דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות קריעה · סימן שסו
ס"ג ובעל' אומר תקבר אצלי תקבר אצל בעל' וכו'. לכאור' קשה לי בהא דאמרו בכתובות דף פ"ד כגון שהורישתו אשתו קברות משום פגם משפח' אמור רבנן לשקול דמי ולהדר ומאי מנכה להן מן הדמים ינכה להם דמי קבר אשתו וקשה כיון דהוא יוכל לומר תקבר אצלי א"כ ממנ"פ או שיוכרחו להניח אותו ג"כ לקבור אצלה וא"כ יהיה להם פגם משפח' במה שהיא נקבר' אצלם אם שיוכרחו לטלטל אותה מקבר לקבר בעלה כמו שמותר לטלטל לקברי אבותיו וכמ"ש בסי' שס"ג וא"כ ב"כ וב"כ יהי' פגם אם לה או להן ולמה יוכרח להחזיר להם וצ"ל דע"כ לא יוכל הבעל לומר שתקבר אצלה רק בקבר שלו אבל כל שכבר בקבר' לטלטל' בשביל זה פשיטא דלא יכול לטעון. והנה בגוף דברי הש"ס שם שהיא תמוה כמו שתמהו בתוס' שם דא"כ מה ענינו ליובל אמנם נרא' דהנה באמת צ"ב כיון דירושת הבעל דאורייתא איך תקנו משום פגם משפח' שיהדר דבשלמא במוכר קברו שפיר יש לומר דכל שמחזיר לו הדמים תקנו חז"ל משום פגם משפח' דיחזיר דמה אכפת ליה להקונ' יקנה במקום אחר אבל בירוש' למה יחזיר. אמנם נרא' דהנה בב"ב דף קל"ט אמרו דשויה רבנן גבי יובל כיורש משום טבא דידי' ועיין ברשב"ם ובתוס' שם דאף למ"ד דירושת הבעל דאורייתא מ"מ אם היה לו דין לוקח הי' צריך להחזיר ורק משום טבא דידי' עשאוהו כיורש לענין יובל ולפ"ז כיון דבבה"ק איכא פגם משפח' שוב עשאוהו חז"ל רק כלוקח ובלוקח בדין הוא שיחזיר ביובל ולכך תקנו שיחזור ביובל דוקא וז"ב מאד מאד לדעתי. ובזה יש לומר הא דכתבו התוס' דליכא פגם משפח' עד היובל והיא תמוה דעד היובל ג"כ איכא פגם משפח' וגם מה יעשו הבני משפח' שימותו קודם היובל. ולפמ"ש י"ל דבאמת גם קודם היובל איכא פגם משפח' ורק משום דאי לאו היובל מה אכפת לן בפגם משפח' נגד ירוש' דאורייתא אבל כיון דבאמת ביובל ודאי מהראוי שיחזיר דבאמת אם היה לוקח היה מחזיר והא דהניחו אותו מלהקרא לוקח הוא משום דטבא ליה וכיון דלגבי פגם משפח' ל"ס זאת עשאוהו חז"ל בזה כלוקח ושוב יוכלו בני משפחתו לכופו אף קודם וכדין כל מוכר קברו כיון דביובל מהראוי שתחזיר להם דבזה ודאי עשאוהו כלוקח ודו"ק היטב כי דבר נחמד הוא (וע' בהפלא') והנה כ"ז לגירסת הטור אבל הרמב"ן גרס תקבר אצל אביה ומצאתי בסו"ח תשב"ץ סי' קע"ט בחלק השלישי שהביא בתוך דבריו המס' שמחות הלז וגרס בה אצל אביה כמו שגרס הרמב"ן ולא עלה על לבו כלל שיש גירסא שגרס אצל בעל' ולא זכר גירסת הטור יעו"ש שכתב הטעם משום דערב לאדם לקבור אצל אבותיו ולכך כשאומרת אצל בני קוברין אותה אצל בניה שהיא לעולם נמשכת אצל בניה כמו בתרומ' דילוד מאכיל ואם אין לה ולד שבה אל בית אביה יעו"ש שהאריך בזה. ובזה אמרתי במה שאירע פה לבוב מעשה שאשה אחת שהי' לה שני אנשים ומתה בחיי הבעל השני ונסתפקו אם יניחו אותה אצל בעל' הראשון שכבר מת ושאלו את הח"ק המנהג בזה ואמרו שהמנהג להניח אצל בעל' הראשון והמ"מ והמ"ץ דח"ל אמר שאין יודע טעם לדבר והרשות ביד בעל השני לומר שיניחו אותה בקבר משפחתו. ואני אמרתי כיון דהי' לה בנים מבעל הראשון ומבעל' השני לא היה לה בנים שיניחו אותה אצל בעלה הראשון דנמשכת אחר הבנים והבנים שלה יניחו אח"כ ג"כ אצל אביהם. ולפענ"ד כן עיקר כמבואר מדברי התשב"ץ הנ"ל ודו"ק וגם לענין תרומ' פסק הרמב"ם פ"ו מתרומות הי"ז דבת ישראל שניסת לכהן ומת ולה ממנו בן וחזר' ונשאת לישראל דלא תאכל בתרומ' ואם מת וגם בנה מישראל מת אוכלת בשביל בנה מכהן הרי דעיקר תלוי בהבן ממי שיש לה הבן וה"ה בזה דהתשב"ץ מדמה שם זה לזה וז"ב לדעתי. והנה שמעתי בשם אחד מלומדי למד שאמר דאין צריך לקברה אצל בעלה הראשון עפמ"ש התוס' בב"ב דף קי"ד ע"ב דמה אשה את הבעל אין יורש בקבר דפירש הריב"ם דהיינו כשהבעל בקבר אין יורש את אשתו להנחיל לאחיו ופירש הריב"ם דלכך פשיטא ליה בזה דנפקע שאירותו כשמת כמו ע"י גירושין והרי שם דחה זאת דביבמות דף נ"ה משמע דגם לאחר מיתה שארו מקריא ושמע מפי הגאון בעל קצה"ח שאמר ליישב קושיית הר"י דדוקא הבעל שמת הוא דנפקע שאירות כמו הגירושין שמתיר הוא את אשתו ולכך אין הבעל יורש בקבר אבל כשמתה אשתו לא נפקע שאירותו. ולפ"ז למד מזה דעכ"פ כשמת בעלה הראשון נפקע שאירותו והבעל השני קיים ולא נפקע שאירותו. ואם כי דבר חכמה אמר אבל באמת דברי הגאון בעל קצה"ח תמוה לי דאף דבמהרש"א בב"ב שם מבואר כסברא זו דה"א דבמיתת האיש יותר נפקע שאירות מכשמתה האשה אבל כ"ז לדחייה אבל א"א לומר כן לפי האמת דמלבד דבתוס' יבמות כתבו בפשיטות דהא דאמרו בב"ב דאין הבעל יורש בקבר היא ממה דמסקינן ביבמות שם דלאחר מיתה לא מקרי שארו הרי דפשיטא להו דגם כשמתה היא נפקע שאירות וכן מסתבר דהיאך שייך שארות כשמת ונשבר הזוג. אף גם דאם סברתו אמת קשה טובא בהא דאמרו בב"ב דף קי"א ע"ב שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו יכול אף היא תירש ת"ל וירש אותה וע' רשב"ם דה"א דנדרש להיפך שהיא תירש את הבעל דהיינו ונתתם לשארו דשארו זו אשתו וקשה למה לי קרא דהא כשמת הבעל נפקע השאירות ולא שייך ונתתם לשארו משא"כ כשמתה האש' לא נפקע השאירות ולמה לי וירש אותה וע"כ דהמית' מפקיע שאירות' כמו שמפקיע שארותו וא"כ כשם דדרשינן שארו לגביה כמו כן ה"א דנדרש להיפך והיא ראי' נפלא' ת"ל וע"כ מחוורתא כמ"ש אני למעל' דהיא נמשכת אחרי בניה ואדרבא מדברי התוס' האלו ראיה ברור' לדברי דהרי לפי דברי התוס' בין בב"ב ובין ביבמות מבואר דהשאירות נפקע כשהבעל בקבר ויורשין בניה הרי דנמשכת אחר בניה וא"כ ה"ה בזה וז"ב לפענ"ד והדין דין אמת:
אחר כמה שנים היה לי לפי שעה ספר הנצחון להגאון מוה' ליפמאן ז"ל שכתב דבעת התחיי' אשה שהיא נשאת בחיי' לכמה אנשים זאח"ז ויעמדו כלם שתשאר אצל בעלה האחרון כי מיתת בעלה הראשון דומה לגירושין ובגירושין אסור' לחזור לבעל' אחרי שנישאת לאחר ע"ש ואף שהיא הלכתא למשיחא. ולפ"ז מדבריו היה משמע דבעלה השני יכול לומר שרוצ' שתקבר אצלו שכבר נתגרש' מבעל' הראשון. אבל גם דבריו לא נהירין דמנ"ל דהוה כגירושין לענין זה וצ"ע. והנה קשה לי בדברי התוס' שם בהא דפלפלו בקידושין דף י"ג ללמוד דמיתת הבעל מתיר ולמה לא הביאו מזה דשארות נפקע במיתת הבעל כמו בגירושין וצע"ג. והנה לפענ"ד עוד להוסיף דלכך האש' הולכת אחר בניה משום דאם ישאלה בנים מבעל א"כ לא נפקע עוד השארות מהבעל שהרי הבנים שלה מהבעל עדן כבוד בעלה עליה משא"כ אם אין לה בנים היא שבה אל בית אביה ונפקע השארות. ובזה נרא' לפענ"ד ליישב קושיית המהרש"א ביבמות דף ס"ו ע"ב בתוס' ד"ה עבדי צ"ב שהקש' לר"י דס"ל דיכול' לומר כלי אני נוטל משום שבח בית אביה ועבדי צ"ב ברשות' קאי לענין שן ועין א"כ אמאי בבת ישראל שניסת לכהן והניח' מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומ' משום חלקו של עובר והרי עבדי צ"ב הן ברשות' ע"ש. ולפענ"ד נרא' דכל הטעם דהיא אוכלת בתרומ' אם יש לה בנים מכהן הוא דכל שיש לה בנים עדיין לא נפקע השארות והיא עדן אשת הכהן. ולפ"ז איך אפשר שעבדי צ"ב יאכלו בתרומ' משום דהן שלה הא אדרבא כשהן שלה וברשות' והיינו משום שבח בית אביה למה תאכל בתרומ' והא היא בת ישראל וכל הטעם היא משום דעדיין אשת הכהן היא כל שיש לה בנים וא"כ כל שאת' אומר דעבדי צ"ב שלה והיינו דיכול' לומר כלי אני נוטל א"כ אדרבא היא רצונ' להפקיע עצמה מהאישות ואיך תאכל בתרומ' עד שתהא מאכיל עוד עבדיה וע"כ דעבדי צ"ב עדן שייך להבנים וא"כ שוב הוא זר כל שהוא עודנו עובר ואינו מאכיל ודו"ק ע"ד הפלפול והחידוד. ובשנת תרי"ד כ"ה תשרי יום היא"צ של הגאון הצדיק מוהר"מ סופר ז"ל עיינתי בספרו חתם סופר לזכות נשמתו וראיתי בסי' שנ"ה שמפשט פשיטא ליה שהנישואין השניים מפקיעין קורבת הראשון לגמרי ולפמ"ש יש מקום לפקפק ומ"מ דינו דין אמת דכ"ז שהיא בחיים חיות' עם בעלה השני פשיטא דל"ש שתנהוג אבלות על ליקוט עצמותיו של הראשון דהרי בעלה השני בחיים ונשואין שלו קיימין וקורבת הראשון ודאי נפקע לגבי בעלה השני וז"ב:
והנה בנים יש לעיין אם מניחים אצל אביהם או אצל אמם ולכאורה יש לומר דטוב יותר אצל אמם דאמם היא ודאי והאב אינו ודאי אך לפענ"ד כיון דמשפחת אב קרוי משפחה א"כ בודאי אצל אב ודאיה מהא מהא דאמרו במדרש שוחר טוב על שמואל על פסוק נפלה נא ביד ד' אמר משל לאדם שאומרים לו אצל מי אתה נקבר אם אצל אביך או אצל אמך אמר אוי לאזנים שכך שומעות אעפ"כ אומר אצל אבי טב לי כך ויאמר דוד אל גד צר לי וגו' והנה כל המדרש הלז הובא בפסיקתא דר"נ בפסקא דיהוד' וישראל רבים אבל זה הסיום שאצל אבי טב לי לא נמצא בשום מקום רק במדרש ס"ט וע' בזרע אפרים שנדפס מחדש על הפסיקתא. ובשנת תרל"א א' תזריע נשאלתי באשה שהיה לה כמה בעלים והי' לה בנים מהם רק מבעל' האחרון שמת לא היה לה בנים אמנם הבעל הראשון והבנים מתו במקום אחר וכעת מתה האשה ולא רצו הבנים של הבעל האחרון לקברה אצל בעל האחרון באמרם אנחנו בנים נרצה להקבר אצל אבינו והיא יש לה משפחת בית אביה ושלחו גבאי השפיטאהל אצלי איך הדין ופסקתי שהדין עם הבנים מאחר שלא הי' לה בנים עמו חוזרת לבית אביה ואם היה הבעל הראשון או הבנים נקברין כאן היה הדין להניח' אצל קבר בעלה או בניה עכשיו חוזרת למשפחת אביה כנ"ל: