דברי שאול - עדות ביוסף על משנה תורה, הלכות עדות· רבי יוסף שאול נתנזון
פרק ט · הלכה יא
או שומע ואינו מדבר. עי' קצות החושן סי' מ"ו ס"ק י"ח שהאריך דאילם הוא פסול הגוף כמו סומא ומה שאמרו בגיטין דף ע"א שאני עדות דאמר קרא מפיהם ולא מפי כתבם היינו דאם היה ראוי להגיד בכתב לא היה פסול הגוף אבל כיון שהתורה אמרה מפיהם ולא מפי כתבם שוב הוה פסול הגוף וקלסו איש ריבו בעל נתיבות המשפט וזה רבות בשנים שהקשיתי בתשובה מדברי הרשב"ם ב"ב דף קכ"ח שכתב דנשתתק מחמת חולי הוא מפיהם ולא מפי כתבם ואין להעמיס בכוונתו כמ"ש הקצוה"ח דא"כ היאך דחה הרשב"ם הך פירוש דא"כ לא הו"ל למתניא בהדי הנך פסולים שהם פסולים מחמת עצמן דכאן הוא פסול מחמת שאין בו כח להעיד והרי כל שאין בו כח להעיד שוב הוי פסול מחמת עצמו. אמנם בגוף הדבר נראה לפענ"ד ראיה לדברי הקצה"ח דהרי תני שם פקח ונתחרש וחזר ונתפקח פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח דכל שתחלתו וסופו בכשרות כשר ומפרש בערכין דף י"ז משום דבעינן ראיה והגדה והא איכא והרי אם נימא דאילם אינו פסול הגוף כלל מה קמ"ל דמה אכפת לן אם היה אלם באמצע הא לא מקרי מחוסר כלל בין ראיה להגדה וכעין שכתב הר"ן לענין מחוסר הקנאה דבשלמא סומא וקרוב וכדומה סלקא דעתך דהוי מחוסר באמצע אבל אילם מה פסול איכא ועל כרחך דפסול הגוף הוא וכן משמע בפסקי הרא"ש עיי"ש אבל בשטמ"ק בשם הרשב"א מבואר כרשב"ם והנה תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י אמר דאף אם נאמר דאילם אינו פסול הגוף מ"מ אם היה אילם בשעת ראיה אף שנתפקח קודם הגדה מ"מ פסול ודלא כקצה"ח והיינו משום דכיון דאז לא היה ראוי להעיד לא הוי מתכוין להעיד וכמ"ש התוס' ישנים בכריתות הבאתי דבריו ועכ"פ ראוי להתכוון להעיד בעינן והוא לא היה יודע שנתפקחו ובזה יש ליישב קושית התוס' שם בגיטין ד"ה אמרו ודו"ק עכ"ד: