דברי שאול - עדות ביוסף על משנה תורה, הלכות עדות· רבי יוסף שאול נתנזון
פרק יח · הלכה ח
עדות שקר העדנו. בש"ס אמרו אמר רבא באומר עדות שקר העדתי ופריך הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עיין בתוס' שם דפירשו דמיירי ששוב הוזם ומשלם חלקו דביקש להפסיד ממון חבירו בעדותו ועל זה הקשו דאינו משלם ממון אלא באומר עמנו הייתם דבריהם תמוהים ועיין במהרש"א שם שפירש דהתוס' ר"ל דמיירי בלא הוזמו ואף דחייב מדינא דגרמי אין זה דין עד זומם דחייב מכאשר זמם ולא כאשר עשה עיי"ש שהאריך בדחוקים. והנה גוף סברתו דהוי כאשר עשה הוא תמוה לכאורה דמה כאשר עשה שייך בכאן דהרי לא חייבו בעדותן ורק שנגמר הדין בעדותן אמנם גם בחידושי הריטב"א נמצא סברא זו ואף שיש לדחוק דמיירי שכבר שילם הממון אבל מדברי הריטב"א נראה דאף שלא שלם עדיין מקרי כאשר עשה והטעם דכל שלא הוזמו הרי בודאי צריך שיפרע וכיון דלגבי המלוה בודאי אינו נאמן בחזרתו א"כ הוא יצטרך לפרע בודאי משא"כ בכל עדים זוממין כיון דכעת לא ישלם לא הוי כאשר עשה רק כאשר זמם.
אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש לפי מ"ש בתשובה בסברת הפוסקים דלכך גם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אף דעונשין מן הדין בממון א"כ ק"ו הוא דאם כאשר זמם מחוייב מכל שכן כאשר עשה וכתבתי ע"פ מ"ש הרשב"א בחידושיו ליישב קושית התוס' למה אמרו בבור אין עונשין מה"ד משום כיון דבור חידוש הוא דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו א"כ דיו במקום שחידשה התורה דאף שק"ו הוא עיין בב"ק דף ב' ולפ"ז גם אני אומר כיון דעד זומם חידוש הוא דמה חזית דציית להני וכו' א"כ אין לך בו אלא חידושו והארכתי הרבה בזה בפלפול נעים ולפ"ז זהו כשעדים אחרים מזימין אותו דהוי תרי ותרי דהוי חידוש דמה חזית וכו' אבל כאן דבאמת שנים העידו עדות גמור ואחד חוזר בו מעצמו למה לא יתחייב מכאשר עשה הא הוא בעצמו חוזר בו ולמה לא יהיה נאמן לגבי עצמו לחזור בו:
ובגוף קושית התוס' עי' במהר"ם מלובלין מ"ש בזה ולפענ"ד נראה בפשיטות ליישב קושית התוס' דהנה בב"ק דף ע"ד נחלקו אי הכחשה תחלת הזמה או לא ורבא ס"ל התם דהכחשה תחלת הזמה אלא שלא נגמר ומועיל אח"כ הזמה ולפ"ז גם כאן כל שאמר עדות שקר העדתי הו"ל כהכחשה והיא תחלת הזמה והו"א כיון דכבר נתכחש לא יצטרך לשלם חלקו רק חבירו ישלם חלקו לבד שהרי הוא כבר נתכחש על זה קמ"ל דמשלם לפי חלקו דהכחשה תחלת הזמה היא. ויתכן עוד יותר לפי מה דאמרו בב"ק דף נ"ג דר' נתן ס"ל כל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולפ"ז אם נימא דהכחשה לאו תחלת הזמה היא א"כ הוא כלית ליה לאשתלומי מהאיך א"כ סד"א דנתחייב העד השני כשהוזם לשלם גם חלקו של זה על זה קמ"ל דעד אחד משלם לפי חלקו א"כ לא יצטרך חבירו לשלם רק חלקו לבד דהא אית ליה לאשתלומי ועל זה פריך הש"ס כל כמיניה והיינו דאף אם הכחשה לאו תחלת הזמה מ"מ לאו כל כמיניה דלא הוי הכחשה כלל ומכל שכן שאין עד השני צריך לשלם בשבילו דהא אינו נאמן בודאי לגבי חבירו.
והנה הקדמונים כתבו והוא מהרא"ש בתשובה דחייבין לשלם מכח דינא דגרמי והקשו דא"כ מה פריך הש"ס כל כמיניה דהא מ"מ צריך לשלם מכח דינא דגרמי ועיין לח"מ וכבר קדמו בריטב"א ורמב"ן ועי' בש"ך סי' ל"ח (ואני מצאתי ברשב"א בב"ק דף ה' ובשטמ"ק שם בשם רבינו יהונתן דמשמע שם דאינו משלם עיי"ש) ואמר תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י ליישב קושית הריטב"א דעד כאן לא כתב הרא"ש שחייבין לשלם רק כששניהם העידו ששקר חתמו אבל כאן דעד אחד מעיד שקר העדתי לא שייך דינא דגרמי דאינו ברי היזיקא דאף בלא עדותו היה נשאר ע"א ומי יימר דהיית משתבע נגדו וכדאמרו בשבועות דף ל"ב וגם חידש דבשטר דכיון דשטר בע"א לא מהני לשיטת הפוסקים אפי' לחייבו שבועה א"כ שוב אפי' אם רק ע"א אומר ששקר חתם חייב לשלם מכח דינא דגרמי דברי היזיקא עכ"ד. ואני אומר דשייך בזה דינא דגרמי דעד כאן לא אמרו בשבועות מי יימר דמשתבעית רק במקום שאף אם היה מעיד לא היה כאן חיוב ממון בבירור ולא הוי ברי היזיקא אבל כאן דלפי עדותם היה היזק ברור רק שאפילו בלא עדותו היה יכול להיות ג"כ היזק א"כ עכ"פ היזיקו ברור בודאי ובלא עדותו היה רק ספק היזק דאולי היה נשבע נגדו א"כ פשיטא דבזה לא יפטור מדינא דגרמי.
ולפענ"ד נראה בזה דבר חדש ליישב קושית הקדמונים הנ"ל דהנה לכאורה צריך להבין דברי הרא"ש שמחייב שני עדים שאמרו שקר העדנו משום דינא דגרמי דהרי בשטמ"ק ב"ק דף נ"ו כתב בשם המאירי ההבדל שבין גרמי לגרמא הוא שכל שע"י לבד נעשה ההיזק מקרי גרמי אבל כשכח אחר מעורב בו כגון משסה כלבו של חבירו בחבירו או כותל רעוע שפשיעת חבירו ופשיעתו עשו הנזק פטור דזה מקרי גרמא עיי"ש ואני יחדתי ע"ז קונטרס מיוחד לבאר הדברים. ולפ"ז בשני עדים דעד אחד לא היה יכול לחייבו ממון א"כ כל אחד כח אחר מעורב בו. אמנם אחר העיון זה אינו דא"כ אם שנים יגרמו היזק יהיו פטורין וזה לא מסתבר דמה נפק"מ לבעל ההיזק אם אחד עשה או שנים והשנים כאחד נחשבו לגביה ועד כאן לא כתב המאירי רק במשסה כלבו של חבירו בחבירו כיון שלהכלב ולבעל הכלב ג"כ אינו יכול לחייב שבלי השסה דידיה לא היה נושך א"כ א"א לחייב המשסה שהרי בהשסה לבד לא היה נושך והנושך היה הכלב וא"כ כח אחר מעורב בו וכן בהכותל רעוע לולא שהיה הכותל רעוע לא היה יכול לפרוץ לא היה יכול לגרום היזק וההיזק בא ע"י כח אחר אבל בשנים שעשו נזק עכ"פ עשו שניהם היזק ונחשבו כחד לגבי בעל הנזק והם יחצו ביניהם וזה ברור מאד מאד ולפ"ז בע"א שאמר שקר העדתי כיון דחבירו אינו חוזר שוב שייך כח אחר מעורב בו ולא מקרי גרמי רק גרמא ושפיר פריך הש"ס כל כמיניה: