אור ברסלב
דברי שאול עדות ביוסף חלק ב הלכות אפותיקי › סימן קיו

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות אפותיקי · סימן קיו

הלכות אפותיקי

ס"ז איסור הנאה מפקיע מידי שיעבוד כמו קדושת הגוף כן הוא שיטת רוב הפוסקים וראיתי בקצה"ח שהקשה מהא דאמרו בב"ב דף קל"ז דהלכתא כרשב"ג ואפילו עשאו תכריכין למת והא בעשאו תכריכין למת גם רבי מודה כיון דהוה קדושת הגוף דהוה כמו אצטלא דפרסוה אמיתנא וכיון דחייל שעה אחת תו לא פקע. ולפענ"ד נראה דהדבר ברור דע"כ לא אמרי' דקדושת הגוף לא פקע כל שחל שעה אחת היינו כל שיש לו מקום חלות אמרי' כיון דכבר פשטה וחלה הקדושה לא תפקע אבל אם אין בידו להקדישו רק עד זמן זה ואח"כ לא הוה שלו א"כ איך אפשר לומר דלא תפקע הקדושה והא אינו שלו וא"י להקדישו הגע עצמך אחד נתן מתנה לחבירו לשלשים יום וזה הקדישו הכי נימא כיון דחל הקדושה על השלשים יום תפשוט הקדושה לאח"כ זה א"א דהא אחר כך צריך להחזירו ואינו שלו וה"ה כאן לרבי דאחריך מוציא מיד הלקוחות א"כ ממילא דיכול להוציאו מיד הקדש ג"כ וה"ה כשפרסו על המיתנא דלא נאסר לעולם דהא אינו שלו רק כ"ז חייו ז"ב מאד. שוב ראיתי בתוס' סוכה דף מ"ב גבי מתנה ע"מ להחזיר שהקשו דהיאך הוה מתנה הא אם הקדישו אינו מוקדש וכתבו דיכול להקדיש עד הזמן ומשמע דלא קדיש רק עד זמנו והיינו כמ"ש דאין בידו להקדישו רק עד זמנו ולא אח"כ. מיהו אין ראיה משם דשם הוה קדושת דמים ופשיטא דנפקע אח"כ. אמנם עדיין יקשה היאך יוצא בלא פדיון. וע"כ בראה לפענ"ד דבכהאי גוונא יוצא אף בלא פדיון דהא אין בידו להקדישו יותר ומצאתי בכ"ת שם שהעיר בזה דאיך יוצא בלא פדיון וכתב ג"כ כיון דאינו רק לזמן יוצא בלא פדיון ע"ש. ולפענ"ד הטעם היא כמ"ש וא"כ ממילא ה"ה לענין קדושתן הגוף דפקע בכה"ג איברא דלפ"ז צ"ב במ"ש התוס' בגיטין דף ע' ד"ה הקדש דלכך בשדה מקנה היא חוזרת ביובל לפי שהיא קדושת דמים ות"ל דאף אם היה קדושת הגוף הא אינו רק לזמן דחוזרת ביובל. ואפשר דש"ת דבאמת לקחה והרי היא שלו רק דגזירת הכתוב היא שחוזרת ביובל ולכך דוקא קדושת דמים הוא שחוזרת ביובל לא קדושת הגוף ומהאי דשדה מקנה נשמע עכ"פ דקדושת דמים לזמן יוצא בלא פדיון. ומכאן ראיה למ"ש בביאור דברי התוס' בסוכה הנ"ל וכן אמרו בירושלמי בהדיא בפ"ג דקידושין הובא בר"ן בנדרים בסוגיא דבר פדא והכ"ת בסוכה חוכך בזה ורמז לתשובת הרא"ש כלל ל"ה ובאמת שם משמע בתשובת רבינו אביגדור דאף בקדושת דמים לזמן צריך פדיון ובירושלמי שם מבואר דא"צ פדיון וצ"ע בזה (שוב מצאתי בשעה"מ פ"ד מלולב הלכה י' שכתב ג"כ דקדושת דמים א"צ פדיון כלל ושמחתי) אמנם בגוף סברת התוס' שכתבו דבאמת חשוב דבר שברשותו כיון דמכאן ולהבא הוא גובה ולכך קדושת הגוף שפיר חייל וכיון דחל שעה אחת תו לא פקע דלא עדיף שיעבוד מנתינת דמים אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לה פדיון וראוי לפקוע ולפ"ז לאביי אין מקום להפקיע לדידיה שעבוד הגוף וא"כ יקשה בהא דאמר בפסחים שם כי פליגי היכי דאקדיש מלוה ולא אמר כי פליגי בדאקדיש לוה ובדאקדיש קדושת הגוף דלאביי לא חל וכבר האריך בזה הפ"י בגיטין שם בזה ע"ש באורך. אמנם לפענ"ד נראה דאין סברת התוס' דעיקר תלוי כיון שאין לו פדיון לכך אלים קדושתי' ולא פקע ע"י השעבוד כמו בפדיון דא"כ יקשה הרי דעת הראב"ד פט"ו ממעה"ק דאף קדושת דמים לא פקע בכדי ופוסק כבר פרא וא"כ למה לדידיה לא יפקיע השיעבוד בקדושת דמים וגם הרי דעת רבינו פט"ו ממעה"ק דקדושת דמים פקע בכדי ואפ"ה ס"ל פ"ז דערכין דקדושת דמים ג"כ מפקיע מידי שעבוד וע"כ צ"ל דלא תלוי כלל בזה ועיקר תלוי אם יש מקום חלות להקדושה דכל שיש מקום חלות לתפוס הקרושה אז קדושת הגוף אלים כיון דלא הי' לו רק שעבוד ויכול לסלוקי בזוזי ואף באפותיקי מפורש אם רוצה לסלוקי בזוזי דעת הב"ח דרשאי וא"כ פשיטא דקדושת עצם יותר חל משיעבוד שאינו רק שיעבוד ואינו בעצם שלו משא"כ קדושת דמים דאינו רק קדושת מקרה ואינו עצם קדושה לכך לא יכול להפקי' השיעבוד ומ"ש התוס' דלא עדיף שעבוד מנתינת דמים הוא רק להסביר הסברא דלדידיה דס"ל דקדושת דמים פקע בכדי שפיר כתבו כמו דחל הקדושה בקדושת הגוף וא"י להסירו ע"י דמים משום דהוא עצם קדושה א"כ ממולא אינו חל שיעבור ג"כ משא"כ בקדושת דמים דכמו שיכול להסירו ע"י פדיון ממילא מכ"ש דהשיעבוד דמתלי תלי וקאי ולכך אף לראב"ד דס"ל דקדושת דמים ג"כ לא פקעה בכדי היינו שאינו נפקע בכדי אבל בשיעבוד דמתלי תלי וקאי פשיטא דלא יכול להפקיע וכן להיפך לשיטת הרמב"ם אף דגם קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד דהשיעבוד כיון דיכול לסלוקי בדבר אחר א"כ אינו מיוחד על זה דוקא אבל הקדושה דחל על דבר זה ניהו דאינו רק קדושת דמים אבל אותו דבר דוקא קדוש קדושת דמים לכך מפקיע השיעבוד אבל נפקע בכדי כיון דאינו עצם קדושה וכמו דלא קדוש בעצמותו כמו כן יכול לפקע בכדי וז"ב ועיין בקצה"ח שנדחק בדברי הרמב"ם והראב"ד ומ"ש נכון והנה שיטת רש"י בפסחים דף ל"א דלכך אם הקדיש לוה אינו קדוש ואתי מלוה ופריק משום דאף דמכאן ולהבא הוא גובה מ"מ ממושכנים הם למלוה והוה כדבר שא"ב ודבריו תמוהין דא"כ למה בקדושת הגוף קדוש הא דבר שא"ב אינו קדוש דאיש כי יקדיש ביתו אמר רחמנא. וראיתי להקצה"ח שכתב לחלק דס"ל לרש"י דקדושת הגוף יכול להקדיש אף דבר שא"ב וכתב שכן מצא בשו"ת הריב"ש סי' שנ"ט בשם תוס' הרא"ש. והנה אם קבלה היא נקבל. אבל באמת ראה זה דבר חדש היא וגם יפה הקשה הקצה"ח מהא דפריך בב"ק דף ס"ח ומי קדוש והאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' והא שם קדושת הגוף ומ"ש הקצה"ח דר"ל מוקי לה בדף ע"ז בשוחט בע"מ בחוץ הדבר תמוה דהרי הש"ס פריך בדף ס"ח והרי חזרה קרן לבעלים ומוקי כשעמד בדין ומשמע דמיירי בתמים למזבח ועיין בתוס' בדף ע"ז שם שכתבו דר"ל מוקי לה אליבא דנפשי' כן אבל בסוגיא בדף ס"ח לא קאי כן ע"ש וצ"ע קצת גם על התוס' דל"ל לש"ס לשנויי בשעמד בדין ולא מוקי באמת בבע"מ עכ"פ הסוגיא אינו כן. אך לפענ"ד נראה בישוב דברי רש"י דבאמת לפי מה דאמרו בערכין דף ה' לחלק דבקדושת הגוף אמרינן מגו דפשטה קדושה במקצתה פשטה בכולה משא"כ בקדושת דמים ועיין בתמורה דף י"א ואם כי יש בזה כמה עקולי ופשורי ועיין בלח"מ פ"ה מערכין הלכה י"ד באורך ובכ"מ ובשעה"מ שם עכ"פ כאן ודאי נראה כיון דכל הא דא"י להקדיש הוא משום דהוה דבר שא"ב ולפ"ז כיון דהוא הקדיש כל הנכסים והם שווים יותר מהחוב א"כ על מה ששוה יותר ודאי חל הקדושה ממילא בקדושת הגוף פשטה בכלה משא"כ בקדושת דמים וז"ב לדעתי. ויש לעיין בזה לפי מה שנראה מתמורה דבקדושת דמים יותר סברא דפשטה קדושה בכולה א"כ לפמ"ש התוס' דבמושכר יכול להקדיש מה ששוה יותר מהחוב ועיין בערכין דף כ"א ד"ה ה"ק א"כ ממילא יהי' קדוש גם מה שכנגד החוב וצ"ע. עכ"פ שיטת רש"י יש ליישב כפמ"ש דבקדושת הגוף מהראוי יותר שתחול הקדושה בכלה מקדושת דמים ואף למה דנראה מתמורה דף י"א להיפך בכה"ג דהוא משום דבר שא"ב נראה דכ"ע מודו בזה ודו"ק:

והנה המשלמ"ל נסתפק בפח"י ממלוה אם במטלטלין יכול להפקיע השעבוד בקדושת דמים ובקצה"ח כתב דלא זכר דברי התוס' בערכין דף כ"ג ד"ה משום שכתבו דאף במטלטלין אין ההקדש חל. והנה מ"ש דלא זכר דהתוס' כ"כ בגליון הקצה"ח שהמלמ"ל הזכיר שו"ת מהרי"ט חיו"ד סי' נ"ד ושם הזכיר דברי התוס' אלו ע"ש במהרי"ט. אך אכתי מידי ספק לא נפקא דמצאתי בתוס' ב"ק דף ל"ג ע"ב שכתבו בשם ר"ת דבמטלטלין אף קדושת דמים מפקיע ועיין בשיטה מקובצת שם בשם הקדמונים דמשמע דג"כ ס"ל הכי וכן נראה מהרמב"ן במלחמות בסוגיא דלמפרע הוא גובה בפסחים ע"ש בהשגתו על בעה"מ משמע דגם במטלטלין מפקיע משיעבוד ע"ש היטב:

והנה ראיתי במקור מים חיים שהקשה מהא דאמרו בשבת דף קכ"ז בשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים וקשה הא מטלטלין אין מפקיעין מידי שיעבוד וע"כ דבמטלטלין מפקיעין ע"ש. ובאמת שאין זה ראיה דגם במעות א"ל שמא פרקמטיא נזדמנה לך בזול וזה בודאי משועבד לו וכן בהמה או קרקע מושכרת או מוחכרת ג"כ משועבדים לו וע"כ דזה לא א"ל רק שדנו לכף זכות אבל היה יכול להוציא ממנו באמת כשהיה רוצה ועיין בחידושי רי"ף שם שכתב דהי' לו שאר נכסים ב"ח וא"כ פשיטא דבכה"ג ההקדש מפקיע (ועיין בשו"ת מנחם עזרי' סי' ס"ג מ"ש בזה ודו"ק) ועיין בבעה"ת שער מ"ג דאם יש לו שאר נכסים אינו מפקיע ההקדש ודו"ק:

ועוד נראה דלפמ"ש רש"י הטעם דא"י להקדיש הוא משום דהוה דבר שא"ב דממושכנים הם למלוה ובקדושת דמים אינו יכול להפקיע השיעבוד משום דהוה דבר שא"ב. ולפ"ז נראה דבמטלטלין דודאי אינם משועבדים מן התורה א"כ פשיטא דיכול להפקיע השיעבוד וגם אלמוה רבנן לשיעבודא לא שייך בזה דהא לא חל השעבוד כלל על מטלטלין וכעין זה כתב בתומים ס"ק י"ב לענין קונמות במטלטלין דיכול לאסרן ע"ש. איברא דלפ"ז צריך להבין איך כתבו התוס' בב"ק דף ל"ג דאלמוהו רבנן לשיעבודא הא במטלטלין ל"ש אלמוה וכמ"ש התומים. ונ"ל דלפמ"ש הפוסקים דבמלוה הכתובה בתורה ודאי שעבודא דאורייתא וא"כ נזקין דכתיב בתורה בודאי שעבודא דאורייתא א"כ שם אלמוה רבנן לשיעבוד' ודו"ק. ובזה יש להאריך ולומר דאביי ורבא דפליגו בלמפרע הוא גובה לשיטתייהו דכתבו התוס' בגיטין דף כ' דאביי סובר שעבודא דאורייתא ורבא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא. ובזה היה מקום ליישב הרבה קושיות שהקשה הגד"ת בשער מ"ג שם לאביי. אבל באמת הדבר צ"ב דאם ס"ל למפרע הוא גובה איך משכחת לה אם שעבודא לאו דאורייתא ועיין בפ"י שם ובקצה"ח סי' ל"ט ואכ"מ ועיין בשו"ת תה"ד סי' ער"ב מ"ש בענין זה. והנה על מ"ש לעיל בשם הקצה"ח שכתב בשם הריב"ש דקדושת הגוף יכול להקדיש אף דבר שא"ב ודחיתי זאת. כעת ראיתי שהוא דבר שא"א לאמרו דבע"ז דף ס"ג מקשה אי דלא א"ל קני לך מעכשיו היכא מצי מקרבא איש כי יקדיש וכו' אף כל ברשותו ומאי קושיא הא קדושת הגוף אף דבר שא"ב יכול להקדיש וצע"ג ולית נגר ובר נגר דיפרקיניה וצ"ע בריב"ש בעצמו כי אינו ת"י. שוב ראיתי דיש לישב דשם משום שאינו שלו פריך ועיין ריטב"א שם ובאינו שלו גם הריב"ש מודה אבל פשטת לשון הש"ס צ"ע:

והנה כבר כתבתי שיטת הרמב"ם דאף הקדש דמים מפקיע מידי שיעבוד רק לאחר שפדהו אחר מיד ההקדש נותן לאשה ולבע"ח אבל המלוה אינו יכול לפדותו דלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ובאמת שזה דחוק מאד ועיין בפ"ז מערכין בכ"מ ובלח"מ שהאריכו בזה. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה התוס' בתמורה דף כ"ז כתבו דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ דחילל דהוא דוקא הבעל הבית שהקדישו אבל אחר צריך לפדותו בשויו וביאר הטורי אבן באבן השוהם במגלה הטעם דיפה כח הבעה"ב משום דהוא היה יכול לשאול עליו לכך יכול לפדותו בדבר מועט אבל אחר דא"י לשאול עליו א"י יכול לפדותו כ"א בשויו ע"ש י ולפ"ז אנן בדידן יש לומר דלכך גבי המלוה שפיר חיישינן דיאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אף דגם הוא ניתן איזה דבר להקדש משום דאדרבא יאמרו דמה שנותן מעט ולא פודהו בשויו משום דהוא כמו בעה"ב דיאמרו כיון דמשועבד לו אין הקדש מפקיע וא"כ יכול ללקחו בלא פדיון כלל לכך סגי במעט שנותן ובאמת לשיטת רבינו גם הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד א"כ שפיר שייך החשש דיאמרו הקדש יוצא בלא פדיון משא"כ באחר דל"ש זאת וע"כ יאמרו דמה שאינו נותן רק דבר מועט משום דגם המותר נותן לאשה ולבע"ח ומ"ל שנותן להקדש או לבע"ח ולאשה וז"ב מאד ודו"ק כי היא הערה חדשה וטעם נכון על החילוק שבין המלוה לאחר ובזה מיושב מה שהקשה הגד"ת דלפי דברי רבינו היאך אמרו בפסחים בסוגיא דאתי מלוה ופריק כדתנן מוסיף דינר והא שם דוקא אחר פריק והיא קושיא גדולה לדעתו. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם היא משום דמחלל על שו"פ או דינר ובאמת לכתחלה אסור לחלל רק בשויו ולכך יאמרו שהקדש יוצא בלא פדיון אבל בזמן הזה דלכתחלה מחללין על שו"פ כדאמרו בערכין דף כ"ט א"כ ל"ל בה אף כשיבא המלוה ומעתה י"ל דהש"ס דפסחים מיירי בזמן הזה דליכא פסידא ומותר לפרוק לכתחלה וכ"כ התומים פה דבפסחים שם מיירי בזמן הזה וא"כ יכול המלוה לפרוק ודו"ק:

והנה נסתפקתי להפוסקים דס"ל דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד אם הקדים הנכסים בסתם ויש בהם מותר מהחוב ונמצא ע"ז הקדישו חל ואח"כ כשבא המלוה לגבות מהנכסים כדי חובו אם צריך להוסיף דינר או לא כיון דע"ז אין הקדישו חל. ונראה לי דדעת תורה ודעת נוטה דצריך להוסיף דינר כיון דעכ"פ על המותר חל הקדש והוא כללם בבת אחת חל ההקדש וגם שייך הגזירה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ובזה מיושב מה שהקשה הגד"ת דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה וכתבו התוס' בגיטין דף מ"ם ובח"ר שם דלדידיה גם הקדש הגוף אינו מפקיע מידי שעבוד א"כ היכא קאמר דאתי מלוה ופריק והא לאביי לא חל ההקדש כלל ולפמ"ש א"ש דשם מיירי דהקדיש עוד נכסים השווים יותר מהחוב ובזה לכ"ע צריך להוסיף. ובזה מיושב מה שהקשה עוד דלפי פירש"י דאין ההקדש חל דהו"ל דבר שא"ב א"כ ל"ל להוסיף דינר וכן הקשה בהא דאמרו בערכין דף כ"ג דמוסיף דינר והא לאביי לא חל ההקדש כלל ולפמ"ש אתי שפיר דמיירי שהי' שוים יותר הנכסים דחל ההקדש ולכך צריך להוסיף דינר ובאמת כשהחוב שוה יותר א"צ פדייה כלל ודו"ק:

והנה הקצה"ח ס"ק ה' חידש דבקונם כללי דיש לו פדיון והו"ל כקדושת דמים דכל דיכול לפדותו אינו מפקיע משיעבוד ה"ה בזה והנה מלבד דכבר כתבתי לעיל דלא תלוי העיקר במה שיש לו פדיון וכמו שהוכחתי מהרמב"ם והראב"ד אף גם דהדבר מפורש בש"ס נדרים דף פ"ו בהא דאמר קונמות קאמרת והרי שם במ"ש יקדשו ידי לעושיהן הוה קונס כללי כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' רל"ד ס"ק כ"ט ואפ"ה מפקיע מידי שעבוד ובאמת הקצה"ח תמה שם על הט"ז אבל עכ"פ הדבר מבואר בט"ז דשם מיירי בקונם כללי אמנם אחר העיון דברי הקצה"ח נכונים ותמה אני שלא הי' צריך לאריכות כלל והדבר מבואר ברש"י כתובות דף נ"ט וברש"י ור"ן ורא"ש בנדרים דף פ"ו שם דכל הטעם דקונם כקדושת הגוף היא אינו רק משום דאין לו פדיון כמו קדושת הגוף וא"כ בקונם כללי דיש לו פדיון כמבואר בנדרים דף ל"ה וברמב"ם פ"ד ממעילה ממילא אין לו דין קדושת הגוף רק קדושת דמים וא"כ אינו מפקיע מידי שיעבוד. ובזה הן נסתר מחמתו דברי הט"ז הנ"ל דע"כ מיירי בקונם פרטי דאינה אוסרת עצמה רק לבעל דאל"כ הא קונם כללי יש לו פדיון והיאך אמר דקונמות קאמרת דכקדושת הגוף נינהו ותא קונם כללי יש לו פדיון וע"כ דאינו רק קונם פרטי וז"ב. והיא ראיה שאין עליה תשובה לפענ"ד. ומהתימה על הקצה"ח שכמה ברבורים ברבר לדחות דברי הט"ז ולא הרגיש בזה וגם גוף דינו מוכרח משם ודו"ק אך לפ"ז לפמ"ש הרמב"ם דקדושת דמים ג"כ מפקיעין מידי שיעבוד א"כ גם קונם כללי ניהו דקדושת דמים אית ליה כיון דיש לו פדיון מ"מ מפקיע מידי שעבוד. אך לפ"ז צ"ע להרמב"ם למה אמר דקונם קדושת הגוף היא ומזה היה משמע דקונם כללי דיש לו פדיון אינו מפקיע והא לדידיה אף קדושת דמים מפקיע וצע"ג ומ"ש הקצה"ח בס"ק וא"ו לחלוק על הט"ז ביו"ד שם ס"ק מ"ג ועל המהרי"ט בראשונות סי' ה' הנה המעיין בהר"ן והובא בלח"מ פי"ב מאישות הלכה כ"ג ימצא שדבריו הם כעין מ"ש הט"ז ומהרי"ט הנ"ל שוב מצאתי בש"ך יו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ג שכתב בהדיא בשם הר"ן והריב"ש דקונם כללי כיון דדמי להקדש מפקיע מידי שיעבוד והוא דלא כמ"ש ומיהו מדברי ר"ת אין ראיה דר"ת לשיטתיה דסובר קדושת דמים ג"כ מפקיע מהשיעבוד ואם כן קונם כללי ג"כ מפקיע מידי שיעבוד שוב ראיתי בר"ן בנדרים דף מ"ו ע"ב ד"ה ה"ד שכתב בהדיא כמ"ש דלשיטתינו אין חילוק בין כללי לפרטי ור"ת לשיטתו ושמחתי. גם מצאתי שם שכתב בזה"ל דכל כי האי קנין הגוף מקרי ולא שעבוד שיפקיענו הקונם ומזה משמע דמחלק כמ"ש הט"ז ס"ק ס"ג ומהרי"ט הנ"ל ודו"ק ועיין בא"מ סי' ע"ב שגם שם לא הרגיש כלל בכל מ"ש. ואני מודה להשי"ת שהאיר עיני בכל מ"ש וידעתי כי הלכתא גבורתא איכא למשמע מיניה ת"ל ודו"ק:

והנה פש גבן לבאר עוד שיטת רבינו האי שהביא הבעה"ת שם והטור כאן דאף קדושת הגוף אינו יכול להפקיע השיעבוד רק במי שאית לי' שאר נכסי' דאם אין לו עוד שאר נכסים א"י להפקיע השיעבוד של חבירו והנה אמת שבזה יתיישבו הרבה קושיות אבל הדבר תמוה בהא דאמרו בכתובות דף נ"ט קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו ופריך ונקדיש מהשתא ומאי קושיא והא מהשתא א"א לקדוש דהא אין לה נכסים נקרא לענין מע"י שלה שמחויבת לעשות והיא שאלה גדולה. והנה לפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' רל"ד ס"ק נ"ט דלענין שיעבוד לא מקרי כללי דיקדשו ידי הוה כולל ואפ"ה לא חל משום שעבודא ולפ"ז כיון דלענין אחרים שאין להם הפסד חל הקונם ממילא שוב חל גם עליו דאף דבשיעבוד א"י להפקיע ע"י כולל מ"מ הא כאן הוה קדושת הגוף וחל הקונם ורק שאין לה לשלם ולענין זה כיון דאם הי' לה נכסים היתה יכולה לאסור עצמה שוב לא מקרי אלים שיעבודא כ"כ וחל עכ"פ בכולל וע"ז משני דאלמוהו לשעבודא אף בכה"ג אמנם כ"כ דדברי הט"ז צ"ע. אך נראה דבלא"ה ל"ק דע"כ לא כתב רבינו האי רק לענין בע"ח וכדומה דיש לו הפסד גדול שאינו נפרע חובו או הכתובה אבל כאן ניהו דנימא דקאי אליבא דר"ל דס"ל דמע"י עיקר ועיין תוס' שם ע"א ד"ה הכא מ"מ אין לו הפסד כ"כ שלא יחול קדושת הגוף ופשיטא דבכה"ג חל הקונם וז"ב. אך אי קשיא הא קשיא דגם לשיטת רבינו האי למה הוצרך הש"ס לומר דכקדושת הגוף דמי והיינו בקונם פרטי דוקא והא לרבינו האי אף קונם כללי דאינו רק קדושת דמים חל הקונם ומטעם דזה לא מקרי אין לו נכסים ולדידיה קדושת דמים עם קדושת הגוף בגדר אחד וצע"ג. אחר שכתבתי כ"ז הגיע לידי שו"ת פנים מאירות חיא סי' מ"ג וראיתי שהקשה בהא דפריך הש"ס בפסחים דף ל"א ותיסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה לישראל אחר הפסח ד"ה עובר והא איפכא מבע"ל למ"ד התם אינו עובר וכו' והקשה דמה קושיא דנימא דגם למ"ד למפרע הוא גובה החמץ מפקיע מידי שעבוד כדאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ופירש"י ביבמות דהא דתנן דמותר בהנאה מוקי לה כשהרהינו אצלו ולפ"ז להס"ד דל"מ בהרהינו יקשה גם לאביי י"ל דעובר. ובמחכ"ת לא זכר שר דברי התוס' בגיטין דף מ"ם ובחידושי רשב"א שם דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה אף קדושת הגוף אינו מפקיע מידי שעבוד וה"ה בחמץ והפ"מ נחית לסברא הלז דלאביי יש לומר דל"ש זאת אלא שהי' תמוה בעיניו דלאביי לא יפקיע קדושת הגוף ויהי' פלוגתא חדשה בין אביי לרבא. ומה אעשה שלא ראה דברי התוס' והרשב"א האלו דמבואר בהדיא כן והרשב"א ביאר בהדיא מכח קושיא זו דאל"כ היאך אמר לאביי ניחא דלמפרע הוא גובה אמטו להכי מותר בהנאה והא מ"מ חמץ מפקיע מידי שיעבוד וע"כ דלאביי ל"ש זאת ובאמת שגם בחידושי פני יהושע שם ובחידושיו לפסחים שם רצה לפרש לולא דברי התוס' ורשב"א הנ"ל דגם אביי מודה בקדושת הגוף דמפקיע מידי שיעבוד וכתב ג"כ דלפי המסקנא בפסחים שם גם אביי מודה לזה ע"ש והאריך בזה והוא ממש כדברי הפ"מ הנ"ל אבל הפ"מ שהיה תמי' בעיני' הדבר במחכ"ת לא זכר דברי התוס' והרשב"א שלא כתבו כן וכל קושיותיו אינם כלום ע"ש ובחידושי פ"י שם ושם תמצא ישוב ובגוף קושית הרשב"א הנ"ל דלמה ניחא לאביי הא ניהו דלמפרע הוא גובה מ"מ אינו רק שיעבוד וחמץ מפקיע מידי שיעבוד ומזה הוכיח דלאביי ל"ש זאת הנה לולא דברי קדשו שאיני כדאי להבין דבריו מכ"ש לחלוק עליו היה נראה לפענ"ד דאף אם נימא דגם לאביי קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד וה"ה חמץ דהוה כקדושת הגוף וכמו קונמות דאיסור הגוף דמפקיע מידי שיעבוד היינו דוקא נגד ישראל כגון ישראל ששעבד לישראל חמצו לאחר פסח שפיר יש לומר דהלוה עובר אף דלמפרע הוא גובה מ"מ הרי הוא ברשותו עדיין וחמץ מפקיע מידי שעבוד כיון דגם להמלוה הוא אסור אבל כאן בנכרי שהלוה לישראל על חמצו שפיר לאביי אינו עובר הישראל כיון דלהנכרי לא אכפת ליה באיסורי א"כ הוא קונה המשכון למפרע ומה איכפת ליה באיסורו ותדע דאטו אם הקדיש הדבר הממושכן לנכרי ואף אם היה מקדישו קדושת הגוף אטו הי' מפקיע מיד הנכרי בודאי לא דמה אכפת לנכרי בהקדש לישראל א"כ ה"ה בחמצו של ישראל וכיון שנשתעבד לנכרי למפרע שוב ל"ש דמפקיע שיעבוד ולכך מותר בהנאה לישראל דאינו שלו כלל וז"ב כשמש לדעתי הקלושה. ובזה הנה מקום אתי לישב קושית התוס' שם דלפי המסקנא דמוקי בהרהינו ונכרי ל"ק משכון א"כ היאך מתוקם אליבא דאביי. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דנכרי לא קנה משכון שפיר עובר הישראל דמה בכך דלאביו למפרע הוא גובה הא חמץ מפקיע מידי שיעבוד וכאן ל"ש הא לגבי נכרי ל"ש זאת דזה אינו דכיון דהנכרי ליק משכון א"כ שפיר אסור על הישראל דהו"ל חמץ שלו דבשלמא אם הנכרי קנה משכון וכיון דלמפרע הוא גובה הרי יצא מרשות הישראל לגמרי אבל אם לא קנה משכון שוב הוה חמצו של הישראל ואסור להישראל. ובזה ניחא גם מ"ד דס"ל דאינו עובר בישראל שהלוה לנכרי והא למפרע הוא גובה ולפמ"ש אתי שפיר דממנ"פ אינו עובר דאם נימא דלמפרע הוא גובה הוה כשלו שוב החמץ מפקיע מידי שיעבוד וא"כ לא הוה כשלו וז"ב מאד ודו"ק. ובזה יש ליישב גם לשיטת רש"י שמבואר לעיל דס"ל דאף דמכאן ולהבא הוא גובה אפ"ה קדושת דעים אינו מפקיע מידי שיעבוד דמקרי אינו ברשותו וא"כ לדידיה צ"ל דקדושת הגוף יכול להקדיש אף דבר שא"ב כמ"ש בתוס' והרא"ש או כמ"ש לעיל דקדושת הגוף פשטה בכולה וקשה הא לדידיה אין חילוק בין לאביי או לרבא דניהו דלאביי למפרע הוא גובה מ"מ קדושת הגוף יכול להפקיע אף דבר שא"ב ולדידיה אין חילוק בין למפרע או להבא וא"כ ממילא בחמץ דהוה קדושת הגוף איך ניחא לדידי' לאביי ולדידי' יקשה קושית הרשב"א הנ"ל דלאביי מי ניחא. ולפמ"ש אתי שפיר כמ"ש:

שוב ראיתי בפ"י וצל"ח בפסחים שם שהאריכו בדברי רש"י ע"ש ולא הרגישו כלל דלרש"י לשיטתו ל"ש כלל חילוקו של התוס' ולדידיה ודאי אביי ס"ל ג"כ הך דינו של רבא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד והיינו בקדושת הגוף וכמ"ש. ובזה י"ל דלרש"י לכך כתב רש"י דהך דנכרי שהלוה לישראל מוקי לי' בהרהינו ולא כתב דמיירי במעכשיו. ולפמ"ש י"ל דבכה"ג דהרהינו אצלו בלבד ג"כ אינו מפקיע מידי שעבוד דניהו דבקדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד היינו כשלא הרהינו אצלו אבל כשהרהינו אצלו שוב יצא לגמרי מרשותו ופשיטא דא"י להקדישו קדושת הגוף מידי דהוה אמטלטלי דכפרי' דא"י להקדישו מכ"ש כשהרהינו אצלו ויש להאריך בכ"ז ולישב הרבה קושיות בסוגיא ואכ"מ ודו"ק. ויש להמתיק הדבר דאיך אפסר דלגבי עכו"ם יפקיע החמץ מידי שיעבוד דהרי אדרבא ע"י השעבוד לנכרי ליכא שוב איסור על החמץ דחמצו של נכרי ודאי אינו עובר בב"י וא"כ אדרבא ע"י השיעבוד ל"ש כלל איסור חמץ וז"ב שוב מצאתי בשו"ת ארבעה טורי אבן סי' ך' מבנו הגאון ז"ל שכתב דלמ"ד שיעבודא דאורייתא אין החמץ מפקיע מידי שיעבוד ע"ש ולפ"ז י"ל דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה וכתב הפ"י דע"כ ס"ל שיעבודא דאורייתא ממילא אין החמץ מפקיע מידי שעבוד והיה מקום לבנות ולסתור בזה אבל גוף דבריו צ"ע וגם דינו שם דאף דלא שיעבד לו חמצו מ"ע כיון שאין לו ממה לגבות חובו הו"ל כשיעבודו להפקיע איסור חמץ זה ודאי תמוה דאפשר שיבא לו ממקום אחר או ימצא מציאה או יתעשר וכדומה ופשיטא דבשביל זה אינו מפקיע השיעבוד ודו"ק:

אחר כמה ימים וחדשים שכתבתי כ"ז מצאתי במח"א הלכות גביית חוב סי' ג' שכתב ג"כ דבקונם כללי כיון דאין בו קדושת הגוף שהרי יש לו פדיון אין מפקיע מידי שיעבוד משא"כ קונם פרטי וביאר ג"כ דר"ת לשיטתו וכעין מ"ש לעיל אלא שהוא כתבו לרוחב בינתו בקצור ואני הרחבתי הדברים. והנה ראיתי דבריו שם ולפי שיש לי הרהורי דברים בזה ארשום בקצרה מ"ש שם דמדברי רש"י בכתובות דף נ"ט שכתב דהא דאלמוהו רבנן לשיעבודא דבעל הוא לפי שהוא כלוקח ולא כמלוה ומשמע דב"ח לא אלמוהו לשיעבודא ולא סבירא ליה כסברת התוס' שם ולפ"ז יקשה א"כ מה פריך בריש המדיר וכי משועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך וכו' ומה קושיא דלמא בעל שאני שעשאוהו כלוקח ע"ש הנה באמת אף דנימא דלגבי ב"ח לא אלמוהו לשיעבודא אבל לגבי אשה אלמוהו לשיעבודא כמו דאלמו לשיעבוד דידיה וגם התוס' בתחלת דבריהם פשיטא להו דלגבי אשה אלמוהו לשיעבודא ואח"כ מסקי דגם לגבי ב"ח אלמו לשיעבודיה. ובלא"ה י"ל דגם רש"י ס"ל דגם לגבי ב"ח אלמוהו לשיעבודיה ומטעם נעילת דלת מפני לווין וכמ"ש הרא"ש שם ובמה כרכורים כרכרו הראשונים הובא בשטמ"ק שם ליישב דלרש"י א"כ כל ב"ח יאמר קונם נכסי ע"ש וע"כ י"ל דבאמת גם רש"י מודה בזה ומפני נעילת דלת רק דגבי בעל סברת רש"י דל"ש אלמוה לשיעבודי' מפני נעילת דלת דמה הפסד יש לו בזה ואדרבא הרי מזוני עיקר ומע"י משום איבה כדאמר ר"ה שם וכן קי"ל וא"כ כל שלא יזונה מה הפסד לו בזה וגם ל"ש שתעשה כן דלמה תפסיד מזונותיה ומהיכן תפרנס לכך ל"ש התקנה וע"ז צריך לחדש דכיון שהוא לוקח אלמוהו לשיעבודו ולפ"ז לגבי דידה פשיטא דאלמו לשיעבודא דאל"כ מהיכן תחיה ושפיר פריך בריש המדיר וע"ז משני דכיון שיכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך א"כ למה להם לאלום לשיעבודה והא יכול להפקיע לשיעבודה וז"ב:

ובזה יש ליישב קושית התוס' שם במה שהקשו והא לא אמר לה ע"ש ודו"ק. שוב ראיתי בהרא"ש שם בנדרים דף פ"ו שכתב ג"כ דהא דאלמוה לשיעבודא דבעל משום שהוא כלוקח גמור ולא כמלוה והוא בעצמו כתב בכתובות שם דגם לגבי ב"ח אלמוהו לשיעבודא וע"כ כמ"ש ודו"ק. ומ"ש המח"א דכ"ז כשאוסר הנכסים אבל כשאומר הנאתי עליך כיון דב"ח בחוביה הוא דשקיל אינו נקרא נהנה מן הלוה דחשיב כאילו לקחה בדמים היא סברא נכונה. ובזה אמרתי בחפזי ליישב קושית התוס' בפרק המדור על רש"י דפירש דאין הנאת תשמישה נאסר דהא משועבד לה והקשו התוס' דא"כ למה הוצרך להביא מהך דקונם שאני עושה לפיך ה"ל מגופא דמתניתין דלכך לא חל על תשמיש וגם לפי מה דמוקי בנדר כשהיא ארוסה א"כ עדיין לא משועבד לה לתשמיש ואמאי אינו חל. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי צריך להבין לפי דברי המח"א דהיכא דאמר הנאתי עליך יכול הבע"ח ליקח בחובו דאינו נהנה דבחובו קא שקיל א"כ יקשה הכא דהידרה מלהנות לו א"כ איך חל על מזונות דהא היא לוקחת בחובה שמחוייב לתת לה מזונות כשאר בע"ח. אך הדבר נכון דשם ל"מ למה דמשני דמתוך שיכול לומר צאי מע"י במזונותיך א"כ ל"ש ב"ח דאינו משועבד כ"כ דיכול להפקיע החוב וגם למה דמסיק דמספקת לדברים גדולים וכו' דעד האידנא הוה מגלגלא בהדיה א"כ עכ"פ אין תחוב ברור ומכ"ש למה דמשני כשהיא ארוסה ולא נתחייב לה לפי כל הפירושים שם א"כ שפיר אמרינן דהנדר חל ושפיר כתב רש"י דעל התשמיש לא חל דהתשמיש דחוב ברור היא והתורה חייביה במצות עונה שפיר ל"ש להדיר לה דהא בחיבה קא שקלת ולכך פריך ממזונות דמתשמיש ידע דבחובה קא שקלה רק במזונות לפי הס"ד דלא ידע מהנך שפיר פריך דהא משועבד לה וא"כ גם מזונות בחובה קא שקלה וס"ד דאף דיכול להפקיע עצמו משיעבוד מ"מ כעת היא בחובה קא שקלה כל שלא אמר צאי מעשה ידיך במזונותיך וע"ז הביא מקונם שאני עושה לפיך דא"צ להפר דאינו נהנה ממנה דמשועבדת לו ז"ב. ויש להאריך שם בסוגיא ואכ"מ. גם במ"ש המח"א שם דכל היכא דאוסר עצמו לא מצי חל על דבר מצוה דל"ש איסור חפצא ע"ש יש ליישב בזה ג"כ קושית התוס' ועל דרך הנ"ל אלא שמצאתי להמ"א בעצמו בהלכות נדרים סי' א' שכתב כעין זה בישוב קושית התוס' ע"כ קצרתי וביתר דבריו של המח"א עיין בקצה"ח סי' קי"ז ובא"מ סי' ע"ב שרוב דבריו כלולים בדברי המח"א ע"ש ודו"ק ועיין תוס' כתובות דף נ"ט ד"ה כגון במ"ש אבל ליכא למימר דאסרה הנאה ומיקחה עליו דכיון דמשעבדא ליה אין הנדר חל ותמה המהרש"א דהא נדרה היא וקיים לה הוא ע"ש ועפ"י. ולפמ"ש המח"א אתי שפיר דעיקר הקושיא הוא דכל דמשעבדא ליה ל"ש איסור הנאת כלל דלא נהנה ממנה דבחוביה קא שקיל וא"ל דאכתי כיון דקיים לה פטרה מחובה דזה אינו דא"כ יקשה לב"ה ל"ל לומר דכופה ומניקתו ות"ל דאף דהנדר חל ל"ש הנדר כלל וכמ"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

דברי שאול עדות ביוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה