון זיכה הוא מלשון נקוי: ותקרבון ותעמדון צ"ע מדוע הזכיר בלשון נקיב' היה לו לומר ותקרבו ותעמדו. שוב ראיתי שכן הוא בהרב' מקומות בפרשת דברים וגם בכל סדר דברים נמצא כן תשמרון תקריבון וכדומ':

לא תחמוד אשת רעיך לא תתאוה בית ריעך וגו' הסמ"ג בל"ת סי' קנ"ח כתב על דברת הרמב"ם במל"ת סי' רס"ה דלא תחמוד היינו במעש' וכמ"ש במכילתא יכול אפי' חומד בדבר ת"ל לא תחמוד כסף וזהב ולקחת מה להלן עד שיעשה מעש' אף כאן עד שיעש' מעש' ולא תתאוה הוא בלב ולפ"ז החמיר' התור' בבית רעהו מבאשת רעהו שזה אסור אף בלב וזה אסור במעשה וע"כ שהחימוד והתאו' אחת ע"ש:

ולפענ"ד נראה דבאמ' צריך ביאור מה דכתב' התור' לא תחמוד אשת רעך דמשמע דעיקר האיסור בשביל שעוש' הפסד לרעהו שכן הקפיד בשביל שהיא אשת רעך והלא גם בשביל גוף איסור אשת איש היא האזהרת שאסור ליקח אשת איש והי' לו להזהיר שלא יקח אשת שהיא ערוה עליו ובשלמא בבית ושאר קנינים האיסור הוא בשביל שהוא של רעהו הא לא"ה אין איסור אבל כאן עיקר האיסור הוא בשביל שהיא אשת איש א"כ כל אשה שהיא ערוה עליו אסור' ולמה תלה התור' בשביל שהיא אשת רעך וע"כ פירש הרמב"ן דבאמת התאו' בלב הוא בשביל שהיא ערוה ואסור להרהר אף בלב כמו שאמר איוב ברית כרתי לעיני וגו' אם נפתה לבי על אשה אמנם התור' הוסיפ' שאף שישתדל בתחבולות והשתדלות שחבירו יגרשה אסור בשביל שהיא אשת רעהו וא"כ לכך אמרה תור' לא תחמוד אשת רעך שזה ע"י מעש' ולכך הקפיד' על המעש' שהתאו' בלב בשביל זה לא יבא לידי זה שחבירו יגרשה ולכך הוכרח לכתוב לא תחמוד גבי אשת רעך אבל בבית ושאר קנינים אסיר אף התאוה שלא יבא לגזול אשר לרעהו וא"כ גם תתאו' בלב האיסור הוא אך בשביל רעו ודברי התורה מדוקדקים להוגה לשמה: שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. עיין בעקיד' וכבר קדמו העיקרים דאהבה לא יפול רק לאחד שאל"כ יהי' אהב' המתחלקת ע"ש ולפענ"ד הכוונה עפמ"ש בספר הישר המיוחס לר"ת בשער החמישי בעמוד העבוד'. כי האהב' הגמור' היא רק במה שתלוי במדות האוהב ואי אפשר לו להשתנות ולכך אהבת הבורא הוא האהב' הגמור' שכביכול מדותיו הטובות לא ימישו עד נצח, ע"ש ולפ"ז ענין אחדות הבורא הוא שאין בו שום ריבוי והוספה וכביכול הוא עצם הפשוט בתכלית הפשיטות וידוע שבעצם הפשוט לא יפול בו שינוי והעתק' שאז לא יתייחס עליו אחד העצמי שהשינוי עושהו יותר מאחד. ולפ"ז זהו שאמר ד' אחד ולכך ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך שזה האהב' הגמור' למי שמדותיו טובות ולא ישתנו. וזה לדעתי מ"ש חז"ל בשבת ואהבת לרעך כמוך מה דעלך סני לחברך לא תעביד. הנה מה ששינו חז"ל מהחיוב אל השלילה עיין במהרש"א. ולפמ"ש ר"ת שם אתי שפיר דהנה האהב' יפול כפי מדות האוהב והאהוב וכפי מה שיש באוהב קצת מהמדות יאהב מי שיש בו מדות טובות בשלימות כי כל מין נמשך לעינו ע"ש שהאריך: ולפ"ז הנה בהחיוב לא יעול לשון ואהבת לרעך שהרי אינו נמצא באוהב אותן מדות בשלימות כמו שיש בחבירו ולא יפול בטוב לשון רעך כ"א בהדרג' אבל בשלילה זה בודאי שוה שמי שנמשך אחר מדות טובות עכ"פ לא יתכן שיהי' אוהב מדות הרעות שאז לא ימשך אחר מדות טובות וכל מין נמשך אחר מינו והעורב למינהו וע"כ מה דעלך סני לחברך לא תעביד שבזה בודאי אתה שוה לרעך ודו"ק היטב:

ואתחנן אל ד' עיין דעת זקנים שמנה שמות נקרא לתפל' וצ"ע דבמדרש אמרו עשי' שמות וחשבם אחת לאחת וכ"כ רש"י ומדוע חשב הוא שמונה וגם הוא לא חשב רק שבע' וצ"ע:

ודברת בם בש"ס דרשו ביומא דף י"ט בם ולא בדברים בטלים. ולפענ"ד הכוונה שגם בד"ת אף שגם פטפוטי דאורייתא טבין היינו מה שהוא ע"ד הפלפול אף שאינו אמת בכאן הסברא נכונה ויסודת' ע"ד אמת אבל כל שגוף הדברים המה כמסוס נוסס פשיטא דאסור שמא ילמדו ממנו דין וכדומ' וז"ש בם ולא בדברים בטלים דהיינו שגם הפלפל בדברי תור' צריך להיות ליסוד מוסד ולא דבר בטל ושוא ודו"ק:

בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבנך וגו'. הנה המעיין ירא' שכאן מדבר מלימוד התור' וקבלת עול מלכות שמים ובפרשה שנייה מיירי מקבלת עול מצות וכמ"ש בפ"ב דברכות דף י"ד. ובזה נראה מה שהקשו כלם למה לא כתיב בפרשה שני' ובכל מאדכם וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי ע"פ מ"ש הזהר דלענין קיים התור' ולמודת יכול להיו' אף עני שבישראל אבל להמצות צריך שיהי' לו מעות דהמצות אי אפשר לקיים כשהוא עני ע"ש והארכתי בזה בכמה מקומות ובזה נראה דלכך בקיום מצוה אין לבזבז יותר מחומש ולעבור על עבירה מחויב לתת כל ממונו כמבואר במג"א סי' תרנ"ו משום דלהמצות צריך שיהי' לו ממון לקיים שאר מצות ג"כ ואין לבזבז משא"כ לעבור עביר' ח"ו כל הונו מותר לתת ולא לעבור פי ד' ולפ"ז בפרש' הראשונה דמיירי בקבלת עול מלכות שמים ובלימוד התור' כדכתיב והיו הדברים האלה וגו' ושננתם א"כ אף שנתן כל מאודו יוכל לקיים התור' אבל בפרש' שנייה דמיירי בקיום המצות לא כתיב בכל מאדכם וז"ב מאד ובזה מדוקדק מה שדרשו אפי' הוא נוטל את נפשך ובכל מאודך לא דרשו כן משום דבממון לא שייך לומר שאפי' נוטל ממונך שלענין קיום המצות אינו חייב ליתן יותר מחומש או עד שליש ועיין צל"ח בברכות פרק הרואה שם ודו"ק היטב:

והיה לך לאות על ידך דרשו חז"ל לך לאות ולא לאחרים לאות הכוונה נראת לי דהנה במה שמצות תפילין של יד אינן מעכבות את של ראש. נראה לפענ"ד דהנה התפילין הם מורים על שהם עבדי המלך והם חתומים בחותמו של מלך. והנה באמת כבר אמרו דישראל ושבת והקב"ה מעידים זה על זה והנה כעת בעוה"ר אין או"ה מכירים במלכות שמים רק ישראל לבדו וזה מרומז בתפילין של יד והיינו שד רשו לך לאות ולא לאחרים לאות אבל לעתיד לבא כשנזכ' ונגלה מלכותו אז הכל יודו לשמו. ומה נכבד דרשת חז"ל על וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך שזה תפלין שבראש משום שזה מורים על התגלות ולכך אינן מעכבין זא"ז שכל אחת מהתפלין מורה על ענין א' ומה נכבד בזה מ"ש הרמב"ם בהלכות תעני' י' דאין מניחין בט"ב תפילין של ראש והדבר יפלא מדוע דקדק דוקא תפילין של ראש ועיין מ"ש במגן גבורים ח"א סי' ל"ז באלף המגן ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא תפילין של ראש בעת החורבן אין שייך ללבוש תפילין של ראש והבן בדברים כי היא רמז נפלא ובזה הבינותי מ"ש במגלה דף ט"ז ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר דדרשו ויקר אלו אלו תפילין וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך אלו תפילין שבראש וקשה אכתי מה ראיה דתפילין מקרי יקר וגם למה אמר בתחלה אלו תפילין ואח"כ פרט תפילין שבראש. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה אז היה לנו נס מפורסם ונתפרסם לעיני עמים רבים כי שם ד' נקרא עלינו אבל מכל מקום לא היה גאולה שלימ' דאכתי עבדי אחשורוש אנן ומה"ט לא אמרו הלל ולכך ליהודים הית' אורה וגו' ויקר והיינו שלהיהודים היה לאות ומופת ע"ש כבוד מלכותו ולכך דרשו שיקר קאי על תפילין והיינו באמת קאי על תפילין שניהם גם יחד שאם לא זכינו שיתפרסם כ"כ הנס אבל עכ"פ ליהודים היה יקר ח"ש וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך היינו כשנזכ' שיתפרסם שמו בכל הארץ אז יתפרסם מלכותו על כל העולם וזה שדרשו אלו תפילין שבראש והבן בדברים כי נעמו ת"ל:

תם ונשלם:

סוף הספר

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה