דברי שאול - עדות ביוסף על משנה תורה, הלכות עדות· רבי יוסף שאול נתנזון
פרק א · הלכה ד
מכלל החקירות יתר על השבע וכו'. זהו שיטת רבינו דחקירה מגוף המעשה גם הוא מכלל החקירות ובראשית ההשקפה רציתי לומר דדוקא בדיני נפשות הוא דבעי חקירות אלו נוסף על השבע חקירות אבל לא בדיני ממונות לענין אם הוכחשו בהם וראיתי שהרי הרב אומר כן ופרט כאן ע"ז ושבת והורג נפש ויוה"כ ולא כתב פרט בד"מ אבל באמת מבואר ברבינו פ"ג ה"ג דאם אחד אומר חביות של יין הלוהו והשני אמר של שמן היתה עדותו בטלה שהרי הוכחשו בדרישה וגדולה מזו כתב הלח"מ דעיקר מקורו של רבינו יצא לו מהך עובדא דחייב ר"א לשלומי. אמנם מה שלא ביאר רבינו רק בד"נ הוא פשוט דהא בד"מ א"צ לחקור כלל כדי שלא תנעול דלת רק שאם נחקרו והוכחשו עדותן בטילה וא"כ כאן נקט רבינו גוף הענין שמחוייב לחקור וזה לא שייך רק בד"נ וזה ברור.
אמנם סברת רבינו לא נתבאר היטב והלח"מ כאן כתב דזה הוה מגוף המעשה ולפענ"ד להוסיף ביאור דכל שיוכל להיות נפק"מ בעדותן לענין גוף החיוב על דרך משל בע"ז יש מיני עבודות שאינו חייב בהן כגון שפרע למרקוליס או נעבדים שאינם נקראים נעבדים כגון אדם וכדומה וכן בשבת הרבה מלאכות ושיעורים שאינו חייב בהם וכן ביוה"כ אם אכל מאכלים המזיקים אינו חייב או שאינו כשיעור וכן בהורג את הנפש אם הרגו בדבר שאין בו שיעור הריגה פטור וכן בדיני ממונות לענין חיוב שמן או יין שיש נפק"מ אם מחוייב ביתר השווי שבין יין ושמן זה נקרא הכחשה בגוף המעשה ועדיין לא נגמר הגדתם וזה לפענ"ד החילוק במה שבמנה שחור או לבן לא נקרא הכחשה בדרישה והקשה ש"ב תלמידי החריף מוה' אברהם נ"י דלשיטת הרמב"ם דהכחשה בגוף המעשה היאך היה נקרא הכחשה בחקירה מה הבדל יש בין מאכל שאכל ביוה"כ מה היה לבין מנה שחור ולבן. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם במאכל שאכל אין כוונת הרמב"ם שיש חילוק בהכחשה אם אכל פת או תבשיל וכדומה רק ששואלין איזה מאכל אכל לענין איכות המאכל שנתחייב עליו ביוה"כ ולכך במנה שחור ולבן אין נפק"מ לענין החיוב דתרווייהו במנה קא מסהדי וא"כ הוי ליה בדיקות כל שאינם יכולים להיות נזמים בהם.
ומה שהקשה עוד תלמידי הנ"ל דלמה כשאמר דמי שמן או דמי יין משלם הפחות שבדמים והרי שם ג"כ היא הכחשה בגוף המעשה וא"כ ג"כ נפק"מ לענין החיוב ואיכא הכחשה בחקירות לפענ"ד נראה דהדבר נכון דהנה דמי יין ושמן הוא ע"כ בהודאה וכמ"ש רש"י בדף ל"א ולפ"ז נראה לי ברור דבהודאה לא שייך הכחשה בחקירות והטעם דהא הודאה בעד אינו מתורת עדות ואפילו אם ידענו ששקר היה אומר מועיל הודאתו וא"כ מה נפק"מ אם הוכחשו בחקירות הרי לא נחלקו על המעשה והמעשה יכול להיות שקר רק שהם מחולקים על מה הוא מחייב עצמו וא"כ הרי יש בכלל מאתים מנה וזה ברור.
אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דאמרו במכות דף ז' ר' טרפון ור' עקיבא היו אומרים אילו היינו בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם לשיטת החולקים על הרמב"ם דלא מצינו רק שבע חקירות והכחשה בגוף לא מקרי חקירה א"כ אדטרחי בגמרא למצוא שאלות אטריפה הוה או שלם הוה דהא באמת תימה דהא אזלינן בתר רוב ואינן לא חקירות ולא בדיקות ועיין בתוס' שנדחקו שם וגם הקשו בע"ז ושבת מאי איכא למימר טפי היה להם לומר ששואלין אותו במה הרגו או בסייף או בארירן שבזה ג"כ אם היה שקר היו מכחישין זה את זה ובשלמא לשיטת רבינו ניחא דכולם היו שואלים את זה והוא בכלל החקירות ולא היה רבותא דר"ט ור"ע אבל לשיטת החולקים עליו קשה. ולדידהו צריך למדחק כיון שאמרו לא נהרג אדם מעולם משמע דלא משכחת כלל שיהרג ועל שאלות אלו יכול להיות שיתכוונו שניהם לדבר אחד וגם דהרי ר' שמעון בן גמליאל אמר אף הם מרבין שופכי דמים בישראל ופירש"י שלא ייראו מבי"ד וא"כ על כרחך שהיו שואלין אותם בדבר שא"א לעדים לדעת דאל"כ לא שייך אף הם מרבים שופכי דמים דהא אם אמת יהיה הדבר שפיר יתייראו מבי"ד דהא העדים יכוונו עדותם כמו שראו.
ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו בע"ז וחילול שבת מאי איכא למימר. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יהיו יכולים לשאול אותם בחקירות באיזה מעשה רק דעל שפיכות דמים דאמר ר' שמעון בן גמליאל אף הם מרבין שופכי דמים אצרכינן לאשכוחי דבר שא"א לעדים לדעת כלל אבל בע"ז ומחלל שבת שפיר סגי במה ששאלו היאך עשה המעשה ומה דאמרו בבועל את הערוה אם ראו כמכחול בשפופרת הוא ג"כ חקירה בגוף המעשה דהרי יש נפק"מ לענין אם הוא חייב מיתה וכמ"ש לעיל וזה דאמרו רבנן היכי דייני כשמואל וזה תימה דזה אינו ענין להמשנה. ולפמ"ש אתי שפיר דהש"ס קמ"ל מה דהם חידשו להוסיף בחקירות כמכחול בשפופרת משום דמצד הדין היה סגי משיראה כדרך המנאפים והיה כבר שיעור חיוב המעשה והם הוסיפו לשאול בדבר שא"א לידע ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק.
הנה הטור כתב בחו"מ סי' ו' אע"פ שא"צ דרישה וחקירה אם הכחישו זה את זה בדרישה וחקירה עדותן בטילה וכו' כיצד אחד אמר בניסן לוה הימנו והשני אמר לא כי אלא באייר או שאמר אחד במקום פלוני והשני אמר לא כי אלא במקום פלוני עדותן בטילה וכן אם אחד אמר חבית של יין הלוה לו ואחד אמר חבית של שמן עדותן בטילה. והב"י הבין שס"ל כשיטת רש"י אבל לכאורה נראה שס"ל כהרמב"ם שגם זה מעיקר החקירות וכ"כ הב"ח והמהר"י בירב ז"ל בתשובה הובא בכנה"ג בהגהת הטור אות ט'. וכשאני לעצמי נראה לפענ"ד דברי הב"י נכונים דמלבד דמלשון הטור משמע דכלל אותם ביחד וסיים על החקירות עדותן בטילה ואח"כ וכן וכו' עדותן בטילה וגם לא סיים בזה שהרי הוכחשו בדרישה כמ"ש הרמב"ם בזה על כרחך דאין טעמא בשביל דהוה מכלל החקירות רק כמ"ש רש"י דאין כאן עדות שהכחישו זא"ז.
אמנם בלא"ה לפמ"ש מהר"י אדרבי ז"ל בסי' א' דלכך דקדק הרמב"ם וכתב שהשני אומר של שמן היתה להורות דדוקא בעינן שיאמר היתה דמשמע דקאי דעל זה שהעד הראשון אמר של יין אומר זה של שמן היתה ולכך מקרי הכחשה בחקירות כמ"ש בחקירות הזמן והמקום לא כי ולפ"ז הטור שהשמיט זאת ולענין חקירות כתב לא כי ע"כ לא מטעם הכחשה אתי עלה אלא משום דאין כאן עדות ולכך שפיר כתב הב"י דצריך שבועה משום דכיון דאין כאן הכחשה צריך שבועה נגד העד. ובא וראה שהב"י נתכוין לזה שהרי כשהעתיק בשו"ע בסעיף ב' לשון הרמב"ם העתיקו בשלימות ולא כתב שצריך שבועה ועי' סמ"ע ס"ק ט' ועל כרחך משום דהרמב"ם חשבו מכלל החקירות ולכך הוי הכחשה כמו שנראה מלשון היתה ולכך לא צריך שבועה ובאמת בש"ס ליתא תיבת היתה והרמב"ם הוסיף כאן מה שאין דרכו בכל מקום לשנות לשון הגמרא ומזה ראיה ברורה לדברי מהר"י אדרבי וכ"כ הט"ז בסי' ל'.
וראיתי בבעל התרומות שער ס"ו ח"ב אות ה' בגדולי תרומה הביא דברי מהר"י אדרבי הנ"ל ודחה דבריו דא"כ גם בחקירות הזמן והמקום היה לרבינו לכתוב לשון היתה ולמה כתב לשון לא כי לפענ"ד דהרמב"ם דקדק בנועם לשונו ובצחות הגיונו כדרכו דהנה לפמ"ש בביאור כוונת הרמב"ם ההבדל לבין חקירת המקום והזמן לבין חקירה בגוף המעשה הוא שבעצם ואיכות החיוב זה הוי חקירה בגוף המעשה משא"כ בזמן ובמקום אינו באיכות המעשה והחיוב. ומעתה המבין בלשון עבר ידע כי בזמן ובמקום שייך להכחיש בלשון לא כי ולא לשון היתה שהרי בגוף המעשה אינם מחולקים איך היה רק על הזמן והמקום הם נחלקים מתי ואנה היה אבל כשנחלקו באיכות המעשה והחיוב שייך לשון היתה שזה אומר כך היה הויות המעשה וזה אומר כך היה הויות המעשה וזה ברור. גם קושייתו השניה יש ליישב ולא נפניתי כעת.
והנה בהא דמבואר באהע"ז סי' י"ז סעיף ט' דעד אומר מת ועד אומר נהרג אף שמכחישין זה את זה הואיל ושניהם מודים שאינו קיים הרי זו תנשא והחלקת מחוקק האריך בזה וכתב דלשיטת הרמב"ם דזה מכלל החקירות מהראוי שיהיה עדותן בטילה והבית שמואל כתב בס"ק כ"ה דכיון דכאן די בעד אחד והרי יש כאן עכ"פ ע"א שמת ולא דמי לדיני ממונות דבעי שנים והדבר תמוה דהא גם בד"מ לענין שבועה סגי בע"א ואפ"ה גם לענין שבועה פסולים ונשאלתי בזה מתלמידי ש"ב מוה' אברהם נ"י והראיתי לו שכבר קדמו הגאון בנודע ביהודה מהדורא קמא חלק אהע"ז סי' מ"ו מ"ז ולפענ"ד דהנה כבר נודע מ"ש הריב"ם בתוס' ב"ב דף ל"ד גבי נסכא דר' אבא דעד אחד הרי הוא כשנים כל זמן שלא מכחישו עיי"ש והנני יוסיף דאף שמכחישו רק שאינו מכחישו מכל וכל התורה האמינה לעד הראשון כשנים ותבלין יש בדבר דהרי הטעם דע"א בהכחשה מהימן השני הוא מצד הסברא דכיון שזה עומד ומכחישו ואינו מתיירא שמא יבאו עדים רבים וכחשו בפניו יענו על כרחך שאמת בדבריו אבל היכי שמודה בגוף המעשה רק שמכחישו בפרטי הדברים בזה אפשר שהראשון נאמן ועיין בש"ך יו"ד סי' קכ"ט ס"ק י"ד שכמה כרכורים כרכר להביא ראיה שע"א בהכחשה השני נאמן ולא כרמ"א ולבוש עיי"ש ובמ"ש בגליון עכ"פ בכה"ג הראשון נאמן ולפ"ז כאן דבודאי ע"א נאמן כשנים כיון ששניהם אומרים שמת בודאי הראשון נאמן כל שאינו מכחישו לגמרי: