דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
דרושים
דרוש לנתינת ס"ת לבהכ"נ
דרשה שאמרתי בשנת תרכ"ב בהושענא רבה:
דרשה שאמרתי בהושענא רבה ושמ"ע וש"ת שנת תבר"ך על נתינת ס"ת לבהכ"נ במה דאמרו בשבת דף ס"ח בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו וכו' א"ל מתיירא אני שלא ישרפוני בהבל פיהם שפירש מזיו שכינתו ועננו עליו א"ל אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה שנאמר מאחז פני כסא פרשו עליו עננו וא"ר תנחום מלמד אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה וכו':
והוא תמוה דלמה לא השיב תיכף תשובה זו. וגם הכי המלאכים לא ידעו זאת גם מה הלשון אומר שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. והנראה בזה דהנה כבר נודע דיש בתור' ד' חלקים הנקרא פרדס והנה זה ודאי דלא יוכל בשר ודם לבוא עד תכונת הסוד טרם שידע הפשט ודומה לאדם שרוצה לעלות לשמי עליות ואין לו סולם ללכת בשליבות והנה המלאכים ג"כ ידעו זאת רק שרצו לתת להם הסוד והרוחניות שבתור' וע"ז אמר משה מתיירא אני שלא ישרפוני בהבל פיהם והיינו אם אומר להם תורה מה כתיב בה הם ישיבו שיש פנימיות ופנימית דפנימית ואתה אינך מבין לכך א"ל הקב"ה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשוב' ומה יפה בזה הדרש שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו והדמיון בזה למי שרוצה להסתכל בזיו השמש שעיניו יהיו כהות אבל אם ענן מקיף על השמש אז יוכל להביט בזיו השמש ע"י הענן כך הוא דרכה של תורה ע"י הפשט שהוא הלבוש יוכל להביט בזהר הרוחניות ולכך השיב תור' מה כתיב בה וכו' וע"ד שפרשתי מ"ש בספרי אש דת למו אלמלא הדת שבה אין אדם יכול לעמוד בה וכמ"ש במהדורא תליתאי פ' ברכה ודו"ק:
במדרש שוחר טוב סי' צ"ב על פסוק להגיד כי ישר ד' צורי ולא עולת' בו אמרו לאדם הראשון מי גרם לך מיתה אמר אני גרמתי לעצמי וכו' הוי להגיד כי ישר ד' צורי ולא עולתה בו אמרו למשה מי גרם לך שלא תכנס לארץ א"ל אני גרמתי לעצמי א"ל והלא הקב"ה עשה לך א"ל ח"ו אפי' אתם רואים שהקב"ה מצדיק את הרשע ומחייב את הצדיק אל אמונה ואין עול. והוא תמוה דלמה לא אמר הפסוק כי ישר ד' צורי ולא עולתה בו כדרך שדרשו על אדה"ר ועוד קשה כיון שאמר אני גרמתי לעצמי למה אמר אחר כך אפילו אתם רואין שמחייב את הצדיק וכבר דקדק בזה בספר אפיקי יהודה ח"ב דרוש ל"ח בע"נ אות ח' ואמרתי בזה ע"פ מה שפרשתי מה שהפייטן חומר על ישראל אמונתו וגם מה שאמר אף חובב עמים כל קדושיו בידיך והם תכו לרגליך ישא מדברותיך דהנה אמרו בשם הרמב"ם שביאר שאמונה לא יתכן בדבר שנגלה לעין כל א"צ להאמין שזה עץ וכדומה רק על דבר הסתום שייך לשון אמונה וזהו על ישראל אמונתו שאף שתכו לרגליך ומקבלים יסורים אפ"ה מאמינים בישועתו וז"ש אף חובב עמים כל קדושיו בידיך היינו כמו שפירשו דהיינו כשמצליחים אבל ישראל אף שתכו לרגליך הם מאמינים בד' והנה חטא של אדם הראשון נגלה לעין כל שאכל מעץ הדעת מה שלא הרשה לו שפיר אמר להגיד כי ישר ד' צורי ולא עולתה בו אבל חטא מי מריבה שהוא סתום וכמ' נדחקו המפרשים בזה עכ"פ לא נגלה החטא וע"ז יפול אל אמונה שאף שמחייב את הצדיק והיינו כמו שנראה לבני אדם אפ"ה אל אמונה ואין עול ודו"ק היטב: