דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות תרומות ומעשרות
סימן שלא
ס"ב בזה"ז אפי' במקום שהחזיקו בו עולי בבל וכו'. כן הוא שיטת הרמב"ם פ"א מתרומות הלכה כ"ו והראב"ד השיגו והכ"מ חתר ליישבו וע' בשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' כ"ד שהאריך בחריפות ובקיאות ליישב דברי רבינו הנ"ל מכל מה שהקש' הרב השואל עליו והנה מ"ש השואל מהא דאמרו בסוטה א"ל יוחנן כה"ג כשם שת"ג במיתה וכו' ואם אינו מה"ת מה מיתה שייך בזה וע"ז השיב המהרי"ט דעכ"פ עון מיתה שייך בזה דכתיב בתרומה עון מיתה ויפה השיב וכ"כ רבינו בעצמו פ"י ממ"א ה"כ שאין עון מיתה אלא בתרומה וכו' ולישנא דעון מיתה הכי דייק דבאמת אינו בזמן הזה דאוריית' רק שעכ"פ עון מיתה יש בזה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר ע"פ מה שהארכתי במק"א לחדש דבזה"ז יהי' תרומ' דין דאוריית' עליו וחילי דילי מהא דדעת רבינו בשרשי המצות שורש ב' דכל מה שדרשו חז"ל הוה כדין תורה והרמב"ן תמה ע"ז דהרי ספיקא דרבנן לקולא וכתב המבי"ט בהקדמתו לקרית ספר שזה כמחילה מאתם דאל"כ לא יודע איפוא שהוא מדרבנן כלל ע"ש ולפ"ז זהו כשיש במציאות דבר תורה אז הוכרחו חז"ל להקל דלא נחשבו כתורה אבל בתרומה בזה"ז דלא משכחת תרומה דאורייתא כלל אז יש לכל תרומה דרבנן דין תורה וא"כ הוה כשל תורה לכל פרטיו מלא תסור וא"כ ממילא שפיר אמרו תרומה דרבנן ואפ"ה יש בו עון מיתה. הן אמת שלפ"ז צ"ל מה שמביא ראיה המהרי"ט דתרומה דרבנן מהא דאמרו בב"ק דף קט"ז דהעלהו רבי לכהונה על פיו ומשני דתרומה דרבנן ומשמע דכל תרומה דרבנן וגם מהא דאמרו בכתובות דף כ"ו דע"י מסל"ת כהא דאמר ר"י הרי דתרומה דרבנן דאל"כ אין מסל"ת נאמן ולדברי אף דתרומה דרבנן מ"מ יש לו כל דין תורה. אמנם באמת לא קשה דכבר כתב התה"ד הובא במג"א סי' תצ"ח דגוי נאמן במסל"ת ביו"ט שני אף דיו"ט שני עשאוהו כיום ראשון לכל דבריו אפ"ה כיון דרק מדרבנן עשאוהו כן ומסל"ת דנאמן בדרבנן הוא לא במקום הזה כ"א בכל מילי דרבנן ממילא גם ביו"ט שני נאמן דמ"מ הוא רק דרבנן ורק דעשאוהו כשל תורה אבל זה אינו רק דרבנן ובדרבנן נאמן מסל"ת ע"ש וה"ה כאן דאף דהוה מדרבנן כשל תורה אבל מ"מ מסל"ת דנאמן במילי דרבנן גם בזה נאמן אלא שעדיין צריך להבין דא"כ היכא אמרו בפסחים דף מ"ד גבי שתי קופות הנח לתרומה בזה"ז דהוא דרבנן ובאמת שהסמ"ג הביא ראיה זו דר"י ס"ל דתרומה דרבנן והתמיה גדולה על הראב"ד ולפמ"ש א"ש דאדרבא מזה מוכח דר"י ס"ל דתרומה דאורייתא דאל"כ אדרבא מהראוי להחמיר בזה"ז וכמ"ש יש להאריך בזה הרבה אלא להיות כי דבר חדש הוא ולא מצאתי סיוע בזה ע"כ דברי מעטים:
עוד היה נ"ל דלפמ"ש בתוס' רי"ד ספ"ב דקידושין דתרומה צריך שיעור נתינה לכהן מן התורה ומה דאמר חטה אחת פוטרת היינו מדין טבל אבל לענין שיעור נתינה לכהן צריך מן התורה וכבר הארכתי בזה בהלכות חלה סי' שכ"ב לפ"ז י"ל דזה דוקא בזמן שהי' ביאת כלם אבל בימי עזרא ומכ"ש לאחר חורבן שוב אין שיעור נתינה לכהן מן התורה וכל התרומה אינו רק דרבנן אבל חטה אחת לפטרו מן הטבל זה מן התורה אף בזה"ז ולכך שפיר קרו לי' עון מיתה. אבל לפ"ז לא אתי שפיר מ"ש רבינו דמעשר דרבנן ולמה יהיה המעשר דרבנן וגם דעת רבינו כדעת כל הפוסקים דחטה אחת פוטרת מן התורה וא"צ שיעור נתינה לכהן כלל מן התורה ושיטת התוס' רי"ד בודדת היא וע"כ א"א לחדש כן אבל מ"ש ראשונה אם כי לא מצאתי סיוע ואינו מאמר החלטי אבל מ"מ ניתן להאמר ודו"ק:
שם סי"ב פירות א"י שיצאו ח"ל פטורים מתרומה ומעשרות ואם יצאו לסוריא חייבים ופירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבים אם נקבעו למעשר וכו' עש"ך ס"ק כ"ב והוא כפירוש השני של הכ"מ פ"א מתרומות הכ"ב והנה הרב המאוה"ג מוה' שמחה יואל נ"י אבד"ק סווירז בעהמ"ח ספר מי השלוח הקשה אותי דא"כ דהכל תלוי אם הפירות נכנסו לארץ או שנכנסו לח"ל א"כ מה האי דנחלקו אם יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי תרומה או לא והא הכל תלוי אם נאכלו בא"י ולא גרע מפירות ח"ל שנכנסו לארץ דחייבים והנה לפירוש ראשון של הכ"מ לא קשה מזה דהא מחלק בין חלה לתרומות ומעשרות דבחלה הוא דחייבין מן התורה כשנכנסו לארץ אבל בתרומות ומעשרות אינו חייב רק מדרבנן וגם לפירוש השני כל שנמרח ונקבע למעשרות בח"ל אינו רק מדרבנן וא"כ כל שמרחן עכו"ם פטור. מיהו עדיין קשה דעכ"פ מדרבנן לתחייב כמו בח"ל מיהו יש לומר דעכו"ם גרע מח"ל ששם עכ"פ קרקע של יהודים וכאן העכו"ם מפקיע הקדושה וכעין זה מצינו לענין חדש דבח"ל יתחייב ובעכו"ם פטור. אמנם הרב הנ"ל הקשה דאכתי איך יפרנס הא דכתב הרמב"ם בהלכה כ"ג כ"ד גבי עפר ח"ל או אילן שעומד בח"ל ונופו נוטה לארץ או עומד בארץ ונופו נוטה לחוץ לארץ וקשה במה מיירי אם אכלם בארץ לו יהא דהוא של ח"ל מ"מ נכנסו לארץ ואם אכלם בח"ל אף שנתחייב בארץ פטורים ובאמת שהדבר צריך ביאור. והנה לשיטת הכ"מ בתירוץ השני הי' מקום ליישב דנ"מ אם נתמרח בארץ וכן להיפך אך להתירוץ הראשון קשה לגמרי ואמרתי אל לבי דלפענ"ד נרא' דבר חדש דהנה כל הטעם דפירות ח"ל שנכנסו לארץ דחייבים וכן להיפך דפטורים הוא משום דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים בח"ל פטורים ולכאורה צ"ב הא הם חובת קרקע ולמה יפטרו כשבאו לח"ל וצ"ל דכיון דכתיב שמה התורה אמרה דפירות שכבר נגמרו וא"צ לקרקע עוד פטורים כשבאו בח"ל וכן להיפך כשבאו לארץ אין להם עוד שייכות עם הקרקע של ח"ל ולפ"ז זהו כשהם פירות אבל עפר ח"ל שבא לארץ או אילן שעומד בח"ל ונופו נוטה לארץ וכן להיפך א"כ אנו דנין על גוף הקרקע אי גדל בא"י והוה כאן א"י או ח"ל וא"כ אם תלשו מהאילן או שלקח מהזרע שנזרע מעפר ח"ל אם היה מא"י חייב אם היו עיקרו בא"י וכן להיפך. אך עדיין קשה דלו יהא שהכל עומד בארץ כל שבאו לח"ל נפטרו ותרומה ומעשרות אינו במחובר אמנם לפמ"ש המלמ"ל בהלכה כ"ב שם דגם ר"ע מודה דכל שנתמרח בארץ אף שיצאו לחוץ לארץ חייבין דכבר נתחייבו א"כ נתבאר עכ"פ הדין דאילן העומד בארץ ונופו נוטה לח"ל דאם אזלינן בתר העיקר ונתמרח בארץ אז חייב אף שבאו אח"כ לח"ל ואם הוא של ח"ל אף שנתמרח בארץ פטור וכן להיפוך אילן שעומד בארץ ונופו נוטה לח"ל אם אזלינן בתר העיקר חייב כשנתמרח בארץ משא"כ אם אזלינן בתר הנוף אף שנתמרח בארץ פטור וז"ב. ובזה נתיישב גם הקושיא הראשונה מעכו"ם דמפקיע והיינו אף שמרחן בארץ ודו"ק היטב:
והנה דרך אגב אבאר מה דק"ל טובא לשיטת הכ"מ פ"א מתרומות דמה דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרומות ומעשרות הוא כשחזר וקנה הישראל אבל כ"ז שהוא ביד הנכרי אין חייב כלל וכמ"ש הכ"מ בהי"ג והארכתי בזה בחבורי יד שאול הלכות חרש ולפ"ז יקשה הסוגיא דב"מ קסבר אין קנין לנכרי בא"י להפקיע ממעשרות ומקבל כחוכר דמי וקשה טובא דמה בכך שאין קנין לנכרי והא מקבל וחוכר ל"ק גוף הקרקע וכ"כ הרמב"ם בפ"א מתרומות הי"ז דבסוריא דיש קנין לנכרי להפקיע מחיוב מעשרות וכתב דחוכר ומקבל פטור מן המעשרות ולפ"ז מה נ"מ דאין קנין ס"ס הרי הוא ביד הנכרי עדיין וא"כ קנה לענין זה שא"ח במעשרותיו ובשו"ת מהרב"א ס"א האריך בזה אבל חפשתי שם ולא ראיתי לפום רהיטא שיפרש הסוגיא זו לשיטת הכ"מ וצ"ע:
שם סט"ו שותפות העכו"ם וכו'. עיין חולין דף ק"ל מ"ש רש"י דאין לו תקנה והנה פ' עקב שנת תרי"ג היה אצלי הרב המאה"ג מוה' שמחה יואל נ"י בעהמ"ח מי שלוח והקשה הא יש לו תקנה להקדים התרומה בשבלים קודם שנתמרח ויוכל הכהן לאכל דאף דהוה מפטור על החיוב הא יוכל לאכול עראי דפטור ממעשר ולכאור' השבתי דהא לקוחות הוו שותפין והרי מקח קובע למעשר אבל ז"א דעכ"פ קודם שנגמרו למעשר פטור כמבואר פ"ד מתרומות אבל באמת אין זה תקנה דאסור ליתן לכהן שמא ישכח ויאכל קבע ולאו תקנה טובה היא להקדים בשבלים וע"כ לא חשו לתקנה כזו ועיין רש"י ותוס' בגיטין דף מ"ז שנחלקו אי בדבר של שותפות אי כל חטה וחטה משותפת או שיש חלק לזה וחלק לזה. ולפענ"ד צ"ע בהא דאמרו בירושלמי פ"י דשביעית דאפי' אין לו אלא קלח אחד כותב עליו פרוזבול והקשה הירושלמי מהא דתני השותפין והאריסין דאין כותבין פרוזבול ומשני דכל קלח וקלח של שותפות היא ומבואר דכל חטה וחטה משותפת דאל"כ מצי לכתוב פרוזבול אף על שדה כ"ש וצע"ק:
שם סעיף ט"ז ההפקר פטור מתרומות ומעשרות הרב מנוח כתב בפ"ח מלולב דהפקר אינו פטור ממעשר רק קודם שנתחייב במעשר אבל לאחר שנתחייב תו לא פקע ממעשרות ע"ש ובשעה"מ שם האריך הרחיב הדיבור בזה והראה פנים לכאן ולכאן ע"ס ואני תמה איך לא הזכירו שניהם גם יחד דברי רבינו בפ"ב מתרומות הלכה ד' הלקט ושכחה ופאה של עכו"ם חייבין בתרומות ומעשרות אלא א"כ הפקיר והרי שם כבר נתחייבו בתרומות ומעשרות ואפ"ה מועיל הפקר וכ"ת עכו"ם שאני הא מסתימת רבינו בהלכה י"א דההפקר פטור מתרומות ומעשרות משמע דהפקירם אחר שנתחייבו ותדע דהרי כתב שם דהזורע שדה הפקר חייב משמע דברישא מיירי שכבר נתחייב ועוד בהלכה י"ב שם מבואר בהדיא דאם הפקיר שבלים וזכה בהן והפריש מהם תרומה אינה תרומה ועיין בהראב"ד שם משום דבשבלים אם עבר והפריש מהם הרי"ז תרומה הלכך כשהפקירם הפקיע מהם החיוב ע"ש הרי דמועיל להפקיר אף לאחר שכבר נתחייב וע"כ דין זה צ"ע כי השעה"מ הביא ראיות גם להיפך ומה שהאריך שם ביומא דף פ"ג גבי טבל ותרומה דאמאי לא יפקיר כבר הארכתי בזה בחידושי לסוגיא דבולמוס ואכ"מ ועיין בפ"ו ממתנות עניים הלכה ה' ששנת שמטה כלה הפקר ואין בה תרומות ומעשרות כלל וכן הוא בש"ע סי"ט כאן וביאר הב"י הטעם לפי שההפקר פטור מתרומות ומעשרות הרי מבואר דאף דנתחייב תרומה ומעשר ואפ"ה פטור. ואולי כיון ששמיטה היא א"כ מקרי קדם הפקירו לחיוב וצ"ע בזה ובאמת שגוף דברי הב"י שכתב בטעמו דשמטה פטור מתרומות ומעשרות הוא בשביל ההפקר האריך המבי"ט לחלוק בטעמו ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' מ"ב מ"ג ע"ש וכפי הנרא' שם דברי המבי"ט נכונים אבל מדברי כלם שם משמע דהפקר פטור אף לאחר שנתחייב דאל"כ בפירו' עכו"ם שקנ' הישראל קודם שמרחם ומרחם מהראוי שלא יפטור כיון דלאחר המירוח חייב וא"ל דנפטרו ביד עכו"ם דז"א דאין קנין לעכו"ם וגם מטעם שמטה לא נפטרו ביד עכו"ם וצ"ע ועיין ברכות דף מ"ז בדמאי מגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוה עני ול"ק דהפקר פטור ממעשר וע"כ כמ"ש הרב המנוח ויש לדחות והנה המעיין ירא' דדברי המבי"ט נכונים שהרי לשון רבינו בפ"ו ממ"ע שנת השמט' כלה הפקר ואין בה תרומו' ומעשרו' ומשמע דלא משכחת בשום אופן שיהי' חייב בתרומ' ומעשרו' ולדברי הב"י משכחת לה שיהי' חייב באם אספו לביתו ועבר על הלאו וגם בדברים שמותר להכניס לביתו ומ"ש רבינו כלה הפקר היינו אפקעת' דמלכא ותדע שפירו' שביעי' קדושות ואסור למכור לעכו"ם וגם לתנם והפקר צריך שיהי' הפקר לכל וע"כ דאפקעתא דמלכא היא וכמ"ש המהרי"ט שם ועיין ברבינו בפיהמ"ש ספ"ט דשביעי' וגם משם אין הכרע שאמת שהפקר הם אבל עדיף מהפקר ודו"ק:
שוב ראיתי בש"ע סעיף פ"ח דאם גמרו אעפ"י שלא נגמרו למעשר לא יפקיר והיינו מפני שגוזל את השבט כמ"ש הש"ך (ועיין פ"י משביעית משנה ד' ה' שזרע כרמו בשביעי' ופירשו הרמב"ם והר"ש ששמנה הפקר ויש לדחות דעדיף מהפקר ודו"ק) אבל משמע דמועיל הפקרו אבל יש לדחות דכיון דלא נקבע למעשר אף שנגמר פטור ממעשר ויכול להפקיר אבל בר"ש ספ"ק דפאה משנה הנ"ל מבואר דלב"ה פטור אף לאחר שהפקיר ועיין בשעה"מ שם שוב האיר ד' עיני ומצאתי בתוס' ב"מ דף פ"ח ע"א ד"ה תבואת שכתבו בשם ריב"ם דלאחר שנתמרח אינו נפטר ממעשר כמו בהקדש והוא כדברי הרב המנוח הנ"ל וכתבו שהריב"א כתב כן בב"ק דף צ"ד ועיינתי בתוס' שם ד"ה מירחו והביא כן בשם הירושלמי כמו שהגיה המהר"י פיק ז"ל וכמ"ש בתוס' סנהדרין דף פ"ח בביאור יותר וכפי הגהת מהרש"א שם שהוא מהירושלמי פ"ז דמעשרו' ועיין במהרש"א שם שדחה פירוש הי"מ שם דמשום הפקר נגעו בה דא"כ מ"ש תרומה ממעשר ע"ש וע"כ העיקר כפירוש התוס' שם דלכך נפטר מתרומ' משום דחזקה שאין הגורן נעקר בלי תרומה גדול' ובמעשר חייב דגם הפקר חייב. הרי מבואר בהדיא במ"ש הר"מ הנ"ל ומהתימ' על השעה"מ שלא זכר מכל דברי התוס' האלו בכמה מקומו' ולא עוד אלא שהביא דברי הירושלמי האלו ראי' דלא כר"מ והבין דלכך פטור מתרומ' משום הפקר ובמחכ"ת לא זכר שם דברי התוס' האלו וגם דא"כ מה בין תרומ' למעשר וכקושית מהרש"א הנ"ל ועיין ברמב"ם פ"ג ממעשר הלכה כ"ב שהעתיק דברי הירושלמי הלז וכטעם הנ"ל שחזק' שהפריש חו"מ והרי הוא פוסק דהפקר פטור ממעשר וא"כ לדבריו למה לי טעם זה גבי תרומ' וגם למה חייב במעשר וכמו שכתבו התוס' בסנהדרין בשם י"מ וכקושית מהרש"א. ואפשר שהרמב"ם מפרש דבאמת שם לא הפקיר בפירוש רק דמה שפטור משום גזל הוא משום שנתייאשו הבעלים ויאוש לאו היינו הפקר גמור כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ו ד"ה כיון מיהו התוס' שם בדף ס"ט ד"ה כל כתבו לחלק דביאוש דמציאה. מועיל ג"כ לענין תרומ' ע"ש וגם צ"ע בהא דאמר שם כל שלקטו עניים יהי' הפקר והיינו כדי לפטרו מן המעשר והא לאחר שנתמרח לא מועיל ואולי מיירי קודם המירוח דלקט שכחה ודאי מיירי קודם המירוח וצ"ע בזה שוב מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' רמ"ז ושם מבואר כמ"ש הב"י דשמטה פטור משום הפקר ע"ש ודו"ק ועיין כפת תמרים בסוכ' דף ל"ט בתוס' ד"ה ולשביעית שם מביא ראי' לשיטת המבי"ט ע"ש:
ובגוף דברי בעל כפתור ופרח שהביא הב"י בתשובתו שבמהרי"ט הנ"ל ובכ"מ פ"ד הלכ' ב"ט האריך בזה לפענ"ד קצת ראי' להכפתור ופרח דבא"י אף בקרקע של עכו"ם לא שייך חיוב כלל מהא דאמרו בב"מ דף ק"ו אלא מעת' שביעי' תעלה לו מן המנין דהא איכא תבואה בח"ל ומשני דשביעי' אפקעתא דמלכא היא ועיין בתוס' שם ד"ה אלא דשביעית א"א להיות תבואה בהיתר כלל ואם איתא הא יכול למכרו לעכו"ם בשנה זו ויהי' תבואה בהיתר וע"כ דגם בזה אסור וכמ"ש הכפתור ופרח וצ"ע:
אחר זמן רב שכתבתי זאת האיר ד' עיני ומצאתי בתוס' ב"מ דף כ"א ע"ב ד"ה ופטורו' שכתבו בהדי' דבמס' פאה מוכח דדוקא בהפקר קודם גמר מלאכ' פטור מן המעשר אבל אם הפקיר לאחר גמר מלאכה שנתחייב כבר במעשר אין בכך כלום וכתבו שם דאף שזכה בו המוציא קודם שנתייבש פטור מן המעשר כדאמרינן בב"ק המפקיר כרמו והשכים אח"כ ובצרו פטור מן המעשר הרי מפורש יוצא כדברי הר"מ הנ"ל דלאחר שנתחייבו במעשר שוב ל"מ ההפקר ומ"ש הר"מ בתירוץ השני דהפקר בה"ג שזכה בו חייב במעשר ומביא ראי' מהא דהפקיר כרמו דחייו בפרט ועוללות הוא תמוה כמו שתמה השעה"מ דהא מבואר בסיפא דפטור מן המעשר ובתוס' כאן מבואר בהדי' כן אבל באמת הדבר נכון למעיין בנדרים דף מ"ד שם מבואר דמדאורייתא פטור ממעשר אבל מדרבנן מתחייב ע"ש בע"ב וא"כ התוס' מיירי מה"ת והר"מ מיירי מדרבנן ואתי שפיר ובזה יש ליישב דברי התוס' בב"מ שכתבו דלגבי הקדש אינו כן שאם הקדיש קודם גמר מלאכה חייב במעשר אם נפדה קודם גמר מלאכה כדמוכח קצת בפרק האומר ודבריהם משולל ביאור דמלבד דגוף הציון אין לו דורש אף גם דלמה להו להבי' ממרחק הא בפאה הנ"ל פ"ד שהביאו שם מבואר במשנה ח' כן ועיין בחלופי גרסאות הנדפס שם בגליון ובמהר"ם שיף ופ"י שם אבל לפמ"ש אתי שפיר דהרי התוס' קאי לענין דאורייתא דהרי הא דפטור ממעשר בהפקיר כרמו וחזר ובצרו הוא מן התור' דמדרבנן גם בזה חייב וכמ"ש וכיון דקאי על תור' והרי מה"ת אין מבואר במשנה פאה שם דחייב ואולי הכוונה רק מדרבנן וע"ז הוצרכו להביא ממרחק מפרק האומר ולפי מה שהוגה בח"ג דצ"ל העומר והוא בדף ס"ו שם משמע קצת דגם מן התור' חייב וז"ב ונכון ובזה יבאו דבריהם על נכון ולא יסתרו דבריהם בב"מ דף צ"ח וב"ק דף צ"ד שהבאתי לעיל ודו"ק:
וצריך להבין איך פודין כרם רבעי בשביעי' דהא הוה הפקר והרי כרם רבעי דמי למעשר דמה"ט אינו נפד' במחובר וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מנטע רבעי ה"ב וא"כ למה כתב בהלכ' ז' שם דפודין בשביעי' והא הוא בעצמו כ' דבשנת השמט' אינו נוהג שום תרומ' ומעשר כמ"ש לעיל בשמו וא"ל דזה כבר נתחייב בכרם רבעי קודם שהגיע שנת השמטה והו"ל כהפקירו אח"כ דז"א דעכ"פ הגזלנים שזכו בשביעי' מן ההפקר מהראוי שלא יצטרכו לפדות וא"כ לא היו צריכין הצנועין לחלל בשבילם דלהגזלנים בא ההפקר קודם החיוב וצ"ל דבאמת הפדיון של הרבעי הוא תיקון שיצא מתורת ערלה וא"כ זה כבר נתחייב בערל' ואין השמט' מפקיע מידי ערלה שוב עיינתי בתוס' ב"ק דף ס"ט ע"ב ד"ה קדש שכתבו דאי לאו הלולם לא הוה ידעינן שצריך חילול בשביעית שאין מע"ש נוהג בשביעי' הרי שהרג ישו בקושייתי ושמחתי שכוונתי לדעתם ת"ל ע"ש ובפ"י שם ודו"ק:
אחר זמן רב מצאתי במאירי שנדפס מחדש על מס' שבת בדף קכ"ז בהא דאמרו גבי דמאי אי בעי מפקר נכסי' וכתב שם דאחר שנתחייב במעשר תו לא מפטר ע"י הפקר ע"ש. והנה במחלוקת הב"י והמבי"ט אם הטעם דשמטה משום דאפקעתא דמלכא הוא או משום דהפקר הוא לפענ"ד ש"ס ערוך הוא דמשום אפקעתא דמלכא דהרי בר"ה אמרו בדף ט"ו דאתרוג בת ששית שנכנס לשביעי' פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור ובת שביעית שנכנסה לשמיני' פטורה ממעשר וחייבת בביעור א"ל אביי בשלמא סיפא לחומרא וכו' ופירש"י דאי נמי מספקינן אי אזלינן בתר חנטה לענין הפקר שביעית ולענין ביעור נוהג קדושת שביעי' הוא משום דספוקי מספקא לן ואזלינן כאן וכאן לחומרא וקשה כיון דספק הוא א"כ פשיטא דאינו מופקר מספק דמוקמינן לפירות בחזקת בעליו מספק והרי כל עיקר דפטור ממעשר בשביעי' משום הפקר וכל דאינו מופקר מספק דמוקמינן אחזקתן שוב אינו פטור ממעשר מספק וע"כ דשמטה פטור משום דהוה אפקעתא דמלכא וא"כ אף מספק פטור דלא שייך לאוקמא אחזקה דבאמת אטו אין הפירו' של הבעלים רק דהתור' אמרה שיד כל אדם בו שוה בשביעי' ואפקעתא דמלכא הוא אבל לא שייך לאוקמא אחזקה כל שאינו מתורת הפקר שבעלים הפקירו וכעין שכתבו בשם הר"ש דבתערובות לא שייך לאוקמא אחזקת היתר דההיתר כמו שהוא רק שהאיסור נתערב בו ע"ש וה"ה כאן דבעליו שם רק שהתור' הפקיע כחה ומספק פטור דהפקר הם מספק וז"ב. ובזה י"ל מה דמשני יד כל אדם ממשמשין בו. ואת אמרת תתחייב במעשר והיינו דמשום הפקר ויאוש בעלים נגעו בו דאינו נשמר שוב ראיתי במהרי"ט סי' מ"ו שם הביא דברי הש"ס הלז ואזיל בתר אפכא דלכאורה מהך דיד הכל ממשמשין בו משמע דפטור משום הפקר וכתב דהיינו כיון דאין שביעית נוהג בו ע"ש. ולפענ"ד הדבר מוכרח כמ"ש ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם פ"ד משמטה הלכ' י"ב ועיין שעה"מ שם שהאריך להקשות עליו ולפמ"ש יש ליישב ודו"ק. וראיתי בטורי אבן בר"ה דף ט"ו ע"א שכתב על מ"ש רש"י בשם המכילתא דלמד דשביעית פטור ממעשר מדכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה דמה חית השד' אוכלת ופטור' אף אדם פטור והקשה דת"ל דשביעי' הוה הפקר והפקר פטור מן המעשר וא"ל דנ"מ אם זכה אחד אחר מירוח ונתמרח אחר שבא לרשות זוכה דמטעם הפקר הי' חייב דנתמרח לאחר שבא לרשות זוכה דז"א דבהפקר אף שבא לרשות הזוכה קודם מירוח פטור ע"ש שהאריך. ובמחכ"ת לא נזכר שזה מחלוקת המבי"ט והב"י אי שביעי' פטור מטעם הפקר או מטעם אפקעתא דמלכא ומהרי"ט הרגיש בקושיא זו ומ"ש שם בטורי אבן דלר"ל דבעי שיהי' הפקר לעכו"ם ולישראל א"כ שביעי' לא מופקר דאינו מופקר לכל וע"ז כתב דאנן קי"ל כר"י הנה זה ליתא דבאמת לענין מעשר בעי שיהי' הפקר לכל כשמטה כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ט ד"ה כל בהדיא ומ"ש מהא דיד הכל ממשמשים בה משמע דאינו רק מופקר לישראל לבד אין ראיה דכל שאינו שומרו הרי הוא מופקר לכל מי שירצ' דאטו יכול לשמרו מן העכו"ם כל שאסור לאספו לתוך ביתו ולעשות גדר אך מה שאני תמה על הב"י דעכ"פ א"א לומר דשמטה פטור משום הפקר דהא באמת אינו מופקר רק לישראל ולא לעכו"ם ובמקום שיד ישראל תקיפה יוכלו למחות ביד עכו"ם וא"כ ל"ש הפקר וע"כ דאפקעתא דמלכא הוא ובאמת שמיטה הוא מופקר לכל משום דאפקעתא דמלכא הוא וצ"ע וע' שו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ט ומדי דברי זכר אזכור מה דתמיה לי טובא במ"ש הרמב"ם פ"ה ממתנות עניים הכ"ז המפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיו שלו והרי הוא שלו אבל אם זכה מן ההפקר בשד' של אחרים הרי"ז פטור מן הכל וב"כ וב"כ פטור מן המעשרות כמו שיתבאר וכוונתו דבין שהוא זוכה בשדה של הפקר מאחרים או מה שהפקיר כרמו פטור מן המעשרו' וק"ל למה יפטר מן המעשרות בזרע בשדה של אחרים הא מעשר לא נתחייב עד שימרח בכרי ואז כבר בא לרשותו ונתחייב וכן מבואר בתוספתא פ"ב דפאה גר שמת (לפנינו הגירס' גוי שמת והגאון מוהרא"וו ז"ל הגי' גר וכן הנכון וכן מצאתי בפ"ק דקידושין בירושלמי בהלכ' ה' מובא תוספתא זו דגר שמת) ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק במחובר לקרקע חייב בכל בתלוש מן הקרקע פטור מן הכל המחזיק בקמה פטור מלקט שכחה ופאה וחייב במעשרו' הרי דנתחייב במעשרות ומצאתי בשטה מקובצת בב"ק דף צ"ד גבי הא דאמרו המפקיר כרמו שהביא בשם ריב"ן שהקש' מהך תוספת' ותירץ בשם רבינו שמחה דחילק בין הוא שהחזיק הוא דחייב דכתיב תעזוב יתירא אבל אדם אחר שהחזיק לכך במחובר חייב בכל שלא באו לכלל עונת פטור דברשותו נתחייב ובתלוש פטור מן הכל הואיל וברשות הפקר באו לעונת חיוב הפקר פוטרם בקמה פטור בשכחה ובפאה שחיוב בקמה הפקר פטרו אבל מעשר שאין חיובו אלא עד שימרח בכרי הרי ברשותו בא לכלל חיוב אבל הכא בשעה שהחזיק בהן שתלשן הרי כבר נתחייבו והפקר פוטרן. והנה סיום המאמר מה שחילק בין שם להכא לא הבינותי אבל עכ"פ מבואר דחייב במעשרות כשזכה בשדה של אחרים. וכפי הנרא' דגרס כמו שהוא בירושלמי דהמחזיק בקמה חייב בלקט שכחה ופאה ופטור מן המעשרות אבל אכתי ק"ל דא"כ היאך כתב דאם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים פטור מן הכל הא בזכה בשדה במחובר מיירי והו"ל לומר דחייב בלקט שכחה ופאה כמ"ש בירושלמי וגם הרי רבינו התחיל במפקיר את כרמו ובצרו דמשמע דמיירי במחובר ובמחובר ודאי חייב בכל. דרך כלל דברי רבינו צ"ע דהשמיט כל התוספתא וקצת כתב להיפך ואם מיירי בתלוש באמת שבירושלמי נשמט זאת אבל אף להתוספתא דפטור בתלוש הי' לו לרבינו לבאר דדוקא בתלוש אבל במחובר או בקמה חייב עכ"פ בלקט שכחה וצ"ע וכפי הנרא' דחה רבינו התוספתא והירושלמי ולא חילק לענין מעשר בין הפקר שלו או של אחרים דבכל ענין הפקר פטור ממעשר רק לענין לקט שכחה ופאה דבדידי' כתיב תעזוב יתירא חילק בין שלו לאחר וכפשטת ש"ס שלנו וע' בנדרים דף מ"ד ובבב"ק דף צ"ד ומ"מ קשה דמצד הסברא מהראוי שיתחייב במעשר דאכתי לא נפקע חיוב מעשר כיון שלא מרח עד שבא לרשותו תבואת זרעך קרינן ביה וצ"ע וע' ב"ק דף כ"ח משמע דהפקר כל דהו פוטר מהמעשר ואתי שפיר דברי רבינו וערש"י שם וע' תוס' תמורה דף וא"ו ע"א ד"ה המפקיר:
אחר זמן רב מצאתי במס' מעשר שני פ"ה משנה ה' דאמר שם ובשביעית פודהו בשויו ואם היה הכל מופקר אין לו אלא שכר לקיטה וכתב הר"ש דקמ"ל דל"ת כיון שהיה מופקר אין לו נטע רבעי הרי דשביעית היא לא מטעם הפקר ואפקעתא דמלכא היא וע"ש בר"ש ובתוסיו"ט ותמצא שזה ראיה ברורה דשביעית אינו מתורת הפקר רק דאפקעתא דמלכא היא וע' ברש"י פסחים דף נ"ז ע"א ד"ה אין ודו"ק וע' בפ"ב מתרומות הלכה י"ב ברמב"ם וראב"ד שם מבואר כמ"ש השטה מקובצת הנ"ל ודברי רבינו בפ"ה ממ"ע הנ"ל צע"ג:
והנה אחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי בר"ש פ"ק דפאה משנה וא"ו שמביא ג"כ הך תוספתא והגיה כמ"ש בירושלמי קידושין ע"ש. ומדי דברי זכור אזכור מה דנתקשה לי בדרך למודי בפאה שם ובר"ש וירושלמי והנה מ"ש במשנה דלעולם הוא ניתן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ובירושלמי אמרו דב"ש היא דאמרו דהפקר לעניים הוה הפקר ופירש הר"ש דמיירי שרוצה להוסיף אח"כ משום פאה ופטור מן המעשרות ומזה תימה על דברי המלמ"ל פ"ב מתרומות הלכה ט' שדעתו שאינו פטור פאה ממעשרות רק בבוא ליד העני ולא משעה שהפריש וכאן משמע דאף שלא נתן לעני רק שהפריש הוה הפקר ופטור ממעשרות וצע"ג. וזכורני שבברכי יוסף תמה על המלמ"ל מהמפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו ואינו ת"י כעת ומשם יש ליישב דשאני התם שכל זמן שלא זכה העני לא מקרי הפקר וע' נדרים מ"ד אבל מכאן קשה וגם מ"ש בירושלמי אתיא דר"ע כחכות בני חנן דהיו דורשין עשר פרט ללוקח והיא תימה דלשיטת ר"ת לא מפטר לוקח עד שיקח קודם המרוח וא"כ איך יפרנס דברי הירושלמי בכאן וצע"ג דהא ר"ע מיירי קודם מירוח ובזה לא פטור לוקח וצ"ע בב"מ פ"ח וברשב"א סי' שס"א אם לא הרגיש בזה וכעת אני טרוד. והנה בירושלמי פ"ג דפאה על משנה דאמהות של בצלים חייבות בפאה ר"י פוטר ומפרש דלא א"ר יוסי אלא משום הפקר ופריך והפקר חייב בפאה והוא תימה דר' יוסי ס"ל בנדרים מ"ד דבעי שיבא לרשות זוכה וא"כ היה חייב בפאה רק משום כיון דעכ"פ הפקירם ואינו חושש לתם לכך פטר ר' יוסי וצ"ע דא"ל דכל דלא הוה הפקר לר"י שוב חייב בפאה דזה אינו דאטו בלא נשמר חייב בפאה לר"י אף שלא זכה בו אדם וא"כ הפקר ודאי לא גרע מלא נשמר:
ובשנת תרי"ד ג' סליחות מצאתי בירושלמי רפ"ק דמעשרות א"ר אילא במה אנן קיימין אם בשנתמרח הכרי ברשות ההפקר וברשות ההקדש אמרה תורה ראשית דגנך ולא של הפקר ולא של הקדש אלא כי אנן קיימין כשהפקיר שבלין וחזר וזכה בהן בהפקר פטור ובהקדש חייב והנה מזה משמע דלא כשני התירוצים של הרב המנוח וע' במפרש הרא"פ שם ובשעה"מ שם לא הזכיר זאת על דל שפתיו וע' בתוספת הרא"פ שם ד"ה אף בהקדש:
והנה בפ"ה דמעשרות מקשה הא בצד ערימה פטורין אר"י משום יאוש ופירש המפרש דיאוש קודם שנגמר מלאכתן פטור ולא לאחר שנגמר מלאכתן ומזה מבואר כמ"ש הרב המנוח ע"ש:
ודרך אגב אזכיר מה דאמר לי צורבא מרבנן אחד על קושית השעה"מ בהא דהקשו התוס' דלמה ממעט ממצתכם והא חזי לשאול עליו והקשה השעה"מ הא ע"י שאלה הדרא לטבלא ולא יהי' ראוי וע"ז אמר דא"כ יהיו פירי דטבילי האידנא דהיינו ביו"ט עצמו ומותר להפריש ביו"ט כדאמרו בביצה ט' וע"כ דזה לא מקרי טבילי האידנא והשבתי דזה אינו דאף אם נימא דאם הי' תחלה חלה ותרומה וביו"ט נשאל ע"ז לצורך יו"ט וכדומה דזה מקרי טבילי האידנא כיון דעד האידנא לאו מצוה לאתשולי וכעת שצריך הוא מותר לשאול מ"מ זה כשמתחלה שאל ע"מ שתהי' טבל ואח"כ הוצרך להפריש אבל שם דמתחלה נשאל כדי שיהי' אח"כ טבילי האידנא זה ודאי אסור לעשות ודו"ק:
והנה מצאתי ברש"י ב"ק דכתב בהדיא גבי לקט שכחה ופאה דאם כבר נתמרח ברשות בעה"ב לא נפטר אח"כ מפאה והוא כרבינו מנוח ומ"ש שם רש"י דהפקר הוא הוא מהספרי הובא בר"ש פ"ק דתרומות דלקט שכחה ופאה הוא דהוה כהפקר דידו ויד עני שוה בהם ומ"ש דלאחר שמרחו הוקבעו למעשר כדאמרו בברכות דף מ"ם אף דרש"י פירש שם דקאי על עני היינו משום דקשה לרש"י קושית התוס' דנימא ברירה וע"ז כתב רש"י דהרי גם בעני כשעשה כרי חייב מדרבנן ומכ"ש כשנעשה כרי ביד בעה"ב. ובזה מיושב כל דברי רש"י דאף דבסוטה דף מ"ט מחלקינן בין שדה לעיר היינו שם דאינו רק מדרבנן ואמרי' דבעיר קלא אית לי' למלתא אבל כשנתמרח ביד בעה"ב כ"ע מודו דחייב ולא מפטר אח"כ במה שבא ליד עני ודו"ק:
שם סי"ח נתערבו פירות החייבים וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ב מתרומות הלכה י"ג ושם נקט כגון זית כקוף וכו' והוא כלשון ששנו חכמים במשנה ובשו"ת מהרי"ט ח"א סי' י"ח כתב דדוקא בכה"ג דיין ושמן דיש בהם בילה ע"ש ומלשון הש"ע בכאן מבואר דלאו דוקא ביין ושמן וע' מלמ"ל פי"ד ממעשר הלכה ח' וצ"ע וע' רש"י חולין דף קל"ה ע"ב ד"ה טבל וחולין מעורבין ע"ש שהאריך בזה דקי"ל אין בילה:
שם סעיף כ' מעשר ראשון שלוקח הלוי מפריש ממנו וכו'. משמע דדוקא הלוי ולא הישראל וכן העלה בשו"ת מהרי"ט סי' פ"ה אבל דעת הרמב"ם פ"ג מתרומות דיש לישראל להפריש אותה ולתנה לכהן וכבר השיגו כלם על המהרי"ט שלא ראה דברי הרמב"ם הנ"ל ומצאתי להרע"ב פ"ז מדמאי משנה ד' שכתב דתרומה ומעשר של ודאי אין הישראל קורא לה שם אלא נותן המעשר ללוי והלוי מפריש תרומת מעשר שבו ונותנה לכהן הרי שלא כדברי רבינו וכ"כ שם על הגליון שלא כן דעת הרמב"ם וצ"ע. ולפום רהיטא יש ראיה לרבינו מהא דאמרו ביומא דף פ"ג מ"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוני ואם נימא כמ"ש המהרי"ט דאין רשות ביד ישראל להפריש תרומת מעשר שאינו שלו יקשה אכתי מה נעשה בתרומת מעשר שיש בו ג"כ עון מיתה וזה אין ביד הישראל להפריש והו"ל טבל וע"כ דגם זה יכול לתקן הישראל ודו"ק ושם מיירי בדלא אפשר בחולין וא"כ לא יתנו המעשר ללוי ואיך יפריש התרומת מעשר מזה וע"כ דגם הישראל יכול להפריש ודו"ק:
שוב ראיתי ביש"ש גיטין פ"ג סי' כ"ה דפסק ג"כ להלכה כאבא אלעזר וכתב דאף רבנן דפליגי עליה הוא דוקא לענין תרומת מעשר באומד משום דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים אבל בזה דיש רשות לישראל להפריש לא פליגי ע"ש ומהתימה שלא הזכיר שכ"כ הרמב"ם הדין עכ"פ הדין דין אמת וגם בזמן הזה כיון שדעת הטור שיכול ליתן גם המעשר לכהן כמ"ש כאן סי"ט מכ"ש בתרומת מעשר ובאמת שבפ"ה דדמאי משנה ב' מבואר בהדיא דיכול להפריש גם תרומת מעשר והר"ש הרגיש בזה וכתב דאתיא כאבא אלעזר ב"ג ומהרי"ט כתב דמיירי בכהן ולוי שגם הם צריכין להפריש וזה דוחק ומדברי הש"ע כאן סכ"ה משמע בהדיא דמותר להפריש דהעתיק המשנה בסתם ומשמע דמיירי אף בישראל וגם מדברי התוס' בסוכה דף ל"ה משמע דל"מ בכהן ולוי שהרי הקשו בהא דאמרו בירושלמי הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת והיאך מקרי עריסותיכם כיון דהוא טבל ואם נימא דמיירי בכהן ולוי שפיר מקרי עריסותיכם כמ"ש התוס' שם דא"צ רק הפרשה בלבד. ובזה יש ליישב מה שהביאו התוס' מהירושלמי ולא הביאו מהמשנה דדמאי ונתקשה בזה בשו"ת שאגת אריה ולפמ"ש יש ליישב אלא שאין לפני כעת הירושלמי ודו"ק:
שוב ראיתי בשבת דף י"ז ע"ב בתוס' ד"ה כיון שכתבו להקשות דתרומת מעשר כיון דלא אפשר למעבד כשמואל לגזור וכתבו בתוס' ישנים שם דתרומת מעשר מהמני הלוים שאין נותנים מעשר אלא לחברים ומשם משמע דאין מפריש תרומת מעשר כ"א הלוי דאל"כ אכתי שייך גזירה שמא יפריש הישראל תרומת מעשר ויזרענה ושם לא יוכל לפטור עצמו בחטה אחת. איברא דקושית התוס' לכאורה לא הבינותי דהרי רש"י כתב כיון דאפשר כדשמואל ומדאפרשי לא חשידי וא"כ בתרומת מעשר ג"כ שייך זאת ואדרבא כ"ש הוא דמה בתרומה דיכולין לפטור עצמן בחטה אחת מידי טבל ואפ"ה לא חיישי' דמדאפרשי ש"מ שגם הכהן אינו רוצה לגזול מכ"ש בתרומת מעשר דאין מקום לפטור מידי טבל אם לא יגיע ליד כהן ממש דלא נחשדו וכפי הנרא' לא היה גרסתם כמו שהיה לפני רש"י ולפנינו כיון דאפשר למעבד כשמואל ולא קעביד המוני מהמניה רק כיון דאפשר למעבד כשמואל מהמני וכמו שציינו התוס' הגירסא והיינו דהכי כוונת הש"ס דממנ"פ אם אתה חושש שמא יזרענו שוב לא יפריש כלל ויגזול הכהן יע"ז חשידי וא"ל דמ"מ ע"ז לא חשיד דהא צריך להוציאו מידי טבל וגם ע"ה לא נחשד על תרומה גדולה וע"ז אמר כיון דתרומה גדולה אין לו שיעור ויכול לפטור עצמו בחטה אחת ועל חטה אחת שהיא דבר מועט לא חשידי להפקיע עצמם מזה ולזרעם ולא נחשדו על דבר מועט ובפרט טבל דלא נחשדו ישראל ע"ה ע"ז אבל היותר משיעור דאין בו רק משום גזל הכהן ע"ז נחשדו רק דע"ז לא שייך הגזירה שמא יזרעו דממנ"פ לא יפרוש כלל וע"ז הקשו אכתי שייך הגזירה בתרומת מעשר דשם א"א לפרוש חטה אחת וע"ז שפיר שייך הגזירה שמא זרענו כנ"ל בכוונתו אלא שעדיין תמהני דממנ"פ אם בתרומת מעשר ירצו להפריש שהוא בעון מיתה שוב לא שייך החשש של זריעה דאם יזרענו ולא יתננו לכהן עדיין לא יצא מידי טבל ולומר דסברת התוס' דכל שמפריש אף שאינו נותנו לכהן יצא מידי טבל זה דחוק וכיון שכן למה מפריש אם אינו נותנו לכהן לא יצא מידי טבל הן אמת כי מהרמב"ן בשורש י"ב לספר המצות שחילק בדברים הטובלים יש שתי מצות מצות הפרשה להוצ"א מידי טבל ומצות נתינה לכהן ע"ש והי' מקום לומר שס"ל להרמב"ן דכל שהפרישו אף שלא נתנו יצא מידי טבל. אבל באמת א"א להעלות על דעת שיסבור כן דכל כוונת התורה שיתן לכהן תרומת מעשר וכל שלא נתן מה בכך אם הפריש הכי יפקע הטבל מכח זה וצ"ע וע"כ דברי התוס' צ"ע וע' במגלת אסתר שם וע"כ לפענ"ד פירש"י נכון וראיתי בארבעה טורי אבן להגאון החסיד מוהר"א מאמשטורדם שהקשה בהא דאמרו בשבת דף כ"ב מפני הרמאין והקש' הוא דרבא אדרבא דכאן אמר רבא כיון דאפשר כדשמואל מהמני והרי גם שם אפשר להפריש שבולת אחת פאה על כל השדה והניח בקושיא. והנה לפי פירש"י אין מקום לקושייתו דכאן מדאפרשו ע"כ דלא חשידי גם אגזל כהן וע' במהרש"א אלא אף לפירוש התוס' היינו דוקא בטבל דודאי מפריש ולכך כיון שאינו רק חטה אחת לא חשוד אבל שם בפאה שפיר חשדינן דלא מפריש כלל ודו"ק היטב בכל מ"ש וע' בקידושין דף כ"ו ע"ב בתוס' ד"ה מעשה שהביאו תוספתא דמעשר שני כיצד הביעור נותנין תרומה ותרומת מעשר לכהן ומעשר ראשון ללוי הרי דהישראל יכול ליתן תרומה ותרומת מעשר לכהן ודו"ק. וע' ברמב"ם פ"ג מתרומות הלט"ו ברמב"ם וראב"ד ובכ"מ ותמצא מבואר דהישראל יכול להפריש תרומה ותרומת מעשר ובאמת שמקורו מגיטין ושם פריך הש"ס ומוקי לה כאבא אלעזר ב"ג עכ"פ משם מבואר דהראב"ד לא השיג בזה כלל וע"כ דיכול להפריש ודו"ק וע' ברש"י בבכורות דף יו"ד ע"ב ד"ה דמאי במ"ש דטעמא מפרע בסוטה דע"ה סובר דתרומת מעשר צריך ליתן הלוי דוקא משמע דמדינא שרי ע"ש ואף שדברי רש"י צ"ב שם מלבד דלא נמצא כן בסוטה דף מ"ח אף גם דגוף דברי רש"י צ"ב על מה קאי אם על תרומה או על תרומת מעשר אבל מ"מ יש ראיה למ"ש ודו"ק וע' בב"מ דף ל"ח חיישי' שמא נתנו תרומה ומעשר על מקום אחר והקשו בתוס' הא לא נחשדו לתרום שלא מן המוקף וכתב בשטה מקובצת בשם הרמב"ן דגרסי' שמא עשה תרומת מעשר על מקום אחר דתרומת מעשר מותר שלא מן המוקף וא"כ משמע דאף הבעה"ב יכול לעשות תרומת מעשר על מקום אחר ולא הלוי דוקא וצ"ע שוב ראיתי אחר כמה שנים בנחמי' סי' י"ב שכתב וכל ישראל בימי זרובבל ובימי נחמי' נותנים מנות וגו' ומקדישים ללוים והלוים מקדישים לבני אהרן וערש"י שם דקאי על תרומת מעשר ומשמע דהלוי נותן לכהן ולא הישראל הן אמת דצ"ע לפי מה דמבואר ביבמות דף פ"ו דמעשר לכהנים שקנסו בימי עזרא הלוים והרי שם היה בימים האלו דנחמי' ועזרא הי' בעת ההיא וע' נחמיה ט' פסוק ט' וא"כ למה נתנו בעת ההיא ללוים וע' תוס' שם ד"ה מפני וצע"ג בזה וע' רמב"ם פ"א ממעשר:
שם סעיף כ"ה אלא מן המוקף עש"ך ס"ק מ"ט הטעם כיון שא"צ שיעור מה"ת ואין מפרישין רק באומד לכך צריך מן המוקף וע' בהגהת דג"מ ולפ"ז נ"ל בחלת ח"ל דהתירו לאכול ואח"כ מפריש ולא הצריכו גם מדרבנן שיאמד כראוי ממילא א"צ מן המוקף. ובזה יתיישב דברי הרא"ש שהביא הגאון מהרי"ט אלגזי בהלכות בכורות וחלה להרמב"ן בדף ל"ח ד"ה גרסי' ויתיישב כל קושיותי' יעו"ש ותמצא ודו"ק:
שם סעיף למ"ד התורם משלו על של חבירו וכו' ע' כ"מ ומלמ"ל והנה בשבת פרשת עקב בשנת תרי"ג הי' אצלי הרב המאה"ג מוה' שמחה יואל ני' בעהמ"ח ספר מי שלוח והקשה בהא דאמרו ביבמו' דף צ"ג דר' ינאי עישר מפירי דביתי' עלוי' משום דס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע וכתבו התוס' שם ד"ה מייתי דשל ארוס הי' דאי של ר"י אף שהיו מחוברים הי' יכול לעשר דבידו לתלוש וע"ז הקשה דא"כ היכא מוכח דאדם מקנה דבר שלבל"ע הא הי' יכול לתרום משלו על של חבירו והשבתי דהא כל הטעם דמותר לתרום משום דזכייה היא לו וכדאמרו בנדרים דף ל"ו ולפ"ז כאן הא באמת הוה שלא מן המוקף רק משום עונג שבת שרי וכמ"ש התוס' בד"ה אלא ולפ"ז זהו שייך לר"י דאכל מינייהו אבל על האריס לא שייך זאת ושוב לא ניחא ליה שיתרום שלא מן המוקף ושוב אסור לתרום משלו על של חבירו והוה דבר שלבל"ע וז"ב ודו"ק:
והנה בשנת תברך בש"ק פ' יתרו כה הראני תלמידי המופלג מוה' הירץ נ"י דברי המלמ"ל פ"ד מתרומו' ה"ב שהקש' על דברת התוס' בבכורו' דף י"א ד"ה הפודה שכתבו דל"ד לתורם משלו על של חבירו דשם כתיב אתם גם אתם לרבות שלוחכם אבל הכא לא כתיב בעלים והקש' המלמ"ל דלמה לא יהי' כמו תרומ' דבעי שליחו' וע"ז הקשה הוא דנעלם ממנו דברי התוס' בב"ק דף ס"ח ד"ה הוא דאמר כצנועין שכתבו דהקדש כיון שיצא מרשו' הבעלים יכול כל אדם לפדותו. והנה בראשית ההשקפ' תמהתי דמה דמיון פ"ח להקדש והא פ"ח ל"ד להקדש כדמסיק בבכורו' שם ועיינתי בתוס' וראיתי שכתבו כיון דאסור בהנא' הוא דומה להקדש וכוונתם דהטעם דהקדש כיון שיוצא מרשו' הבעלים וא"ה ג"כ אין להם בעלים ובאמת שזה תמוה דמלבד דדעת הרבה פוסקים דא"ה יש להם בעלים וע' ריטב"א בחידושיו לסוכה דף ל"ה ובחבורי יד שאול סי' רכ"ג הארכתי בזה אף גם דאף להפוסקים דס"ל דאין בעלים לא"ה זה דוקא בא"ה שאין להם תקנה אבל כאן דכיון דיכול לפדותו בשה ומה דביני וביני הוא שלו שוב מקרי בעלים בודאי. ובזה נ"ל לפרש האיבעיא בבכורו' שם לר"י אי להקדש מדמינן לי' דא"ה הוא או דלמא כיון דקני ליה ביני וביני ל"ד להקדש והיינו דלא מקרי א"ה דאין לו בעלים כיון דיכול לקנו' ביני וביני וצ"ל דסברת התוס' דמ"מ מקרי אין לו בעלים כיון דכעת הוא א"ה ואם יפדה ניהו דיהי' שלו הא יוכל כל אדם לפדו' רהרי פדיונו פדוי וא"כ לא מקרי בעלים דהא ביד כל אדם לפדו' וז"ב בסברתם ולפ"ז לפי המסקנ' דאף שפודה אחר פדיונו פדוי לבעלים שוב בודאי ל"ד להקדש דהא הוא יכול לפדותו וגם אחר כשיפדהו פדיונו פדוי לבעלים וא"כ שפיר צריך שליחו' מדעתו ולפ"ז שפיר מקשה המלמ"ל דלפי המסקנ' למה לא יהי' צריך בעלים והתוס' בב"ק לא כתבו רק לפי מה דאבעי' לן אי פדיונו פדוי לבעלים ובאמת לפי המסקנ' מהראוי שלא יוכל לפדו' בלי רעת בעלים וצנועים לא יסברו דפדיונו פדוי לבעלים ודו"ק וע' מחנה אפרים הלכות זכייה סי' ז' והלכו' שנוחין סי' כ"ה ובמהרי"ט אלגזי על הלכו' בכורו' להרמב"ן דף ח' ב' ומהתימ' על כלם שאף שדברי התוס' בב"ק הי' לעיניהם ומ"מ לא בררו דברי התוס' בבכורו' ולפענ"ד מחוורת' כמ"ש ודו"ק היטב:
שם סעיף ל"א התורם שלא ברשו' כ"כ הרמב"ם וכבר תמהו בזה הכ"מ דסמך רבינו על הא דמרי בר איסק דאמרו שם אח"כ בב"מ שם דאמרו לי' מ"ט לא אכלת האידנ' יפה דחה הט"ז דשם אין ראיה רק על מכאן ולהבא ולא על למפרע ובזה צריך לשליחו' הנה כדבריו כתוב בשטה מקובצת בב"מ שם בהדי' והט"ז כ' כזה ג"כ אך לא בראיה כ"א מצד הסבר' ואין לו שום ראיה. והנה בחידושי לחו"מ סי' שנ"ח על דברת הש"ך שם הארכתי הרבה ליישב קושית הכ"מ והט"ז הנ"ל. וכעת אביא מן החדש עפ"י מה שהבאתי שם קושית הקצה"ח סי' ק"ה דאם נימא דזכייה מטעם שליחו' דאנן סהדי דניחא ליה שיעש' שליח לו וא"כ מה פריך בב"מ והא בעינן שליחו' וכתבתי שם שקדמו בזה התה"ד סי' קפ"ח וע"ש מ"ש בזה דלפי הס"ד דלא ידעינן מניחותא דמצוה שפיר מקשה דשייך תירוצו חל התה"ד משא"כ למסקנא ואח"כ הקשיתי על התה"ד דמה זכייה שייך כאן דניהר דזכו לו הא בתרומ' גזה"כ דכל שתורם משל בעה"ב בעינן שיהי' שלוחו ממש וכמ"ש הרשב"א בנדרים דף ל"ה דדוקא התורם משלו על של בעה"ב הוא דסגי כל דניחא ליה לבעה"ב ומצאתי שהקצה"ח סי' רמ"ג הביא דברי התה"ד בראשי' דבריו במה שהקש' מחולין דף י"ב וע"ז העיר הקצה"ח שם מדברי הרשב"א הנ"ל יהי' איך שיהי' לפי דברי הרשב"א הנ"ל אין מקום לקושי' התה"ר ושפיר פריך בב"מ והא לא עשהו שליח אמנם נראה דכיון דכ' הרשב"א דאם הי' תורם משלו על של בעה"ב הי' מועיל מטעם דניחא ליה וכיון שכן אף דלקח משל בעה"ב ותרם מ"מ לא גרע מגזלן דכל דלקח הפירו' דמים נתחייב לו דהתרומ' הוה שינוי שם וא"כ מאי מקשה הש"ס והא לא עשהו שליח דנימא דכיון דהתורם לקח פירות שלא מדעת בעה"ב קנאם והם שלו ודמים נתחייב לו וא"כ תרם משלו על של בעה"ב ובכה"ג שייך ניחא ליה ובפרט כיון דבא ואמר כלך אצל יפות א"כ ניחא ליה במה שלקח גוף הפירו' ניהו דנתחייב לו דמים מ"מ גוף התרומ' הוה תרומ' ואח"כ כשניח' לי' מחל לו הדמים אבל התרומ' הוה תרומ' למפרע והיא קושיא גדול' וצ"ל דלהס"ד דלא ידעינן מניחותא דמצוה א"כ לא שייך לומר דקנה גוף הפירו' דכל שהבעלים מרדפין אחריו לא קנה גנב וגזלן וא"כ כיון דבשעת הפרשת התרומ' לא ניחא להו והבעלים ירדפו אחריו א"כ גוף התרומ' לא נפרש' כהוגן ואף שאח"כ נתרצה ל"מ דהו"ל גזל. ולפ"ז לפי המסקנ' דאמרי' ניחותא דמצוה וא"כ עכ"פ גוף התרומ' קנוי לו ואין הבעלים מרדפין אחריו דניחא להו וא"כ ממילא תורם משלו על של בעה"ב דבכה"ג ודאי מועיל מצד זכייה דהוה מטעם שליחו' וז"ב. ובזה ממילא מיושב מ"ש רבינו דלקח לעצמו ותרם על של בעה"ב דבזה ודאי יקשה הא לא עשאו שליח וגם ל"ש דניחא ליה וע' בט"ז שם ולפמ"ש אתי שפיר דבזה שלקח לעצמו א"כ נעשה גזלן עליהם ודמים הוא דחייב וכיון דניחא ליה אח"כ דהא תרם על של בעה"ב א"כ סגי דהו"ל כתורם משלו על של בעה"ב. ובזה ניחא מה שהוסיף רבינו הדין הלז ולא נודע מקורו ולפמ"ש יצא לו דגם בתורם על של בעה"ב ע"כ צ"ל דקנאם לעצמו והו"ל כתורם משלו על של בעה"ב. שוב ראיתי בקצה"ח סי' רס"ב שדרך ג"כ כעין זה וכ' דכל שלקחם לעצמו קנה בשינוי השם אלא שכפי הנרא' הבינו כלם שכוונת רבינו היא דתרם היינו לפירו' של עצמו ולא על של בעה"ב ולפענ"ד כראה דכוונת רבינו הוא ג"כ דתרם אח"כ על של בעה"ב ורק דבתחל' כ' דמתחל' תרם על של בעה"ב ואח"כ כ' רבותא דמתחל' לקחם לצורך עצמו ונמלך ועשאם תרומה על פירו' של בעה"ב וכן מסתבר דאם לקחם ותרמם על פירו' של עצמו לא מסתבר כלל דמחמת ניחותא דמצו' יהי' תרומ' דמה ניחא ליה לבעה"ב במה שמפריש על תרומ' של עצמו וא"כ כל מי שגוזל מחבירו אתרוגים וכדומ' ובירך אח"כ עליהם נימא דניחא ליה להנגזל משום ניחותא דמצוה זה לא מסתבר כלל ועיקר לפענ"ד כמ"ש:
עוד נראה לי דבאמת הא גופא אם תורם משלו על של בעה"ב אי הוה תרומ' משום דניחא ליה או דלמא מצוה דיליה היא אבעיא דלא אפשטא הוא בנדרים דף ל"ו וא"כ יש לומר דהש"ס בב"מ אזיל בצד איבעיא דכיון דמצוה דיליה היא לא ניחא ליה שאחר יעשהו והוא רוצה לעשו' המצו' וא"כ ל"ש זכייה מטעם שליחו'. אבל לפי מה דפסק רבינו בפ"ד מתרומו' דתורם משלו על של בעה"ב הוה תרומ' א"כ אתי שפיר בפשיטו' וכמ"ש והא דאמרו בחולין דף י"ב דהאומר לשלוחו צא ותרום לי והלך חבירו ותרם דאין תרומתו תרומ' ולא אמרי' דניחא ליה באמת שהקש' כן התה"ד שם וע"ש מ"ש בזה ובל"ז לדברי הרשב"א דבעינן שיתרום משלו על של בעה"ב וכאן לא שייך לומר דהוה גזלן ועכ"פ תרם משלו דכאן כיון דעשה שליח בפירוש לאחר א"כ פשיטא דלא שייך כאן זכייה מטעם שליחו' דהרי גילה דעתו דלא ניחא ליה שיפריש הוא רק שליח וז"ב ודו"ק ויש להאריך בזה בכל קוץ וקוץ ואכ"מ ומן האמור תשוב' נצחת להבית יעקב סי' נו"ן שרצה לחדש דל"ש ניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוני רק במצו' דאוריי' ולא במצוה דרבנן והרי כל עיקר הטעם של רבינו הוא מטעם ניחותא דמצו' והא חטה אחת פוטר כל הכרי מה"ת ועיקר החיוב אינו רק דרבנן ואפ"ה אמרי' דניחא ליה ואף אם נימא שלא כרמב"ם והטור ובאמת לא אמרי' ניחא ליה וזה באמת קושית הש"ס והא לא עשאו שליח אכתי יקשה בהא דמבעיא בנדרים דף ל"ו הנ"ל בתורם משלו על של בעה"ב דא מרי' או דלמא מצוה דיליה הוא וניחא ליה לעשות' והרי חטה אחת פוטרת את הכרי א"כ מה דתרם כל התרומ' בודאי ניחא ליה שיעשנו וע"כ דאין מקום לדברי הב"י דלהב"י לא הי' לו להפריש רק חטה אחת וחל התרומ' למפרע מה שתרם חבירו משלו וז"ב. ובגוף הענין דזכייה משום שליחו' ראיתי בשו"ת מהר"ם מינץ החדש סי' י"ז שהאריך בזה והקש' דא"כ מה פריך בנדרים דף ל"ה ממקריב קיני זבין ומאי קושיא דלמא מיירי שהכהן לקח מעצמו הקרבן משלו ויכול להקריבו עליה כמו דתורם משלו על של חבירו ובכה"ג אף במודר מותר וכדאמרו בדף ל"ו ע"ב. והנה בראשית ההשקפ' רציתי לומר דהא דשרי שם הוא דוקא משום דטובת הנאה לתורם וראיתי בר"ן שכ' כן וא"כ לק"מ משם דבכהן המקריב מה ט"ה שייך בזה ובזה יש ליישב דברי הכ"מ התמוהין בפ"ד מנדרים הלכה ב' שכ' דבעיא ראשונ' תלוי בשניה ודבריו תמוהין וכמ"ש המלמ"ל ולפמ"ש הר"ן א"ש ודו"ק אמנם אף אם נימא דכל שעוש' שלא מדעת הרי לא נהנה היינו דוקא שם דוש לומר דניחא ליה לעשו' המצו' בעצמו וכדאמרו שם אבל כאן כיון דמחוסרי כפרה א"צ דעת וע"כ הטעם כיון דעיקר הקרבן הוא בשביל ספרה ודאי ניחא ליה משום דמטי ליה כפרה וא"כ פשיט' דאסור דהו"ל נהנה וז"ב. והנה בהא דאמרו בב"מ דף כ"ב תרגמא רבא אליבא דאביי אמרתי דבאמת עיקר הקושיא על אביי דהא לא ידע בשעת הפרש' ולכאור' יש להבין כיון דניחא ליה אח"כ דאמר כלך אצל יפות א"כ נימא תגלי מלתא למפרע וכדאמר ר' יוחנן ר"פ החולץ לענין חליצת מעוברת וע"כ צ"ל דבאמת אנן קיי"ל כר"ל שם דאמר דלא אמרי' תגלי מלתא למפרע וכפי חלוקו של הנימוק"י מספיקו' ג"כ כאן שייך זאת דאינו ברור שאם נתרג' אח"כ שיהי' כוונתו למפרע ג"כ כן והנה רבא פסק שם דבכ"מ הלכה כר"י לגבי ר"ל לבר מהני תלת וחליצת מעוברת חד מינייהו וא"כ שפיר קאמר תרגמא רבא אליבא דאביי דלרבא לשיטתו דפסק כר"ל הוצרך לתרגם אליבא דאביי ודו"ק וע' בר"ן בפ"ק דפסחים שכ' דמש"ה מברכין בהפרש' תרומו' ומעשרו' בלמ"ד להפריש משום דא"א להיות שלא מדעתו דשליח אינו יכול להפריש שלא מדעתו ע"ש ולפ"ז מכאן ראי' ברור' שלא כהתה"ד דלדבריו שייך בזה זכייה ויכול להפריש שלא מדעת וע"כ כשיטת הרשב"א ואף דיכול להפריש מכריו על חבירו שלא מדעתו זה לא מקרי שלוחו כ"א שמפריש תרומה ומ"ל שמפריש על חיטים של עצמו או לאחרים וגם זה הוה אבעיא דלא אפשיט' בנדרים דף ל"ו וע"כ מכאן ראיה ברור' שלא כדעת התה"ד וע' ברמב"ם פ"א ממעשר הט"ז שפסק בלמ"ד כמ"ש בתוספת' וכן הוא בש"ע כאן סעיף ע"ח. ובגוף דברי רבינו הנ"ל התמוהים נרא' לפענ"ד דהנה לכאור' קשה כיון דתורם משלו על של חבירו א"צ שליחו' א"כ ניהו דהוה כמו גזל והא קנחו ביאוש ושינוי רשות דתרומ' הוה שינוי רשות ועי"ז ממילא נקנה לו והוה תרומ' וכבר הקשיתי כן למעל' אלא שלא ביארתי הדברים כ"כ וכעת נראה כיון דהוה יאוש שלא מדעת א"כ ל"מ דלמא הוה ש"ר קודם היאוש ול"מ וכמ"ש הש"ך בסי' שנ"ג. ולפ"ז לפי מה שחידש הש"ך בסי' שנ"ח כל דאנן סהדי דניחא ליה אח"כ למפרע אז מועיל יאוש של"מ וא"כ לפי המסקנ' דשייך ניחותא דמצוה שוב מועיל מצד יאוש ושינוי רשות וגם אף אם נימא דלא כהש"ך מ"מ שיטות הרמב"ם דשינוי רשות ואח"כ יחוש ג"כ מועיל וא"כ אין מקום לקושיית הש"ס ומיהו יש לעיין דלכאור' לא מקרי שינוי רשות כיון דתרם על פירות בעה"ב שוב חזר הקרן לבעלים. אך נראה כיון דלא מועיל התרומ' לגבי בעה"ב לא חזר הקרן לבעלים וע' בב"ק דף קט"ו ותמצא דמחלוקת הרמב"ם והרא"ש ביאוש ושינוי רשות תלוי במחלוקת האמוראים אביי ור"ז ויש ליישב אביי לשיטתו ודו"ק:
והנה הטור כ' דאם לקח הכהן שלא מדעת בעליהן זכה בהן שאין לבעלים בהם אלא ט"ה וט"ה אינה ממון והכנה"ג האריך בענין ט"ה וכבר הכינותי בזה קונטרס מיוחד וכעת נ"ל דבר חדש בענין ט"ה דע"כ לא אמרינן דט"ה אינה ממון רק היכא שאין לבעלים בהן רק ט"ה אבל כל שהי' מקום שיהי' להן יותר עד"מ בעין רעה דמפריש אחד מששים אם הפריש אחד מארבעים או מחמשים דזה הי' לו מקום לפטור עצמו באחד מששים וזה מקרי ט"ה גמור ויש בו ממון אף דכל דהפריש אחד מארבעי' תרומתו תרומ' והטעם דבשלמא כשהפריש כדינו א"כ הי' צריך לתת לכהן וגם אם לקח הכהן זכה בו א"כ כל כי האי לא מקרי ט"ה ממש ואינו מקרי ממון מה שיש לו זכות לתת לכהן אחר דסוף סוף הי' מוכרח לתתו לאיזה כהן אבל בזה דהי' יכול לתרום אחד מששים ואם הי' רצה הכהן ליקח לא הי' מצי ליקח רק אחד מששים וא"כ מה שנותן יותר זה מקרי ט"ה דשוה כסף כנלפענ"ד ברור ובזה הי' מקום להאריך בכמה סוגיות. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי אא"ז המהרש"א בקידושין דף נ"ח ע"ב דאמרו דפליגי בדשמואל דס"ל חטה אחת פוטרת את הכרי דמר אית ליה דשמואל וכ' המהרש"א דגם המשנ' דהמקדש בתרומו' הו"מ לאוקמא כשמואל דחטה אחת פוטרת ודבריו תמוהין מאד דהא שם מיירי שכבר הפריש תרומו' וא"כ הוה כנו תרומ' ואינו רק ט"ה בלבד ואינו ממון ודוקא בפלוגת' דגונב טבלו של חברו שפיר אמרו כשמואל דהי' יכול לפטור מבלי להפריש רק חטה אחת וכבר תמה בזה הפ"י והיא תימה רבה באמת. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דהי' יכול לפטור עצמו בחטה אחת ונתן יותר זה מקרי ט"ה גמור ושפיר יכול לקדש בזה האשה דזה שוה פרוט' בשופי. אמנם באמת עדן צ"ע דל"מ לשיטת התוס' רי"ד דהא דחטה אחת פוטרת היא רק להפקיע מתורת טבל אבל נתינה לכהן בעי נתינה חשוב' מה"ת וע' מלמ"ל פ"ז ממתנו' עניים א"כ ודאי דלא מקרי ט"ה ואף לשיטת כל הפוסקים דחולקין עליו כמ"ש למעל' בסי' הקודמים מ"מ א"כ יהי' תרומ' ט"ה גמור דיכול לפטור עצמו בחטה אחת ועכ"פ באחד מששים וזה לא שמענו:
והנה הרב החריף מוה' מאיר בראם נ"י אמר ליישב דברי המהרש"א עפמ"ש התוס' בקידושין דף נ"ב ד"ה המקדש לחלק דלכך המקדש בחלקו אינה מקודשת משום שהיא ממון גבוה ולפ"ז אמר דה"ה בתרומ' דהוה ממון גבוה לכך מקרי ט"ה ואינו ממון ולכך כ' רש"י לקדש האשה ולפ"ז כל שבידו לפטור בחטה אחת שוב אינו מקרי ממון גבוה מה שיותר מחטה אחת ויכול לקדש בו. ואם כי דבר חכמה אמר אבל באמת גוף הדבר לומר דתרומ' מקרי ממון גבוה זה אינו לפענ"ד דדוקא קדשים מקרי ממון גבוה משא"כ תרומ' דממונו של כהנים הוא וז"פ ואף להישראל לא שייך ממון גבוה דניהו דצריך לתנה לכהן אבל מ"מ כל דיש לו זכות בו הי' מקרי ט"ה לולא דט"ה איני ממש ודו"ק היטב וע"כ דברי המהרש"א צ"ע. והנה במ"ש למעל' לענין כלך אצל יפות במה שחידש הט"ז דלפי המסקנא כל שניחא ליה סגי ולא בעי כלל שליחו' בתרומ' והקצה"ח סייע מעירובין דף ע"א דאמרו דטעמי' דב"ה דהוה ככלך אצל יפות ע"ש ואני תמה שהרי התוס' הקשו שם ד"ה כלך דהא בב"מ מוקי כגון דשויה שליח וע"ז כתבו דניהו דשויה שליח לתרום לא שויה שליח לתרום מן היפות וכוונתם ברור דלענין גוף התרומ' ל"מ ניחותא ובעינן שליחו' ממש רק לענין יפות ע"ז מהני ניחותא וא"כ מבואר דבעי שויא שליח. אמנם בחידושי הריטב"א מצאתי בעירובין שם שכתב דבעירובין דרבנן הקלו ודי לנו בגילוי דעתא דהשתא וביאור הדברים נראה לפענ"ד דהוא ס"ל דבאמת גם בתרומ' סגי בניחותא וא"צ תורת שליחו' ממש רק דבתרומ' צריך שיהי' חל למפרע ולכך צריך שיעשהו שליח אבל בעירובין סגי בניחות' דהשתא וכעין מ"ש הט"ז ממרי בר איסק אבל דברי הריטב"א תמוהין דהרי גם גבי עירובין צ"ל דניחא ליה למפרע ולא סגי בגילוי דעתא דהשתא דהא כעת הוא שבת וע"כ דהוה כעשהו שליח למפרע וכמ"ש רש"י ותדע דאל"כ לא הי' צריך לומר דהו"ל ככלך אצל יפות והא השתא ודאי ניחא ליה וע"כ דבעי נחותא דלמפרע וע"כ הדברים צ"ע ומדברי התוס' מבואר בהדי' דלא כמ"ש הכ"מ והט"ז ועכ"פ נכונים דברי התה"ד ורמ"א בהלכו' חלה סי' שכ"ח דמשרתת יכולה להפריש חלה וכמ"ש התה"ד סי' קפ"ח בטעמו והקצה"ח סי' רמ"ג תמה בזה ולפמ"ש הרי מדברי הרמב"ם והש"ע כאן מבואר דגם בתרומ' לא בעי שליחו' ממש וסגי בניחותא והך דאתם מדעתכם נדחה לגמרי כמ"ש הכ"מ והט"ז שם וא"כ אין תימה אם התה"ד ורמ"א ס"ל כהרמב"ם והש"ע בזה וחולקין על דברי הרשב"א והרי בריטב"א משמע ג"כ דלא בעי שליחו' וכמ"ש ובלא"ה יש לומר בכוונת התה"ד והרמ"א דבאמת שיטת המהרי"ו הובא בט"ז סי' שכ"ד סקט"ו דעיסה שלא נטלה ממנה חלה ונתבשל' אח"כ דצריך להפריש ממנה לפי ערך שיהי' ק"א בעיסה וא"כ אם לא יהי' נשאר כשיעור שוב הוה זכות גדול שלא תאסר כל העיסה ולכך אף דמפריש מחלת בעה"ב ג"כ הוה זכות. ובזה מיושב מ"ש הקצה"ח דמה ניחותא היא דהא תוכל להפריש אח"כ כשתהי' נאפית ולפמ"ש אתי שפיר דאפי' תאסר ולכך צריכין להפריש מקודם שלא תאסר ודו"ק וס"ל דאפייה אוסרת עד ששים וע' בסי' ק"ה ולכך הוה זכות כנלפענ"ד ברור ודו"ק היטב ובקושי' הקצה"ח סי' ק"ה הנ"ל דחזינן דשליחו' שלא מדעת לא מועיל לאביי לק"מ לפענ"ד דהא מסיק הש"ס התם דבעה"ב לא אמר לו מהני וא"כ ל"ש זכייה בזה דהא המצוה יוכל להתקיים אף באותן שאינן יפות ולכך בעי דעשאו שליח ובכה"ג כל שנתרצ' לבסוף מן היפו' הוא דמועיל שליחו' אבל בשליחו' שלא מדעת ל"ש זאת וז"פ לפענ"ד:
שם סעיף ל"ד אבל אם א"י שהוא תרום כ"כ בזה בענין חזקת שע"ש וכעת ארשום בקצר' בעת שלמדתי עירובין דף ל"ב בשנת תרי"ד ב' וארא והנה הריטב"א כ' שם דאם בא השליח ואמר עשיתי שליחותך ודאי נאמן דע"א נאמן בדבר איסור אף דאתחזיק איסור ובאמת לא קי"ל כן אף שגם הרשב"א דעתו כן אבל אנן קיי"ל דע"א אינו נאמן במקום דאתחזיק איסורא כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז. ולכאור' צ"ב דהרי ע"א נאמן לברר המיעוט מתוך הרוב א"כ למה לא יהי' נאמן לברר החזקת איסור אבל זה אינו דבשלמ' בכל רוב יש מיעוט להיפך א"כ העד יוכל לומר דהוא מן המיעוט שבודאי יש בעולם אבל חזקה היא חזקה כשמה ואין העד נאמן להוציא ממנה דכל שהחזק' מעיד שהיא כן א"כ שוב אין שום ספק או מיעוט שאינו כן וז"פ. אך נראה כיון דשייך חזקה שע"ש וכל שהי' בידו להסיר החזק' דחזקת שע"ש ל"ש רק בדבר שבידו כמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ד ובמלמ"ל פ"ד מבכורו' האריך בזה וא"כ כל שהי' בידו להסיר החזק' בכה"ג עכ"פ אינו מעיד נגד החזק' דהחזק' אתרע דעכ"פ הי' בידו להסיר החזק' והרי התוס' כתבו בכתובו' כ"ב דכל שזרק לה קידושין אתרע חזקת פנויה ומכ"ש בזה וא"כ בודאי נאמן העד דהרי חזקה שע"ש ואף דלר"נ אינו נאמן באיסור תורה עכ"פ חזקת האיסור אתרע כיון דהי' בידו להסיר החזק'. ובזה נראה לפענ"ד מה שנסתפקו האחרונים ודו"ז הגאון ז"ל בעל ישוע"י בסי' ת"ט אם צריך לשאול השליח דעשה שליחתו כמו בדבר שיש רוב שצריך לברר וה"ה בזה ולפמ"ש י"ל דע"כ ל"צ לברר רק במקום שאם נשאל את פיו יהי' נאמן בתורת עד אבל כאן באמת כל שאתחזיק איסור אינו נאמן וע"כ צריך לבא מכח דחזקת שע"ש והי' בידו להסיר החזק' וא"כ שוב למה ישאול אותו והא החזק' שע"ש ישנו לפנינו גם בלי דיבורו. ובזה צ"ב הא דפריך הש"ס פסחים דף ד' למאי נ"מ דנישייליה ופירש הר"ן דהא בכ"מ שיכול לברר צריך לברר יקשה דהא שם אתחזיק חזקת חמץ וא"כ שוב אינו נאמן ולמה נ"מ צריך לשאלו. אך נראה דשם אינו רק איסור דרבנן דמן התור' בביטול בעלמא סגי וא"כ ע"א בודאי נאמן ולכך צריך לשאלו משא"כ באיסור תורה דאינו נאמן רק מכח החזק' שע"ש וזו החזק' ישנו לפנינו ובלא"ה לא דמי דשם כ"ז שלא שאלנו אותו אין כאן שום חזקת היתר משא"כ כאן דיש חזקת שע"ש וז"ב ופשוט. והנה דו"ז בישוע"י שם הקשה דמה פריך הש"ס מחדש הא חזקת שע"ש לא עדיף מרוב ובדבר שיל"מ לא אזלינן בתר רוב וא"כ חזקת שע"ש לא עדיף מרוב וחדש הוה דבר שיל"מ. ולפענ"ד ל"ק דהרי דבר שיל"מ הוא דוקא באתחזיק איסור' וכמ"ש הר"ן בפרק אין צדין ובמלמ"ל פ"ו ממעיל' באורך ע"ש ולפ"ז כאן נראה לפענ"ד כיון דחזקת שע"ש מרעה לחזקת איסור כיון דבידו להסיר החזק' א"כ לא שייך דבר שיל"מ ומה גם דשם כיון דהספק הוא אם ב"ד הקריבו העומר והנה זה ודאי דאף אם תלוי בהקרבת העומר מ"מ היום מתיר ואם הי' אונס או שכחה ולא הקריבו הקרבן כלל מ"מ היום מתיר דאינו רק למצוה בעלמא וא"כ עכ"פ אותו יום לא הוה חזקה כל כך והוה כיומא דמשלם שתא דל"מ חזקה כמבואר בקידושין דף ע"ט וה"ה כאן דאותו יום בודאי יוסר החזק' ובכה"ג אף בדבר שיל"מ אזלינן בתר רובא וה"ה חזקת שע"ש דהוה חזקה מכח סברא דבודאי האדם עושה שליחותו ודעת התה"ד דחזק' דאתיא מכח סברא עדיף מרוב וא"כ בודאי עשה שליחותו וע"כ חזקה דאתיא מכח רובא מקרי דרוב אנשים עושים שליחותם וא"כ שוב אף בדבר שיל"מ לא מחמרינן בזה וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש התוס' בשם ר"י דגם ר"ש לא אמר חזקה שע"ש רק היכא דאם לא יעשה יהי' מכשיל להמשלח והיינו דבזה שיהי' מכשול א"כ הוה חזקה מצד הסברא דמה"ת יכשיל להמשלח ויעבור על לפ"ע וזה סומך עליו בתמימו' א"כ הוה חזקה דאתיא מכח סברא ועדיף מרובא אבל במקום דאינו מכשול אינו מצד הסבר' ולא סמכינן ע"ז בדאוריי'. ובזה יש ליישב מה שהקשו האחרונים דהוה חזקה דתלוי במעש' ולא אמרינן כמו רובא דתלוי במעש' ולפמ"ש א"ש דכל הענין דרובא דתלוי במעש' הוא דחיישינן שמא לא נזדמן לו אותו מעשה ולא עשה וא"כ כאן דהוה חזקה דאתיא מכח סברא דבודאי השתדל בכל עוז לעשו' מעשה כדי שלא יכשיל חבירו א"כ פשיטא דאף דתלוי במעש' לא מגרע החזק' וז"ב. ומה שהקש' הוא סי' ת"ט על מ"ש בש"ע לענין מצא ותרום דאמרי' חזקה שע"ש דהא בחולין דף י"ב אמרו בהדי' דלא אמרינן בזה חזקת שע"ש ואף דר"כ אמרו מ"מ גם אנן קיי"ל כן והתוס' כתבו דבזה לא שייך לומר דנא יכשיל לבעה"ב דהא יראה שלא נתרם. הנה לפענ"ד לק"מ דבאמת אם תרומ' אינו רק דרבנן א"כ בשל סופרים גם ר"נ מודה וע"כ דר"כ קאי שם אם תרומ' דאוריי' ולפ"ז לדידן בתרומ' אינו רק דרבנן א"כ שפיר סמכינן על חזקה וז"פ. וגם לפמ"ש התה"ד דאף דזכייה מטעם שליחו' מ"מ אם אחר תרם חיישי' שמא לא תרם כדעת בעה"ב ולפ"ז בזמן הזה דאין שיעור לתרומ' גדול' א"כ ל"ש כלל הדין ומצאתי בישוע"י שם שהעיר בזה וע"כ קצרתי:
והנה לפמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ב דבשל דבריהם לא חיישינן ללפני עור א"כ הי' מקום לומר להיפוך דבשל סופרים ל"ש הסבר' דלא ירצה להכשיל חבירו דהא לא שייך לפ"ע בדרבנן ובשלמא בשל תורה יש לומר דמסתמ' לא רצה להכשיל חבירו שהרי יעבור על לפני עור משא"כ בדרבנן מיהו זה אינו דבדרבנן ל"צ להך סברא דבלא"ה ספיק' דרבנן להקל ובודאי סמכינן על החזק' ודו"ק. והנה לפמ"ש הרשב"א ובטור יו"ד סי' כ"א דאם יצא הדבר בודאי מחזקתו רק דלא נודע מתי יצא מחזקתו מחזיקין למפרע שיצא מחזקתו הנה לפ"ז בחזקת שע"ש דלא נודע מתי הסיר החזק' א"כ כיון שלא נודע וכל דאמרינן דבידו עשה שליחותו א"כ יש להחזיק תיכף מאותו היום שעשהו שליח דבודאי עשה חזקתו. ובזה י"ל דלכך בשל תורה לא סמכינן על החזק' משום דזה אם הי' נודע לנו שעכ"פ יצא מהחזק' אבל כל שספק לנו שמא לא עשה שליחותו שוב יותר ראוי לומר שלא עשה חזקה דאם נימא דעשה שוב נחזיקנו למפרע וזה ודאי לא מסתבר ודו"ק היטב. והנה המלמ"ל האריך שם ל"ל בדרבנן מטעם חזקה ת"ל דספיקא דרבנן להקל ולפענ"ד י"ל בפשיטות דבאמת כל ענין דאנו מסתפקים אם נעשה דבר או לא יש לנו להעמיד על חזקה שלא נעשה וכמבואר בסי' רמ"א דאם התנה ע"מ שיעשה צריך להביא ראיה שקיים התנאי וכתב הסמ"ע דיש לנו להעמיד הדבר על חזקתו כמו שהיה ע"ש. ובאמה שזה כל יסוד הדברים דחזקה דהשתא ל"מ כנגד חזקה דמעיקרא עד דאיכא תרתי לריעותא והיינו משום דבאמת מה"ת לומר שנשתנ' הדבר מכמו שהיה ולכך כל עוד שלא ראינו שנשתנ' יש לנו להעמיד על חזקתו הראשונ' ולכך כל שיש תרתי לריעותא דשוב עכ"פ אתרע קצת החזק' הראשונ' שוב החזק' דהשתא עדיף. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מ"ש התוס' בגיטין דף י"ז דיש לומר הרי גרושה לפניך ותמה הפ"י דהא חזקה דהשתא ל"מ לגבי חזקה קמייתא ולפמ"ש אתי שפיר דכל יסוד סברא זו היא דמה"ת לנו לומר שנשתנה הדבר מכמו שהיה ולפ"ז כאן שזינתה ונתחדש דבר שזינתה ויש לנו לומר שלא נתחדש מעשה הזנות אלא השתא א"כ שוב חזקה דהשתא עדיפא וז"ב ואכ"מ להאריך ועכ"פ זה יסוד חזקה קמייתא ולפ"ז כאן דחזק' שע"ש בא לעקור מן חזקה קמייתא א"כ זה סברת ר"כ דבדאוריית' אמרינן העמד חזקה קמייתא נגד חזק' שע"ש ודל שני החזקות והו"ל ספק תורה משא"כ בדרבנן הו"ל ספק דרבנן וז"ב ועיין במח"א הלכות שלוחין סי' כ"א:
שם סעיף ל"ד אבל אם א"י שהוא תרום הדברים תמוהין דהרי ש"ס ערוך הוא בחולין דף י"ב דבתרומ' אין חזקתו תרום רק שהתוס' בעירובין דף ל"ב הקשו לר"ש אמאי לא אמרינן חזקה שע"ש וכתבו דבכה"ג דלא יבא לידי מכשול שהבעה"ב יראה שלא נתרם בכה"ג לא אמרינן חזקה זו וא"כ איך כתבו כאן חזקה זו וכבר תמהו בזה המ"א סי' ת"ט והמלמ"ל פ"ד מבכורות. והנראה בזה דהנה צריך להבין דברי התוס' בשם הר"י שם שכתבו דכאן לא יהיה מכשול דהבעה"ב ירא' שאינו תרום ואכתי אמאי לא יחוש השליח שמא יבא אחר ויתרום כדחיישינן באמת לזה והבעה"ב יחשוב ששלוחו תרם ובאמת תרם אחר וע' מלמ"ל. אמנם באמת הדבר נכון דהרי התה"ד סי' קפ"ח הקש' בהא דחשו שמא ישמע אחר ואזל ותרם ומה אכפת לן בזה והא זכייה מטעם שליחות וזכין לאדם שלא בפניו וכתב דקפידא יש לבעה"ב ששלוחו יודע באיזה מדה הוא תורם אם בעין יפה או ברעה ע"ש. ולפ"ז יש לומר דגם השליח סמך ע"ז דממנ"פ אם לא יתרום אחר ידע בעה"ב שלא נתרם ואם יתרום לא ידע לצמצם כפי מדת בעה"ב וא"כ ירגיש הבעה"ב שבודאי לא שלוחו הוה דהוא יודע דרכו ומסתמא לא שינה ממה שצוהו בעה"ב ואם יתכוין כפ' מדתו מה דל"ש כלל עכ"פ יועיל דזכיי' מטעם שליחות וכקושיית התה"ד ולכך סמך השליח ע"ז דלא יבא מכשול בשום אופן במה שלא יתרום וז"ב. ומעתה הן הן דברי הטור והרמ"א כאן דאם הבעה"ב יודע בכריו שהוא נתרם א"כ בודאי מועיל דממנ"פ אם נתכוין למדתו א"כ אף אחר מועיל ואם לא נתכוין למדתו ע"כ לא היה שלוחו אבל אם א"י שהוא תרום דהיינו אם כריו תרום שוב לא שייך חזקה שע"ש דהשליח סמך על בעה"ב שבודאי ירגיש או שלא נתרם כהלכתו. איברא דלפ"ז בזה"ז שלשריפ' אזיל א"כ אין שיעור לתרומ' א"כ הוה כמו בחלה שכתב התה"ד שם שמועיל הפרשת חלה בלא ידיעת הבעה"ב כמבואר לעיל סי' שכ"ח וא"כ בזה"ז ליתא להאי דינא כלל והרי בטוש"ע מבואר דלא נחלקו רק אי חזקה שע"ש אבל אם אחר תרם ודאי דל"מ ומכאן סתירה לשיטת התה"ד ובאמת קושית התה"ד מבואר ברשב"א בנדרים דף ל"ו ומחלק דהיכא דתורם משל בעה"ב צריך שליחות בפירוש ונ"מ זכייה וכבר התעורר בזה הקצה"ח סי' רמ"ג:
אך בגוף קושיית התוס' דאמאי לא סמכינן בתרומ' על חזקה דשע"ש היה נ"ל דבר חדש דלכאור' צריך להבין ניהו דיש חזקה דשע"ש אבל הא להכרי היה חזקת טבל וא"כ נימא סמוך מיעוטא דאינם עושין שליחותם דחזקה שע"ש עכ"פ מידי רוב לא יצא ומיעוט שנעשו עצלים לשולחיו ותדע דהרי לר"נ בדאורייתא ל"מ חזקה זו וע"כ דאינו דבר החלט וא"כ נימא סמוך מיעוטא לחזקה. אך נראה עפמ"ש הרשב"א במ"ה בהא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיט' מומחין הן והקשו הקדמונים דנימא סמוך מיעוטא לחזקה וכתב הרשב"א כיון דחזינן דהתעסקו לבטל החזק' אף שלא נודע אם יפה עשו או לא עכ"פ החזק' אתרע. ומעתה גם כאן יש לומר דכיון דמצא כעת שהוא תרום ולא נודע אם השליח תרם או לא וא"כ עכ"פ ראינו דהתחילו לבטל החזקת טבל רק שלא נודע אם התעסקו בטוב או לא דדלמא איש אחר היה ובזה ל"ש עכ"פ חזקת טבל דאתרע החזק' ושפיר סמכינן על חזקת שע"ש דמסתמא עשה השליח שליחותו אבל אם לא נודע שכריו תרום כלל א"כ לא נודע כלל אם התחילו לבטל החזק' שפיר אינו מועיל. ומעת' זה החילוק בין אם יודע שכריו תרום או א"י כלל אמנם אחר העיון יש מקום לחלק דבשלמא ברוב מצויין אצל שחיט' עכ"פ איתרע החזקת אבמה"ח דרואין אנו שרוצין לבטל החזק' אבל כאן אם נימא דשמא אחר תרם א"כ לא התחיל לבטל החזק' כלל דתרומת אחר ל"מ כלל. ובזה נ"ל הא דפריך הש"ס ממנ"פ אי חזק' שע"ש אפילו תרומה נמי וכו' ומשני התם רוב מצויין אצל שחיט' מומחין הם ואי אחר שחיט נמי כשר אבל הכא דלמא אחר שמע ותרם וכו' והיינו דשם ל"ש לסמוך מיעוטא לחזק' דכל מי ששחט מתעסק לבטל החזק' ושפיר סמכינן על הרוב משא"כ כאן דדלמא אחר תרם. אך לפמ"ש התה"ד א"ש דהתה"ד כתב דכל החששא הוא דקפידא יש בדבר דהשליח יודע מדתו אם בעין יפה או בעין רעה. ולפ"ז אם היה מכוין מדתו הי' מועיל א"כ עכ"פ התחיל לבטל החזק' רק שלא נודע אם כוון יפה או לא שפיר סמכינן אחזק' ודו"ק כי נחמד ונעים הוא. ולפמ"ש הריטב"א ליישב הקושיא דסמוך מיעוטא לחזק' גבי שחיט' משום דאף במי שאינו מצוי אצל שחיט' ג"כ איכא ספק שמא שחט שפיר א"כ גם כאן עכ"פ ספק יש שמא יכוין יפה לפמ"ש התה"ד וכמ"ש וגם לפמ"ש הריטב"א בקידושין גבי שליא בבית דלא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקת הבית משום דאנו דנין על השליא ולגבי שליא ליכא חזקת הבית כנגדו ע"ש א"כ ה"ה כאן יש לומר דלא שייך סמוך דחזקת שע"ש הוא כלל בכל מילי אף במקום דאין כאן חזקה וע"ז אמרינן דחזק' שע"ש א"כ מה ענין חזקת טבל לכאן ודו"ק היטב והבן ויש להאריך בכ"ז וכעין זה כתבתי בחידושי לגיטין דף ב' ליישב קושית התוס' דדוקא נקט לשמה משום דבזה שייך סמוך מיעוטא לחזקה משא"כ בטעם דמחובר ע"ש. אך אם כי טרחתי ליישב דעת הר"ש והטור בכ"ז פשטת לשון הש"ס בחולין לא מורה כן שהרי קתני והלך ומצא תרום ואפ"ה ל"מ וצ"ל לדבריהם דמיירי שמצא תרום אבל א"י כמה היה בכרי או שא"י אם הכרי התרום הוא כריו וכ"ז דוחק:
והנה התומים בסי' ל"א ס"ק ג' הקש' בהא דקי"ל באהע"ז סי' ל"ה ס"ב דבקידושי כסף אין שליח נעשה עד דהו"ל נוגעין ואמאי לא יהיו נאמנים מטעם דחזקה שליח עושה שליחותו ומזה העלה כיון דיש חשש נגיע' לא שייך החזק' דשע"ש והקש' עפ"ז על הר"י פלאט והש"ך הסכים בסי' ל"א ס"ק י"ב לדבריו דכל דשייך חזקה שע"ש נאמן אף בממון ע"ש [וע' שו"ת מיימוני לספר משפטים סי' מ"ד שהרגיש בקושית התומים יעו"ש היטב] ולפענ"ד נרא' דל"ק דל"מ בקידושין י"ל דלא שייך כ"כ החזקה דכל שאינו מקדש ברצון לא שייך החזק' וכמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ד גבי ר"י וע' בנוב"י חלק אהע"ז מהד"ק סי"ב. אמנם גם בממון אמרו בקידושין שם דאינו נאמן האידנא דתקנו שבועת היסת ושם פרעון בע"כ הוה פרעון כדקי"ל בחו"מ סי' ק"כ ושם בודאי שייך החזק'. אמנם לפענ"ד ל"ק דהרי התוס' הקשו בקידושין דף מ"ג ע"ב דאכתי להמני בשבועה במגו וכתבו דבעינן שיהיו נאמנים עפ"י דיבורם ולא עפ"י שבועה ע"ש ולפ"ז גם חזקה ל"מ דניהו דיש להם חזקה אנן בעינן שיהיו נאמנים בדיבורם ולא עדיף חזקה משבוע' דכל שבדיבורם אין להם נאמנות לא מקרו עדים וז"ב מאד לדעתי. אמנם אי קשיא הא קשיא דמאי קאמרו מיגו דאי בעו אמרו אהדרינהו ללוה יכלו למימר פרענו למלוה ומאי מגו איכא הא אם יטענו פרענו למלוה יהיה נגד החזק' וא"כ היאך שייך מגו הא הטענ' שיכלו לטעון הוה בגד החזק' ובכה"ג לא אמרינן מגו. אך לפענ"ד נרא' דממנ"פ מהני דאם נימא דחזק' שע"ש א"כ בודאי פרעו למלוה ומהראוי שיהי' נאמנים מה תאמר דמ"מ יש חשש שמא לא פרעו וא"כ ע"כ סתרו להחזק' וכיון שכן שוב יש להם מגו דפרענו למלוה כיון דע"כ אין להם חזקה וז"ב מאד. ובזה יש ליישב קושית התוס' שהקשו דגם למ"ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים אכתי הא במפקיד ודאי אצ"ל לפרעו בעדים וכאן הוה מפקיד ולהמני במיגו דהחזרנו ללוה ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דצריך לפרעו בעדים במלוה ומטעם דלא המני ולכך אנן סהדי דודאי אם החזירו היה מחזירו בעדים א"כ ניהו דבמפקיד יש לו מגו הא כאן הוה המגו נגד חזקה דכאן עשאן שלוחים שיתנו למלוה ושאני מפקיד דעומד להחזיר לו ושייך מגו משא"כ בשלוחים וא"ל דא"כ ממנ"פ להמני מחמת החזק' דז"א דכל דל"ש מגו שוב ניהו דיש להם חזקה כל דצריך לפרעו בעדים גם חזקה ל"מ דמסתמא אם היו פורעין היו מחזירין בעדים וא"כ מה מועיל החזק' נגד הלוה הא לגבי הלוה ליכא החזק' ואדרבא צריך עדים ומגו ליכא דהוה עכ"פ במקום חזקה ולא הוה מגו וחזק' לבד ל"מ לגבי עדים דבעינן שיהיו נאמנים בדיבורם ודו"ק היטב דבשלמא כשא"צ לפרעו בעדים א"כ החזרנו ללוה נאמנים מצד עצמם א"כ שפיר מקרי מגו דא"ל דהוה נגד החזק' דא"כ ממנ"פ אם נחזיק החזק' בלא"ה ע"כ פרעו ואם לא נחזיק החזק' שוב אית להו מגו אבל אם צריך להחזיר בעדים ורק דבמפקיד נאמנים החזרנו במגו דנאנסו א"כ עכ"פ הוה מגו במקום חזקה ואינם נאמנים ולא שייך מגו וא"כ לגבי החזרנו ללוה לא הוה מגו דהוה נגד החזק' וא"כ כיון שהחזרנו ללוה אינם נאמנים ח"כ ממילא אין להם מגו בטוענים פרענו למלוה וא"ל דפרענו למלוה יהיו נאמנים במגו דנאנסו וכאן לא הוה במקום חזקה דנגד פרענו למלוה ממנ"פ מהימן דז"א דבלא"ה קשה למה נקטו התוס' במגו דהחזרנו ללוה ולא מגו דנאנסו וכבר נתקשה בזה המהרש"א אבל לפמ"ש י"ל כיון דבאמת נאנסו ל"ש וכל עיקר דמהימן החזרתי במגו דנאנסו כתב הסמ"ע סי' ק"ח ס"ק ח' דכיון דהחזרתי הוה העזה ולגבי העזה גם טענה דל"ש הוה טענה ע"ש ומעת' כאן דמסייע החזק' שפיר יכול להעיז כדאמרו בכתובות דף כ"ב דהיכא דאיכא מסייע מעיז וא"כ בכה"ג שוב אין לו מגו דנאנסו ל"ש ולכך הוכרח לומר במגו דהחזרנו ללוה וד' יודע כי מצאתי זאת בספר ישועות יעקב סי' ל"ה ע"ד אחר קצת. ומעתה ממילא מיושב קושית התוס' היטב ע"ד שכתבתי ודו"ק היטב כי הוא דבר נפלא ת"ל. ובזה אמרתי ליישב קושית התוס' דבירושלמי אמרו וכן בקידושין הדא דתימא בשטר אבל בקידושי כסף לא וכאן אמרו כן בד"מ ומ"ש דמיירי לאחר שתיקן שבועת היסת אכתי יקשה א"כ מאי קאמר ר"י שם מכיון שהאמינתו תורה שוב לא הוה נוגע ולאחר התקנה ודאי הוה נוגע וע' בר"ן באלפסי ובחידושי ריטב"א ובמק"א הארכתי. ולפמ"ש אתי שפיר דבקידושין שפיר מקרי נוגע ולא שייך כאן מגו דהוה מגו במקום חזקה וכאן ל"ש דיהיה נאמן ממנ"פ דאיכא חזקה שע"ש דז"א דבקידושין דבעינן שיהי' עדים על הקידושין וכל דאינם נאמנים רק מצד חזקה ל"מ וכמ"ש הר"ן דל"מ הודאת' על הקידושין דמ"מ בעינן עדים וליכא ועיין ח"מ וב"ש סי' ל"ה שם וא"כ ה"ה החזק' ל"מ דאנן עדים בעינן שיהי' נאמנים בדיבורם וז"ב מאד לפענ"ד. ומעתה יש לומר דסברת ר"י היא דהנה כל הטעם דלא הוה מגו דהוה מגו במקום חזקה דשע"ש, והנה כבר נודע דע"כ לא אמרינן חזקה שע"ש רק בדרבנן ולא בדאורייתא והיינו דמן התור' לא נאמן דלא הוה חזקה גמור' דשמא לא עשה שליחותו רק דבדרבנן המנוהו בדרבנן. ולפ"ז מן התור' כיון דלא אמרינן חזקה שוב אדרבא יש לו מגו דלא הוה נגד החזק' דאין החזק' ברור כ"כ וא"כ כיון שמן התור' נאמן שוב לא הוה נוגע דיש לו מגו וז"ב. ומן האמור אני תמה על המהרי"ק שהביא הב"י סי' ל"ה שם דע"א עם השליח ודאי שליח נעשה עד ומלבד דדבריו תמוהין כמ"ש הב"י והח"מ והב"ש שם אף גם דל"ש המגו דאהדרינהו ללוה או למקדש דדלמא העד לא יסכים לזה דכל שהעד אינו שליח בדבר הוה מגו בשנים כמ"ש התוס' דכל שאינו לפטור ממון שוב הוה מגו בשנים וגם הוה נגד החזק' וחזק' ל"מ כל שבעי עדים וכמ"ש ודו"ק היטב כי יש מקום להאריך שם בסוגיא ואכ"מ:
עוד יש לומר בישוב קושית המהרש"א דבאמת הוה מגו בשנים רק דלפטור מממון אמרינן דסמכו דיוכלו לכוין. ולפ"ז לכאור' ל"ש מגו דנאנסו כיון דהוה ל"ש פשיטא דחשו שמא לא יתכוונו כאחד לטעון מלתא דל"ש לכך כתבו דיש להם מגו דהחזרנו ללוה דזה ג"כ ל"ש דחזק' שע"ש וא"כ לענין החזרנו ללוה שפיר הוה מגו דנאנסו משא"כ נגד אהדרינהו למלוה דמגו דנאנסו לא הוה מגו טוב דל"ש והיו מתייראין שמא לא יתכוונו כ"כ ודו"ק היטב כי קצרתי:
והנה נשוב למה שהחילותי והנה במה שהקשיתי דמה מועיל חזקת שליח עושה שליחותו הא נגד זה יש חזקת טבל על הכרי הזה כעת נ"ל דהנה התה"ד סי' ר"ז כתב דחזק' דתליא בסברא עדיף מרוב ועיין במהרי"ק שורש ע"ב והנה לפ"ז חזקת טבל הוה חזקה הפוסקת דלאחר שנתרם אזל חזקת טבל משא"כ חזקת שע"ש דהוה חזקה דאתיא מכח סברא דזה אלים מהחזקה דטבל דפוסקת ולכך חזקת שע"ש סמכינן עלה וז"ב. ובזה נרא' לפענ"ד מה שחידש המלמ"ל בפ"ד מבכורות בדבר הבכור שצוה לשליח למכור הולד טרם שבל"ע וע"ז האריך בחזקת שע"ש וכתב דזה דוקא היכא דאי לא עשה השליח תיכף ומיד יבא לידי איסור אבל היכא שיש שהות שיוכל השליח לשהות ולא נצטרך לעשות זאת ל"ש לסמוך על חזקת שע"ש ע"ש וחיישינן שמא ע"י שנתעצל לא עשה כלל. ולכאור' סברא זרה היא דבשביל שיוכל להתעצל שוב ניחוש דנתעצל ולא קיימה כלל ולעקור החזקה מכל וכל ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דשם איכא חזקת בכור נגדו ולכך לא סמכינן על חזקת שע"ש דכיון דכל עיקר הסברא דמרעין לחזק' בטבל ובכור וכדומ' הוא משום דזה חזקה הפוסקת וזה חזקה הבא מכח סברא וא"כ בכאן שיש לומר שנתעצל שוב לא אלים כח החזק' וחיישינן שמא נתעצל לגמרי והדרא חזקת בכור לקדמותו ובזה נתיישב מ"ש המלמ"ל עוד שם ראם נדר באיזה דבר וצוה לשליח שילך להתיר לו הנדר עפ"י חכם דעד הערב של אותו היום צריך לקיים הנדר ומטעם דהרי אמרו בעירובין דף ל"ב שם דהב"ד עד פלגא דיומא שליח כולי יומא וא"כ חזינן דבשליח חיישינן שמתעצל כל היום וה"ה בכל דבר חיישינן ביומו ע"ש וע"ז שאלני עלם משכיל מפה ני' דמה סברא היא זו דדוקא ביומו דבשלמא שם תלוי ביומו דאין שהיה להקריב העומר רק באותו יום ואח"כ מותר וגם א"א להקריב משא"כ בנדר דמ"ל יומו ומ"ל שאר ימים והרי בעצמו כתב דכל דיוכל להתעצל שוב חיישינן שמא נתעצל לגמרי ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש חזקת הנדר ואף דנימא דכל שבידו לשאל על נדרו לא שייך להעמידו כ"כ על חזקת הנדר וגם דחזקת שע"ש הוה מכח סברא ואלים טובא מ"מ עכ"פ באותו יום שצוה לשאל על נדרו א"כ אותו יום טרם ששאל על נדרו אתחזיק עליו אותו יום באיסור דבר זה ובמה אתרע חזקת תום דנדר על איזה דבר בכך וכך וא"כ כל יום אתחזיק עליו האיסו' וא"כ אותו יום לא פסק החזקה וא"כ אף שצוה לשאול אבל אותו יום דחיישי' שמא נתעצל כדאמרו דשליח כולי יומא וא"כ אתחזיק עליו היום בחזקת איסור משא"כ שאר הימים דאתרע החזקת נדר דכבר צוה לשאל ואנן מספקינן שמא יעשה וניהו דיש לחוש לשמא יתעצל עכ"פ היום לא נתחזק באיסור וכעין מ"ש התוס' בכתובות דעכ"פ בספק קרוב לה אתרע חזקת פנויה וה"ה בזה עכ"פ חזקת היום אתרע דהספק הוא שמא כבר שאל ולכך במידי דתלוי ביומא כמו עומד ונדר דביומא תלוי דבכך ימים אסור ואח"כ הותר א"כ אותו יום יש לו חזקת איסור ואח"כ מותר וז"ב כשמש:
והנה זה רבות בשנים הקשה אותי הרב החריף מוה' יעקב סגן כהן בהא דאמרו בחולין דף י"ב דאין חזקתו תרום דשמא שמע אינש אחרינא ואתא ותרם וע"ז שאל דכיון דחטה אחת פוטר את הכרי מה"ת א"ב יפריש חטה אחת ופטור מה"ת ואז לא ישאר רק איסור דרבנן ובדרבנן קי"ל דחזקת שע"ש והשבתי אז דבעת הספק הי' ספק של תורה ואח"כ נתגלגל איסור דרבנן ול"מ וכמ"ש המהריב"ל וע' במלמ"ל פ"ד מבכורות שם בסופו מ"ש בזה ועוד הארכתי בחידושי למס' חולין דכל דצוה לשליח שיתרום או בששים או בחמשים או בארבעים שוב לא יוכל לחזור בו דהוה נודר לדבר מצוה דאין נשאלין עליו רק מדוחק ובפרט כיון דחז"ל תקנו שצריך לתרום כן ושוב אינו פוטר אף מה"ת בחטה אחת וכעת נ"ל בפשיטות דל"ק דבאמת צריך להבין דהא בדרבנן אף ר"נ מודה דחזקה שליח עושה שליחותו וא"כ תרומה בזמן הזה דרבנן וצ"ל כיון דעיקרו מה"ת מודה ר"נ וכמ"ש התוס' ד"ה תאנים ולפ"ז מה מועיל מה שיפריש חטה אחת הא בלא"ה אינו רק דרבנן ורק שעיקרו בדאורייתא וא"כ אף שמפריש חטה אחת מ"מ סוף סוף עיקרו בד"ת ולא שייך חזקה שע"ש וז"ב כשמש. ובאמת אם נימא דהסוגיא אזלא למ"ד תרומה דאורייתא וכמה סוגיות צ"ל דאתאן כמ"ד דגם בזמן הזה תרומה מה"ת וע' בנוב"י חלק אהע"ז מהד"ק סי' ד' וא"כ הי' א"ש מה שהקשו על הש"ע כאן שכתב החזקה זו והרי בתרומה לא סמכינן על חזקה זו ולפמ"ש א"ש דאנן בדידן בודאי סמכינן על חזקה זו. אבל באמת יותר מחוורתא דעכ"פ מקרי עיקרו בדאורייתא ובחידושי אמרתי בזה דבר נחמד דהנה במה דלא סמכינן בדאורייתא על חזקת שע"ש נלפענ"ד דהוא משום דחזקת איסור כנגדו ודוקא במקום דאתחזיק איסורא כבר אז ל"מ שע"ש ובדאורייתא לא סמכינן דודאי יעשה שליחותו ושוב לא הוה חזקה התלוי בסברא ול"מ נגד החזקה. איברא דלפ"ז צריך להבין בהא דאמרו בתרומה דאין חזקתו תרום ומשום דשמא שמע אחר ותרם ולכאורה צ"ב דאף אם נימא דר"נ לשיטתו משום דלא ס"ל בדאורייתא חזקה שע"ש הא זהו רק כשיש חזקת טבל וכאן דיש חשש שמא אחר הלך ותרם וא"כ עכ"פ חזקת טבל אתרע דאחר הלך ותרם ושוב למה לא נימא חזקת שע"ש. אך ז"א דהא אחר אינו מרע לחזקת טבל דכל של"מ תרומת האחר שוב חזקת טבל במקומו עומד. אך עדיין קשה דהא התה"ד הקשה כיון דזכיה מטעם שליחות למה לא יועיל מה שתרם האחר וכתב דאיכא קפידא שהבעה"ב מקפיד איך לתרום אם בששים או בחמשים וזה א"י דרכו של בעה"ב ול"ש זכייה ולפ"ז כיון דעכ"פ חזקת טבל אתרע מה"ת דמה"ת אף חטה אחת פוטרת וא"כ עכ"פ ליכא חזקת טבל ורק בדרבנן יש קפידא ושוב לא שייך חזקת טבל וא"כ ניהו דל"מ תרומת האחר משום הקפידא אבל מה"ת כבר יצא מחזקת טבל בחטה אחת וכל שא"א לאוקמא על חזקה דמעיקרא ל"ש חזקה וכמ"ש הר"ש בפ"ד דמקוואות דכל שיצא מחזקתו עכ"פ מה"ת ל"ש חזקה וצ"ל כמ"ש הרשב"א דשאני תרומה דכל שתורם משל בעה"ב ל"מ בלי שליחות דבעינן אתם מדעתכם ודוקא בתורם משלו על של חבירו לא בעינן דעתו של בעה"ב ולפ"ז נרא' דבזה"ז שוב שייך החזקה דכל הטעם שכתבו התוס' דל"ש חזקה דהשליח יסמוך על הבעה"ב כשיראה שלא נתרם ידע שלא עשה שליחותו וזה לא אסיק אדעתיה דלמא אזל אחר והרם וצ"ל דהא דלא מסיק אדעתא זאת היינו דלמה יחוש לזה ומאיזה טעם יעשה זאת דהא לא ידע דרכו של בעה"ב אם בארבעים או בחמשים וששים ולמה יתרום ולפ"ז בזמן הזה דכל תרומה בכל שהו שוב גם השליח יחוש שמא אזל אחר ותרם כל שהו והבעה"ב לא יכיר כלל ושוב לא יהי' תרומה בלל ולכך בודאי שליח עושה שליחותו ושפיר נוכל לסמוך על החזקה ודברי הטור וש"ע ברורים ומיושב קושית המ"א והמלמ"ל הנ"ל ודו"ק היטב כי הוא חריף ונחמד ובמ"ש יתיישב הא דהקשה המלמ"ל דל"ל לרב ששת בדרבנן לומר חזקת שע"ש הא תיפוק ליה דספק דרבנן לקולא ולפמ"ש י"ל כיון דכל הני מיירי דיש חזקת איסור נגד החזקה וא"כ לולא שהיה חזקה גם ספק דרבנן באתחזיק איסור אסור כמבואר בסי' ק"י אבל אם יש חזקת שע"ש ניהו דלר"ש אין החזקה מבורר דהא חזינן דלא מועיל רק בדרבנן מ"מ עכ"פ אוקי חזקה נגד חזקה והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ודו"ק וע' בהגהת מיימוני לספר קנין סי' כ"ג שכתב דבממון לא שייך חזקת שליח עושה שליחותו ולפענ"ד סברתו דרובא עדיף מחזקה ואפ"ה בממון לא אזלינן בתרה מכ"ש חזקה וא"ל דחזקת שע"ש היא מכח סברא ועדיף מרוב כמ"ש המהרי"ק שורש ע"ב דז"א דהא בדאורייתא חלקו אי הוה חזקה אלמא דאין סברא כ"כ ובאמת חולק (על) הר"י אבן פלאט בזה וכ"כ בתשובה ל"ק דעמבינוץ בענין הזה: